מפילים ועד איינשטיין – 04

מפילים ועד איינשטיין

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

2.2.1924 הרצאה רביעית

העין האנושית. לבקנות

רבותיי, השאלה שנשאלה היא: האם קשתית העין היא ראי של חיי הנפש בבריאות ובחולי?

אני חושב שאת השאלה השניה אפשר לחבר עם הראשונה. הן בוודאי נתכוונו להישאל יחדיו: כיצד מתפתחת לבקנות או לאוקופתיה[1] אצל אנשים שחורים?

כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים קודם כל לתאר את הטבע של העין האנושית בפירוט מה. השאלה עוסקת בעובדה שכמה אנשים מסיקים מסקנות ביחס לחולי או לבריאות של הגוף כולו ממצב קשתית העין, המבנה הצבעוני דמוי טבעת שמקיף את שחור האישון שבעין. קשתית העין באמת מראה גיוון ושונות הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת באנשים שונים. כידוע לכם, זה לא רק הכחול או השחור או החום או האפור או באמת חום אדמדם, אלא גם קווים הנוצרים על ידי כלי קיבול זעירים הנמתחים בתבניות שונות. אם כן, זה נכון שבדיוק כפי שארשת הפנים הכללית שונה מאדם לאדם, כך גם המבנים העדינים יותר של קשתית העין או קרום הקשת בעין נבדלים מאוד בין אנשים, הרבה יותר משמאפייני הפנים שונים מאדם לאדם.

נצטרך להיכנס במידה מסוימת למבנה העין אם ברצוננו לדבר על הנושא. זה קשור גם לשאלה השניה ששאלתם. זה במיוחד בשחורים אבל גם אצל האחרים שאינם שחורים, שיש בעור תופעות לא נורמליות, צבע בלתי רגיל, וזה קשור עם הצבע המיוחד של קשתית העין. זה קשור במידה מסוימת. הצבע הלבן של העור בולט במיוחד אצל אנשים שחורים משום ששאר חלקי עורם שחורים, ויש להם כל מיני נקודות לבנות, מנומרים כמו נמר. רק לעיתים רחוקות הם לגמרי חיוורים ולגמרי לבנים. זה נדיר באופן יוצא דופן אצל השחורים. אבל 'לבקנים', כפי שהם נקראים, עשויים להימצא גם בגזעים שצבעם אינו שחור. לבקנות מתרחשת גם בקרב לבנים. יש להם עור חיוור מאוד, כמעט לובן של חלב. קשתית העין בדרך כלל בצבע אדמדם חיוור, והאישון, שאצל אחרים הוא שחור, אצלם הוא אדום כהה. ראיתי פעם אישה לבקנית שהופיעה בכל מיני ירידים. עורה היה לבן חלבי בכל גופה, קשתית העין אדומה עם אישון אדום כהה, והיא אמרה בקול חלוש: "אני כולי לבנה, יש לי עיניים אדומות וראיה עלובה מאוד." וזו היתה האמת, היא לא ראתה טוב.

אם ברצוננו להיכנס לתוך העניין אנו צריכים תחילה ללמוד את מבנה העין עצמה. כבר אמרתי לכם דברים שונים על כך במהלך הזמן, ולכן תוכלו בוודאי להבין את מה שאני מתכוון לומר היום. אתם רואים, העין שוכנת בתוך חלק עצם מוצק מאוד של הראש. צורת העצם של הראש מתקשתת שם (ציור 6) והעין שוכנת בתוך מערת עצם זו, הנפתחת כלפי המוח כאן מאחור. הגבול החיצוני של העין כלפי חוץ הוא קרום קשה, שאינו שקוף כאן.

D:\Pictures\2014-06-19\001.jpg ציור 6

גלגל העין, כפי שהוא מכונה, סגור בקרום מוצק, הטוניקה החיצונית. זה נהיה שקוף מקדימה, כאן, היכן שהוא נהיה תפוח מעט. לא היינו יכולים להגיע אל האור עם החלק הפנימי של העין אם חלק מהקרום לא היה שקוף. החלק השקוף נקרא קרנית העין משום שהוא דמוי קרן. צמוד לה מבפנים יש קרום המכיל כלי דם עדינים. רשת הדם של הגוף מתפשטת לתוך העין, שולחת נימים דקיקים לתוך העין. כך יש לנו כאן את הטוניקה החיצונית, שהיא שקופה מלפנים, וקרוב לה נמצאת דמית העין, כפי שהיא מכונה. הקרום השלישי מבפנים עשוי מעצבים; הוא נקרא הרשתית. כך עלי לצייר קרום שלישי, הרשתית. זה מתפשט לאחור, כפי שעושה דמית העין. וזה, מהיותו חומר עצבי, הולך בכיוון של ראיה, הוא נקרא העצב האופטי. אתם יודעים כיצד אנשים אומרים שאנו חשים בדברים באמצעות העצבים. ועם העצב האופטי אנו רואים.

הדבר המוזר הוא, וכל אחד צריך להודות בזה, שאנו רואים עם העצב האופטי בכל החלקים האלו, אבל לא במקום שבו הוא נכנס. שם הוא עיוור ולא רואים דבר! אם מישהו היה מביט בדרך כזו שהיה מתבונן רק שם, איך שהוא, או אם כל העצבים סביב היו חולים ורק המקום שבו העצב האופטי היה נכנס היה בריא, הוא לעולם לא היה יכול לראות משהו במקום שבו העצב נכנס. וכעת אנשים אומרים: אנו רואים עם העצב האופטי. הוא נמצא שם וכך אנו יכולים לראות." האם שמעתם מעודכם את הדברים הבאים? דמיינו לעצמכם קבוצה של 30 עובדים. 25 מהם צריכים לעבוד בחריצות ובריכוז. הם עומדים שם מסביב. ואז יש קבוצה של 5 – זה לא מסוג הדברים שמישהו עושה, אבל הבה ונניח שכך זה נעשה – 5 אלה מורשים לעמוד בטל בעוד כל השאר עובדים קשה. כך שאנו יכולים לומר שיש 25 עובדים חרוצים ו-5 עובדים מתבטלים כל הזמן, יושבים בנוחות בכורסאות ואינן עושים דבר. אם מישהו היה אומר לכם שהעבודה נעשית על ידי חמשת הבטלנים לא הייתם מאמינים לו, זוהי בבירור שטות. אבל אנשי המדע אומרים לנו: "העצב האופטי רואה." ועדיין בדיוק במקום שנמצא רובו של עצב זה הוא אינו רואה כלל! זה בדיוק כאילו הייתם אומרים שהעבודה נעשתה על ידי חמשת הבטלנים. אתם רואים שאנשים יודעים למעשה דברים אלה – זה מה שכה מוזר כאן – אבל הם מחזיקים בשטות המשותפת שלהם. אני חושב שתסכימו שקיומה של נקודה אפלה, כי כך היא קרויה, כאן היכן שהעצב האופטי נכנס במלוא העוצמה (ציור 6) והעובדה שאיננו רואים דבר בנקודה זו מראה בבהירות שהעצב האופטי אינו יכול להוות משהו שאנו רואים דרכו.

העניין הוא כזה. יש משהו בגוף האנושי הדומה מאוד לעסק הזה עם העצב האופטי, ואלו הן שתי זרועותיכם וידיכם. דמיינו שאתם מרימים כסא. אתם עושים מאמץ גדול עם זרועותיכם, כולל ידיכם. אבל היסוד המקשר אותם נשאר כאן למעלה, האין זה כך? אותו דבר עם העצב האופטי. אתם מתאמצים לעשות משהו שיגיע החוצה אל האור, ובאמצע זה בדיוק כמו שני האיזורים שבהם נוגעות זרועותיכם. אבל זה לא העצב האופטי שמגיע החוצה – אם זה היה העצב האופטי הוא היה צריך לראות בדיוק הרב ביותר בנקודה זו – מה שמגיע החוצה הוא חלק של יסוד בלתי נראה לחלוטין שתיארתי בפניכם. זהו למעשה באמת האני, מנגנון האני. זה לא הגוף הפיזי, ולא הגוף האתרי, אפילו לא הגוף האסטרלי, זהו האני. וכך אני צריך להוסיף לציור משהו אחר, נבדל ממה שכבר יש שם: זהו האני הבלתי נראה המתפשט שם. זה לא כמו היו שם שתי זרועות אלא שתי זרועות הנוגעות יחדיו ויוצרות כדור. אנו יוצרים חלק מכדור כאשר אנו נוגעים במשהו בידינו. כך נמצא שם האני העל-חושי. הוא מתבסס שם. ואיזו תכלית ממלא העצב? טוב, רבותי, העצב נמצא שם – העבודה נעשית על ידי האדם הבלתי נראה – כך שמתרחשת הפרשה. חומר מופרש בכל מקום ונותר שוכב בכל מקום. אנו רואים עם האני העל-חושי שלנו. אבל העצב שם ולכן משהו מופרש.

שערו בנפשכם את השטויות שאנשי המדע מדברים. זה כאילו מישהו היה בודק את המעי הגס וללא קשר למה שהוא מוצא בפנים הוא אומר למעשה שבני האדם ניזונים מהחומר המופרש במעי הגס! בדיוק כפי שיש לכם חומר שהופרש במעי הגס, כך חומר עצבי מופרש כאן. וכאן (בנקודה העיוורת) המקום שמופרש רוב החומר. חומר שאינו דרוש בעין מופרש לתוך המוח ואז ממשיך הלאה ומורחק כולו. אתם רואים, זהו משהו שאתם יכולים להבין בקלות, ועדיין אנשים אומרים את הדברים המוזרים ביותר בנושא זה בימינו. אנשים פשוט לא מבינים את משמעות העמידה על כך שאנו רואים עם החומר העצבי שלנו או שאנו חשים או קולטים דבר זה או אחר. זה אותו הדבר כמו להיזון מתכולת המעי הגס. אם כן, אתם רואים שלנקודה העיוורת אין משמעות עבור היכולת לראות, והעצב האופטי הסובב אותה גם הוא אינו נראה. זה רק שכאן, במקום של הנקודה העיוורת, מופרש רוב החומר. ובדיוק כפי שההזנה מסתיימת במעי הגס, והוא קיים רק לצורך הפרשה והרחקה, כך הראיה מסתיימת כאן, כי כאן המקום של רוב ההפרשה וההרחקה, וגם אין טעם ליכולת לראות שם באמצע.

דמיינו מקל מונח שם ואתם מנסים להרים אותו עם ראשכם! אינכם יכולים לעשות זאת עליכם להרים אותו עם זרועותיכם, עם ידכם, עם משהו המחובר אליכם בצד. באותו אופן אינכם יכולים לראות עם העצב. עליכם לראות עם משהו שמגיע החוצה.

עכשיו, רבותי, כל דבר שיש לכם שם (ציור 6) מסתיים כאן בסוג של שריר. שריר זה מחזיק את העדשות. זהו גוף שקוף לחלוטין. מדוע שקוף? כדי שנוכל לקבל את האור. ומאחורי גוף זה נמצא נוזל סמיך. מלפניו יש נוזל סמיך אף יותר, ובנוזל סמיך זה צפה קשתית העין, אשר מונחת כאן, קרוב לכלי הדם. היא באמת צפה בנוזל, ומשאירה חור עבור האור. חור זה נראה שחור כשאתם מביטים בו, משום שאתם מביטים ישר דרך העין כולה אל צידה האחורי, שהוא שחור.

קשתית העין שקופה למדי מקדימה ושחורה מאחור. הקרום השחור מאחור דק למדי אצל כמה אנשים. לכמה אנשים יש עיניים כחולות משום שמביטים בהם דרך משהו שקוף לתוך שחור כשהקרום השחור דק, ועיניים הן שחורות או כהות אצל אנשים עם קרום עבה יותר, היכן שאתם מביטים בעור עבה בגב הקשתית. אנו נדבר בקצרה אודות עיניים חומות.

עלינו לחשוב מדוע זה כך, רבותי, שקרום זה, אשר באמת אחראי לצבע הכחול או החום או השחור, הוא עבה יותר או דק יותר אצל אנשים מסוימים. אמרתי לכם ששם, לתוך העין, הולך מה שאנו מכנים האני, החלק העל-חושי הנשגב ביותר של האדם. שם נכנס האני. האני הוא חזק או חלש בדרגות שונות באנשים. בואו ונניח שהאני חזק מאוד באדם מסוים, לאדם זה יש אני חזק מאוד. אתם רואים, אדם שכזה יכול להמיס את הברזל שיש לו בדמו – דרך הקרום של דמית העין הוא נכנס גם לתוך העין – לחלוטין. מי שיש לו אני חזק ממיס את הברזל בשלמות, וכתוצאה מכך מעט מאוד ברזל נכנס לתוך קרום זה, אשר אחר הכל נמצא בשוליים החיצוניים ביותר של הגוף, משום שהוא נמס לחלוטין. מעט ברזל נכנס לתוכו, וכתוצאה מכך נהיה קרום זה דקיק. ומשום שהוא נהיה דקיק, יש לאדם זה עיניים כחולות. עכשיו דמיינו מישהו עם אני חלש. הוא אינו ממיס כה הרבה את הברזל, וכתוצאה מכך הרבה ברזל בלתי מומס יגיע לתוך קרום זה. ברזל בלתי מומס זה עושה את הקרום לעבה יותר, ולאדם זה יהיו עיניים כהות, שחורות. זה תלוי, אם כן, באני אם לאדם יש עיניים שחורות או כחולות.

טוב, רבותי, יש גם חומר אחר בדם, וזהו הגופרית. אפילו אם האני מסוגל לטפל בברזל, הרי שלפעמים הוא אינו יכול לטפל בגופרית. כאשר האני מאפשר לגופרית בלתי מעוכלת להיכנס לקרום זה, מתפתח חום צהבהב בקשתית, ולאדם זה יהיו עיניים חומות. אם כמות גדולה במיוחד של גופרית חודרת לעיניים, הקשתית תהיה אדמדמה. אפילו האישון אינו שחור במקרה כזה, בגלל הגופרית המנצנצת מאחוריו. כך זה אצל הלבקנים, אצל אנשים שגם אינם יכולים לספק צבע לעורם. אנו יכולים לומר, אם כן, שישנם אנשים היכולים להזרים גופרית לתוך עיניהם, אם אפשר לומר כך. האני יכול להזרים זאת, וזה מייצר את הצבע הבלתי רגיל של הקשתית.

אבל כל דבר שנכנס לתוך העין כמו גופרית או ברזל נכנס גם לכל הגוף, כי זה בא מהדם. אלו הם רק כלי דם זעירים כאן בעין. אם מישהו מזרים גופרית כאן בעין, הוא גם מזרים גופרית בכל עורו בכל מקום. וכתוצאה מהזרמת גופרית זאת בכל מקום לתוך העור אין לאדם זה צבע עור טבעי במקומות שבהן הוזרמה הגופרית, כי צבע העור הטבעי שלנו בא מהברזל המעובד. אם מישהו רק מעבד את הברזל שלו קלות ומזרים גופרית במקום, הוא מקבל כתמי עור כאלה וניתן לראות זאת גם בעיניו.

אתם רואים, כשאנו לוקחים בחשבון אדם בלתי נראה זה הנוכח בכל אחד אנו יכולים להבין את האדם כולו עד למישור של החומר הפיזי. אנתרופוסופיה אינה כה אידיוטית שאינה יכולה להבין את החומר. אם אתם קוראים על לבקנות בכל מקום – מה אתם קוראים? זה מכם ששאל את השאלה וודאי קרא היכן שהוא שהגורם ללבקנות אינו ידוע. מטריאליסטים הגיעו למסקנה מוזרה שהגורם אינו ידוע משום שלא שמו לב למצבים שבהם אפשר למצוא את הגורמים. כמובן שקל לומר: זהו אישון אדום. כן, אבל צריך לדעת מה באמת פועל שם, ומה מזרים את העסק, כי גם הצבע האדום וגם החיוור באים מהגופרית.

כעת תוכלו להבין את הטבע של מדע אמיתי. דמיינו שאתם הולכים היכן שהוא על האדמה שבו נעשתה עבודה מסוימת. מישהו מביט בזה ואומר: "העבודה נמצאת שם, הגורם בלתי ידוע." לא אכפת לו מה קרה לפני כן. הוא אומר, אם כן: "הגורם בלתי ידוע". העובדה ששלושים אנשים עובדים שם כבר שנים רבות, לדוגמא, אינה מעניינת אותו. זה מה שעושים המדענים כשהם אומרים שהגורם לגוון האדום של האישון, הגוון החיוור של העור אינם ידועים. אבל, הגורם טמון באני הפועל שם בחומר הפיזי.

אתם גם רואים מזה שבקשתית יש באמת משהו מדימוי ראי אמיתי של הדרך שבה הגוף כולו פועל עם הברזל והגופרית. בואו ונראה לבקן שכזה. זו באמת סוג של מחלה. יותר מדי עבודה נעשית עם הגופרית בגוף, אבל הגוף מתרגל לזה והדברים מתארגנים בדרך זו. עלול לקרות שהמידה שזה נכנס אל העין פחותה בהרבה. אתם רואים, מלבד הגברת הלבקנית שחשפה עצמה בדוכן בשוק, ראיתי גם כמה לבקנים אחרים. ותמיד אפשר להראות שקיימת סיטואציה מאוד מיוחדת עם לבקנים שכאלה. אפשר לומר: "הנה לבקן, ויש לו צבע אדום בלתי רגיל זה של קשתית, אדום חיוור, ואישון אדום כהה, ויש לו גוף חיוור." ואם בוחנים אותו עכשיו יותר, רואים מטבע גופו, שהקשר שבין לבו לכליותיו חלש במיוחד. אספקת הדם לכליות נתקלת בקשיים גדולים ולכן הן מתפקדות במאמץ רב. אם אדם זה היה מפריש את כל הגופרית שיש בו בגלל הטבע של כל גופו דרך הכליות, הוא היה מת בילדותו. לכן הוא נפטר מהגופרית על ידי כך שהוא דוחף אותה לפני השטח של גופו – העור נהיה לבן, העיניים אדומות – וכך הכליות יכולות לפעול בעדינות. ללבקנים אלה יש תפקוד עדין ביותר של הכליות, למשל. אותו דבר קורה אצל אנשים אחרים. אבל כאשר אנשים שאינם לבקנים – רוב האנשים אינם לבקנים – מפתחים סוג כל שהוא של פגם בכליות, זה גם צריך להיראות בקשתית? כי כל דבר שגופרית וברזל עושים אחד עם השני משתקף גם בקשתית. וכך אפשר לראות מהשתקפות מעודנת זו בקשתית אם יש פה ושם כתם שאינו באמת נורמלי: שם יש לך נזק בגוף. אבל אתם צריכים לקחת בחשבון, רבותי, שהגוף האנושי הוא מכלול שלם, ואם מישהו היה פיקח דיו לעשות זאת היה יכול לראות את מה שרואים בקשתית דרך פיסת עור קטנה. משהו בלתי נורמלי יראה עצמו גם בעור, או בחתיכת ציפורן מן הבוהן. שם גם כן, אפשר לעשות הבחנות דקות מאוד ולראות אם הכבד או הכליות או הריאות אינם כשורה, גם אם שוב זה שונה במקצת. אבל אם מישהו פיקח במיוחד היה בוחן חתיכת ציפורן במקום את קשתית העין, לדוגמא – זה יהיה הרבה יותר קשה משום שזה הרבה פחות ברור – הוא יוכל לראות גם כן אם הגוף בריא או חולה. ניתן לראות זאת בקלות בעין משום שהעין היא מבנה עדין במיוחד, וקל להבחין בה בשינויים דקים. אבל אם אפשר לראות בדרכים אחרות, גם כן, דברים אלה צצים בחוזקה יתרה על פני השטח של הגוף.

לעיתים נדירות ראיתי מישהו שרוצה בתחושה של אריג עדין ודק מאוד או משהו דומה על כתפיו. אם זו היתה שיטה טובה יותר, היינו כמובן מארגנים משהו בדרך כזו, שאם היינו רוצים לחוש משהו עדין מאוד היינו חושפים את אזור הכתפיים ונוגעים וחשים זאת שם. אבל זה לא מוביל אותנו לשום מקום. אנו חשים זאת עם קצות אצבעותינו. ובקצות אצבעותינו אנו רגישים במיוחד כדי לחוש בדברים. ושוב הגענו לאותו עניין כקודם. אם היתה זו מערכת העצבים שבאמת מאפשרת לנו לחוש דברים היינו צריכים להרגיש אותם בעיקר כאן למעלה, קרוב למוח. אבל אין לנו את חוש המגע חזק ביותר קרוב למוח אלא הכי רחוק ממנו, בקצות האצבעות, משום שהאני ממוקם בעיקר על פני השטח של הגוף. הכי קל לראות את פנימיותו של האדם, כאני, מפני השטח החיצוניים שלו. ומפני שהעיניים נמצאות יותר מכל על פני השטח, אפשר לראות בהן יותר מכל מקום אחר דברים אלה, משום שהעיניים עדינות ורגישות ורחוקות מהמוח.

אתם עשויים לומר שהעיניים נמצאות בגולגולת וקרובות למוח. אבל יש לנו הרבה עצמות שם כדי להבטיח שהן באמת רחוקות, ובנקודה שבה העין מחוברת למוח, היכן שאין עצם, דבר אינו נראה. קצות האצבעות רגישות במיוחד בזכות המרחק מהמוח, והעיניים רגישות משום שהן מוגנות כה טוב מהמוח.

יש עוד משהו מוזר. כאשר חיה ירודה[2] מפתחת את מוחה היא עושה זאת כך שהמוח מותיר מערה עבור העין, והעין אינה צומחת מתוך המוח אלא נקשרת לצד העצם וגדלה לתוך המערה. העין צומחת מן החוץ, לא מן המוח. היא צומחת לתוך המוח. אם כן, היא נוצרת מבחוץ.

אתם יכולים לראות מכל זה שכל מה שנוצר על פני השטח, יהא זה העור, או העין, קשור למשהו המחבר בקרבה הרבה ביותר את האדם לעולם החיצון. אם מישהו נשאר תמיד במיטה, אינו מסוגל להשתמש ברצונו עבור הגוף, איננו יכולים לומר באמת שהוא מפתח בחוזקה את האני שלו. אם מישהו מאוד נייד, אנו יכולים באמת לומר שהוא מביא את האני שלו בחוזקה לידי ביטוי. ואלו הם החושים המקשרים אותנו לעולם החיצון – על ידי כך שאנו מריחים, רואים וכן הלאה. והעין היא החוש העדין והרגיש ביותר המקשר אותנו לעולם החיצון. אנו יכולים, אם כן, לומר שמשום שהאני פעיל במיוחד ברשת עדינה זו של נימי דם (ואלו של הקשתית הם עדינים מאוד) אנו יכולים לראות הרבה בקשתית – כיצד האני כולו פועל בכיוון פנימה, כלומר, אם אדם בריא או חולה.

זו היא האמת הראשונה והתובנה הראשונה שיש לנו ביחס לעניין זה. אבל עובדה זו שתארתי בפניכם היא גם אחת מן הקשות ביותר, כי צריך לדעת הרבה מאוד על חריגות זעירות בקשתית ומה משמעותן כדי להסיק מסקנות על בריאותו של האדם. הרשו לי לתת לכם דוגמא. אתם רואים, יכול לקרות, לדוגמא, שנקודות כהות קטנות מופיעות פה ושם בקשתית. משמעות נקודות כהות אלו, כמובן, היא שלאדם זה היה משהו שכבר אינו נמצא שם אם אין נקודות כהות בקשתית. אבל הבה ונניח שאדם זה, שאצלו מופיעות הנקודות הכהות הוא טיפש נורא. תהיה לו סוג מסוים של מחלה הנרמזת על ידי נקודות אלו. אבל יתכן גם שעל אדם זה בעל הנקודות הכהות הופעלו דרישות מופרזות בנעוריו ללמוד דבר זה או אחר, ותהליך למידה זה היה מעבר לכוחותיו הפיזיים. העובדה שהשתמש יותר מדי באיברים מסוימים בנעוריו עשויה להחדיר חולשה מסוימת לתוך עיניו, ואז עשוי לקרות שמשקעים עדינים וקטנים אלה יופיעו בזכות מאמץ יתר בילדות. רוב האנשים נוטים לחשוב: אם אני רואה נקודות שחורות קטנות בקשתית הרי שדבר זה או אחר מתרחש בגוף. זה חשוב להכיר לא רק את חייו הנוכחיים של אדם זה. אם רוצים להתבונן בדברים אלה כדי לגלות את גורמי המחלה צריך לעבור על כל חייו ביחד עמו. צריך לגרום לו לזכור מה עשה במקרה זה או אחר בילדותו. מה שאנו רואים בקשתית עשוי להצביע על מספר דברים. דרוש ידע רב ומורכב כדי להסיק מסקנות מכך.

לכן זה כה מרגיז כשאנשים כותבים כל מיני חוברות ועלונים היום. הדברים שהם כותבים בדרך כלל קצרים ותמציתיים, תחת הכותרת "אבחון של העין". אתם מקבלים 50 עמודים של הדרכה כיצד יש לבחון את הקשתית. בערך כך, אתם רואים: הנה הקשתית המחולקת, וכאן האישון, הצגה סכמטית לחלוטין. ואז נאמר "מחלה של טחול". "מחלת ריאה", "עגבת", וכן הלאה. מאבחן דרך העין אשר יודע מה אפשר לראות כשמסתכלים בקשתית דרך זכוכית מגדלת צריך רק להתייחס לספרון שלו. וכאשר הוא רואה סימן באזור שעליו נאמר מחלת ריאה, הוא אומר: "מחלת ריאה!" וזה מה שדיאגנוסטיקנים רבים עושים היום, אחרי לימוד של שעה. הם משאירים את כל השאר לספרון שלהם. הם רק עושים דיאגנוזה. רבותי, זה מגעיל! יש כאן משהו קשה באופן יוצא מן הכלל ואנשים אלה רוצים ללמוד זאת בדרך הקלה ביותר האפשרית. התוצאה אינה דבר של ערך אלא היפוכו. נגרם נזק לכל שדה הרפואה. ואנשים צריכים להבחין בין מי שיש לו כוונות רציניות ברפואה למי שרק רוצה לעשות כסף.

אנשים כמובן כועסים על המדע היום, ובצדק, כי אם תיקחו את הדוגמא של העצב האופטי שנתתי לכם, אנשי מדע אינם נותנים תשומת לב לאשר האדם הוא באמת ומעריכים מעל לכל את ההפרשות באדם, הפרשה זו בעין, לדוגמא, היא העצב האופטי. אנשים אינם יודעים זאת, כמובן, אבל הם מרגישים זאת, וכועסים על אנשי המדע. אפשר להבין את כעסם. אבל מה שדיאגנוסטיקנים של העין עושים בדרך כלל אינו טוב יותר מן המדע אלא לרוב גרוע יותר. מתוך בורות, מאי ידיעה הנגרמת מן המטריאליזם המודרני, אנשי המדע מאמינים שההפרשות הן הדבר הנעלה ביותר באדם. ההפרשות, כמובן, נחוצות ביותר, כי אם היו נשארות בגוף היו הורגות אותו במהרה. אם כן, הן נחוצות. אבל אנשי המדע מחשיבים את ההפרשות כרבות הערך ביותר באדם. אבל הם נמצאים בדרך הנכונה כמובן, כי אינם רוצים רק לעשות כסף. הם רק לוקים בעיוורון. יש להם נקודה עיוורת גדולה מאוד בידע שלהם. ועדיין, למרות הכל עלינו להכיר ברצון הטוב שלהם. אבל כשזה מגיע לחוברות של מאבחני העיניים הללו, איננו יכולים לדבר על רצון טוב, רק על תשוקה לעשיית כסף. אתם תמיד צריכים לומר לעצמכם בעניינים שכאלה: אמת של ממש עשויה להימצא בלבו של מאמץ שכזה, אבל בדיוק האמת הטובה ביותר, רבותי, שהכי מנוצלת לרעה על ידי העולם. אתם רואים, זה באמת נפלא שהאדם כולו בבריאות ובחולי משתקף בקשתית. אבל מצד שני הקשתית היא הקשה ביותר לאבחון ביחס למצבה שלה בדיוק משום שהאדם כולו משתקף בה בבריאות ובחולי, ואנו באמת צריכים לומר שכל מי שעושה דיאגנוזה של העין מבלי ידע אמיתי של האדם כולו עושה מעשה מרמה.

מה זה אומר, לדעת את האדם כולו? אתם רואים, למדנו שהאדם כולל גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. צריך, אם כן, לדעת לא רק את הגוף הפיזי אלא גם לדעת משהו מהאדם הרוחי, במיוחד אם שואפים לעשות דיאגנוזה של העין. אתם יודעים, אנטומיה רגילה, שעסוקה רק בגוף המת, מציעה לפעמים דברים נכונים והולמים. היא עשויה לפעמים להציע משהו טוב, יחסית. אנטומים עשויים שלא לדעת שהעצב האופטי הוא הפרשה של העין, אבל הם לפחות מוצאים את העצב האופטי. אבל לדיאגנוסטיקנים של העין בדרך כלל אין מושג על מהלכם של העצבים. יש להם ספרון בן 50 עמודים המראה חלוקה של הקשתית ודרכי אבחנה. הם אינם בודקים את הלקוח ואז הם צריכים, כמובן, ספרון אחר, שוב של 50 עמודים. ושם נמצאת הכותרת "מחלת ריאה" והתרופה עבורה. אבל מחלת ריאה יכולה להיגרם מגורמים רבים. הידיעה שהריאה פגועה אינה אומרת לנו הרבה. הפגיעה בריאה יכולה לבוא מן העיכול. צריך לדעת מניין היא באה. לאנשים רבים יש מחלת ריאה. אצל רבים מהם למחלת הריאה יש גורמים רבים ושונים. זהו בדיוק המקום שבו צריך לנקוט זהירות רבה, כי במקום שבו יש לכך את הדברים הטובים ביותר אפשר לעשות את המשגים הגדולים ביותר. לעיתים קרובות אמרתי לכם בהרצאות אלו שהאדם תלוי לא רק באדמה אלא בכל כוכבי השמיים. אבל זה בדיוק מה שקורא גם לתובנה המרוכבת ביותר. ולא צריך לגרום לשגיאות כאן. מעשי הונאה ומרמה משמשים בקנה מידה גדול אצל אסטרולוגים שונים בעולם היום. זה דומה מאוד גם אצל דיאגנוסטיקנים של העין. באסטרולוגיה יש גם משהו נשגב ורב הוד. אבל אין דבר נשגב אצל האנשים העושים אסטרולוגיה היום. ברוב המקרים מזימות ביחס לארנקים של אחרים הן הבסיס לעבודתם.

וכך אתם יכולים לראות את ההקשר, רבותי. מצד אחד יש תופעה המשנה את כל פני השטח של האדם, אפילו באופן חיצוני. האדם מפתח אזורים של עור חיוור, יתר העור נותר כהה, עיניו מקבלות צבע שונה, הוא לבקן. פעילות מסוימת נדחפת לפני השטח, מוסטת מהאיברים הפנימיים. אבל כשמישהו אינו לבקן, אותם דברים, ההופעה החיצונית של העין, נוכחים בקשתית, אבל המבנה העדין, ההבדלה העדינה, מצביעה על האורגניזם הפנימי. הלבקן אינו חולה לגמרי מעצם היותו לבקן, יש לו רק נטיה למחלה משום שזה קיים אצלו משחר נעוריו והאורגניזם הגופני שלו התרגל לזה.

אתם רואים שזה לא נכון לקרוא ללבקן לאוקופאט, משערים שהדם אצל אנשים כאלה שונה, לויקוציטים (כדוריות דם לבנות) הם כדוריות דם מיוחדות בדם. הגורם אינו ידוע, אבל כאשר הדם נהיה חיוור יותר על פני השטח, לא מקבלים בדרך כלל ירקת[3] או אנמיה, אבל העור נהיה חיוור יותר על פני השטח. זהו ההבדל שבין ירקת, שבה הדם שבפנים נהיה חיוור יותר לבין לאוקופתיה או לבקנות, שבהן הדם נדחף יותר אל פני השטח. המצב הוא שכאשר למישהו יש אנמיה, תפקוד פנימי התקלקל. האני יותר פעיל על פני השטח, הגוף האסטרלי יותר פעיל בפנים. משום כך, כל הגופים שאנו שומעים או רואים אותם נדחפים יותר אל פני השטח. אנו צריכים אותם בשביל האני. את הכבד אנו צריכים בפנים. ואם הייתם צריכים להרגיש כל דבר שהכבד שלכם עושה כה בחוזקה, הייתם צופים בפנימיותכם כל הזמן ואומרים: "הו, בדיוק עכשיו נכנס מרק כרוב לקיבתי, קירות הקיבה מתחילים לספוג אותו. זה נראה כאילו הוא קורן חוצה, מאוד מעניין. עכשיו הוא עובר דרך השוער[4] שבסוף הקיבה לתוך התריסריון, ועכשיו הוא מגיע אל השערות שבקירות המעיים." הייתם שמים לב לכל זה, והכל היה מאוד מעניין, אבל לא היה לכם כלל זמן לשים לב לעולם שבחוץ! זה מאוד מעניין ויש הרבה מה לראות, במובנים רבים זה הרבה יותר יפה מאשר העולם שבחוץ, אבל בני אדם בצדק מסיחים דעתם מזה. ככלל זה אינו מגיע לתודעה. אם מישהו אינו מעכל את הברזל כמו שצריך בפנים, היכן שהאדם האסטרלי יותר פעיל, הוא נהיה אנמי. אם אינו מטפל בברזל כראוי מבחוץ, אלא ממיס אותו, כפי שתיארתי בפניכם, הוא נהיה לבקן – שזה מאוד נדיר. יש לו לאוקופתיה.

וכך אתם רואים שהשאלה שנשאלתי קשורה לזה: לבקנות נוצרת משום שהאני אינו מעכל גופרית או ברזל בדרך הרגילה. אנמיה נגרמת מעיבוד לא נורמלי של הברזל על ידי הגוף האסטרלי ומשפיעה יותר על החלק הפנימי של הדם. ואם מישהו באמת מבין מה מתרחש בתוך האדם הוא יכול גם לראות איזה אספקט על-חושי של האדם מעורב. מישהו בעל הבנה נכונה של האדם הפיזי מבין גם את האדם העל-פיזי, על-חושי. אבל המצב עם המטריאליזם הוא כזה: מטריאליסטים אינם מבינים את האדם העל-חושי ולכן אינם מבינים את האדם הפיזי.

אמשיך על כך אם תשובו ביום רביעי הבא. אולי מישהו ישאל שאלה אחרת עבור הפגישה הבאה, כך שיהיה לנו דיון דומה המבוסס על שאלה זו.

———————————————————————————————————————

  1. לאקופתיה – כנראה "בהקת". כתמים לבנים על העור.
  2. הכוונה לחיה הממוקמת נמוך בסולם האבולוציה (הערת המתרגם)
  3. ירקת – צורת אנמיה נדירה כיום. לפנים היתה רווחת בין נערות מתבגרות.
  4. השוער (פילורוּס) – החיבור השרירי שבין הקיבה לתרסריון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *