מעיינות הישועה – התחדשות יצירת התרבות האנושית מתוך מרחבי הוויית הזמן

מעיינות הישועה

התחדשות יצירת התרבות האנושית מתוך מרחבי הוויית הזמן

מאת אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

8.12.19

המאמר פורסם לראשונה במגזין אדם עולם בנושא

"זמן"

גיליון מספר 64, ינו-פבר 2020

לגיליון

 

חדוות ההתהוות

ב'לוח השנה לנפש',[1] בפרק המוקדש לשבוע חמישים (אמצע חודש מרץ), כותב שטיינר:

"אל ה'אני' של האדם מדברת,

תוך התגלותה רבת העוצמה

ובשחררה את כוחות מהותו,

חדוות ההתהוות של היקום:

בהזרימי אל תוכך את חיי

מתוך הווייתם הנסתרת,

משיגה אני את תכלית קיומי."

בפרק מדיטטיבי זה באה לידי ביטוי חדוות ההתהוות של היקום הדוברת אל האדם. ומה באשר לחדוות ההתהוות האנושית? לשמחת החיים וחדוות היצירה הממלאים את נפש האדם במהלך עיצוב יצירת חייו, הביוגרפיה שלו? האם גם הוא עשוי להשיג את תכלית קיומו הייחודי, בהזרימו את תוכן חייו מתוך הווייתם הנסתרת אל תוך לב ליבו של היקום?

בשבוע השלישי בלוח השנה לנפש (שהינו במובנים רבים 'תמונת הראי' של השבוע החמישים), בסוף חודש אפריל, כותב שטיינר:

"אל היקום החובק כל מדבר,

בשכחו את עצמו,

ובזכרו את מקורו,

ה'אני' הגובר ועולה של האדם:

בך, בהשתחררי מכבלי מגבלותיי,

אגלה את מהותי האמיתית."

תוכן פרק מדיטטיבי זה מצביע על חוויית יסוד נפשית-רוחית בה עשוי להתנסות אדם 'השוכח את עצמו וזוכר את מקורו – שחרור מכבלי מגבלותיו, המאפשר לו לגלות ביקום החובק כל, כולל בני האדם החיים ויוצרים בו, את מהותו האמיתית.

ואולם, כיצד יכולים אנו 'לשכוח את עצמנו ולזכור את מקורנו'? לאיזו התנסות מכוון כאן 'משורר לוח השנה לנפש'? וכן, אילו הן המגבלות הכובלות את רוחו ונפשו של האדם, וכך מונעות ממנו לגלות את מהותו האמיתית ביקום החובק כל?

התבוננות ראשונית במאפייני ההתנסות המגוונים של הישות האנושית, עשוייה לגלות לנו עד כמה 'חמקמקים וקשים להשגה' הם 'מרחבי הוויית הזמן'. עולם החושים מתגלה לנו מכל עבר. החוויות הנפשיות – מהנות או דוחות, יפות או כואבות, נגישות לנו ונחוות על ידינו באופן ישיר, בלתי אמצעי. גם רעיונות ואידיאלים בעלי אופי רוחני עשויים לעורר השראה ורצון מעשי להגשימם במהלך חיינו. אך היכן וכיצד חווים אנו את מרחבי הוויית הזמן, את חדוות ההתהוות?

מודעות עצמית, שאיפה לחירות, וסכנת אבדן הדרגתי של שמחת חיים וחדוות יצירה

חיינו הארציים מתאפיינים בין השאר בפעילות המתרחשת בו זמנית בארבעה מרחבי יצירה עיקריים:

הראשון – עולם החושים

השני – מרחבי הוויית הזמן

השלישי – עולם ההתנסויות הנפשיות

הרביעי – העולם הרוחני, הרעיוני

בספרו: 'גוף, נפש, רוח', מתאר ומאפיין רודולף שטיינר את הזיקה היסודית והאינטימית המתקיימת בישות האנושית במגוון עשיר של מרחבי יצירה בין גופו, נפשו ורוחו של האדם, וכן, את פעילותו של ה'אני' האנושי, הבאה לידי ביטוי ומשתקפת בביוגרפיה הייחודית לו.

ואכן, בנפש האנושית מתרחש מפגש יצירתי בין תכנים הנקלטים מהעולם הרוחי כמחשבות, רעיונות ואינטואיציות, ובין חוויות חושים למיניהן. ומפגש זה מתקיים במהלך הזמן, מרגע לרגע, משעה לשעה, מיום ליום, משבוע לשבוע – במגוון עשיר של מקצבי זמן.

כדי שמפגש תכנים יצירתי זה בנפש האנושית יהיה בריא, מעשיר ופורה, על האדם לאפשר בפעילותו הקשובה, לאותם תכנים להזין ולהפרות את הביוגרפיה שאותה הוא מחולל במגוון מרחבי יצירה בהם הוא חי, פועל ויוצר. וזאת, מתוך זיקה חיה ויצירתית למרחבי הוויית הזמן.

בתקופה המודרנית בה אנו חיים, בפתח המאה ה-21, מתעוררת יותר ויותר מודעותנו העצמית דרך חוויות העולות מתוך עולמנו הפנימי והתנסויות שמזמנים לנו מפגשים במרחבי פעילותנו בעולם סביב, בין השאר מתוך שאיפה לחיות, ליצור ולעצב את נתיב חיינו מתוך חירות.

התעוררות המודעות העצמית הממקדת את תשומת הלב בישותנו העצמית, מאיימת 'לתלוש אותנו' מתוך זרם הוויית הזמן שאליו אנו מחוברים בתוך נסיבות החיים השוטפים, בחוויותינו עם בני משפחתנו ובחיק הטבע, בימי חול ומועד, במפגשים ושיחות, בעשייה ויצירה עם חברים וידידים.

המשוררת זלדה מבטאת את הכמיהה והגעגוע לחווייה זו של הוויית הזמן המתהווה בשירה פנאי:

"היה לנו אוצר סמוי של פנאי

עדין כאוויר הבוקר,

פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים,

פנאי של אמא, סבתא והדודות,

יושבות בנחת בסירה של זיו,

שטות אט אט בדוגית השלום,

עם הירח והמזלות."

קצב החיים המהיר שאותו חווה האדם בעולמו הפנימי ובמרחבים בהם הוא חי, פועל ויוצר, מבקש 'לקרוע את נפשו ורוחו' מתוך 'פלגי המים' שבתוכם הוא מייחל להיות שתול, נטוע. כדי "לשאוב מים בששון ממעייני הישועה" כדברי משורר תהילים, עלינו למצוא נתיב המוביל אל אותן מעיינות חיים, אל מרחבי הוויית הזמן. מציאת נתיב אל הוויית הזמן המתהווה ועיצובה מתוך פעילות אנושית אוהבת הינו צורך חיוני ומהותי בזמננו.

רודולף שטיינר מאפיין את התקופה בה מצויים אנו כ'תקופת הנפש התודעתית', תקופה בה על האדם ללמוד בהדרגה ליצור ולעצב את נתיב חייו מתוך מודעות עצמית וחירות יצירה. ואולם, דווקא המודעות העצמית המתעצמת היא זו העלולה לגרום, מעצם מהותה, לאבדן הדרגתי של שמחת החיים וחדוות היצירה.

השאיפה להרחבה והעמקה של המודעות העצמית – בין השאר מתוך כוונה לעצב את נתיב חיינו מתוך חירות היצירה, מחייבת אותנו לפעילות יזומה ונמרצת להעצמת מעורבותנו במהלך חיי היומיום השוטפים והקוצפים לא פעם וזאת, בעיקר דרך פעילות מקצבית-ריתמית. פעילות מקצבית-ריתמית זו עשוייה לאפשר לנו לבצע את מהלך ההתמרה של 'הנפש התודעתית' לעצמיות הרוחית' אותה מיילדים אנו מתוך עצם פעילותינו, באופן שיהיה בריא, מעשיר ופורה עבורנו, לישותנו, ולסביבה האנושית בה חיים אנו ויוצרים.

לידת העצמיות הרוחית המודעת אל תוך זרם הוויית הזמן האנושית והארצית

"בני האדם מבקשים

אחר פתרון חידת העולם

ובתוך כך אינם מבחינים

כיצד החיים

ברציפות קצביהם

הם פתרון החידה."

(רודולף שטיינר)

תהליך ההריון והלידה של עצמיותנו הרוחית מתואר בין השאר בספר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'[2] מאת שטיינר. בחלק שכותרתו 'שלווה פנימית' כותב שטיינר: "שהרי בתוך כל אדם, אדם החולין, חבוי אדם עילאי. אדם עילאי זה נשאר חבוי ומחכה שיעוררוהו. רק בכוחותיו העצמיים של כל אדם ניתן לעורר את אותו אדם עילאי". בהמשך חלק זה מוסיף שטיינר: "יש לזכור כי ה'אדם העילאי' החבוי בכל אדם נמצא במצב של התפתחות מתמדת. אך רק מרחב שלווה ובטחון שאותו יוצר האדם בהתאם למתואר לעיל, מאפשר את התפתחותו המסודרת. גלי החיים החיצוניים דוחסים 'אדם פנימי זה' מכל הצדדים, אם נסיבות החיים מכתיבות לאדם את אופי פעילותו ולא הוא עצמו. הכוחות החיצוניים אינם יכולים ליצור שטח התפתחות ל'אדם הפנימי'. רק השלווה הפנימית, אותה יוצר תלמיד מדע הרוח בנפשו, בכוחה ליצור מרחב התפתחות חיוני זה. אכן, אך ורק בכוחו של האדם עצמו להוליד בנפשו אדם חדש, אדם עילאי."

כמו תהליך הריון שאמור לאפשר את התפתחותם הראשונית של איברי גוף האדם במהלך כתשעה חודשים, עד הלידה, כך גם תהליך התמרת 'הנפש התודעתית' והבשלת התנאים ללידת 'העצמיות הרוחית האנושית' מתרחש במהלך פרק זמן הדרוש ליצירתם ועיצובם של האורגנים הנפשיים-רוחיים לקראת הלידה הרוחית.

אם כן, אנו רואים שעל האדם לשחרר את עצמו מ'כבלי מגבלותיו' בכוחותיו העצמיים, כדי שיוכל 'לגלות את מהותו האמיתית' ביקום החובק כל. ושתהליך זה, תהליך ההריון לקראת לידת 'העצמיות הרוחית' חייב להתרחש במהלך הוויית זמן קיצבית ריתמית, בזיקה ללב החיים האנושי הפועם, המוכר בשם 'הלב האתרי'. ופעימת לב זו עשוייה להתרחש יותר ויותר מתוך זיקה ל'פעימת לב העולם', לתהליכי התהוות ביקום, המשתקפים ובאים לידי ביטוי בין השאר במהלך עונות השנה.

'לשכוח את עצמנו ולזכור את מקורנו'

"חפש בתוך עצמך

ותמצא את העולם,

חפש במרחבי תבל

ותמצא את עצמך,

שים לב

לפעימת המטוטלת

בין העצמי לעולם

ולך תגלה עצמה

ישות אדם עולם

ישות עולם אדם."

(ר. שטיינר)

מדוע נדרשים אנו 'לשכוח את עצמנו ולזכור את מקורנו', בתהליך ההריון, במהלך התמרתה של 'הנפש התודעתית' ל'עצמיות הרוחית האנושית'? בספר 'גוף, נפש, רוח',[3] בחלק שכותרתו 'גוף, נפש רוח', כותב שטיינר: "הרוח הבונה ומעצבת את ה'אני' וחיה כ'אני' תכונה 'עצמיות רוחית', כי היא מופיעה כ'אני' או כעצמיותו של האדם. ההבדל בין 'העצמיות הרוחית' לבין 'הנפש התודעתית' מתחוור כדלהלן: הנפש התודעתית באה במגע עם האמת הקיימת בזכות עצמה ואינה תלוייה בסימפתיות ואנטיפתיות כלשהן. 'העצמיות הרוחית' נושאת בחובה את אותה אמת הספוגה ב'אני', ועל ידו, באמצעותו נהייתה אינדיבידואלית ונקלטה כחלק אורגני של עצמיות האדם. תודות לכך שהאמת הנצחית מתמזגת עם ה'אני' לישות אחת ונהיית אינדיבידואלית, נהייה ה'אני' עצמו נצחי."

כאשר מתעצמת המודעות העצמית, היא מופנית, בשלב ראשון לכל אותם דימויים וזיכרונות ממהלך החיים הנוכחי שאותם, בצדק, אנו קושרים עם עצמנו. ואולם דימויים וזיכרונות אלו הקשורים כמובן אלינו ובמובנים שונים כובלים ומגבילים אותנו, הם אינם אנו עצמנו, הם אינם עצמיותנו הרוחית, המתגשמת כל פעם במהלך חיים חדש עלי אדמות.

לכן, עלינו 'לשכוח' את ההשתקפות של עצמיותנו בחיי הנפש, בעולם הדימויים והזיכרונות, ולזכור, מתוך פעילות יזומה ותנועה בזרם התהוות הזמן, את מקורנו הרוחי, הנצחי, אשר עתה, אחרי שהשתחרר בכוחות עצמו 'מכבלי מגבלותיו', יכול הוא לגלות את מהותו האמיתית בהוויית היקום.

תנועת המטוטלת בין האדם לעולם, בין העולם לאדם, מתרחשת במקצבי זמן מגוונים עד מאד. היא משתקפת ובאה לידי ביטוי בין השאר ב'מדיטציית אדם עולם' המוכרת היטב לקוראי מגזין אדם עולם, ובמהלך עונות השנה. 'לוח השנה לנפש' עשוי לסייע למבקשים להיכנס במלוא ישותם החושית, הנפשית והרוחית אל מרחבי הוויית הזמן, אל 'מעיינות הישועה', מהן ניתן לשאוב 'מים חיים נצחיים', הזורמים ומשלבים באינטימיות אדם ועולם, עולם ואדם, במקצבים מרפאים, המאפשרים התחדשות של ממש, בחיי האדם והעולם – 'קיימות תרתי משמע'.

נחתום בפרק שלושים ושמונה (סוף חודש דצמבר)מתוך לוח השנה לנפש שכותרתו: הלידה הרוחית.

"חש אני בנס היוולדו

של ילד הרוח ברחם נפשי.

בטוהר לב

הוליד דבר היקום הקדוש

את הפרי מן השמיים של התקווה,

המלבלב ועולה, בגילה ושמחה

לקראת עתיד העולם,

מתוך התשתית האלוהית של ישותי."

———————————————————————————————–

  1. לוח השנה לנפש מאת רודולף שטיינר יצא לאור בעברית בשני תרגומים. הראשון בתרגומו של ב. ולקוביץ, בהוצאת מיכאל [ממנו לקוחים הציטוטים] והשני בתרגומו של יפתח בן אהרון, בהוצאת משכן.
  2. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.
  3. גוף נפש רוח – מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *