מסלק ועד לבודהיזם – 08

מסלק ועד לבודהיזם

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA353/2

16 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך בין הראשון למרץ לעשרים וחמישי ליוני 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

עזרה בהגהה: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שמינית

12/4/1924

חג הפסחא

בוקר טוב, רבותיי. בשבוע הבא עלי להיות בברן ולכן לא אוכל להיפגש אתכם. היום אני באמת רוצה לדבר על משהו אחר הקשור עם שיחתנו על חג הפסחא. או שיש לכם שאלה אחרת, משהו חשוב בדיוק עכשיו?

מר בורל: יש לי שאלה, אבל היא אינה קשורה לחג הפסחא. לא מזמן הופיע מאמר בעיתון פריסאי שבו נאמר שאפשר לקרוא, לראות, בעזרת העור. האם יכול ד'ר שטיינר לומר משהו על כך? הופתעתי מאוד לשמוע על כך.

רודולף שטיינר: צריך להיזהר כשמשהו מוצג במאמר בעיתון. יש לבחון זאת. נאמר שכמה אנשים – גם אם נאמר שם שכל אחד יכול – יכולים לראות בעזרת עורם, לקרוא בעזרת אזורים מסוימים של העור.

זהו משהו שידוע כבר זמן רב. זה יכול להיעשות עם כמה אנשים אם מאמנים אותם לפתח את היכולת לקרוא עם עורם, כל אזור בעור. אני רוצה לנצל הזדמנות זו לומר שאל לנו להיות מופתעים בגלל דברים כאלה. עליכם לזכור שאנשים אינם לומדים כל דבר שהם מסוגלים ללמוד. הם אינם מפתחים זאת. אפשר לפתח כמה דברים מהר מאוד אם מתרכזים בהם. אפשר כמובן לאמן את כל הילדים לקרוא עם האצבעות שלהם אם לוקחים תחילה אותיות אינדיבידואליות ונותנים לילדים לחוש את הנייר. הנייר שונה למדי בחלקים שאין בהם אותיות מאשר בחלקים שבהם נכתבו אותיות. דמיינו לעצמכם שאותיות, שנוטות להיות קצת מורמות, מוסרות מהנייר. לבטח אין סיבה מדוע לא נוכל לקרוא אותן בקלות! אתם יכולים גם לקרוא אותיות שנחתכו בעץ בעיניים סגורות, וכל מה שצריך לעשות זה לעדן קצת את הכישרון הזה.

אתם רואים, כשהייתי ילד התאמנתי במשהו שרק מעט אנשים מתרגלים – לכתוב בעיפרון אחוז בין הבוהן לאצבע השכנה. אתם יכולים ללמוד לעשות זאת. אנו יכולים ללמוד את כל הדברים האלה אשר בדרך כלל איננו לומדים, וזה מפתח יכולות מסוימות. זה משתכלל ומוביל למשהו שאנשים חושבים שיש להתפעל ממנו. אבל אין זה מפליא כלל. זה רק עניין של פיתוח חוש המגע. אנו יכולים להשתמש בחוש המגע בכל חלק של הגוף. ובדיוק כפי שאנו מסוגלים לחוש בחוד המחט כך אנו מסוגלים לחוש בשרבוטים העדינים העושים את האותיות. זוהי אם כן, השיטה לפתח דברים שכאלה.

אבל זה לא פותר את עצם העניין, כי האיש עומד על כך שהוא יכול לפתח את היכולת לקרוא בעזרת העור אצל כולם. הדרך שבה כתוב המאמר אינה מאפשר לנו לבדוק כל פרט. אם היה ניתן לזה בסיס מדעי היה קל יותר לומר אם זה נכון שתוכל לקרוא עמוד בספר שמישהו הניח על בטנך. יהא עלינו לגלות אם זה עניין של פיתוח תפיסה עדינה ביותר של חוש המגע, או אם האיש המציא את הכל. המאמר אינו מראה מה עומד מאחורי זה. אני לא כל כך מופתע מכל העסק, כי נראה לי שזה אפשרי. מה שמפתיע אותי זה ההערה המטופשת שהעיתונאי הוסיף, שאם זה באמת היה נכון היו מגלים את זה כבר מזמן. האם אתם יכולים לדמיין מישהו אומר, למשל, כאשר הומצא הטלפון: "אם זה באמת היה נכון מישהו כבר היה מגלה את זה לפני זמן רב והאנושות היתה יודעת על כך מזמן." אני יותר מופתע מזה שמישהו מסוגל לומר משהו כזה מאשר מהעניין עצמו. זה לא כל כך מדהים, כי בני אדם יכולים ללמוד הרבה כשמדובר באיברי המגע והתחושה שלהם. אנשים פשוט אינם מבחינים במה שמתרחש, וזה משום שהם יכולים למקד את עיניהם על משהו וליצור דעה אודות אובייקטים. זה אפשרי, לדוגמא, לאמן את האצבעות כדי שירכשו תפיסות עדינות של כל מיני דברים.

גישה מדעית אמיתית צריכה לשמש כדי לשפוט אם כאשר אדם אומר שהוא יכול לגרום לכל חלק של הגוף לראות זה דורש שנים של אימון או לא. קראתי דוחות עיתונאים בגרמנית, אנגלית וצרפתית על מקרה זה ובלתי אפשרי לומר אם איש זה משוגע, מספר סיפורים או נוקט גישה מדעית אמיתית. זוהי הסיטואציה.

עכשיו אני רוצה לומר לכם משהו אחר על חג הפסחא. חג הפסחא מתקשר כה טוב למה שנאמר אודות המיסטריה של גולגותא משום, שכידוע לכם, זהו חג שתאריכו אינו קבוע. הוא נחגג ביום אחר בכל שנה. הוא מתנדנד. מדוע זה כך? משום שהתאריך נקבע על פי סטנדרטים קוסמיים ולא ארציים. הוא נקבע על פי היום הראשון של האביב שהוא תמיד ה-21 במרץ. זהו היום שבו חוגגים את הפסחא. הירח המלא הראשון יהיה ב-22 במרץ, ולכן יום ראשון שבא אחריו יהיה יום ראשון של הפסחא, שיקדים השנה מאוד. הירח המלא הבא יהיה גם כן 29 ימים אחרי ה-21 במרץ. אם יש לנו ירח מלא ב-19 במרץ למשל, היום הראשון של האביב שבא אחריו, והירח המלא הבא יהיה 28 ימים מאוחר יותר. היום הראשון הבא אחרי ארבעה שבועות יהיה אם כן, יום ראשון של הפסחא וזה לוקח אותנו לתוך אפריל. חג הפסחא יכול לחול, אם כן, בכל יום שבין ה-21 למרץ וסוף אפריל.

השאלה היא, רבותי, מדוע התאריך של חג הפסחא נקבע על ידי סטנדרטים שמימיים? זה משום שכפי שאמרתי לכם, אנשים ידעו בעבר שלירח ולשמש יש השפעה על כל דבר שקורה על האדמה.

תארו לעצמכם צמח הצומח באדמה. אם זוהי האדמה ואתם מעוניינים בצמח אתם לוקחים זרע קטן ומניחים אותו באדמה. הצמח כולו, כל חיי הצמח מרוכזים בזרע קטן זה. ומה נהיה מהזרע? ראשית כל השורש. כל החיים מתפשטים לתוך השורש. ואז הם מתכווצים שוב, נהיים צרים, נהיים לגבעול. ואז מתפשטים שוב ומתפתחים עלים. אחר כך בא הפרח ואז הם מתכווצים שוב לזרע אשר מחכה לשנה הבאה. יש לנו אם כן התפשטות, התכווצות, התפשטות, התכווצות, התפשטות, התכווצות בצמח.

בכל פעם שהצמח מתפשט זוהי השמש אשר שולפת את העלים, למשל. בכל פעם שהצמח מתכווץ, אם לזרע או לגבעון, זהו הירח אשר גורם להתכווצות. הירח, אם כן, פעיל שם, בין העלים, אם יש לנו צמח שבו צומחים שורשים ועלים אנו יכולים לומר תחילה, בזרע, הירח, ואז השמש, הירח שוב, השמש שוב, הירח שוב, השמש ולסיכום הירח.

אנו רואים, אם כן, את פעילות השמש מתחלפת עם פעילות הירח, כוחות שמש וכוחות ירח. אם נביט בשדה מלא בצמחים צומחים סביבנו אנו רואים את הפעולות של השמש והירח. כפי שאמרתי לכם, כאשר בני אדם באים לעולם, הצורה של גופיהם הפיזיים תלויה בירח. כוחותיהם הפנימיים, היכולת לשנות עצמם, תלויה בשמש, דיברתי על כך בקשר עם המיסטריה של גולגותא.

אתם רואים, זהו משהו שאנשים ידעו בעבר, אבל זה נשכח. אנשים אמרו לעצמם: "מתי מתרחשת הפעילות רבת העוצמה ביותר באביב המאפשרת לצמחים לצמוח ולשגשג לטובת האנושות? – כאשר השמש והירח פועלים יחדיו בדרך הנכונה." זה קורה כאשר הירח המלא שולח קרניו לאדמה בפעם הראשונה ותומך בקרני השמש. כאשר השמש והירח מגיעים יחדיו ופועלים יחדיו באפקטיביות הרבה ביותר, כוחה של השמש גדול ביותר באביב וכוחו של הירח גדול ביותר כל ארבע שבועות. חג הפסחא נחגג אם כן, ביום הראשון המוקדש לשמש, אחרי הירח המלא הראשון באביב. האנשים שקבעו את התאריך לחג הפסחא בעבר ידעו שזהו משהו שיש לקבע בתחילת האביב אחרי היפוך החורף לקיץ.

מקורו של חג הפסחא אינו בזמנים הנוצריים. זהו חג פגאני קדום, חג שכבר הזכרתי בפניכם לני כן ושכעת אתאר אותו באופן מלא יותר. זה היה החג של אדוניס. הוא נחגג במרכזי האמנות, החינוך והדת שעליהם דיברתי כמיסטריות. אדוניס היה סוג של דימוי שהיה לאנשים על היסוד באדם שהוא נפש ורוח. האנשים אמרו שיסוד זה של נפש ורוח בבני האדם נמצא גם בהתאמה עם העולם כולו. עלינו לציין שהפאגאנים, שעדיין לקחו בחשבון את הסיטואציה כולה בממלכת הרוח, חגגו את החג במקורו בסתיו.

חגיגת סתיו זו של אדוניס נחגגה בדרך הבאה. הדימוי של אספקט נצחי, בן אלמוות זה של האדם, של הנפש והרוח האנושית, נטבל בברכה – או בים אם היה זה ליד החוף – והושאר שם למשך שלושה ימים. אנשים זימרו קינות כשהדמות הורדה למים. זה היה רגע רציני וחגיגי, כה רציני וחגיגי כמו במות חבר משפחה או ידיד – חגיגה אמיתית של מוות. זה תמיד היה ביום שנקרא היום יום שישי. המונח המשמש בגרמנית, Karfeitag, הופיע רק כאשר הנצרות הגיעה למרכז אירופה. הוא מבוסס על Chara, שמשמעה קינה. האנגלים קראו ליום זה 'יום שישי הטוב (Goodfriday).[1] אם לא היה שום גוף של מים בסביבה הם יצרו גוף מלאכותי שלתוכו הורידו את הדמות, שהיתה פסל, שאותו הרימו והוציאו אחרי שלושה ימים, כלומר, אחרי יום ראשון. אתם רואים, רבותי, זה היה חג אמיתי של מוות.

כאשר הפסל הורם שוב שרו המנוני שמחה. במשך שלושה ימים, רגשות של עצב עמוק חיו בנפשות האנשים, ואחרי שלושה ימים השמחה הגדולה ביותר. המנוני שמחה אלו תמיד דיברו על האל ששב לתחיה.

השאלה היא, רבותי, מה היתה משמעותו של חג זה? אני צריך להדגיש שוב שבמקור הוא נחגג בסתיו.

אמרתי לכם בהזדמנות אחרת שכאשר בני האדם מתים הם מניחים בצד את גופם הפיזי. המשפחה והידידים מתאבלים ועל פי מצב הרוח השולט, טקסי האבל מתקיימים באופן טבעי כמו זה שבו פסלו של אדוניס הורד לתוך המים. אך אספקט אחר של זה חסר. אמרתי לכם שהאדם מתבונן לאחור על חייו על האדמה במשך שלושה ימים אחרי המוות. הוא הניח בצד את גופו הפיזי אבל עדיין יש לו גוף אתרי. גוף אתרי זה גדל וגדל ולבסוף מתאדה אל העולם. אחרי כן האדם נמצא רק עם גופו האסטרלי וה'אני'.

האנשים שיצרו את החג של אדוניס אמרו לעצמם: "אנשים צריכים לדעת שהאדם לא רק מת כאשר גופו הפיזי מת אלא קם שוב לתחיה בעולם הרוח אחרי שלושה ימים." החג של אדוניס נוצר כדי להזכיר זאת לאנשים שנה אחר שנה. כאשר הוא נחגג בסתיו, הם אמרו: " אתם רואים, הטבע גוסס, העצים משירים את עליהם, האדמה מתכסה בשלג, הקור גובר והרוח צורבת ומקפיאה. האדמה מאבדת את פוריותה. זה נראה בדיוק כפי שקורה לאדם כשהוא מת." כשמדובר באדמה אנו צריכים לחכות עד האביב כדי שתקום לתחייה שוב, בעוד שהאדם קם שוב לתחייה בנפש וברוח אחרי שלושה ימים. את זה היה צריך להביא למודעות, ולכן מיד לאחר חגיגת המוות בא חג התחייה, אבל בסתיו, כאשר אפשר היה להראות שבני האדם עומדים בניגוד לטבע. הטבע צריך לקבל עליו את הדין ולהישאר מת לאורך כל החורף, כי אינו אלא טבע. האדם חי הלאה בעולם הרוח אחרי המוות, שהוא ניגודו של הטבע. כאשר העלים נושרים, השלג יורד והרוחות הקרות מנשבות, אנשים צריכים להיעשות מודעים לכך שהם שונים מהטבע, כי כאשר הם מתים הם קמים לתחייה אחרי שלושה ימים.

זה היה חג נהדר שנחגג בימים קדומים. אנשים נאספו במרכזי המיסטריות ונשארו שם בכל תקופת הפסחא. הם חברו ביחד בקינות וביום השלישי הם ידעו: כל נפש, כל אני וכל גוף אסטרלי קמים שוב לתחייה בעולם הרוח שלושה ימים אחרי המוות. בלוקחם חלק בחגיגה הם נכנסו לתוך עולם הרוח, פנו הלאה מן העולם הפיזי במשך הפסחא. זה היה אפשרי אז, כי הזמנים היו שונים מימינו אלה. היום אנשים חוגגים את הפסחא באביב, ואם הם אנשי כפר הם עסוקים גם בדברים אחרים.

חג הפסחא הקדום, חגו של אדוניס, נחגג כאשר היבולים כבר נאספו כולם, הענבים נבצרו והאנשים התכוננו למנוחת החורף. זה היה הזמן שבו הם רצו להתעורר ברוח. וכך הם חגגו את חגו של אדוניס. לאדוניס היו שמות שונים במקומות שונים, אבל החג נחגג בכל האזורים שבהם היו לאנשים את הדתות הישנות. כי כך דיברו כל הדתות הישנות אל בני האדם על נצחיות הנפש.

במאות הנוצריות המוקדמות חג הפסחא, גם כן, לא נחגג בדרך שבה הוא נחגג היום. הוא השתנה לאט לדרך שבה הוא נחגג היום במאות השלישית והרביעית. אז אנשים כבר לא הבינו יותר דבר. כל מה שרצו היה להתבונן בטבע. ורק עולם הטבע העסיק אותם. והם אמרו: "כיצד אנו יכולים לחגוג את התחייה בסתיו? שום דבר לא קם לתחיה בסתיו!" הם לא ידעו יותר שהאדם קם שוב לתחייה וכך הם אמרו לעצמם: "שום דבר לא קם לתחייה בסתיו, כששלג מכסה הכל. כל הדברים קמים לתחייה באביב, הבה ונחגוג את הפסחא באביב." זהו אחד הפירות של המטריאליזם, גם אם מטריאליזם שבו אנשים עדיין מביטים מעלה לשמיים וקובעים את תאריך הפסחא לפי השמש והירח. המטריאליזם כבר התפתח במאות השלישית והרביעית, אבל מטריאליזם שבו אנשים עדיין מביטים חוצה אל הקוסמוס, לא מטריאליזם של תולעי אדמה שבו אנשים מביטים רק בעפר. זהו מטריאליזם שלשולי כי שלשולים תמיד נמצאים מתחת לאדמה, צצים מעלה רק בימים גשומים.

אנשים מודרניים מביטים רק בדברים השייכים לאדמה. בזמנים מוקדמים יותר מטריאליזם היה עדיין מסוג כזה שבו האנשים האמינו שלמיליוני הכוכבים יש השפעה על האדם. אבל זה, גם כן, נשכח מן המאה ה-15 והלאה. הפסחא אם כן, נהייה לחג אביב. הנוצרים היו עסוקים בלהיפטר מכל האמיתות הישנות. הזכרתי זאת כשדיברתי על המיסטריה של גולגותא. הם השתוקקו להיפטר מן האמיתות הישנות. במאות השמינית והתשיעית אנשים כבר לא ידעו יותר שלבואו של כריסטוס היה קשר כל שהוא לשמש.

אתם רואים, זה מאוד מעניין לתאר שני קיסרים רומאים מן המאה הרביעית. קונסטנטין הראשון,[2] אדם יהיר, שייסד את קונסטנטינופול. היה לו אוצר שנלקח במקורו מטרויה לרומא, הועבר מרומא לקונסטנטינופול ונקבר באדמה. מעליו הוא בנה עמוד שנשא את הפסל של האל הפאגאני העתיק אפולו. הוא שלח משלחת למזרח להביא קורת עץ – שנאמר עליה שנלקחה מן הצלב שעליו נצלב הכריסטוס – שקרנה ממנה הילה. אנשים היו אמורים לראות את קונסטנטין בהילה זו. מאז והלאה קונסטנטין נערץ כדמות על העמוד שנבנה מעל האוצר הגדול ביותר שהיה שייך לרומא. הוא ארגן דברים בדרך חיצונית כך שאנשים לא ידעו יותר את הסודות של היקום, או שכריסטוס היה קשור עם השמש.

הקיסר האחר, יוליאן,[3] חונך במיסטריות שעדיין היו קיימות בזמן ההוא, גם אם שרדו בקושי. הן נאבקו על חייהן במשך מאות בשנים, עד שנעקרו מן השורש על ידי הקיסר יוסט יניאן.[4] לא רצו בהן יותר. הנוצרים שנאו אותן כמו רעל. יוליאן עדיין התחנך במיסטריות ולכן ידע שיש יותר משמש אחת, יש שלוש שמשות. אנשים כעסו בשומעם אותו אומר שיש שלוש שמשות, כי זה היה סוד השייך למיסטריות העתיקות.

אתם רואים, השמש היא קודם כל גוף פיזי צהוב או לבן שאתם רואים. אבל יש לה נפש, וזוהי השמש השניה. קיימת גם שמש שלישית – השמש של הרוח. בדיוק כפי שלבני אדם יש גוף, נפש ורוח, כך גם לשמש יש גוף, נפש ורוח. יוליאן דיבר על שלוש שמשות, ברצותו שהנצרות תכיר בכך שהכריסטוס בא מן השמש ונכנס לתוך אדם שנקרא ישוע.

הכנסייה לא רצתה שאנשים ידעו זאת. אנשי הכנסייה לא רצו שאנשים ידעו אודות כריסטוס ישוע, מלבד הדברים שהם ציוו עליהם. יוליאן נרצח במשך מסע באסיה, כדי להיפטר ממנו. הוא תמיד נקרא יוליאן האפוסטט, כלומר, מתנגד או כופר. הוא רצה שאנשים יראו את הקשר שקיים בין הנצרות לחכמה העתיקה, והאמין שהנצרות תצליח יותר אם תהיה בה חכמה ולא רק צווים של כמרים.

בזמן ההוא כאשר חג הפסחא הוזז לאביב, אנשים עדיין ידעו שהוא קשור לתחייה. הם כבר לא ידעו יותר אודות התחייה של האדם, אבל הם חגגו את התחייה המתרחשת בטבע. גם זה, בהדרגה, נשכח במקומות שבהם חג הפסחא עדיין נחגג גם אם אנשים לא ידעו יותר את משמעותו. היום הגענו לנקודה שבה אנשים שואלים עצמם: "מדוע התאריך של חג הפסחא נקבע על ידי השמש, הירח והכוכבים? זה פשוט צריך להיות ביום ראשון הראשון באפריל, כי זה יקל מאוד על הנהלת החשבונות." אנשים רוצים לבסס את התאריך על בסיס מסחרי. אנשים הרוצים לעשות זאת הם באמת כנים יותר מאלו הקובעים את התאריך לפי הקוסמוס גם אם אינם יודעים יותר למה. זה יותר כן לומר, אם זוהי השקפתך: "אנחנו יכולים להסתדר מבלי לקבוע את התאריך באופן זה." הדבר העצוב הוא שאנו יכולים רק להיות כנים כי אף אחד לא יודע יותר את הסיטואציה האמיתית. היום זהו האתגר שלנו לגרום לאנשים להיות מודעים שוב לכך שהרוח מהווה את ההשפעה העיקרית בכל דבר.

בזמנים קדומים יותר אנשים חיכו לירח המלא הראשון בסתיו וחגגו את חגו של אדוניס ביום הראשון הבא. המועד של החג נקבע על ידי הירח וגופים שמימיים אחרים. אנשים ידעו שכאשר השמיים מורידים שלג – חגו של אדוניס תמיד נחגג בין סוף ספטמבר וסוף אוקטובר – זהו הזמן הטוב ביותר לחשוב על התחייה של האדם. הם לא הצטרכו לתחייה בטבע. בימים הקדומים שבהם נחגג חג הפסחא היה עדיין ידוע לפחות שהחג חוגג מוות ותחייה. זה אבד.

עלינו לומר שבאמת חיוני עבורנו לזכור את המשמעות המקורית של החגים כשאנו חוגגים אותם, כי עלינו למצוא שוב את הרוח. למצוא את הרוח זה אומר לא לחגוג את חג המולד וחג הפסחא ללא מחשבה. עלינו לראות בבהירות שצריכה להיות להם משמעות אמיתית.

איננו יכולים להפוך את העולם פנימה וחוצה, כמובן. אנשים לא יהיו נלהבים לחגוג את הפסחא בסתיו. אבל אנו יכולים לראות שהיתה לו משמעות אם אנשים יזכרו: "בני אדם מניחים הצידה את גופם הפיזי בעוברם דרך המוות ומביטים אחורה על חייהם על האדמה. ואז הם מניחים הצידה את גופם האתרי ומהווים רוח ונפש טהורות בעולם הרוח, וקמים לתחייה בעולם זה." זה נותן גם למיסטריה של גולגותא משמעות עמוקה יותר. היא מראה במציאות החיצונית מה שתמיד הוצג בצורת דימוי בחג של אדוניס. לקדמונים היה דימוי. לנוצרים היה אירוע היסטורי. אבל האירוע ההיסטורי התרחש באותו אופן כמו הטקס הקדום. חג של אדוניס, הדמות הורדה לתוך המים וקמה לתחייה אחרי שלושה ימים. זה היה חג פסחא אמיתי. ואז האירוע שתמיד יוצג כדימוי נהיה למציאות. הכריסטוס היה בתוך האיש ישוע, אשר מת. הוא קם שוב בדרך שסיפרתי לכם עליה. וזה מה שאנו צריכים לזכור היום. זהו חג הפסחא שעלינו לחגוג שנה אחר שנה.

זה היה בדיוק נכון להתחיל עם זה. כי מדוע תמיד יש לאנשים בחג הקדום דמות של אדוניס? הם הצטרכו למשהו שיכלו לתפוס בחושים. זה היה בדיוק בזמן כאשר העולם עדיין נראה ברוח שאנשים רצו בדמות שיוכלו לתפוס בחושים. אבל כאשר כריסטוס עבר דרך המיסטריה של גולגותא, הם חשבו שאין צורך יותר בדימוי. זה נחשב אז לנכון לזכור את מה שקרה שם רק בנפש ורוח. חג הפסחא צריך היה להיחגג יותר בנפש ורוח. אנשים לא צריכים היו ליצור דימוי פגאני אלא לזכור בלב בלבד. ככה הם חשבו – והמיסטריות עדיין פעלו בזמנו של כריסטוס ישוע – יעשה חג הפסחא רוחי.

אחרי הכל, על מה באמת היה החג הקדום של אדוניס? אתם רואים, כאירופאים אינכם יכולים באמת להשיג תמונה ברורה כיצד חגגו הפגאנים הקדומים את חגיהם. אם חג שכזה היה נחגג באזור שלכם הייתם אומרים: "אבל זה רק דימוי, ובאמת היה זה רק דימוי עבור האנשים שהתחנכו במיסטריות. אבל הפסל הוצא החוצה והורד למים כל שנה עבור הציבור הרחב." זה הוביל למשהו שנקרא פֶטִישיזם. פסל שכזה היה פֶטִיש, פסל עם אל בתוכו. הערצה של אובייקט שכזה נקראה פטישיזם. זה היה, כמובן, משהו שיש לוותר עליו. משהו מזה שרד בנצרות. משום שגביע לחם הקודש שציירתי בפניכם בפעם האחרונה, עם קודש הקודשים המונח בתוכו, נערץ ככריסטוס עצמו בכנסייה הרומית קתולית. הם אומרים שלחם ויין משתנים באופן פיזי לגופו ודמו של כריסטוס. זהו משהו שנותר לא מפאגאניזם נאור, שבו ראו האנשים את הרוח מאחורי כל הדברים, אלא מפאגאניזם שהידרדר, שבו אנשים מחשיבים פסל כאל.

אתם רואים, רבותי, אמרתי שאין לכם מושג על כך, כי היום צריך שתהיה חוויה פנימית אמיתית של דברים כאלה כדי לראות באמת כמה התחזקה אמונתם של אנשים בפסלי אלילים שכאלה. הכרתי פעם פרופסור פיקח מאוד – עדיין מוצאים אנשים פיקחים בעולם האקדמי. הם באמת כולם פיקחים, אבל המדע המודרני אינו עוזר להם למצוא את הרוח. אדם זה היה רוסי שנסע הרבה מן המזרח, מיפן, דרך סיביריה. באמצע סיביריה הוא החל לחוש מאוד לא נוח. הוא הרגיש בודד ונטוש. ומה הוא עשה? משהו שאני בטוח שאתם או כל מי שחי במערב לעולם לא יעשה, אבל הוא היה חצי אסיאתי, כל כמה שמלומד הוא היה. הוא עשה לעצמו פסל מעץ שנשא עימו בהמשך מסעו, והוא באמת העריץ אותו. כשהכרתי אותו הוא היה נתון בחרדה נוראה. וזה היה בגלל פסלון העץ. אתם בפשטות אינכם יכולים לדמיין מה זה אומר להעריץ פסלון כזה של אליל.

המיסטריות שעדיין התקיימו בזמן שבו החלה הנצרות התכוונו לעזור לאנשים להתקרב לרוח. דברים שהתרחשו קודם לכן לעיני האנשים בחגו של אדוניס היו צריכים עכשיו להתחיות רק כזיכרונות, באמצעות תפילה.

במקום להיות לרוחי, הכל נהיה לרוע המזל מאוד מטריאליסטי. זה נהיה שטחי וצורני. במשך המאות השלישית והרביעית זה התפתח בהדרגה שהכמרים התפללו ביום שישי הטוב.[5] והאנשים היו שרויים בכל מיני הלכי רוח. ובשלוש אחר הצהריים, הזמן שבו כריסטוס מת כפי המסופר, הפעמונים חדלו מלצלצל. השתררה דומיה. ואז הצלוב הונח במים, שוב פעולה חיצונית, בדיוק כמו בחג הקדום של אדוניס, אחר כך הם רק כיסו אותו במשהו. שלושה ימים מאוחר יותר נחגג הפסחא כחג התחייה. זה היה זהה לחג הישן של אדוניס. הדרך שבה זה נחגג הובילה בהדרגה לכך שהנפשות נשלטו על ידי רומא. בכמה אזורים, למשל היכן שנולדתי – איני יודע אם גם כאן זה נעשה – זה נעשה כך. ביום שישי הטוב, כאשר כריסטוס מונח בקברו, הצעירים עוברים סביב עם רעשנים, מכשירים המשמשים במקום פעמונים, מסובבים את הרעשנים ואומרים:

"אנו מרעישים ברעשנים, כאן ליד הכנסייה.

הפעמונים הולכים לרומא."

זה במיוחד בחג הפסחא שכל אחד יכול לראות בבהירות כיצד הכל נוטה לקראת רומא.

היום זה האתגר שלנו להשאיר את המטריאליזם מאחורינו וללמוד לראות דברים שוב ברוח, לראות את חג הפסחא במונחים של הרוח. כי אתם רואים, מדוע אנו חוגגים את הפסחא? כל שנה אנו יכולים לזכור בפסחא שכאשר האדם עובר בשערי המוות ה-Chara, הקינה עבור המת, מושרת כדי להזכיר לאנשים שהאינדיבידואל עוזב את העולם הפיזי. אבל הוא מביט לאחור אל עולם זה במשך שלושה ימים. ואז הוא מניח בצד את גופו השני, גופו האתרי, וקם שוב בעולם הרוח כאני וגוף אסטרלי. גם את זה צריך לזכור. יהא זה עגום, ברוטלי, אם אנשים יפצחו בשיר שמחה שלושה ימים אחרי מותו של מישהו. אבל אנו יכולים לזכור המנוני שמחה אלו כשאנו חושבים במונחים כלליים על האלמוות של הנפש האנושית הקמה לתחייה בעולם הרוח אחרי שלושה ימים.

הרבה דברים מוזרים התפתחו מזה. אתם רואים, חג הפסחא קשור עם כל מוות אנושי יחיד משום כך ואנו באמת צריכים לומר לעצמנו בכל הזדמנות שכזו: "אנו מתאבלים, אבל חג הפסחא מתקרב. ואז נזכור שכל אדם קם שוב בעולם הרוח אחרי המוות."

אתם יודעים, אני בטוח, שיום החג לזכר כל אלו שמתו נחגג ביום הזיכרון לנשמות המתים בשניים בנובמבר בסתיו. חג כל הקדושים נחגג יום לפני כן כאשר אנשים לא ידעו יותר שהפסחא היווה חלק מזה. דברים אלה הולכים יחדיו. הם הופרדו וכעת מפרידים ביניהם שישה חודשים. מן הדרך שבה השנה מאורגנת היום אי אפשר להבין יותר מה באמת עומד מאחורי כל זה.

אתם רואים שהסיטואציה היא כזו שכל דבר על האדמה אינו בא מן האדמה אלא מן השמיים. אנו מופתעים אם יורד שלג בפסחא, כי באמת כבר לא צריך לרדת שלג בזמן זה והצמחים צריכים לפרוץ מן האדמה, כי אנו יודעים שחג הפסחא מיועד להיות חג לזכר התחייה והאלמוות של האדם.

לאור זה, יהיה חג הפסחא שוב חג הנחגג בלבנו ונפשנו, שאנשים יזכרו שהוא קשור באדם. הפסחא יהיה חג של עוצמה ואנשים ידעו מדוע הם צריכים זאת ומדוע עליהם לזכור זאת. היום אנו רק יודעים שהאדם קשור לעונות כי אנו לובשים בגדים חמים בחורף ובגדים קלים בקיץ, אנו חשים חום בקיץ וקור בחורף. זהו רק האספקט החומרי. אנשים אינם יודעים שכאשר האביב בא כוחות רוחיים מושכים את הצמחים מן האדמה וכוחות רוחיים גם כן הורסים הכל בסתיו. כאשר זה יובן, אנשים ימצאו חיים בכל מקום בטבע, הם ימצאו את כולו מלא חיים. רוב האנשים מדברים שטויות אודות עולם הטבע כיום. הם עוקרים צמח מהאדמה ואוספים אותו, אינם יודעים דבר אודותיו. תהא זו שטות לתלוש שערה ולתאר אותה, כי שערה יכולה לגדול רק על חיה או אדם. היא אינה צומחת בעצמה. אינכם יכולים לשים משהו על חתיכה חסרת חיים של סלע ולומר ששערה תצמח שם. היא צריכה בסיס לחיים. הצמחים הם השערות של האדמה, כי האדמה היא אורגניזם חי. ובדיוק כפי שהאדם צריך אויר כדי לחיות, כך צריכה האדמה את האור הרוחי של הכוכבים. היא שואפת אותו כדי לחיות. וכפי שאדם הולך סביב על האדמה, כך האדמה נעה סביב בקוסמוס. היא חיה ביקום כולו. האדמה היא ישות חיה.

אנו יכולים לומר שהמעט שאנו יכולים לקבל כשבא הפסחא זה להבין שהאדמה עצמה היא ישות חיה. היא נהיית צעירה כאשר צומחות שערות התינוק. אדם זקן מאבד את שערותיו, כפי שהאדמה מאבדת את הצמחים בסתיו. אלו הם חיים עם ריתמוס שונה, נעורים באביב, זיקנה בסתיו, שוב נעורים, ושוב זיקנה. זה רק לוקח יותר זמן אצל האדם. כל דבר בקוסמוס באמת חי ככה. חישבו על חג הפסחא, חישבו על כך שבחג זה יכול להיות משהו עבורנו – לפחות בזמן הנוכחי – שבו אנו אומרים לעצמנו בראותנו שהטבע חוזר שוב לחיים: "זה לא נכון שכולו מת. זה רק שצורות החיים צריכות לעבור דרך המוות. החיים הם היסוד הראשוני ותמיד מנצחים את המוות. חג הפסחא קיים להזכיר לנו את ניצחון החיים על המוות ובכך נותן לנו כוח." אם אנשים יכולים להשיג כוח שוב בדרך זו, הם יוכלו גם להשתמש בשכלם הישר ולשפר את התנאים החיצוניים. לא כפי שזה נעשה בדרך כלל היום. אלא קודם כל אנו צריכים איכות רוחית זו במדע הרוח, כך שנהיה שוב בהרמוניה עם עולם הרוח אשר גם הוא חי ולא מת.

הרשו לי לאחל לכם חג פסחא יפה באמת, רבותי, בתקווה שיהיה יפה בלבכם כמו פרחי האביב הצומחים מן האדמה. אחרי הפסחא נשוב לשאלות מדעיות.

אם כן, מה שאנו צריכים לחוש אודות חג הפסחא הוא זה. בני אדם צריכים לעשות שוב את עבודתם בשמחה ובהתלהבות מחודשת. אני חושב שלעיתים קרובות אין זה אפשרי עבור אנשים להביט קדימה על עבודתם, אבל יתכן שזהו המקום שבו אנו יכולים. כאן יש לנו הזדמנות להביט קדימה אפילו על עבודתנו! אני מאוד רוצה לראות אתכם שוב, רבותי, לומר לכם זאת ולאחל לכם חג פסחא יפה באמת ברוח שניתן להשיגו ממדע הרוח. אראה אתכם שוב אחרי הפסחא.

—————————————————————————————————————

  1. Goodfriday. Good אינה מילה אינדו אירופאית אלא גרמנית לחלוטין הגזורה מ-Gath (כמו Gather ו- Together), Bringtogether, שמובנה להביא יחדיו בדרך הנכונה. ה- kara בגרמנית karfreitag קשורה ל- Care האנגלית שמובנה צער. וגם באנגלית תיכונה Chari, Sorrowful נגזרת מהמילה האנגלית העתיקה Cearig, עצב (הערת המתרגם לאנגלית).
  2. קונסטנטין הראשון, הגדול (285?-337) קיסר רומא (306-337)
  3. יוליאן הכופר (331?-363), קיסר רומאי (363-361)
  4. יוסט יניאן הראשון (483-565), קיסר ביסנטיון 527-265
  5. יום השישי שלפני הפסחא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *