מסדר אבירי היכל שלמה – מסדר הטמפלרים
רודולף שטיינר
הרצאה 9 מתוך 16 הרצאות בסדרה: הדחף הפנימי של האדם לשיפור, גתה והמשבר במאה התשע-עשרה.
תרגם וערך: בן-ציון פורת ז”ל
הגהה ע”י מוטי גולדנר ודניאל זהבי, יוסי פלג
תיקונים: דליה דיימל
מקורות:
הרצאה מס’ 9 אודות הטמפלרים אשר ניתנה על ידי רודולף שטיינר בדורנאך בתאריך 2 אוקטובר 1916, מתוך 16 הרצאות בסדרה ‘הדחף הפנימי של האדם לשיפור, גתה והמשבר במאה התשע-עשרה (171 GA)’, אשר פורסמה בגרמנית בשם:
Innere Entwicklungsimpulse der Menschheit. Goethe und die Krisis des Neunzehnten Jahrhunderts. Kosmische und menschliche Geschichte.
ההרצאה תורגמה לעברית מהנוסח בשפה האנגלית הנמצא באתר האינטרנט האמריקאי ‘ארכיב רודולף שטיינר’ – RSARCHIVE. הנוסח האנגלי באתר הוא תרגום מורשה מגרמנית של הערות לא בדוקות על ידי המרצה. פורסם באתר באישור של:
The Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Switzerland.
מהדורת e.Text באתר האינטרנט אשר הוקלדה ונתרמה על-ידי תורמים אנונימיים, נמצאת בקישור:
The Templars, Lecture by Rudolf Steiner, given in Dornach, 2nd October 1916, GA 171.
http://wn.rsarchive.org/Lectures/19161002p01.html
התרגום לעברית נעזר גם בהשוואה לנוסח האנגלי המעודכן המודפס בספר ‘הטמפלרים – המיסתורין של הנזירים הלוחמים’:
THE KNIGHTS TEMPLAR, The Mystery of the Warrior Monks, Rudolf Steiner; Rudolf Steiner Press, 2007&2011.
מסדר אבירי היכל שלמה – מסדר הטמפלרים
דורנאך 2.10.1916 GA 171
משימתי בהרצאות אשר ניתנו כאן במשך זמן מה הייתה להפנות את תשומת הלב לדחפים מסוימים, לכוחות מסוימים הפועלים בנפשותיהם של בני אדם ומשם לכול מה שהנפשות הללו מביאות לידי ביטוי בחיים ארציים. ציינתי כבר כיצד הדחפים והכוחות האלה פותחו בשחר חיי הרוח המודרניים. היום, בגלל שאני רוצה להסב את תשומת לבכם לסוג מסוים של חקירה רוחנית מודרנית, נתייחס שוב לנקודת התחלה חשובה לחיים הרוחניים המודרניים אשר כבר שקלנו, אלא שהיא אחת מהחשובות והחיוניות מכולן. כאשר אנו חוקרים את הכוחות הפועלים בנפשות מודרניות, אנו נאלצים להכיר בחשיבותו ומשמעותו של האירוע הזה בהיסטוריה. אני מתייחס לכל הגורל וההתפתחות של מסדר האבירים הטמפלרים (The Order of the Knights Templar).
ברצוני, אם כן, להציב בפניכם שוב את דמותו של מסדר האבירים הטמפלרים, כדי להראות איך מה שנבע מהמסדר הזה השפיע בזרמים רחבים, הזורמים עדיין לתוך רגשותיהם ותפיסותיהם של אנשים בני זמננו.
אנחנו יודעים שמסדר הטמפלרים נוסד בקשר עם מסעי הצלב. זאת הייתה, אם אפשר לומר כך, תופעה נלווית חשובה לאותו אירוע כביר בהיסטוריה אשר באמצעותו עמי אירופה ביקשו בדרכם שלהם להתקרב אל מיסטריית גולגולתא, יותר ממה שהם היו מסוגלים להתקרב בעבר. מסדר הטמפלרים נוסד כמעט ממש בתחילת מסעי הצלב. בהותירנו בצד את כל מה שידוע באופן חיצוני אודות הקמת המסדר והמשך דרך פעילותו – הנכם יכולים בקלות לקרוא על כך בספרי ההיסטוריה – אנו מוצאים כי מסדר האבירים הטמפלרים הזה, בהתייחסות לפנימיותו, מבטא גישה עמוקה במיוחד למסתורין של גולגולתא מצד האנושות המודרנית. ראשית לכל, מספר קטן של נפשות שהיו חסידים נאמנים ומסורים של הנצרות, התכנסו יחדיו במקום ששכן ליד בית המקדש העתיק של המלך שלמה בירושלים והקימו שם מסדר רוחני מסוג מסוים. כפי שכבר אמרנו, לא נתייחס כעת לצד החיצוני יותר של האירוע, אלא נסתכל עליו מנקודת מבט רוחנית ונפנה את תשומת הלב למה שהחל בהדרגה לחיות בנפשותיהם של הטמפלרים.
בהתאם למטרתם של מייסדי המסדר, הם התכוונו להפנות את תשומת ליבם לחלוטין הלאה מהמציאות החושית; היה עליהם לחיות בקרב האנושות כנפשות אשר, אפילו במשך החיים הארציים, ידעו כיצד להישאר עם פעילות פנימית אמיתית בחיים הללו אשר בהם – מאז המיסטריה של גולגולתא – הכוחות הפנימיים ביותר של הישות האנושית חיו באמצעות העובדה שהכריסטוס איחד את עצמו עם הקיום הארצי. לחיות במה שהחיים הארציים האלה נהיו באמצעות המיסטריה של גולגולתא, להתייצב בלב החיים האלה – זה מה שהם ביקשו וייעדו לנפשות שנאספו יחדיו במסדר של הטמפלרים.
בדמן של הנפשות, כמייצג של מה שמייחד אדם ארצי, ב’אני’ שלהן – אבל גם בכל תחושתן וחשיבתן, בעצם ישותן וקיומן – היה על הנפשות האלה לשכוח במובן מסוים, את הקשר שלהן עם קיום פיזי חושי; היה עליהן לחיות אך ורק במה שזורם מהמיסטריה של גולגולתא ולהילחם למען המשך הדחפים החזקים ביותר הקשורים עם מיסטריה זו.
דמם של הטמפלרים היה שייך לכריסטוס ישוע – כל אחד מהם ידע זאת – דמם לא היה שייך לשום דבר אחר על פני האדמה מאשר לכריסטוס ישוע. כל רגע בחייהם היה אמור להיות מלא בתודעה המתמדת כיצד בנשמתם שכן – במילותיו של פאולוס – “לא אני אלא הכריסטוס שבתוכי.” ובקרבות קשים מאד ועקובים מדם, בעבודת קודש כפי שנדרשה על-ידי מסעי הצלב, קיימו הטמפלרים באופן מעשי את מה שהם נטלו על עצמם לעשות רוחנית. מילים הן חסרות אונים כדי לתאר את מה שחי בנשמותיהם של האנשים האלה, שלעולם לא הורשו להסס בתפקידם, אשר לעולם לא הורשו לברוח, גם אם נלחם מולם במישור הפיזי כוח חזק פי שלושה מכוחם, אלא היו חייבים להמתין למוות בשלווה, המוות שהיו מוכנים לשאת כדי לבסס בצורה יציבה יותר בקיום האדמה את הדחף שנבע ממיסטריית גולגולתא. אלו היו חיים אינטנסיביים של כל הישות האנושית באחדות עם המסתורין של גולגולתא.
כאשר מתקיימים חיים אינטנסיביים כאלה במקצבים הנכונים, כך שהם יכולים לתפוס את מקומם בזרם הכולל של כוחות קוסמיים וארציים, אז מתפתח משהו בעל משמעות אמיתית מתוך חיים שכאלה. אני אומר בכוונה: בעל משמעות אמיתית. כאשר תודעה מעין זו מוצבת במקצב מסוים – פנימית, באופן מיסטי – לתוך כל מה שמתחולל בעולם החיצוני, אז יכול אדם לחוות שוב ושוב כיצד הווייתו הפנימית העצמית מובאת לחיבור עם האלוהי והרוחני. אבל מתפתח משהו אחר, משהו בעל השפעה גדולה עוד יותר כאשר החוויה הפנימית הזאת, משולבת ביחד עם מהלך ההיסטוריה החיצונית, מוצבת בשירותו של המהלך החיצוני של האירועים ההיסטוריים. והכוונה הייתה שמה שחי במודע בנשמותיהם של האבירים הטמפלרים היה צריך להיות בהרמוניה עם מה שהיה צריך להיעשות בניסיון לחדש את השליטה על הקבר הקדוש. חיים מיסטיים עמוקים פותחו בדרך זו בקרב אלה שהשתייכו למסדר הרוחני הזה, מסדר אשר מהסיבה הזאת יכול היה להשיג יותר עבור העולם מאשר מסדרים רוחניים אחרים. מאחר וכאשר קיים מצב בו חיים הנחווים בדרך מיסטית קשורים עם החיים שמתרחשים בעולם מסביב, אז זורם מה שנחווה בדרך מיסטית לתוך הכוחות הבלתי נראים והעל-חושיים של העולם הסובב את אותה הישות האנושית. הדבר הופך להיות אובייקטיבי; זה קיים לא רק בתוך נפשו העצמית של האדם המסוים, אלא פועל הלאה במהלך ההיסטוריה. מיסטיציזם כזה משמעותו היא שחוויית הנפש לא מתקיימת רק עבור אדם אחד, אלא הופכת לכוחות אובייקטיביים שלא היו קיימים קודם לכן בזרם הרוחני שנושא ומקיים את האנושות; הכוחות האלה נולדים ונמצאים שם. כאשר אדם מבצע את משימותיו היום-יומיות באמצעות ידיו או עם מכשירים, הוא מציב משהו חומרי חיצוני לתוך העולם. עם מיסטיציזם שבא לידי התגלות באמצעות האבירים הטמפלרים, נוסף משהו רוחני ל”תוצאות” הרוחניות של העולם. והואיל וזה התרחש, האנושות הובלה למעשה לשלב נוסף באבולוציה שלה. ההתנסות הזו של הטמפלרים משמעותה הייתה שהמיסטריה של גולגולתא הובנה, וגם נחוותה, בשלב גבוה יותר מאשר בעבר. משהו היה נוכח כעת בעולם ביחס למיסטריית גולגולתא שלא התקיים בו קודם. אבל נפשותיהם של הטמפלרים השיגו באותו הזמן משהו אחר.
באמצעות החדירה האינטנסיבית פנימה לתוך המיסטריה של גולגולתא הם זכו בעוצמה להגיע למעשה לחניכה כריסטיאנית באמצעות האירוע ההיסטורי. חניכה כריסטיאנית עשויה להיות מושגת באופן המתואר בספרים שלנו, אבל במקרה הזה היא הושגה בדרך הבאה: המעשים החיצוניים שלהם וההתלהבות שחייתה במעשים האלה הוציאו את נפשותיהם של הטמפלרים אל מחוץ לגוף, כך שהנשמות האלה, בנפרד מהגוף, חיו עם ההתקדמות הרוחנית של האנושות וחדרו בנפש ורוח לסודות המיסטריה של גולגולתא.
הם התנסו אז בהתנסויות רבות ועמוקות, לא רק בעבור הנפשות האינדיבידואליות עצמן אלא בעבור האנושות כולה.
ואז, כפי שאנו יודעים, מסדר האבירים הטמפלרים גדל והתפשט, ובנוסף להשפעה החזקה לאין שיעור שהייתה לו מבחינה רוחנית – יותר באופן על-חושי מאשר על-ידי ערוצים חיצוניים – הוא השיג גם עושר רב מאד. וכבר תיארתי כיצד הגיע הזמן בו רצו להמיר את האוצרות החיצוניים האלה, שמסדר אבירי היכל שלמה צבר במידה רבה יותר ויותר, ולהציבם תחת שלטון חילוני. כבר סיפרתי לכם כיצד, באמצעות סוג של חניכה עם העיקרון הרע של הזהב, נבחר מלך צרפת פיליפ הרביעי ‘היפה’ (Philippe le Bel) להיות המכשיר אשר יתנגד לטמפלרים. כלומר, הוא רצה מלכתחילה להשתלט על אוצרותיהם. אבל פיליפ היפה ידע יותר מרוב בני האדם בעולם, באמצעות מה שהוא חווה, הוא הכיר רבים מסודות נפש האדם. וכך אירע שפיליפ היפה היה יכול לשמש מכשיר ראוי בשירותם של כוחות מפיסטופליים-אהרימניים שמטרתם וחפצם היו לגרום לתנועת הטמפלרים שתהייה חסרת השפעה בצורה שהייתה לה קודם לכן.
פיליפ היפה שימש, כפי שכבר אמרנו, כמכשיר של כוחות רוחניים אחרים, מפיסטופליים-אהרימניים .בהשראת הכוחות האלה ידע פיליפ היפה מה יכולה להיות משמעות הדבר אם לתוך הזרמים הרוחניים הזורמים דרך העולם כאמת לאמיתה בדיוק כמו האירועים הנראים לעין כלפי חוץ, אם יוּתר לזרום אל הזרמים האלה מה שהטמפלרים זכו בו כידע של המיסטריה של גולגולתא וכרגשות ודחפים של רצון הקשורים עם המיסטריה הזו. לכן מה שכבר התפתח כך היה חייב להיקרע מכוחות ההתקדמות הנורמאלית האלוהיים-רוחניים; זה היה חייב להיות מוסט לנתיבים אחרים. לצורך תכלית זו היה צורך לגרום לכך שגם משהו אחר יוכל לקרות, כלומר שמשהו אשר יכול היה לחיות רק בנשמותיהם של הטמפלרים, ייקרע מהאינדיבידואליות של הטמפלרים עצמם. בדיוק כפי שמה שהטמפלרים חוו בקשר עם המיסטריה של גולגולתא לא נותר עמם כאינדיבידואלים, אלא הוצב בחוץ לתוך האבולוציה הכללית של האנושות, כעת היה גם משהו אחר אשר יש להסירו מאינדיבידואליות שלהם ויתגלם בזרם הרוחני האובייקטיבי. וזה היה יכול להתבצע רק באמצעות מעשה אכזרי במיוחד, באמצעות אכזריות איומה ונוראה.
הטמפלרים הועמדו לדין. לא רק שהם הואשמו בפשעים חיצוניים, שמהם היו בהחלט חפים מפשע – כפי שניתן להוכיח על בסיס היסטורי, אם רק מוכנים לראות את האמת – אלא שהם הואשמו מעל לכל בניאוץ הנצרות, בחילול מסתורין גולגולתא עצמו, בסגידה לאלילים, בהחדרת עבודת אלילים לתוך המסתורין של גולגולתא, באי שימוש בנוסחה הנכונה במעשה הקידוש ב”המרה” (Transubstantiation), ויותר מכך, אפילו בחילול הצלב. הטמפלרים הואשמו גם בכל מיני פשעים אחרים, אפילו פשעים לא טבעיים. מאות על מאות מהם עונו בעינויים אכזריים על סד מתיחה.
אלו אשר העמידו את הטמפלרים לדין ידעו מהי משמעותו של עינוי כזה על הסד. תודעת היום הרגילה של המעונים דוכאה, כך שבמהלך העינויים הם שכחו, בתודעה החיצונית שלהם, את הקשר שלהם עם המיסטריה של גולגולתא. אבל הם התוודעו – וזה מה שקורה לכל מי שבאמת רואה אל תוך העולם הרוחני – הם התוודעו לכל הניסיונות והפיתויים שתוקפים את בני אדם כאשר הם באמת מתקרבים לכוחות אלוהיים רוחניים טובים. הטמפלרים התוודעו לכל האויבים הפועלים מהממלכות הרוחניות הנמוכות יותר ורוצים לגרור את האדם כלפי מטה ולהובילו לרשע, ישויות שמסוגלות לעבוד נגד הטוב בדחפים, שאיפות ותשוקות, ובעיקר בשנאה, לעג ואירוניה כנגד האל. לכל אלה התוודעו הטמפלרים. בשעות הרבות שהיו עבורם שעות מקודשות של חייהם, הטמפלרים זכו באותם ניצחונות פנימיים שבני אדם יכולים להשיג כאשר בעיניים פקוחות הם עוברים דרך העולמות השוכנים מעבר לסף של עולם החושים; מאחר וקודם חייבים להתגבר על העולמות האלה לפני שהאדם יכול להיכנס עם כוחות מחוזקים לעולמות הרוחניים שאליהם הוא שייך בצדק.
במהלך עינוייהם, ראייתם העל-חושית של הטמפלרים שהייתה יכולה להשקיף על העולמות הרוחניים שאליהם הם השתייכו הפכה למעורפלת ועמומה; התודעה החיצונית שלהם נעשתה קהה, והמבט הפנימי שלהם היה מכוון כול-כולו אך ורק למה שהם חוו כדבר שיש להתגבר עליו; הופנה לפיתויים שעליהם הם זכו בניצחון אחר ניצחון. וכך קרה, שבעצם הרגעים שבהם הם למעשה עונו על הסד, הם שכחו את הקשר שלהם עם המיסטריה של גולגולתא, הם שכחו איך הם חיו עם נפשם בעולמות הרוחניים והנצחיים. ההתנסויות והפיתויים שהם התנגדו להם והתגברו עליהם ניצבו בפניהם כחזון, כאשר הם היו מונחים מתוחים על הסד. והם אישרו ממש את הדבר שכל אחד מהם התגבר עליו עבור עצמו, הם הודו שזה היה הנוהג בתוך המסדר. הם הודו שהם אשמים בדיוק במה שהם זכו עליו שוב ושוב בניצחון. כל אחד מהטמפלרים האלה אולץ להידמות כאדם שבתוכם אשר עליו הם זכו בניצחון בפנימיותם, שעליו הם היו צריכים לזכות בניצחון לפני שיוכלו להגיע לנשגב והקדוש מכול בסיועם של כוחות גבוהים יותר. (אני מדבר על כל הטמפלרים האמיתיים – התעללות יכולה כמובן להתרחש בכל מקום).
היריבים ידעו את כל זה. הם ידעו שבדיוק שכפי שמהצד האחד המסתורין של גולגולתא הוצב באבולוציה של האנושות כהשפעה לטובה, כך כעת, באותה הדרך, משום שהתודעה הרגילה הועמה, מה שחי בתודעת הרשע הזאת הוצב בחוץ, כחפץ, והתגלם באבולוציה של האנושות. זה הפך לגורם בהיסטוריה.
כך הורשו לזרום שני זרמים אל תוך ההיסטוריה המודרנית: מה שהטמפלרים חוו ברגעיהם הקדושים ביותר, מה שהם עיבדו ופיתחו בתוך הזרם הרוחני המתקדם של האנושות. אבל גם מה שנלקח מהם בכוח על ידי אהרימן-מפיסטופלס, והובא מתוך התודעה שלהם על מנת להפוך אותו למשהו חיצוני, על מנת ליצור אותו באופן אובייקטיבי ולהפוך אותו לגורם משפיע במהלך המאות הבאות.
בשלב הזה יכול אדם פשטני לשאול בקלות את השאלה: מדוע הכוחות האלוהיים-רוחניים של ההשגחה העליונה מאפשרים לדבר כזה לקרות? מדוע שלא ינחו את האנושות דרך מהלך ההיסטוריה בלי שאדם יצטרך לעבור התנסות כואבת כל כך? מחשבה כזאת היא “אנושית, יותר מדי אנושית.” היא עולה בדעתם של מי שיכולים להאמין שהעולם היה טוב יותר אם היה נוצר, לא על ידי אלים, אלא על ידי בני אדם. אנשים רבים עשויים לחשוב כך; הם עשויים לחשוב שעם האינטלקט שלהם, הם יכולים למתוח ביקורת על החוכמה שפועלת וטווה בכול העולם. אבל דרך חשיבה כזאת מובילה גם לקיצוניות המוחלטת של גאווה אינטלקטואלית.
אנחנו, בני האדם, נקראים לחדור לסודות הקיום, לא לבקר את ההנחיה מלאת החוכמה של העולם. לכן עלינו גם להשיג הבנה מעמיקה לגבי המקום והמשמעות של הזרמים הרעים המורשים על-ידי ההכוונה החכמה של העולם. שכן, אם רק הטוב היה מורשה, אם רק דחפים טובים היו פועלים לבדם בהיסטוריה, בני האדם לעולם לא היו מונחים בהתפתחותם ההיסטורית כך שהם היו יכולים לפתח חירות. רק באמצעות העובדה שהרוע קיים במהלך הרוחני של ההיסטוריה האנושית יכולה האנושות לפתח חירות. ואם האלים היו מטים את מבטו של האדם הלאה מן הרוע, הוא היה צריך להישאר לנצח אוטומט – הוא לעולם לא היה נהיה חופשי. דברים אכן הוסדרו בהתקדמות האנושות כך שגם זה שגורם את הצער העמוק ביותר מובל לבסוף לטוב. כאב הוא רק דבר זמני – לא שבגלל ארעיותו הכאב פחות גדול ועמוק. אסור לנו לרמות את עצמנו ביחס לכאב וליפול טרף למיסטיקה זולה כלשהי שלא תראה את הכאב; עלינו להיות מוכנים לקחת בו חלק, להיות מוכנים להשקיע את עצמנו בו, להיות מוכנים לצקת אותו על נפשותינו. אבל, באותה העת, ללא ביקורת על המטרה הרוחנית והרצון של הקיום, עלינו גם ללמוד להבין כיצד הדחפים המגוונים ביותר של טבע חיובי ושלילי מוחדרים לאבולוציה של האנושות על מנת שבני אדם יהיו עשויים להפוך לא רק לטובים, אלא גם לחופשיים ואדונים לדחפיהם.
וכך, באבולוציה והגורל של הטמפלרים אנו רואים דחף החשוב לכל מאות השנים הבאות של העידן המודרני. אם הייתה אפשרות למטרתו של המסדר להמשיך לחיות עם האינטנסיביות והעוצמה שבהן היא חייתה בהתחלה על ידי הטמפלרים הגדולים, האנושות שלאחר מכן לא הייתה מסוגלת לשאת זאת. המהירות של האבולוציה הייתה, כביכול, צריכה להיבלם; הזרם היה צריך להיעצר. אבל בדרך זו הוא הופנה יותר פנימה. וכך אנו רואים כיצד, בשני הזרמים שציינו בהיסטוריה המודרנית, התפתחו חיים פנימיים עמוקים לצד המטריאליזם החיצוני. הדחף המפיסטופלי, שמפיסטופלס-אהרימן, באמצעות הכלי שלו, פיליפ היפה, קרע החוצה בכוח, המשיך לחיות, הוא המשיך לחיות ביחד עם הרבה דברים אחרים, במחשבות וברגשות המטריאליסטיים של אנשים ובכל הדחפים המטריאליסטיים שהופיעו בקרב האנושות מהמאה החמש-עשרה עד המאה התשע-עשרה. לכן, קרה מה שאנחנו מכירים כמטריאליזם שהפיץ את עצמו באופן כל כך נרחב על-פני הנפש והרוח של בני אדם ועל כל חייהם החברתיים והכין את הקרקע לקארמה של זמננו.
אילו הדברים לא קרו בדרך הזו, ואם הזרם של המטריאליזם לא היה מורשה להיות כה מרחיק לכת ונרחב, גם הקשר שלנו עם העולם הרוחני לא היה יכול להיעשות לכל כך עמוק ואינטימי. כי לאמיתו של דבר, מה שהטמפלרים השיגו באמצעות כניסה בתודעה רוחנית חיה לתוך המסתורין של גולגולתא לא אבד. הוא המשיך לחיות. ונשמותיהם של הטמפלרים – לאחר החוויות הנוראות שלהם על סד העינויים, חמישים וארבעה מהם הוצאו להורג – נשמותיהם של הטמפלרים, שבנסיבות האלה, עברו דרך שער המוות, יכלו כעת לשלוח למטה מעולם הרוח זרמי חיים רוחניים למי שחי במאות השנים שלאחר מכן.
חמישים וארבעה טמפלרים נשרפו על המוקד בשנת 1312. חמישים וארבע נשמות עלו לעולמות הרוחניים. ומאותו הזמן ואילך התחילה באנושות האירופאית התפתחות רוחנית – ברובד על-חושי ובלתי-נראה ובלי להיות מורגשת כלפי חוץ בעובדות של ההיסטוריה – התפתחות רוחנית שחייבת את מקורה לעובדה שנשמות אינדיבידואליות המשיכו בזו אחר זו לקבל השראה מהעולם הרוחני עם מה שחמישים וארבע הנשמות האלה נשאו דרך שער המוות לתוך העולם הרוחני.
הרשו לי להביא בפניכם דוגמא לכך; זאת דוגמא שכבר ציינתי קודם, אבל עכשיו אעסוק בה בפירוט רב יותר מנקודת מבט אחרת.
לפני שהטרגדיה פקדה לפתע את מסדר הטמפלרים – מאת שנים שלמה לפני השנה 1312 – וולפרם פון אשנבך (Wolfram von Eschenbach) יצר את הפואמה שלו פרסיפל .(Parzifal) כשהוא עובד לבדו, או רק בחוג מצומצם מאוד, חיבר וולפרם פון אשנבך את הפואמה הזאת אודות נפש השואפת באמצעות טיהור פנימי להשיג את החיים שהאבירים הטמפלרים הציבו בפני עצמם תמיד כמטרתם העליונה. בעושר של תמונות ובאימגינציות נפלאות, פורש וולפרם פון אשנבך בפני מבטנו את החיים הפנימיים של פרסיפל, שהיה עבורו המייצג של אידיאל הטמפלרים.
ועכשיו הבה ונשאל: האם אנחנו רואים תוצאה חשובה חיצונית כלשהי של פרסיפל – שהיה עבורו המייצג של אידיאל הטמפלרים – בהתפתחות ההיסטורית של הזמנים הבאים? אנחנו לא רואים. בהמשך ההיסטוריה של האנושות האירופאית היה זה, כפי שאנו יודעים, ריכרד ואגנר, אשר הציג לראשונה את פרסיפל שוב, ואז בצורה אחרת לגמרי. אבל הכוח הרוחני, הדחף הרוחני שזרם לנשמתו של וולפרם פון אשנבך – באותה העת עדיין מן האדמה – הפך במאות השנים הבאות עבור רבים אחרים להשראה מהעולם הרוחני. ומי שמסוגל לתפוס את הקשרים המסתוריים בין החיים על פני האדמה לבין החיים הרוחניים, יודע שהדחפים שנישאו לעולם הרוחני דרך גורלם של הטמפלרים זרמו גם לנשמתו של גתה. הייתה סיבה לכך שגתה החל בשנות השמונים של המאה השמונה-עשרה ליצור פואמה שמעולם לא סיים. זה משמעותי שהוא התחיל אותה; ומשמעותי לא פחות, שאפילו הוא לא היה חזק מספיק כדי להביא לביטוי בפועל את המחשבה הכבירה של הפואמה הזאת. אני מתייחס לפואמה ‘המיסטריות’, שבה האח מארק הולך לטירה המבודדת של הרוזנקרויצרים ונכנס למעגל של השנים-עשר. גתה הבין – בדרכו שלו, כמובן – את המחשבה הבסיסית שגם היא כלולה בפרסיפל. אבל הוא לא היה מסוגל להשלים אותה; ואנו עשויים לראות בעובדה עצמה סימן לכך שכולנו ניצבים בתוך ההתפתחות הרוחנית שגתה חווה אותה בראשיתה, ושבה עלינו לעבוד ולעבוד ולעבוד כדי שנהיה מסוגלים לתת צורה להתחלות האלה ולהתקדם יותר ויותר בחדירה לעולם הרוחני. גתה הקדיש את כול כוחותיו להתחלות הראשונות של ההתפתחות הרוחנית הזאת; הוא נתן להם לזרום לפאוסט שלו שבו הוא התחיל לתאר את הקשר של האדם עם כוחות הרוח, הכוללים עבורו את הכוחות האהרימניים-מפיסטופליים.
מי שמתבונן בהיסטוריה בהתפתחותה הרוחנית באופן מוחשי יכול לראות בבירור שלנפשו של גתה על-פני האדמה זרם מהעולם הרוחני מה שהטמפלרים – אשר אופן המוות שלהם היה כל כך אכזרי וכל כך משמעותי – נשאו למעלה לעולמות הרוח; ובדיוק בגלל שהם עברו את השער אל המוות בדרך הזו, הם יכלו למזוג את זה למטה כאינספירציה לתוך הנפשות של בני אדם. זה זרם למטה לנפשו של גתה עם משמעות רבת-עוצמה, אך לא רק לנפשו לבדה, אלא גם לתוך נפשות רבות אחרות; וזה ממשיך לחיות, למרות שבני האדם כמעט ולא מבחינים בזה. המרכיב הרוחני בפאוסט עצמו עדיין חומק במידה רבה מהבחנה בעולם החיצוני! אולם בכול אופן הוא ממשיך לחיות, והוא מתקדם לכיוון חיים עשירים יותר תמיד, ויצטרך להיות יותר ויותר פורה אם האנושות לא תיסחף לתוך ניוון במקום להתפתח כלפי מעלה. אבל זה נתון לבחירה שלנו; בעידן שלנו זה בידיו של האדם. הבחירה מוצבת לפניו – והיא תהיה יותר ויותר החלטית – האם הוא ייפול לתוך ניוון וימשיך להיאחז במטריאליזם, או יחתור כלפי מעלה אל תוך העולמות הרוחניים.
כי בעת שאנו בני האדם חיים על האדמה רק בגוף הפיזי שלנו אנו חיים את החיים הקשורים לאדמה. הגוף הארוג מאור וקול וחיים ונמצא בתוך הגוף הפיזי הזה – המכונה הגוף האתרי – נוטל חלק לא רק בחיים הארציים, אלא גם בחיי הקוסמוס. וכאשר נפש האדם יורדת מהעולמות הרוחניים כדי להיכנס לקיום באמצעות לידה, כבר אז, לפני האירוע, מופנים כוחות בקוסמוס בדרך המתאימה לבניית האורגניזם האתרי של בן האדם, כפי שגופו הפיזי של האדם בנוי מהכוחות הפיזיים ומהחומרים הפיזיים של האדמה.
גאווה ויהירות חיות ברעיון הפשוט ביותר של בן האדם וזה נכון במיוחד בעידן המטריאליסטי שלנו. בעידן המטריאליסטי הזה, הורים מאמינים באמת שהם מביאים את ילדיהם לקיום לגמרי בכוחות עצמם. וככל שהמטריאליזם מתפשט, יאמינו יותר ויותר שההורים לבדם הם אלו שמביאים את הילדים לידי קיום. בראיה רוחנית, זהו דבר שונה. בני האדם כאן על האדמה רק מספקים שעת כושר למשהו רוחני לרדת אליהם. מה שבן האדם יכול לבצע כהורה נובע אך ורק מיכולתו להכין את המקום שבאמצעותו גוף אתרי הנמצא בשלבי הכנה מתוך המרחבים הרחוקים של הקוסמוס יכול להיות מסוגל לרדת אל האדמה! האורגניזם האתרי הזה של האדם הוא גוף מאורגן באותה מידה כמו האורגניזם הפיזי. האורגניזם הפיזי – אנו רואים כיצד יש לו ראש, זרועות, ידיים, גוף וכל האיברים שהאנטומאי והפיזיולוג מתארים, מואר כפי שנראה לראיה הרוחנית, על ידי האורגניזם האתרי הקורן דרכו. האורגניזם הפיזי שואף פנימה אוויר ונושף החוצה אוויר. האורגניזם האתרי נושם החוצה אור ואת האור הזה הוא נותן לנו. וכאשר הוא נושם החוצה אור ומעניק לנו את האור אנו חיים תודות לאורו. והוא גם נושם פנימה אור. כפי שאנו נושמים אויר פנימה והחוצה, כך גם הגוף האתרי שלנו נושם אור פנימה והחוצה. וכאשר הוא נושם פנימה אור הוא מכלה את האור בדיוק כפי שאנו מנצלים את האוויר באופן פיזי. (אתם יכולים לקרוא על כך בפסקה ב’מחזות המסתורין’ שלי שבהן הסוד הזה של עולם האתר נגלה באופן דרמטי). הגוף האתרי נושם פנימה אור, משתמש באור ומשנה אותו לאפלה. לאחר מכן הוא יכול לקבל לתוך החושך הזה את הצליל של הקוסמוס שחי בהרמוניה של הספירות; יכול לקבל לתוכו את דחפי החיים. כפי שאנחנו מקבלים תזונה פיזית כך גם ישות האתר שחיה בתוכנו נושמת אור פנימה והחוצה. כפי שאנו משתמשים בתוכנו בחמצן שבאוויר ויוצרים דו-תחמוצת הפחמן, כך גם גוף האתר משתמש באור, משגר אותו מבעד לחשכה, כך שמופיעים צבעים. כתוצאה מכך הגוף האתרי מציג את עצמו לראיה העל-חושית בגלים של צבע. ובזמן שגוף האתר מכין את האור עבור החושך ועל-ידי זה נושם פנימה, הוא חי בכך שהוא קולט את הצליל של הקוסמוס ומשנה את הצליל הזה לחיים של הקוסמוס. מה שאנחנו מקבלים בדרך הזו כגוף האתרי שלנו, מגיע אלינו ממעמקי חלל הקוסמוס בזמנים מסוימים.
כיום עדיין לא ניתן להראות בפרוטרוט כיצד הגוף האתרי של האדם נמשך כלפי מטה בנתיבי האור כאשר הנתיבים האלה מודרכים באופן מסוים באמצעות קבוצות הכוכבים (‘קונסטלציות’) בזמן. כדי שזה יהיה אפשרי, בני אדם יצטרכו להעלות את עצמם לשלב גבוה יותר של מוסריות, כי כיום המסתורין הזה של המשיכה-פנימה של גופי האתר האנושיים בנתיבי האור ובנתיבי הצליל של ההרמוניה של הספירות, יכול להיות מנוצל לרעה על ידי בני אדם בדרך הנוראה ביותר. כי מה שכלול במסתורין הזה, אם אנשים בעלי דחפים ירודים היו רוכשים אותו, היה נותן להורים שררה בלתי מוגבלת על כל צאצאיהם.[1] תבינו בהתאם שהמסתורין הזה כיצד הגופים האתריים מגיעים לבני האדם המתגשמים בבשר – איך הם באים בנתיבים של אור ובנתיבים של קול מתוך ההרמוניה של הספירות – יצטרך להישאר כתעלומה למשך זמן רב בעתיד. רק בתנאים מוגדרים ברורים לגמרי יכול מישהו ללמוד דבר מה מהמסתורין הזה. משמעות כישלון בעמידה בתנאים תהיה, כפי שכבר אמרתי, שהורים יוכלו לרכוש שלטון חסר תקדים על צאצאיהם, שעשויים להיות משוללים לחלוטין כל עצמאות, כל אישיות וכל אינדיבידואליות והרצון של הוריהם יהיה כפוי עליהם. נהגו בחוכמה כאשר החביאו את המסתורין הזה מהאנושות בתת הכרתה שם הוא מתפתח ומתקדם בצורה טובה ובריאה ופועל באמצעות רצונה של ההכוונה החכמה של הקוסמוס.
הגוף האתרי שלנו נע בדרך אחרת לגמרי מגופנו הפיזי. לאחר שעברנו דרך שער המוות, אנחנו עדיין נושאים, כפי שהנכם יודעים, את גופנו האתרי במשך ימים אחדים ואז עלינו להחזירו לקוסמוס. בספירה הרוחנית, בקוסמוס, הגוף האתרי שלנו נותר רק כדמות להמשך חיינו שבין המוות ללידה חדשה. אבל הוא מאוגד לתוך הקוסמוס במגוון דרכים – בדרך אחת כאשר האנשים מתים מוקדם עקב תאונה כלשהי או בצורה אחרת, ובדרך אחרת כאשר המתים חיו את חייהם במלואם. כאשר אנחנו מסתכלים לצד השני לתוך העולם הנמצא מעבר לסף, אנו יודעים ששניהם – המוות המוקדם, כמו גם המוות המאוחר יותר – הנם בעלי חשיבות רבה בכול הקשור לקוסמוס. מאחר והגוף האתרי שלנו, שאנחנו מוותרים עליו במוות, ממשיך לעבוד מבחינה רוחנית.
באופן מהותי, מהיבט עמוק יותר, כולנו מזדקנים. מהבחינה הפיזית, האחד יכול למות מוקדם מהאחר; מההיבט הרוחני, כולנו מתבגרים עד לאותו הגיל. אם אנחנו מתים מוקדם, הגוף הפיזי שלנו מגיע לסיומו מוקדם; אבל הגוף האתרי שלנו ממשיך לחיות עבור הקוסמוס, ורק בגלל שמתנו מוקדם, יש לגוף האתרי שלנו תפקידים אחרים בקוסמוס מאשר אם היינו מתים מאוחר יותר. כאשר אנו מונים את שנות חיינו בגוף הפיזי ובגוף האתרי כבני אנוש – יש לנו את המעשים שהשלמנו בגוף הפיזי על פני האדמה, ויש לנו את מה שהשגנו בגוף האתרי גם לאחר המוות, והחיים שאנו חיים שם לא לעצמנו, אלא עבור אחרים, עבור העולם – כאשר אנו מוסיפים את כל זה במניין שנותינו, אנו מוצאים שכל אחד חי עד בערך לאותו הגיל.
אבל, כאשר מתחולל אירוע כזה כפי שאירע לטמפלרים, מתרחש משהו שונה מאשר במקרה של חיי אדם אינדיבידואליים. החיים שאנחנו מנהלים כאינדיבידואלים נשארים בתחום האישיות שלנו; אבל ישנם גם החיים שניתן להפרידם באופן אובייקטיבי מאתנו – כמו במקרה של הטמפלרים. מצד אחד, מה שהם היו מסוגלים לעשות למען המשכיות והפצת המיסטריה של גולגולתא, ולעומת זאת, מה שקרה באמצעות פעולתם של הכוחות המפיסטופליים-אהרימניים כסיוע לדחף של המטריאליזם המודרני. גם הדברים האלה ממשיכים לחיות כחלקים של הגוף האתרי אבל הם משולבים בכל התהליך של ההיסטוריה. כך שחלק מהחיים שהאדם שחי בגוף האתרי שלו ממשיך לחיות הלאה עם האינדיבידואליות האנושית, ואילו חלק מהם משולב במהלך ההיסטוריה לאחר שנקרע מהאדם באופן שתואר. הגוף האתרי הוא האמצעי או התווך שדרכו מה שהאדם חי בנפשו באופן כל כך אובייקטיבי עד שזה יכול לצאת החוצה מנפשו, והגוף האתרי מאפשר יציאה זאת החוצה, בעוד שניתן היה להיאחז בזה בעבור המשך חיינו.
מה שזרם לעולם האתרי מהדחפים הרוחניים של הטמפלרים המשיך לחיות כאתרי. באמצעות החיים האתריים המתמשכים הללו הוכנו נפשות רבות לקלוט את האינספירציות אשר תיארתי כְּמָה שמגיע מעולם הרוח מנפשותיהם של הטמפלרים עצמם. זה מה שהתרחש למעשה בזמנים מודרניים.
בכול אופן, התחיל להיכנס יותר ויותר לתוך מה שזרם מנפשותיהם של הטמפלרים מה שבא מהדחפים המפיסטופליים- אהרימניים ורווי במרכיב המפיסטופלי-אהרימני, אשר נחנך על סד העינויים שעליהם עונו הטמפלרים עד כדי כך שהם אולצו לשקר אודות עצמם. עובדה זו – לא כגורם היחידי אלא כאחד היסודות הרוחניים של המטריאליזם המודרני – יש להבין כדי לרכוש הבנה פנימית של האבולוציה המטריאליסטית המודרנית.
וכך אירע שבזמנים מודרניים, בעוד שאינדיבידואלים מסוימים קיבלו השראה עם אמיתות רוחניות גבוהות, הפכה התרבות הכללית ליותר ויותר מטריאליסטית באופייה. עין הנפש התעמעמה ביחס למה שמקיף אותנו עכשיו מבחינה רוחנית ולאן אנחנו הולכים כאשר אנו עוברים דרך שער המוות ומהיכן אנו באים כאשר אנו עוברים דרך שער הלידה. מבטו של האדם הוסט יותר ויותר מההתבוננות בדברים רוחניים; וזה היה נכון בכל הספירות השונות של החיים – בספירה הרוחנית, בספירת הדת, בספירת החיים החברתיים. מבטו של האדם הופנה יותר ויותר לעולם החומרי כפי שהוא גילה את עצמו לחושיו והתוצאה הייתה, שמאז תחילת העידן המודרני, האנושות נכשלה בטעויות רבות.
אני חייב להגיד שוב, אני לא מבקר את העובדה הזאת, אני לא שופט אותה. העובדה שטעויות מצאו את דרכן לאבולוציה האנושית גרמה לבני האדם לחוות את השגיאות הללו. הם ילמדו בהדרגה להבין אותן; ובהתגברותם על השגיאות, יקבלו כוחות חזקים יותר מכפי שהיו יכולים להיות להם אילו הדרך למטרתם הייתה נשתלת בהם באופן אוטומטי. אבל כעת הגיע הזמן שבו תובנות כאלו חייבות להתפתח ובני אדם חייבים לראות איך כל דבר חומרי מכיל דחפים לטעויות. היום בני האדם נקראים שוב ושוב להחליט להביט דרך הטעויות ולהתגבר עליהן.
אין בכוונתי להטיל אשמה על דבר מה שקרה בהיסטוריה, ברצוני להסתכל על ההיסטוריה באופן אובייקטיבי. אירועי העידן המודרני הביאו לכך שמחשבותיו של האדם ורגשותיו נטלו את מהלכם רק בהתאם למציאות פיזית חיצונית, רק בהתאם למה שחווה האדם בין הלידה למוות. אפילו החיים הדתיים תפסו בהדרגה אופי אישי, ככל שהם שואפים רק לתת בידיו של האדם אמצעי שדרכו הוא יכול למצוא ברכה בנפשו. החיים הדתיים המודרניים המפנים את מבטו של האדם יותר ויותר מהמציאות של העולם הרוחני, ממש חדורים בהשקפה מטריאליסטית. כפי שכבר אמרתי, אין לי כוונה להטיל דופי באירוע כלשהו בהיסטוריה; עם זאת, האירועים ההיסטוריים חייבים להיות מתוארים בצורה כזאת שהם יובנו נכון – כלומר, שהדור הבא לא ייפול לניוון אלא יפנה, וינוע כלפי מעלה.
אנו רואים את זרם המטריאליזם זורם הלאה, וחבוי לצדו, זורם הזרם הנסתר המקביל; ואז, בסוף המאה השמונה-עשרה אנו מגיעים לאירוע עצום, אירוע שהשפעתו הורגשה במהלך כל המאה התשע-עשרה ומשפיע ממש עד עכשיו. בסוף המאה השמונה-עשרה אנו רואים את המהפכה הצרפתית מתפשטת ופורשת את זרמיה בכל הציביליזציה האירופאית. דברים רבים נטלו את מהלכם במהפכה הצרפתית כפי שההיסטוריונים תארו אותם. אבל בנוסף להבנתנו הקיימת כבר אודות המהפכה הצרפתית והדחף הנובע ממנה ופועל הלאה בהיסטוריה של אירופה, אנחנו חייבים גם להבין את ההשפעות הרוחניות של דחפים מפיסטופליים-אהרימניים מטריאליסטיים.
המהפכה הצרפתית חתרה לאידיאל נעלה מאוד. (כפי שאמרתי קודם, אנחנו לא עוסקים במציאת אשמה אלא בהבנת אירועי ההיסטוריה.) המהפכה הצרפתית חתרה לאידיאל נעלה מאוד; והמהפכה הצרפתית שאפה אליו בזמן בו עדיין נח עליה צלו של האירוע שתיארתי היום, האירוע שהותיר את מפיסטופלס-אהרימן בעמדה רבת-עוצמה כדי להפיח לתוך החיים באירופה את הדחף של המטריאליזם. ניתן להגיד אודות הטובים ביותר מאלו שהיו אחראים למהפכה הצרפתית שהם האמינו במישור הפיזי בלבד. ייתכן שבתודעתם הם חשבו שהם האמינו במשהו אחר. בכול אופן, מה שאנשים מצהירים במילים הוא בעל חשיבות מצומצמת; הדבר החשוב הוא שתהיה לאדם תודעה חיה בנפשו מה באמת פועל בעולם; ואלו שהיו אחראים למהפכה הצרפתית היו מודעים רק למישור הפיזי. הם חתרו, זה נכון, לאידיאל גבוה, אבל הם לא ידעו דבר על השילוש שבאדם, הגוף שפועל באדם באמצעות העיקרון האתרי, הנפש שפועלת דרך העיקרון האסטרלי, והרוח שפועלת באדם בראש ובראשונה דרך האני.
בסוף המאה השמונה-עשרה, האדם כבר התייחס באופן שבו הוא התייחס לעצמו – לנזק ולאובדן המתמידים שלו – באמצעות פיזיולוגיה וביולוגיה מטריאליסטיות מודרניות. כלומר, גם אם במובן הדתי היה לאנשים מושג כלשהו של חיים רוחניים ואפשר שהם גם דיברו על כך, מבטם היה מופנה באמת רק לכיוון של מה שחי כאן בעולם הפיזי בין לידה למוות – מה שחי כאן, שאפשר להבינו. למרות שכמובן הדבר עדיין לא הובן לגמרי; בכל זאת אפשר להבין את זה כאשר תשומת לבו של אדם פונה אך ורק לגוף הפיזי החיצוני. מה שחי באדם כולו, יכול להיות מובן רק כאשר ידוע שעם הגוף הפיזי החיצוני מאוחדים עיקרון אתרי, עיקרון אסטרלי ועיקרון האני.
שכן, אפילו בזמן שאנו ניצבים כאן בעולם הפיזי, חי בנו משהו שהוא של נפש ורוח השייך לעולם הרוחני. כאן אנחנו מהווים גוף, נפש ורוח ולאחר שעברנו דרך שערי המוות אנו נהיה שוב ישויות בעלות שילוש, אבל עם גוף רוחני אחר. כך שכל מי שמתבונן ולומד את האדם החי את חייו כאדם פיזי בין הלידה למוות, איננו לומד את כל הישות האנושית, וחייב ליפול לשגיאה ביחס לכלל הישות האנושית. אם אנו מציבים אידיאל לישות האנושית הפיזית בלבד, אזי האידיאל אינו יכול להיות מיושם לכול האדם. אסור לראות את האירועים שקורים בעולם כמוטעים בפני בעצמם. מה שמביא את עצמו לידי ביטוי בעולם הוא אכן מהווה אמת; אבל האופן שבו האנשים מתייחסים אליו והופכים אותו למעשה ולפעולה גורם לעתים קרובות לבלבול.
ובלבול הופיע בדעתם של אנשים בסוף המאה השמונה-עשרה כי הכול התייחס אל הגוף הפיזי. אידיאלים אשר יש להם משמעות רק כאשר האדם נתפס כשילוש, שאפו אליהם כאל אידיאלים המופנים כלפי ישות ‘מונותואיסטית’ אחת בלבד – הישות הפיזית. וכך קרה שאידיאלים נשגבים ויפים נישאו על שפתי כולם בזמן בו אנשים לא היו מסוגלים להבין אותם, אלא רק בלבלו וסלפו אותם, משום שהם ניסו להבין אותם כאחד, בעודם מאמינים בגוף הפיזי בלבד. למען האמת, משילוש האידיאלים: אחווה, חירות ושוויון, האחווה היא היחידה שהינה בעלת תוקף לגוף הפיזי של האדם. לחירות יש משמעות רק כאשר היא מתייחסת לנפש האדם, ולשוויון יש משמעות כאשר הוא מתייחס לרוח כפי שהיא חיה באדם, ב’אני’.
רק כאשר אנו מודעים לכך שהישות האנושית כוללת גוף, נפש ורוח, וכאשר שלושת האידיאלים של סוף המאה השמונה-עשרה מיוחסים למשלימים שלהם – אחווה לגוף, חירות לנפש ושוויון ל’אני’ או אגו – רק אז אנו מתייחסים אליהם במובן ומשמעות שעולים בקנה אחד עם המשמעות הפנימית של העולם הרוחני. אחווה אנחנו יכולים לפתח, ככל שאנו ישויות אנושיות פיזיות עם הגופים הפיזיים השייכים לאדמה. כאשר אנו מקבלים אחווה לסדר החברתי שלנו, ואז לסדר החברתי במישור הפיזי, האחווה היא הדבר הנכון והאמיתי.
חירות יכולה להירכש על-ידי ישויות אנושיות בנפשן רק ככל שאנו מתגשמים עם נפש על פני אדמה. כי חירות אפשרית עלי אדמות רק כאשר היא מתייחסת לנפשותיהם של בני אדם שחיים על פני האדמה בהסדרים החברתיים שלהם עם המטרה לרכוש את הכושר לשמור את האיזון בין הכוחות הנמוכים והגבוהים יותר. כאשר אנו מסוגלים, כבני אדם, להחזיק את האיזון בין הכוחות הנמוכים והכוחות הגבוהים יותר בנפש האדם, אז אנו מפתחים את הכוחות שיכולים לחיות כאן בין לידה למוות, וגם את הכוחות שאנו זקוקים להם כאשר אנו עוברים דרך שער המוות. כך שבמקביל לסדר החברתי, יש צורך על פני האדמה ב’סדר נפשי’, שבו נפשותיהם של אנשים עשויות לתפוס את מקומן באופן אינדיבידואלי ומסוגלות לפתח את הכוחות של החירות, שהן יכולות לשאת איתן דרך השערים של המוות, אבל הן יישאו אותם עמן רק אם, כבר כאן בחיים הללו, הן מכינות את עצמן לחיים שלאחר המוות. כך שסוג הקשר ההדדי האמיתי אשר ייוסד על האדמה, יאפשר לנפשות לפתח את כוחות החירות, שבכול ההתרחשויות האנושיות, גדולות כקטנות, ובכל הניסיונות אשר תשמנה להן למטרה להעניק צורה לפעילות ויצירת האדם, ישמור האדם על האיזון בנפשו באשר למה שחי ופועל באופן רוחני – דבר זה חייב להיעשות לאידיאל.
האדם הופך לחופשי כאשר הוא נמצא בעמדה לרכוש את הכוחות האלה של הנפש בעולם הפיזי החיצוני, כפי שהוא יכול לרכוש אותם, למשל, כאשר הוא מסוגל לעקוב אחר הצורות היפות שחיות באמנות, אשר מקורותיה ותחילתה האמיתיים ברוח. האדם הופך לחופשי, כאשר יש קשר ושיתוף בין נפש לנפש בעל טבע שכזה, שהנפש האחת מסוגלת ללוות את האחרת עם הבנה ההולכת וגדלה ועם אהבה הולכת וגוברת. אם אנו מתייחסים לגוף הפיזי האנושי, אזי האחווה באה בחשבון; אם מדובר בנפש, אז אנחנו חייבים להתעמק בחישול אותם קשרים רגישים ועדינים המתעוררים בין נפש לנפש, אשר חייבים למצוא את דרכם היישר אל תוך המבנה של החיים שלנו על האדמה וחייבים תמיד לעבוד בכיוון של התעוררות עניין – עניין עמוק של נפש אחת בנפש השנייה. כי אך ורק בדרך זו יכולות נפשות להיות חופשיות – ורק נפשות יכולות להיות חופשיות.
שוויון שחל על העולם הפיזי החיצוני הינו חסר משמעות; כי שוויון כזה משמעותו היא אחידות. כל דבר בעולם עובר שינוי; כל דבר בעולם קיים בצורות שונות רבות; כל דבר בעולם חייב להיות במספר; כל דבר בעולם חייב להתבטא בריבוי ובמגוון. למטרה הזאת בדיוק נמצא העולם הפיזי, כדי שהרוחני יוכל להתקדם דרך מספר רב של צורות. אבל בכל החיים המרובים והמסועפים של האדם, דבר אחד נותר קבוע, משום שהוא עדיין בתחילת דרכו. הואיל ונשאנו כל דבר בטבע האנושי שלנו חוץ מה’אני’ או אגו בתוכנו מאז עידן שבתאי, עידן השמש ועידן הירח; את ה’אני’ או אגו יש לנו לראשונה בחיים האלה על האדמה. ה’אני’ נמצא רק בראשית דרכו. במשך כל חיינו בין הלידה למוות אנחנו לא מגיעים הרחק יותר ברוחניות מאשר לומר לעצמנו ‘אני’ ולהיות מודעים ל’אני’ הזה. אנחנו יכולים להביט ב’אני’ כאשר באמצעות חניכה רוחנית אנחנו נמצאים מחוץ לגוף בעת היותנו כאן בין לידה למוות, או כאשר עברנו כבר דרך שער המוות וניתן לנו להסתכל אחורה בזיכרון על גוף האדמה שלנו ולראות את ה’אני’ באופן רוחני. אבל ב’אני’ הזה כל המגוון האפשרי בא לידי ביטוי כאן על פני האדמה. והחיים שלנו על פני האדמה חייבים להיות בנויים כך שתינתן אפשרות לכל המגוון שיכול להיכנס לחיים ארציים באינדיבידואליות אנושית לבוא לידי ביטוי. אדם אחד מבטא סוג זה של אינדיבידואליות, השני סוג אחר, והשלישי שוב סוג שונה. כל האינדיבידואלים האלו בפעולותיהם השונות מתמקדים בנקודה – נקודת האגו או ‘אני’ .שם אנחנו דומים ושווים, ודרך נקודת-המוקד הזו – הנקודה שבה אנו דומים ושווים, יכול לעבור כל מה שאנו מתקשרים זה לזה כרוחות. העובדה שלכולנו יש את ה’אני’ הזה – הנקודה שבה כולנו נמצאים כאחד נותנת את האפשרות להתפתחות באנושות של חיי קהילה. מה ששונה בכל אחד מאתנו עובר דרך מה שהוא דומה ושווה. כתוצאה מכך שוויון רוחני לא נוצר בעקבות מה שנתרם על ידי אינדיבידואל יחיד לכל הזרם של אבולוציה רוחנית קוסמית; אלא בעקבות מה שהציב כול אחד מאתנו לסוג אחר של חיים עובר דרך ה’אני’ שלנו, דרך הרוחני שבנו, שהוא הופך להיות משהו שיכול להיות משותף לכולם, הוא זורם הלאה כטוב משותף בזרם האבולוציה הקוסמית. השוויון שייך כראוי לרוח.
אף דור של האנושות לא יבין כיצד שלושת האידיאלים אחווה, חופש ושוויון יכולים לבוא למימוש בחייו של המין האנושי, אלא אם כן יבין שהאדם נושא בו תלת-איבריות(threefoldness) זו של גוף, נפש ורוח. אי הצלחת האנשים להבין זאת במאה השמונה-עשרה ובהמשך לא להבין את זה במשך המאה התשע-עשרה, הייתה תוצאה של עוצמת הזרם המפיסטופלי-אהרימני שנכנס לאבולוציה המודרנית בדרך שתיארתי. המאה השמונה-עשרה ערבבה שוויון, חופש ואחווה, ויישמה את כל שלושתם ביחס לחיים הפיזיים החיצוניים. הדרך שהדברים האלה הובנו במאה התשע-עשרה יכולה ליצור רק כאוס חברתי. והאנושות תיאלץ להיסחף הלאה והלאה לתוך הכאוס הזה, אם לא יינתנו לה מדע רוח וחיים רוחניים, אשר יובילו להבנת האדם כשילוש והתחדשות של החיים הארציים למען האדם התלת-איברי (threefold Man).
הישות האנושית, או ליתר דיוק האנושות, הייתה צריכה לעבור דרך המטריאליזם. כוחותיה היו חלשים מדי עבור הזמנים הבאים אם היא לא הייתה עוברת דרך המטריאליזם. כי מיוחדת ומדהימה היא האבולוציה של המין האנושי!
הבה ונסתכל לרגע לאחור על אירוע שהתרחש בעידן למוריה.[2] אנו מוצאים שם רגע מסוים באבולוציה – רגע שנמצא אלפי ואלפי שנים בעבר – כאשר האנושות של האדמה הייתה שונה לגמרי ממה שהיא עכשיו. תוכלו לדעת מהתיאורים של האבולוציה האנושית על פני האדמה שנתתי בספרי ‘מדע הנסתר’ שהדחפים השונים נכנסו לאדם רק בהדרגה. היה רגע באבולוציה כאשר מה שאנו מכנים היום כוחות מגנטיים וחשמליים ביססו את עצמם בתוך הישות האנושית. כי כוחות מגנטיים וחשמליים חיים בנו באופן מסתורי. לפני הזמן הזה, האדם חי על פני כדור הארץ ללא הכוחות המגנטיים והחשמליים שהתפתחו בהתמדה מאז, ברמה רוחנית, בין תהליכי העצבים והדם. הם שולבו באדם באותו הזמן. נותיר מחוץ לדיון את הכוחות של המגנטיות וחלק מהכוחות של החשמל, אבל הכוחות שאציין ככוחות החשמליים בגלווניזם, וולטאיזם וכו’ – הכוחות שהשתלטו בעומק התרבות והציביליזציה של זמננו – הכוחות האלה נכנסו באותו הזמן הרחוק מאד בעבר לתוך האורגניזם האנושי ואיחדו את עצמם עם חיי האדם; ועצם העובדה הזו אפשרה להם להישאר זמן רב בלתי ידועים לתודעה אנושית.
האדם נשא את הכוחות בתוכו, ודווקא בגלל זה הם נשארו לא ידועים לו באופן חיצוני. כוחות המגנטיות והכוחות החשמליים האחרים שלמדנו להכירם קודם לכן. גלווניזם, החשמל הנובע כתוצאה ממגע, אשר יש לו השפעה מוחלטת הרבה יותר עמוקה על הקארמה של העידן שלנו ממה שמובן בדרך כלל, התגלה, כפי שהנכם יודעים, רק במפנה המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, על ידי לואיג’י גלווני ועל ידי אלסנדרו וולטה. אנשים מקדישים מחשבה מועטה מדי לעובדות כגון אלה. רק חישבו לרגע! גלווני טיפל ברגל של צפרדע. ‘במקרה’, כפי שאנו אומרים, הוא הצמיד אותה לחלון והיא באה במגע עם ברזל ופרפרה. זו הייתה ההתחלה של כל התגליות ששולטות על פני האדמה כיום באמצעות הזרם החשמלי. וזה קרה לפני זמן כה קצר! בני אדם בדרך כלל לא עוצרים כדי לחשוב איך זה קרה שהאנושות לא גילתה את הידע הזה קודם לכן. פתאום עולה המחשבה הזו באדם, בדרך פלאית לחלוטין; הוא נתקל בה בדרך שהיא יותר ממקרית. בתקופה המטריאליסטית הזאת שלנו, באופן טבעי אנחנו לעולם לא עוצרים כדי לחשוב על דברים כאלה. וזו הסיבה מדוע לחלוטין איננו יכולים להבין את ההתפתחות האמיתית של האדמה.
האמת בכל הקשור לנושא זה היא כזאת: אחרי שהמין האנושי עבר את הרגע בתקופה הלמורית שבו הוא השתיל לתוכו את עקרון הכוח החשמלי, את הכוחות שעוברים כיום דרך חוט החשמל ופועלים באופן בלתי נראה באדם עצמו, לאחר שהזמן הזה חלף, החשמל התקיים בתוך הישות האנושית. האבולוציה לעולם לא מתמשכת בדרך הפשוטה והישירה שבה אנשים נוטים לתאר אותה. הם מתארים לעצמם שהזמן נע תמיד קדימה עוד ועוד לתוך האינסוף. זאת תפיסה מופשטת לגמרי. האמת היא שהזמן נע ומסתובב באופן כזה שהאבולוציה פונה לאחור בהתמדה ונעה בחזרה לעצמה. זה לא רק במרחב שאנו מוצאים תנועות בעקומות בצורת לולאה כמו בעניבה (לולאה בצורת הספרה 8 – lemniscates) אלא גם בזמן.
במהלך התקופה הלמורית, האדם היה בנקודת החצייה של תנועתו בלולאת העניבה, וזה היה הזמן שבו הוא השתיל לתוכו את עיקרון הכוח החשמלי. הוא חצה את הנתיב החוזר בתקופה האטלנטית, וביחס לכוחות מסוימים, בתקופה הפוסט-אטלנטית, והגיע בערך בסוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה בדיוק לאותה הנקודה באבולוציה של הקוסמוס שבה הוא היה בזמן למוריה הקדום כאשר הוא השתיל לתוכו מהקוסמוס את העיקרון של החשמל. כאן יש לכם את ההסבר כיצד זה קרה שגלווני גילה את החשמל באותו הזמן המסוים. בני אנוש חוזרים תמיד שוב למה שהם חוו בשלב מוקדם יותר. החיים מתקדמים באופן טבעי במחזורים, במקצבים. באמצע העידן המטריאליסטי שהתפתח מאז המאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, האנושות עמדה באותה הנקודה בקוסמוס שהיא עברה דרכה מזמן בעידן למוריה. והאנושות בכללותה נזכרה באותה הנקודה ברגע של כניסת החשמל לבן האדם, ולכן כתוצאה מהזיכרון הזה הופרתה כל הציביליזציה עם חשמל. הנפש והרוח באדם גילו מחדש את מה שנחווה לפני זמן רב.
אמיתות כגון אלה חייבות להראות שוב באופן ברור, שכן רק עם אמיתות כאלה נוכל להימלט מניוון בעתיד.
תחת השפעתן של האינספירציות שאודותיהן דברתי אליכם היום, נתקלו מוחות מסוימים באמיתות כאלה. כי העובדה שאנשים יצאו לדרכם בנתיבים כאלו הייתה התוצאה של העובדה שזרמים רבים ושונים פועלים באבולוציה האנושית. אם, למשל, מה שהטמפלרים רצו להשיג היה ההשפעה היחידה הפועלת בהיסטוריה, התוצאה הייתה אבולוציה שונה מאד לאדם. כתוצאה מהעובדה שגם הזרם האחר – הזרם המפיסטופלי – כבר התערבב בה (הזרם המפיסטופלי היה שם כמובן מההתחלה, אבל ניתנו לו חיים חדשים על ידי גורלם של הטמפלרים), האדם הובל בזמננו למטריאליזם בדיוק באופן שבו זה קרה בפועל. הכוחות המפיסטופליים-אהרימניים האלה נחוצים באבולוציה של המין האנושי. וכפי שכבר אמרתי, מוחות גדולים מסוימים הונחו על ידי האינספירציה שמגיעה מהמקדשים של הרוזנקרויצרים ומוצאת את מקורה בעולם הרוח להכרת העיקרון הזה שאודותיו דיברתי כאן.
אל תדמיינו שמשורר גדול, משורר דגול באמת שיוצר מתוך העולם הרוחני, מצרף ביחד את דבריו בצורה השטחית שאנשים לעתים קרובות מדמיינים שהם חופשיים לקחת אותם! לא, משורר כמו גתה, למשל, יודע מה כלול ומשתמע במילה; הוא יודע שבמילה יש לנו משהו הנושא את האדם ועם האדם את הרוח, משהו שמאפשר לרוח להדהד דרך האיש שמדבר. ‘איש (person)’, האם אמרתי? כאן אנו חייבים להזכיר לעצמנו כי ‘אישיות’ (פרסונה) היא מילה שמגיעה מהלטינית למסכה שהשחקן נושא ושדרכה קולו נשמע. “Personare” פירושו להשמיע קול באמצעות. כל זה קשור קשר הדוק עם ההתפתחות של המילה. “בראשית היה הדבר” (ב’דבר’ הכוונה למילה שנובעת מדיבורם של האלים שבראו בעזרת המילה) “והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר” (הבשורה על-פי יוחנן, א’-1). המילה לא הייתה באדם; אף על פי כן אישיותו של אדם קשורה עמה בקשר הדוק.
כל האבולוציה, כפי שאמרנו, מתקדמת לא רק באמצעות פעולתם של כוחות טובים, אלא גם של כוחות אחרים. ואדם כמו גתה ביטא בפאוסט שלו – אף על פי שחלקית בלא מודע, אבל בכל אופן תחת אינספירציה – אמיתות נכבדות וגדולות. כאשר האל משוחח עם מפיסטופלס ב’פרולוג בשמים’, הוא אומר לבסוף למפיסטופלס שאין לו התנגדות לעבודתו ולהשפעתו. הוא מכיר בו ומאפשר לו את מקומו באבולוציה של הקוסמוס. הודות לו קיימים דברים כגון פיתויים והשפעות היוצרים רוע. אבל אז האל פונה ומכוון את מילתו לבני האלים האמיתיים והמקוריים היוצרים התקדמות באבולוציה נורמאלית, שעם עבודתם מאוחדת העבודה של הזרם האחר. ומה הוא אומר לבנים האמיתיים האלה של האלים?
תרגום על-פי הספר ‘הטמפלרים – המסתורין של הנזירים הלוחמים’:[3]
אבל אתם, הבנים האמיתיים של השמים, זה תפקידכם!
לקחת את שמחתכם בעושר חי של יופי.
המהות המשתנה אשר תמיד פועלת וחיה
מקיפה אתכם בחומה עם אהבה, שלווים, מוגנים!
זה שצף במראית עין מהבהבת
מייצב אתכם איתנים
במחשבות החייבות להתמשך תמיד.
או: תרגום על-פי אתר האינטרנט ‘ארכיב רודולף שטיינר’:[4]
מייצב אתכם איתנים במחשבות החייבות להתמשך תמיד.
אבל אתם, הבנים האמיתיים של השמים, שמחו!
במלוא יופי החיים שמחו עוד!
יהי ומה שפועל וחי, הגדל-בהתמדה,
בעבותות של אהבה עוטף אתכם, כרוך-בחמלה,
וצורות מראית עין משתנות תדיר, סביבכם זורמות,
יאסורכם, במחשבה מתמשכת-תמיד!
האל נותן לבניו את המצווה הברורה להציב מחשבות מתמידות במקומות בקוסמוס. מחשבה מתמדת כזאת הוצבה לעולם כאשר העיקרון של החשמל הושתל לתוך האדם, והאדם הובל שוב למחשבה המתמשכת כאשר הוא גילה את העיקרון של חשמל והשתיל אותו לתוך הציביליזציה המטריאליסטית שלו.
המחשבה הבאה לידי ביטוי בשורות הבאות עמוקה לאין שיעור:
המהות המשתנה אשר תמיד פועלת וחיה
מקיפה אתכם בחומה עם אהבה, שלווים, מוגנים!
וזה שצף במראית עין מהבהבת
מייצב אתכם איתנים במחשבות החייבות להתמשך תמיד.
או:
יהי ומה שפועל וחי, הגדל-בהתמדה,
בעבותות של אהבה עוטף אתכם, כרוך-בחמלה,
וצורות מראית עין משתנות תדיר, סביבכם זורמות,
יאסורכם, במחשבה מתמשכת-תמיד!
ודבר זה מייצג חוויה עמוקה לנפש להרגיש את המסתורין של ‘מחשבות מתמידות. כי אז אנו חשים כיצד בעולם כאן ושם, הנצח ניצב במנוחה בצורה של מחשבה מתמשכת. אנחנו המשתייכים לעולם של התנועה עוברים דרך מה שהונח אל תוך מה שנראה כצורות מתחלפות, כמחשבות מתמידות, כיופי שטווה ועובד לנצח, המגלה את עצמו על מנת שנוכל להבין אותו כשמגיע הרגע הנכון.
ואפשר גם שהרגע הנכון יגיע אל האנושות בעתיד הקרוב, ישר כפי שנגזר עליו מראש לבוא אם האדם לא ישקע לניוון. אפשר שהאדם יבין שעליו לעבור דרך הנקודה הבאה הזאת, המפנה את המטריאליזם לאחור לניגודו, הנקודה שבה המחשבות הגדולות של העולם הרוחני יכולות לקרון לאנושות. כעת נעשית הכנה לכך באלו שהקארמה שלהם אפשרה להם לפגוש את מדע רוח. וזאת תהיה המשימה החוזרת ונשנית ללא הרף של מדע רוח, להפנות את פעולתו לכיוון הזה. כי לעידן המטריאליסטי שמצא את המחשבה התמידית, אשר בצורתה החדשה ביותר אהרימן-מפיסטופלס הציבה באבולוציה המודרנית, לעידן המטריאליסטי הזה חייב להתווסף מה שאפשר להתנסות בו במעבר דרך מחשבה מתמשכת רוחנית. מדע הרוח חייב לדאוג לכך שהאנושות לא תיכשל בתפיסת המחשבה הרוחנית הזו. לכן גם אסור לנו להתעייף מלהזהיר את האדם שוב ושוב, שמא העיתוי להבנת מדע הרוח יחמוק ויאבד.
—————————————————————————–
[1] Rudolf Steiner: The Challenge of the Times, Lecture III: The Mechanistic, Eugenic and Hygienic Aspects of the Future, GA186.
[2] An Outline of Occult Science, By Rudolf Steiner, GA 13.
מדע הנסתר בקוויו העיקריים / הוצאת תלתן
But ye, true sons of Heaven, it is your duty
To take your joy in the living wealth of beauty.
The changing Essence which ever works and lives
Wall you around with love, serene, secure!
And that which floats in flickering appearance
Fix ye it firm in thoughts that must endure.
(Tr. Louis Mzcneice, Faber 1951)
But ye, the genuine Sons of Heaven, rejoice!
In the full living beauty still rejoice!
May that which works and lives, the ever-growing,
In bonds of love enfold you, mercy-fraught,
And seeming’s changeful forms, around you flowing,
Do ye arrest, in ever-during thought!