מכתמי שמש ועד תותי שדה – 07

מכתמי שמש ועד תותי שדה

האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר  7

2.8.1924

שאלות של תזונה – תזונת ילדים – התקשות של העורקים – זיבול

רודולף שטיינר: היום אני רוצה להוסיף קצת יותר בתשובה לשאלתו של מר בורל מיום חמישי האחרון. אתם זוכרים שדיברתי על ארבעת החומרים ההכרחיים להזנה אנושית: מינרלים, פחמימות – שנמצאות בתפוחי אדמה, אבל במיוחד בגרעינים וקטניות – ואז שומנים וחלבון. הצבעתי על כך כמה שונה התזונה שלנו ביחס לחלבון בהשוואה, לדוגמא, למלח. אדם לוקח מלח לתוך גופו והוא נודד כל הדרך לראשו, באופן כזה שהמלח נשאר מלח. הוא באמת לא משתנה מלבד זה שהוא נמס. הוא שומר על כוחותיו כמלח כל הדרך אל הראש האנושי. בניגוד לכך, חלבון – החלבון בביצי תרנגולות רגילות, לדוגמא, אבל גם החלבון מצמחים –מתפרק בגוף האנושי, בעודו בבטן ובמעיים. הוא אינו נשאר חלבון. לאדם יש כוחות שבעזרתם הוא יכול לפרק את החלבון הזה. יש לו גם את הכוחות לבנות משהו שוב. לעשות את החלבון שלו. הוא לא יוכל לעשות זאת אם לא שבר כבר חלבון אחר.

כעת חישבו כיצד זה, רבותיי, עם חלבון זה. דמיינו שאתם נהיים אדם פיקח באופן יוצא דופן, כה פיקח שאתם בטוחים שאתם יכולים לבנות שעון. אבל לעולם לא ראיתם שעון שלא מבחוץ, ובכן אינכם יכולים לבנות שעון כך ישר. אבל אם אתם תופסים הזדמנות ואתם מפרקים כמה שעונים לחתיכות, ומניחים את החתיכות הבודדות בדרך שכזו שאתם צופים כיצד החלקים שייכים אחד לשני, אז אתם יכולים לראות כיצד תרכיבו אותם שוב ביחד. זה מה שהגוף האנושי עושה עם החלבון. הוא צריך לקחת פנימה חלבון ולקחת את כל חלקיו.

חלבון מכיל: פחמן, חנקן, חמצן, מימן וגופרית. אלה החלקים החשובים ביותר שלו. וכעת החלבון נפרד לחלוטין לחלקיו, כך כשהכול מגיע למעיים אין בתוכנו חלבון, אלא פחמן, חנקן, חמצן, מימן וגופרית. אתם רואים איך זה? כעת יש לנו את החלבון כולו מסודר לחלקיו הנפרדים כפי שהשעון היה מפוזר על השולחן. כאשר אני לוקח את השעון על חלקיו, אני מביט בו בזהירות רבה, וכעת אני יכול להרכיב שעונים. ובכן אתם עלולים לחשוב שאני רק צריך לאכול חלבון פעם אחת. ואחרי כן אני יכול להרכיב אותו בעצמי. אבל זה לא קורה בדרך זו, רבותיי. לאדם יש זיכרון כישות אנושית שלמה. גופו בעצמו אין לו סוג זה של זיכרון שיכול לציין משהו. הוא משתמש בכוחות 'הזיכרון' רק כדי לבנות את עצמו. אם כן, אדם צריך להמשיך לאכול חלבון חדש כדי לייצר חלבון.

עובדה היא, שהאדם מעורב בפעילות מורכבת מאוד כאשר הוא מייצר את החלבון שלו. תחילה הוא מחלק את החלבון שהוא אוכל למרכיביו הנפרדים ומפזר את הפחמן ממנו לכל מקום בגופו. עכשיו אתם כבר יודעים שאנו שואפים חמצן מהאוויר ושחמצן זה מתחבר עם הפחמן שיש בנו מהחלבון ויסודות מזון אחרים. אנו פולטים פחמן בדו-תחמוצת הפחמן, ושומרים חלק מזה. כעת יש לנו פחמן זה עם חמצן ביחד בגופנו. איננו משמרים ומשתמשים בחמצן שהיה בחלבון. אנו משתמשים בחמצן ששאפנו כדי שיתחבר עם הפחמן. אם כן, איננו עושים את החלבון שלנו כפי שהמטריאליסטים מתארים זאת, על ידי אכילת הרבה ביצים שמתפזרות בכל גופנו. זה לא נכון.

למעשה, אנו נשמרים על ידי המנגנון של גופנו כך שכאשר אנו אוכלים ביצים איננו הופכים לתרנגולות משוגעות! זוהי עובדה. איננו נהיים לתרנגולות משוגעות משום שאנו שוברים את החלבון בתוך המעיים שלנו, ובמקום להשתמש בחמצן שהיה בחלבון אנו משתמשים בחמצן שבא מבחוץ מהאוויר. כשאנו נושמים חמצן אנו נושמים גם חנקן. החנקן תמיד נמצא באוויר. ושוב, איננו משתמשים בחנקן שבא אלינו מביצי התרנגולות. אנו משתמשים בחנקן שאנו נושמים מהאוויר. והמימן שאנו אוכלים בביצים, גם בו איננו משתמשים כלל. במקום זה אנו משתמשים במימן שאנו לוקחים פנימה דרך אפנו ואוזנינו, דרך כל חושינו. זהו המימן שאנו משתמשים בו כדי לייצר את החלבון שלנו. גופרית גם כן – אנו מקבלים אותה בהתמדה מהאוויר. מימן וגופרית אנו מקבלים מהאוויר. מהחלבון שאנו אוכלים, אנו שומרים ומשתמשים רק בפחמן. את החומרים האחרים אנו לוקחים מהאוויר. ובכן אתם רואים איך זה עם חלבון.

מצב דומה יש עם השומן. אנו מייצרים את החלבון שלנו, משתמשים רק בפחמן מהחלבון שהכנסנו לקיבה. ואנו גם מייצרים את השומן שלנו. גם עבור השומן אנו משתמשים במעט מאוד חנקן מהמזון שלנו. ובכן אתם רואים, אנו מייצרים את החלבון שלנו ואת השומן שלנו. רק מה שאנו אוכלים בתפוחי אדמה, קטניות וגרעינים עובר לתוך גופנו. למעשה, אפילו דברים אלה אינם נספגים במלואם בתוך גופנו, אלא רק בחלקים הנמוכים של ראשנו. המינרלים שאנו אוכלים נעים למעלה לכל הראש. מהם אנו מקבלים את מה שאנו צריכים כדי לבנות את עצמותינו.

מכאן אתם רואים, רבותיי, אנו צריכים לדאוג לקחת חלבון צמחי בריא לתוך גופנו. חלבון צמחי בריא! זה מה שגופנו צריך בכמויות גדולות. כאשר אנו לוקחים פנימה חלבון מביצים, הגוף שלנו יכול להיות עצל למדי. הוא יכול לפרק בקלות את החלבון, בגלל שחלבון זה מתפרק בקלות. אבל חלבון צמחי, שאנו מקבלים מפירות – זה בעיקר בחלק זה של הצמח כפי שאמרתי לכם ביום חמישי – הוא במיוחד רב ערך עבורנו. אם אנו רוצים להישאר בריאים, זה באמת נחוץ לכלול פירות בדיאטה שלנו. מבושל או חי, אבל פרי אנחנו צריכים. אם אנו שוכחים לאכול פירות, אנו נידונים להביא את גופנו לעיכול מאוד עצל.

אתם יכולים לראות שזו גם שאלה של אספקת הזנה נכונה לצמחים עצמם. וזה אומר, שאנו צריכים להבין שצמחים הם דברים חיים. הם לא מינרלים, הם משהו חי. צמח מגיע אלינו מתוך הזרע שאנו טומנים באדמה. הצמח אינו יכול לפרוח אם האדמה עצמה אינה חיה במידה מסוימת. וכיצד אנו גורמים לאדמה להיות חיה? על ידי שאנו מזבלים אותה כמו שצריך. כן, זיבול נכון הוא מה שייתן לנו חלבון צמחי טוב באמת.

אנו צריכים לזכור שבמשך עידנים ארוכים מאוד אנשים ידעו שהזבל הנכון זה מה שבא מאורוות הסוסים, מתוך הרפת וכיוצא בזה. הזבל הנכון הוא זה שמגיע מהמשק עצמו. בזמן האחרון כשהכל נהיה מטריאליסטי, אנשים אומרים: "הביטו, אנו יכולים לעשות זאת הרבה יותר קל על ידי שנמצא איזה חומרים נמצאים בזבל ואז נמצה אותם מממלכת המינרלים – זבל מינרלי!"

ואתם יכולים לראות, רבותיי, כשמישהו משתמש בזבל מינרלי מלאכותי, זה כאילו שמישהו הכניס מינרלים לתוך האדמה. אזי רק השורשים מתחזקים. אז אנחנו מקבלים מהצמח את החומרים שעוזרים לבנות את עצמותינו. אבל איננו מקבלים חלבון נכון מהצמחים. והצמחים, הגרעינים שלנו, סובלים ממחסור בחלבון במשך זמן רב. המחסור גדל יותר ויותר עד שאנשים יחזרו לזיבול נכון.

היה כבר כנס חקלאי שבו החקלאים אמרו: "כן, העיכול של הגרעינים נהייה גרוע יותר ויותר!" וזה נכון. אבל באופן טבעי החקלאים אינם יודעים את הסיבה. כל אדם מבוגר יודע שכשהוא היה בחור צעיר, כל מה שבא מהשדות היה ממש טוב יותר. זה לא עוזר לחשוב שאפשר לעשות זבל פשוט מחיבור חומרים שקיימים בזבל פרות. צריך לראות בבירור שזבל פרות לא בא מהמעבדה של הכימאי, אלא מחוץ למעבדה שהיא הרבה יותר מידי מדעית – זה בא ממעבדה הרבה יותר מדעית בתוך הפרה. ומסיבה זו זבל פרות הוא החומר שלא רק מחזק את שורשי הצמחים, אלא גם עובד מעלה ברוב עוצמה לתוך היבולים ומייצר חלבון טוב ונכון בצמחים אשר בונה אותנו בריאים וחזקים.

אם אין דבר מלבד הזבל המינרלי שנהייה כה פופולרי, או רק חנקן, שמקבלים אותו מהאוויר – טוב, רבותיי, הילדים שלכם, או יותר מדויק, הנכדים שלכם יהיו בעלי פנים חיוורות מאוד. אתם לא תראו יותר הבדל בין הפנים שלהם וידיהם הלבנות. לאנשים יש צבע בריא וחי כאשר השדות מזובלים כמו שצריך.

ובכן, אתם רואים, כשמדברים על תזונה צריך לתאר כיצד מוצרי המזון מעובדים. זה חשוב ביותר. אתם יכולים לראות מנסיבות שונות שהגוף האנושי עצמו משתוקק למה שהוא צריך. זוהי רק דוגמא אחת: אנשים שנמצאים במתח בבית הסוהר במשך שנים, מקבלים בדרך כלל מזון שמכיל מעט מאוד שומן, ובכן הם מפתחים תשוקה עצומה לשומן. ואז לפעמים נופלת טיפה של שעווה מהנר שהשומר נושא אל רצפת התא, האסיר מזנק למטה כדי ללקק את השומן. הגוף האנושי מרגיש את המחסור כה בחוזקה אם חסר חומר חיוני. איננו מבחינים בזאת אם אנו אוכלים כמו שצריך מיום ליום. וזה אף פעם לא קורה שגופנו חסר יסוד עיקרי. אבל אם משהו חסר בהתמדה מהדיאטה שלנו במשך שבועות, אז הגוף נהיה רעב מאוד. זה גם כן משהו שצריך לראות בזהירות.

אני כבר הצבעתי על כך שהרבה דברים אחרים קשורים לזיבול. למשל, אבותינו האירופאיים במאות ה-12 וה-13, או מוקדם יותר, היו שונים מאיתנו בדרכים רבות. בדרך כלל לא שמים לב לעובדה זו. בקרב דברים אחרים, לא היו להם תפוחי אדמה! תפוחי האדמה נכנסו רק מאוחר יותר. לדיאטה של תפוחי אדמה היתה השפעה חזקה. כשגרעינים נאכלים, הלב והריאות נהיים חזקים במיוחד. גרעינים מחזקים את הלב והריאות. האדם מפתח אז חזה בריא והוא מצוי במצב של בריאות. הוא אינו כה להוט במחשבה על נשימתו, אולי. אבל הוא מסתדר במצב טוב כשיש לו נשימה טובה. ותרשו לי לומר כאן מייד: אל תחשבו שלמישהו יש ריאות חזקות אם הוא תמיד פותח את החלון ומשווע: "תנו לי קצת אוויר טרי!" לא! אדם עם ריאות חזקות רגיל לקיום של סוג מסוים של אוויר. אדם גמיש יותר אינו כזה שאינו יכול לשאת שום דבר, אלא כזה שיכול.

כיום יש הרבה דיבורים על להיות חזקים וקשוחים. חישבו כיצד ילדים מתקשחים! כיום (בבתים עשירים, כמובן, אבל אז אנשים אחרים ממהרים לחקות זאת) בגדי ילדים מגיעים רק עד הברך או אפילו פחות מזה. כשהיינו ילדים, בניגוד לזה, לבשנו מכנסיים כמו שצריך וגרביים והיינו לבושים חם – גם אם הלכנו לרוב יחפים. אם ההורים ידעו שבגדים בלתי מספיקים הם ההכנה הטובה ביותר להתקפה מאוחרת יותר של אפנדיציט, הם היו יותר מתחשבים. אבל האופנה היא עריצה! שום מחשבה אינה ניתנת לנושא, וילדים לבושים כך שהשמלות הקטנות שלהן או המכנסיים שלהם מגיעים רק עד הברכיים, או פחות. יום אחד הם יגיעו רק עד לבטן – זו תהיה אופנה! לאופנה יש השפעה חזקה.

אבל מהו באמת המוקד? אנשים לא שמים לב לכך. כך זה. האורגניזם של האדם מורכב בכל מקום כך שהוא באמת יכול לעשות עבודה פנימית על כל המזון שהוא סופג. ובהקשר זה, זה חשוב מאוד לדעת שאדם נהיה חזק כאשר הוא עובד כמו שצריך על המזון שהוא אוכל. ילדים אינם נעשים חזקים יותר על ידי הטיפול שזה עתה ציינתי. הם כל כך 'מתקשים' שמאוחר יותר בחייהם – רק הביטו בהם! – כשהם צריכים לחצות כיכר ריקה כשהשמש החמה מכה בהם למטה, הם מטפטפים זיעה ואינם יכולים להסתדר עם זה. אדם אינו יכול לעמוד בזה כשאינו יכול לעמוד בשום דבר. האדם שיכול לעמוד בכל הקשיים האפשריים הוא זה שמתקשח. בימים קדומים יותר אנשים לא היו קשוחים. ועדיין היו להם ריאות בריאות, לבבות בריאים ויוצא בזה.

ואז הגיעה דיאטת תפוחי האדמה! תפוחי האדמה לא אכפת להם הרבה מריאות ולב. הם מגיעים לראש, אבל רק, כפי שאמרתי, לחלק הנמוך של הראש, לא לראש העליון. הם הולכים לראש התחתון, היכן שחושבים ופותרים בעיות קריטיות. מכאן, אתם יכולים לראות, בזמנים קדומים יותר היו מעט עיתונאים. לא היתה עדיין תעשיית דפוס. חישבו על כמות המחשבות שמוציאים בכל יום בעולם הזה בזמננו, רק כדי לייצר עיתונים! כל החשיבה הזו, זה הרבה יותר מידי, זה בכלל לא הכרחי – ועלינו להודות לדיאטת תפוחי האדמה עבור זה! אדם שאוכל תפוחי אדמה מעוּרר בהתמדה לחשוב. הוא אינו יכול לעשות דבר אלא לחשוב. לכן ריאותיו ולבו נהיים חלשים. שחפת, שחפת של הריאות, לא נהייתה כה נפוצה עד שתפוחי האדמה הובאו לכאן. ובני האדם החלשים ביותר הם אלה שחיים באזורים שבהם כמעט דבר לא גדל, אלא תפוחי אדמה, היכן שבני אדם חיים על תפוחי אדמה.

זה מדע הרוח שיכול לבחון ולהבין עובדות חומריות אלו. (אמרתי זאת לעיתים קרובות) מדע מטריאליסטי אינו יודע דבר אודות הזנה. הוא אינו יודע מהו מזון בריא עבור האנושות. זהו במיוחד אופייני למטריאליזם לחשוב ולחשוב ולחשוב – ולא לדעת כלום. האמת היא זו, בסופו של דבר: שאם מישהו באמת רוצה להשתתף בחיים, הוא באמת צריך לדעת משהו! אלו הם הדברים שאני רוצה לומר אודות תזונה.

ועכשיו אולי אתם עדיין רוצים לשאול כמה שאלות אינדיבידואליות?

שאלה: ד"ר שטיינר, בשיחתך האחרונה אתה ציינת את הסתיידות העורקים. בדרך כלל נחשב שמחלה זו באה מאכילת הרבה בשר וביצים ודומיהם. אני מכיר מישהו שהמחלה התחילה אצלו כשהיה בן 50. הוא נעשה נוקשה למדי כשהיה בן 70. אבל כעת הוא בן 85 או 86, והוא הרבה יותר פעיל מאשר היה בשנות ה-50 או ה-60 שלו. האם הסתיידות העורקים נסוגה? האם זה אפשרי? או שיש כאן סיבה אחרת? אולי אני צריך לציין שאדם זה מעולם לא עישן והוא שתה מעט מאוד אלכוהול. הוא חי חיים צנועים מאוד. אבל בשנותיו המקודמות הוא אכל הרבה בשר. בגיל 70 הוא היה יכול לעשות מעט מאוד עבודה, אבל כעת בגיל 85 הוא ממשיך להיות פעיל.

רודולף שטיינר: אם כן – אני מבין שאתה אומר שאדם זה סבל מהסתיידות עורקים כשהיה בן 50, שהוא נהיה נוקשה והיה מסוגל לעבוד מעט מאוד. אתה אינך אומר אם הזיכרון שלו התדרדר. יתכן ולא הבחנת. מצבו נמשך לתוך שנות ה-70 שלו. ואז הוא נהיה שוב פעיל, והוא עדיין חי. האם יש לו עדיין סימפטום כלשהו של הסתיידות העורקים שממנה סבל או שהוא לגמרי נייד ופעיל?

השואל: היום הוא פעיל לחלוטין ויותר נייד מאשר היה בגיל 65 או 70. הוא אבי.

רודולף שטיינר: טוב, קודם כל אנו צריכים לבסס את הטבע המדויק של הסתיידות העורקים הקודמת שלו. בדרך כלל הסתיידות עורקים תוקפת אדם בדרך כזו שהעורקים שלו נהיים סקלרוטיים. כעת, אם העורקים של אדם בכללותם הם סקלרוטיים, הוא באופן טבעי אינו מסוגל לשלוט בגופו עם נפשו ורוחו, והגוף נהיה נוקשה. זה יכול גם להתרחש שמישהו נהיה סקלרוטי אבל לא בכל גופו. המחלה, למשל יכולה להתפשט לתוך מוחו. אז זה מה שקורה. אתם רואים, אני יודע משהו על מצב בריאותך שלך. אני לא מכיר את אביך, אבל יתכן ואנו יכולים לגלות משהו אודות בריאותו של אביך ממצבך שלך. למשל, אתה סובל במידת מה, או שסבלת (אני מקווה שאני טועה לחלוטין), מקדחת השחת. זה אומר שאתה נושא בתוכך משהו שהגוף יכול לפתח אם אין לו נטייה להסתיידות עורקים בראש, אלא רק מחוץ לראש. מי שחשוף להסתיידות עורקים בכל גופו לא יכול לסבול מהתקפה של קדחת השחת. כי קדחת השחת היא בדיוק ההיפך מהסתיידות עורקים. עכשיו אתה סובל מקדחת השחת. זה מראה שקדחת השחת שלך – כמובן שזה לא נעים לקבל קדחת השחת, זה הרבה יותר טוב להירפא ממנה. אבל אנו מדברים על הנטייה לקבל אותה – קדחת השחת שלך היא סוג של שסתום ביטחון כנגד הסתיידות עורקים.

אבל כל אחד סובל מהסתיידות עורקים במידה קטנה. אדם אינו יכול להתבגר מבלי זה. אם מישהו מקבל את זה בכל גופו, זה שונה – אז אדם אינו יכול לעזור לעצמו, הוא נהיה נוקשה בכל גופו. אבל אם הוא מקבל הסתיידות עורקים בראשו ולא בשאר גופו, אז – טוב, אם מישהו מזדקן כמו שצריך, הגוף האתרי שלו נהיה חזק יותר ויותר (דיברתי על כך לפני כן), וכבר אין לו צורך כה גדול במוחו, וכך המוח יכול להיות עכשיו זקן ונוקשה. הגוף האתרי יכול לשלוט במצב סקלרוטי קל זה – אשר בשנים מוקדמות יותר גרם למישהו להיות זקן ונוקשה גם יחד. הגוף האתרי יכול לאפשר לנו לשלוט בזה במיומנות מסוימת כך שזה לא כה חמור.

אביך, לדוגמא, אין לו צורך להיות בעל קדחת השחת בעצמו. הוא יכול להיות רק בעל נטייה לכך. ואתה רואה, רק הנטייה לכך היתה מועילה לו. אפשר לומר אפילו – זה נשמע אפילו קצת לא סביר, אבל אדם עם נטייה לקדחת השחת יכול אפילו לומר: "תודה לאל שיש לי נטייה זו! קדחת השחת אינה מפריעה לי עכשיו, והיא נותנת לי נטייה קבועה לרכך את כלי הדם. אפילו אם קדחת השחת אינה יוצאת החוצה, היא מגנה עליו מהסתיידות עורקים. ואם יש לו בן, הבן יכול למעשה לגלות את קדחת השחת כלפי חוץ. בן יכול לסבול באופן חיצוני ממחלות מסוימות שאצל האב נשארו חבויות.

באמת, זהו אחד הסודות של התורשה. שהרבה דברים נהיים למחלות אצל הצאצאים ואצל האבות היוו אספקטים של בריאות. מחלות קלסיות כמו הסתיידות עורקים, שחפת, שחמת הכבד, דיספפזיה [הפרעת עיכול] וכיוצא בזה. זה יכול להימשך ולהיראות נאה מאוד בספר. אפשר לתאר את התקדמות המחלות הללו. אבל לא מגיעים רחוק מאוד בכך, מהסיבה הפשוטה שהסתיידות עורקים, לדוגמא, היא שונה בכל אדם. אין שני אנשים שיש להם אותה הסתיידות עורקים. כל אחד נפגע באופן שונה. זה ממש כך, רבותיי. וזה לא צריך להפתיע אף אחד.

היו שני פרופסורים באוניברסיטה של ברלין. אחד היה בן 70 והשני בן 92. הצעיר יותר היה ידוע למדי. הוא כתב הרבה ספרים. אבל הוא היה איש שהפילוסופיה שלו נשארה לחלוטין בתוך המטריאליזם. היו לו רק מחשבות שנכנסו עמוק לתוך המטריאליזם. מחשבות שכאלה גם כן תורמות להסתיידות עורקים. והוא קיבל הסתיידות עורקים. כשהגיע לגיל 70, הוא אולץ להתפטר. הקולגה שלו שהיה בן למעלה מ-90 לא היה מטריאליסט. הוא נשאר כמעט כמו ילד במשך רוב חייו ועדיין לימד בחיוניות גדולה. הוא אמר: "כן, הקולגה שלי, הבחור הצעיר! אני לא מבין אותו. אני לא רוצה להתפטר עדיין, אני עדיין מרגיש כה צעיר." הפרופסור השני ה'נער', כבר לא היה יכול ללמד. כמובן שזה בן ה-92 גם כן נהיה סקלרוטי בגילו, העורקים שלו נהיו לגמרי סקלרוטיים. אבל בגלל קלות התנועה של נפשו הוא עדיין היה יכול לעשות משהו עם עורקים אלה. לחברו לא היתה אפשרות כזאת.

ועכשיו משהו נוסף בתשובה לשאלתו של מר בורל אודות גזרים. מר בורל אמר: "הגוף האנושי משתוקק באופן אינסטינקטיבי למה שהוא צריך. ילדים לעיתים קרובות קוטפים גזר. ילדים גם גדלים, ולפעמים הם נאלצים לאכול מזון שאינו טוב בשבילם. אני חושב שזוהי טעות כאשר מישהו מתעב אוכל מסוים. יש לי ילד שלא אוכל תפוחי אדמה."

רבותיי, אתם רק צריכים לחשוב על הדבר הבא: אם לחיות לא היה אינסטינקט למה שטוב ורע בשבילן, הן היו נכחדות מזמן. כי חיות במרעה מגיעות גם לצמחים רעילים – כולן – ואם הן אינן יודעות באופן אינסטינקטיבי שאינן יכולות לאכול צמחים רעילים, הן לבטח היו אוכלות אותם. אבל הן תמיד עוברות אותם וממשיכות הלאה.

אבל יש משהו נוסף. חיות בוחרות בזהירות מה טוב בשבילן. האם היו לכם לפעמים אווזים מפוטמים, המילאתם וגדשתם אותם במזון? האם אתם חושבים שהאווזים אי פעם עשו זאת בעצמם? זהו רק האדם המכריח אותם לאכול כה הרבה. עם חזירים זה שונה. אבל כמה רזים אתם חושבים יהיו החזירים שלנו אם לא נכריח אותם לאכול כה הרבה? בכל מקרה, עם חזירים זה קצת שונה. הם רכשו את התכונות שלהם דרך תורשה. אבותיהם נהיו רגילים לכל המזון שמייצר שומן. הדברים האלה נרכשו דרך המזון בזמנים קדומים. אבל האם חזירים קדומים נאלצו לאכול כה הרבה!? לא, חיות מעולם לא אכלו מרצונן מה שאינו מתאים להן.

אבל כעת, רבותיי, למה הביא המטריאליזם? אין יותר אמונה במין אינסטינקט שכזה.

היה לי חבר בנעורי שעימו אכלתי לעיתים קרובות. היינו רגישים למדי בקשר לאוכל שלנו והזמנו את מה שחשבנו לטוב עבורנו. מאוחר יותר, כפי שקורה בחיים, איבדנו את עקבותיו של כל אחד מאיתנו, ואחרי כמה שנים באתי לעיר שבה הוא היה חי, והייתי מוזמן לארוחה עימו. ומה ראיתי? משקלות ליד הצלחת שלו! אמרתי: "מה אתה עושה עם המשקלות האלו?" ידעתי, כמובן, אבל רציתי לשמוע מה הוא אומר. הוא אמר: "אני שוקל את הבשר שהם מביאים לי, כדי לאכול את הכמות הנכונה – את הסלט גם כן." הוא היה שוקל כל דבר שהיה צריך לשים בצלחתו, בגלל שהמדע אמר לו כך. ומה קרה לו? הוא גמל עצמו לגמרי מאינסטינקט בריא בקשר למה שהוא צריך לאכול ולבסוף לא ידע כלל! ואתם זוכרים מה אומרים ספרי הלימוד: "אדם צריך בין 120 ל-150 גרם חלבון ביום." הוא שקל במסירות כמות מדויקת זו. היום הכמות הנכונה מוערכת ב-50 גרם, ובכן הכמות שלו היתה בלתי נכונה.

כמובן, רבותיי, כשלאדם יש סוכרת זהו כמובן מצב שונה. מחלת הסוכר, סכרת, מראה שאדם איבד את האינסטינקט שלו ביחס למזון.

כאן יש לכם את עיקר הדברים. אם לילד יש נטייה לתולעים, אפילו נטייה קלה ביותר, הוא יעשה כל דבר אפשרי כדי למנוע אותן. אתם תהיו מופתעים לפעמים לראות ילד שכזה מחפש גינה שבה גדלים גזרים, ואז תמצאו אותו אוכל שם גזרים. ואם הגינה רחוקה מאוד, זה לא משנה, הילד ילך לשם בכל מקרה וימצא את הגזרים – בגלל שילד עם נטייה לתולעים משתוקק לגזרים.

וכך, רבותיי, הדבר המעשי ביותר שאתם יכולים לעשות הוא זה: הביטו בילד כאשר הוא נגמל, כאשר הוא גומר לינוק חלב, הביטו מה הוא אוהב לאכול ומה הוא לא אוהב. ברגע שהילד מתחיל לקחת תזונה חיצונית, אפשר ללמוד ממנו מה צריך לתת לו. ברגע שמישהו מתחיל לשכנע אותו לאכול מה שהוא סבור שהוא צריך לאכול, ברגע זה האינסטינקט שלו מתקלקל. צריך לתת לו את הדברים שהוא מראה להם חיבה אינסטינקטיבית באופן טבעי, אם הוא מגלה חיבה למשהו שמאיים ללכת רחוק מידי, צריך להחזיר אותו בחזרה – אבל אז צריך להסתכל בזהירות מהו זה שחוזר בחזרה.

למשל, יתכן ולדעתכם אתם נותנים לילד כל דבר נחמד, ועדיין ברגע שהילד מגיע לשולחן הוא אינו יכול שלא לקפוץ על כסאו ולנטות מעל השולחן כדי לגנוב גוש של סוכר! זה משהו שצריך לחשוב עליו בדרך הנכונה. ילד שקופץ על כסאו כדי לגנוב גוש סוכר ללא ספק יש לו משהו עם הכבד שלו. רק העובדה הפשוטה שהוא צריך לגנוב חתיכת סוכר היא סימן שהכבד שלו לא בסדר. רק ילדים שגונבים סוכר יש להם משהו לא בסדר עם הכבד שלהם – זה למעשה נרפא על ידי הסוכר. הילדים האחרים אינם מעוניינים בסוכר, הם מתעלמים ממנו. באופן טבעי, התנהגות שכזו אינה יכולה להפוך למנהג. אבל צריך הבנה לכך. ואפשר להבין זאת בשתי דרכים.

אתם רואים, אם ילד מסתכל כל הזמן וחושב: "כאשר אבא ואמא לא יסתכלו, אז אוכל לקחת את הסוכר," אז מאוחר יותר הוא יגנוב דברים אחרים. אם אתם מספקים את הילד, אם אתם נותנים לו מה שהוא צריך, אז הוא לא יהיה לגנב. זה חשוב מאוד מנקודת ראות מוסרית אם מישהו מתבונן בדברים כאלה או לא. זה מאוד חשוב, רבותיי.

וכך השאלה שנשאלה זה עתה צריכה להיענות בדרך זו: צריך להסתכל בזהירות מה הילד אוהב ומה הוא שונא, ולא להכריח אותו לאכול את מה שהוא לא אוהב. אם זה קורה, למשל, כמו שקורה עם הרבה ילדים, שהוא אינו רוצה לאכול בשר, אז העובדה היא שהילד מקבל הרעלת מעיים מבשר ורוצה למנוע אותה מהם. האינסטינקט שלו נכון. כל ילד שיכול לשבת ליד שולחן כשכולם אוכלים בשר, לבטח יש לו נטייה לפתח הרעלת מעיים מבשר. דברים כאלה צריך לקחת בחשבון.

אתם יכולים לראות שהמדע צריך להיות יותר מעודן. המדע צריך להיות הרבה יותר מעודן! היום הוא יותר מידי גס. עם מאזניים אלה, שכל אחד נושא עימו במעבדות, אתה לא יכול באמת לעסוק במדע טהור.

בהזנה, שהיא הדבר שמעניין במיוחד אותנו ברגע זה, אדם צריך באמת להשיג הבנה אמיתית של הדרך שבה היא שייכת לרוח. לעיתים קרובות אני נותן שתי דוגמאות. חישבו, רבותיי, על עיתונאי: כיצד הוא צריך לחשוב כה הרבה – וכה הרבה מזה אפילו לא נחוץ. האיש צריך לחשוב הרבה מאוד, הוא צריך לחשוב כה הרבה מחשבות לוגיות. זה כמעט בלתי אפשרי עבור כל אדם לחשוב כה הרבה מחשבות לוגיות. וכך אתם מוצאים שעיתונאי – או כל אדם הכותב למקצועו – אוהב קפה, באופן אינסטינקטיבי למדי. הוא יושב בבית קפה ושותה ספל אחד אחרי השני, ומכרסם בעט שלו כך שמשהו יבוא שהוא יוכל לכתוב אותו. כרסום העט אינו עוזר לו, אבל הקפה עוזר, כך שמחשבה אחת באה אחרי השניה, מחשבה אחת מתחברת לאחרת.

וכעת הביטו בדיפלומטים. אם מחשבה אחת מתחברת לאחרת, אם מחשבה אחת באה אחרי השניה, זה רע בשבילם! כשדיפלומטים הם הגיוניים, הם משעממים. הם צריכים להיות משעשעים. בחברה אנשים לא אוהבים להיות מודאגים מסיבות לוגיות – "במקום הראשון, בשני, ובשלישי" – ואם הראשון והשני לא נמצאים שם, השלישי והרביעי יהיו, כמובן, לא צריך לחשוב עליהם! עיתונאי יכול שלא לעסוק בשום דבר רק בפיננסים במאמר על פיננסים. אבל אם אתה דיפולומט אתה יכול לדבר על מועדוני לילה באותו זמן שאתה מדבר על הכלכלה של ארץ x, ואז אתה יכול להגיב על הקרם הנפוח של גברת זו וזו, ואז אתה יכול לקפוץ לאדמה העשירה של המושבות, ואחרי כן לדבר היכן מתרבים הסוסים הטובים ביותר, וכן הלאה. עם הדיפלומט מחשבה אחת צריכה לקפוץ לתוך אחרת. ובכן כל מי שמתחייב להיות איש שיחה מרתק ומקסים עוקב אחר האינסטינקט שלו ושותה הרבה תה.

שותי התה חושבים: הוא נותן למישהו לדלג מאחד לשני. הקפה מקשר מחשבה אחת לאחרת. אם אתה צריך לדלג ממחשבה אחת לאחרת, אז אתה צריך לשתות תה. ויש מי שאפילו קורא להם: "דיפלומטים של תה!" בינתיים העיתונאי יושב בבית הקפה, שותה כוס אחת של קפה אחרי השניה. אתם יכולים לראות איזו השפעה יש לאוכל מסוים או למשקה על כל תהליך החשיבה שלנו. ככה זה, כמובן, לא רק עם שני המשקאות הללו, קפה ותה – אלו הם דוּגמוֹת קיצוניות. אבל בדיוק מדוּגמוֹת שכאלה אני חושב שאתם יכולים לראות שצריך לחשוב על דברים כאלה ברצינות. זה מאוד חשוב, רבותיי.

ובכן, אנו נפגש שוב ביום רביעי הבא ב-9 בבוקר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *