מכתמי שמש ועד תותי שדה – 05

מכתמי שמש ועד תותי שדה

האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר 5

12.7.1924

המוצא והאופי המיוחד של התרבות הסינית והתרבות ההודית

רבותיי! אני מציין את שאיפתנו להביט הלאה לתוך ההיסטוריה הקשורה ללימודנו הנוכחי של העולם. ראיתם כיצד הגזע האנושי בונה עצמו מתוך השאריות של הטבע. רק כאשר המצב על האדמה היה כזה, בני האדם היו יכולים לחיות על פניה – כשהאדמה מתה, כשלא היו בה חייה שלה – חייהם של האנשים ושל החיות היו יכולים להתפתח כפי שתיארתי.

ראינו מקודם, שבהתחלה חיי האדם היו למעשה שונים למדי ממה שהם היום, והם נפרשו היכן שהאוקיינוס האטלנטי נמצא כעת. עלינו לדמיין שהיכן שהאוקיינוס האטלנטי נמצא היום, היתה קודם אדמה מוצקה. היום יש לנו את אסיה מצד אחד, הים השחור כאן, למטה אפריקה, ואז רוסיה ואסיה עצמה. מצד שני יש את אנגליה, אירלנד, ושם גם אמריקה. קודם לכן הכל באמצע היה ארץ, וכאן מעט מאוד אדמה. כאן באירופה בזמן ההוא היה למעשה ים גדול מאוד. ארצות אלה היו כולן בים, וכשאנו עולים למעלה לצפון, סיביר היתה גם ים. זה היה הכל ים. מלמטה היכן שהיום הודו, האדמה התרוממה מעט מעל לים. כך יש לנו למעשה קצת אדמה שם, ואדמה מצד זה גם כן. היכן שהיום אנו מוצאים את האנשים האסייתים, התושבים של המזרח הקרוב ואלה של אירופה, שם היה ים – האדמה התרוממה שם מאוחר יותר. האדמה המשיכה הרבה הלאה, המשיכה עד לאוקיינוס השקט היכן שהיום יש כל כך הרבה איים, יאוה, סומטרה וכן הלאה. הם כולם היו חלק של היבשה שהיתה שם – כל הארכיפלג הזה. אם כן, היכן שכעת נמצא האוקיינוס השקט היתה הרבה אדמה עם ים בין שתי מסות של אדמה.

האנשים הראשונים שאנו יכולים לחקור כעת נשארו באיזור זה, כאן, היכן שהאדמה נשמרה. כאשר אנו מסתכלים סביב לנו באירופה אנו באמת יכולים לומר: לפני עשרת אלפים, שנים עשר אלף או חמישה עשר אלף שנה, האדמה נהייתה מספיק קשה עבור בני האדם לגור עליה. לפני כן רק חיות ימיות היו שם שהתפתחו מתוך הים, וכיוצא בזה. אם בזמן ההוא הייתם מחפשים אחר האדם, הוא היה היכן שהאוקיינוס האטלנטי היום. אבל שם באסיה, באסיה המזרחית, היו גם כן אנשים לפני יותר מעשרת אלפים שנה. אנשים אלו השאירו באופן טבעי יורשים, והיורשים הם מאוד מעניינים מבחינת התרבות שלהם, העתיקה ביותר על האדמה. היום אנשים אלה נקראים יפנים וסינים. הם מאוד מעניינים משום שהם השרידים האחרונים, אם אפשר לומר כך, של התושבים העתיקים ביותר של האדמה.

כפי ששמעתם, היו כמובן אוכלוסיות הרבה יותר עתיקות על האדמה שנעלמו לחלוטין. אלה היו האנשים שחיו באטלנטיס העתיקה שמהם לא נשאר דבר. כי אפילו אם נשארו שרידים עלינו לחפור מטה לתוך המצע של האוקיינוס האטלנטי כדי למצוא אותם. עלינו לרדת מטה למצע זה – זהו עניין יותר קשה משאנשים חושבים – ולחפור שם, וסביר מאוד שלא יימצא דבר. כי, כפי שאמרתי, לאנשים אלה היה גוף רך. התרבות שלהם, שכללה מחוות, היתה משהו שאי אפשר לחפור מתוך האדמה – כי לא היה שם משהו שעשוי להתקיים! כך, מה שהיה זמן רב לפני היפנים והסינים אינו נגיש למדע המודרני. צריך קצת ידע מדעי רוחי אם רוצים לערוך גילויים שכאלה.

אך מה שנשאר מהאנשים הסיניים והיפניים הוא מעניין מאוד. אתם רואים, לסינים וליפנים העתיקים – לא אלו של היום (שעליהם אדבר מייד) היתה תרבות שונה במקצת משלנו. היה לנו מושג הרבה יותר טוב על כך אם אנו כאירופאים לא היינו משליכים את שליטתנו על איזורים אלה וגורמים לשינוי מלא. במקרה של יפן שינוי זה היה מאוד מושלם. גם אם יפן שמרה על שמה, היא עברה אירופיזציה מוחלטת. אנשיה ספגו בהדרגה הכל מהאירופאים, ומה שנשאר מהתרבות העתיקה שלהם זו רק צורתה החיצונית. הסינים שימרו את זהותם טוב יותר, אבל כעת הם אינם יכולים יותר להחזיק מעמד. זה נכון שהשלטון האירופאי לא קיים שם באופן מעשי, אבל אופן החשיבה של האירופאיים נהיה שורר בכל ומה שפעם התקיים שם נעלם. זו אינה סיבה להתחרט, זה בטבע של האבולוציה האנושית. אך צריך לציין זאת.

כעת, אם אנו מתארים את הסינים – שבקרבם דברים יכולים להיראות בצורה פחות מהולה – אנו מוצאים תרבות שונה מכל האחרות, כי הסינים לא כללו בתרבותם העתיקה שום דבר שיכול היה להיקרא דת. התרבות הסינית ריקה מדת.

אתם צריכים לצייר לעצמכם, רבותיי, מה הכוונה ב'תרבות בלי דת'. כשאתם מתארים לעצמכם תרבות עם דת אתם מוצאים בכל מקום – בתרבות ההודית העתיקה, לדוגמא – הערצה לישות שאינה נראית אבל נראית כמזכירה בני אדם על האדמה. זה האופי המיוחד לכל הדתות המאוחרות שהן מייצגות את הישויות שלהן, הבלתי נראות, כדמויות אדם.

אנתרופוסופיה אינה עושה זאת. אנתרופוסופיה אינה מייצגת את העולם העל-חושי כבעל צורה אנושית, אלא כפי שהוא באמת. למעלה מזה, היא רואה בכוכבים את הביטוי של העל-חושי. הדבר היוצא דופן הוא שלסינים יש משהו מאותו סוג. הסינים אינם מעריצים אל בלתי נראה. הם אומרים: "מה שכאן על האדמה שונה לפי האקלים, לפי הטבע של האדמה היכן שאתה חי." אתם רואים, סין היא העתיקה ביותר ובזמן עתיק ביותר היתה כבר ארץ גדולה ועדיין היא היום יותר גדולה מאירופה, זוהי ארץ ענקית, היא תמיד היתה ענקית, והיתה לה אוכלוסיה ענקית ורבת עוצמה. עכשיו הרעיון שאוכלוסיית העולם גדלה בהתמדה היא רק אמונה תפלה מצידו של המדע המודרני, שתמיד ביסס את חישוביו על נתונים שמתאימים עצמם. האמת היא שאפילו בזמן העתיק ביותר כבר היתה אוכלוסיה עצומה בסין, גם בדרום אמריקה ובצפון אמריקה. גם שם בזמנים עתיקים אלה, האדמה הגיעה לתוך האוקיינוס השקט. אם זה נלקח בחשבון האוכלוסייה של האדמה לא היתה יכולה לגדול.

אם כן, רבותיי, אנו מוצאים שם תרבות עתיקה למדי, והיום תרבות זו קיימת למעשה עשרת או שמונת אלפים שנה. הסיני אומר: "שם למעלה בצפון האקלים שונה, האדמה שונה, מאשר דרומה יותר. הכל שם שונה. הצמיחה של הצמחים היא שונה ובני אדם צריכים לחיות בדרך שונה. אבל השמש חודרת הכל. השמש זורחת בצפון ובדרום היא נעה מאזורים חמים לאזורים קרים." והם מפרשים זאת ככוונה שעל האדמה שוררת שוֹנוּת, אבל השמש משווה הכל. הם רואים בשמש מפרה, כוח משווה. הם רוצים לומר: "אם יש לנו מושל, המושל שלנו צריך להיות כזה. אנשים אינדיבידואלים שונים, אבל הוא צריך למשול עליהם כמו השמש." מסיבה זו הם נתנו לו את השם 'בן השמש'. מבחנו היה למשול על האדמה כמו שהשמש מושלת ביקום. כוכבי הלכת האינדיבידואליים, נוגה, צדק, וכן הלאה, פועלים בדרכיהם השונות. השמש כמושלת על כוכבי הלכת מאחדת ומשווה הכל. אם כן, הסינים ציירו את המושל שלהם כבנה של השמש. כי הם לקחו את המילה 'בן' בעיקר כדי שתשמש 'שייך למשהו'.

הכל היה אז מאורגן כך שהאנשים אמרו: "הבן של השמש הוא האיש החשוב ביותר שלנו. האחרים הם עוזריו, כפי שכוכבי הלכת הם עוזריה של השמש." הם ארגנו הכל על האדמה בהתאם למה שמופיע למעלה בכוכבים. כל זה נעשה ללא תפילה, כי הם לא ידעו את משמעותה של התפילה. הכל נעשה למעשה מבלי שהיה להם מה שמאוחר יותר הרכיב את הפולחן. מה שנקרא הממלכה שלהם אורגן להיות כדימוי של השמיים. זה לא נקרא עדיין מדינה. (זוהי טעות שאנשים מודרניים עושים). אבל הם ארגנו את מאמציהם הארציים כך שיהיו דימוי של מה שהופיע בפניהם בכוכבים מעל.

כעת הגיע משהו דרך נסיבות אלה שהיו באופן טבעי שונות למדי ממה שקרה מאוחר יותר: כל אדם נהיה אזרח של ממלכה. לא היתה לו שום אמונה להכריז עליה. הוא פשוט חש עצמו כחבר של ממלכה. במקורם לסינים לא היו אלים משום סוג. כאשר מאוחר יותר היה להם אותם, הם היו אלים שנלקחו מההודים. באופן מקורי לא היו להם אלים אבל הקשר שלהם עם העולם העל-חושי בוטא על ידי הטבע היסודי של ממלכתם ומוסדותיה. למוסדות שלהם היתה איכות של משפחה. בנה של השמש היה באותו זמן אב לכל הסינים האחרים וזה שימש אותו. גם אם זו היתה ממלכה, זה היה גם משהו כמו משפחה.

כל זה היה אפשרי רק עבור אנשים שמחשבתם לא היתה עדיין דומה לזו של האנושות המאוחרת יותר. המחשבה של הסינים בזמן ההוא לא היתה כלל כמו זו של בני אדם מאוחרים. כיצד אנו חושבים היום היה זר למדי לסינים. אנו חושבים, לדוגמא, 'חיה', 'אדם', 'אגרטל' או 'שולחן'. הסינים לא חשבו בדרך זו, אלא כך: יש אריה, נמר, כלב או דוב – לא, יש חיה. הם ידעו שלשכן אחד יש שולחן עם פינות. למישהו אחר יש שולחן עגול. במילים אחרות הם נתנו שמות לדברים בודדים, אבל מה זה 'שולחן' לעולם לא נכנס לראשם. שולחן כפי שהוא – לזה לא היה להם ידע. הם היו יכולים לראות שלמישהו יש ראש גדול יותר ורגליים ארוכות יותר, בעוד למישהו אחר יש ראש קטן יותר, עם רגליים קצרות יותר, וכן הלאה. אבל 'אדם' באופן כללי היה עבורם מונח או רעיון בלתי ידוע. הם חשבו בדרך אחרת לגמרי, בדרך שהיא בלתי אפשרית עבורנו היום. היה להם צורך, אם כן, במושגים אחרים. עכשיו אתם חושבים 'שולחן', 'אדם', 'חיה', אתם יכולים להאריך זאת לעניינים חוקיים, כי תורת המשפט כוללת אך ורק מושגים שכאלה. אבל הסינים לא היו יכולים לחשוב בשום שיטה חוקית. אצלם הכל היה מאורגן כמו במשפחה. בתוך משפחה, כאשר בן או בת רוצים לעשות משהו, אין מחשבה על דבר שכזה כמו חוזה חוקי. אבל היום, אם מישהו כאן בשוויץ רוצה לעשות משהו, הוא מתייעץ בחוקי ההתחייבות, חוקי הנישואים, וכן הלאה. שם אדם מוצא את כל מה שהוא צריך, והחוקים צריכים להיות שימושיים עבור המקרים האינדיבידואליים.

הואיל ובני האדם עדיין משמרים משהו מהסיניות בתוכם – ותמיד נשאר קצת – הם לא ממש מרגישים בנוח ביחס לחוקים ותמיד צריכים לפנות לעורכי דין. הם אפילו נמצאים בים לפעמים עם מושגים כלליים. באשר לסינים, מעולם לא היה להם קוד חוקי. לא היה להם דבר ממה שמאוחר יותר לקח את הטבע של המדינה. כל מה שהיה להם זה מה שכל אינדיבידואל יכול לשפוט במצבו האינדיבידואלי.

ובכן, אם להמשיך: כל השפה הסינית הושפעה מעובדה זו. כאשר אנו אומרים 'שולחן', אנו מציירים באחת פני שטח שטוחים עם אחת, שתיים או שלוש רגליים וכן הלאה, אבל זה צריך להיות משהו שיכול לעמוד כמו שולחן. אם מישהו היה אומר לנו שכיסא הוא שולחן, היינו אומרים: "שולחן? אתה חמור! זה לא שולחן, זה כיסא." אם מישהו אחר בא וקורא ללוח כתיבה שולחן, אנו נקרא לו חמור כפול, משום שזה לא שולחן בכלל אלא לוח. בשפה שלנו אנו צריכים לקרוא לכל דבר בשמו המיוחד.

זה לא כך עם הסינים. אומר זאת בשבילכם באופן היפותטי. אבל תקבלו מזה את הרעיון הכללי. אם כן, נאמר שלסינים יש צליל מסוים עבור שולחן, אבל אותו צליל משמש הרבה דברים אחרים גם כן. ובכן, הבה ונאמר, צליל כזה עשוי להיות עץ, פלג, וגם אולי חלוק אבן. וגם אולי צליל אחר, למשל, כוכב, וגם לוח כתיבה, ולמשל אולי ספסל. (פירושים אלה עשויים שלא להיות נכונים בפרטים. אני רק רוצה להראות את הדרך שבה השפה הסינית נבנתה). וכעת הסיני יודע: יש כאן שני צלילים, נאמר לאו ובאו, כל אחד מתכוון לדברים שונים למדי וגם כל אחד מהם מתכוון לפלג מים. אם כן הוא מניח אותם יחדיו: באולאו. בדרך זו הוא בונה את שפתו. הוא לא בונה אותה משמות הניתנים לדברים בודדים, אבל לפי המובנים השונים של הצלילים השונים. צליל עשוי להתכוון לעץ אבל הוא יכול גם להתכוון לפלג מים. כאשר לבסוף, הוא מחבר שני קולות, אשר שניהם – לצד הרבה דברים אחרים – מתכוונים לפלג מים, האיש השני יודע שהוא מתכוון לפלג מים. אבל כאשר הוא משמיע רק צליל אחד, אף אחד לא יודע למה הוא מתכוון. בכתיבה יש את אותו סיבוך. אם כן, לסיני יש שפה מסובכת באופן יוצא מהכלל וכתב יד מסובך באופן יוצא מהכלל.

ובאמת, רבותיי, הרבה נובע מכך. יוצא מכך שעבורם זה לא כל כך קל ללמוד לקרוא ולכתוב כמו לנו – אפילו לא לדבר. עבורנו, לקרוא ולכתוב זה די פשוט. באמת, איננו שמחים כאשר ילדים אינם לומדים מהר לקרוא ולכתוב – אנחנו חושבים שזה 'רק משחק ילדים'. אצל הסינים זה לא כך. בסין בן אדם נהיה מבוגר למדי לפני שהוא לומד לכתוב ולשלוט בשפה. ובכן, אתם יכולים לדמיין בקלות שאנשים רגילים אינם יכולים לעשות זאת, ורק אלה שיכולים ללכת וללמוד עד לגיל מבוגר יכולים לפחות להפוך למיומנים ובקיאים. בסין, אם כן, דרגת אצילות מוענקת כמובן מאליו לאלו שהם בני תרבות, ודרגה גבוהה זו מוענקת מטבעם של השפה והכתב. כאן שוב זה לא אותו דבר כמו במערב, היכן שדרגה מסוימת של אצילות יכולה להיות מוענקת ואז לעבור הלאה מדור לדור. בסין מעמד יכול להיות מושג רק דרך חינוך ולימוד.

זה מעניין, רבותיי, וזה לא שאנו שופטים באופן שטחי אם אנו אומרים: " במקרה כזה איננו רוצים להיות סינים!" אבל בבקשה אל תניחו שאני אומר שאנו צריכים להיות סינים, או אפילו במיוחד להעריץ את הסינים. זה מה שכמה אנשים יכולים בקלות לומר אודות כך. לפני שנתיים היה לנו קונגרס בווינה,[1] מישהו דיבר על כך כיצד דברים בסין מאורגנים אפילו היום יותר בחוכמה משאנו מארגנים אותם – ומייד העיתונים דיווחו שאנו רוצים תרבות סינית באירופה! זו לא היתה הכוונה. בתיאור התרבות הסינית העתיקה, צריך לתת שבח בדרך מסוימת – אבל רק בדרך מסוימת – לתוכן הרוחני. אבל זו היתה תרבות פרימיטיבית, מסוג שאנו לא יכולים לאמץ יותר. אל לכם לחשוב שאני מתכוון לייסד סין אחרת באירופה! אני פשוט רוצה לתאר את התרבות האנושית העתיקה ביותר כפי שהיא למעשה קיימת.

הבה ונמשיך הלאה. מה שאני אומר זה שייך לכל הסגנון של חשיבה והרגשה סינית. באמת, הסינים (גם היפנים של הזמן העתיק יותר), העסיקו עצמם הרבה מאוד, באמת הרבה מאוד, באמנות – עם סוג האמנות שלהם. הם ציירו למשל. עכשיו שאנו מציירים, זה מאמץ שונה למדי מציור סיני. אתם רואים, כאשר אנו מציירים (אני אעשה זאת פשוט ככל האפשר), כאשר אנו מציירים כדור, לדוגמא, אם האור נופל עליו, אז הכדור מואר בצידו האחד ואפל בצידו האחר, כי הוא נמצא בצל. האור אינו נופל עליו. שם שוב, בצד המואר, הכדור יותר מואר משום שהאור משתקף. ואז אנו אומרים שהצד השני בצל, כי האור משתקף בצד השני. ואנו גם לא צובעים את הצל שהכדור מטיל על האדמה. זהו אחד האפיונים של הציור שלנו: יש לנו אור וצל על העצמים. כאשר אנו מציירים פנים, אנו מציירים אותם מבריקים היכן שהאור נופל, ומהצד האחר אנו עושים אותם אפלים. כאשר אנו מציירים אדם שלם, אם אנו מציירים נכון, אנו מציירים צל באותו אופן כנופל על האדמה.

אבל לצד זה אנו צריכים לשים לב למשהו אחר בציור שלנו. שערו שאני עומד כאן ורוצה לצייר. אני רואה את מר איזנפרייס יושב מלפני. שם מאחור, אני רואה את מר מאייר, ושני האדונים שמאחור קצת יותר קטנים. היכן שאני עומד לצלם אותם, הם גם כן יופיעו קטנים למדי. כאשר אני מצייר, אני מצייר כך שהאדון היושב מקדימה הוא גדול למדי, זה שמייד מאחוריו קצת קטן יותר, ובשורה שמאחוריו עוד יותר קטן, באמת פנים קטנות. אתם רואים, כאשר אנו מציירים אנו לוקחים את הפרספקטיבה בחשבון. אנו צריכים לעשות זאת כך. אנו צריכים להראות אור וצל וגם פרספקטיבה. זה טבוע באופן שאנו חושבים.

הסינים בציור שלהם אינם מכירים באור וצל, הם גם אינם מכירים בפרספקטיבה, משום שאינם רואים כפי שאנו רואים. הם אינם מבחינים באור וצל ואינם מבחינים בפרספקטיבה. זה מה שהם אומרים: "אייזנפרייס הוא לבטח אינו ענק, לא יותר מאשר מאייר הוא גמד. איננו יכולים לשים אותם ביחד בתמונה כאילו שהאחד ענק והשני גמד, כי זה יהיה שקר, זו אינה אמת!" זוהי הדרך שבה הם חשבו על דברים, והם ציירו כמו שהם חשבו. כאשר הסיני והיפני למדו ציור בדרכם שלהם, הם לא הביטו באובייקטים מבחוץ, הם חשבו עצמם ישר בתוך האובייקטים. הם ציירו הכל מבפנים החוצה כשהם מדמיינים דברים לעצמם. זה רבותיי, מהווה את הטבע עצמו של ציור סיני ויפני.

אם כן, אתם תבינו שהלימוד לראות בא רק מאוחר יותר במין האנושי. בני אדם בסין המוקדמת הזאת חשבו רק בתמונות, הם לא יצרו מושגים כלליים כמו 'שולחן' וכיוצא בזה, אבל מה שהם ראו הם תפסו באופן פנימי. אין להתפלא על כך, כי הסינים ירדו מתרבות שבה הראיה היתה שונה. היום אנו רואים כפי שאנו בגלל שיש אוויר בינינו לבין האובייקט. אוויר זה פשוט לא היה שם באיזורים שהסינים הקימו תחילה. בזמנים עתיקים אלה זה היה חסר טעם לדבר על אור וצל, כי לא היה עדיין שום דבר כזה בצפיפות של האוויר. וכך לסינים עדיין לא היה אור וצל בציורים שלהם, ועדיין לא היתה פרספקטיבה. זה בא רק מאוחר יותר. מזה אתם יכולים לראות שהסינים חושבים בדרך שונה. הם לא חושבים כמו אנשים שבאו מאוחר יותר.

אך זה לא מנע בכלל מהסינים מלפתח מיומנויות גדולות ואינטליגנציה שימושית לעולם החיצון. כשהייתי צעיר – כעת זה די שונה – למדנו בבית הספר שברטולד שוורץ[2] המציא אבק שריפה, וזה נאמר לנו כאילו לא היה אבק שריפה לפני כן. ובכן, ברטולד שוורץ, בעודו עושה ניסויים מיסטיים כאלה, ייצר אבק שריפה מגופרית, חנקן ופחם. אבל הסינים יצרו אבק שריפה אלפי שנים מוקדם יותר!

אנו למדנו גם בבית הספר שגטנבורג[3] המציא את אמנות הדפוס. למדנו הרבה דברים שהיו נכונים, אבל במקרה זה למדנו להאמין שלא היה לפני כן ידע של הדפוס. למעשה, הסינים ידעו זאת אלפי שנים מוקדם יותר. הם ידעו גם את האמנות של גילוף בעץ. הם היו יכולים לחתוך את הדברים הנפלאים ביותר מתוך עץ. בדברים חיצוניים כאלה היתה לסינים תרבות מתקדמת. זו היתה בתורה השריד האחרון של תרבות מתקדמת יותר, כי אפשר להכיר שאמנות סינית זו חוזרת לאחור למשהו אפילו גבוה יותר.

כך זה אופייני לסינים לחשוב לא במושגים אלא בתמונות, ולהטיל עצמם ישר לתוך הדברים. הם היו יכולים לעשות את כל הדברים האלה שתלויים בהמצאות מעשיות (אם זה לא עניין של מנוע קיטור או משהו דומה). אם כן, ההווה הוא במידה מסוימת מצב של ניוון של הסינים שבא למעשה בגלל מאות שנים של טיפול גרוע מידיהם של האירופאים.

אתם רואים שכאן יש תרבות שהיא באמת רוחנית במובן מסוים – ובאמת עתיקה, שהולכת לאחור עשרת אלפים שנה לפני זמננו. הרבה יותר מאוחר, במילניום שקדם לנצרות, אינדיבידואלים כמו לאו-טסה[4] וקונפוציוס[5] נתנו את הרישום הראשון של ידע שהיה שייך לסינים. מאסטרים אלה פשוט כתבו את מה שהתפתח כידע בתוך ממלכה עתיקה זו של מבנה משפחתי. הם לא היו מודעים לכך שהמציאו חוקים של מוסר או טבע אתי. הם בפשטות רשמו את ניסיונם בהתנהגות הסינית. קודם לכן זה נעשה בעזרת דיבור שבעל פה. בזמן ההוא הכל היה שונה. זה מה שאפשר לקבל עדיין אצל הסינים.

כמעט ואי אפשר לראות זאת בתרבות העתיקה של האנשים היפנים, כי הם נהיו לגמרי אירופאיים. הם עוקבים אחר התרבות האירופאית בכל. אפשר לראות שהם לא פיתחו תרבות זאת בעצמם מחוסר היכולת שלהם לגלות בעצמם משהו אירופאי טהור. הדברים הבאים באמת קורים. לדוגמא: ליפנים יש ספינות קיטור ואינם רואים סיבה מדוע אינם יכולים לטפל בהם באופן מושלם בעצמם. הם מסתכלים כיצד להפנות את הספינה, למשל, כיצד לפתוח את הבורג, וכיוצא בזה. המדריכים שלהם, האירופאים, עובדים איתם זמן מה ולבסוף יום אחד היפנים אומרים בגאווה: "כעת אנו יכולים לעשות זאת בעצמנו, ואנו נבחר את ראש הקבוצה שלנו!" ובכן המדריכים האירופאים כיוונו את היפנים אל הים העמוק. וכאשר היו מוכנים לפנות לאחור הם סובבו את המכסה והאוניה הסתובבה כמו שצריך – אבל אף אחד לא ידע כיצד לסגור את המכסה, והספינה הסתובבה סביב סביב על הים, מסתובבת ומסתובבת! המדריכים האירופאיים הביטו בהם מהחוף ולבסוף היה עליהם לקחת סירה ולהביא את האוניה המסתובבת למקום העצירה.

יתכן ואתם זוכרים את הפואמה של גיתה 'שולית הקוסם' שבו השוליה מביט בכישוף של הקוסם המאסטר הזקן? ואז, כדי להציל עצמו מהצרה של מי-קסם, הוא לומד חרוז מכושף שבעזרתו הוא יוכל להפוך מטאטא לנושא מים. יום אחד כשהקוסם הזקן נמצא בחוץ, השוליה מתחיל לנסות את הקסם הזה, ומפרט את המילים כדי להתחיל את עבודת המטאטא. המטאטא באמת מתחיל עם כל העסק, ומביא מים, ועוד מים, ותמיד עוד ועוד מים. אבל השוליה שכח כיצד לעצור את זה. רק תדמיינו את החדר שלכם מוצף, והמטאטא שלכם הולך להביא עוד ועוד מים. בייאושו שובר החניך את המטאטא לשניים – ואז יש שני נושאי מים! וכאשר הכל מוצף במים, המאסטר הזקן חוזר ואומר את המילים המתאימות כדי שהמטאטא יהיה מטאטא שוב.

כידוע לכם, הפואמה נעשתה באוריתמיה לאחרונה, והקהל נהנה ממנה מאוד. טוב, אותו סוג של דברים קרו עם היפנים. הם לא ידעו כיצד להחזיר למקום את המכסה, והאוניה המשיכה לנוע סביב סביב. מחול של אוניה הילך שם מסביב עד שהמדריכים על היבשה הצליחו להשיג סירה ובאו לעזרה.

לבטח זה ברור מכל זה שסוג ההמצאה של האירופאים הוא בלתי אפשרי עבור הסינים או היפנים. אבל כשמדובר בהמצאות ישנות כמו אבק שריפה, דפוס וכיוצא בזה, הם כבר הלכו כה רחוק בזמן הרבה יותר עתיק מאשר האירופאים. אתם רואים, הסינים הרבה יותר מעוניינים בכל סביבתם, בעולם הכוכבים, ביקום ככלל.

עם אחר שמצביע לאחור לימים עתיקים הם ההודים. הם אינם הולכים כה לאחור כמו הסינים, אבל יש גם להם תרבות עתיקה. על התרבות שלהם נאמר שהיא עלתה מהים אחרי התרבות הסינית. האנשים שהיו ההודים המאוחרים יותר באו יותר מהצפון, והתיישבו במה שהוא עכשיו הודו כשהאדמה נהייתה חופשיה ממים.

בעוד הסינים היו יותר מעוניינים בעולם שמחוץ להם, והיו יכולים להשליך עצמם לתוך כל דבר, ההודים שקעו יותר בתוך עצמם. הסינים שיקפו יותר את העולם – בדרכם שלהם, אבל אודות העולם. ההודים שיקפו בעיקר את עצמם, את האדם עצמו. מכאן התרבות שעלתה בהודו היתה יותר רוחנית. בזמן רחוק ביותר התרבות ההודית היתה עדיין חופשיה מדת. רק מאוחר יותר הדת נכנסה לתוך זה. האדם היה נושא הלימוד העיקרי שלהם, אבל הלימוד שלהם היה מסוג פנימי.

גם את זה אני יכול להבהיר בצורה הטובה ביותר על ידי תיאור הדרך שבה ההודי היה רגיל לצייר ולצבוע. הסיני, בהסתכלו באדם, צייר אותו בפשטות על ידי כך שנכנס לתוכו בחשיבתו – ללא אור וצל או פרספקטיבה. זוהי באמת הדרך שהם ציירו אותו. אם כן, אם הסיני רצה לצייר את מר בורל, הוא היה חושב את דרכו לתוכו. הוא לא היה עושה אותו חשוך כאן ומואר כאן, כפי שאנו עושים היום, הוא לא היה מצייר אור וצל, כי הם עדיין לא היו קיימים עבור הסיני. הוא לא היה מצייר את הידיים גדולות יותר בהשוואה משום שהיו מקדימה. אבל אם הסיני היה מצייר את מר בורל, אז מר בורל היה באמת נמצא שם בתמונה!

זה היה שונה למדי אצל ההודים. כשההודים ציירו תמונה הם התחילו בציור הראש. גם להם לא היתה פרספקטיבה. אבל הם ידעו שהראש יכול לעיתים קרובות להיות שונה, ובכן הם עשו אחר, ואז שוב שלישי שונה, ורביעי, וחמישי גם כן קרה להם. בדרך זו היו להם בהדרגה 20 או 30 ראשים אחד ליד השני! אלו כולם הוצעו להם על ידי ראש אחד. או אם היו מציירים שתיל, הם היו מדמיינים ברגע שזה יכול להיות שונה, ואז היו צצים מספר שתילים צעירים שצומחים מתוך המבוגר יותר. כך זה היה במקרה של ההודים בזמן עתיק מאוד זה. היה להם כוח כביר של דימיון. לסינים לא היה כלל דימיון והם ציירו רק דבר בודד, אבל עשו את דרכם לתוכו במחשבה. להודים היה דימיון עשיר.

כעת אתם רואים, רבותיי, ראשים אלה כבר לא שם. באמת, אם אתם מביטים במר בורל, אתם רואים רק ראש אחד. אם אתם מציירים אותו כאן על הלוח, אתם יכולים לצייר רק ראש אחד. אתם לא מציירים מה שנכון באופן חיצוני אם אתם מציירים 20 או 30 ראשים. אתם מציירים משהו שהתקבל בראשכם. כל התרבות ההודית לקחה אופי שכזה. זו היתה תרבות פנימית של הראש, של הרוח. מכאן, כשאתם רואים ישויות רוחניות כפי שההודים חושבים עליהם, אתם רואים אותם מוצגים עם מספר ראשים, מספר זרועות, או בדרך כזאת שהטבע החייתי של הגוף נחשף.

אתם רואים, ההודים הם אנשים שונים למדי מהסינים. הסינים חסרי דימיון בעוד שההודים מלאים בו מההתחלה. מכאן ההודים היו מוכנים מראש להפנות את תרבותם בהדרגה לתרבות דתית מה שעד ליום הזה הסינים מעולם לא עשו – אין דת שכזו בסין. אירופאים שלא עשו הבחנה נכונה, מדברים על דת סינית, אבל הסינים עצמם אינם מכירים בדבר שכזה. הם אומרים: אתם אנשי אירופה יש לכם דת, להודים יש דת, אבל לנו אין שום דבר המזכיר דת. נטייה זו לדת היתה אפשרית אצל ההודים רק משום שהיה להם ידע מיוחד של משהו שהסינים לא הכירו, כלומר, של הגוף האנושי. הסינים ידעו היטב איך להיכנס למשהו חיצוני להם. כשיש חומץ, מלח ופלפל על שולחננו ואנו רוצים לדעת איך הוא טעמם, אנו טועמים אותם תחילה על לשוננו. עבור הסינים בזמן העתיק זה לא היה נחוץ. הם כבר טעמו דברים שעדיין היו מחוץ להם. הם באמת היו יכולים להרגיש את דרכם לתוך הדברים והיו מכירים את מה שהיה חיצוני להם. מכאן היו להם ביטויים מסוימים להראות שהם לוקחים חלק בעולם החיצון. אין לנו כבר ביטויים כאלה, או שהם מציינים משהו בעל טבע מושאל. עבור הסינים הם סימלו מציאות. כשאני רוצה לדעת מישהו ואומר עליו 'איזה טיפוס מר נפש הוא!' – אני מתכוון לזה באופן מושאל. אנחנו לא חושבים שהוא באמת חמוץ כמו חומץ. אבל עבור הסינים האיש פשוט מעורר בהם טעם חמוץ.

זה לא היה כך עם ההודים. הם היו יכולים ללכת הרבה יותר עמוק לתוך גופם שלהם. אם אנו חודרים עמוק לגופנו שלנו, אנו יכולים לחוש משהו שם תחת מצבים מסוימים! בכל פעם שיש לנו ארוחה והיא נשארת בבטננו מבלי שהיא מתעכלת כראוי, אנו חשים כאב בבטננו. אם הכבד שלנו לא בסדר ואינו יכול להפריש מספיק מיץ מרה, אנו חשים כאב בצד הימני של גופנו – ואז אנו מקבלים מחלת כבד. כאשר הריאות שלנו מפרישות באופן חופשי מידי כך שהן מלאות יותר בריר משהן צריכות להיות, אז אנו מרגישים כאילו יש משהו לא נכון בריאותינו, שהן לא כשורה. היום בני אדם מודעים לגופם רק באיברים אלה שחולים. הודים אלה של הזמן העתיק היו מודעים אפילו לאיבריהם הבריאים. הם ידעו כיצד הבטן והכבד מרגישים. כאשר מישהו רוצה לדעת זאת היום, הוא צריך לקחת גוויה ולחתוך אותה. אז הוא יכול לבחון את המצב של האיברים האינדיבידואליים בפנים. אף אחד היום אינו יודע כיצד נראה כבד, אלא אם הוא חותך אותו. רק מדע הרוח יכול לתאר זאת. ההודים היו יכולים לחשוב על פנימו של האדם. הם היו יכולים לצייר את כל האיברים הללו. אם תבקש מהודי לחוש את הכבד שלו ולצייר את מה שהוא מרגיש, הוא היה אומר: "כבד? – טוב, כאן יש כבד אחד, כאן עוד אחד, וכאן עוד אחד," והוא היה מצייר 20 או 30 כבדים אחד ליד השני.

אם כן, רבותיי, היה לכם שם סיפור אחר. אם אני אצייר אדם שלם ואתן לו 20 ראשים אקבל תמונה מופלאה. אבל אם אצייר כבד אנושי עם 20 או 30 כבדים אחרים לצידו, אני מצייר משהו לא לגמרי פנטסטי. זה אפשרי עבור 20 או 30 כבדים באמת להיות קיימים! לכל אדם יש צורה מיוחדת של כבד, אבל אין צורה הכרחית מוחלטת לכבד שלו. היא יכולה להיות מאוד שונה. אפשרות זו של הבדל, אספקט רוחני זה של החומר, היה מובן הרבה יותר על ידי ההודים מאשר אצל אלה שבאו אחריהם. ההודי אמר: "כאשר אנו מציירים אובייקט יחיד, זו אינה האמת כולה. עלינו לקבל את העניין באופן רוחני." להודים היתה תרבות רוחנית נעלה. הם אף פעם לא שמרו הרבה בעולם החיצון והיתה להם תפיסה רוחנית של הכל.

ההודים לקחו זאת כמובן מאליו שלימוד צריך להיות מושג בהתאמה לגישה זו. מכאן, כדי להיות אדם מחונך זה דורש מאמץ ארוך. כי כמו שאתם יכולים לדמיין, איתם זה לא רק עניין של ללכת עמוק לתוך עצמך ואז להיות מסוגל לדעת הכל באופן מיידי. כשאנו אחראים לבנייה של אנשים צעירים, אנו צריכים תחילה ללמד אותם לקרוא ולכתוב, להקנות להם בדרך זו משהו מבחוץ. אבל זה לא היה כך במקרה של ההודים העתיקים. כשהם רצו ללמד מישהו, הם הראו לו כיצד לפרוש לתוך מעמקיו הפנימיים. היה עליו להפנות את תשומת לבו הלאה מהעולם החיצון ולהתמקד בישותו הפנימית.

אם מישהו יושב ומביט החוצה, הוא רואה את כולכם יושבים שם ותשומת לבו מכוונת לעולם החיצון. זו היתה הדרך של הסינים. הם כיוונו את תשומת לבם החוצה. ההודים לימדו אחרת. הם אמרו: "כן, אתה צריך ללמוד להתבונן בקצה אפך." אז הסטודנט צריך לשמור את עיניו כך שאינו רואה דבר מלבד קצה אפו, שום דבר במשך שעות, אפילו מבלי להזיז את עיניו.

כן, באמת, רבותיי, האירופאים עשויים לחשוב שזה נורא לאמן אנשים להמשיך ולהתבונן בקצה אפם! באמת! עבור האירופאים יש משהו נורא בזה. זה בלתי אפשרי עבורם לעשות דברים שכאלה. אבל בהודו העתיקה זה היה המנהג. כדי ללמוד משהו, ההודי לא היה צריך לכתוב באצבעותיו. הוא היה צריך להביט בקצה אפו. אבל ישיבה זו במשך שעות והתבוננות בקצה האף הוליכה אותו לתוך ישותו שלו, הובילה אותו לדעת את ריאותיו, את הכבד שלו, וכן הלאה. כי קצה אפו הוא אותו הדבר בשעה השניה כמו בראשונה. אין שום דבר מיוחד לראות שם. מקצה אפו הסטודנט היה יכול לראות יותר ויותר ממה שיש בתוכו. בתוכו הכל נהיה יותר ויותר בהיר. לכן היה עליו לתרגל את התרגיל.

כידוע לכם, כאשר אנו הולכים, אנו מתרגלים לעשות זאת על רגלינו ולהליכה זו על רגלינו יש השפעה עלינו. אנו חווים עצמנו כבני אדם זקופים כשאנו הולכים על רגלינו. זה היה מרפה את ידיהם של סטודנטים בהודו. בעודם לומדים היתה להם רגל אחת כזו והם ישבו עליה, בעוד הרגל השניה היתה בעמדה זו. כך הם ישבו, והתבוננו בהתמדה בקצה אפם, כך שהם נהיו בלתי רגילים לעמידה. היתה להם הרגשה שאינם זקופים, אלא מכווצים כמו עובר ברחם האם. אתם יכולים לראות את דיוקנו של בודהה בדרך זו. זה מה שההודי היה צריך ללמוד. בהדרגה הם התחילו להביט בתוך עצמם, למדו לדעת מה נמצא בתוך האדם, הם הגיעו לידע של הגוף הפיזי האנושי בדרך רוחנית לגמרי.

כאשר אנו מתבוננים בתוך עצמנו, אנו מודעים לחשיבתנו העלובה. אנחנו קצת מודעים להרגשתנו וכמעט בכלל לא לרצוננו. ההודים חשו עולם שלם בתוך האדם. אתם יכולים לדמיין איזה אנשים שונים הם היו מאלו שבאו מאוחר יותר. הם התפתחו, כידוע לכם, דימיון עצום מבוטא באופן פואטי בספרי החוכמה שלהם – מאוחר יותר בוודות ובפילוסופיה הוודנטית, שעדיין ממלאת אותנו ביראת כבוד. היא מצוירת באגדות שלהם העוסקות בדברים על-חושיים, אשר עדיין מפליאות אותנו היום.

ואם נסתכל בניגוד! כאן היו ההודים מצד אחד, ושם היו הסינים מצד שני, והסינים היו אנשים פרוזאיים המתעניינים בעולם החיצון, אנשים שלא חיו מבפנים. ההודים היו אנשים שהתבוננו רק פנימה, הוגים בתוכם בטבע הרוחני של הגוף הפיזי.

ובכן – התחלתי לספר לכם על התושבים העתיקים ביותר של האדמה. בפעם הבאה אמשיך, עד לזמן שבו אנו חיים כעת.

בבקשה המשיכו להביא את שאלותיכם. יכולים להיות פרטים שאתם רוצים שארחיב עליהם, ואני תמיד יכול בכמה פגישות עוקבות, לענות על השאלות שהעליתם. אבל אני לא יכול לומר לכם מתי הפגישה הבאה, משום שכעת אני צריך לנסוע להולנד. אשלח לכם עדכון תוך עשרה ימים או משהו כזה.

————————————————————————————————————–

  1. הקונגרס השני הבינלאומי, ווינה, 12-1 ביוני 1922. ראו המתח שבין מזרח למערב, אנתרופוסופיק פְרֵס, ניו יורק, 1983.
  2. ברטולד שוורץ, נזיר פרנציסקאני, פרייבורג, סביב 1300 לספירה.
  3. יוהן גטנבורג, 1468-1394.
  4. לאו טסה, פילוסוף סיני, המאה השישית לפני הספירה.
  5. קונפוציוס, 478-531 לפני הספירה, מורה סיני לאתיקה ופילוסוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *