האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר4

9.7.1924

מוצא העולם והאדם – למוריה ואטלנטיס

בוקר טוב רבותיי! אולי היום נגמור את מה שהתחלנו בפעם האחרונה.

הסברתי לכם שאנו צריכים ליצור תמונה מנטלית כיצד האדמה התפתחה בהדרגה וכיצד האדם היה תמיד נוכח באופן רוחי. באופן פיזי – כלומר, בגוף – האדם הופיע לראשונה, כפי שראינו, כשהאדמה נהייתה מתה, כשהאדמה עצמה איבדה את חיוניותה. כפי שאמרתי לכם בפעם האחרונה, זה היה רק לפני זמן קצר שאנשים חשבו על האדמה בדרך כזו שהם חיפשו מאובנים בתוכה כדי לקבוע את גילן של השכבות שלה. מושגים כאלה שיש עכשיו למדע נוצרו רק לאחרונה, ואנו ראינו באיזה מידה מושגים אלה הם למעשה כושלים ואינם יכולים לעמוד בפני העובדות.

כעת אתם צריכים להבין שכאשר אנשים חופרים בתוך האדמה כפי שתיארתי לכם, כשהם בוחנים משהו כמו רכס האלפים עם השכבות המעורבבות שלו, הם מוצאים אז צמחים ובעלי חיים מאובנים בכל שכבה, והצמחים והחיות הממלאים את האדמה היום הופיעו רק לאחרונה. צמחים ובעלי חיים מוקדמים יותר היו שונים מהצמחים והחיות של ימינו.

אפשר לראות לא רק מהעובדה שהאלפים מעורבבים יחדיו, אלא גם מהדברים הבאים: היו פעם חיות דומות לפילים שלנו אבל גדולות יותר. הפילים שלנו הם לבטח גדולים מספיק, אבל חיות אלו היו רבות עוצמה יותר, עם עור עבה יותר. הם חיו פעם. זה ידוע משום שהן נמצאו בצפון סיביר היכן שרוסיה נמתחת לתוך אסיה. כל החיות יוצאות הדופן הללו, הממותות, נמצאו בשלמותן עם בשרן במצב מושלם.

אתם רואים, אפשר לשמור את בשרן של חיות היטב אם שמים אותן בקרח. וחיות אלו היו למעשה בקרח. חיות אלו חיו קרוב לאוקיינוס הארקטי היכן שסיביר מתקרבת לקוטב הצפוני. הן עדיין כאן היום. כה טריות כאילו נתפסו אתמול על ידי ענקים והושמו בקרח לשם שימור! חיות שכאלה אינן חיות היום, אלו הן חיות קדומות. הן גם לא היו יכולות להיעלם לאט כי הן נשמרו כחיות שלמות. ההסבר היחידי שיתכן, הוא: שכשהן היו חיות, אסון מיימי התרחש לפתע, ומים אלו קפאו מיד באזור הקוטב הצפוני.

אנו רואים מכך, שבזמנים המוקדמים היו מקרים יוצאים מהכלל על האדמה שאין להשוותם עם המצב היום. ואם נביט על האלפים, עלינו לחשוב שמאורעות אלו לא היו יכולים להתרחש במשך מיליוני שנים, אלא היו צריכים להתרחש בזמן קצר יחסית – שכל דבר על האדמה היה צריך לתסוס ולבעבע והיה חי כמו בבטן אחת שבה מישהו אוכל ומתחיל לעכל. אבל זה היה יכול להתרחש במשהו חי. האדמה היתה צריכה להיות חיה. והכוחות שהיו באדמה נשארו מאחור. בזמנים הללו היו חיות גדולות וכבדות. החיות הדקות והגמישות יותר שלנו נוצרו אחרי שהאדמה עצמה מתה וכבר לא היתה ישות חיה. פילים עצומים אלה, ממותות אלה, היו, אם לדבר כך, כמו כינים על גופה הזקן של האדמה ונהרסו על ידי גל אחד שהפך לקרח.

אתם יכולים להבין כמה זה תואם למה שאמרתי אודות האדמה שלנו שהיתה מעין גוויה של העולם. והאדם היה יכול להתפתח רק מתי שהתנאים הנוכחיים הגיעו לאדמה.

אני רוצה לדבר על משהו שיראה לכם כיצד האדמה השתנתה – והשתנתה לא כל כך מזמן. אם אנו חושבים על האדמה, מצד אחד יש לנו את אמריקה. מצד שני אירופה: נורבגיה, סקוטלנד, אנגליה, אירלנד וגם צרפת וספרד ואיטליה וגרמניה, עד לים הבלטי. עכשיו אם אנו מטיילים היום מליברפול לאמריקה, אנו שטים על האוקיינוס האטלנטי. כעת אני רוצה לומר לכם משהו. מצד זה (אפריקה היא למטה מתחת) צמחים מסוימים וחיות מסוימות נמצאים בכל מקום (וכמובן עלינו לכלול בכך חיים של חיות קטנות). אם היום אנו מביטים בצמחים ובחיות על החופים המערביים של אירופה ואפריקה, ואז מביטים על הצד השני, על החוף המזרחי של אמריקה, אנו מגלים שצמחים וחיות אלו שייכים זה לזה. הם שונים, אבל שייכים. מדוע? טוב, ככה זה: שם למטה זוהי התחתית של האוקיינוס, למעלה אלו המים של האוקיינוס האטלנטי, וכאן זוהי אפריקה. כיצד הצמחים והחיות הגיעו להיות כאן יכול להיות מוסבר רק אם היתה יבשה כאן בכל מקום, רמה, היכן שהחיות היו יכולות לחצות והצמחים פיזרו את זרעיהם, לא מעל לאוקיינוס, אלא מעל היבשה. היכן שהיום יש ים עצום, אוקיינוס עצום, בין אירופה לאמריקה, היתה פעם יבשה. האדמה שקעה. היכן שהאדמה שוקעת המים מופיעים מיד. אם תחפרו לעומק מסוים בכל מקום על האדמה, מים יופיעו מיד.

ובכן עלינו להניח שהאדמה שם שקעה. לדוגמא, זה מעניין: כאן זו איטליה, כאן זו רוונה – אם מישהו הולך מהעיר רוונה לים זה לוקח יותר משעה, אבל בזמן שהוא הולך מרוונה לים הוא מוצא צדפות מאכל ושבלולי ים בכל מקום על האדמה. זוהי הוכחה שהים היה פעם שם. ורוונה, שנמצאת עכשיו שעה מהים, היתה פעם ישר לידו! – הים גבל בה. אבל אז האדמה התרוממה, והמים התרחקו ממנה. אם האדמה מתרוממת גבוה במיוחד, היא נהיית שוממה. ואז היא נהיית קרה, כפי שקורה בהרים. איזור כזה שנהיה קר זה סיביר. סיביר מראה דרך כל מה שגדל שם שבזמן מסוים האדמה שלה היתה הרבה יותר נמוכה, שהיא עלתה מאוד.

וכך אתם יכולים לראות שהאדמה צומחת ושוקעת בהתמדה בחלקים מסוימים שלה. היא עולה… שוקעת… ואנו רואים שאדמה ומים על האדמה מתחלקים בזמנים שונים בדרכים שונות מאוד. אם מסתכלים על הסלעים של האיים הבריטיים, על אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, מסתכלים בשכבות עצמן מוצאים שאנגליה עלתה ושקעה ארבע פעמים במהלך קיומה! כשהיתה למעלה, צמחים מסוימים גדלו עד ששקעה. באופן טבעי כשעלתה שוב, היא נהייתה בלתי פורייה ושוממה. היא כיסתה עצמה עם צמחים שונים למדי וחיות שונות, והיום אפשר לגלות שהיא עלתה ושקעה ארבע פעמים.

כך האדמה נמצאת בתנועה מתמדת. בזמן עתיק מאוד זו היתה תנועה הרבה יותר גדולה, בעלת עוצמה רבה יותר. אם היום הכל היה בתנועה כפי שהיה בזמנים הללו, זה היה מאוד לא נוח עבור המין האנושי. הפעמים האחרונות של תנועות אדמה כבירות אלו היו השיטפונות, והם ירדו לאנושות רק בצורת אגדות. אבל השיטפון זה רק עניין קטן בהשוואה לזעזועים הכבירים שהתרחשו פעם על האדמה.

מכאן, רבותיי, עולה לבטח השאלה: כיצד הגיע בכלל המין האנושי לאדמה זו? כיצד הופיע בכלל האדם? ובאשר לכך, יש דעות שונות ביותר. הדעה המקובלת ביותר על האנשים היא זו: שהיו פעם חיות דומות לקופים שבהדרגה שיכללו עצמם ונהיו לבני אדם. זוהי ההשקפה שהמדע החזיק בה במאה ה-19. הוא אינו מחזיק בה יותר, אבל הציבור הכללי, שתמיד נאבק בעצמו אחרי המדע, עדיין, כמובן, מאמין בה. כיצד יכול מישהו להאמין שהאדם, האדם הפיזי כפי שהוא עכשיו, היה יכול לעצב עצמו? היתה מהומה גדולה והתלהבות כבירה כשבסוף המאה ה-19 נוסע מלומד, דוביוס,^[1] גילה חלק של שלד במזרח אסיה, בשכבה של האדמה שעד לזמן הזה חשבו שהאדם לא היה יכול לחיות בה. בחלק מהשלד האמינו שהוא שלד של אדם: החלק העליון של עצם הירך, כמה שיניים וחתיכות של החלק העליון של הגולגולת. זה מה שדוביוס מצא שם באסיה. דברים שכאלה צריכים, כמובן, שם מתאים, ובכן הוא קרא לשאריות אלה פיטכנטרופוס ארקטוס.

לאנשים היה רעיון שיצורים אלה היו נציגים של מינים דמויי קוף שמהם התפתח בהדרגה האדם. ואז אנשים פיתחו רעיונות שונים כיצד התפתח האדם בדרך זו. אחת הדרכים היא שגזע דמוי קוף חי במצבים שאילצו אותו לעבוד, ובכך הרגליים, הרגליים המטפסות של דמוי הקוף, השתנו לרגליים ישרות ולידיים אנושיות… וכך הוא השתנה לחלוטין. מצד שני, הם אמרו: “לא, זה לא יכול להיות, כי אדם-קוף זה הגיע למצבים כה בלתי נוחים, שפשוט היה צריך למות בהם, והוא לא היה יכול לשנות את עצמו. ובכן, אדם קוף זה צריך היה לחיות במין גן עדן שכזה שבו היה יכול לקיים את עצמו ולהתפתח בחופשיות רבה, מקום שבו היה מוגן.” אתם רואים לאיזה מרחק הגיעו הדעות השונות! אבל אף אחת מהן אינה מועילה כשאנו בודקים באמת את העובדות שאנו מדברים עליהן.

בואו ונחזור אליהן שוב. היה פעם מרחב של אדמה היכן שהיום זה האוקיינוס האטלנטי שבו הנוסעים עוברים בין אירופה לאמריקה – איזור גדול של אדמה. אבל אתם רואים, אם אנו חוקרים את המאובנים שנמצאו שם מתחת לאדמה, ומהם אנו מסיקים מה היו המינים והצורות – של צמחים וחיות – אנו מגלים שזה לא היה כמו כאן! האדמה בין אירופה הנוכחית שלנו ואמריקה היתה הרבה יותר רכה, לא עשויה ממינרלים מוצקים כמו היום, והאוויר היה הרבה יותר סמיך, מעורפל תמיד, מכיל הרבה מים וחומרים אחרים. זו היתה אדמה הרבה יותר רכה ואוויר הרבה יותר סמיך. באיזור שכזה, אם היה היום על האדמה, לא היינו יכולים לחיות אפילו שבוע, היינו יכולים למות מייד. אבל כמו שזה היה לפני זמן לא כה רב, 10000 עד 15000 שנים, בני אדם היו צריכים כמובן, לחיות בזמן כזה. אם גם לא היו כמו בני אדם של ימינו.

לאדם של ימינו יש מבנה עצמות מוצקות רק בגלל שיש מינרלים קשים בעולם שבחוץ. לעצמות הגיריות שלנו שייכים גם ההרים הגיריים שאיתם אנו מחליפים גיר בהתמדה. אנו שותים את הגיר הזה במים שלנו וכן הלאה. בזמן הקדום ההוא לא היה עדיין שלד מוצק של עצמות. לבני אדם היה רק סחוס רך, כמו לכרישים, הם גם לא היו יכולים לנשום דרך ריאות כפי שאנו עושים היום. בזמן ההוא היה להם סוג של שלפוחית וסוג של זימים, כך שהאדם שחי שם היה בצורתו החיצונית חצי אדם וחצי דג. איננו יכולים לברוח מהעובדה שהאדם נראה אז שונה למדי – חצי אדם וחצי דג. ואם אנו הולכים לאחור מוקדם יותר אנו מוצאים שהאדם היה הרבה יותר רך. אם אנו הולכים עוד לאחור הוא היה מימי, נוזלי למדי. כך שבאופן טבעי לא נוצרו שום מאובנים אז. האדם פשוט נספג לתוך שאר נוזלי האדמה. זוהי הדרך שבה גדלנו לתוך מה שאנו היום. כאשר אנו עדיין ברחם אימנו, אנו שק קטן של נוזל. אבל זה משהו קטן מאוד. בזמן ההוא היינו ענקים, ישויות ענקיות נוזליות או דמויות ג’לי. וככל שאנו חוזרים לאחור באבולוציית האדמה, אנו נהיים יותר נוזליים ויותר מסה דמויות ג’לי – לא בצורה של מים של ימינו, כי מתוכה, באופן טבעי, שום אדם אינו יכול להיעשות – אלא מתוך חומר דומה משהו לחלבון ביצה. מתוך חומר שכזה היה אפשרי לאדם שייווצר.

ובכן, אנו חוזרים לאחור לתקופה שלא היה בה האדם הנוכחי ולא הפיל הנוכחי, לא קרנפים, לא אריות, ולא שוורים, לא פרים, לא קנגורו, אף אחד מאלה לא היה שם. מצד שני אנו יכולים לומר שהיו יצורים דמויי דג – לא כמו הדגים של היום, אלא דגים דמויי אדם – יצורים שהם חצי אדם חצי דג, שאפשר לקרוא להם, אחרי הכל, אדם. היו שם כל אלה. אבל לא היו עדיין צורות החיות של ימינו.

ואז האדמה השתנתה בהדרגה לצורה שיש לה היום. הקרקע של האוקיינוס האטלנטי שקעה יותר ויותר. המצב של הביצה הטובענית, מכוסת הרפש, מצב דמוי חלבון השתנה למים של ימינו ובהדרגה הביא שינוי בדג-אדם זה. אבל צורות שונות מאוד נוצרו. הצורות היותר בלתי מושלמות של דג-אדם זה נהיו לקנגורו, הללו שהיו קצת יותר מתקדמות נהיו לצבאים ופרות, וחיות מושלמות נהיו לקופי אדם או לאדם. אתם רואים מכך שהאדם לא בא מהקוף. האדם היה שם, וכל היונקים באמת באו ממנו, מצורות אנושיות אלו שבהן האדם נשאר בלתי מושלם. אם כן, עלינו לומר שהקופים ירדו מהאדם, לא שהאדם ירד מהקופים. כך זה, ואנחנו צריכים להיות ברורים למדי אודות זה.

אתם רואים, אתם יכולים להבהיר את העניין לעצמכם דרך הדברים הבאים: דמיינו אדם פיקח ביותר שיש לו בן קטן. בן זה סובל מראש מים והוא קשה תפיסה למדי. בואו ונאמר שהאיש הפיקח הוא בערך בן 45 והבן הקטן בן שבע או שמונה והוא קשה הבנה. כעת האם יכול מישהו לומר שבגלל שהילד הוא קטן, אדם בלתי מושלם, האיש המבוגר, הפיקח, המושלם, יצא מהקטן הבלתי מושלם? זו תהיה שטות! העובדה היא שהקטן, הבלתי מושלם יצא מהאיש הפיקח. הטענה האחרת תהיה טעות. טעות זו נעשתה כשחשבו שהקופים, הישויות דמויות האדם שנותרו מאחור, הם אבותיו של האדם. הם בני אדם שנשארו מאחור, אם לדבר כך, החיות הבלתי מושלמות שהאדם השאיר מאחור. אנו צריכים לומר שבעניין זה המדע רודף אחרי נתיב שמוליך אותו עמוק לתוך טעות בעוד שלאנשים פחות מלומדים יש יותר חוש. אנו צריכים רק לזכור את הסיפור של נער בית הספר הקטן. המורה שלו שנתפס למבט מדעי מודרני, הודיע: “האדם הוא צאצא של הקופים.” הנער בא הביתה עם חתיכה זו של חוכמה. אביו אמר: “טיפש אחד! אולי אתה, אבל אני לא!” אתם רואים, כאן יש לכם את האדם התמים נגד דרוויניזם. המדע לעיתים אינו כה פיקח כמו אדם תמים. אנו צריכים להכיר בכך.

וכך עלינו לומר: כל מה שחי בחוץ, בעולם, כחיה הוא צאצא של ישות קדומה שהיתה לא חיה ולא אדם אלא משהו באמצע. האחת נשארה בלתי מושלמת, השניה נהייתה יותר מושלמת, נהייתה אדם. כמובן עכשיו באים אנשים ואומרים: “כן, אבל מוקדם יותר בני אדם היו הרבה פחות מושלמים מאשר היום. בזמנים מוקדמים היתה להם גולגולת עם מצח נמוך, אף כזה – אדם ניאנדרטלי, או שרידי האדם שנמצאו ביוגוסלביה.” (זה נמצא לעיתים רחוקות ואל לנו לחשוב ששלדים שכאלו שוכבים סביב בכל מקום. רק מעט נמצאו). לאדם בן זמננו יש בדרך כלל מצח גבוה והוא נראה שונה. ואנשים אומרים: אנשים פרימיטיביים אלו עם המצח הנמוך היו באופן טבעי טיפשים, כי המצח הוא המושב של האינטלקט, ורק אנשים שפיתחו מצח גבוה יש להם אינטליגנציה גבוהה – מכאן אנשים פרימיטיביים היו חסרי אינטליגנציה, וכמובן אלו שבאו מאוחר יותר עם מצח בולט היו בעלי שכל נאות.”

אתם רואים, אם היינו מסתכלים באנשים של אטלנטיס, אלו שחיו לפני שתחתית האוקיינוס האטלנטי שקעה והים עלה, היינו מוצאים שהיה להם עור דק למדי. סחוס רך במקצת – כמו רשת – כמכסה לראש. וכל השאר היה מים. אם אתם מסתכלים היום במישהו עם ראש מים, אין לו מצח אחורי משופע, אלא מצח גבוה ובולט, אם כן, הראש האטלנטי היה הרבה יותר כמו ראש המים. דמיינו שלאטלנטים היה ראש כזה, אבל מימי, כמו שאנו רואים היום בעובר. חישבו על האדמה וכיצד האדמה שקעה היכן שעכשיו האוקיינוס האטלנטי, ולפיכך האוקיינוס האטלנטי בא לידי קיום. אירופה ואסיה עלו יותר ויותר. שם הכל עלה. באמריקה האדמה גם עלתה, ובאמצע היא שקעה. האדמה השתנתה. האדם השיג עצמות קשות יותר. וכאשר אנו הוליכם לאחור לזמנים מוקדמים יותר כשהאזור של האוקיינוס האטלנטי היה עדיין אדמה מוצקה, לאנשים היו עצמות רכות, רק סחוס. היו עדיין מים בהם. ואנשים עדיין היו יכולים לחשוב עם המים. עכשיו תאמרו: “למען השם! עכשיו הוא מצפה מאיתנו להאמין שאנשים בני הזמן ההוא עשו את חשיבתם לא עם מוח מוצק, אלא עם מוח של מים! אבל באמת, רבותיי, אף אחד מכם אינו חושב עם מוחכם המוצק! כולכם חושבים עם המים שבהם צף מוחכם. זו אמונה טפלה לדמיין שאתם חושבים עם מוחכם המוצק. אפילו לא העקשנים קשי התפיסה שאינם תופסים דבר, אלא את הרעיונות שהם מקבלים בנעוריהם המקודמים –אפילו הם לא חושבים עם המוח המוצק שלהם. הם גם חושבים עם המים שבמוחם, גם עם החלק הסמיך יותר שלו!

אבל אז מגיע הזמן שבו סוג זה של מים, מים פשוטים חלבוניים אלה, נעלמים. אנשים אינם יכולים כבר לחשוב עימם. העצמות נשארות, והמוח התחתון מופיע. רק מאוחר יותר – באירופה ומעבר באמריקה – שזה צמח שוב החוצה למצח גבוה. ובכן אנו צריכים לומר: לאטלנטים הקדומים היה מצח גבוה מאוד בראשי המים שלהם. ואז, כפי שאמרתי, כשהמים נעלמו, מצחים נמוכים הופיעו תחילה, ואז הם צמחו בהדרגה למצחים גבוהים. זה היה רק בתקופת מעבר שאנשים נראו כמו ניאנדרטליים, או כמו השרידים שנמצאו בדרום צרפת או בסיציליה. הם היו אנשי מעבר שחיו באזורי החוף שהאדמה שקעה בהם בהדרגה. האנשים שאנו מוצאים בחפירות היום בדרום צרפת אינם אנשים פרימיטיביים אלא בני אדם מאוחרים. הם אבותינו הקדומים, אבל מתקופה מאוחרת יותר.

זה מעניין באותה תקופה, שהיו האנשים עם המצח השטוח והנמוך, שאנו מוצאים מערות שיש שם דברים שמספרים לנו על האנשים בני הזמן ההוא שחיו שם ולא בבתים, כלומר במקומות באדמה שבהם הם התחפרו. אבל עבור זה האדמה היתה צריכה תחילה להתקשות. וכך בזמן שהאדמה עדיין לא היתה כה קשה כמו היום, או לפחות קצת יותר רכה, האנשים חפרו באדמה כדי לבנות את מקומות המגורים שלהם, ואת זה אנו עדיין מוצאים היום. הדבר הראוי לציון ביותר שאנו מוצאים זה ציורים וצבעים, שהם בהשוואה פשוטים אבל משחזרים במיומנות רבה חיות שחיו באותו זמן. היום אנשים באמת משתאים איך אנשים אלה עם מצח כזה, עם ראשים בלתי מפותחים, היו יכולים לצייר ציורים כאלה. הציורים הם מחוכמים מבחינה אחת וגולמיים מבחינה אחרת. כיצד אנו יכולים להסביר זאת? זה משום שאנשים חיו פעם עם מצח עדיין נוזלי וכבר היתה להם אמנות. יתכן והיו יכולים לעשות הרבה יותר מאיתנו. אמנות זו התנוונה. ומה שאנו מוצאים במערות הם רק השרידים האחרונים של מה שאנשים היו מסוגלים לעשות. ובכן אנו יכולים לראות שפעם אנשים לא חיו כמו חיות, והשלימו עצמם בהדרגה למצבם הנוכחי, אבל זה היה לפני שהגזע האנושי הנוכחי היה כאן על האדמה עם עצמותיו המוצקות, היה גזע אנושי אחר עם יותר סחוס, גזע שכבר היתה לו תרבות גבוהה וציביליזציה.

אמרתי לכם שציפורים גם כן היו שונות בזמנים עתיקים מאשר הן עכשיו. ציפורים פעם הכילו רק אוויר. מאוחר יותר, הן בנו גוף מסביב לזה. לכן העצמות שלהן מלאות באוויר. הציפורים היו פעם יצורים המכילים רק אוויר, אבל אוויר דחוס. והציפורים הנוכחיות יצרו את נוצותיהם וכיוצא בזה, כשסוג האוויר שלנו נוצר. רק חישבו, אם לציפורים שלנו היו בתי ספר ותרבות (כמובן שאין להן אותם, אבל אנו יכולים להשתמש בדמיוננו), הם היו צריכים להיראות שונים משלנו! קחו למשל את הבתים שאנו בונים. הם מכילים דברים של הציביליזציה שלנו. אבל ציפורים אינן יכולות לבנות בתים – הם יפלו למטה. ציפורים גם לא יכולות לפסל. הן אפילו לא יכולות להשתמש במחט ובחוט – זה גם שייך לציביליזציה. אם היתה לציפור ציביליזציה ותרבות, כמו מה זה היה? זה היה צריך להיות למעלה באוויר. אבל זה לא היה כולל שום דבר מוצק. לא היה להן שולחן כתיבה, או כל דבר אחר. לרוב הן היו יכולות לעשות סימנים שהיו נעלמים ברגע שהן היו עושות אותן. אבל אם האחרים מבינים את הסימנים – טוב, זו תהיה תרבות.

עכשיו תדמיינו עיט שהיה יצור פיקח מאוד, עיט יכול לעשות פסל של ינשוף – ועדיין הוא חייב לעשות זאת רק באוויר. שום דבר מזה לא יתקיים אם מישהו מחפש את זה. עכשיו שערו שהינשוף בא – ינשוף רברבני במיוחד – ומצווה על העיט לעשות פסל ינשוף של עצמו. הוא יעשה זאת יפה מאוד. יתכן והוא יעשה זאת רק כאשר יהיה קצת מעונן, כשיהיה לו קצת אוויר דחוס יותר – גם כך, זה ייעלם בבת אחת. ציפורים אחרות יכולות לעוף כדי לראות זאת, ינשופים אחרים גם כן, ולהעריץ את זה. ציפורים לא יכולות לעשות את זה היום! אתם יכולים להיות בטוחים למדי שהעיט לא יעשה פסל של ינשוף! אבל לישויות שהיו פעם אנשים בעלי מבנה רך, גופים רכים, היתה תרבות וציביליזציה כזאת. כאשר, למשל, היתה ארץ היכן שנמצא כעת האוקיינוס האטלנטי, אז דברים היו פחות או יותר יציבים וחזקים, גם אם האדמה תמיד שוקעת שוב, אבל היא היתה כבר סמיכה יותר. קדם לזה מצב פחות סמיך כאשר היתה רק תרבות וציביליזציה שאנשים יצְרוּ סימנים שנעלמו מייד. ובכן אנו צריכים לדמיין שאנשים אלו עיצבו הכל פעם בעבר, אבל שום דבר לא נשאר. זה היה שם בחומר עדין מאוד. וכאשר מאוחר יותר הם התחילו לעצב דברים שהיו יותר גסים, זה היה מגושם ומסורבל. אפילו היום קל יותר לעצב משהו בשעווה רכה מאשר בחימר קשה יותר. וכאשר לבני אדם יש את כל התרבות והציביליזציה שלהם רק עם סוג של אוויר דחוס, הם שמחים בעשיית משהו אפילו אם הוא נעלם ברגע.

אבל כעת, רבותיי, אתם יכולים לראות שהלכנו רחוק מאוד לתוך העבר ומצאנו בני אדם שבאמת מכילים רק אוויר סמיך. דמיינו את זה כך. יש איש עשוי מאוויר סמיך, שיש לו הופעה של ענן, רק לא כה בלתי אחיד, בגלל שיש לו לבטח משהו שנראה כמו פנים, ראש וגפיים. אבל זה משהו מאוד רוחני. זה כמעט כמו רוח רפאים! אם אתה פוגש משהו כזה היום, אתה תחשוב שזו רוח רפאים, ובאמת רוח רפאים מיוחדת מאוד. זה נראה קצת כמו דג – ואז שוב משהו כמו אדם. פעם היינו כאלה. אם כן, כעת הגענו כבר בחזרה לשלב שבו בני אדם היו באמת כמעט רוחניים. וככל שאנו הולכים לאחור, אנו מוצאים יותר שאדם כרוח חולש על החומר. אנו בני האדם הנוכחיים יכולים לעשות זאת רק עם היסודות הרכים ביותר של החומר. אם ניקח חתיכת לחם לתוך פינו, אנו יכולים לנשוך אותה ולהפוך אותה לנוזלית – כי כל מזון צריך להפוך לנוזל אם עליו לעבור לתוך הגוף האנושי. רק חישבו שאתם לועסים לחם והופכים אותו לנוזל, שעובר לתוך הוושט, לתוך הבטן ומתפזר החוצה לתוך הדם. מה באמת נהיה מחתיכה זו של לחם? זהו סיפור ראוי לציון.

שערו שיש אדם לפניכם, הצורה האנושית, עם בטן ווושט היוצאות לתוך הפה. כעת האיש אוכל חתיכת לחם. הוא לוקח אותה לתוך פיו, שם היא הופכת בהדרגה לנוזל. כאן בבטן היא נהיית יותר כמו נוזל, ועכשיו היא מתפזרת החוצה לתוך הדם, היא נעה לכל מקום, נהיית דקיקה, דקה יותר, ומתפזרת.

וכך יש לי חתיכת לחם בידי. אני אוכל אותה. אחרי זמן מה כיצד זה נראה? אחרי שלוש שעות כשזה מתפזר בתוך הדם, לתוך הגוף כולו, זה כך: חתיכה זו של לחם נהיית בעצמה לאיש. כל דבר שאתם אוכלים כמזון משתנה לאדם, רק שאתם אינכם מבחינים בכך. אתם אינכם מבחינים בכך שבאמת כל דבר שאתם לוקחים לתוככם נהפך בהתמדה לעצמכם. אינכם יכולים להיות בני אדם אם אינכם עושים עצמכם בהתמדה לחדשים. כי מה שאתם אוכלים היום, בתשעה ביולי, נהיה באופן קיצוני אדם מיוחד. משהו מזה נשאר, השאר עובר. וכך מגיע היום הבא, ועוד יום. בדרך זו גופכם מתחדש. כל שבע שנים הוא מתחדש לחלוטין.

רבותיי, היום אנו צריכים גוף מוצק זה כך שנוכל לבנות מחדש בהתמדה את גופנו האנושי. אבל מוקדם יותר לאנשים לא היה גוף מוצק זה. הם לא היו יכולים לעשות זאת מתוך נפשם. מה שהם לקחו פנימה הם היו יכולים לעצב כך שזה ייראה כמו בני האדם של התקופה ההיא. אתם צריכים לדמיין שלא היה להם צורך בשרירים ועצמות, אלא באמצעות הנפש הם היו יכולים לשנות את האוכל שנהיה לדמוי-אדם. כך זה היה, באמת. דרך רוחו משל האדם בחומר, במהות, ועיצב את צורתו שלו, גם אם היתה הרבה יותר מעודנת. אבל שם הוא היה: ענן מרחף דמוי אדם. צורה זו עדיין בתוכנו היום, אבל יש לנו מסגרת לכך: עצמות ושרירים. הם צריכים להיות שם כמסגרת. ובמציאות כשאנו לוקחים מזון, עדיין אנו מכינים היום מסגרת אנושית זו. האדם היה פעם דקיק וקלוש, כה דליל כמו הצורה שאנו יוצרים בעצמנו היום כאשר אנו אוכלים.

אנו גם נושמים אוויר. תחילה זה בחוץ ואז זה בתוכנו. וגם האוויר מתפזר בחוץ בכל מקום דרך הדם שלנו. אדם של אוויר נוצר היום דרך האדם כולו. האדם של אוויר בא לידי קיום. כך אם אני אומר לכם שהאדם היה פעם בעל צורת אוויר לפני שהוא נהיה סמיך ומגובש דרך עצמותיו, אני לא אומר לכם משהו שלא קורה עדיין היום. בכל פעם שאתם לוקחים נשימה אתם עדיין יוצרים אדם זה של אוויר. בימים קדומים רק זה התקיים. רק מאוחר יותר החלקים המוצקים, העבים, הארציים נבנו. אם כן, אנו חוזרים לעובדה שמה שאנו רואים היום כחומר מוצק וקשה היה פעם רוחי לפני ולפנים. מכאן זוהי שטות לומר שפעם האדמה הכילה רק גז, ושגז זה בכוחותיו שלו עיצב עצמו לאדם ולחיות של ימינו. במקום זה אנו יכולים לראות שבני אדם וחיות וכל מה שקיים עכשיו היו בעצמם פעם גזיים ואוויריים ועברו דרך מטמורפוזה.

ובכן, אנו מוצאים מצב של אדמתנו שצריך היה פעם להיות כזה: איזור של אדמה היכן שיש מים היום. היכן שעכשיו אנו מפליגים על מים היה פעם יבשה. בזמן ההוא האדמה שעכשיו היא אירופה היתה שקועה עמוקות. היא עלתה רק מאוחר יותר. רק במקומות בודדים היא היתה מעל פני המים. כעת אנו מגיעים לאירופה. עכשיו יש לנו שם אדמה שמוקדם יותר היתה שקועה עמוקות, הפסגה שלה היתה מכוסה במים טובעניים. אנו מגיעים לאסיה, שהיתה מכוסה כולה בביצות. באמריקה היו גם כן ביצות. אזורים אלה שהיום הם אדמה מוצקה היו אז ים, והיכן שיש היום ים היתה אז ארץ יבשה. בני האדם שחיו אז נראו שונים למדי מהאדם של ימינו. הם היו רזים, מעודנים. רק כאשר היבשות הנוכחיות עלו מתוך המים והיבשות המוקדמות שקעו ונהיו לים – רק אז הופיע הגזע האנושי והחיות של ימינו עם צורתן הנוכחית. זה קשור לחיים הפנימיים של האדמה.

היום הכל קורה באופן יותר מתוחכם. היום האדמה לא עוד עולה ושוקעת בעוצמה כזאת, אבל היא ממשיכה לעלות ולרדת לאט לאט. כל מי שלומד מפות – אפילו בשוויץ – מפות שהן רק בנות כמה מאות שנים, רואה אגם היכנשהו היום מקום מסוים עשוי להיות רחוק למדי מאגם זה, אבל אנו יודעים שרק כפי שרוונה היתה פעם על חוף הים, כך מקום זה היה צריך להיות פעם על אגם. אגמים התייבשו ונהיו קטנים יותר, אפילו היום – רק התהליך יותר איטי מאשר פעם. אבל בגלל שפני השטח וקרקעית הים עולים ויורדים, בני אדם וחיות משתנים בהתמדה, מתהפכים בהתמדה. אבל זה קורה יותר לאט מקודם.

זה מה שרציתי לומר לכם. אתם רואים כעת כיצד הגזע האנושי הנוכחי התפתח. בפעם הבאה נוסיף משהו היסטורי, משום שמרגע שהגזע האנושי היה על האדמה בצורתו הנוכחית, ההיסטוריה החלה. רק כאשר הם היו מוכרחים לצוד, לעבד את האדמה ולרעות כבשים, האדם החל לפתח היסטוריה. זהו המקום שאנו יכולים להוסיף עדיין חתיכת היסטוריה על מה שהיינו יכולים לומר היום על מוצא העולם והאדם. זה טוב שמר דולינגר העלה את השאלה. היינו יכולים לדבר על הנושא, וכפי שאמרתי, בפעם הבאה נוסיף קצת היסטוריה.

——————————————————————————————

1. אויגן דוביוס, 1940-1858, היה רופא צבאי הולנדי וגיאולוג. גילה שרידים של איש יאוה, יצור הנמצא בין קוף לאדם. ↑