מכתמי שמש ועד תותי שדה – 02

מכתמי שמש ועד תותי שדה

האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר 2

3.7.1924

בריאת האדמה – מוצא האדם

בוקר טוב רבותיי! היום אני רוצה לדבר עוד אודות בריאת האדמה ומוצא האדם. זה לבטח נהיה ברור ממה שכבר אמרתי שהאדמה לא היתה בתחילתה מה שהיא היום, אלא היתה סוג של יצור חי.

תיארתי את המצב שהתקיים לפני המצב של אדמתנו הנוכחית באומרי שחום, אוויר, ומים היו שם אבל עדיין לא באמת מבנה מינרלי מוצק. אל לכם לדמיין שהמים שהתקיימו בזמן ההוא נראו כמו המים שאנו מכירים היום. המים של ימינו נהיו כאלו דרך הפרדה של כמה חומרים שקודם נמסו בתוכם. אם תיקחו כוס של מים רגילים ותשימו בתוכם קצת מלח, המלח ימס במים ותקבלו נוזל – תמיסת מלח כפי שקוראים לזה – שהיא סמיכה יותר מהמים המקוריים. אם תשימו את אצבעכם בזה, זה יורגש יותר סמיך ממים. תמיסת מלח היא דלילה יחסית. עם חומרים אחרים מקבלים נוזל סמיך יותר.

אם כן, המצב הנוזלי, המצב המיימי, אשר התקיים בעידנים מוקדמים של אדמתנו, היה לא של המים של היום. זה לא התקיים, כי כל החומרים היו מומסים במים. כל החומרים שיש לכם היום – אבן הגיר של הרי היורה, למשל – היו מומסים. הסלעים הקשים ביותר שאתם יכולים לגרד בסכין (אבן גיר אפשר תמיד לגרד) היו גם כן מומסים במים. במשך מצב זה של הירח הקדום אנו מדברים על נוזל סמיך שהכיל תמיסה של כל החומרים שהיום הם מוצקים.

המים הרכים של היום, שמכילים בעיקר מימן וחמצן, נפרדו מאוחר יותר. הם התפתחו רק במשך תקופת האדמה עצמה. כך יש לנו כמצב מקורי של האדמה נוזל סמיך יותר, ומסביב לו סוג של אוויר. אבל זה לא היה האוויר של היום. כמו שהמים לא היו כמו המים הנוכחיים, כך האוויר לא היה אותו אוויר כמו האוויר הנוכחי. האוויר הנוכחי שלנו מכיל בעיקר חמצן ונתרן. חומרים אחרים שהוא עדיין מכיל נוכחים בכמות זעירה ביותר. יש אפילו מתכות שעדיין קיימות באוויר, אבל בכמות זעירה ביותר. למשל יש מתכת אחת, נתרן, שנמצאת בכל מקום באוויר. רק חישבו מה זה אומר – שנתרן נמצא בכל מקום, שחומר שנמצא במלח שעל שולחנכם נוכח בכל מקום בכמויות זעירות.

יש שני חומרים – אחד הוא הנתרן שזה עתה ציינתי, אשר נוכח בכמויות קטנות באוויר ואז יש חומר בעל טבע גזי שממלא תפקיד חשוב כאשר אתם מלבינים את הכביסה שלכם: כלור. זה גורם להלבנה. המלח שעל שולחנכם מורכב מנתרן וכלור, צירוף של השניים. דברים כאלה מתרחשים בטבע.

אתם יכולים לשאול כעת כיצד יודעים שנתרן נמצא בכל מקום. אפשר היום לומר מלהבה איזה מין חומר בוער בה. למשל, אתם יכולים להשיג נתרן בצורת מתכת ולטחון אותו ולהחזיק אותו בלהבה. אתם יכולים למצוא בעזרת מכשיר שנקרא ספקטרוסקופ שיש בה קו צהוב. יש מתכת אחרת, לדוגמא, שנקראת ליתיום. אם אתם מחזיקים אותה בלהבה, אתם מקבלים קו אדום. הצהוב כבר לא נמצא שם, אבל יש קו אדום. אפשר להוכיח עם הספקטרוסקופ איזה חומר נוכח.

אבל יש לכם את קו הנתרן הצהוב כמעט בכל להבה שאתם מדליקים מבלי שתשימו נתרן בעצמכם. כך הנתרן נמצא עדיין באוויר היום. בזמן מוקדם יותר כמויות עצומות של מתכות ואפילו של גופרית היו נוכחים באוויר. האוויר היה כמעט רווי בגופרית. ובכן היו אז מים כבדים יותר – אם מישהו לא היה כבד במיוחד הוא היה יכול ללכת ולטייל עליהם. זה היה כמו זפת נוזלית – והיה אז אוויר סמיך, כה סמיך שאי אפשר היה לנשום אותו עם ריאותינו הנוכחיות. הן נוצרו מאוחר יותר. צורת החיים של היצורים שהתקיימו בזמן ההוא היתה שונה לחלוטין. אתם צריכים לצייר לעצמכם שהאדמה נראתה פעם כך:

D:\Pictures\19240703p01_01.gif

היום אתם מוצאים את עצמכם כאן עם עיניכם הנוכחיות, אך אז אתם לא גיליתם את הכוכבים והשמש והירח שם בחוץ, כי הבטתם שם בחוץ לתוך אוקיינוס ערפילי של אוויר שמגיע לסופו בסופו של דבר. אם מישהו היה יכול לחיות אז עם איברי החושים שלנו, זה היה נראה כמו בתוך עולם-ביצה שאי אפשר לראות בו דבר. ואתם יכולים לדמיין כמה שונה היתה האדמה בזמן ההוא, כמו מין חלמון ביצה ענקי, נוזל סמיך, וסביבת אוויר סמיך התואמת ללבן הביצה של ימינו.

אם תציירו באופן מוחשי את מה שתיארתי, תצטרכו לומר: "טוב, יצורים כמו שיש לנו היום לא היו יכולים לחיות בזמן ההוא." באופן טבעי, יצורים כמו הפיל, ואפילו בני אדם בצורתם הנוכחית, היו שוקעים – הם לא היו יכולים לנשום. ובגלל שלא היו יכולים לנשום, לא היו להם ריאות כפי שאנו מכירים אותן היום. איברים נוצרים לחלוטין לפי התיפקוד שאליו הם נדרשים. זה מעניין מאוד שאיבר פשוט לא נמצא שם אם אין צורך בו. וכך הריאות התפתחו כאשר האוויר כבר לא היה כה מלא בגופרית ומתכות כפי שהיה בזמנים עתיקים אלה.

כדי לקבל מושג איזה מין יצורים חיו בזמן ההוא, אנו צריכים תחילה להביט במים הסמיכים. יצורים חיו במים סמיכים אלו שכבר לא קיימים היום. הדגים הנוכחיים שלנו, יש להם צורה מסוימת בגלל שהם קיימים היום. הדגים שלנו יש להם את צורתם בגלל שהמים הם דלילים. אפילו מי ים הם באופן יחסי דלילים. הם מכילים הרבה מלח בתמיסה, ועדיין זה באופן יחסי דליל. אבל בזמן הקדום כל חומר אפשרי נמס בנוזל הסמיך, באוקיינוס הסמיך, אשר למעשה, האדמה כולה, ביצת הירח, הכילה.

היצורים שהיו בתוכה לא שחו במובן שלנו, בגלל שהמים היו סמיכים מידי. הם גם לא היו יכולים ללכת, כי צריך אדמה קשה בשביל ללכת. אתם יכולים לדמיין שליצורים אלה היה מבנה גופני בערך בין מה שצריך לשחיה – סנפירים – ומה שצריך להליכה – רגליים. אתם יודעים, כמובן, כיצד נראה סנפיר – היו להם עצמות נאות ורגישות למדי והבשר שביניהן היה יבש, כך שהסנפיר היה ללא בשר עליו, ועצמות רגישות השתנו לחודים: זהו סנפיר. גפיים שמתאימות לתנועה קדימה על אדמה קשה, כלומר עבור הליכה או זחילה, יש להן עצמות שהונחו לתוך הנפש של הבשר המכסה אותן. אם כן, אנו יכולים להתייחס לגפיים שכאלה כבעלי בשר מבחוץ ועצמות מבפנים. אז הנפש של הבשר הוא הדבר העיקרי. זה מה שאנו צריכים עבור הליכה או שחייה.

אבל בזמן ההוא לא היתה הליכה ולא שחייה, אלא משהו ביניהן. יצורים אלה היו בעלי גפיים שהיה בהן משהו מהטבע הקוצני, וגם משהו כמו מפרקים, משהו כמו מפרקים מחוכמים, ובאמצע, מסת הבשר היתה נמשכת החוצה כמו מטריה. אתם עדיין רואים הרבה יצורים השוחים היום עם 'עור שחייה' – קרום שחייה – בין העצמות, והם השריד האחרון של מה שפעם התקיים במספרים עצומים. התקיימו יצורים שמתחו החוצה את איבריהם כך שמסות הבשר הנפרסות החוצה היו נתמכות על ידי הנוזל הסמיך. והם נתמכו בגפיהם – הדגים היום אין להם דבר מזה – ועם זה הם היו יכולים לכוון את חצי-השחייה, חצי-הליכה שלהם.

חיות שכאלה הצטרכו במיוחד איברים שכאלה. היום איברים שכאלה נראים מאוד מסורבלים ומגושמים. הם לא היו מעודנים, לא רגליים, לא ידיים, אלא נספחים מגושמים על הגוף, מתאימים לחלוטין לחיים בנוזל סמיך זה. זה היה סוג אחד של חיות. אם אנו רוצים לתאר אותם עוד, אנו צריכים לומר שהן פיתחו במיוחד את האיברים העצומים הללו. כל השאר שבהן לא כל כך התפתח. אם תסתכלו בקרפדות ויצורים דומים הקיימים היום, ששוחים בביצות עבותות וטובעניות, אז יהיה לכם זיכרון חלש ומיניאטורי של החיות הענקיות שחיו כאן פעם, אשר היו כבדות ומסורבלות אבל היה להן ראש זעיר כמו לצב.

יצורים אחרים חיו באוויר הסמיך. הציפורים הנוכחיות שלנו צריכות לרכוש את מה שהן צריכות כדי לחיות באוויר הדליל שלנו. הן צריכות לפתח משהו מטבע הריאה. אבל היצורים שחיו בזמן ההוא באוויר לא היו להם ריאות. באוויר הסמיך והגופריתי הם לא היו יכולים לנשום עם ריאות. הם ספגו את האוויר כמין מזון. הם לא היו יכולים לאכול בדרך הנוכחית, כי הכל היה נשאר שקוע בבטן. ולא היה שם שום דבר מוצק לאכול. כל מה שהן לקחו פנימה לאכול הם לקחו מהאוויר הסמיך. לאן הם כיוונו את התזונה הזאת? טוב, למה שהתפתח במיוחד בתוכם.

כמויות הבשר שהתקיימו ביצורים דואים אלה (כי הם לא באמת הלכו ולא באמת שחו), לא ניתנו לשימוש ליצורי-האוויר, כי אלה היו צריכים לתמוך עצמם באוויר ולא לשחות בנוזל הסמיך. כך המסות הבשריות שהיו צריכות להתפתח אצל היצורים החצי-שוחים נהיו מתאימים למצב הגופריתי של האוויר. הגופרית ייבשה את מסות הבשר ועשתה אותן למה שאתם רואים היום כאבות הציפורים. עם מסה בשרית זו או רקמות מיובשות, היצורים היו יכולים ליצור את האיברים הדרושים להם. זה לא היו כנפיים במובן של ימינו, אבל הם תמכו בהם באוויר, והיו דומות לכנפיים של היום. הם היו מאוד שונות במובן אחד: יש רק דבר אחד שנותר ממבנים דמויי כנף אלה, ואלו הן הנוצות, כשהציפורים שלנו מאבדות את הנוצות שלהן. יצורים קדומים אלו תמכו עצמם באוויר בעזרת המבנה שלא היווה עדיין נוצות אלא מעין רקמה מיובשת.

למעלה מזה, מבנים אלו חציים היה למעשה עבור נשימה וחציים עבור תזונה. מה שהתקיים בסביבת האוויר נספג. איברים אלו לא שימשו לתעופה. 'כנפיים' בסיסיות אלו שימשו לספיגת האוויר ודחיפתו הלאה. היום רק נוצות נותרו בתהליך זה. בזמן ההוא, מבנים אלה שימשו כדי לקחת מזון. כלומר: הציפור הנשימה את רקמותיה עם מה שנספג מהאוויר ואז הוציאה בחזרה החוצה את מה שלא היתה צריכה. לציפור שכזו היה באמת מבנה מיוחד מאוד!

וכך בזמן ההוא חיו יצורים מגושמים להחריד אלה למטה ביסוד-המים. הצבים הנוכחיים שלנו הם באמת נסיכים נאים בהשוואה להם! ומעל היו יצורים ראויים לציון אלה. ובעוד הציפורים הנוכחיות שלנו מתנהגות לפעמים בחוסר התחשבות כלפינו כשהן עפות מעלינו, היצורים דמויי הציפור באוויר בזמן ההוא, הפרישו בהתמדה. מה שיצא מהן ירד למטה, וירד למטה במיוחד בזמן מסוים. היצורים מלמטה לא היה להם עדיין היחס שיש לנו. אנו כועסים אם הציפור מתישהו מתנהגת בצורה לא הולמת. אבל יצורים אלה למטה בנוזל היסודי, לא היו מרגיזות. הן ינקו לתוך גופם שלהם את מה שנפל למטה מהמרומים. זה היה תהליך ההפריה והדישון של הזמן ההוא. זו היתה הדרך היחידה שבה יצורים אלה שנוצרו שם היו יכולים להמשיך לחיות.

בתקופות ההן לא היתה רבייה מוגדרת של חיה אחת מאחרת, כפי שיש כעת. צריך לומר שלמעשה יצורים אלה חיו זמן רב. הם חידשו את עצמם. אפשר לקרוא לזה סוג של נשירת נוצות קוסמית. החיות למטה שמרו על רעננות כל הזמן.

מצד שני, ליצורים מלמעלה הגיע מה שפותח על ידי אלה שמלמטה וזה שוב היה סוג של רבייה. הרבייה היתה בזמן ההוא בעלת טבע שונה ביותר. זה היה כך בכל גוף-האדמה. העולם העליון הפרה את התחתון, העולם התחתון הפרה את העליון. כל גוף-האדמה היה חי. אפשר לומר שהיצורים מלמטה והיצורים מלמעלה היו כמו זחלים בגוף – היכן שהגוף כולו הוא חי והזחלים שבו חיים גם כן. אלו היו חיים יחידים, והישויות השונות חיו בגוף חי לחלוטין.

אבל מאוחר יותר משהו התרחש, מצב בעל חשיבות מיוחדת מאוד. המצב שאותו תיארתי היה יכול להימשך במשך זמן רב. הכל היה יכול להישאר כפי שהוא מבלי להפוך לאדמתנו הנוכחית. היצורים הכבדים והמגושמים היו יכולים להמשיך ולגור באדמה החיה ביחד עם היצורים שהיו יכולים לחיות באוויר. אבל יום אחד קרה משהו. יום אחד מהאדמה החיה נוצרו צאצאים ויצאו החוצה לתוך החלל הקוסמי. זה קרה בדרך זו: התפתחה תפיחה קטנה אשר התייבשה במקום אחד [ראה ציור בהמשך] ולבסוף החליקה החוצה. וגוף נותר כעת בחוץ ביקום אשר היה לו, במקום מצבים מוקדמים, האוויר הסובב בתוכו והנוזל העבה מבחוץ. כך גוף מהופך נפרד הלאה. בעוד שהירח-אדמה נשאר עם הנוזל הסמיך עבור גרעינו הפנימי והאוויר הסמיך מבחוץ, גוף נפרד אשר כעת היה עם החומר העבה מבחוץ והדק מבפנים. ואם מישהו חוקר את העניין מבלי דעות קדומות, במחקר כן והגון, הוא יכול להכיר בגוף זה בירח הנוכחי. כפי שמישהו יכול היום למצוא נתרן באוויר ויכול גם ללמוד את ההרכב המדויק של הירח, כך אדם יכול לדעת שהירח היה פעם באדמה. מה שמסתובב סביב לנו שם בחוץ היה פעם בתוך האדמה, ואז נפרד ויצא החוצה אל היקום.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\19240703p01_02.gif

שינוי מוחלט התרחש כאן, לא רק במה שנפרד ממנה אבל גם באדמה עצמה. מעל לכל, האדמה איבדה חומרים מסוימים, ובפעם הראשונה היסוד המינרלי יכול היה להיווצר באדמה. אם חומר הירח נשאר באדמה, המינרלים לעולם לא היו יכולים להיווצר, ותמיד היה מצב של נוזל נע. העזיבה של הירח הביאה בפעם הראשונה מוות לאדמה ועימה את ממלכת המינרלים המתה. אבל עימה באה גם האפשרות עבור הצמחים, החיות והאדם להתפתח לצורתם הנוכחית.

אם כן, אנו יכולים לומר שמתוך הירח הקדום צמחה האדמה הנוכחית ביחד עם הממלכה המינרלית. וכעת כל הצורות צריכות להשתנות. כי עם הפרדה של הירח, האוויר נהיה פחות גופריתי והיה קרוב יותר למצבו הנוכחי ומה שנמס בנוזל היה עכשיו נפלט בכוח, יוצר מסות דמויות הרים. המים נהיו יותר ויותר כמו המים הנוכחיים שלנו. מצד שני הירח, שהיה מסביבו מה שיש לנו בתוך האדמה, יצר מסה קרנית סמיכה מבחוץ. זה מה שאנו רואים כשאנו מסתכלים למעלה. זה לא כמו הממלכה המינרלית שלנו, אלא כאילו הממלכה המינרלית שלנו נהייתה כמו קרן ונהפכה לזכוכית. היא קשה מאוד, יותר קשה מכל דבר דמוי קרן שיש לנו על האדמה, אבל היא אינה כמו מינרל. מכאן הצורה המיוחדת של הרי הירח. הם למעשה כולם נראים כמו קרניים שהתחברו יחדיו. הם נוצרו בדרך שכזו שאפשר אפילו לקלוט את מה שאורגני בהם, מה שהיה פעם חלק של חיים.

בהתחלה, עם פרידת הירח, המינרלים הנוכחיים שלנו שקעו בהדרגה מהנוזל הסמיך. פעיל במיוחד היה חומר שבזמן העתיק ההוא התקיים בכמויות עצומות והכיל צורן דו-חמצני וחמצן – אנו קוראים לו חומצה סיליקית. יכול להיות למישהו רעיון שחומצה צריכה להיות נוזלית בגלל שזוהי הצורה שבה אנו רגילים לראות אותה היום. אבל החומצה שאני מתכוון אליה כאן ואשר היא חומצה מקורית ואמיתית היא קשה מאוד ומוצקה. זהו למעשה קוורץ! הקוורץ שאתם מוצאים בהרים הגבוהים הוא חומצה סיליקית. וכאשר הוא לבנבן וכמו זכוכית זהו חומצה סיליקית טהורה. אם הוא מכיל חומרים אחרים אתם מקבלים את סוג הקוורץ שנראה סגול, וכן הלאה. זה מגיע מהחומרים שנכללים בו.

אבל הקוורץ שהוא כה קשה היום שאינכם יכולים לגרד אותו עם סכין, ואם אתם מכים אותו בראשכם הוא יעשה שם חור של ממש – אותו קוורץ עצמו היה נמס בזמנים העתיקים הללו, או בנוזל הסמיך או בסביבה העדינה יותר של האוויר הסמיך. כתוספת לגופרית היתה כמות עצומה של קוורץ מומס באוויר הסמיך שסביב לאדמה. אתם יכולים לקבל מושג על ההשפעה החזקה של החומצה הסיליקית המומסת בזמן ההוא אם אתם משקפים את ההרכב של האדמה היום בדיוק כאן היכן שאנו חיים. כמובן שאתם יכולים לומר: "צריך להיות כאן הרבה חמצן, כי אנו צריכים אותו לנשימה." כן, יש הרבה חמצן: 28 או 29 אחוזים בכל הנפח של האדמה. אתם צריכים לספור הכל. החמצן נמצא באוויר וגם בהרבה חומרים מוצקים על האדמה. הוא נמצא בצמחים ובחיות. ואם תשימו כל זאת יחדיו זה 28% של הכל.

אבל צורן דו-חמצני, כאשר אתם מחברים אותו עם החמצן שבקוורץ, נותן חומצה סיליקית, עד ל-48 או 49 אחוזים! חישבו מה זה אומר: חצי מכל מה שסובב אותנו ושאנו צריכים, כמעט חצי מזה זה סיליקה! כאשר הכל היה נוזלי, כאשר האוויר היה כמעט נוזלי לפני שהתעבה – כן, אז סיליקה זאת מילאה תפקיד חשוב ביותר, היא היתה חשובה ביותר במצב ראשוני זה. היום דברים אלה אינם מובנים כמו שצריך, בגלל שלאנשים כבר אין מושג אודות מבנהו העדין של האדם. הם חושבים היום בדרך פשטנית והמונית: "טוב, אנו בני אדם ואנו צריכים לנשום. אנו נושמים חמצן פנימה ודו-תחמוצת הפחמן החוצה. איננו יכולים לחיות אם איננו נושמים כך." אבל סיליקה היא עדיין תמיד נכללת באוויר שאנו נושמים, סיליקה מקורית, חלקיקים קטנים של סיליקה. שפע הוא אפשרי, 48 עד 49 אחוזים מסביבתנו עשויים מסיליקה.

כאשר אנו נושמים, החמצן יורד לתוך המטבוליזם ומתחבר עם הפחמן, אבל באותו זמן הוא גם עולה למעלה אל החושים ואל המוח, אל מערכת העצבים. הוא נע לכל מקום. שם הוא מתחבר עם הסיליקה ויוצר בנו חומצה סיליקית. אם אנו מביטים באדם אנו רואים שיש לו ריאות והוא נושם אוויר. זה אומר שהוא לוקח פנימה חמצן. מתחת, החמצן מתחבר עם הפחמן ויוצר דו-תחמוצת הפחמן שאותו אנו פולטים. אבל מעל, הסיליקה מתחברת בתוכנו עם החמצן ועולה למעלה לתוך ראשנו כחומצה סיליקית – אך היא אינה נהיית כמוצק שם למעלה כמו הקוורץ. זה, כמובן, יהיה עסק רע אם גבישי קוורץ יופיעו בתוך ראשכם – ואז במקום שיער יהיו לכם גבישי קוורץ, אשר יתכן ויהיו נאים למדי ומשעשעים! ועדיין, זה לא פנטזיה מוחלטת – כי יש הרבה חומצה סיליקית בשיער שלנו, רק שהיא עדיין נוזלית, לא גבישית. למעשה, לא רק השיער, אלא למעשה הכל בעצבים ובחושים מכיל חומצה סיליקית.

מגלים את זה כשיודעים לראשונה את האפקט המיטיב והמרפא של החומצה הסיליקית. היא טובה מאוד כתרופה. אתם צריכים להבין שהמזון המתקבל דרך הפה לתוך הבטן צריך לעבור דרך כל מיני מעברי ביניים לפני שהוא מגיע לראש, העיניים, האוזן, וכן הלאה. זוהי דרך ארוכה בשביל המזון ללכת בה, והוא צריך כוחות עזר כדי שיוכל להופיע שם שוב. זה עשוי להיות – למעשה זה קורה לעיתים קרובות – שלאדם אין מספיק כוחות עזר והמזונות אינם עושים את דרכם נכונה לתוך הראש. אז האדם יצטרך לקבל חומצה סיליקית אשר עוזרת למזון לעלות לראש ולחושים. במידה ומישהו רואה שהפציינט הוא נורמלי ביחס לבטן ולמעיים, אבל העיכול אינו הולך כל הדרך אל איברי החושים, הראש, או העור, אדם צריך להכין חומצה סיליקית כתרופה. שם אפשר לראות, למעשה, איזה תפקיד גדול ממלאת עדיין היום באורגניזם האנושי חומצה סיליקית.

במצב קדום זה של האדמה, החומצה הסיליקית עדיין לא נשאפה אבל נספגה. היצורים דמויי הציפור במיוחד השתמשו בה. הם ספגו אותה כפי שהם סופגים את הגופרית, וכתוצאה מכך הם נהיו כמעט לאיברי חושים. כמו שיש לנו חומצה סיליקית להודות לה עבור איברי החושים שלנו, כך בזמן ההוא האדמה כולה היתה חייבת את המינים דמויי הציפור שלה לעבודה של החומצה הסיליקית שהיתה נוכחת בכל מקום. מכיוון שזה לא בא באותה דרך אצל יצורים אלה עם האיברים המגושמים, כי החומצה הסיליקית הגיעה ליצורים פחות כשגלשו בנוזל הסמיך, הם נהיו בבטן העיקרית – והעיכול – של היצורים. היצורים שבשמיים מעל בימים ההם היו עצבניים מאוד, מודעים לכל דבר עם רגישות עצבית. מצד שני, אלו מלמטה בבוץ הסמיך היו בעלי חוכמה כבירה, אבל גם מאוד פלגמטים. הם לא חשו דבר מכל זה, הם היו יותר יצורי-אכילה, היתה להם רק בטן עם איברים מגושמים. הציפורים מלמעלה היו מאורגנות יפה, היו להן כמעט איברי חוש מאורגנים. ובאמת הן היו איברי חוש עבור האדמה עצמה, כך שהן לא היו רק מלאות בחיים, אלא גם קיבלו הכל דרך איברי חוש אלו שהיו באוויר, הן המבשרות של הציפורים שלנו.

אני אומר לכם את כל זה כדי שתוכלו לראות כמה שונה הכל כשאתם מסתכלים על האדמה. כל מה שהתמוסס בזמן ההוא נהיה למשקעים מאוחר יותר בגבישים המוצקים שבהרים, מסת הסלעים, וסוג קודם של פיגומי עצמות. רק אז היה אפשרי לאדם ולחיה ליצור עצמות מוצקות. כי כאשר מסגרת העצמות של האדמה נוצרה, אז החלו עצמות להיווצר גם בתוך החיות הגבוהות והאדם. מה שדיברתי עליו לפני כן עדיין לא התהדק, עצמות קשות כפי שיש לנו היום, אבל סחוס גמיש דומה לחומר קרני כפי שעדיין נשאר בדגים. כל הדברים הללו נותרו במידה מסוימת מאחור ובניוון, כי העידנים המוקדמים שתיארתי את מצב-החיים בהם, היו שם, אבל היום מצב-החיים ההכרחי כבר לא נוכח. אנו יכולים לומר שהציפורים המודרניות שלנו הן יורשות של המינים דמויי הציפור שהתקיימו למעלה באוויר הסמיך המלא בגופרית וחומצה סיליקית, אבל כעת הן השתנו והותאמו לאוויר הנוכחי והיצורים האמפיביים של ימינו, היצורים הזוחלים, הצפרדעים והקרפדות, וגם הזיקית, הנחש ועוד, הם היורשים של היצורים ששחו בזמן ההוא בנוזל הסמיך. היונקים הגבוהים והאדם בצורתו הנוכחית באו מאוחר יותר.

כעת זה גורם לסתירה ברורה. אמרתי לכם בפעם האחרונה שהאדם היה שם ראשון. אבל הוא חי בחום באופן טהור כנפש ורוח. הוא היה באמת נוכח כבר בכל מה שתיארתי, אבל לא כישות פיזית. הוא היה שם בגוף עדין מאוד שבו הוא היה יכול לתמוך עצמו באופן שווה באוויר ובנוזל הסמיך. ולא הוא ולא היונקים הגבוהים היו נראים בשלב זה. רק היצורים הכבדים ויצורי האוויר דמויי הציפור היו נראים. זה מה שצריך לייחד אותו כאשר מישהו אומר שהאדם כבר היה שם. הוא היה קודם כל, ואפילו לפני שהאוויר היה שם, אבל הוא היה בלתי נראה, והיה עדיין בלתי נראה כאשר האדמה הופיעה כפי שכעת תיארתי. על הירח היה להיפרד תחילה מהאדמה, ואז האדם היה יכול להניח את היסוד המינרלי בעצמו, היה יכול ליצור מערכת גופנית מינרלית, היה יכול לפתח חומרים שכאלה כמו חלבון, וכן הלאה, בשריריו. בזמן ההוא חומרים שכאלה עדיין לא היו קיימים. אך האדם שימר לחלוטין בנוכחותו הגופנית הטבעית את המורשת של זמנים קדומים אלה.

כי האדם לא היה יכול כעת לבוא לידי קיום מבלי ההשפעה של הירח, שעכשיו נבעה רק מבחוץ. הרבייה קשורה לירח, גם אם לא באופן ישיר. לכן אפשר לראות שמה שקשור לרבייה – המחזור החודשי הנשי – לוקח את מהלכו באותם מחזורים ריתמיים כמו המופעים של הירח, רק שהם כבר לא מתרחשים באותו זמן. הם שיחררו את עצמם. אבל ההשפעה של הירח נשארה פעילה ברבייה האנושית.

אנו מוצאים רבייה מושלמת בין הישויות של האוויר הסמיך ואלו של הנוזל הסמיך, בין הגזע של דמויי הציפור והאמפיביים הענקיים הקדמונים. הם מפרים באופן הדדי אחד את השני בגלל שהירח היה עדיין בתוך האדמה. כשהירח היה כבר בחוץ, ההפריה באה מבחוץ, בגלל שעיקרון ההפריה שוכן בירח.

אנו נמשיך מנקודה זו ביום שבת[1] בתשע בבוקר – אם נוכל להיפגש בשעה זו. השאלה שנשאלה על ידי מר דולינגר היא כזו שצריך לענות עליה בפרטים, ואם יש לכם סבלנות אתם תראו כיצד חיי היום יום שלנו צומחים מכל מצבי ההכנה ההדרגתיים. כל הנושא הוא באמת קשה להבנה. אבל אני מאמין שאפשר להבין זאת אם מביטים בדברים בדרך שאנו מביטים בהם.

——————————————————-

  1. הרצאה זו נדחתה ליום שני 7.7.1924

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *