“אני העבר, ההווה והעתיד כל בן תמותה צריכה להרים הצעיף שלי.”

הרצאותיה של אדריאנה קוליאס

בדורנאך, שווייץ, 23-24 פברואר 2013^[1]

© Adriana Koulias

אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.

Michael and the New Isis Mysteries, Lectures Given by Adriana Koulias, Dornach, Switzerland, 23th-24th February 2013.

http://media.wix.com/ugd/93123f_f77e79beb4184af9b024d149b3972a78.pdf

תרגום מאנגלית לעברית על-ידי בן-ציון פורת,

בהסכמת ובברכת המחברת, 2015.

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מיכאל ומיסטריית איזיס החדשה – החלק הראשון.

“העולם הוא חידה והאדם הוא הפתרון.” 13 ינואר 1918.

בכל מסורות המיסתורין הקדומות היו מדרשות אשר בהן הוצגה בפני התלמידים הדרך להשגת תנאים מסוימים אשר כלל האנושות תשיג רק בעתיד. במדרשות המסתורין הללו הוטלו עונשים כבדים על אלו שחשפו את סודותיהן קודם זמנם. אבל ידע סודי בעידן אחד, הידוע רק למתי מעט, הופך לידע החיצוני והכללי של עידן אחר ומוכר לרבים. מה שהיה פעם אזוטרי, הופך לאקזוטרי ומתחיל מעגל חדש של הידע האזוטרי. וכך זה היה מאז ומתמיד.

בשישי בינואר בשנת 1918 נתן רודולף שטיינר הרצאה שבה הוא חשף לעולם מיסתורין שהיה חבוי עד כה. מיסתורין שחשיפתו בתקופות קודמות, הייתה עולה לחניך הדיוט בחייו. זה היה מיתוס איזיס החדש אשר לפסל נציג האנושות^[2] יש בו משמעות מרכזית, במיוחד משום שהוא מציב חידה. רודולף שטיינר אומר לנו שיש פסל אחר של איזיס החי ‘מאחורי’ הפסל הזה. הוא אומר שאנחנו חייבים לא לחשוב שהוא מתכוון לכך באופן סמלי, אלא שזה מציאותי באמת. אני מקווה שההרצאות הקרובות יקדמו כמה צעדים לפתרון החידה הזו באמצעות הבנתנו של מיתוס איזיס החדש.

לפני שנתחיל ברצוני להיזכר בתחילה בסיור שערכנו אתמול לפסל נציג האנושות. ישבנו לפניו בשקט וביקשתי מכם לעשות ארבעה דברים:

הראשון – ביקשתי אתכם להתבונן בפסל בעניין ולאפשר לכל החללים החיוביים, המלאים הבולטים, להטביע רושם בנפשכם, ולכתוב את או לצייר את מה שיכולתם לראות.

השני – ביקשתי מכם להתבונן בו שוב, אבל עכשיו להבחין בכל החללים השליליים, האפלים והחלולים, אשר יש בהם חושך במקום אור. הצעתי שאולי תדמיינו את זה כמו קרני-רנטגן, כך שבמקום שבו יש חלל רואים צורה, ולהיפך.

השלישי – ביקשתי אתכם להיכנס לעצמכם ולאפשר לדמות הפסל לקום שוב בעיני הרוח שלכם וליצור פרט אחר פרט עד שבניתם תמונה של הפסל, אבל הפעם בנוסף על-כך עם רגשות.

הרביעי – ביקשתי מכם לעצום את עיניכם ולנסות לזכור את כל פרטים, אבל כעת בסדר הפוך לאחור.

לאחר מכן ביקשתי מכם להסתכל שוב על הפסל אבל הפעם לאפשר לו לדעוך לפני עיניכם.

הבה וניקח לנו היום רגע כדי ‘לדמיין’ את הפסל בעיני רוחנו שוב. האם הנכם יכולים להגיד לי איזה סוג של תמונות נותר? אלו רגשות מתלווים לזה ואיזה רצון לפעולה עלה בכם?

ארבעת הדרכים הללו להסתכלות על הפסל קשורות לארבעה סוגים של חשיבה:

חשיבה טהורה – התבוננות/חישה.

חשיבה מנוגדת – תנועה הפוכה או הטבעה.

חשיבת הקשת מסקנות הגיונית – יצירה מחדש או היזכרות.

חשיבה לאחור – חזרה ופירוק.

מדוע ביקשתי מכם לבצע את התרגילים האלה?

כי כאשר רודולף שטיינר נתן את מיתוס איזיס הוא ביקש מהנוכחים להיות ללא משוא פנים ולהיות חופשיים מדעותיהם הקדומות. חופשיים מן האהדה והסלידה שהתגנבו לחשיבתם השכלית. מעל לכל הוא רצה שזה יובא בפני עין הנפש בתמונות.

כוונתי אתמול הייתה שאנו הופכים להיות יותר מעורבים ברצוננו, כי זהו הרצון שלנו אשר יש צורך לעוררו להתנסות בטבעה האמיתי של איזיס הנחה בפסל. כי הפסל הוא כמו הטבע החיצוני, הוא ניצב לפנינו כחידה שעלינו לפתור והפתרון נמצא רק בנפשותינו. הכתובת הממחישה זאת, אומרת:

“אני העבר, ההווה, והעתיד … כל בן תמותה צריך להרים את הצעיף שלי.”

רודולף שטיינר נותן לנו רמז כאשר הוא אומר שההקדשה הזו כתובה היכן שהפסל עומד ב’נכונות’, כי מוכנות מרמזת על פעולה קרובה, ייתכן שמאותתת על שינוי. זה מרמז על-כך שעלינו לסמוך על מרכיב הרצון בעצמנו אם אנחנו רוצים להרים את המסך.

לפני שאנחנו עושים זאת, אנו צריכים להביט במיתוס אוזיריס איזיס הישן, שרודולף שטיינר מספר לנו אודותיו במחזור ההרצאות שכותרתו היא ‘מיתוסים עתיקים’.

אוזיריס ואיזיס היו זוג האלים שהשפעותיהם נחוו מלכתחילה על-ידי הכוהנים כפועלות מעולמם של כוכבי-השבת. אוזיריס היה כריסטוס, אשר נראה מקבוצת הכוכבים כסיל-אוריון, ואיזיס הייתה סופיה אשר נראתה מהכוכב הבהיר ביותר בשמים אברק-סיריוס. בהמשך יכלו הכוהנים לראות רק עד תחום כוכבי-הלכת וכך ירדו אוזיריס לשמש ואיזיס לירח. מאוחר יותר יכלו רק היסודות להיראות על-ידי הכוהנים והאלים האלה ירדו לתחום האתר הכימי, המוסיקה של הספירות, היכן שאיזיס נתפשה כאם העולם, רוח הטבע כאן למטה, וקשורה לכל מה שאנחנו רואים כלפי חוץ ומרגישים כלפי פנים ביחס לטבע, כאשר אוזיריס היה התפישה העל-חושית האימגינטיבית של הכוכבים, העולם הרוחני ממעל.

איזיס = האלים התחתונים של הטבע.

אוזיריס = האלים הגבוהים יותר של הכוכבים.

כאשר גם התודעה האימגינטיבית התעמעמה בהדרגה, האנושות הייתה יכולה לראות באופן כללי רק דרך חושים חיצוניים. העולם הרוחני הפך למצועף על-ידי העולם הפיזי וגם הכוהנים הקדומים הבינו שהרמת הרעלה הזאת הייתה אפשרית רק על-ידי מי שיכול למצוא עמית בן-אלמוות, בין אם לאחר המוות או בעת חניכה בעודו בחיים, שבה הוא היה מובא למצב של מוות.

רודולף שטיינר אומר לנו שהאובדן הטרגי הזה של התודעה מתבטא במיתוס אוזיריס בהתייחסות למותו של אוזיריס. אוזיריס נהרג על ידי טייפון (אהרימן) ונאטם בארון-מתים שנסחף בזרם נהר הנילוס. אוזיריס נמצא שוב על-ידי איזיס בגְבַל-ביבלוס אשר בפניקיה (לבנון); פניקיה, ארצם של הסמלים הכתובים המבטאים, במהותם, את המילה מופשטת והכתיבה של טייפון. השפה והכתיבה האלו החליפו את שפת אימגינציות הכוכבים, שהיא, תודעת הכוהנים של דפוסי האור שנעו מכוכב לכוכב בצורות גיאומטריות בשמי הלילה. איזיס החזירה את אוזיריס למצרים, אבל טייפון קרע את אוזיריס לארבע-עשר גזרים, אשר על-פי רודולף שטיינר קשורים לארבע-עשר מופעי הירח ממולד הלבנה (ראש החודש העברי – המתר’) למילוא הלבנה, וכך, קשורים להתפתחות של חוט השדרה והמוח.^[3] מהעת הזו אוזיריס הפך לאל המתים, כך שרק אלו ש’מתו’ יכלו לראותו. איזיס ילדה לאוזיריס בן ששמו היה הורוס, אבל כאשר הורוס ראה שאיזיס נתנה לטייפון אפשרות להימלט משעבודה הוא קרע את הכתר מאיזיס והמירו בקרני פרה. טייפון הובס אז בשני קרבות בעזרת הרמס או מרקורי.

הבה ונסתכל על זה יותר מקרוב:

בימי קדם לא היה צורך בסגולת הזיכרון, כי האדם היה יכול להביט החוצה עד השמים בכל עת ולתפוש שם את מה שהוא היה צריך לדעת. המחשבות של האלים היו גלויות בפשטות לראייה העל-חושית והובנו על-ידי הנפש. גם לא היה צורך בחשיבה כי האדם היה מאוחד עם הרצון הפועל בעולם והרצון הזה כפה על האדם פעולות בהתאמה. בני האדם היו מאוחדים עם כל מה שהם ראו וחשו, הם נשמו פנימה את הרוח ונשפו אותה החוצה שוב והיא לא הותירה רושם בר-קיימא בנפש. זאת הייתה, עם זאת, מערכת יחסים לא-חופשית. כדי שהאדם יפתח יכולת לחשוב, להרגיש ולרצות משהו לבדו או לבדה, כדי לזכות בעצמאות, היה זה הכרחי לעולם הרוח להתרחק, ולתודעה האנושית של הרוח להתעמעם. זה הותיר את האדם פגיע לפיתוי הלוציפרי שאנו מכנים ‘הנפילה’. רודולף שטיינר אומר לנו שלוציפר פיגר בהתפתחותו על ירח ‘הקדום’ היכן שהגוף האסטרלי היה משתכלל ועכשיו על-פני האדמה הוא היה זקוק לגוף האסטרלי של האדם כדי לפתח הלאה את האגו שלו. הוא היה צריך במיוחד ‘לראות’ את העולם דרך עיניים אנושיות. לכן הוא הסתנן לתוך נפש האדם, עשה את הגוף האסטרלי ‘כבד’ ויצר קיטוב בגוף הפיזי בין שני מינים:

זכר ונקבה.

“זה היה באמצעות הרוחות הלוציפריות שהוא הגיע לעניין הזה, להשתוקקות לרשמים מהאדמה. הרוחות האלה דחפו אותו אל המרחב הארצי על ידי החדרת האיבר הפנימי ביותר שלו, גופו האסטרלי.”^[4]

עד שהאנושות הגיעה לעידן אשר שימש כסיכום ברמה גבוהה יותר של תקופת למוריה – מצרים – לוציפר נכנס עמוק יותר לתוך ההיבט הזה של הנפש אשר שוכלל על ידי איזיס – נפש התחושה.

“לוציפר עיגן את עצמו בנפש השכלית; ושם הוא נותר.”^[5]

עם זאת על ידי פקיחת עיני האדם לעולם החומרי, לוציפר נתן גם לאהרימן, שחי בעולם של החומר, גישה לאדם, בפרט לנפשו השכלית המלבלבת.

“זה היה איבר-הנפש השני, הנפש השכלית – החלק המותמר של הגוף האתרי – שאהרימן ביסס בו את אחיזתו.^[6]

ההשפעה של הישויות הללו הובילה לקיטוב נוסף:

נעורים וזקנה.

הצעירים התנסו באימגינציות של העולם והיקום, אשר רק מאוחר יותר בחייהם, בגיל מבוגר יותר, הם יכלו להבינן בפנימיותם עם סגולות האינספירציה והאינטואיציה.^[7]

ככל שעבר זמן, לעומת זאת, התרחש קיטוב נוסף וחוויית ה’שלמות’ לא הייתה אפשרית עוד באדם יחיד, משמעות הדבר הייתה שכמה פיתחו נטייה רבה יותר לקבלת אימגינציות, בעוד שאחרים היו מסוגלים לקבל רק אינספירציות ואינטואיציות.

זה הוביל לקיטוב אחר:

האמגושים (מלכים) ורועים (כוהנים).

האמגושים (שלושת המאגים, שלושת חכמי הקדם – הבשורה על-פי מתי, ב’, 1-12) יכלו עדיין להסתכל למעלה אל הכוכבים כדי לראות את השיחות של האלים העליונים באמצעות סגולת ה’זיכרון’ במצב של אקסטזה-שלהוב. הם גרמו להיזכרות במסעם דרך העולם האסטרלי של הכוכבים וכוכבי הלכת לפני הלידה. הזיכרון הזה עזר להם להבין את דפוסי האור שהם יכלו לראותם נעים כלפי חוץ באימגינציות מכוכב לכוכב – המחשבות של הישויות השוכנות על הכוכבים וכוכבי לכת.

הרועים, מצידם, יכלו עדיין להרגיש את הרצון של אריגת הטבע בתוכם כהתגלות של רוח האלים הנמוכים יותר. זאת הייתה חוויה שלאחר המוות, ניתן לומר התנסות בעתיד, של ההשלמה התואמת הרוחנית של העולם כפי שהיא יכולה להיות ידועה עם סגולות האינספירציה והאינטואיציה.

האמגושים = זיכרון של העבר – מיסתורין הלידה.

הרועים = התגלות של העתיד – מיסתורין המוות.

האימגינציות של האמגושים נרכשו באמצעות תהליך גפריתי בישות האנושית, (המיץ ‘סומה’ אשר נלקח לגרימת חזיונות אקסטטיים הוא רמז לכך) בעוד שהאינספירציות והאינטואיציות של הרועים נרכשו באמצעות תהליך הכספית ותהליך המלח בהתאמה.^[8]

מאוחר יותר, כאשר המצרים תפסו את העולם הארצי ואת העולם של הכוכבים הם חוו תחושה פנימית, אהדה או סלידה כתוצאה מההתפתחות נפש התחושה אשר טבעה רכש כעת חותם לוציפרי. זה היה כאן בנפש התחושה, שנאמר שהשפעת לוציפר ‘הרגה’ את איזיס.

איזיס פיתחה את התבונה בהתאמה עם רוח השמש. שתי קרני פרה עם גלגל השמש בתוכן או באופן אחר כתר הזהב הם תמונת החיבור הזה של הרוח עם השמש. לוציפר עם זאת התכחש לרוח הקודש של השמש והשפעתו בנפש התחושה הרגה בסופו של דבר את תודעת הנפש של האור הרוחני, הכוחות המוסריים אשר מאחורי כל הדברים הטבעיים, כך שנותרו רק קרני הפרה, האור הפיזי הלוציפרי – מחזיר-האור של הרוח. ההשפעה של לוציפר יצרה לבסוף את סגולת הזיכרון בבני אדם.

“אבל מה הוא זה שבאמת מתרחש בנפש כאשר ההיזכרות נקראת לסייע להתגלות של סגולת הזיכרון באופן טבעי? זהו מצב של זימון לוציפר לעזרתנו! זהו לאמיתו של דבר כוח לוציפרי המזומן כך לעזרת הזיכרון.”^[9]

סגולת הזיכרון של לוציפר מסתמכת על המוח הפיזי, המשקף הכול בדיוק כאילו היה מראה. באופן אוטומטי, כל השתקפות נישאת למעלה במה שכיום אנו יכולים לכנות מושג. בינתיים, אהרימן החל לשכלל את התבונה ליכולת לקיבוץ המושגים האלה וסידורם – המושגים המסודרים שאנו קוראים להם מחשבה וסגולת יצירת המחשבות ממושגים היא השכל.

לוציפר = חושים פיזיים – זיכרון.

אהרימן = מוח פיזי – מחשבה.

אפשר לומר שמושגים הנם תמונות לוציפריות של העולם קרועות מהמציאות (אוזיריס) אשר הופשטו מתוכנם המוסרי בזיכרון, שהופך אותם למושגים. המושגים האלה סודרו אז וקובצו כמחשבה ושפה מאוחר יותר, בהשראת אהרימן/טייפון.

הזיכרון לא רק שהרג את תודעת הרוח בהתגלות של הטבע ברועים אלא שהרג גם את ידע הזיכרון הישן באמגושים. הרוח נשכחה והשפה האנושית החלה בהדרגה להביע חוויות פיזיות בלבד. לכן הכוהנים, אשר חששו מגדיעה מוחלטת מעולם הרוח החליטו שהדרך היחידה לזכור את שפת האלים הייתה לקבע את מה שהם יכולים לראות בשמי הלילה על חומר (חרס) או על עץ. הדפוסים האלה הפכו בסופו של דבר לאותיות האלף-בית.

• ההתגלות הישנה של הרוח בטבע באמצעות אינספירציות ואינטואיציות, הומרה על-ידי לוציפר^[10] לסגולה החדשה של הזיכרון, מה שנתן אפשרות להיווצרות התמונות המתות והמחשבות המופשטות של מדעי הטבע. לוציפר הרג את איזיס הרוח החיה בטבע עם אור.^[11]

• הזיכרון הישן של הזמן – אשר לפני הלידה נתן את האפשרות לאימגינציות של הדיבור/המחשבות של האלים להיות מובנות – הומר בהדרגה על ידי אהרימן לאותיות המתות של האלף-בית אשר באות לידי ביטוי כלפי חוץ כמו דיבור רגיל, וכלפי פנים כמתמטיקה וגיאומטריה. אהרימן הרג את הרוח החיה במילה (אוזיריס) עם הכתיבה/שפה.^[12]

וכך, למרות שיש להם מטרות מנוגדות, פעלו לוציפר ואהרימן ביד-אחת.^[13] השפעתם הייתה יכולה להוביל להתגשמות מלאה ובלתי הפיכה של הנפש, אלמלא כריסטוס, אוזיריס, אל השמש, לא היה נכנס לאבולוציית האדמה באמצעות איזיס.^[14]

מיסטריית גולגולתא יצרה את האפשרות להיפוך של החומרנות הזאת של הנפש והניתוק מהרוח. כריסטוס נכנס לאבולוציה של העולם כשהוא נושא את האגו המקרוקוסמי אשר, כאשר הדם שלו זרם לאדמה מן הצלב, התאחד עם הגוף האתרי של האדמה וכך גם עם הגוף האתרי של בני האדם. למהותו של האגו הזה יש את הכוח להביא תודעה לתמונות המתות והמחשבות המשתקפות על ידי המוח הפיזי שמצופף את הנפש ודוחס אותה מבחינה חומרית. יש לאגו את הכוח לרומם את התודעה האנושית מהמוח הפיזי באמצעות גאולת סגולת הזיכרון ויכולת החשיבה.

בואו ונתבונן בזה יותר מקרוב.

בנפש התודעה האגו מרגיש את עצמו כנפרד מהעולם. באמצעות היכולת הזו, מחובר כפי שהוא לגוף הפיזי ולעולם הפיזי שסביבנו, האגו משווה מושגים ושופט את האמת שלהם באמצעות המחשבה/השפה. למעשה לעתים רחוקות אנחנו חושבים בתמונות, אנחנו בעיקר שומעים את המחשבות שלנו בראשינו, כמו קריינות, כדיאלוג פנימי ששופט את הדברים שאנו רואים. הסגולה השכלית הזאת של שיפוט עוזרת לנו לקבץ מחשבות ביחד לרעיונות. לאחר מכן, אנו כותבים את המחשבות והרעיונות שלנו על מנת שלא נשכח אותם. האותיות הפכו לסמלים סתמיים שגם אותם אנחנו מקבצים ביחד ומחברים כדי ליצור מילה שמבטאת מחשבה אשר נולדה מתוך מושגים שהנם תמונות לוציפריות מתות. המחשבות המופשטות והרעיונות האלה יכולים אפילו שלא להתאים למציאות, כי אהרימן הרחיק אותם עוד יותר ממוצאם. לכן אהרימן נקרא מלך השקרים.

ובכל זאת, באמצעות כל האמור לעיל, בעזרת מיכאל אנחנו יכולים למצוא שוב את עולם הרוח מתוך חירות על-ידי סגולת יצירת-תמונת מושג בנפש של לוציפר ו’שקרי’ המחשבה של אהרימן, להתעלות מהמוח הפיזי ולחוות חוכמה גבוהה יותר.

“לא לפני שהמחשבות הטביעו את חותמן בגוף הפיזי, והתודעה התרחבה רק לחותם הפיזי הזה, התחילה לראשונה האפשרות של חירות.”^[15]

כאשר אנו רואים מעגל, למשל, הוא נפגש מיד עם המושג ‘מעגל’. המושג הזה נוצר מתוך זיקוק של כל מעגל שראינו אי-פעם וכל שיפוט שביצענו כבר ביחס לחוקיו. אנו רואים את המעגל ואנחנו מבצעים שיפוט חדש ‘כן זה הוא מעגל’. זאת היא מחשבה – אנחנו אומרים את זה לעצמנו. אנחנו מבצעים את השיפוט עם השפה. לכן, אם הייתי אומרת שמעגל הוא צורה אשר כל הנקודות נמצאות בה במרחק שווה מהמרכז לא הייתם צריכים אותי כדי להוכיח זאת בציטוט ממתמטיקאי גדול כלשהו, כי כבר יצרתם מושגים שעמם אתם יכולים לבדוק או לשפוט את האמת שבדבריי – זאת היא העבודה של האגו.

במאמר מוסגר, נשאלתי לעיתים מדוע אני מצטטת את רודולף שטיינר כל-כך הרבה ותשובתי היא זאת: אפסיק לצטט אותו כאשר ארגיש שנוצרו מספיק מושגים לשיפוט התבטאותי באופן עצמאי וחופשי בלי צורך בסמכות חיצונית. אבל זמנה של הסמכות החיצונית מתקרב לסיומו. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבצע את השיפוטים הפנימיים שלנו על מה שאנחנו שומעים, אפילו בתחום המוסר.

במובן מסוים המוסר הנוכחי הוטל על בני האדם מבחוץ באמצעות חוקים. בעתיד זה לא יהיה כך. ייוצרו מספיק מושגים גבוהים והם יהיו כבר בנפש כדי לתת השראה מוסרית אך ורק מתוך הבנה פנימית של מה שהוא המוסרי ומה שאיננו מוסרי. כפי שאנחנו אומרים שלריבוע יש ארבעה צדדים כי כבר יצרנו את המושגים המכירים בכך בתוכנו, כך נזהה יום אחד מוסריות באמצעות המושגים המוסריים אשר יחיו בנו.

אבל מי הוא היוצר האמיתי של המושגים, המחשבות והרעיונות שלנו? האם זהו לוציפר? האם זהו אהרימן? למעשה זהו האגו, האגו שכריסטוס הביא אל האדמה אשר נכנס כבר לנפשות האנושיות. האגו נתן לנו את האפשרות לומר אני. זה מה שמאזן את לוציפר ביציבות בצד אחד של מראת הזיכרון ואת אהרימן בצדה השני.

האגו שלנו כבר פיתח, באמצעות פעולת החישה והחשיבה (באמצעות לוציפר ואהרימן) מאגר של חוכמה ביחס לעולם הטבעי החיצוני. ניתן לומר שמדע הטבע הוא הצטברות של כל מה שאנחנו יודעים אודות כול דבר שראינו באופן פיזי וממשיכים לראות באופן פיזי בעולם, יהיה זה מינרל, צמח, בעל חיים, או אדם. זה מה שנקרא ידע אמפירי, כלומר, ידע שנרכש באמצעות התנסות אובייקטיבית במה שנמצא מחוץ לגוף ולנפש. ניתן להבין מדוע מדעי טבע ‘אוהבים’ רק את מה שנראה, ובדרך כלל לא מתעניינים במה שאיננו ‘נראה’, כי דברים כאלה נחשבים אישיים, סובייקטיביים, לא ניסיוניים-אמפיריים. רק הדברים אשר אפשר לתפוש אותם בצורה כוללת-אוניברסלית על-ידי החשיבה, על-ידי המוח הפיזי נחשבים ‘מדעיים’. אבל לאגו יש את הכוח להגיע לידע גבוה יותר מאשר הידע האמפירי שצבר אודות העולם החומרי. יש לו את הכוח לרומם את עצמו לידע אמפירי של מה שלא קיים בעולם הפיזי באמצעות יכולת האימגינציה, שמשתמשת בחוכמה השכלית כגשר,^[16] הניגשת לרצון באמצעות חשיבה. רודולף שטיינר מכנה את איבר תודעת ה’רצון’ הזה – נפש התודעה. החלק של הנפש אשר מסוגל לרכוש ידע אודות כול הנפש האנושית.

נפש התחושה – ידע של האל.

הנפש השכלית – ידע של העולם.

נפש התודעה – ידע של בן האדם.

ובאמצעות הידע הזה מתאפשר לאדם לעלות לשלושה שלבים נוספים של ידע:

ידע אימגינטיבי – תודעת רצון – חשיבה/ראיה גבוהה.

ידע אינספירטיבי – תודעת תחושה – תחושה/חישה גבוהה.

ידע אינטואיטיבי – תודעת אגו – זיכרון/ידיעה גבוהה.

מאז הרנסנס פיתחנו את הסגולה הזאת והמשימה החשובה ביותר שלה היא להוביל את תודענו מרעיונות לאידיאלים.

אנו רואים את המאבק הזה לתודעה גבוהה יותר מודגם בפסל נציג האנושות. אהרימן משתרע למטה בתחום החשיבה, לוציפר ממעל בתחום החושים ואנחנו עומדים באמצע, או ליתר דיוק האדם ‘האידיאלי’ כמו-כריסטוס אשר יש ברשותו אגו חופשי עומד באמצע בתחום חישה וחשיבה/דיבור גבוהים יותר.

מהו אידיאל?

הרעיונות הרגילים שלנו נולדו מתוך תמונת הראי והמחשבות המתות אודות העולם הפיזי. אידיאלים אמיתיים, לעומת זאת, הנם התפיסה הישירה של הסדר המוסרי, ה’אידיאלים’, רצונו של העולם; תפיסה אימגינטיבית של עולם הרוח הבלתי נראה. רעיונות אינם מחייבים אותנו ולכן הם ישחררו אותנו להיות חופשיים לפעול או לא לפעול, לאהוב או לשנוא.

“לכל מציאות אמיתית בתודעה יש כוח מחייב, כופה. רק תמונות אינן יכולות להכריח. כל דבר שעלול להתרחש באמצעות הרושם אשר נעשה רק באמצעות תמונה יהיה משוחרר לגמרי מהתמונה עצמה. האדם הופך לחופשי, כאשר עם הנפש הרוחנית שלו הוא מרומם את עצמו אל מחוץ לתחומו של קיום מציאותי ומגיח בתחום-תמונה שאינה קיימת.”^[17]

כאשר אנו משתמשים ביצירת-רעיון באופן חופשי עם הרצון שלנו כדי להגיע לאידיאלים רוחניים אמיתיים באמצעות ‘ראיה’ רוחנית זה יביא בנו לידי התרחשות של אהבה לפעולה החופשית הטובה – רצון טוב.

אנחנו מגיעים לראיה על-חושית חדשה כאשר אנו מביאים הכרה לרצוננו, כאשר אנו משתמשים כאיבר בגוף האתרי, האיבר המשמש בדרך כלל לחשיבה ולזיכרון. ראיה כזאת היא אישית, חופשית ומחוממת לפני ולפנים ועדיין גם ניסיונית (אמפירית) כמו התפיסה החושית, למרות שהיא מקיימת חוקים רוחניים. מיכאל, הארכנגל הגדול של השמש, כבר הכין את הדרך לסגולה הגבוהה יותר הזאת על ידי הקרבת האינטליגנציה הקוסמית, כל המחשבות והתקשורת של האלים ביחס לכריסטוס, הלוגוס, לאחר מיסטריית גולגולתא. הוא נתן אפשרות לאינטליגנציה שעד כה הייתה באחריותו לרדת ישירות לאנושות היכן שהיא נכנסה לראש האדם והפכה להגיון. מאותו הזמן ואילך, בני האדם החלו להרגיש שהם האדונים של מחשבותיהם ולא רק כלים עבור ישויות גבוהות יותר. מיכאל, הדוגל בחירות האדם, הניח כך את היסודות ליצירת מושגים חופשיים, חיים, מושגים המסוגלים לנקות ולפנות את התמונות המתות של לוציפר והמחשבות המתות של אהרימן אשר פרשו מסך על הראיה הרוחנית. מושגים אשר מסוגלים לפגוש את עולם הרוח עם הבנה כי למושגים כאלה, אם הם לא נתפשים עם הצללים של החשיבה האהרימנית המופשטת, או עם מעוף הדמיון הלוציפרי, אלא עם תחושת-רצון, יש את הכוח לשנות את הגוף האתרי לאיבר של תפישה אימגינטיבית.

“שליחותו של מיכאל היא להעביר לגופים האתריים של בני אדם את הכוחות האלה אשר באמצעותם צללי-המחשבות עשויים לרכוש שוב חיים.”^[18]

מהי האינטליגנציה הזו בזמננו?

בזמננו האינטליגנציה הקוסמית בצורתה הטהורה ביותר נמצאת במדע הרוח או אנתרופוסופיה, העמית הרוחני של מדעי טבע. כאשר אנו מאפשרים למדע הרוח, הנפש החיה של איזיס/אנתרופוסופיה להיכנס לתוכנו בתמונות חיות, מחוממות לפני ולפנים בתחושות/רצון שלנו הן ממירות את הגוף האסטרלי והגוף האתרי שלנו. האינטליגנציה הזאת יוצרת תמונות אשר הופכות למושגים חדשים שאינם מאלצים אותנו אלא מותירים אותנו חופשיים, הם אינם מיידעים ​​אותנו אודות חוקים פיזיים, אלא אודות חוקים רוחניים – ניתן לומר שהם, במובן מסוים, ‘שקרים’ פיזיים – אבל כך מיכאל משתמש באהרימן! קחו למשל את מדיטציית צלב הוורדים, אנחנו לא רואים וורדים צומחים על צלב בטבע, אבל כאשר אנו יוצרים את ה’שקר’ הזה בתוכנו, יש לו את הכוח לרומם את החשיבה הלאה מהמוח הפיזי.

כך אנו רואים כיצד מיכאל משתמש בלוציפר ואהרימן ליצירת מושגים חדשים אשר הינם מעל ל’מציאות’ הפיזית באמצעות מדע הרוח. ראשית מיכאל עוזר לנו להמיר את התמונה יוצרת ה’קסם’ של לוציפר בגוף האסטרלי שלנו לתמונות חיות חדשות בזיכרון שלנו. שנית הוא עוזר לנו להפוך שקר אהרימני בגוף האתרי שלנו לפנטזיה – היכולת ליצור מחשבות פנימיות ורעיונות על דברים שאינם קיימים בעולם הפיזי החיצוני. (רודולף שטיינר אומר לנו שזהו סוג של החשיבה הדיאלקטית).

שתי הסגולות: חשיבה וזיכרון, הופכות כך לאיבר גבוה יותר של תפישה, איבר שיכול לראות את העתיד ולהבין את העבר בהתאמה, ועדיין נמצא בהווה. זהו איבר ההכרה אשר רודולף שטיינר מכנה, הלב האתרי.

האינטליגנציה של מיכאל, כאשר היא נלקחת בחום מולידה בנו עניין עמוק, אהבה עמוקה שמפתה אותנו להתעלות אל מחוץ לגוף הפיזי ולהתאחד עם מה שאנחנו לא רואים, זהו רצון לרומם את עצמנו ללא אנוכיות ולתפוש את העולם הרוחני – חוסר האנוכיות הזה הוא הכוח שמוביל לחשיבה אינטואיטיבית ולתפישה אימגינטיבית או מוסרית.

“עודף הכוח, שכך זורם למעלה – אבל דרך לוציפר – מתוך האדם הפנימי, ישתנה בעידן מיכאל לכוח אימגינטיבי. כי בהדרגה, כוחה של האימגינציה הרוחנית יעשה את דרכו לתוך התודעה השכלית הכללית של האנושות. עם זאת, אותה תודעת ‘הרף-העין הנוכחי’ אשר יש כעת לאדם, לא תהיה עמוסה כך עם נטל כלשהו של מציאות מתמשכת. היא תמשיך לחיות בתמונות שבאות והולכות. אבל עם האימגינציות שלו האדם יישא את עצמו כלפי מעלה לתוך עולם-רוח גבוה יותר; כאשר ממש באותה העת הוא מגיע פנימה עם זיכרונותיו, לתוך אנושיותו העצמית. האדם אינו מחזיק את האימגינציות בתוך עצמו; הן חקוקות בקיום-קוסמי קבוע; ולכן הוא יכול לשחזר אותן תמיד מחדש בתמונות החולפות של חיי הנפש שלו.”^[19]

“כאשר אנו משחררים את החשיבה שלנו מהגוף, אנו מרגישים כאילו שהחשיבה שלנו נחטפה מאתנו, כאילו שהיא התרחבה והתפשטה בחלל ובזמן. החשיבה, שבדרך כלל אנחנו אומרים שמתרחשת בתוכנו, מתאחדת עם העולם הרוחני שמסביב, זורמת לתוכו, ומשיגה אוטונומיה מסוימת מאתנו הדומה לעצמאותן של העיניים, אשר קבועות בארובותיהן יותר כאיברים אוטונומיים. כך, למרות שהחשיבה המשוחררת שלנו קשורה לעצמי הגבוה שלנו, היא עצמאית כדי לפעול כאיבר הרוחני שלנו של תפישת מחשבות ורגשות של ישויות רוחניות אחרות. תפקידה דומה בכך לזה של העיניים שלנו. בהדרגה, תהליכי החשיבה, המוגבלים בדרך כלל על-ידי האינטליגנציה שלנו, נהיים עצמאיים מההוויה שלנו כאיברי תפישה רוחניים.”^[20]

עכשיו זה נשמע דבר קשה ומופשט לעשות, להתעלות עם רצוננו, אבל האמת היא, שזה כלל איננו קשה. בימינו היכולת הזאת נמצאת כבר כאן, רבים כבר נולדים עם תפישה על-חושית טבעית. צפינו ביכולת הזו בסדנה שלנו. אנחנו עושים זאת כל הזמן אלא שאנחנו רק לא מודעים לכך. למה? רודולף שטיינר הזהיר אותנו שעד אמצע המאה האחרונה המאה תהיה חצייה קולקטיבית של האנושות את הסף שלא במודע.

תודעה זו של הבלתי נראה נקראת ‘גמוט’ (Gemut), או הסגולה החדשה אשר גתה כינה בשם שיפוט אינטואיטיבי (Anschauende Urteilskraft) – זהו כושר שיפוט תפישה רוחנית. יכולת לראות ולהרגיש ולדעת את העולם הרוחני שאנו משיגים על ידי התעלותנו אל מחוץ לעצמנו, במיוחד מחוץ למוחנו הפיזי.

“תפיסה על-חושית מתחילה בשחרור כוח המחשבות שלנו מהגוף הפיזי וממשיכה עם שחרורן של החשיבה וההרגשה שלנו. בבירור, אז, אנחנו יכולים לדעת ובאמת ולהתנסות במפגשים עם ישויות רוחניות אחרות רק על ידי עזיבת הגוף שלנו ועל ידי הטבלת הנפש החשה והרוצה שלנו בעולם הרוח.”^[21]

בסדנה שלנו הבוקר חווינו את זה באופן טבעי. ראינו את בבואת-הגרר ואת הצבע המשלים. גילינו שאלו הם הרשמים שאנו יוצרים כתגובה לפגישת עולם הרוח, המאוכלס על ידי ישויות. ישויות טבע החומקות לתוכנו עם כל רושם חושי בין אם אנחנו שמים לב אליהן ובין אם לא. הן חיות תחת קסם בטבע ונכנסות לתוכנו ומוקסמות בנו. הן יוצרות בתוכנו רשמים הנעים עמוק יותר באמצעות הזיכרון לגוף הפיזי שבו הם הופכים למושגים הנתפסים על-ידי אהרימן, מושגים אשר הם ישויות רוחניות אשר הופשטו ממהותם הרוחית. רודולף שטיינר קורא להן רוחות רפאים. אנחנו נושאים את המושגים הללו איתנו לכל מקום שאנחנו נעים אליו, והם עוזבים אותנו רק במוות כדי להיעשות קסומים לתוכנו שוב בעת הלידה כאשר אנו אוספים את גופנו האתרי מאתר העולם שוב כדי להיכנס לחיים חדשים. אלו הן ישויות בסיסיות (אלמנטלים) היוצרות את השלמות אשר רודולף שטיינר כינה – הכפיל. רק ראייתן במציאות הרוחנית שלהן משחררת אותן. עד אז המושגים המתים האלו, שהומרו על ידי אהרימן ולוציפר בתוכנו, גורמים לנו לחולי מבחינה רוחנית – הם עושים אותנו מטריאליסטים ואתיאיסטים.

התהליך שחווינו הבוקר היה אובייקטיבי, במילים אחרות, כולנו חווינו אותו באופן דומה, כי חשיבה טהורה היא, פשוטה כמשמעה, ההיפך מהחשיבה רגילה. ראשית זהו תהליך שמתרחש מחוץ לנו ורק אז אנחנו מביאים את ההתנסות האובייקטיבית, את ה’אידיאל’ הרוחני החי מעבר לכל הדברים החושיים לתוך הגופים האתריים שלנו היכן שיש לו חיים אובייקטיביים בנו.

“הוא חייב להתייחס לחשיבה כאל פעילות אישית-סובייקטיבית גרידא המסוגלת להקרין תמונה מופשטת של הטבע. אבל הוא חש באופן ישיר את האופן שבו את הרעיון החי והפעיל בישותו הפנימית הוא מייחס לעצמו ולטבע כאל אחדות שלימה, ומה שעושה את הופעתו בהווייתו הפנימית כגורם אישי-סובייקטיבי הוא עבורו באותו הזמן מושא-אובייקטיב; הוא יודע שהוא כבר לא מתעמת עם הטבע כעם זר, אבל הוא מרגיש שהוא גדל ביחד עם כולו. הסובייקטיבי הפך לאובייקטיבי; המושא-האובייקט חדור במלואו עם הרוח.”^[22]

מדוע אנחנו רואים את העולם הרוחני כבבואות-גרר בתוכנו, כצבעים משלימים? כי בעולם הרוח אנו רואים את ההיפך, את המשלים של מה שקיים בעולם הפיזי – מכאן התרגול שלנו בחשיבה מנוגדת.

“חישבו, למשל, אודות האדם הפיזי. לראיה דוואכנית הוא נראה כך: מה שהחושים הפיזיים תופשים, נעלם, ואור מבזיק בתחום הקרוב ביותר סביב האדם הפיזי, שבו מחוץ לזה יש חלל; באמצע, היכן שישנו הגוף הפיזי, נמצא חלל ריק, נטול ממשות – כמו סוג של תשליל. בעלי חיים ובני אדם מופיעים כאן בתמונות מנוגדות; דם מופיע כירוק – כצבע המשלים שלו. כל התצורות שהן פיזיות בעולמנו נמצאות באבטיפוסים של הדוואכאן.”^[23]

“כאשר אנו נכנסים לעולם הדוואכני העולם האסטרלי נותר נוכח במלואו; אנו שומעים את הדוואכני ורואים את האסטרלי, אך מהיבט שונה, המציע לנו חזיון מדהים. אנחנו רואים את הכול בתשליל, כאילו בסרט צילום. היכן שקיים חפץ פיזי, אין שום דבר; מה שהוא אור בעולם הפיזי מופיע אפל ולהיפך. אנחנו גם רואים את הדברים בצבעיהם המשלימים: צהוב במקום כחול, ירוק במקום אדום.”^[24]

הישויות היסודיות האלה אשר ניחנו בנפש ונישבו בקסם לתוך כל החיים החומרניים הן ישויות רצון והן נושאות לתוכנו, דרך החושים שלנו, את החוכמה של רוח הקודש, הן חדורות ברוח.

“אפשר לחזור לזמנים שבם מחשבות הובנו ישירות עם האני. אולם הן לא היו אז, כמו עכשיו, צלליות; הן אפילו לא היו רק חיות; הן ניחנו בנפש והיו חדורות ברוח. כלומר, האדם לא חשב מחשבות; הוא הבין תפיסה ישירה של הישויות הרוחניות הממשיות.”^[25]

בעבר הרוח חייתה ביסוד האש, מאוחר יותר ניתן היה למצאה ביסוד האוויר. בזמננו הרוח כבר עזבה את האוויר והתעלתה גבוה יותר למען החירות, והיא נמצאת ביסוד האור. במובן מסוים אנחנו ‘נושמים’ באורו של לוציפר בעינינו הפיזיות ואורה של רוח הקודש של החוכמה בעינינו הרוחניות באמצעות חסותן של ישויות הרצון היסודיות. הישויות היסודיות הנכנסות לתוכנו נושאות לא רק את אור התחושה הלוציפרי המת, החומק לתוך הזיכרון ומומר למחשבה על ידי אהרימן, אלא גם את אור רוח הקודש.

“התמונות אשר יש לו בפני נפשו של העולם הפיזי שבחוץ, לא הועברו עכשיו על-ידי איברי-התחושה. הן הוכחה ישירה של העובדה, שבאמצעות ומעבר לחיבור החושי, יש לאדם כל הזמן קשר אחר עם העולם הטבעי שסביבו – קשר שאינו מועבר על-ידי החושים החיצוניים. זהו הקשר שלו עם הרוח שמוצא את התגשמותו בעולם החיצוני של הטבע … בעידן שדרכו האדם רק עבר באבולוציה הקוסמית, אנשים הנוטים למדע החלו להחזיק בהשקפה שצבע, צליל, תחושות-חום, הם לא באמת בעולם, אלא באדם. ההנחה ‘צבע אדום’ – הם אומרים – איננה דבר מה בחוץ, בסביבת-העולם האמיתית של האדם, אלא רק ההשפעה הנוצרת באדם עצמו על ידי משהו לא ידוע. האמת עם זאת היא ההיפך הגמור. הצבע ביחד עם העין אינם חלק מהאדם; אלא שהעין ביחד עם הצבע הינם חלק מהעולם. האדם איננו לוקח באופן פסיבי לתוכו, במשך כול ימי חייו עליי אדמות, זרם של רשמים מסביבתו הארצית; אלא שהוא בעצמו צומח החוצה, מלידה ועד מוות, לתוך העולם הזה אשר מחוץ לו.”^[26]

החוכמה שוכנת באור.

לכן אנחנו חייבים להתגבר על טייפון ולפתח צורה חדשה של יוגה – הצורה הישנה כבר איננה מעשית, מאז שכבר לא ניתן למצוא את הרוח באוויר. אנחנו חייבים לפתח את יכולת הנשימה ברוח קודש שוב דרך תפישה גבוהה, אוזיריס, הכרוכה בסוג של נשימה מתוך רצון משלנו והטבעתה בעולם האתרי. כי בפעולת הגומלין החדשה הזאת עם הרוח אנו הופכים את החותם הלוציפרי של העולם בנפשותינו על ידי הטבעת האימגינציות שלנו בעולם האתרי.

“איש אינו שומר את האימגינציות בתוך עצמו; הן חקוקות בקיום-הקוסמי התמידי; ומשם הוא יכול לשחזר אותן בכול פעם מחדש בתמונות החולפות של חיי הנפש.”^[27]

איך אנחנו עושים את זה?

כאשר המחשבות של האלים, הדיבור שלהם והתקשורת מכוכב לכוכב, נכנסים לצאצאיהם – הישויות היסודיות – המחשבות האלה הופכות לרצונם של העולמות.

מחשבות קוסמיות של עולמות הכוכבים הופכות לרצון העולם בטבע.

כאשר רצון העולם הזה נכנס לישות האנושית הוא הופך למחשבות רוחניות/אימגינציות וכאשר אלו נכנסות לרצון האדם הן מעוררות פעילות, חום רוחני, שעובר אתריזציה בדם ועולה לגרון כדי להפוך לדיבור רוחני – תקשורת ישירה של האינטליגנציה הקוסמית המואנשת.

אפשר לומר שזהו סוג של פולחן הפוך.

אנחנו יכולים לעשות זאת רק בגלל מה שצפינו בו הבוקר. ציינו שהטביעות האתריות הראשונות של הרוח נעלמות מהר מאוד, כי מיכאל עוזר למוסס אותן. הוּא מפלס את הנתיב מן הראש אל הלב כדי לתת לנו עצמאות. מדוע הוא עושה זאת? זאת היא משימתו למנוע מלוציפר להפוך אור לחומר בתוכנו על מנת ליצור בנו מרק רוחני הומוגני. זה היה עלול להפריע ליכולתנו להבחין בין חיצוני לפנימי כך שמיכאל ‘מפנה אותם’. כי נלמד רק באמצעות מאמצינו העצמיים לזהות ולהבחין בהבדל בין הגוף האתרי שלנו לעולם האתרי. אך ורק על ידי ‘ידיעת’ עצמנו במובן המילולי הזה, רק באמצעות היותנו מודעים ברצון אנחנו יכולים למצוא את דרכנו לתפיסה רוחנית עצמאית טהורה.

העולם הפיזי הוא החידה ואנו מוצאים לה את התשובה רק בתוכנו. אנו יוצרים בתוכנו את ההשלמה הרוחנית של העולם. העולם הטבעי הוא כאן באמת למטרה הזו, כך שאנחנו יכולים להתעלות לגבהים רמים יותר באמצעות תפישת ה’אידיאלים החיים’, המשלימים העל-חושיים של הטבע. לכן, אם ברצוננו למצוא את האני האמיתי שלנו אנחנו חייבים לרצות את גוף החשיבה שלנו החוצה לתוך העולם האתרי, אם ברצוננו למצוא את העולם האתרי אנחנו חייבים להביא את הרצון הזה של העולם לאיבר החשיבה שלנו לגופנו האתרי. בדרך זו אנחנו לא מאבדים את חיינו העצמאיים, אלא מוסיפים לחיים שתוף עם ישויות רוחניות. הישויות הבסיסיות עושות זאת עבורנו. הן מסייעות לנו למצוא את הגופים האתריים שלנו ואת העולם האתרי; הן מקריבות את עצמן כדי לאפשר שלנו את הקשר עם כריסטוס.

נסתכל על כך יותר מקרוב מחר כאשר אנו חוקרים את מיתוס איזיס.

————————————————————————————————————

1. Michael and the New Isis Mysteries, Lectures Given by Adriana Koulias, Dornach, Switzerland, 23th-24th February 2013.

   http://media.wix.com/ugd/93123f_f77e79beb4184af9b024d149b3972a78.pdf ↑

2. יצא לאור בעברית בספר בשם: פסלו של רודולף שטיינר נציג האנושות כתמונה לדרך הרוחנית / דניאל זהבי / הוצאת חירות. ↑
3. יש בגוף האדם 28 עצבי גולגולת (עצבים קרניאליים) והמספר 14 הוא מחצית אחת מ – 28. חשוב לזכור שרודולף שטיינר גם אומר לנו שאוזיריס היה היכולת הקשורה לתפישת אור רוחני, כלומר נשימה באור, וטייפון היכולת החדשה שהרגה את הסגולה הזו באמצעות הנשימה – נשימת אוויר במקום אור. ↑
4. הרצאותיו של רודולף שטיינר בסדרה ‘לוציפר, אהרימן, אזורס. מפיסטופלס ורעידות-אדמה.’, הראשון בינואר והעשרים ושני במרס 1909, ברלין, 107GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA107/English/AP1954/DeedCh_index.html ↑

5. שם. ↑
6. שם. ↑
7. הרצאת רודולף שטיינר הראשונה בסדרה ‘מיתוסים קדומים: משמעותם והקשר שלהם לאבולוציה.’, דורנאך, הראשון בינואר 1918, 180GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA180/English/SBC1971/19180104p01.html ↑

8. שם. ↑
9. הרצאת רודולף שטיינר ‘זיכרון והרגל’, חלק ראשון, דורנאך, העשרים ושישי באוגוסט 1916, 170GA.

   http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA170/English/APC1948/19160826p02.html ↑

10. מכתבים ומחשבות מנחות מאת רודולף שטיינר, ‘מיסטריית מיכאל’, המכתב העשרים ושניים, 26.GA יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: מיסטריית מיכאל

    http://wn.rsarchive.org/Books/GA026/English/APC1956/GA026_index.html ↑

11. ידועה לעתים כפרספונה ובפעמים אחרות כאלה נטורה. ↑
12. הרצאת רודולף שטיינר השלישית בסדרה ‘מיתוסים קדומים: משמעותם והקשר שלהם לאבולוציה.’, דורנאך, השישי בינואר 1918, 180GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA180/English/SBC1971/19180106p01.html ↑

13. אנחנו שומעים אודות השותפות הזאת בין לוציפר ואהרימן באגדה המספרת אודות תות-הרמס – ישות הקשורה עם לוציפר – שהראה לפרעה המצאה חדשה שנועדה להחליף את כתב חרטומים המצרי, ההמצאה שהוא כינה כתיבה, כתיבה שמתארת ​​את רק את הטבע החומרי של העולם. ↑
14. הרצאות המחברת אדריאנה קוליאס אודות חוה השמימית וחוה הארצית.

    http://media.wix.com/ugd/93123f_6306941d549f4b52a2cbda5f9e713ee8.pdf ↑

15. מכתבים ומחשבות מנחות מאת רודולף שטיינר, ‘מיסטריית מיכאל’, המכתב השלישי, 26.GA http://wn.rsarchive.org/Books/GA026/English/APC1956/GA026_index.html ↑
16. רואים את זה בא לידי ביטוי על ידי הקרבתו של הנחש באגדה מאת גתה אודות הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: מהות רוחו של גיתה כפי שמשתקפת באגדה הנחשה הירוקה והחבצלת היפה. ↑
17. מכתבים ומחשבות מנחות מאת רודולף שטיינר, ‘מיסטריית מיכאל’, המכתב העשרים ושניים, 26GA. ↑
18. שם, המכתב השלישי. ↑
19. שם, המכתב השלישי. ↑
20. הרצאת רודולף שטיינר ‘ברכת המתים’, הרצאה חמישית בסדרה ‘נוכחות המתים בנתיב הרוחני’, פאריס, 26 מאי 1914, 154GA.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/ Memory and Habi PresDead/19140526p01.html ↑

21. שם. ↑
22. רודולף שטיינר, תפיסת העולם של גתה, הפרק הרביעי בספר, 6GA.

    http://wn.rsarchive.org/Books/GA006/English/APC1928/GA006_index.html ↑

23. הרצאת רודולף שטיינר השלישית בסדרה ‘תאוסופיה של רוזנקרוציריזם‘, העשרים ושישי במאי 1907, 99GA, הסדרה יצאה לאור בעברית בספר בהוצאת חירות.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA099/English/RSP1966/19070526p01.html ↑

24. הרצאת רודולף שטיינר ‘שלושת העולמות’, ההרצאה השנייה בסדרה ‘בשערי עולם הרוח’, שטוטגרט, העשרים ושלישי באוגוסט 1906, 95GA. הסדרה יצאה לאור בעברית בספר בהוצאת שוני תובל.

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA095/English/RSPAP1986/19060823p01.html ↑

25. מכתבים ומחשבות מנחות מאת רודולף שטיינר, ‘מיסטריית מיכאל’, המכתב השלישי, 26.GA

    http://wn.rsarchive.org/Books/GA026/English/APC1956/GA026_index.html ↑

26. שם, המכתב החמשה-עשר. ↑
27. שם, המכתב השלישי. ↑