מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות – 05

מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות – 05

מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות

רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בברלין

6 בפברואר, 1917 – 20 במרץ, 1917

מספר שמידט S-3348

GA 175

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן 

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מס' 5

הנפש האנושית והיקום (חלק ב – המשך מהרצאה 3)

ברלין, 6 במרץ, 1917

דיברתי איתכם על שלושת המפגשים שהנפש חווה במשך החיים בין הלידה למוות, מפגשים שכבר במהלך חיים אלה מביאים אותה למגע עם עולמות הרוח. בואו נחזור היום לנושא זה, שבהרצאה הקודמת נגענו בו רק באופן חלקי, בתור הכנה. היום נדון בנושא בצורה מפורטת יותר.

ציינו שבדרך כלל באמצע פרק הזמן בין השינה ליקיצה, יש לאדם מפגש עם העולם הקשור לרוח-העצמיות שלנו. (אני אומר בדרך כלל, מפני שאני מתייחס לשינה הנורמלית, בלילה.) אז הוא פוגש את העולם שבו נמצאות הישויות מההיררכיה שאנו מכנים היררכיית המלאכים. אם כן, כל פעם שאנו עוברים למצב של שינה, אנו עוברים במובן מסוים דרך אותו עולם שבו שוכנות ישויות אלה, דרך העולם הקרוב ביותר לעולם הפיזי שלנו, כשעולים כלפי מעלה. דרך מפגש זה אנו מרעננים ומחזקים את כל ישותנו הרוחנית. מסיבה זו, מאחר שבמצב של שינה האדם נמצא בקשר עם עולם הרוח, שום הסבר מטריאליסטי של השינה שהמדע החיצוני מנסה לתת אינו יכול להוות הסבר מספק. ניתן להסביר הרבה ממה שמתרחש בתוך האדם דרך השינויים שחלים בגוף בין ההתעוררות להירדמות, ואנו יכולים לנסות להסביר את השינה עצמה באמצעות שינויים אלה. אך אף הסבר מסוג זה אינו מניח את הדעת עד הסוף, מפני שתוך כדי השינה מתרחש המפגש שתיארנו, והאדם נכנס דרכו לקשר עם עולם הרוח. זה עושה את כל ההבדל. לכן, דווקא כשבוחנים את מצב השינה אנו יכולים לראות איך האדם, אלא אם כן הוא מחפש קשר מודע עם עולם הרוח, מגיע רק למושגים ורעיונות שהם חצי-אמיתיים, ומפני שמושגים חצי-אמיתיים אלה חודרים לחיים, הם הופכים אותם לשקריים, ובסופו של דבר גורמים לקטסטרופות גדולות.

מבחינה מסוימת, המושגים החצי-אמיתיים האלה אפילו יותר גרועים מהמושגים שאינם נכונים בכלל, מפני שאלה שמגבשים רעיונות ומושגים חצי-אמיתיים סומכים עליהם; הם מסוגלים להוכיח אותם, כי עקב היותם אמיתיים חלקית, ניתן להוכיח אותם. אף ניסיון להפריך אותם לא ישפוך אור על הדבר, כי הרי יש במושגים אלה משהו מן האמת! מושגים כאלה באמת מביאים שקר לתוך החיים אפילו יותר מהמושגים שאין בהם כל אמת, שבהם ניתן מייד לזהות את השקר. אחד מהמושגים החצי-אמיתיים האלה, שבמידה מסוימת המדע החיצוני מתחיל היום לוותר עליו, למרות שישנם עדיין רבים שמאמינים בו, הוא הרעיון שכבר הזכרתי בעבר, הרעיון שאנו ישנים מפני שאנו עייפים. אפשר לומר שמושג זה הינו רק חצי-אמת, תוצאה של התבוננות חלקית וחצי-אמיתית: אנשים חושבים שהפעילויות של היום מעייפות את הגוף, ומאחר שאנו עייפים, אנו חייבים לישון! הערתי כבר בהרצאות קודמות שהגדרה זו של השינה אינה מסבירה מדוע אנשים בעלי אמצעים, שמעולם לא עבדו, במצבים מעוררי-עניין שקשורים בעולם החיצוני לעתים קרובות נרדמים מייד כשהם שומעים דברים מסוימים. כמובן, אי אפשר לטעון שאנשים אלה מותשים, ולכן זקוקים לשינה. הנחה זו אינה נכונה בכלל. אם אנו מאמינים שאנו מוכרחים לישון בגלל העייפות, אנחנו רואים רק חצי-אמת. ניתן לקלוט זאת רק כאשר משווים את מה שמבחינים מכיוון אחד עם מה שניתן לראות מן הכיוון השני, כשאנו פוגשים את המחצית השנייה של האמת. אתם תבינו מייד למה אני מתכוון.

השינה וההתעוררות בחיי האדם באות אחת אחרי השנייה ומתחלפות בצורה ריתמית. אך האדם הינו ישות חופשיה, ולכן הוא יכול להתערב בריתמוס הזה (הוא עושה זאת יותר מכורח הנסיבות מאשר עקב מה שניתן לכנות רצון חופשי; אבל הנסיבות הן למעשה הבסיס לחירות בחיים). ריתמוס אחר ששייך לאותו הסדר כמו השינה וההתעוררות הינו המחזור של עונות השנה; ההתחלפות של הקיץ והחורף (מבלי להתחשב בעונות המעבר), אבל התודעה הרגילה אינה עושה קשר נכון בין השניים. אף אחד לא יעלה על דעתו לומר שהיות והאדמה מתאמצת בקיץ כדי לפתח את הכוחות הגורמים לצמחים לגדול ולתופעות נוספות רבות, לכן היא מתעייפת וזקוקה למנוחה בחורף. כולם היו דוחים רעיון זה כמגוחך, והיו אומרים שהחורף בכלל לא קשור לעבודה של האדמה במהלך הקיץ, אלא נגרם מפני שהשמש נמצאת במקום שונה ביחס לכדור הארץ באזורים בהם נכנס החורף. אנשים מאמינים שבמקרה זה הכול נגרם מבחוץ, בעוד שבשינה וביקיצה הכול בא מעייפות, מבפנים. בשני הצדדים מדובר בהבנה מוטעית: צד אחד אינו נכון בדיוק כמו הצד השני, או יותר מדויק, צד אחד נכון חלקית בלבד, וכך גם הצד השני – כי הריתמוס של השינה והיקיצה הינו אותו סוג של ריתמוס כמו זה של החורף והקיץ. יש מעט אמת באמירה שאנו ישנים מפני שאנו עייפים, בדיוק כמו באמירה שהחורף בא מפני שהאדמה התעייפה בקיץ. שתי האמירות האלה מתבססות על הפעולה העצמאית של ריתמוס מסוים שנוצר עקב נסיבות מסוימות. הריתמוס בין השינה והיקיצה נוצר מפני שנפש האדם זקוקה למפגש חוזר ונשנה עם עולם הרוח. אילו היינו אומרים שאנו רוצים לישון ולכן אנו מרגישים עייפים, אילו היינו אומרים שאנו נכנסים למצב בו אנו זקוקים לחלק אחד של הריתמוס, לחלק של השינה, ולכן אנו מרגישים עייפים, היינו אומרים את האמת המדויקת יותר מאשר כשאנו טוענים שמאחר שאנו עייפים, אנו חייבים לישון.

הסוגיה הזאת תמשיך להתבהר עוד אם פשוט נשאל: ' אז מה עושה הנפש כשהיא ישנה?' במדע נטול הרוחניות של היום חסרה ההבנה הנדרשת והיכולת לענות נכון לשאלה זו. בזמן שאנו ערים, אנו נהנים מהעולם החיצוני וההנאה הזאת ממשיכה לאורך כל חיינו. אנו לא נהנים מהעולם החיצוני רק כאשר יש לנו אוכל טעים על הצלחת – זה בדרך כלל המובן שאנשים מדברים על 'הנאה' מפני שכאן ההקשר הינו ישיר – אלא במשך כל הזמן בו אנו ערים אנו נהנים מהעולם החיצוני; כל החיים הינם הנאה. כאשר יש בעולם דברים רבים שאינם נעימים, דברים רבים שנראים לא מהנים, זאת אינה אלא אשליה, שעליה נדבר בהרצאות הבאות בהקשרים אחרים. במצב הערות שלנו אנו נהנים מהעולם החיצוני; בשינה אנו נהנים מעצמנו. כשם שכאשר אנו נמצאים עם הנפש שלנו בגוף, ובאמצעות הגוף אנו נהנים מהעולם החיצוני, כך אנו נהנים גם כאשר אנו נמצאים עם הנפש שלנו מחוץ לגוף שלנו, כי גם אז, בחיים בין הלידה למוות, אנו עדיין מחוברים לגוף: אפילו כשאנו נמצאים מחוץ לגוף, אנו נהנים ממנו. מצב השינה, השינה הרגילה, הינו מצב בו אנו חווים את גופנו באופן עמוק יותר, כך שאנו נהנים ממנו. אנו נהנים ממנו מבחוץ. הפירוש הנכון של החלומות, החלומות הרגילים הכאוטיים, הינו שהם ההשתקפות של ההנאה מהגוף שהאדם חווה בשינה ללא חלומות.

ההסבר הזה לגבי השינה יכול להתאים יותר כדי להבין את הדוגמא שהזכרנו קודם של האדם העשיר שזקוק לשינה. לא נאמין עליו בקלות שהוא באמת עייף; אבל אנו כן יכולים להאמין שהוא כל כך אוהב את גופו, שהוא מעדיף ליהנות ממנו מאשר ממה שמציע לו העולם החיצוני. הוא אוהב כל כך את גופו, וכל כך אוהב ליהנות ממנו, שהוא מעדיף זאת בהרבה על פני הקשבה להרצאה, למשל, שהוא נוכח בה אולי רק מפני שהיה מתבייש לא להגיע אליה. או אפשר לומר גם שהוא מעדיף ליהנות מגופו מאשר להאזין ליצירה של מוזיקה קלסית יפה אבל קצת קשה, שמרדימה אותו ברגע שהוא נאלץ להקשיב לה. השינה הינה הנאה-עצמית.

מאחר שבשינה, בשינה הרגילה, אנו נפגשים עם עולם הרוח, השינה שלנו איננה אך ורק הנאה-עצמית, אלא במידה מסוימת גם הבנה-עצמית, קליטה-עצמית. מבחינה זו, למען ההתפתחות הרוחנית שלנו יש צורך בכך שאנשים ילמדו להבין שבשינה הרגילה הם למעשה צוללים לתוך הרוח, וכאשר הם מתעוררים הם עולים מתוך הרוח אל פני השטח; עליהם ללמוד להרגיש יראת כבוד כלפי מפגש זה עם הרוח.

כדי לא להגיע להבנה חלקית בלבד, אחזור שוב למה שנקרא תעלומת העייפות; כי התודעה הרגילה יכולה להיתפס בנקודה זה ולהתבלבל. היא יכולה לומר: כן, אבל אנחנו באמת מרגישים עייפים, וכשאנחנו עייפים, אנחנו מרגישים צורך לישון. זאת נקודה שבאמת דורשת הבחנה ברורה מאוד. כמובן שאנחנו מתעייפים תוך כדי העבודה היומיומית, ובזמן השינה אנו יכולים להתאושש מהעייפות. כלומר, החלק הזה של השאלה נכון: אנחנו מסוגלים להתגבר על העייפות באמצעות השינה. אך השינה איננה תוצאה של עייפות, אלא הנאה שאנו חשים בתוך עצמנו. בהנאה-עצמית זו, האדם רוכש את הכוחות שבאמצעותם הוא מסוגל לגרש את העייפות, אבל המסקנה מכך איננה שכל שינה מגרשת עייפות; כי בעוד שזה נכון שכל שינה הינה הנאה-עצמית, אין זה נכון שכל שינה מגרשת עייפות. כי אדם שישן ללא צורך, שנרדם בכל הזדמנות כשאין לו באמת צורך בכך, יכול להגיע לשינה שאין בה עייפות אותה צריך לגרש, לשינה שאין בה דבר מלבד הנאה-עצמית. בסוג זה של שינה, האדם בוודאי ישתדל כל הזמן לגרש את העייפות, מפני שהוא רגיל לעשות כך בזמן השינה; אבל אם אין עייפות, כמו במקרה של האדם העשיר שנרדם בקונצרט, הוא רק ינוע סביב הגוף שלו, כמו שהיה עושה אילו הייתה בו העייפות. אם אין עייפות, הוא רק ימשיך "לטאטא" את גופו באופן מיותר, וכתוצאה מכך הוא עלול ליצור כל מיני תופעות שליליות בגופו. זאת הסיבה לכך שאנשים אמידים שישנים יותר מידי סובלים יותר מכל מיני מצבים כמו תשישות עצבים וכדומה.

דרך חיבור למדע הרוח, ניתן לתאר מצב בו האדם יהיה מודע לדבר הבא: 'אני חי בריתמוס שבו אני פעם בעולם הפיזי ופעם בעולם הרוח. בעולם הפיזי אני נפגש עם הטבע הפיזי החיצוני; בעולם הרוח אני נפגש עם הישויות השוכנות בעולם הרוח.'

אנו נבין את המצב במלואו אם נעמיק את ההתבוננות בטבע השלם של האדם מנקודת מבט מסוימת. אתם יודעים שעל פי המדע החיצוני המכונה ביולוגיה נהוג לחשוב על האדם כאחדות, המחולקת באופן פשטני לראש, חזה, וחלק תחתון עם הגפיים ששייכים אליו. בתקופות הקדומות, כאשר עדיין היה לאדם ידע אטוויסטי, הוא צירף לחלוקה זו של האדם היבטים נוספים. אפלטון הגדול, הפילוסוף היווני, ייחס לראש את החוכמה, לחזה את האומץ באדם, ולחלק התחתון את האימפולסים הנמוכים של הטבע האנושי. את מה ששייך לחלק של החזה ניתן לרומם לדרגה אצילית יותר כשמוסיפים חוכמה לאומץ, וזה הופך לאומץ חכם, לפעילות חכמה. לגבי מה שנחשב לחלק התחתון באדם, ששייך לחלקים הנמוכים של גופו, אם החוכמה מקרינה לתוכו, הוא הופך, במילים של אפלטון, ל"עטוי בשמש". כך אנו רואים איך הנפש מחולקת ומיוחסת לחלקים השונים של הגוף. היום, כשיש לנו את מדע הרוח שלא היה נגיש לאפלטון באותו האופן, אנו יכולים לדבר על דברים אלה בצורה הרבה יותר מדויקת.

כאשר אנו מדברים על האדם השלם, ועל ארבעת מרכיביו העיקריים, אנו מתחילים מלמעלה בתיאור של ה'אני' שלו. כל מה שהאדם יכול לכנות שלו מבחינה נפשית ורוחנית, פועל במהלך חייו הפיזיים בין הלידה למוות דרך הכלי של הגוף הפיזי; ואנו יכולים לשאול על כל אחד מארבעת העקרונות שבאדם: לאיזה חלק של הגוף הוא מחובר? התבוננות רוחית אמיתית ומעמיקה מראה לנו שמה שאנו קוראים לו האני של האדם – מוזר ככל שזה ייראה, כי האמת לעתים קרובות שונה מאוד ממה שמדמיינים בתודעה שטחית – עד כמה שזה נראה מוזר, בין הלידה למוות האני של האדם קשור פיזית למה שאנו מכנים החלק התחתון של הגוף. כי האני, כפי שציינתי לעתים קרובות, הינו למעשה תינוק בהשוואה לחלקים האחרים של טבע האדם; הזרע של הגוף הפיזי נטמן כבר בתקופת שבתאי הקדום, הזרע של הגוף האתרי בתקופת השמש הקדומה, והזרע של הגוף האסטרלי בתקופת הירח הקדום; אבל האני הגיע רק בתקופת האדמה שלנו; הוא החלק הצעיר ביותר בישות האדם. הוא יגיע לשלב בו נמצא כעת הגוף הפיזי שלנו רק בעתיד הרחוק, בתקופת וולקן. האני מחובר לחלק הגופני הכי נמוך של האדם, וחלק זה למעשה תמיד ישן. האופן בו הוא מאורגן אינו מאפשר לו להביא למודעות את מה שמתרחש בתוכו. מה שמתרחש בחלק התחתון של גוף האדם נמצא ללא הרף במצב של שינה, אפילו בתקופות ערות רגילות. איננו מודעים לאני שלנו כשלעצמו, במהותו, בממשותו, כשם שאיננו מודעים לתהליכי העיכול שלנו. האני שאנו מודעים אליו הינו רק בבואה, תמונה שמשתקפת לתוך הראש שלנו. אנו לעולם לא רואים או קולטים באמת את האני שלנו, בין אם אנחנו ישנים, כאשר בתנאים הרגילים אנו לגמרי חסרי מודעות, או במצבי הערות שלנו; כי האני ישן גם אז. האני האמיתי עצמו אינו נכנס לתוך המודעות שלנו, רק המושג או הייצוג של האני משתקף שם. מצד שני, בין ההירדמות ליקיצה, האני באמת מגיע לעצמו; רק שהאדם הנמצא במצב רגיל של שינה עמוקה אינו יודע דבר על כך, מאחר שבתקופת האדמה הוא עצמו עדיין חסר הכרה בזמן השינה העמוקה. אם כן, האני מחובר לחלק הגופני הנמוך ביותר באדם; במשך היום, בזמן הערות, הוא מחובר לחלק הזה מבפנים; ובמשך השינה מבחוץ.

נעבור כעת לעיקרון השני בטבע האנושי, למה שאנו מכנים גוף אסטרלי. אנו מגלים שמבחינת הכלי שבאמצעותו הוא פועל, הוא מחובר, מנקודת מבט מסוימת, לבית החזה באדם. למעשה, אנו יכולים רק לחלום על כל מה שקורה בגוף האסטרלי הזה שפועל דרך החזה. כבני אדם ארציים, אנו יכולים לדעת משהו אודות האני כשאנחנו ישנים; איננו יודעים דבר לגביו במודעות שלנו. לגבי כל הפעילות של הגוף האסטרלי בתוכנו, אנו יכולים רק לחלום. זאת הסיבה האמיתית לכך שאנו חולמים תמיד על הרגשות שלנו, על ההרגשות החיות בתוכנו. למעשה, הרגשות שלנו חיים בתוכנו מעין חיי-חלום. האני של האדם נמצא מחוץ לאזור שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט כבני אדם בעלי תודעה חושית רגילה; כי הוא תמיד ישן. גם הגוף האסטרלי נמצא מבחינה מסוימת מחוץ לאזור הזה, כי הוא יכול רק לחלום. מבחינת האני והגוף האסטרלי, בין אם אנו ישנים או ערים, אנו בעצם נמצאים בתוך עולם הרוח; אנחנו באמת ובתמים בתוך עולם הרוח.

אך מה שאנו מכירים כגוף אתרי מחובר לראש. באמצעות המבנה המיוחד של הראש, הגוף האתרי מסוגל להיות ער ללא הרף כאשר הוא נמצא בגוף האדם, כשהוא מחובר לראש הפיזי. לכן אנו יכולים לומר: האני קשור לחלקים הנמוכים ביותר של הגוף שלנו; והגוף האסטרלי לחזה. הלב – שלגבי פעולתו אין לנו מודעות מלאה, אלא אך ורק תודעה חלומית – דופק ופועם תחת ההשפעה של הגוף האסטרלי. כאשר הראש חושב, הוא עושה זאת תחת ההשפעה של הגוף האתרי. אנו יכולים להגיע להבחנות נוספות בגוף הפיזי שלנו, כי הוא קשור בשלמותו לכל העולם החיצוני.

אנו רואים כעת קשר מיוחד מאוד: האני קשור לחלקים הנמוכים ביותר של הגוף, הגוף האסטרלי קשור ללב, הגוף האתרי לראש, הגוף הפיזי לכל העולם החיצוני, לסביבה. במצב של ערות, הגוף הפיזי כולו נמצא בקשר תמידי עם הסביבה החיצונית. כשם שאנחנו עם כל הגוף שלנו נמצאים בזיקה לסביבה החיצונית, כך הגוף האתרי בזיקה לראש, הגוף האסטרלי ללב, וכך הלאה. זה יראה לכם עד כמה מסתוריים הקשרים בהם חי האדם בעולם. הדברים הם לרוב הפוכים במציאות ממה שתודעה שטחית יכולה לשער מתוך קלות דעת.

בעידן הנוכחי, החלקים הנמוכים ביותר של טבע האדם הינם הצורות הכי פחות מושלמות בישותו; מכאן, החלקים האלה של הגוף, כשלעצמם, מקבילים למה שקראנו לו התינוק – האני שלנו. סודות רבים מאוד של חיי האדם, אין ספור סודות, חבויים במה שאני מדבר עליו כרגע. אם תבחנו את הנושא לעומק, תבינו לפני הכול שהאדם השלם בנוי מרוח, אבל בשלבים שונים. הראש של האדם בנוי מרוח, אבל הוא יותר משוכלל, הוא נמצא בשלב יותר מתקדם מאשר החזה, שעליו ניתן לומר שהוא מטמורפוזה של הראש, כשם שהעלה הינו מטמורפוזה של הפרח על פי תורתו של גיתה אודות המטמורפוזה של הצמחים. אם נחשוב מנקודת מבט זו על הריתמוס בין השינה וההתעוררות, נוכל לומר: האני שוכן בזמן הערות בכל הפעילויות הנמוכות בגוף האדם, פעילויות שמגיעות לשיאן בהכנת הדם. האני נוכח בכל הפעילויות האלה במשך שעות הערות. פעילויות אלה נמצאות במובן מסוים בשלב הנמוך ביותר של הרוחניות; מפני שכמובן, כל מה שקשור לגוף הוא רוחני. יש לשים לב בייחוד לעובדה שבעוד שבמהלך שעות הערות האני עומד בשלב הרוחניות הנמוך ביותר, במהלך שעות השינה הוא עומד, מבחינת האדם, בשלב הגבוה ביותר. כי תחשבו על העובדה הבאה: כשאנו מתבוננים בראש של בני האדם של היום, מבחינת צורתו החיצונית, הראש הינו ההתגלות העוצמתית ביותר של הרוח. הוא הכי מייצג את הרוח, הוא ההתגלות הגדולה ביותר של הרוח; בו הרוח נכנסה עמוק ביותר לתוך החומר. מסיבה זו בדיוק, נשאר פחות מאחור בספרת הרוח עצמה. האדם השקיע עבודה כל כך רבה בראש שלו, כדי להפוך את צורתו החיצונית להתגלות של הרוח, שנשאר מעט מאוד מאחור ברוח. מאחר שהחלקים הנמוכים יותר של הטבע הגופני של האדם הינם חדורים באופן הפחות ביותר ברוח מבחינת תצורתם החיצונית, הושקעה בהם הכי פחות עבודה ברמה רוחנית, מסיבה זו נשאר ברוח יותר ממה ששייך להם. הראש חופף במידה הפחותה ביותר לרוח, מהסיבה שיש בו יותר רוח; החלק התחתון חופף במידה הגדולה ביותר, מפני שיש בו הכי פחות רוח. אבל בחלק היותר גדול הזה של רוח, החלק שאינו שוכן בתוך הטבע הגופני, שם האני שוכן בזמן שעות שינה.

התבוננו באיזון הנפלא הזה: בעוד שמבחינת גופו יש לאדם טבע נמוך יותר, שבו שוקע האני במהלך שעות הערות, טבע נמוך יותר זה הינו נמוך יותר רק מפני שהרוח עבדה עליו פחות, מפני שהוא השאיר מאחור יותר רוח בספרה הרוחית. אך במה שנשאר כך בספרה הרוחית, שוכן האני במהלך השינה. במהלך השינה, האני כבר נוכח במה שהאדם יפתֵח רק בתקופה מאוחרת יותר, במה שהוא יהיה מסוגל לפתח ולהגשים רק אז. כיום ישנם רק רמזים לכך, וחלק זה עדיין אינו מפותח בטבע הגופני של האדם. לכן, כאשר האני נהיה מודע למצב בו הוא נמצא בזמן השינה, כשהוא באמת נהיה מודע לו, הוא יוכל לומר לעצמו: 'במשך השינה אני נמצא בתוך התוכנית הקדושה ביותר של המבנה האנושי שלי; וכאשר אני מתעורר משנתי, אני עובר מהעולם של התוכנית הכי קדושה שלי אל תוך החלק שיש בו רק רמז קלוש לתוכנית זו.'

באמצעות מדע הרוח, דברים מסוג זה חייבים למצוא את מקומם ברגשות העמוקים שלנו ולשכון בהם. אז החיים עצמם יהפכו לרוחניים הודות למשב הקסום של הקדושה. אז יהיה לנו מושג מדויק ונכון לגבי מה שנקרה חסד הרוח, חסד רוח הקודש. כי אז נוכל לחבר את ההבנה של הקיום הקולקטיבי הזה שמתרחש בריתמוס בין השינה לערות עם הרעיון: "יש לי רשות להשתתף בעולם הרוח, מותר לי לשכון בו." וברגע שהבנו והרגשנו רעיון זה, מושג זה: "מותר לי להיות בעולם הרוח; אני מבורך והוענק לי החסד שדרכו אנו חדור בעולם הרוח, שאינו נגיש לתודעה הארצית הרגילה שלי," כשהתמלאנו במחשבה זו, אנו נלמד גם להרים את עינינו לרוח המתגלה לנו כשקוראים בין השורות של החיים, כמו שהיא מתגלה לעינינו ולאוזנינו החיצוניות גם בעולם הטבע החיצוני. אך העידן המטריאליסטי הרחיק את האדם מהמודעות לכך שחסד הרוח מקרין וחודר לתוך קיומו הקולקטיבי כולו. יש חשיבות אדירה לכך שנזכה שוב במודעות זו; כי מעמקי הנפש מושפעים מהמטריאליזם השולט בעידן שלנו יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו. אך נפש האדם לרוב חלשה מדי כעת בכדי לרכוש ולהפנים בתוכה את הרעיונות שהיו יכולים לרומם אותה מעל ומעבר למטריאליזם. רעיון אחד מסוג זה הוא קדושת השינה, שברגע שאנו מפנימים אותו, אנו יכולים לייחס לאותה פעולה פנימית של הרוח שמתרחשת בשינה את כל המחשבות והרעיונות שעולים בנו בחיי הערות, ושאינם מחברים אותנו לחומר. ואז לא נאמין שמצב הערות שלנו, שמה שמחבר אותנו לחומר, הוא הדבר החשוב היחיד עבור האדם, כי זה כאילו שרואים בחורף את התקופה החשובה עבור האדמה, אלא נוכל לראות את השלם. מבחינת האדמה, אנחנו רואים אותה בשלמות כשאנו רואים את החורף בזיקה לקיץ; ומבחינת האדם, אנו רואים אותו כשלם כאשר אנו מתבוננים ביום, כלומר באדם ביחסו לחומר, בזיקה לשינה, כלומר ליחסו לרוח.

התבוננות שטחית עלולה להוביל לאמירה: "מאחר שבמצב הערות האדם מחובר לחומר, הוא אינו יכול לדעת דבר על הרוח; אך הוא כן יודע משהו על הרוח כשהוא ער!" לאדם יש זיכרון; וזיכרון זה אינו פועל רק במודע, אלא גם בתת-מודע שלו. אילו לא היה לנו זיכרון, השינה לא הייתה מועילה לנו כלל. אני רוצה שתשמרו עובדה זו לתמיד בחשיבה שלכם, מפני שהיא חשובה מאוד: לא משנה כמה זמן היינו ישנים, אילו לא היה לנו זיכרון, זה לא היה עוזר לנו. כי אילו לא היה לנו זיכרון, היינו בוודאות מגיעים לאמונה שאין כלום חוץ מהקיום החומרי. רק מפני שאנו שומרים בזיכרון התת-מודע שלנו את מה שאנו חווים במשך השינה – למרות שאיננו יודעים דבר על כך במודעות החיצונית שלנו – רק מפני שיש לנו בתת-מודע זיכרון לגבי מה שאנו חווים אז, איננו מתמסרים לגמרי להלך חשיבה מטריאליסטי. אם האדם אינו חושב רק מחשבות מטריאליסטיות, אם יש לו סוג כלשהו של רעיונות רוחניים במהלך היום, זה קורה הודות לפעולה של הזיכרון שלנו. כי האדם, כפי שהוא כעת, כאדם ארצי, פוגש את הרוח רק בזמן השינה.

אילו היינו יכולים לפתח לגבי מה שקורה לנו בזמן השינה מודעות חזקה כמו שהייתה לאנשים בתקופות הקדומות, לעולם לא היה עולה על דעתנו להטיל ספק בקיום הרוח. אז היינו מסוגלים לזכור לא רק בתת-מודע אלא גם במודעות מלאה את מה שאנו פוגשים בזמן השינה. אילו אדם היה חווה במודעות מלאה את מה שהוא עובר במשך השינה, היה זה מגוחך להכחיש את קיום הרוח בדיוק כמו שיהיה זה מגוחך שאדם ער יכחיש את קיומם של שולחנות וכיסאות. הנקודה העיקרית עכשיו היא שהאנושות תצטרך שוב לפתח את היכולת להעריך באמת את המפגש עם הרוח במהלך השינה. את זה ניתן לעשות רק על ידי העצמת הרעיונות לגבי החוויות אותן אנו עוברים במהלך היום; ואת זה אפשר לעשות רק על ידי כניסה עמוקה לתוך מדע הרוח, שעוסק באופן אינטנסיבי ברעיונות שבאים מעולם הרוח. אנו מאלצים את הראש שלנו – את הגוף האתרי של הראש שלנו – לראות כתמונות דברים שאינם קשורים בשום צורה לחומר החיצוני, אלא יש להם מציאות רק בעולם הרוח. זה דורש מאמץ והתמסרות יותר גדולה מאשר לדמיין את הדברים הממשיים מעולם החומר. זאת הסיבה האמיתית שבגללה אנשים רבים אינם נכנסים למדע הרוח. הם ממציאים כל מיני טענות נגד מדע הרוח. הם אומרים שהוא אינו הגיוני. אם היו מתבקשים להוכיח במה בדיוק מדע הרוח אינו הגיוני, הם היו נבוכים: כי לעולם אי אפשר להוכיח שאין היגיון במדע הרוח. הסיבה האמיתית שבגללה הם מפנים את הגב למדע הרוח מבוססת על משהו שונה לחלוטין! כאשר מפריכים רעיון באופן מדעי, אולי מותר לא להיות תמיד מנומסים, ולכן נוכל לומר שהאי-הכרה במדע הרוח באה אך ורק מעצלות הנפש. לא משנה עד כמה חרוצים יהיו אנשים מלומדים מסוימים מבחינת המושגים הקשורים לחומר החיצוני, כשמדובר בכוח הנדרש כדי להבין את הדברים של הרוח, הם עצלנים; הם מסרבים להכיר במדע הרוח מפני שהם אינם מוכנים לעורר בתוכם את הכוח הנדרש. כי נדרש יותר מאמץ כדי לחשוב את הרעיונות של מדע הרוח מאשר את הרעיונות הרגילים לגבי הדברים שנקלטים דרך החושים. הרעיונות הקשורים לדברים מהעולם החושי באים מעצמם, נחשבים מעצמם; אך את הרעיונות שאינם קשורים לדברים חומריים צריך לחשוב; בשביל זה, עלינו לאסוף כוחות ולעשות מאמץ כדי להבינם. הרתיעה מהמאמץ הנדרש היא הסיבה עליה מתבסס הסירוב לקבל את מדע הרוח. זה מה שעלינו להבין. אך כאשר משקיעים מאמץ אמיתי כדי לקבל מושגים ורעיונות שאינם קשורים לחומר, וכדי לחשוב אותם לעומק, מתעוררת בנפש פעילות המסוגלת בהדרגה לפתח את המודעות למה שמתרחש בין ההירדמות ליקיצה, המודעות לכך שמתרחש אז מפגש עם הרוח. יהיה בוודאי צורך בוויתור על רעיונות מסוימים שלמדנו. רק חישבו על חוסר היכולת לפתח רעיונות כאלה של חלק מהמנהיגים של החיים הרוחניים. מה שאני הולך לספר קורה לעתים פחות קרובות עכשיו, אבל במקרים רבים המנהיגים הנוכחיים היו בימי צעירותם שקועים כל כך עמוק בחיים, שהם למדו לשתות עד שהגיעו למצב הנקרה בגרמנית Bettschwere[1]. הם שתו כל כך הרבה עד שנוצר כוח הכבידה הנדרש. במקרים כאלה, הרעיונות של האדם ורגשותיו לגבי מה שמתרחש בזמן השינה בוודאי אינם מתאימים כדי להבהיר את כל משמעות השינה. אדם יכול להיות מלומד מאוד מבחינת כל מה שקשור לחומר, אבל אז כמובן הוא אינו מסוגל לרכוש הבנה לגבי מה שקורה לו בין ההירדמות ליקיצה.

כשאנשים יעשו את המאמץ הנדרש כדי לחשוב עד הסוף על רעיונות שאינם קשורים לדברים חומריים, הם יהיו מסוגלים לפתח הבנה לגבי מה שתיארתי כמפגש הראשון, המפגש עם הרוח בזמן השינה. כדי שהעולם לא יתדרדר למצב של התנוונות, הבנה זו חייבת בעתיד הלא יותר מדי רחוק להאיר את החיים ולמלא אותם באור שמש. כי אם אנשים אינם מאמצים רעיונות אלה, על מה מתבססים המושגים שלהם? הם יוכלו לגבש אותם רק על ידי התבוננות במצבים חיצונים, על ידי חקר העולם החיצוני. רעיונות הנוצרים רק בדרך זו משאירים את החלק הפנימי, את המהות של האדם, את חלק-הנפש שלו, במצב של אינרציה, של עצלות. נשאר אינרטי אותו חלק באדם שאמורים להשתמש בו בהתאמנות רבת עוצמה במושגים ורעיונות רוחניים: הוא מתנוון. מה התוצאה מכך? התוצאה היא שהאדם הופך להיות עיוור, עיוור מבחינה רוחנית בכל הקשר שלו עם העולם. אם הוא אינו מפתח רעיונות או מושגים חוץ מאלה שהוא מגבש תחת ההשפעה של רשמים חיצוניים, הוא נהייה עיוור מבחינה רוחנית. מאחר שהוא מפתח מושגים אך ורק תחת השפעת התנאים החיצוניים, האדם נהיה עיוור מבחינה רוחנית. והעיוורון הרוחני אכן שולט במידה רבה בעידן מטריאליסטי זה. במדע, הוא פוגע רק במידה מסוימת, אבל בחיים המעשיים עיוורון זה לגבי העולם האמיתי מזיק מאוד. ככל שאנו יורדים לתוך החומר, הדברים מתקנים את עצמם יותר בעידן מטריאליסטי. אם אדם בונה גשר, הוא נאלץ עקב הנסיבות ללמוד היטב את כללי הבנייה, מפני שאחרת, ברגע שהרכב הראשון יחצה את הגשר, הוא יתמוטט. כשמדובר באדם, יותר קל להשתמש במושגים לא נכונים בניסיון לרפא אותו, כי לעולם אי אפשר להוכיח ממה בדיוק מת אדם, או ממה בדיוק הוא נרפא. במקרה זה, הרעיונות אותם מיישמים אינם בהכרח הרעיונות הנכונים. אך אם רוצים לעבוד בתחום הרוחני, העניין הרבה יותר חמור. יש השלכות הרבה יותר חמורות לכך שהמצב גרוע במיוחד בתחומים שנקראים מדעים מעשיים, כלכלה פוליטית או לאומית וכדומה. בעידן מטריאליסטי זה, אנשים התרגלו להיות מובלים על ידי רשמים ורעיונות הנובעים מהעולם החיצוני, ולהשתמש בהם כשהם מגבשים את הדוקטרינות שלהם בכלכלה הפוליטית או הלאומית. וכך רעיונותיהם נהיו עיוורים. כמעט כל מה שהתפתח עד כה בכלכלה הלאומית מתבסס על מושגים שנהיו עיוורים. לכן, התוצאה הטבעית וההכרחית היא שאנשים עם רעיונותיהם העיוורים מובלים במעֵין חוטים על ידי האירועים, מתמסרים באופן עיוור למהלך האירועים. אם במצב זה הם מתערבים באירועים, לְמה כבר ניתן לצפות?

רעיונות עיוורים הם תוצאה אחת אפשרית הנגרמת מכך שאנשים אינם מקבלים את מדע הרוח. תוצאה אפשרית אחרת היא שבמקום שהנסיבות החיצוניות יובילו אנשים בגיבוש רעיונותיהם, הם ירשו לעצמם להיות נדחפים מבפנים. כלומר, הם אינם מאפשרים אך ורק למה שחי ברגשות ובתשוקות לעלות מתוך הנפש. בדרך זו, האדם אינו מגיע לרעיונות עיוורים, אלא למה שניתן לכנות רעיונות-סם, רעיונות בעלי אפקט נרקוטי. המטריאליסטים המובהקים של היום מתנדנדים כל הזמן בין הרעיונות העיוורים ורעיונות-סם. רעיונות עיוורים, שבהם הם מתנהלים בעיניים מכוסות לגבי מה שקורה, כך שכאשר הם מתערבים, הם עושים זאת בדרך הכי לא מוצלחת שרק אפשר! רעיונות-סם, שבהם הם רק נכנעים לאמוציות ולתשוקות שלהם, ופוגשים את העולם בצורה כזאת שהם לא מבינים באמת את הדברים, אלא אוהבים או שונאים את הכול; ושופטים את הכול על פי אהבתם או שנאתם, הסימפתיה או האנטיפתיה שלהם. כי רק כאשר, מצד אחד, האדם עושה מאמצים בנפשו לרכוש רעיונות רוחניים, ומצד שני מפתח את רגשותיו כלפי הנושאים הגדולים של העולם, רק אז הוא יכול להגיע לתפיסות ולרעיונות המבוססים על ראייה ברורה. כאשר אנו עולים למחשבות שמדע הרוח מציג אודות התמונות הגדולות שההשקפה המטריאליסטית רק לועגת להן – על תקופת שבתאי, תקופות השמש והירח, והקשר שלנו ליקום – כאשר אנו מפרים את הרגשות המוסריים שלנו עם היעדים הגדולים של האנושות, אז אנו יכולים להתעלות מעל כל ההרגשות המתבטאים בסימפתיה או באנטיפתיה כלפי כל דבר סביבנו בעולם. על רגשות אלה אי אפשר להתגבר בכל דרך אחרת.

אין ספק שבאמצעות מדע הרוח הרבה ממה שחי בעידן שלנו חייב לעבור טיהור. כי האדם, בסופו של דבר, אינו מרשה לעצמו להתנתק לגמרי מעולם הרוח. הוא לא באמת מרשה לעצמו להתנתק לחלוטין, אלא הוא מתנתק רק למראית עין. כבר הפניתי את תשומת לבכם לדרך בה זה נעשה. כאשר האדם מצד אחד סומך רק על החומר ועל רשמים מהעולם החיצוני, הכוחות המיועדים לרוח עדיין נשארים בתוכו, אבל אז הוא מפנה אותם לכיוון שקרי, ומתמסר למגוון רחב של אשליות. זו הסיבה שבגללה האנשים המעשיים והמטריאליסטים ביותר הם אלה שמושפעים מהאשליות החזקות ביותר ונכנעים להן. אנו רואים שאנשים מתהלכים בחיים בהכחשה של קיום הרוח, ופורצים בצחוק כשמספרים להם שמישהו עבר חוויה רוחנית. "הוא רואה רוחות רפאים!" הם לועגים. ועם המילים האלו, הם מאמינים שהם פתרו את העניין. הם עצמם כמובן אינם רואים רוחות רפאים, כפי שהם מבינים את הביטוי. אבל הם רק מאמינים שהם אינם רואים רוחות רפאים; למעשה, הם כל הזמן רואים רוחות רפאים, הם רואים אותן בלי הרף. אפשר להעמיד במבחן אדם כזה שתקוע בהשקפת העולם המטריאליסטית שלו, ויתברר שהוא נכנע לאשליות הגרועות ביותר מבחינת מה שהעתיד עשוי להביא. הכניעה הזאת לאשליות אינה אלא תחליף לרוח, שאותה הוא שולל. אם הוא מכחיש את הרוח, הוא חייב להיכנע לאשליות. כפי שאמרנו, לא קל להוכיח את האשליות הקיימות בתחומי חיים רבים, אבל הן בהחלט נפוצות, באמת קיימות בכל מקום. אנשים באמת אוהבים להתמסר לאשליות. למשל, לעתים קרובות אפשר לשמוע שמישהו אומר: "אם אני אשקיע את כספי ביוזמה זו או אחרת, יכול להיות שישתמשו בו כדי לייצר בירה. אני מסרב להשתמש בכספי בצורה כזאת, אינני רוצה כל חלק בזה." ואז הוא מפקיד את כספו בבנק. הבנק, ללא ידיעתו, משקיע את הכסף במפעל לבירה. אין כל חשיבות לעובדה האובייקטיבית, כי הוא חי באשליה שכספו לא נועד למטרות כל כך בזויות כמו בישול בירה!

כמובן, אפשר לטעון שדוגמא זו מוגזמת, אבל אין זה כך. האשליות באמת שולטות בכל מקום בחיים. אנשים אינם מתאמצים להכיר את החיים באמת, להיות מסוגלים להבין את החיים. אך זה דבר משמעותי מאוד. חשוב עד אין קץ שנלמד להכיר את המציאות בה אנו חיים. אין זה קל היום, מפני שהחיים נהיו מסובכים יותר. אך העובדה שהצבעתי עליה אמיתית. כי בנסיבות מסוימות ניתן בקלות לדמיין מצב אבסורדי. אתן לכם דוגמא, סיפור אמיתי. היה פעם אדם שהצית שריפות. הוא נתפס כשהוא יצא בריצה מתוך בית שהוא הצית, כשהוא סידר את הדברים כך שיספיק לברוח ממנו. הוא נתפס והובא לפני שופט. כשנחקר, הוא אמר שהוא עשה מעשה טוב, שלא הוא היה אשם, אלא הפועלים שהשאירו נר דולק בבית כשהם הלכו הביתה בסוף יום העבודה שלהם. אילו הנר היה ממשיך לבעור עד הסוף, השרפה הייתה פורצת בלילה. לכן, הוא עצמו הצית את הבית, לפני שירד החושך. בכל מקרה הבית היה עולה באש; הוא רק הצית אותו כדי שיהיה אפשר לכבות את השריפה מהר: כי אילו בית עולה באש במשך היום, ניתן להציל אותו, אבל בלילה העניין יותר מסובך, והבית היה נשרף כליל. אז שאלו אותו מדוע הוא לא כיבה את הנר. הוא ענה: 'אני מורה האנושות. אילו הייתי מכבה את הנר, הפועלים האשמים בדבר היו ממשיכים להיות לא זהירים, בעוד שעכשיו הם יכולים לראות בעצמם מה קורה כשהם שוכחים לכבות את הנרות שלהם."

אולי אפשר לצחוק על דוגמא כמו זאת, מפני שאיננו שמים לב שאנשים מתנהגים כך כל הזמן, כמו האיש שלא כיבה את הנר אלא הצית את הבית. דברים מסוג זה קורים כל הזמן, רק שאנו לא שמים לב לזה כאשר העניין קשור לעולם הרוח, וכאשר הרגשות והתשוקות משבשים לנו את החשיבה ומובילים אותנו לרעיונות מסחררים. אם נחנך את הנפש לגמישות ולתנועתיות החיוניות להתפתחותם של רעיונות רוחניים, אנו נעצב את חשיבתנו כך שהיא תמצא את מקומה האמיתי בחיים, תסתגל לחיים בצורה הנכונה. אם לא נעשה זאת, החשיבה שלנו לעולם לא תהיה מסוגלת להתמודד עם החיים; החיים אפילו לא יגעו בה ולא ישפיעו עליה, חוץ מאשר בצורה שטחית מאוד. אם נפנה כעת לצד העמוק יותר של השאלה, זו הסיבה לכך שבעידן המטריאליסטי בני האדם מתרחקים מכל קשר עם עולם הרוח. כשם שאנו פוגעים בבריאות הפיזית שלנו כשאיננו ישנים בצורה הנכונה, כך אנו פוגעים בחיי הנפש שלנו אם איננו מבלים את שעות הערות שלנו בצורה הנכונה. אם אנו מתמסרים רק לרשמים חיצוניים, וחיים מבלי לפתח מודעות לקשר שלנו עם עולם הרוח, אז איננו ערים בצורה הנכונה. כשם שיכול לקרות מסיבות מסוימות שאדם יישן באופן עצבני, חסר מנוחה, כשהוא מתהפך במיטתו כל הזמן, ועל ידי כך הוא יפגע בבריאותו הגופנית, כך אדם מזיק לבריאותו הרוחנית אם בשעות הערוּת הוא מתמסר רק לרשמים החיצוניים של העולם, אם הוא נשלט רק על ידי החומר הפיזי. זה ימנע ממנו לחוות נכון את אותו מפגש ראשון עם עולם הרוח שדיברתי עליו. מסיבה זו האדם מאבד כל אפשרות להתחבר נכון לעולם הרוח במהלך קיומו הפיזי. באופן זה מתנתק החיבור עם אותו עולם שבו אנו שוהים כשאיננו נמצאים בהתגשמות ארצית, החיבור עם אותו עולם שאנו נכנסים בו כשאנו עוברים דרך שערי המוות.

האדם חייב שוב לרכוש את ההבנה שבזמן קיומנו הפיזי איננו נמצאים כאן רק כדי להשתתף בבנייה של היקום הפיזי. עליו ללמוד להבין שבמהלך כל הקיום שלנו אנו מחוברים לעולם כולו. אלה שעברו דרך שערי המוות רוצים לעבוד ביחד איתנו על האבולוציה של העולם הפיזי. שיתוף פעולה זה נראה פיזי, אבל כל דבר פיזי הינו ביטוי חיצוני של הרוח. עידן המטריאליזם הרחיק את האדם מעולם המתים. מדע הרוח חייב להחזיר את הקרבה ביניהם. הגיע הזמן שוב שנפסיק לגרום למצב בו, עקב הניכור שלנו מהמתים, עבודתם כאן למען הרוחניות של העולם הפיזי תמשיך להיות בלתי אפשרית. כי המתים אינם יכולים להשתתף במו ידיהם באירועים של העולם הפיזי. הם אינם יכולים לעשות עבודה פיזית בצורה ישירה זו. יהיה זה טיפשי להאמין זאת. המתים יכולים לפעול בדרך רוחנית. אך כדי לעשות זאת, הם זקוקים לכלים שיהיו זמינים להם. הם זקוקים לחומר הרוחי שחי כאן בעולם הפיזי. איננו אך ורק בני אדם. אנחנו גם כלים, כלים עבור הרוחות שעברו דרך שער המוות. כל עוד אנחנו מתגשמים בגוף פיזי, אנו משתמשים בעט או בפטיש או בגרזן. כשאיננו מתגשמים בגוף פיזי, הכלים בהם אנו משתמשים הם הנפשות של בני האדם. הדבר קשור לאופן הייחודי שבו קולטים המתים, נושא שאגע בו שוב – כבר דיברתי כאן עליו פעם.

דמיינו לעצמכם שעומד לפניכם כלי קטן המכיל מלח. אתם יכולים לראות אותו. המלח נראה כמו חומר לבן, כמו אבקה לבנה. העובדה שאתם קולטים את המלח כאבקה לבנה תלויה בעיניים שלכם. הרוח שלכם אינה יכולה לראות את המלח כאבקה לבנה. אבל אם תשימו קצת מלח על הלשון ותחושו את הטעם המלוח המיוחד, הרוח יכולה להיות מודעת לכך. כל רוח מסוגלת לחוש את טעם המלח בתוככם. כל רוח, כל נפש של אדם שעבר דרך שערי המוות, יכולה לחוש כל דבר שמתרחש בתוך האדם באמצעות העולם החיצוני. כשם שעולם החושים מגיע בתוכנו לחוש הטעם, הריח, הראייה והשמיעה שלנו, כך גם עולם המתים מגיע למטה, עד למה שאנו שומעים, רואים, וטועמים, וכו'. המתים משתתפים בחוויות אותן אנו חווים בעולם הפיזי, כי חוויות אלה אינן שייכות רק לעולם שלנו, אלא גם לעולם שלהם. הן שייכות לעולם שלהם כאשר אנו הופכים את מה שאנו חווים בעולם החיצוני למשהו רוחני דרך רעיונות רוחניים. אחרת, מה שאנו חווים בהשפעת חוקי החומר בלבד, יישאר עבור המתים משהו בלתי מובן, משהו חשוך. עבור המתים, נפש ללא רוח נראית מקום חשוך. מסיבה זו המתים התרחקו מחיינו הארציים בעידן המטריאליזם. יש לשים קץ לניכור זה. חייבים להתקיים חיים משותפים בין ה"מתים" ל"חיים". אך דבר זה יכול לקרות רק כאשר בני האדם מפתחים בנפשם כוחות רוחניים, כלומר כאשר הם מפתחים רעיונות, מושגים ודימויים שעוסקים ברוח. כאשר אדם מתאמץ להגיע לרוח בחשיבתו, במחשבותיו, בהדרגה הוא יגיע אליה גם במציאות. משמעות הדבר היא שנבנה גשר בין העולם הפיזי לעולם הרוח. רק כך יוכלו בני האדם לעבור מעידן המטריאליזם לאותו עידן שבו הם יפגשו את המציאות, לא עם כיסוי עיניים, וגם לא במצב של שכרון או סחרור, אלא עם ראייה אמיתית ויציבות. הם יגיעו לראייה אמיתית ויציבות, כי הרגשות שמתעוררים בהם מול הבעיות הגדולות של העולם יובילו לאיזון הנכון בין סימפתיה ואנטיפתיה, בכל מה שהסביבה הקרובה שלנו דורשת מאיתנו.

נמשיך במחשבות אודות נושאים אלה בהרצאה הבאה, ונבחן עוד יותר לעומק מנקודת מבט זו את הרעיונות שיש לרכוש מעולם הרוח.

————————————————————————————————–

  1. הערת המתרגמת: Bett – מיטה, schwere – כבדות, כלומר מצב של ישנוניות, כבדות ועייפות שגורמת לנטייה להירדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.