מחשבות אנושיות וקוסמיות – 02

מחשבות אנושיות וקוסמיות

רודולף שטיינר

4 הרצאות שניתנו בברלין 1914

GA151

הרצאה מספר 2

21.1.1914

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

האפשרות להתבונן בעולם מ-12 נקודות מבט שונות באמצעות 12 השקפות עולם המוצדקות במידה שווה.

מחקרי מדע הרוח אמורים תמיד ללכת יד ביד עם התנסות מעשית של פעילות התודעה. זה בלתי אפשרי להיות לחלוטין ברור אודות הרבה דברים שדנו בהם בהרצאה האחרונה, אלא אם תנסו להגיע לסוג של תפיסה חיה של מה כרוך בחשיבה מבחינה מעשית. כי מדוע זה כך שבקרב אנשים שתפקידם לחשוב על שאלות כאלה, שוררת מבוכה, למשל, לגבי הקשר בין המושג הכללי של 'המשולש הכללי' והמושגים הספציפיים של משולשים יחידים? מדוע במשך מאות שנים אנשים מתלבטים בשאלות כמו זו של מאה המטבעות האפשריים ומאה המטבעות האמתיים שצוטטה על ידי קאנט? מדוע אנשים לא מצליחים לעקוב אחר המחשבות הפשוטות הדרושות כדי לראות שלא יכול להיות משהו כמו הסבר 'פרגמאטי' להיסטוריה, המסביר שמהלך המאורעות תמיד נובע מאירועים קודמים? מדוע אנשים לא מגיבים בצורה כזו שהם דוחים את הדרך הלא אפשרית הזו בנוגע להיסטוריה של האדם, שכה נפוצה כיום? מה הסיבה לכל הדברים האלה?

הסיבה היא שמעט מאוד מאמץ מושקע בלימוד ניהול פעילות החשיבה בצורה מדויקת, וזאת אפילו על ידי אנשים שזה אמור להיות עיסוקם. כיום כולם רוצים להרגיש שיש להם את מלוא הזכות לומר: "לחשוב? ובכן, בוודאות כל אחד יכול לעשות זאת." ואז הם מתחילים לחשוב. ויש לנו תפיסות מרובות של העולם. היו הרבה מאוד פילוסופים. אנו מוצאים שפילוסוף אחד שקוע בנושא מסוים ואחר בנושא אחר, ושהרבה אנשים פיקחים משכו תשומת לב לנושאים מגוונים. אם מתגלות סתירות בנושאים אלה לא מנסים לעמוד על משמעותן, ובמקום זאת מרוצים מעצמם שכעת הם יכולים 'לחשוב'. האדם חושב שהוא יכול להגות במחשבתם של אותם אנשים, ולהרגיש בטוח לחלוטין שימצא את התשובה הנכונה בכוחות עצמו. והאמירה שכיום אין להכיר בסמכות! זה בסתירה לכבוד של טבע האדם! כל אחד צריך לחשוב בעצמו. זה הלך הרוח בממלכת המחשבה.

אין אני יודע אם אנשים הגיבו שזו לא גישתם בממלכות אחרות של החיים. אף אחד לא חש מחויב להאמין בסמכות או לערוג לסמכות כאשר החייט תופר לו מעיל או הסנדלר מכין לו נעליים. אין הוא אומר: "זה יהיה מתחת לכבוד האדם לתת למומחה בעבודתו להכין את לבושי." יכול להיות שהוא אפילו יודה בצורך לרכוש מיומנויות אלו. אולם בחיי המעשה, בכל הנוגע לחשיבה, זה לא מוסכם שעל האדם לקבל את תפיסות העולם שלו ממקום שבו למדו אודות חשיבה ודברים אחרים רבים. לעיתים נדירות היום יכירו בכך.

זוהי מגמה אחת השולטת בחיינו בחוגים רחבים, וזו הסיבה המיידית מדוע חשיבה אנושית אינה תוצר הנפוץ מאוד כיום. אני מאמין שניתן לתפוס זאת בקלות. הבה ונניח שיום אחד כולם היו אומרים: "מה! ללמוד לייצר מגפיים? כבר הרבה זמן שזה לא הולם את האדם. כולנו יכולים לייצר מגפיים." ובכן, לא בטוח שמגפיים טובים יהיו התוצר של גישה זו. אך במה שנוגע להטבעת מחשבות נכונות בתפיסת העולם שלהם, ברוב המקרים דומה כיום נקודת המוצא של אנשים לנימוקים מסוג זה. וזה מעניק משמעות יותר עמוקה להערה שלי מאתמול – שלמרות שהמחשבה היא משהו שהאדם לגמרי בתוכה, כך שהוא יכול להגות בה בישותה הפנימית, חשיבה ממשית לא נפוצה כפי שניתן היה לשער. חוץ מזה, ישנה היום שחצנות מיוחדת במינה שיכולה להרחיק בהדרגה חשיבה צלולה עד כדי ערפול מוחלט. אנו חייבים לתת תשומת לב גם לזה, לפחות להעיף מבט על זה.

הבה ונניח את הדבר הבא. פעם היה בגורליץ סנדלר בשם יעקב בוֹהם. הוא למד את אומנותו בצורה טובה – איך חותכים סוליה, איך יוצרים את הנעל על אימום [התקן סנדלרים], ואיך תוקעים מסמרים לתוך הסוליה והעור. לפרטי פרטים הוא ידע זאת. כעת נניח שאותו סנדלר, ששמו יעקב בוהם, קם ואמר: "כעת אראה איך העולם בנוי. אצא מתוך הנחה שיש אימום סנדלרים ענק בבסיס העולם. על אימום זה נמתח בעבר עור-העולם. לאחר מכן הוספו מסמרי-העולם ובאמצעותם הודקה סוליית-העולם לנעלי-העולם. ואז צחצוח הנעליים נכנס לעולם ונעל-העולם כולה צוחצחה. כך אני יכול להסביר בבירור לעצמי כיצד יש אור בבוקר, כי אז משחת הנעליים של העולם מבריקה, ובערב היא מוכתמת מכל מיני דברים ולא עוד מבריקה. לכן אני מדמיין שחובת צחצוח נעלי-העולם מוטלת על מישהו בכל לילה. וכך עולה ההבדל בין יום ולילה." הבה ונניח שיעקב בוהם אמר זאת.

כן, אתם צוחקים, כי כמובן, יעקב בוהם לא אמר זאת. אך עדיין הוא הכין נעליים טובות לאנשי גורליץ, ולשם כך נעזר בידע שלו לגבי ייצור נעלים. אך הוא גם פיתח את מחשבותיו הגדולות שדרכן הוא רצה לבנות תפיסה של העולם. הוא נעזר לשם כך במשהו אחר. הוא אמר לעצמו: הכנת הנעליים לא מספיקה לשם כך. לא אוכל להעז לייחס למבנה העולם את המחשבות שאני משקיע בהכנת נעליים. במשך הזמן הגיע יעקב בוהם למחשבות הנעלות שלו לגבי העולם. לכן, הוא לא דמה לדמות ההיפותטית שתוארה בתחילה, אלא היה אדם שידע את הגישה לדברים. אך היום קיימים בכל העולם 'יעקב בוהמים' היפותטיים כמו זה שעליו צחקתם.

לדוגמה, נמצא ביניהם פיזיקאים וכימאים שלמדו את החוקים השולטים בשילוב חומרים ובהפרדתם. יש זואולוגים שלמדו כיצד לבחון ולתאר בעלי חיים. יש רופאים שלמדו כיצד לטפל בגופו הפיזי של האדם, ובמה שהם מכנים נפש. מה כולם עושים? הם אומרים: כאשר מישהו רוצה ליצור תפיסת עולם, הוא לוקח את החוקים הנלמדים בכימיה, פיזיקה או בפיזיולוגיה – יש איסור על חוקים אחרים – ומתוכם הוא בונה לעצמו תפיסת עולם. כך היה נוהג הסנדלר ההיפותטי אילו היה בונה את נעלי-העולם, אך אותם אנשים לא מבחינים בכך שתפיסות העולם שלהם נוצרות בדיוק באותה דרך שנוצרו נעלי-העולם ההיפותטיים. זה נראה די מגוחך לדמיין שההבדל בין יום ולילה נגרם כתוצאה מהתלכלכות עור-הנעליים וצחצוחו מחדש בלילה. אך מבחינת ההיגיון הצרוף זהו עיקרון זהה אם מנסים לבנות תפיסת עולם מתוך חוקי הכימיה, הפיזיקה, הביולוגיה והפיזיולוגיה. זהו בדיוק אותו העיקרון! זוהי חוצפה מאוד גדולה מצידם של הפיזיקאי, הכימאי, הפיזיולוג או הביולוג, שכל רצונם להיות רק פיזיקאי, כימאי, פיזיולוג וביולוג – לרצות שתהיה להם עם זאת דעה לגבי העולם כולו. הדבר החשוב הוא שיש לרדת לעומק הדברים ולא לחמוק מהמשימה של לשפוך אור על כל דבר שלא ברור מספיק וזה על ידי כך שחושפים את מקומו האמיתי בתבנית הכללית של הדברים. כאשר תתבוננו בדברים הללו בשיטתיות ובהיגיון, לא תופתעו כשתגלו שרבות מתפיסות העולם של היום הן ברמה של 'נעלי-העולם'. זה משהו שיכול להצביע על מדע הרוח כמדע שצריך ללמוד אותו כדי להגיע לדרכי חשיבה מעשיים. מדע שיכול לעודד אותנו לבחון את השאלה של איך אנו חייבים לחשוב בכדי לראות היכן קיימים בעולם ליקויים.

יש משהו נוסף שאני רוצה לציין בכדי להראות היכן מונח השורש של אי-הבנות רבות מאוד ביחס לרעיונות שיש לאנשים אודות העולם. כאשר מתעסקים בתפיסות עולם שוב ושוב חווים שמישהו אחד חושב כך ומישהו אחר חושב אחרת. אדם אחד דוגל בהשקפה מסוימת מסיבות טובות (ניתן כמובן למצוא סיבות טובות לכל דבר), בעוד שלמישהו אחר גם יש סיבות טובות להשקפה שלו. האיש הראשון סותר את מתנגדו מסיבות טובות כמו אלו שמשמשות את יריבו כדי לסתור אותו. כך נוצרות כתות בעולם, ולא בגלל שאיש זה או אחר משוכנע שמה שמלמדים כאן או שם היא הדרך הנכונה. אם תתבוננו בדרכים שבהן נאלצו תלמידי אנשים דגולים ללכת כדי להגיע לאיש דגול זה או אחר, תראו שיש כאן משהו חשוב לגבי הקרמה. אך אם נבחן את ההשקפות שקיימות כיום בעולם, יהיה עלינו לומר שהדבר הקובע אם מישהו הולך בעקבותיו של ברגסון או הקל, או בעקבות מישהו זה או אחר – כפי שאמרתי, הקרמה אינה מוכרת בתפיסת העולם הנוכחית – תלוי בדברים אחרים מאשר אמונה עמוקה. יש טענות לכל הצדדים!

אתמול אמרתי שפעם היו נומינליסטים, אנשים שסברו שלמושגים כלליים אין ממשות והם רק שמות. לנומינליסטים אלה היו מתנגדים שכונו ריאליסטים (אז היתה למילה משמעות שונה). הריאליסטים סברו שמושגים כלליים הם לא רק מילים, אלא מתייחסים למציאויות מוגדרות היטב. בימי הביניים זו היתה סוגיה בוערת, במיוחד בתיאולוגיה, ספירת מחשבות שהוגים בני זמננו כמעט לא מטריחים את עצמם בגללה. בזמן שבו צצה שאלת הנומינליזם מול הריאליזם – בערך מהמאה ה-11 עד ה-13 – היה קיים משהו ששייך לווידויים החשובים ביותר של האמונה: השאלה לגבי שלוש 'הישויות האלוהיות', האב, הבן ורוח הקודש – שיוצרות הוויה אלוהית אחת אך שממשיכות להיות שלוש ישויות אמיתיות. טענת הנומינליסטים היתה ששלוש הישויות האלוהיות הללו התקיימו רק בנפרד: ה'אב' לעצמו, ה'בן' לעצמו ו'רוח-הקודש' לעצמה. ודיבור על 'אל קולקטיבי' הכולל את שלושת סוגי האלוהים, היה רק כדי לתת שם עבור השלושה. כך ביטלו הנומינליסטים את איחוד השילוש הקדוש. בניגוד לריאליסטים, הנומינליסטים לא רק הציגו הסבר שהמעיט בחשיבות השילוש, אלא גם התייחסו ככפירה להצהרה, שאותה השמיעו הריאליסטים, ששלוש הישויות יצרו איחוד ממשי ולא רק איחוד מדומה.

הנומינליזם והריאליזם היו הפוכים זה מזה. וכל מי שיעמיק בתוך כתבי הריאליזם והנומינליזם במשך אותן מאות יקבל תובנה עמוקה לגבי ההישגים של הפיקחות האנושית. נימוקים מפולפלים ביותר הועלו כדי לתמוך בנומינליזם ונימוקים שאינם פחותים מהם הועלו כדי לתמוך בריאליזם. היה קשה יותר באותם ימים, להיחשב כהוגה דעות וזאת מכיוון שלא היתה עיתונות כתובה ולא היה קל לקחת חלק בוויכוחים כגון זה שבין הנומינליזם לריאליזם. נדרשה הכנה יותר טובה מאשר בימינו כדי להעז להיכנס לתחומים אלה. נדרשה בקיאות מאוד גדולה כדי לטעון לאחד הצדדים. איך הגענו למצב זה? מצער שאלו פני הדברים, וכאשר חושבים יותר עמוק מגיעים למסקנה: מה הטעם להיות כה פיקח? אפשר להיות פיקח ולטעון לטובת הנומינליזם, ואפשר להיות פיקח באותה מידה ולסתור את הנומינליזם. כל שאלת האינטליגנציה מבלבלת לגמרי! זה מדכא אפילו להקשיב למה משמעותם של מאפיינים שכאלה.

כעת, בניגוד למה שאמרנו, נציג משהו שאולי לא כל כך מבחינים בו כמו רבים מהרעיונות שהועלו לגבי נומינליזם או ריאליזם, אבל אולי יש לו יתרון אחד – הוא הולך ישר לנקודה ומצביע לכיוון שבו עלינו לחשוב.

בואו ונדמיין את הדרך שבה מישהו מעצב מושגים כלליים. הדרך שבה יוצרים סינתזה ממסות של פרטים. ניתן לעשות זאת בשתי דרכים: תחילה, כפי שנוהג אדם לעשות זאת במשך חייו בעולם. הוא רואה פרטים רבים מסוג מסוים של בעל-חיים. הם בעלי עור עדין כמשי או צמריריים, הצבעים שלהם שונים, יש להם שפמים, הם עושים תנועות מסוימות שמזכירות 'רחצה' של בני-אדם, הם אוכלים עכברים, וכן הלאה. ניתן לכנות יצורים אלה 'חתולים'. כך יוצר האדם מושג כללי לגבי כל היצורים הללו הקשורים למה שאנו מכנים 'חתולים'. אך כעת הבה ונניח שמישהו חי חיים ארוכים שבמהלכם הוא נתקל בהרבה בעלי חתולים, גברים ונשים, והוא הבחין שרבים מכנים את חיית המחמד שלהם 'פיצי'. לכן הוא מסווג את כל היצורים הללו תחת השם 'פיצי'. כעת יש לנו את המושג הכללי 'חתולים' והמושג הכללי 'פיצי'. ויש מספר רב של יצורים אינדיבידואליים ששייכים למושג הכללי בשני המקרים. ובכל זאת איש לא יטען שלמושג 'פיצי' יש חשיבות דומה כמו למושג הכללי 'חתולים'. זהו ההבדל האמיתי. זוהי דרך הנומינליסטים שבה הלכנו, ובצדק, ביצירת המושג הכללי 'פיצי' שאינו אלא סיכום שמות שאינם יותר משמות פרטיים; ובצדק הלכנו בדרכם של הריאליסטים ביצירת המושג הכללי 'חתולים'. במקרה אחד הנומינליזם צודק. בשני, הריאליזם. שניהם צודקים. חייבים לספק שיטות אלה בגבולות הנכונים להן. וכאשר שניהם צודקים, אין זה מפתיע שניתן להעלות נימוקים טובים עבור שניהם. כשאנו לוקחים את השם 'פיצי', השתמשתי בדוגמה גרוטסקית קצת. אבל אני יכול להראות לכם דוגמה הרבה יותר משמעותית ואני אעשה זאת מיד.

במסגרת הניסיון האובייקטיבי שלנו, ישנה ממלכה שלמה היכן שנומינליזם – הרעיון שהקולקטיבי הוא רק שם – מוצדק לחלוטין. יש לנו 'אחת', 'שתיים', 'שלוש', 'ארבע', 'חמש' וכן הלאה, אבל בלתי אפשרי למצוא בביטוי 'מספר' משהו שקיים באמת. 'מספר' לא קיים. 'אחת', 'שתיים', 'שלוש', 'חמש', 'שש' קיימים. לא ניתן לעשות עם 'מספר' את מה שאמרתי בהרצאה האחרונה: כדי למצוא את המושג הכללי צריך לאפשר למה שקשור אליו להתחיל לנוע. 'אחד' לא הופך תוך כדי תנועה ל'שתיים'. תמיד יש להתייחס אליו כ'אחד'. גם במחשבה אין אנו יכולים לדלג לשתיים, או משתיים לשלוש. קיימים רק המספרים האינדיבידואלים, לא משהו כללי כ'מספר'. נומינליזם נכון לחלוטין כאשר מיישמים אותו באופיים של המספרים. אולם כאשר אנו עוסקים בחיה אינדיבידואלית ביחס למין שלה, הריאליזם נכון לחלוטין. כי לא ייתכן שיתקיים צבי, ועוד צבי, ועוד צבי, בלי שיהיה קיים המין 'צבי'. המספר שתיים יכול להתקיים בפני עצמו. אך תמיד שמופיעים דברים ממשיים בכמות, המספר הוא תכונה, ולמושג 'מספר' אין קיום מסוים. דברים חיצוניים מתייחסים למושגים כלליים בשתי דרכים שונות: נומינליזם נכון במקרה אחד, וריאליזם באחר.

בדרך זו, אם רק נכוון את מחשבותינו בכיוון הנכון, נתחיל להבין מדוע ישנן מחלוקות כה רבות בנוגע לתפיסות עולם. לאחר שהם תפסו נקודת מבט מסוימת אין האנשים בדרך כלל נוטים לתפוס גם נקודת מבט שונה. כאשר בתחום מסוים של חשיבה מישהו תפס את הרעיון של 'למושגים כלליים אין קיום', אזי הוא הרחיב ומשליך אותו על כלל המבנה של העולם. המשפט: "למושגים כלליים אין כל קיום' הוא לא שקרי, כי כאשר מיישמים אותו בתחום המסוים שאותו אדם התייחס אליו, הוא נכון. רק ההכללה שלו אינה נכונה. אם רוצים להגיע לרעיון הנכון אודות החשיבה, זה חיוני להבין בבירור שאמיתותה של מחשבה בתחום שאליו היא שייכת היא לא עדות לתקפות הכללית שלה. יכולים להציג בפני הוכחה נכונה לגמרי של דבר זה או משהו אחר ובכל זאת היא לא תתפוס בתחום שאליו אין היא שייכת. לכן כל מי שמתכוון באמת לעסוק בדרכים המובילות לתפיסת העולם, חייב להודות שהדבר העיקרי הראשון הוא להימנע מחד-צדדיות. זה מה שבמיוחד רציתי היום להביא. כעת בואו ונתבונן במבט כללי במספר עניינים שיותר מאוחר אסביר בפרטים.

ישנם אנשים הבנויים בצורה שבלתי אפשרי בעבורם למצוא נתיב אל הרוח, תמיד יהיה קשה להוכיח להם את קיומה של הרוח. הם דבקים במשהו שהם מכירים בהתאם לאופיים. הבה ונאמר שהם דבקים במשהו שמשאיר עליהם רושם גס ביותר – מטריאליזם. אין להתייחס לטענות שלהם כטיפשיות, לטיעונים שהם מציגים להגנת המטריאליזם או להוכחות בעדו, כי כמות אדירה של כתיבה פיקחית הוקדשה לנושא, והם תקפים בראש וראשונה לחיים החומריים, לעולם החומר וחוקיו.

אחזור שוב, ישנם בני אדם מסוימים שבגלל מבנה פנימי מסוים נוטים בצורה טבעית לראות בכל מה שהוא חומרי רק התגלות הרוח. כמובן שכמו המטריאליסטים הם יודעים שמבחינה חיצונית עולם החומר קיים, אך החומר, כך הם אומרים, הוא רק ההתגלות, הביטוי של הרוחי העומד ביסודם של הדברים. אנשים מסוג זה יכולים לא לגלות כל עניין בעולם החומר ובחוקיו. הרעיונות לגבי הרוחי מגיעים אליהם דרך הפעילות הפנימית שלהם. הם יכולים להסתובב בעולם במודעות האומרת שהאמיתי, הנשגב, שרק בו ראוי שהאדם יתבונן, כל המציאות האמיתית – מצויה רק ברוח, ושהחומר הוא רק מאיה, אשליה, חיזיון תעתועים חיצוני. זוהי נקודת מבט קיצונית, אך אנשים עלולים להגיע אליה והיא עלולה להוביל להכחשה גורפת של חיי החומר. יהיה עלינו לומר לאותם אנשים שאכן הם מזהים את האמיתי יותר, את הרוחי, אך הם חד-צדדיים. הם מתכחשים לחשיבות עולם החומר וחוקיו. אפשר לגייס חשיבה חדה לטובת תפיסת עולם זו שאנשים אלה דוגלים בה. נכנה את תפיסת עולמם: ספיריטיזם. האם נוכל לומר שהספיריטיסטים צודקים? בכל הנוגע לרוחי טענותיהם יכולות להוביל לכמה רעיונות נכונים בצורה מצוינת, אך בכל הנוגע לחומר ולחוקיו רוב הסיכויים שהם יגלו רק מעט דברים בעלי חשיבות כלשהי. האם אפשר לומר שהמטריאליסטים צודקים במה שהם טוענים? אכן כן, בכל מה שנוגע לחומר ולחוקיו יש להם את היכולת לחשוף כמה עובדות שימושיות וחשובות מאוד בצורה יוצאת מהכלל. אולם בכל הנוגע לרוח סביר להניח שהם יאמרו רק שטויות. לכן עלינו לומר ששני הצדדים צודקים בספירות המתאימות להן.

יכולים גם להיות אנשים שיאמרו: "כן, אך בנוגע לשאלה אם העולם מכיל רק חומר או רק רוח, לגבי זה אין לי ידע. ההכרה האנושית לא יכולה להתמודד עם שאלה זו. מה שכן ברור זה שיש עולם שסובב אותנו. אינני יודע אם הוא מבוסס על אטומים, כפי שאומרים הכימאים והפיזיקאים, אם הם מטריאליסטים. אך אני מזהה את העולם החיצוני. אותו אני רואה ועליו אני מסוגל לחשוב. אין לי כל סיבה מיוחדת להניח שהוא רוחני או לא רוחני בבסיס שלו. עלי להגביל את עצמי למה שאני רואה מסביבי." על סמך מה שלמדנו נוכל לכנות אנשים כאלה ריאליסטים כשתפיסת עולמם היא: ריאליזם. כמו שאפשר לגייס פיקחות גדולה לטובת המטריאליזם או הספיריטיזם, וכשם שאפשר להיות חכם בנוגע לספיריטיזם ועדיין לומר דברים מטופשים ביותר על ענייני חומר, וגם להיפך, כך גם ניתן לומר את הטיעונים הפיקחיים ביותר בעד ריאליזם, השונה מהספיריטיזם וגם מהמטריאליזם כפי שזה עתה תיארתי.

יכולים להיות גם אנשים אחרים האומרים את הדבר הבא: סביבנו נמצא חומר ועולם התופעות החומריות. אבל עולם זה של תופעות חומריות הוא בפני עצמו חסר משמעות. תהיה בו משמעות אמיתית רק אם תהיה קיימת בו מגמה של התפתחות. אם מעולם חיצוני זה יוכל לצמוח משהו שלעברו יכולה הנפש האנושית לכוון את עצמה ללא תלות בעולם. לפי השקפה זו בתוך תהליך העולם חייבת להיות ספירה של רעיונות ואידיאלים. אנשים כאלה הם לא ריאליסטים, למרות שהם פורעים את חובם לחיים החיצוניים. לפי השקפתם, לחיים יש משמעות רק אם דרכם פועלים רעיונות המעניקים להם מטרה. בהשפעת הלך-רוח שכזה אמר פעם פיכטה: עולמנו הוא החומר הממחיש את חובתנו."[1] את התופסים בהשקפת עולם כזו, המתייחסת לכל הדברים כאמצעי לביטוי האידיאות הממלאות את תהליך העולם, אפשר לכנות אידיאליסטים ולהשקפתם: אידיאליזם. דברים יפים, נשגבים ומאירים נאמרו כדי לתמוך באידיאליזם זה. בתחום שבו הנקודה היא להראות שהעולם יהיה ללא מטרה ומשמעות אם האידיאות היו רק המצאות אנושיות ללא עוגן בתהליך העולם – בספירה זו האידיאליזם מוצדק לחלוטין. אך לדוגמה, באמצעותו לא אפשרי להסביר מציאות חיצונית. לכן אפשר להבדיל אידיאליזם זה מתפיסות עולם אחרות:

מטריאליזם

אידיאליזם ריאליזם

ספיריטיזם

כעת יש לנו אחד ליד השני ארבע השקפות עולם מוצדקות, כל אחת בעלת חשיבות בתחומה הספציפי. בין מטריאליזם לאידיאליזם ישנו מעבר מסוים. הבולט ביותר בתקופתנו, אם כי מתחיל כבר לדעוך – זהו המטריאליזם מהסוג הגס ביותר המתבסס על הקצנת האמירה של קאנט (קאנט לא עשה זאת בעצמו!) שבמדעים השונים יש מדע אמיתי ביחס ישיר למידת המתמטיקה שבהם. משמעות הדבר היא שאם מישהו מטריאליסט הוא יכול להיעשות למחשב של היקום, כשהוא נותן תוקף רק לעולם שמורכב מאטומים חומריים. אטומים שמתנגשים וסובבים במעגלים וניתן לחשב כיצד מסלולי הסיבוב שלהם משפיעים זה על זה. כך מגיעים לתוצאות מדויקות מאוד שמוכיחות שצורת התבוננות זו בדברים לגמרי מוצדקת. לכן ניתן לקבל את אורך הגל של כחול, אדום וכן הלאה. כל העולם נלקח כמנגנון מכני שניתן לחשב את סכומו בצורה מדויקת. אולם תחום זה יכול מעט לבלבל. כי אפשר לומר: "כן, אולם גם אם המכונה הזו תהיה מורכבת ביותר, לעולם אי אפשר יהיה להפיק ממנה דבר מה כמו תפיסת הכחול, האדום וכדומה. כלומר שאם המוח הוא רק מכונה מורכבת אזי לעולם לא יגיע למה שאנו מכירים כהתנסות נפשית." או שמישהו יכול לומר, כפי שאמר פעם ריימונד דו-בואה: "אם ברצוננו להסביר את העולם רק במונחים מתמטיים, לא יעלה בידינו להסביר את התפיסה הפשוטה ביותר, אך אם נחרוג מעבר לתחום ההסבר המתמטי אזי לא נהייה מדעיים." המטריאליסט הבלתי מתפשר ביותר יאמר: "לא, אני לא מחשב, כי זה מרמז על אמונה תפלה – זה מרמז שאני מניח דברים מסודרים על פי מידה ומספר." כל מי שיתעלה מעל למטריאליזם הגס ייעשה הוגה דעות מתמטיקאי ויכיר כתקף רק את הדברים שאליהם ניתן להתייחס באופן מתמטי. ניתן לכנות תפיסה של היקום שמכירה רק בנוסחאות מתמטיות – מתמטיזם.

מישהו יכול לחשוב על זה, ולאחר שהוא נעשה למתמטיסט הוא עשוי לומר: "זו יכולה להיות אמונה תפלה שלצבע הכחול יש מספר תדרים כאלו. העולם מסודר באופן מתמטי. אם מגלים שהרעיונות המתמטיים בעולם הם אמיתיים אז מדוע שרעיונות אחרים לא יהיו אמיתיים באותה מידה?" אדם שכזה מקבל את ההנחה שרעיונות פועלים בעולם, אך הוא נותן משמעות רק לרעיונות שהוא מגלה מחוץ לעצמו – לא לרעיונות כלשהם שהוא יכול לתפוס בתוכו באמצעות אינטואיציה או אינספירציה כלשהי, אלא רק לרעיונות שהוא שואב מדברים חיצוניים שהחושים מתייחסים אליהם כאמיתיים. אדם שכזה נעשה רציונליסט, והשקפת העולם שלו מכונה רציונליזם. אם לאדם בנוסף לרעיונות שאותם הוא מגלה בדרך זו, הוא מעניק תוקף גם לרעיונות שמוצאים בתחומי המוסר והאינטלקט, אזי הוא כבר אידיאליסט. כך מגיעים מהמטריאליזם הגס, דרך המתמטיזם והרציונליזם לאידיאליזם.

כעת ניתן לשפר את האידיאליזם. יש בימינו אנשים המנסים לעשות זאת. גילוי אידיאלים שפועלים בעולם מרמז שחייבות להיות בעולם גם ישויות כלשהן שבהן יכולים האידיאלים לחיות. אידיאלים לא יכולים לחיות בכל חפץ חיצוני, וגם לא יכולים להיות כביכול תלויים באוויר. במאה ה-19 היתה קיימת אמונה שאידיאות שולטות בהיסטוריה. אך זו היתה אי-הבנה, כי לאידיאות כפי שהן, אין כוח לעשות דבר. לכן אי אפשר לדבר על אידיאות בהיסטוריה. כל מי שמבין שאידיאות, אם הן קיימות בכלל, קשורות לישות כלשהי שמסוגלת להגות אידיאות, לא יהיה סתם אידיאליסט. הוא ינוע להנחה שאידיאות קשורות לישויות. הוא נעשה פסיכיסט והשקפת עולמו היא פסיכיזם. הפסיכיסט יכול לתמוך בהשקפתו על ידי פיקחות עצומה, שדרך חד-צדדיות מסוימת הוא יכול להיות מודע אליה בסופו של דבר.

מטריאליזם

מתמטיזם

רציונליזם

ריאליזם אידיאליזם

פסיכיזם

ספיריטיזם

כאן עלי להוסיף שיש אוהדים לכל השקפות העולם שמעל הקו האופקי. לרוב אלה אנשים עקשנים שבגלל דבר בסיסי כלשהו בתוכם הם מאמצים השקפת עולם כלשהי ולא מרחיקים מעבר אליה. לאמונות שמתחת לקו האופקי יש אוהדים הפתוחים יותר לידע שלכל השקפת עולם אינדיבידואליסטית יש נקודת מבט ייחודית מסוימת, והם יכולים להגיע יותר בקלות לנקודה שבה הם עוברים מהשקפת עולם אחת לאחרת.

כאשר מישהו הוא פסיכיסט אשר יכול כאדם חושב לשקול את העולם בבהירות, הוא יגיע לנקודה שבה יאמר לעצמו שהוא צריך להניח מראש קיומו של משהו פעיל מבחינה נפשית בעולם החיצוני. כלומר, הוא לא רק חושב, אלא גם מרגיש סימפתיה למה שפועל ורוצה באדם, ואז יאמר לעצמו: "לא מספיק שיש ישויות שיש להן אידיאות. ישויות אלה צריכות להיות גם פעילות וחייבות להיות מסוגלות לעשות דברים." דבר זה יתקבל על הדעת רק אם אותן ישויות הן ישויות אינדיבידואליות. כך עולה אדם זה מהשלב שבו הוא מודה בקיום נפש בעולם לשלב שבו מתקבל על ידו הרוח בעולם. לא ברור לו עדיין אם עליו לקבל רוח בודדה או רבות, אך יש כאן התקדמות מפסיכיזם לפנאומטיזם, לתורה של הרוח.

מטריאליזם

מתמטיזם

רציונליזם

ריאליזם אידיאליזם

פסיכיזם

פניאומטיזם

ספיריטיזם

אם אכן נעשה האדם פנאומטיסט, הוא יכול לתפוס את מה שאמרתי לגבי מספר – כלומר שבנוגע למספרים יש ספק מסוים כשמדברים על 'אחדות'. לאחר מכן יגיע האדם לנקודה שבה יאמר לעצמו: "לכן זה חייב לבלבל לדבר על רוח אחת שאין היא מחולקת, על Pneuma אחת שלא מחולקת. ולבסוף הוא נהיה מסוגל לבנות לעצמו רעיון לגבי הרוחות של ההיררכיות השונות. אז הוא נהיה במובן האמיתי ספיריטיסט, כך שמצד אחד יש לנו מעבר ישיר מפנאומטיזם לספיריטיזם.

השקפות עולם אלה כולן מוצדקות בשטח שלהן. כי יש תחומים שבהם הפסיכיזם מביא להארה, ובתחומים אחרים הפאונמטיזם יעשה זאת. בוודאי שכל אחד שירצה לדון בהסבר לגבי היקום באותה יסודיות שאנו ניסינו זאת, יהיה חייב להגיע לספיריטיזם, לקבלת רוחות ההיררכיות. כי אם נעצור בפנאומטיזם המשמעות תהיה: אם אנו ספיריטיסים יכול להתרחש שיאמרו לנו: "מדוע כה הרבה רוחות? למה להכניס לזה מספרים? מדוע לא רוח אחת בלתי-מחולקת?" מי שיעמיק בנושא ידע שהתנגדות זו היא כמו לומר: "אתה אומר לי שיש שם 200 יבחושים. אני לא רואה 200. אני רואה ענן אחד." מי שתומך בפנאומטיזם נוקט באותה עמדה לגבי הספיריטיסט הרואה את היקום כמלא ברוחות ההיררכיות. הפנאומטיסט רואה רק את "הענן' האחד – רק את הרוח האוניברסלית. זה נובע מהשקפה בלתי מדויקת.

עדיין ישנה אפשרות אחרת: מישהו יכול לא לקחת את הדרך שאנו ניסינו לעקוב אחריה עד לפעילות של ההיררכיות הרוחניות, אך בכל זאת להגיע לקבלה מסוימת של ישויות רוחניות. לייבניץ [Leibnitz], פילוסוף גרמני ידוע, היה אדם שכזה. הוא המשיך מעבר לדעה הקדומה שבעולם יכולים להתקיים רק דברים חומריים. הוא חיפש אחר הממשי וגילה אותו. [בספרי 'חידות הפילוסופיה' כתבתי על כך בצורה מפורטת]. השקפתו היתה שישות – כמו לדוגמה, הנפש האנושית – יכולה לבנות קיום בתוכה. אך הוא לא יצר אידיאות נוספות על הנושא. הוא רק אמר לעצמו שישנה ישות שכזו שיכולה לבנות קיום בתוכה, ולאכוף תפיסות מתוכה החוצה. עבור לייבניץ ישות זו היא 'מונאדה' [Monad]. והוא אמר לעצמו: "חייבות להיות הרבה מונאדות ולהן הרבה יכולות מגוונות מאוד. אם היה לי כאן פעמון, היו בו מונאדות רבות – כמו בעננת היבחושים, אך אלו יהיו מונאדות שמעולם לא התקדמו מעבר לדרגת תודעת-שינה, מונאדות שהן כמעט בלי תודעה, אך בכל זאת פיתחו בתוכן תפיסות עמומות. ישנן מונאדות שחולמות. ישנן מונאדות שפיתחו אידיאות ערות בתוך עצמן. בקיצור, ישנן מונאדות מסוגים מגוונים ביותר.

מישהו עם השקפת עולם שכזו לא מגיע כה רחוק עד כדי לדמיין לעצמו בצורה מוחשית את הישות הרוחנית האינדיבידואלית, כפי שהספיריטיסט עושה, אך הוא הוגה ביסוד הרוחני שבעולם, ומאפשר לו להיוותר לא מוגדר. הוא מכנה אותו 'מונאדה' – כלומר, תופסו רק בצורה שניתן לבטאה במילים הבאות: "כן, יש רוח בעולם וישנן רוחות, אך אני מתאר אותן לעצמי רק באומרי: הן ישויות בעלות כוחות תפיסה שונים'. אני בוחר מהן מאפיין מופשט. כך אני יוצר לעצמי השקפת עולם חד-צדדית זו, שאת הטיעונים הטובים ביותר בעדה כבר כתב לייבניץ, אותו פילוסוף אינטליגנטי ביותר. כך פיתחתי מונאדיזם." מונאדיזם הוא ספיריטיזם מופשט.

אולם יכולים להיות אנשים שלא מגיעים לרמה של המונאדות. אין הם מודים בכך שהקיום מורכב מישויות עם כוחות התפיסה המגוונים ביותר, אבל באותו זמן הם גם אינם שבעי רצון מהכרה במציאות המכילה תופעות חיצוניות בלבד. הם מאמינים ש'כוחות' שולטים בכל. למשל, אם אבן נפלה ארצה, אם יאמרו: "זהו כוח מגנטי!" לא מספיק להם לומר רק "הנה מגנט", אלא הם יאמרו: "המגנט מרמז מראש שבאופן על-חושי ובצורה נסתרת, ישנו כוח מגנטי המתפשט לכל הכיוונים." השקפת עולם שכזו, המחפשת בכל מקום אחר הכוחות שמעבר לתופעות, ניתן לקרוא לה: דינאמיזם.

מטריאליזם

מתמטיזם

רציונליזם

ריאליזם אידיאליזם

דינאמיזם פסיכיזם

מונאדיזם פניאומטיזם

ספיריטיזם

לאחר מכן יכול מישהו לומר: לא, להאמין ב'כוחות' זו אמונה תפלה" – דוגמה לכך הוא הספר 'ביקורת השפה' מאת פריץ מאוטנר [Fritz Mauthner's Critique of Language], המציג טיעון מפורט על השפעה זו. המשמעות של הדבר היא הקביעה מה עמדתנו לגבי האמת של הדברים מסביבנו. וכך, דרך הספיריטיזם אנו חוזרים דרך המונאדיזם והדינאמיזם לריאליזם.

אך כעת עדיין מישהו יכול לעשות משהו אחר. הוא יכול לומר: "בוודאי שאני מאמין בעולם הרחב מסביבי, אך אין לי שום זכות לטעון שעולם זה הוא העולם האמיתי. אני רק יכול לומר עליו שהוא 'מופיע' בפני עיני. אין לי כל זכות לומר משהו יותר מזה." שוב יש לכם כאן הבדל. אדם מסוים יכול לומר על העולם המתפרש סביבו: "זהו העולם האמיתי", אך מישהו אחר יכול לומר: "זה ברור לי שיש עולם המופיע בפני עיני, אך אני לא יכול לומר דבר מעבר לזה. זהו עולם של תופעות, ואין אני אומר שעולם זה הוא האמיתי, עולם של צבעים וצלילים הנוצרים רק כי תהליכים מסוימים בעיני מציגים עצמם בפני כצבע, ותהליכים באוזניי מציגים עצמם בפני כצלילים. השקפה זו מכונה פנומנליזם.

אפשר להמשיך הלאה ולומר: "ללא ספק שעולם התופעות סובב אותנו, אך כל מה שאנו מאמינים שיש באותן תופעות הוא מה שאנו הוספנו להן, מה שחשבנו לתוכן. אנו יכולים לקבל כאמיתי רק את רשמי החושים. שימו לב! כל מי שאומר זאת אינו תומך בפנומנליזם. הוא מקלף מהתופעות את כל מה שהוא חושב שמגיע רק מהבנה ומהיגיון, ומכיר רק בתוקפם של רשמי החושים, כשהוא מתייחס אליהם כמו מסר מהמציאות. ניתן לכנות השקפה זו סנסציונליזם.

מבקר של השקפה זו יכול לומר: "תוכל להגות כאוות נפשך במה שהחושים מוסרים לנו ולהביא סיבות מנומקות היטב כדי לתמוך בהשקפתך – ואפשר להביא נימוקים שכאלה – אני מבסס את השקפתי על הנקודה שלא קיים דבר אמיתי חוץ ממה שמגלה את עצמו דרך רשמי החושים. אני מקבל את זה כמשהו חומרי."

זה דומה לדברים שאומר האוטומיסט: "אני מאמין שקיימים רק אטומים ולא משנה כמה הם קטנים, ניתן לאפיין אותם בתכונות שאנו מכירים בעולם הפיזי." – מי שמדבר כך הוא מטריאליסט.

כך שבנו למטריאליזם בנתיב אחר.

מטריאליזם

סנסציונליזם מתמטיזם

פנומנליזם רציונליזם

ריאליזם אידיאליזם

דינאמיזם פסיכיזם

מונאדיזם פניאומטיזם

ספיריטיזם

כל תפיסות-העולם הללו שתיארתי וכתבתי בשבילכם באמת קיימות, וניתן להחזיק בהן. ניתן להציג את הטיעונים המשכנעים ביותר עבור כל אחת מהן. ניתן לאמץ אחת מהן ובעזרת נימוקים משכנעים ביותר לסתור את האחרות. אפשר לחשוב על תפיסות נוספות בין אלו שצוינו, אך ההבדל הוא קטן מאוד מאלו העיקריות שתיארתי, ואפשרי להראות שהן נובעות מהן. אם מישהו רוצה ללמוד על שזירת העולם, עליו לדעת שהדרך לשם עוברת דרך 12 נקודות כניסה אלו. ישנן 12 תפיסות עולם שעליהן ניתן להגן וניתן להצדיק. חייבים להודות שאפשר להעלות בעד כל אחת מהן נימוקים משכנעים רבים בדיוק כמו בעד האחרות. אי אפשר לחשוב על העולם בצורה נכונה דרך נקודת המבט החד-צדדית של אחת התפיסות, של צורת חשיבה אחת. רק מי שבוחן את העולם מכל צדדיו יוכל לחשוף את סודותיו. כפי שהשמש, בתפיסת העולם של קופרניקוס, עוברת דרך המזלות של גלגל המזלות כדי להאיר על האדמה מ-12 נקודות שונות, כך אל לנו לאמץ נקודת מבט אחת, את זו של האידיאליזם, הסנסציונליזם, הפנומנליזם, או כל תפיסה אחרת של העולם עם שמות מסוג זה. נקודת הפתיחה שלנו צריכה להיות בהסתובבנו בעולם, להרגיל את עצמנו ל-12 נקודות המבט שמהן ניתן להתבונן בו. במונחי החשיבה, כל 12 נקודות המבט מוצדקות לחלוטין, כי לחושב היכול לחדור לתוך טבע החשיבה, אין תפיסה אחת ויחידה של העולם, אלא 12 שניתן להצדיקן בצורה שווה – וניתן לחשוב על סיבות טובות לכל אחת מהן. ישנן 12 תפיסות עולם מוצדקות כאלה.

מחר אנו נתחיל מנקודות המבט שאליהן הגענו בדרך זו היום, כך שדרך התייחסות לאדם במובן של חשיבה, אולי נעלה להתייחסות לקוסמי.

——————————————————————–

  1. "Unsere Welt ist das versinnlichte Material unserer Pflicht"

    העיבוד שניתן הוא של פרופ 'רוברט אדמסון, בסדרה של קלאסיקות פילוסופיות של בלקווד לקוראים באנגלית. מילים חלופיות עבור versinnlichte עשויות להיות "חושי-מוחשי" או "מוחשי". הציטוט הוא מתוך עבודתו של פיכטה:

    Über den Grund unseres Glaubens an eine göttliche Weltregierung(1798).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *