מחקרים אוקולטיים אודות החיים בין המוות ללידה החדשה
סדרה של 20 הרצאות שניתנו במקומות שונים
140 GA
לספר יצא בהוצאת חירות ראו כאן
רודולף שטיינר
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
פעולת הקארמה בחיים שלאחר המוות
הרצאה מספר 7 בסדרה
ברן, 15 בדצמבר 1912
אנחנו חוגגים היום חמש שנים להקמת הסניף שלנו בברן. זאת גם הפעם הראשונה שאנו מתאספים בחדר זה, שמהווה בוודאי מרחב ראוי למאמצינו הרוחניים ולעבודתנו הרוחנית בעיר הזאת. העובדה שאנחנו שואפים להקים מרחבים כאלה ושאנו יכולים לקיים את מפגשי העבודה שלנו במסגרות כמו אלו משמעותית מאוד בעבודתנו הרוחנית. אנו יודעים שבמקומות רבים כבר קיימים מרחבים כאלה או נעשה מאמץ להקים אותם. ביום הזה, לאור האופי החגיגי הכפול של מפגש זה, ראוי שנאמר כמה מילים על חשיבותם של מרחבים אלה.
בעבודה שלנו אנחנו מגיעים מכיוון זה או אחר שוב ושוב למספר שלוש, שניתן לכנותו: המספר שלוש הקדוש. בנפש האדם המספר שלוש הקדוש מתבטא כחשיבה, רגש ורצון. ביחס לחשיבה, אנו יכולים לומר לעצמנו: בחשיבה שלנו אנו מונחים על ידי צרכים אובייקטיביים. כי אם אנו לא מונחים על ידי צרכים אובייקטיביים, בין אם אנו חושבים על דברים במישור הפיזי או על דברים רוחניים, אנו יכולים רק לטעות ולא להגיע לאמת. גם מבחינת הרצון, עלינו להתנהג קודם כול על פי מה שאומרים לנו עקרונות מוסריים חיצוניים מסוימים. גם בתחום הזה עלינו להיות מונחים על ידי צרכים אובייקטיביים. למעשה, הן מבחינת החשיבה שלנו והן מבחינת הרצון שלנו, צרכים מהעולמות העליונים נכנסים לעולם הפיזי.
האדם מרגיש חופשי במובן האמיתי של המילה רק ברגש שלו. זהו תחום שונה לחלוטין מהחשיבה והרצון. בתחום הרגש אנו מרגישים שאנחנו במקום הכי נכון כאשר אנו לא מרגישים כל כפייה לא מצד החשיבה ולא מצד הרצון, אלא אנחנו מתמסרים למה שאנו מרגישים. מדוע זה כך?
אנחנו חשים שהחשיבה שלנו קשורה למשהו, תלויה במשהו. גם ברצון שלנו אנו חשים תלות מסוימת. אך ברגשות שלנו אנחנו לגמרי בתוך עצמנו, אנחנו חיים לגמרי בתוך הנפש שלנו. מדוע זה כך? מפני שבסופו של דבר הרגשות שלנו הם השתקפות של כוח שנמצא רחוק מאוד מעבר למודעות שלנו. את המחשבות עלינו לראות כתמונות של מה שהן מייצגות. את הרצון שלנו עלינו לפתח כך שהוא יביע את חובותינו והתחייבויותינו. בתחום הרגש מותר לנו לחוות באופן חופשי את מה שמדבר לנפש שלנו, מפני שמבחינה אוקולטית הרגש הוא השתקפות של משהו שאיננו נכנס למודעות שלנו. הוא מעבר למודעות הרגילה שלנו והוא אלוהי-רוחני באופן בלתי אמצעי.
אפשר לומר שהאלים רוצים לחנך את האנושות דרך חשיבה ורצון. דרך הרגש, האלים מרשים לנו להשתתף, אם כי באופן מסתורי, בעבודתם וביצירתם. ברגש יש משהו שנוכח ישירות בנפשנו, משהו שהאלים עצמם נהנים ממנו.
דרך מרחב כמו זה שנוצר כאן, כל מה שאנו לומדים כאן יכול להיות מלווה ברגש שמקרב אותנו יותר לעולמות הרוח. הקירבה הזאת לעולם הרוח חייבת להיות התוצאה של כל הנושאים שאנו דנים בהם. לכן אנחנו יכולים לייחס חשיבות מסוימת למרחב כזה, אנחנו יכולים לחוות יותר ויותר את המשמעות של מסגרת כזאת. אנו מסתכלים לכל עֵבֶר ומרגישים את כוח האור והצבעים, שיכולים להפוך בשבילנו להתגלויות של מה שחי בעולם הרוח. אין ספק שאת מה שיש לנו לומר אפשר להבין גם בחדרים העקרים והמכוערים שלצערנו קיימים בכל מקום היום. אבל חום נפשי אמיתי יכול להיווצר בלימודים רוחניים רק כאשר אנו מוקפים במסגרת כמו זו. בעובדה שזה יכול לקרות כך לאחר חמש השנים הראשונות של עבודתנו כאן בברן אפשר לראות קארמה מיטיבה אשר מלווה ומברכת את עבודתנו. לכן בהזדמנות זו, במפגש הזה שהוא חגיגי באופן כפול, אנו רוצים לחשוב על המשמעות של מדע הרוח ושל הידע הרוחני עבור האדם המודרני.
דברים רבים שנדבר עליהם היום יהיו קשורים לדברים שכבר הזכרנו פעמים רבות בעבר, אבל היום נדון בהם מנקודת מבט חדשה. עולמות הרוח יכולים להיות מובנים במלואם רק אם נתבונן בהם מנקודות מבט שונות. את החיים בין המוות ללידה החדשה תיארנו בדרכים שונות ומגוונות. היום אנחנו נדון בדברים רבים שהעסיקו אותי לאחרונה בתחום החקירה הרוחנית.
אנחנו יודעים שברגע שעברנו דרך שער המוות אנו עוברים את מה שנקרא תקופת הקמלוקה, שבה אנו עדיין קשורים מאוד לרגשות ולהרגשות שלנו, עם כל ההיבטים של חיי הנפש שלנו בהתגשמותנו הארצית האחרונה. בהדרגה אנחנו הולכים ומשתחררים מקשר זה. לאחר המוות כבר אין לנו גוף פיזי, אבל גם לאחר שהשלנו את הגוף הפיזי ואת הגוף האתרי, בגוף האסטרלי עדיין קיימות כל התכונות שהיו בו על האדמה, ויש להשתחרר גם מהתכונות האלה שהגוף האסטרלי רכש כאשר הוא חי בגוף פיזי. תהליך זה לוקח זמן מסוים, וזאת תקופת הקמלוקה. לאחר תקופת הקמלוקה האדם חי בעולם הרוח או הדוואכן. בכתבים שלנו תארנו אותו בעיקר מבחינת הדברים שהאדם חווה דרך האלמנטים השונים המשתרעים סביבו. כעת נתייחס לתקופה בין המוות ללידה החדשה מזווית אחרת. נתחיל עם סקירה כללית.
לאחר שהאדם עבר דרך שער המוות, יש לו את החוויה הבאה. במהלך חיינו על האדמה אנחנו יכולים לומר שאנו סגורים במקום מסוים, אנחנו סגורים בעור שלנו, ובחוץ נמצא המרחב עם דברים וישויות אחרות. אבל אין זה כך לאחר המוות. כל ישותנו מתרחבת ואנו מרגישים שאנו נעשים יותר ויותר גדולים. ההרגשה הזאת שאני כאן בתוך העור שלי ובחוץ יש דברים או ישויות סביבי היא חוויה שהמתים אינם חווים אותה. לאחר המוות אנחנו בתוך הדברים והישויות. אנחנו מתרחבים בתוך מרחב מסוים. בתקופת הקמלוקה אנחנו הולכים ומתרחבים כל הזמן, וכאשר תקופת הקמלוקה מסתיימת, אנחנו גדולים כמו החלל המוקף על ידי מסלול הירח. הקיום במרחב מקבל משמעות שונה לחלוטין לאחר המוות מאשר במהלך הקיום הארצי. כל הנפשות שחיות בו זמנית בקמלוקה ממלאות את המרחב שאותו מקיף מסלולו של הירח. הם חודרים זה לתוך זה. אך החדירה ההדדית הזאת איננה נחווית כהרגשה של היות ביחד. הרגשה זאת נובעת מגורמים שונים לחלוטין מאשר ההימצאות במרחב משותף. שתי נפשות יכולות להימצא באותו מרחב לאחר המוות, ולהיות במרחק אינסופי זו מזו. הן יכולות בכלל לא לדעת אחת על קיומה של השנייה, בעוד שנפשות אחרות עשויות לחוות קשר קרוב ואינטימי זו עם זו ולחוות את הנוכחות זו של זו. הכל תלוי אך ורק בקשרים פנימיים ולא בקשרים חיצוניים של מרחב.
בשלבים הבאים, כאשר הקמלוקה מגיעה לסיומה, האדם חי במרחבים גדולים עוד יותר. הוא ממשיך להתרחב עוד ועוד. כאשר שלב הקמלוקה מסתיים, כאשר האדם התרחב בחלל גדול שגבולותיו הם מסלול הירח, הוא משאיר מאחוריו את כל מה שהיה ביטוי לכמיהות, לתשוקות ולנטיות שלו בקיומו הפיזי בחייו הארציים. האדם חייב לחוות את כל זה, אבל הוא חייב גם להשאיר אותו מאחור בספירת הירח או בקמלוקה. בהמשך חייו לאחר המוות, כאשר האדם זוכר את ספירת הירח, הוא מוצא שרשומים שם כל הרגשות והתשוקות הארציות שלו, כל מה שהתפתח בחיי הנפש שלו כתוצאה מהמשיכה שלו לטבעו הגופני. זה נשאר מאחור בספירת הירח וממשיך להישאר שם; האדם לא יכול לבטל אותו בקלות. הוא נושא אותו איתו ככוחות, אבל הוא נשאר רשום בספירת הירח. אפשר לומר שרשימת החובות של כל אדם כתובה בספירת הירח.
ואז אנו ממשיכים להתרחב ונכנסים לספירה שנייה, הנקראת באוקולטיזם ספירת מרקורי (כוכב החמה). לא מתאפשר לנו לצייר אותה בפרטי פרטים, ונדבר קודם על הדברים האלה ללא ציור. ספירת מרקורי גדולה מספירת הירח. אנו נכנסים לספירה זו לאחר המוות בדרכים שונות מאוד, וניתן לחקור זאת בעזרת האמצעים המתאימים של מדע הרוח. אדם שהיה לו בחיים הלך נפש לא מוסרי או מוסרי במידה נמוכה נכנס לספירת מרקורי וחי בה שונה לגמרי מאדם שהיה לו הלך נפש מוסרי. במקרה הראשון, האדם לא מסוגל למצוא בספירת מרקורי, כלומר בתקופה שלאחר הקמלוקה, את האנשים שעזבו את המישור הפיזי באותו זמן איתו, או זמן קצר לפניו או אחריו, ונמצאים גם כן בעולם הרוח. הוא נכנס לעולם הרוח כך שהוא לא מסוגל למצוא את האנשים שהיו יקרים לו, את האנשים שהוא היה רוצה להיות יחד איתם. אנשים שאין להם הלך נפש מוסרי על האדמה הופכים להיות בודדים בספירת מרקורי. אך אדם בעל הלך נפש מוסרי יהיה שם מה שנקרא ישות חברותית, וימצא בעיקר את אלה שהיה לו איתם קשר פנימי אינטימי על האדמה. זה מה שקובע האם מישהו נמצא ביחד עם אחרים. הדבר אינו תלוי ביחסי מרחב, כי כולנו ממלאים את אותו המרחב, אלא בהלך הנפש שלנו. אנו נהיים מבודדים למרות שאנחנו ממלאים את אותו המרחב כמו הנפשות האחרות כאשר אנו מביאים איתנו הלך נפש לא מוסרי. אנו נהייה ישויות חברותיות כאשר אנו מביאים איתנו הלך נפש מוסרי.
בקמלוקה, בספירת הירח, אנו פוגשים קשיים אחרים מבחינת החברותיות, אבל באופן כללי אפשר לומר שגם שם האדם יכול להיות מבודד או ישות חברותית בהתאם להלך הנפש שלו. אדם שהיה אנוכי מובהק בחייו הארציים, שידע לספק רק את הדחפים והתשוקות שלו, לא ימצא בקלות בספירת הירח את האנשים שהיו קרובים אליו על האדמה. אבל אדם שאהב בלהט עוד משהו מחוץ לעצמו, אפילו אם זה היה רק מתוך תשוקה חושנית, לא ימצא את עצמו לבד לגמרי לפחות בתקופת הקמלוקה, אלא ימצא נפשות אחרות שהיו קרובות אליו. אבל בשתי הספירות הללו בדרך כלל אי אפשר למצוא בני אדם אחרים חוץ מאלה שהיו קרובים אלינו כבר על האדמה. איננו מכירים בני אדם אחרים. אם כן, התנאי כדי לפגוש אנשים אחרים הוא שהיינו איתם על האדמה. אם אנו מוצאים את עצמנו יחד איתם או לא-תלוי בגורם המוסרי. אבל אפילו המאמצים המוסריים לא יכולים לקדם אותנו הרבה מעבר לספירה המובילה לאנשים שכבר היינו קרובים אליהם על האדמה. המאפיין הייחודי של מערכות היחסים עם נפשות האלו שאנו פוגשים לאחר המוות הוא שלא ניתן לשנות אותן לאחר המוות.
עלינו לדמיין זאת כך: כאן בחיים על האדמה יש לנו תמיד את האפשרות לשנות את תנאי הקיום ואת הקשרים שלנו עם הזולת. נניח שבתקופה מסוימת לא אהבנו אדם כפי שהגיע לו שנאהב אותו. ברגע שאנו רואים זאת, כאשר אנו נהיים ערים לדבר, אנחנו יכולים לאהוב אותו נכון, אם יש לנו הכוח לכך. לאחר המוות אין לנו אפשרות זו. אם לאחר המוות אנו פוגשים אדם שלא אהבנו מספיק או באופן הנכון על האדמה, אנחנו רואים זאת בצורה הרבה יותר ברורה מאשר כאן על האדמה, אבל איננו יכולים לעשות דבר כדי לשנות את המצב. הוא חייב להישאר כפי שהוא. קשרי החיים מתאפיינים בעקביות מסוימת. משום שהם הופכים למשהו קבוע, שנשאר בעינו, מתפתח בנפשנו הדחף שדרכו מתארגנת הקארמה. אם אהבנו מישהו מעט מידי במשך 15 שנה, אנו רואים זאת לאחר המוות; ובזמן שאנו חווים זאת, אנו מפתחים את האימפולס לפעול באופן שונה בהתגשמותנו הארצית הבאה. בדרך זו אנו מפתחים את הכוח ואת הרצון לעבוד לקראת איזון קארמתי. זה המנגנון של הקארמה.
מעל לכול, יש דבר אחד שעלינו להבין בצורה ברורה. בתקופות הראשונות לאחר המוות, בתקופת הירח ובתקופת מרקורי, וגם בתקופה לאחר מכן, שאותה נתאר עוד מעט, חיינו בעולם הרוח תלויים באופן שבו חיינו בעולם הפיזי, כאן על האדמה. אבל זה קורה כך שיש חשיבות לא רק למודעות שלנו, כמו על האדמה, אלא גם לתת-מודע שלנו. במצב הערות הרגיל על האדמה, אנו חיים ב’אני’ שלנו. מתחת למודעות-ה’אני’ שלנו ישנה המודעות האסטרלית, התת-מודע, ולפעמים לתת-מודע יש על האדמה השפעה שונה לחלוטין, כמובן מבלי שהאדם יהיה ער לכך, מאשר למודעות הרגילה, למודעות-ה’אני’.
ניקח דוגמה קרובה אלינו. שני אנשים חיים כאן בידידות טובה ביותר. לעיתים קורה שאחד מהם מפתח הערכה מיוחדת למדע הרוח, והאדם השני, שלפני כן נראה אדיש כלפי מדע הרוח, מפתח כעת שנאה מיוחדת כלפיו. שנאה זו לא חייבת למלא את הנפש כולה. יכול להיות שהיא נמצאת רק במודעות ה’אני’, ולא במודעות אסטרלית. יכול להיות שלאדם אשר בדיבורו מזין עוד ועוד את עוינותו וכעסו כלפי מדע הרוח יש למעשה במודעותו האסטרלית אהבה וכמיהה למדע הרוח מבלי שהוא יהיה ער לכך. זה אפשרי. סתירות כאלו קיימות בישות האדם. אם נבחן את מודעותו האסטרלית של אותו אדם, את התת-מודע שלו, אולי נמצא שם סימפתיה נסתרת כלפי הדבר שהוא שונא במודעות הרגילה שלו. זאת עובדה משמעותית מאוד לאחר המוות, כי לאחר המוות מתגלה האמת מהבחינה הזאת. לעיתים קרובות מישהו ששכנע את עצמו כאן על האדמה שהוא שונא את מדע הרוח, ודחה כל מה שקשור למדע הרוח לאורך כל חייו, למעשה יש לו אהבה ותשוקה בוערת למדע הרוח. בחיים בקמלוקה משמעות הדבר יכולה להיות כאב עמוק בגלל העובדה שהוא אינו יודע דבר ולכן אינו מסוגל ליצור מחשבות שקשורות לזיכרון שלו. כי בשלב הראשון לאחר המוות, האדם חי בעיקר בזיכרונותיו. לאחר המוות האדם אינו תלוי רק במה שמייסר אותו או מסב לו עונג, במה שחי במודעות-ה’אני’ שלו, אלא גם במה שהתפתח בתת-המודע שלו. כך האדם נהיה מי שהוא באמת מהבחינה הזאת.
אנו רואים כאן כיצד מדע הרוח, אם מבינים אותו נכון, נועד לשאת פרי בכל חיי האדם. אדם שעבר דרך שער המוות אינו מסוגל לשנות שום דבר בקשר שלו עם אלה שנמצאים סביבו, וגם האחרים אינם יכולים לשנות את הקשר שלהם איתו. המצב הפך להיות בלתי ניתן לשינוי. אבל נשאר תחום אחד שבו יכול להתרחש שינוי: הקשר של המתים עם החיים. במידה שבה הייתה לחיים על האדמה קשר כלשהו עם האדם שמת, רק הם אלה שיכולים לשכך במעט את הכאב של זה שעבר דרך שער המוות ולהקל על ייסוריו. במקרים רבים כאלה, הקריאה למתים הוכיחה את עצמה כמועילה מאוד.
הדבר באמת הוכח. אדם מת, אדם שבמהלך חייו לא עסק במדע הרוח בגלל הסיבות שהזכרנו או מכל סיבה אחרת. האדם שנשאר מאחור על האדמה יכול לדעת באמצעות מדע הרוח שהמת חווה צימאון עז למדע הרוח. אם האדם החי יעסוק כעת במחשבות רוחניות כאילו שהמת היה עומד מולו, הדבר יביא תועלת גדולה מאוד למת. אנחנו יכולים לקרוא למת מאופן ממשי, וזה מגשר על התהום הנפערת בין החיים למתים. כאשר שני העולמות – העולם הפיזי ועולם הרוח שהאדם עובר בו במסע בין המוות ללידה החדשה – מופרדים על ידי המטריאליזם, תארו לעצמכם איזו השפעה ישירה תהיה בחיים לאיחוד בין שני העולמות האלה! כאשר מדע הרוח לא יישאר רק תיאוריה, אלא יהפוך לאימפולס חיים כמו שהוא צריך להיות, אז לא תהיה הפרדה בין העולמות אלא תקשורת ישירה. על ידי קריאה למת אנו יכולים להיכנס לקשר ישיר איתו ולעזור לו. אלה שנמנעו ממדע הרוח ימשיכו לחוות את הייסורים של כמיהה למדע הרוח אם לא נעזור להם מכאן. אנו יכולים לעזור להם מכאן אם קיימת כמיהה כזו. כך החיים יכולים לעזור למתים.
במובן מסוים נוצרת שוב האפשרות שהחיים ישמעו את המתים, למרות שהחיים עושים מעט מאוד כיום כדי ליצור מגע עם המתים. אבל מדע הרוח ייכנס באופן בלתי אמצעי לחיים של בני האדם ויהפוך לסם חיים אמיתי. אם רוצים להבין כיצד המתים יכולים להשפיע על החיים, עלינו להתחיל אולי מהנקודה הבאה.
מה בכלל יודע האדם על העולם? אנחנו יודעים מעט מאוד כשאנו מתבוננים בדברים כאן במישור הפיזי במצב ערות רגיל. האדם יודע את מה שמתרחש מול החושים שלו ואת מה שהוא יכול להבין בעזרת השכל שלו לגבי התרחשויות אלה. הוא לא יודע שום דבר אחר. רוב הזמן הוא מאמין שלא יכול לקרות דבר חוץ ממה שהוא יכול לקלוט דרך המישור הפיזי. אבל יש הרבה מאוד שלא קורה ועדיין הוא חשוב ביותר. מה זה אומר?
נניח שאנחנו רגילים ללכת לעבודה שלנו כל יום בשעה שמונה. אבל פעם אחת אנחנו מאחרים בחמש דקות. כל מה שקורה הוא שאנחנו מאחרים בחמש דקות. אבל אם נבדוק את כל הדברים יותר לעומק, אם ניקח בחשבון את כל הנסיבות, אולי נגלה שבדיוק באותו יום, אילו היינו יוצאים לעבודה בזמן הרגיל שלנו, כבר לא היינו בין החיים.
או אפשרות אחרת היא שאדם לא הפליג בטיטניק מפני שהוא התעכב בגלל חבר. אילו היה מפליג, הוא היה בוודאי נספה! שהדבר נקבע דרך הקארמה, זה סיפור אחר. אבל רק חישבו על זה: כשאנו מסתכלים ככה על החיים, למעשה כמה מעט אנחנו יודעים. אם שום דבר לא קרה ממה שהיה יכול לקרות, אנחנו פשוט לא ערים לכך. האדם מתעלם מאין סוף האפשרויות הקיימות בעולם של המציאויות.
אתם יכולים לומר שאין לזה שום משמעות! מבחינת הנסיבות החיצוניות באמת אין לזה משמעות. יש יותר משמעות לעובדה שנשארת בחיים ולא נהרגת. אבל הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לעובדה שהיינו יכולים לדעת אם הייתה סבירות גדולה לכך שהיינו נהרגים. למשל, אילו לא היינו מפספסים רכבת שבסופו של דבר הייתה מעורבת בתאונה קשה. יכולנו למנות את כל המקרים האפשריים, אבל דברים כאלה קורים כל הזמן בקנה מידה קטן. כמובן, מבחינת המהלך החיצוני של האירועים, אנחנו צריכים לדעת רק את מה שאנחנו יכולים לראות.
נניח שאנחנו יודעים היטב שמשהו היה קורה לנו אילו לא היינו מאחרים לרכבת. ידיעה כזו עושה רושם גדול על הנפש, ואנחנו אולי נאמר שבאופן מוזר הגורל היטיב איתנו ושמר עלינו! חישבו על כל הדברים שיכולים לקרות לבני האדם. חיי הנפש היו עשירים יותר לאין שיעור אילו האדם היה יכול לדעת את כל זה, אילו היה יכול לדעת את כל מה שפועל בחיים, לעומת מה שהוא יודע כיום, כאשר הוא יכול להסתכל רק על הרצף הדל של האירועים שמתרחשים בפועל בחיים החיצוניים.
זה כאילו שאנו מפנים את מבטנו אל שדה חיטה, רואים את שיבולי החיטה הרבים וחושבים על כך שמתוכם רק מספר יחסית קטן של זרעי חיטה יחזרו לתוך האדמה וינבטו. אין ספור אחרים לא ינבטו אלא ילכו לכיוון אחר. קיים אותו יחס בין מה שיכול לקרות לנו לבין מה שקורה לנו בפועל כמו היחס בין זרעי החיטה שאינם נובטים לבין אלה שנובטים ונושאים שיבולים. זה בדיוק כך במציאות, כי אין סוף לעושר האפשרויות בחיים. הרגעים שבהם מתרחשים בעולם האפשרויות דברים חשובים במיוחד עבורנו הם גם רגעים שיש בהם פוטנציאל גדול לכך שהמתים יתקרבו אלינו. נניח שאדם עזב את ביתו חמש דקות יותר מוקדם וכתוצאה מכך חייו ניצלו. ברגע מסוים הוא ניצל מתאונה, או יכול לקרות גם שהוא החמיץ אירוע משמח. ברגעים כאלה יכולה להיכנס לחייו תמונת חלום שמביאה מסר מהמתים. אבל רוב האנשים חיים בצורה שטחית ואכפת להם רק מהדברים הבוטים תוך התעלמות מהדקויות של החיים וההשפעות העדינות יותר שפועלות כל הזמן בחיים. מבחינה זו, מדע הרוח מעדן את הרגשות והתחושות. כתוצאה מכך יחוש האדם שנכנסת לחייו השפעת המת ויחווה קשר איתו. על התהום בין החיים למתים ייווצר גשר דרך מדע הרוח שיהפוך לסם חיים אמיתי.
הספירה הבאה בתקופה שלאחר המוות היא ספירת ונוס. בספירה זו אנו נהיים מבודדים אם על האדמה היה לנו הלך נפש לא דתי. אנו נהייה נפשות חברותיות דרך הנטייה הדתית שאנו מביאים איתנו. במידה שבה בעולם הפיזי היינו מסוגלים להרגיש התמסרות לרוח הקדושה, כך בספירת ונוס נמצא את כל אלה שיש להם הלך נפש דומה כלפי הרוח והאלוהות. אנשים מחולקים לקבוצות בספירת ונוס על פי הנטיות הדתיות והפילוסופיות שלהם. אם כאן על האדמה הרגשות הדתיים והחוויה הדתית משחקים עדיין תפקיד חשוב, בספירת ונוס החלוקה לקבוצות היא אך ורק על פי האמונה הדתית והשקפת העולם של האדם. בעלי השקפת עולם דומה נמצאים ביחד בקהילות גדולות, רבות עוצמה; הם אינם מבודדים. מבודדים הם אלה שלא יכלו לפתח כל רגש או אימפולס דתי.
אם כן, אלה שנקראים מוניסטים, המטריאליסטים של זמננו, לא יהיו נפשות חברותיות, אלא יהיו ישויות מבודדות. כל אחד יהיה סגור כמו בכלוב משלו בספירת ונוס. לא תוכל להתקיים שם אגודה מוניסטית כי השקפת העולם המוניסטית בעצמה דנה את האדם לבדידות. זאת עובדה ולא סתם המצאה שכל אחד כלוא כמו בכלוב משלו. אני מציין זאת כדי לחנך את הנפש לאמת ולמציאות לעומת הפנטזיה של המוניזם שנכנסה לעולם כאן. באופן כללי אנו יכולים לומר שאנו נמצאים ביחד עם אלה שיש להם השקפת עולם זהה, אמונה זהה. בספירת ונוס קשה לנו להבין נפשות השייכות לדתות אחרות משלנו.
אחרי ספירת ונוס באה ספירת השמש. בספירת השמש יכול לעזור לנו רק מה שמגשר על ההבדלים ומאזן בין הדתות השונות. מבחינת הבניה של גשרים כאלה בין השקפה אחת לשנייה, לאנשים יש את הדעות והאמונות שלהם, ולא קל להם למצוא הבנה אמיתית כלפי אדם שחושב ומרגיש שונה. בתיאוריה הם טוענים לעיתים קרובות שקיימת הבנה כזו, אבל כאשר מדובר ביישום התיאוריה הלכה למעשה, המצב שונה לחלוטין.
למשל, אנשים רבים השייכים להינדואיזם מדברים על גרעין משותף בכל הדתות. אבל הם מתכוונים למעשה רק לגרעין המשותף של ההינדואיזם והבודהיזם. אלה ששייכים להינדואיזם ולבודהיזם מדברים מתוך אגואיזם מסוים, מתוך היותם תפוסים באגואיזם קבוצתי.
בנושא האגואיזם הקבוצתי אפשר להזכיר כאן אגדה אסטונית יפה שמספרת על מקור כל השפות. אלוהים רצה להעניק את מתנת השפה לאנושות דרך אש. נדלקה אש גדולה והשפות השונות היו אמורות להיווצר מתוך התכונות המיוחדות של צלילי האש, אשר בני העמים השונים היו אמורים להקשיב להם. אלוהים קרא לכל העמים על האדמה להתאסף ביחד כדי שכל אחד יוכל ללמוד את שפתו. אך לפני שהגיעו שאר העמים, אלוהים נתן עדיפות לאסטונים ולימד אותם את השפה הרוחנית-האלוהית, כלומר שפה נעלה יותר. רק אז יכלו להתקרב שאר העמים, וכאשר הקשיבו לאש הבוערת ושמעו את צליליה, הם למדו להבין אותם. עמים שהאסטונים אהבו באו ראשונים, כאשר האש עדיין בערה בעוצמה. לקראת הסוף, כאשר האש כבר כמעט כבתה, הגיע התור של הגרמנים, כי האסטונים לא כל כך אוהבים את הגרמנים. מתוך האש שבקושי בערה נשמעו הצלילים deitsch, peitsch; deitsch, peitsch [“שוט” או “להצליף” בגרמנית]. ואז באו הלפלנדים, שהאסטונים אוהבים עוד פחות. הלפלנדים שמעו רק Lappen latchen (“להצליף לפלנדים”). מאחר שהאש כבר לא בערה אז, אלא נשאר רק אפר, הלפלנדים קיבלו את השפה הגרועה מכולן מפני שהאסטונים והלפלנדים אויבים מושבעים. כך שאתם מבינים איך האסטונים מביאים לידי ביטוי את מה שקשור לאגואיזם הקבוצתי שלהם.
אצל רוב העמים מתבטא אותו אגואיזם קבוצתי כאשר הם מדברים על רצונם להגיע לגרעין המשותף במהות של כל האמונות הדתיות. מבחינה זו, יש לומר שהכריסטיאניות שונה לחלוטין מהדתות האחרות. אילו, למשל, הגישה במערב הייתה דומה לזו של ההינדואיזם, אז אודין הקדום היה עדיין שולט כאל הלאומי. אבל המערב לא הכיר באל שולט הנמצא במערב, אלא במישהו שנמצא מחוץ לאזור הזה. זהו הבדל מהותי בין המערב להינדואיזם ולבודהיזם. במובנים רבים, הכריסטיאניות המערבית כדת אינה חדורה באגואיזם. היא הרבה פחות אנוכית מאשר הדתות מן המזרח. זאת הסיבה לכך שההכרה והחוויה האמיתית של אימפולס הכריסטוס היא זאת שמביאה את בני האדם לקשר נכון עם בני אדם אחרים, מבלי שהדבר יהיה תלוי בדת שלהם.
בספירת השמש בין המוות ללידה החדשה מדובר באמת בכך שנבין את מה שמאפשר לנו להיות בקשר לא רק עם אנשים בעלי אותה אמונה דתית, אלא עם כל בני האדם. כי הכריסטיאניות, אם מבינים אותה באופן מספיק רחב כדי לראות אותה בקשר שלה עם הדת של הברית הישנה, איננה מלמדת חד-צדדיות. כבר הצבענו על דבר שיש לו משמעות גדולה ביותר ויש לקחת אותו בחשבון: זיכרו שאחת האמירות היפות ביותר של כריסטוס היא ‘אלוהים אתם’ [הבשורה על פי יוחנן, 10:34], אמירה שבה כריסטוס מזכיר את התנ”ך. כריסטוס מפנה את תשומת הלב של האנשים לכך שקיים גרעין אלוהי, אל, בכל אדם. אתם כולכם אלים; תהיו דומים לאלים.
זוהי תורה נשגבה של כריסטוס שבה הוא מצביע על טבעו האלוהי של האדם, על כך שהאדם יכול להיות כמו אל. אתה יכול להיות כמו אל – זוהי תורה נפלאה, גדולה, שחודרת עמוק הישר לתוך הלב! ישות אחרת השתמשה באותן המילים, וזה שייך לאמונה הכריסטיאנית שישות אחרת אמרה את אותם הדברים. בתחילת התנ”ך לוציפר ניגש לאדם, והפיתוי נמצא במילים “וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים” [בראשית 3:5]. אותם הדברים בדיוק נאמרים על ידי לוציפר בתחילת הפיתוי בגן עדן, ושוב על ידי ישוע כריסטוס! אנו נוגעים כאן באחת הנקודות העמוקות, המשמעותיות ביותר של האמונה הכריסטיאנית. לא רק תוכן המילים חשוב אלא משמעותן תלויה באיזו ישות אומרת דבר מסוים בהקשר של העולם. במחזה המיסטריה האחרון שלי היה עלי להראות זאת: יש לאותם המשפטים משמעות שונה לחלוטין כאשר לוציפר אומר אותם, כאשר אהרימן אומר אותם, וכאשר כריסטוס אומר אותם. אנו נוגעים בסוד גדול של קיום העולם, וחשוב לרכוש הבנה לגבי המשמעות המדויקת של המילים “אלוהים אתם” פעם מפי כריסטוס ופעם מפי לוציפר.[1]
יש לקחת בחשבון שבין המוות ללידה החדשה אנו חיים גם בספירת השמש, ובספירת השמש אנו זקוקים להבנה עמוקה של אימפולס הכריסטוס. את ההבנה הזו עלינו להביא איתנו מהאדמה; כי כריסטוס היה פעם על השמש, אבל כידוע, הוא ירד מהשמש והתאחד עם האדמה. לכן עלינו להביא אותו מהאדמה לתקופת השמש ואז דרך אימפולס הכריסטוס אנו יכולים להיות ישויות חברותיות, ואנו יכולים להבין אותו בספירת השמש.
אך עלינו ללמוד להבחין בין כריסטוס ללוציפר, ואת זאת ניתן ללמוד בימינו רק באמצעות האנתרופוסופיה. כי ההבנה שאותה אנו מביאים איתנו מהאדמה מובילה אותנו עד לשמש, ובתוך ספירת השמש היא משמשת כמעין מדריך המוביל נפש אנושית אחת לשנייה ללא כל קשר לדת או לאמונה; אבל בספירת השמש אנו פוגשים ישות נוספת, ישות שמדברת את אותן המילים, מילים שיש להן את אותו התוכן. הישות הזו היא לוציפר. ואנו זקוקים להבנה הזאת שרכשנו על האדמה לגבי ההבדל בין כריסטוס ללוציפר, מפני שלוציפר אמור כעת ללוות אותנו דרך הספירות הבאות בין המוות ללידה החדשה.
אם כן, כך אנו עוברים דרך הספירות של הירח, מרקורי, ונוס והשמש. בכל אחת מספירות אלו עלינו לפגוש קודם את מה שהבאנו איתנו ככוחות פנימיים. בספירת הירח, הרגשות, הדחפים, התשוקות, האהבה החושנית שלנו מחברים אותנו לספירה זו. בספירת מרקורי (כוכב החמה), אנו פוגשים את כל מה שקשור לפגמים שיש לנו בתחום המוסריות; בספירת ונוס (נוגה) את כל מה שקשור לפגמים דתיים; בספירת השמש את כל מה שמפריד ביננו למה שנקרא “אנושי”.
עכשיו אנו ממשיכים להיכנס לספירות האחרות, שבאוקולטיזם נקראות הספירות של מרס (מאדים), יופיטר (צדק) וסטורן (שבתאי). כאן לוציפר הוא המדריך שלנו ואנו נכנסים לעולם שמעניק לנו כוחות חדשים. כמו שהאדמה נמצאת מתחתינו כאן על האדמה, שם בקוסמוס השמש היא מתחתינו. אנו מתרחבים אל תוך העולמות הרוחניים-אלוהיים, ובזמן שאנו מתרחבים עלינו לאחוז בזיכרון שהבאנו איתנו מאימפולס הכריסטוס. אנו יכולים לרכוש זאת רק על האדמה, וככל שרכשנו אותו באופן עמוק יותר, אנו יכולים לשאת אותו רחוק יותר אל תוך הקוסמוס. כעת לוציפר מתקרב אלינו. הוא מוביל אותנו לעולם שעלינו להיכנס לתוכו כדי להיות מוכנים להתגשמותנו החדשה. יש דבר אחד שאנו זקוקים לו ואי אפשר לוותר עליו כדי שלוציפר לא יהפוך לאיום עבורנו: אנו זקוקים להבנת אימפולס הכריסטוס, למה ששמענו על כריסטוס במהלך חיינו על האדמה. לוציפר בא לפגוש אותנו במהלך התקופה בין המוות ללידה החדשה, אבל את כריסטוס היינו צריכים לקבל במהלך חיינו הארציים.
אנו ממשיכים להתרחב אל תוך הספירות שמעבר לשמש. אנו מתרחבים עוד ועוד. מתחתינו יש לנו את השמש, ומעלינו את כל השמיים הגדולים, השמיים זרועי הכוכבים. אנו מתרחבים ביקום הגדול, בקוסמוס, עד לגבולות מסוימים, ובזמן שאנו מתרחבים, פועלים עלינו הכוחות הקוסמיים מכל הכוכבים. אנו מקבלים לתוך ישותנו ההולכת ומתרחבת כוחות מהעולם הגדול של הכוכבים.
אנו מגיעים לגבול מסוים, ואז אנו מתחילים להתכווץ, ועוברים שוב דרך הספירות ששהינו בהן קודם במסע שלנו. אנו עוברים דרך ספירת השמש, ונוס, מרקורי והירח, עד שאנו מגיעים שוב לקרבת האדמה, וכל מה שנשאנו בתוכנו במרחבים הקוסמיים מתרכזים שוב בעובר שמתפתח לאדם חדש באֵם ארצית.
זה הסוד של הקיום האנושי לאחר המוות, בין המוות ללידה החדשה. לאחר שהאדם עבר דרך שער המוות, מהמרחב הקטן שהוא חי בו על האדמה הוא הולך ומתרחב עוד ועוד, עד לספירות של הירח, מרקורי, ונוס, השמש, מארס, יופיטר וסטורן. אנו מתרחבים בחלל הקוסמי; כישויות רוחניות אנו כמו כדורים ענקיים. לאחר מכן, לאחר שספגנו כנפשות את הכוחות של היקום, של הכוכבים, אנו מתכווצים שוב, ואז אנו נושאים בתוכנו את הכוחות של עולם הכוכבים. המחקר הרוחי מסביר לנו שבתוך מבנה המוח הדחוס שלנו יש הטבעה של כל השמיים זרועי הכוכבים. למעשה המוח שלנו מכיל סוד משמעותי ביותר.
ויש לנו עוד סוד: ישות האדם התכווצה, התגשמה בגוף פיזי שהיא הגיעה לתוכו דרך זוג הורים. האדם הגיע כה רחוק בזמן שהתרחב בחלל הקוסמי, שהוא רשם שם את מאפייניו הייחודיים. כאשר אנו עומדים על האדמה ומסתכלים על השמיים מלאי הכוכבים, הם אינם רק כוכבים, אלא המאפיינים שלנו מהתגשמויות קודמות. למשל, אם היינו שאפתניים או תחרותיים בהתגשמויותינו הארציות הקודמות, השאפתנות רשומה בעולם הכוכבים. היא רשומה בכרוניקה האקשית, וכאשר אנו עומדים בנקודה שנמצאת במקום הנכון ביחס למיקום הפלנטה שבה רשומה השאפתנות הזאת, תכונה זו מגיעה אלינו ביחד עם הפלנטה.
לכן האסטרולוגים לא רואים רק כוכבים ותנועות של כוכבים, אלא אומרים: שם היהירות שלך, השאפתנות שלך, הפגם המוסרי שלך, העצלות שלך; מה שרשמת בכוכבים פועל כעת מלמעלה מעולם הכוכבים וקובע את גורלך. מה שחי בנפשנו רשום במרחב הגדול, ומשם הוא פועל בחזרה עלינו בזמן שאנו חיים כאן על האדמה, בזמן המסע שלנו כאן על האדמה בין הלידה למוות. כאשר אנו מבינים את הדברים האלה, הם משפיעים עלינו בעוצמה רבה, ובזכותם דברים רבים מתבהרים עבורנו.
בחיים שלי עסקתי רבות בהומרוס, אבל כאשר בקיץ האחרון היה עלי לחקור את התנאים בין המוות ללידה החדשה והתגלה לי שאין אפשרות לשנות את הקשרים בתקופה מהמוות ועד ללידה הבאה, בנקודה מסוימת היה עלי לומר לעצמי: היוונים קוראים להומרוס “המשורר העיוור” מפני שהוא היה רואה רוחי כה גדול. הוא אומר שהחיים לאחר המוות מתרחשים במקום שלא קורה בו כל שינוי. זהו תיאור אמיתי ביותר. אנו לומדים להבין אותו רק כאשר אנו עושים זאת מתוך הסודות האוקולטיים. ככל שאנו מתקדמים בעבודה פנימית זו, מתבהר יותר ויותר שהמשוררים הקדומים היו רואים רוחיים גדולים ביותר, ושביצירותיהם הם החביאו אמיתות שהבנתן דורשת מאיתנו הרבה.
אני רוצה לציין דבר נוסף משמעותי מאוד שקרה לי בתחילת הסתיו. בהתחלה היה לי קשה לקבל אותו כי הוא היה מפתיע מאוד. אבל זה אחד מאותם מקרים שבהם האובייקטיביות מנצחת.
בפירנצה נמצא הקבר של האחים ג’וליאנו ולורנצו דה מדיצ’י, עם הפסלים שלהם ושל ארבע דמויות אלגוריות. דמויות אלו מפורסמות. אבל כבר בביקור הראשון שלי ראיתי את קבוצת הפסלים והבנתי שמשהו לא לגמרי נכון. הבנתי מייד שהפסל שמקובל לייחס אותו לג’וליאנו שייך למעשה ללורנצו ולהיפך. ככל הנראה, מאחר שניתן להזיז את הפסלים, מקומם הוחלף מתישהו ואף אחד לא הבחין בכך. אך אני רוצה לדבר כעת על ארבע הדמויות האלגוריות.
אם מתבוננים בדמות הנפלאה של “לילה” ומחזיקים בדעה שמדובר באלגוריה, לא נגלה שום דבר. אבל אם נדמיין את מה שידוע לנו על הגוף האתרי האנושי בפעולתו המלאה ונשאל את עצמנו: מה היא התנוחה המתאימה ביותר לגוף האתרי כאשר הוא משוחרר מהגוף האסטרלי ומה’אני’? התשובה תהיה: התנוחה שמיכלאנג’לו העניק לדמות “לילה”. הוא עיצב אותה באמת כך שבצורה של הגוף הפיזי הוא נתן את הביטוי הנפלא ביותר לגוף האתרי החופשי, העצמאי, כאשר הגוף האסטרלי והאני אינם נמצאים בתוכו. הדמות איננה אלגוריה, אלא מייצגת את הישות האנושית בגוף הפיזי והאתרי כאשר הגוף האסטרלי וה’אני’ אינם נוכחים בתוכו. כך ניתן להבין את הדמות בתנוחה זו, שהיא ביטוי נאמן ביותר של הגוף האתרי במלוא חיוניותו.
ואם יוצאים מנקודת מוצא זו, אנו מבינים את הדמות “יום” כביטויו של ה’אני’ כאשר הוא הכי פעיל והכי פחות מושפע מהגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי. זאת משמעות התנוחה שבה מיכלאנג’לו עיצב את הדמות “יום”. כאשר הגוף האסטרלי פעיל בעצמו מבלי להיות תלוי בגוף הפיזי, בגוף האתרי וב’אני’, התוצאה היא הדמות “בוקר”, בעוד שהגוף הפיזי הפעיל באופן בלתי תלוי בשאר החלקים של ישות האדם בא לידי ביטוי בתנוחה של הדמות “דמדומים”.
התנגדתי להבנה זו זמן רב, כי חשבתי שזה רעיון מגוחך; אבל ככל שחוקרים את הדברים יותר לעומק, רואים שהכתב או המסר הזה שנמצא בתוך האבן בפסלים אלה מאלץ אותנו להכיר באמת. זה לא אומר שמיכלאנג’לו היה מודע לאמת זו, אבל היא חדרה אינטואיטיבית לתוך יצירתו. אז אנו מבינים גם את משמעות האגדה המספרת שכאשר מיכלאנג’לו היה לבד בסטודיו שלו, הדמות “לילה” קמה לתחייה וטיילה בתוך החדר. הדבר ממחיש את העובדה שמדובר בגוף האתרי. הרוח פועלת בכל דבר, הן באבולוציה האנושית והן באמנות וכו’. ניתן ללמוד להבין את העולם החושי רק כאשר מבינים את האופן שבו הרוח פועלת במציאות החושית.
לקאנט יש אמירה יפה. קאנט אומר שיש שני דברים שעשו עליו רושם עמוק במיוחד: השמיים מלאי הכוכבים מעליו והחוק המוסרי בתוכו. אמירה זו עושה רושם מיוחד כאשר אנו מבינים ששני הדברים הם באמת אותו הדבר. כי בין המוות ללידה אנחנו זורמים ומתרחבים לתוך החלל של הכוכבים וסופגים לתוכנו את כוחותיהם, וכאשר אנו חיים בתוך הגוף הפיזי, אותם כוחות שספגנו פעילים בתוכנו כאימפולסים המוסריים שלנו. כשאנו עומדים בחוץ ומתבוננים בשמיים מלאי הכוכבים, אנו יכולים לומר: בתוך הכוחות החיים והפועלים בחוץ בחלל אנו חיים ופועלים בתקופה בין המוות ללידה החדשה. וכעת זה נהייה החוק הקובע את חיינו המוסריים. כך שהשמיים זרועי הכוכבים בחוץ והחוק המוסרי בתוכנו הם אותה המציאות, רק שהם שני צדדים של המציאות. אנו חיים בשמיים זרועי הכוכבים בין המוות ללידה החדשה ובחוק המוסר בין הלידה למוות.
כאשר אנו מבינים זאת, מדע הרוח הופך מייד להתמסרות לרוח, למעין תפילה רבת עוצמה; כי מה היא התפילה אם לא מה שמחבר את נפשנו לרוח האלוהית שפועלת בעולם כולו.
תפילה זו היא מה שתפילה יכולה להיות היום. עלינו להפנים אותה כך שאנו חווים את החיים בעולם החושים. ככל שאנו עובדים באופן מודע כדי להגשים שאיפה זו, מה שאנו יכולים לדעת הופך מעצמו לתפילה. הידע הרוחני הופך לרגש, לחוויה ולתחושה. וכך זה צריך להיות.
מדע הרוח עובד עם מושגים ורעיונות, אך הרעיונות והמושגים האלה הופכים בסופו של דבר לחוויה טהורה, לרגש טהור הדומה לתפילה. לזה זקוקה התקופה שלנו. תקופתנו זקוקה לחוויה הבלתי אמצעית של ההתבוננות בחיי הקוסמוס, כאשר ההתבוננות עצמה הופכת להיות כמו תפילה. בעת שההתבוננות בעולם הפיזי החיצוני נעשית יותר ויותר יבשה, יותר ויותר אקדמאית, יותר ויותר מופשטת, ההתבוננות בחיים הרוחניים הופכת להיות יותר ויותר מורגשת בלב, יותר ויותר עמוק, כמעט כמו תפילה, לא עקב סנטימנטליות חד-צדדית, אלא מתוך טבעה עצמה. אז האדם ידע לא רק מרעיונות מופשטים שקיים בתוכו ההיבט האלוהי שחי ופועל בחלל הקוסמי; הוא ידע זאת מתוך התרחבות ההכרה שלו והוא יידע שהוא חווה זאת באמת בחייו בין מותו האחרון ללידתו מחדש. הוא ידע: מה שהוא חווה שם נמצא כעת בתוכו כמשהו שמעשיר את חייו.
אלה מחשבות שקשורות למחקרים שערכתי לאחרונה, אבל הן יכולות לאפשר לנו להבין את ההתפתחות שלנו עצמנו. ואז מדע הרוח יוכל להפוך באמת לסם חיים רוחני-אלוהי. על דברים אלה עלינו לדבר לעיתים עוד יותר קרובות בעתיד.
————————————————————————-
- ארבעת מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה. ראו בחנות הספרים באתר זה. ↑