הרצאה 1
המצב הנוכחי של מדע הרוח
הקדמה להרצאות החורף 1918
ברלין, 22 ינואר 1918
ידידי היקרים, אין צורך שאתאר בפניכם את העונג הרב בו אני חש להיות פה שוב אתכם בזמן קשה זה העמוס בפורענויות. מכיוון שזוהי ההזדמנות הראשונה שיש לנו מזה זמן רב לדון בנושאים הקשורים למדע הרוח, ברור שעלינו לזכור שמדע הרוח רחוק מלהיות תאוריה-גרידא. לחלופין, הוא אמור להוות תמיכה איתנה וחשובה המאחדת בין נפשות בני האדם. לא רק הנפשות של אלו החיים כאן במישור הפיזי, אלא גם הנפשות של אלו החיים בעולם הרוח. שאלה זו חיה בלבבות שלנו בהווה, כאשר אינספור נפשות עוזבות את המישור הפיזי תחת הנסיבות אותן הזכרנו לעיתים קרובות – זמן בו כל כך הרבה אנשים צריכים לעמוד בפני פורענויות, אשר ייתכן והינן הרציניות ביותר מבין אלו שפקדו את האדם בהיסטוריה-כולה של העולם. לצד כל הרעיונות הרגילים שזרמו פה ושם דרך הנפשות שלנו בתחילת ההרצאות האלו, ננסה היום לכוון את הרגשות שלנו באופן אינדיבידואלי לאלו שהינם בחוץ, כמו גם לאלו אשר – כתוצאה מהאירועים האלו – חלפו דרך שערי המוות.
‘אתם, המתבוננים על נפשותינו על האדמה,
אתם, הארוגים בנפשות על האדמה,
אתם, שומרים-רוחניים של נפשות בני האדם,
הפועלים באהבה בחכמה הקוסמית.
שמעו את בקשתנו,
התבוננו על אהבתנו,
אשר, בעזרתכם קרניים מחזקות
תתאחדנה ברצון.
במסירות רוחנית, שולחת הלאה את האהבה שלנו.’
בהתייחסות לאלו אשר חלפו דרך שער המוות –
‘אתם האורגים בנפשות הנמצאות כעת בספרות,
אתם שומרי-הרוח של נפשות בני האדם,
פועלים באהבה בחכמה הקוסמית,
זוהי בקשתנו;
התבוננו על אהבתנו,
אשר בעזרת קרניים עוזרות ומחזקות
תתאחדנה ברצון
במסירות רוחנית, שולחת הלאה את האהבה שלנו.’
מי ייתן והרוח הזו, אליה אנו מנסים להתקרב באמצעים של מדע הרוח אותם שאפנו לרכוש, רוח זו שעברה דרך ‘המיסטריה של גולגולתה’ עבור ישועת האדמה ועבור החירות והקידמה של האנושות, מי ייתן שהיא תהיה אתכם במשימותיכם הקשות.
יתכן ושעת מבחן זו, דרכה עוברת האנושות כעת, תקרב אלינו את משמעות ההעמקה הרוחנית בנפש האנושית. אם כך הוא הדבר, לא לשווא יהיו זמנים אלו עבור האנושות בהווה ובעתיד; אך יש תחושה שהזמן עדיין לא הגיע, שהאנושות עדיין לא למדה מספיק שעורים מהאירועים הרציניים של זמננו. אינני אומר זאת כביקורת, אלא על מנת להפנות את תשומת הלב לתחושות האמיתיות והנכונות. בני האדם חשים שרוח התקופה חייבת לדבר בצורה מובחנת יותר ויותר ללבבות ולנפשות האנושיים. לא רק הקולות האנושיים הם המדברים היום, גם קולות אחרים נשמעים, מצלצלים באופן מסתורי מהאירועים הרי-הגורל והמשמעותיים, כמו גם ממקורות אחרים.
היום אנסה להציג בפניכם דבר מה שהמם אותי במיוחד במהלך המסע האחרון שלי בשוויץ, בנוגע לקשר בין התנועה הרוחנית שלנו למשימות התקופה. כל מי שלמד בקפידה את מהלך ההרצאות אותן נתתי בווינה לפני המלחמה, על החוויות של בני האדם בין מוות ללידה חדשה, ומה שאמרתי בקשר לחיים האנושיים כמכלול, יידע שנעשה קישור – לפני המלחמה – לסיבות העמוקות יותר, היסודות המונחים עמוק יותר, של מה שפעל לאחרונה בחוץ באירועים הנוראיים של הזמן שלנו.
נוכל לומר שכל דבר אותו ניתן היה אז לחוות מתחת לפני השטח, מתגלה היום באופן חיצוני כהוכחה חיה לכך שמה שנאמר בזמן ההוא היה נכון – המחלה האוניברסלית של התקופה שכפי שאתם יודעים, תוארה אז באופן חד משמעי כסרטן חברתי. פה ושם ניתן לראות שמספר קטן של שיעורים כבר נלמד מהאירועים הגדולים שקרו. אך מצד שני ברור לחלוטין – במיוחד כשמצרפים את הדברים אשר לכאורה הינם חסרי-משמעות – עד כמה הפכה המחשבה האנושית על המישור הפיזי להיות נוקשה במהלך מאות השנים האחרונות, וכמה איטיים הם בני האדם בנוגע להחלטות כבדות משקל. כהקדמה, ברצוני לספר לכם כמה מהחוויות שלי במהלך הסיור בשוויץ, משום שנראה לי הכרחי, שאלו המתעניינים בתנועה שלנו יקבלו מושג כלשהו על הקשרים שלה כמכלול. אתייחס למספר נקודות בלבד.
צריך להתייחס כסימן המעניק סיפוק רב לכך, שבמהלך השהות האחרונה שלי בשוויץ בקשו כמה סטודנטים צעירים מבית הספר התיכון בציריך קורס הרצאות המתייחס לענפים השונים של המדע האקדמאי ומחבר ביניהם. לפיכך, נתתי ארבע הרצאות בציריך. הראשונה התייחסה לקשר בין מדע הרוח האנתרופוסופי שלנו לפסיכולוגיה – מדע הנפש. השנייה התייחסה לקשר בין מדע הרוח להיסטוריה. השלישית התייחסה לקשר שלו עם מדע הטבע והרביעית לקשר שלו למדע החברה, לבעיות חברתיות ומשפטיות של בני האדם בזמננו.
למרות שזה רחוק מלהיות כל מה שאנו שואפים אליו, ניתן לראות שהאנשים גילו עניין מסוים בחיבור בין החוטים של המדעים האקדמאים. היה ברור שהמדעים האלו מחכים להשלמתם, ניתן לומר – מחכים למה שיכול להגיע רק ממדע הרוח האנתרופוסופי, ושהמדעים החלקיים של זמננו יישארו רק מדעיים-למחצה או אף רבע-מדעיים, עד שהם לא יקבלו את ההשלמה הזו. בכל מקום שהורשתי לתת הרצאות בשוויץ, לא החמצתי אף הזדמנות להראות מה חסר בהיבט הזה, ומהו זה שהתקופה שלנו צריכה לרכוש כדי שהנטיות הללו יונחו בכיוון הנכון.
ניתן לומר, שלמרות שבהתחלה הייתה בשוויץ התנגדות גדולה למאמצי – והתנגדות זאת ודאי אינה הולכת ופוחתת אלא שהיא גוברת – ועדיין, לצד זה, התעניינות חיה מתפתחת. וייתכן אף שהקרמה מיקמה את הבניין שלנו בשוויץ, משום שהעבודה יכולה להיות בעלת משמעות מיוחדת עבור ארץ זו. במיוחד אם העבודה שלנו מכוונת – כפי שאני מקווה שהיא תהיה – באופן כזה שגם הפעילות שלנו תעיד על מקורות החקירות הרוחניות-מדעיות, אשר, אבוי, במובנים רבים זוכות להתעלמות ואינן מורגשות בחיי הרוח של גרמניה. בעוד שמצד אחד, הדבר מעורר בנו תחושת צער טרגית מסוימת, עדיין, מצד שני, תחושה זו ממלאה אותנו בסיפוק רב. ניתן לומר שכל מי שלוקח בחשבון את העובדה שברבע-חמישיות של העולם, החיים הרוחניים – בהם גרמניה כה גאה – זוכים ללעג וליחס משפיל, ומעריך ברצינות את כובד המשקל של עובדה זו – דבר שלא תמיד קורה – מצד אחד, הוא ירגיש צער אך מצד שני, הוא יכול להרגיש סיפוק בתקווה שהמדע האנתרופוסופי יכול עדיין לאפשר לחיי רוח גרמניים להישמע בעולם החיצוני כפי שהם חייבים להישמע, אם רוצים שהתפתחות העולם לא תפגע. ניתן למצוא דרך לדבר לכל בני האדם – ללא קשר ללאומיות שלהם – אם מדברים אליהם על הרוח במשמעות הנכונה של המילה, כלומר – על המקורות האמיתיים של החיים הרוחניים.
ייתכן וזה עצוב, שבעוד שהמאמצים הנעשים על ידי מדע הרוח נוחלים הצלחה וזוכים לחלקת אדמה במקומות מסוימים, מגלה ארץ כמו שוויץ קושי לעמוד מול ההתקפות שנעשות בימינו. אל מול הלחץ המגיע מרבע-חמישיות של העולם, לא קל ליצור דעה חסרת פניות. לא קל גם למצוא את המילים הנכונות לומר את מה שצריך להיאמר, בארץ אשר – למרות שבפני עצמה היא ניטרלית – ארבע-חמישיות אלו של העולם עדיין משחקים תפקיד חשוב. הדבר הגיע למשבר חמור ביותר.
יתרון גדול אחד עבורנו בארץ הזו הוא שהמילים והלימודים שלנו זוכים לתמיכה בצורות וביצירות של הבניין שלנו בדורנאך, המציג בפני המבט החיצוני את מה שהמדע הרוחני שלנו שואף אליו, והדרך בה הוא מסוגל להראות, שכאשר הוא מורשה להתערב בחיים המעשיים ואינו נדחה באופן גס, יש ביכולתו גם לשלוט בחיים וגם להפיק מהם תועלת, דבר שבזמננו תובע רבות מהאנושות.
בימינו – כאשר אנו מדברים על היחס בין מדע הרוח של האנתרופוסופיה ובין ידע ורצון אחרים בעולם – נדרש באמת להביא רעיונות חדשים ביותר, להם השומעים שלנו לא רגילים. במעמקי התודעה אנשים משוכנעים במעומעם שדבר מה חדש חייב להגיע ממקום זה או אחר. ועם זאת, הם נוקשים ביותר בקשר לחשיבה, איטיים ביותר לאמץ רעיונות חדשים. אכן, זהו סממן המאפיין את תקופתנו – בעוד שהחיים נחווים בקצב מהיר ביותר, האנשים איטיים להחריד בחשיבה. אנו פוגשים את זה בדברים הקטנים. לדוגמא, החוטים של מדע הרוח האנתרופוסופי נמשכו לעבר המדעים האקדמיים בציריך, למרות שדיברתי בפומבי בבאזל לפני שעשיתי זאת בציריך. בדיוק לפני שהיה עלי לעזוב את שוויץ, הגיעה בקשה מבאזל שאדבר בכינוס אקדמאי על היחס בין מדע הרוח האנתרופוסופי למדעים האחרים.
כמובן, היה כבר מאוחר מדי לעשות זאת. לפיכך, לא ניתן היה לדון בנושא. אני מזכיר זאת בגלל שתי סיבות: ראשית, משום שדיבור על מדע הרוח באולם המוקדש למדע האקדמי והוקם על ידי הסטודנטים בבאזל היה יכול להיות בעל חשיבות גדולה; ושנית, משום שאותם האנשים היו כה איטיים והגיעו למסקנה רק בדקה התשעים. דבר זה הוא אופייני; משום שגמישות מחשבה, היכולת להחליט מהר, הייתה יכולה להביא להחלטה מוקדמת יותר. נדרש שנדון בדברים האלו ביננו לבין עצמנו, כך שנוכל להתנהג בהתאם. היום אני רוצה להתייחס רק לאחד מהנושאים עליהם דברתי לאחרונה, להבהיר את המשמעות של מה שקרה.
בציריך – בין הנושאים האחרים – דיברתי על החוטים שיכולים לאחד בין מדע הרוח האנתרופוסופי למדע ההיסטוריה, לחיים ההיסטוריים של האדם. היום יש לנו היסטוריה אותה מלמדים את הילדים ובקולג’. אך מהי ההיסטוריה הזו שלנו? היא דבר מה שאין לו מושג קלוש על הכוחות השולטים בחיים ההיסטוריים של האנושות, מהסיבה הפשוטה שכל מטרת החיים האינטלקטואלים של ימינו היא להניע את האינטליגנציה האנושית, לקבע את הקונספטים והרעיונות הרגילים המודעים-לגמרי, לכאורה, ולהבין בעזרתם את הדברים. אכן, ניתן להבין את הטבע החיצוני הנתפס בחושים באמצעים אלו, כך גם יכולה המחשבה אשר נצחה במישור מדע הטבע. אך אם הלך נפש זה של מחשבה מיושם על ההיסטוריה, משמעות הדבר היא שאנו הופכים את ההיסטוריה למדע טבע. במאה התשע-עשרה נעשו מאמצים להתייחס להיסטוריה באותו האופן בו מתייחס מדע הטבע לדברים הנתפסים בחושים. אין זה אפשרי, מהסיבה הפשוטה שהעובדות ההיסטוריות מתייחסות לחיים באופן שונה לגמרי. מהו זה אותו אנו פוגשים בחיים ההיסטוריים? מהם האימפולסים הפועלים בהיסטוריה?
כל מי שמאמין שניתן לתפוס את האימפולסים ההיסטוריים באמצעות האינטלקט – המטיב לשרת אותנו במדע הטבע – לא יגלה אף פעם את האימפולסים ההיסטוריים. משום שהם פועלים באבולוציה האנושית באופן דומה לחלומות בחיי החלום שלנו. הם לא נכנסים לתודעה הרגילה בה אנו משתמשים בחיי היומיום או במדע הרוח. אימפולסים אלו פועלים כמו מה שמשחק לתוך חיי החלום שלנו. נוכל לומר: התהוות היסטורית הינה חלום ענק של האנושות, אך מה שמשחק לתוך החלומות שלנו כתמונות חולפות – הופך לבהיר ולמובחן באימגינציות של מדע הרוח. לפיכך, אין היסטוריה שאינה מדע רוח, וההיסטוריה הנלמדת היום אינה היסטוריה כלל.
הרמן גרים הוכה בתדהמה מהעובדה שההיסטוריון, גיבון – בתארו את ימיה המוקדמים של התקופה הכריסטיאנית – מתאר את נפילת האימפריה הרומאית אך לא את העלייה ההדרגתית של הכריסטיאניות, גדילתה ושגשוגה.
כמובן, הוא לא ידע מה הסיבה לכך שהיסטוריון טוב יכול תמיד לתאר ירידה, אך לא צמיחה והתהוות. הסיבה לכך היא שמתוך התודעה בת-זמננו, לימוד ההיסטוריה יכול להוביל רק להבנת מה שנמצא בירידה, לא מה שצומח. צמיחה משחקת תפקיד בהתפתחות האנושות כמו שהחלום משחק תפקיד בחיי האדם. לפיכך, רק אדם בעל אימגינציות יכול לתאר זאת. אם אין לאדם את הכוח הזה, למרות שהוא יכול להיות רנקה או למפרכט ( Lamprecht), יש ביכולתו לתאר רק את הגווייה של ההיסטוריה, לא את מה שצומח במציאות.
האימפולסים לצמיחה היסטורית נכנסים לתודעה שלנו רק בחלומות. לו הייתה התודעה הרגילה מנסה לתפוס את ההיסטוריה, היה ביכולתה לעשות זאת רק לאחר שההיסטוריה כבר עברה לתוך התת-מודע. הזמנים המודרניים מציגים דוגמאות מעניינות לכך. אם נעקוב אחר זה נראה כיצד, בכמה העשורים האחרונים, גווע בחלקו העניין בשאלות הגדולות של החיים כשלמות קוהרנטית אחת, או שהפך לנוקדנות גרידא – שהינה כמעט אותו הדבר.
ישנו קשר עמוק בין הנוקדנות של התקופה ובין העובדה שמנהל בית ספר – הנמצא כעת בראש הרפובליקה הגדולה ביותר – רוצה לקבע דברים כמסמרות באנושות. אם נשאל את עצמנו: היכן, במהלך עשרות השנים האחרונות, הייתה תחושה של האחדה של האנושות, של רעיונות בעלי אופי כמעט דתי למרות שבצורה גסה, כאשר כל דבר אחר נטה פחות או יותר למות? אם אנו נסתכל על הנסיבות בעיניים, התשובה חייבת להיות: בסוציאליזם. היו שם אידיאות, אך כאלו שאף פעם לא נטו לעבר חיים רוחניים, רק לחיים חומריים גסים, ואבוי, הרעיונות האלו לא פגשו עולם אחר של רעיונות שיעמוד מולם.
אם נבין באמת את הרעיונות שהועלו בסוציאליזם, נמצא שבמובן מסוים אלו הם רעיונות היסטוריים, חלומות של האנושות. אך איזה סוג של חלומות? צריכה להיות לנו תחושה לגבי האירועים ההיסטוריים ‘הנחלמים’ של האנושות (being dreamt). ניסיתי להבהיר זאת לאנשים בשוויץ באמרי: אם נחפש אחר אישים ומדריכים מובילים רק באלו שהיו פיקחים מאוד, אך ללא הבנה כלשהי של מה שאני מכנה אימפולסי-חלום, אנו נראה שזה לא מוביל אותנו רחוק. במובן זה צריך לענות באופן מעשי לשאלה: באיזה מהירות יכול איחוד מדינות (commonwealth) להיהרס באופן שיטתי? תוכנן להקים שם פרלמנט של מלומדים! הם לא צריכים להיות פרופסורים בעלי כישורים, הם יכולים להיות גם מנהיגים סוציאליסטים. בתנועה יש מספיק פרופסורים. אם נתפוס דברים מסוג זה, נוכל לשאול את עצמנו: כיצד התאוריה הכוללת של הסוציאליזם נוצרה? לו הייתה מתבצעת באופן מעשי, היה ביכולתה להביא רק הרס (ויתכן שהוכחה מצערת לכך יכולה להימצא במזרח, אם הוא לא יעצור וינסה להתקדם עם זה הלאה). כיצד קרה שהרעיונות הסוציאליסטים האלו השתרשו בתודעה של בני האדם? מהן בדיוק תאוריות אלו?
על מנת לדעת זאת חייבים להכיר את ההיסטוריה של ארבע המאות האחרונות, במיוחד זו של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. צריך לדעת שההיסטוריה האמיתית שונה מאוד ממה שנמצא בספרי ההיסטוריה. חייבים להכיר ספרים כאלה, במיוחד בנוגע למאתיים השנים האחרונות, שיצרו תמונה של מעמדות אנושיים ומאבקים חברתיים. לדוגמא, קארל מרקס קבע כתאוריות את מה שהאנושות חלמה במאות האלו, דבר מה שאכן התקיים, אך – כמו החלום – פסק בתקופה החדשה ופינה מקום לתאוריות. התאוריות של הסוציאליזם שעלו ברגע שעובדת קיומו של הדבר אבדה בחלום, הראו שהאינטלקט משתמש במה שכבר נהרס, שהפך כבר לגווייה. הוא מתייחס לדבר באופן ישיר באמצעות ידע שהנו תקף, לדוגמא, במדע הטבע. מצורות הכרה כאלו צריך לראות שהעולם עומד באמת בנקודת מפנה בזמן, בה ההתפתחות ההיסטורית (משום שההווה גם הוא הפך להיסטוריה, וכאשר האדם חי לעבר העתיד הוא חווה התפתחות היסטורית) חייבת להיות מובנת במובן של מדע הרוח. לא תהיה לנו תמונה אמיתית אף של האירועים הקרובים אלינו ביותר, אם מדע הרוח לא יילקח בחשבון. אתייחס לדוגמא אותה מרבים לצטט.
(כחברים, ביננו לבין עצמנו, צריך לדון בדברים כאלו; למרות שבני אדם בחוץ צוחקים לעיתים קרובות על דברים כאלה – בכל מקרה הם לא תמיד יעשו זאת). תקרית חשובה בחיים האירופאיים בימי הביניים היא העובדה שבזמן ההוא אבד הידע של הרבע המערבי של הגלובוס לאירופה. אכן, תמיד היה קשר פנימי, במיוחד בין אירלנד לאנגליה והטריטוריה המכונה כעת אמריקה. קשר מסוים נשמר תמיד בין אירופה והמערב, ורק במאה שלאחר “גילוי אמריקה”, נאסר מפגש עם היבשת הזו על ידי מסמך מהאפיפיור (כמובן, אז היבשת לא כונתה בשם ‘אמריקה’). הקשר עם אמריקה פסק רק עם ‘הגילוי’-לכאורה שלה על ידי אדם ממוצא ספרדי, אך ההיסטוריה החיצונית כל כך לא מדויקת, שאנשים מצויים תחת הרושם שבאירופה אמריקה לא הייתה ידועה כלל לפני השנה 1492. כמעט כולם מאמינים בזה. ניתן להביא עובדות דומות רבות אחרות אותן צריך מדע הרוח לתקף מתוך מקורותיו שלו. אנו עומדים בנקודת המפנה בזמן, בה צריך להתייחס לחיים ההיסטוריים מההיבט של מדע הרוח.
ניתן לשאול: אם מדע הרוח כפי שאנו מבינים אותו יכול להתגלות רק בזמננו, כיצד אם כן הוא היה בזמנים מוקדמים יותר?
כאשר אנו מתבוננים לאחור לזמנים מוקדמים יותר, אנו מוצאים דבר מה שונה, דבר שניתן להשוותו עם מה שמדע הרוח מכנה בשם אימגינציות. אנו מוצאים מיתוסים ואגדות, ומהכוחות שלהם – שהיו תמונות – יכלו האימפולסים לעלות, אפילו אימפולסים פוליטיים, שהיו מציאותיים יותר ותואמים יותר את העובדות מאשר הלימוד המופשט של ההיסטוריה המודרנית, הכלכלה החברתית וכן הלאה. לא נדרש להבין דרך רעיונות מופשטים מה מחזיק את האנשים ביחד ויוצר תנאים לחיים משותפים. בתקופות הקדומות הדבר בא לידי ביטוי במיתוסים. בימינו, איננו יכולים יותר לייצר מיתוסים. עלינו להגיע לאימגינציות, בעזרתן להבין את החיים ההיסטוריים, ומשם להטביע שוב אימפולסים פוליטיים, שיהיו שונים באמת מהאימפולסים הפנטזיונריים עליהם חולמים אנשים כה רבים היום, אשר הינם – כפי שניתן לומר – אימפולסים של מנהל בית ספר.
ודאי, קשה מאוד לומר לאנשים שהחיים ההיסטוריים הינם דבר מה אשר – בנוגע לרעיונות הרגילים – מתנהל בתת-מודע. אך מצד שני, חיים-חבויים אלו של האנושות נוקשים בדלת של האירועים, אכן, בדלת של כל האימפולסים האנושיים. ניתן לומר – כפי שההרצאות בציריך הראו – שבכל מקום היום אנשים רוצים לפגוש את הידע הזה שגם הוא מכוון לרוח, למרות שבאמצעים לחלוטין בלתי נכונים. בציריך הכרנו את הפסיכו-אנליזה, הפסיכולוגיה האנליטית, שכבר הוסמכה כאקדמאית. ובהקשר להרצאות אלו ממש, הדיונים הראויים ביותר לציון התקיימו בנוגע לפסיכו-אנליזה בהקשר למדע הרוח האנתרופוסופי. הפסיכו-אנליטיקן מגיע לעולם של מדע הרוח כשעיניו מכוסות, והוא אינו יכול למצוא בו כלום. ועדיין, עולם זה נוקש בדלת החייבת להיפתח כעת לבני האדם.
בציריך ישנו פרופסור בשם יונג, שממש לאחרונה כתב עלון אחר על פסיכו-אנליזה ועל הבעיות הרבות הקשורות אליה. הוא המחבר של עבודות רבות על הנושא הזה. מכל מקום, הוא מראה שהוא יכול לדעת דבר מה על הנושא רק באמצעים בלתי הולמים. עובדה אחת תראה למה הכוונה. יונג מביא דוגמא המצוטטת על ידי רבים מהפסיכואנליטיקאים.
הדבר הבא קרה לאישה מסוימת. היא הוזמנה למסיבת ערב. כאשר הארוחה הסתיימה, המארחת שלו – שמצבה הבריאותי לא היה טוב – עמדה לנסוע למקום של ספא. הארוחה הסתיימה והמארחת התכוננה לצאת כשהאורחים עוזבים איתה. הם לא צעדו על המדרכה אלא באמצע הדרך, כפי שאנשים עושים זאת לעיתים כשהם עוזבים מסיבת ערב. לאחר זמן קצר הופיעה כרכרה מעבר לפינה. כל האורחים נסוגו מהדרך לכיוון המדרכה, מלבד הגברת מהסיפור שרצה לאמצע הכביש בדיוק ממול לסוס. הרכב צעק לעברה, אך היא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לגשר החוצה את הנהר. אז, על מנת לברוח מהמצב הלא נעים הזה, היא החליטה לזרוק את עצמה מהגשר לנהר. היא עשתה זאת וניצלה על ידי האורחים שרצו אחריה. הבית בו התקיימה המסיבה היה הקרוב ביותר, כך שהיא נלקחה חזרה לבית. היא פגשה שם את בעלה של המארחת ובלתה מספר שעות במחיצתו.
הבה ונחשוב מה יכול אדם שאין לו מידע מספק לעשות עם תקרית כזו. אם הוא ניגש לעניין בעזרת המתודות של הפסיכו-אנליזה, הוא מגלה את המחוזות המסתוריים בנפש שאומרים לנו שהנפש הזו – בשנה השביעית לחייה – חוותה משהו הקשור לסוסים, כך שמראה הכרכרה הרתומה לסוסים העלה חוויה מוקדמת יותר מתוך התת-מודע שלה, וכך – כשהיא מבולבלת כולה – הגברת לא קפצה הצידה אלא רצה לעבר הכרכרה. כך, עבור הפסיכו-אנליזה, כל העסק הוא תוצאה של הקשר של חוויה בהווה ל’חידות בלתי פתורות של הנפש’ מתחום החינוך, וכן הלאה. זהו חיפוש אחר הנושא באמצעים בלתי הולמים, משום שהפסיכו-אנליטיקן לא יודע שלתת-מודע השולט באדם יש קיום אמיתי יותר מאשר מניחים. הוא עדין יותר וחכם יותר מכל דבר שהאדם מקבל מהאינטלקט המודע שלו. לעיתים קרובות, התת-מודע הזה אמיץ בהרבה ונחוש בהרבה.
הפסיכו-אנליטיקן לא יודע ש’דמון’ גר בנפש של הגברת הזו, שמלכתחילה יצאה לדרך בכוונה להיות לבד עם הבעל לאחר שהאישה תצא למסע שלה. הכל אורגן בצורה העדינה ביותר על ידי התת-מודע, משום שאנו עושים הכל בביטחון רב יותר כאשר המודע לא קשור לכך. הגברת רצה לפני הסוס פשוט על מנת שהיא תתעכב אם הענייניים יגיעו לנקודה מסוימת. והיא הובילה את עצמה לסוף הזה. הפסיכו-אנליטיקן לא חודר לדברים האלו, משום שהוא לא מניח שישנו עולם נפש רוחני בכל מקום, אתו קשורה הנפש האנושית. מכל מקום, ליונג היו כמה רמזים על כך. מאינסוף הדברים שהופיעו לפניו הוא חזה שהנפש האנושית קשורה לאינסוף נפשות אחרות. עדיין, הוא חייב להישאר מטריאליסט או לחדול להיות אחד מהאנשים החכמים בזמננו. אם כן, מה הוא עושה? הוא אומר שבכל מקום עומדת הנפש האנושית בקשר עם עובדות רוחניות מחוץ לעצמה (הדבר נראה, הוא אומר, על ידי הדברים המתרחשים בתוכה). היא קשורה לעובדות רוחניות על-נפשיות. אך כמטריאליסט הוא לא יכול להודות בקיום של עובדות אלו, ולפיכך הוא נסוג לתאוריה הבאה: לנפש יש גוף, הנובע מגופים אחרים, שבתורם נבעו מגופים אחרים. ואז קיימת התורשה – ויונג מפרש זאת כך שהנפש נמצאת בתואם עם זה, משתלבת (conforms) עם כל מה שנחווה בהקשר לאלים של עובדי האלילים, לדוגמא.
דרך התורשה, נשארות חוויות אלו בנפש, יוצרות ‘מחוז מבודד בנפש’, עליו צריך לשאול רק כאשר האדם רוצה להיפטר ממנו. יונג אף משוכנע שהכרחי לנפש האנושית שיהיה לה קשר עם המחוז המבודד הזה, ושהוא הורס את מערכת העצבים אם הוא לא עולה לתודעה. לפיכך, הוא מעלה את הטענה – שהינה מוצדקת לחלוטין בהתאם לפילוסופיה המודרנית של החיים –שאם הנפש לא נמצאת בקשר עם ישות אלוהית, היא חייבת להיהרס מבפנים. הוא בטוח בזה כפי שהוא בטוח שלא קיימת כלל ישות אלוהית. לדעתו, אין לשאלת הקשר בין הנפש האנושית לאלוהים שום קשר עם שאלת קיומו של אלוהים.
כך זה כתוב בספר שלו. הבה ונחשוב מה הדבר אליו הוא מתייחס. מוכח באופן מדעי שהנפש האנושית חייבת ליצור קשר לאלוהים, אך ברור באותה מידה שיהיה זה טיפשי להניח את קיומו של אלוהים. לפיכך, למען הבריאות שלה, אנוסה הנפש להמציא אלוהים עבור עצמה. להאמין שיש אלוהים – או שהיא תחלה! זה מה שהוא אומר בספר.
מכך ניתן לראות אילו שאלות חידתיות גדולות נוקשות בדלת, וכיצד מתנגד הזמן הנוכחי לדברים האלו. לו היו בני האדם אמיצים דיים, הם היו מבחינים בהדרגה באמת; אך הם לא אמיצים. אינני אומר שכל זה הנו בגדר עוינות ליונג, משום שאני מאמין שהוא אמיץ יותר בחשיבה שלו מכל האחרים. הוא אומר מה שצריך להיאמר בהתאם להנחות של הזמן שלנו. אחרים לא אומרים זאת. להם יש פחות אומץ.
עלינו לחשוב על כל הדברים האלו על מנת להבין את המשמעות האמיתית של ההצהרה, ‘מדע הרוח מביא אמת כגון זו: מה שקורה בחיים ההיסטוריים של האדם – וכתוצאה מכך בחיים של האימפולסים הפוליטיים – לא קשור כלל עם התודעה הרגילה. אין לו דבר וחצי דבר איתה. ניתן להבין אותו רק דרך תודעה אימגינטיבית.’ נוכל אף לומר בהקשר למייצגיו המובהקים ביותר של המושג ההיסטורי האנטי-סוציאלי, שהשקפת העולם של הנשיא וילסון חייבת להיות מוחלפת בידע אימגינטיבי של האמת.
הרעיונות של וילסון נפוצים מאוד (הרבה יותר אנשים מאשר אנו מניחים חושבים באופן בו הוא חושב). אין חשיבות לשמות, יש השלכות ועובדות תחתם חיים האנשים. הרשו לי לדבר באופן ישיר על וילסון, משום שבמהלך ההרצאות שניתנו בהלסינקי לפני המלחמה, כבר אז הבעתי את דעתי עליו, ולא היה צורך לחכות למלחמה על מנת ללמוד מהי הרוח של מי שנמצא בראשה של אמריקה. בזמן ההוא, ניתן היה לשמוע שבחים מוגזמים על וילסון בכל מקום. הם פסקו לא מזמן. כעת העולם חכם בהרבה, ויודע שהאדם הנמצא בראשה של אמריקה ערך את הטיוטה של המסמך הרפובליקני העוצמתי ביותר מתוך מסמך של הקיסר המנוח של ברזיל, דון פדרו, ב-1864. וילסון העתיק אותו במדויק, מלבד הַפִּסְקָה, ‘אני חייב להיות מעורב בענייניה של דרום אמריקה’, ששונתה ל’אני חייב להיות מעורב בענייניה של ארצות הברית של אמריקה,’ וכו’, עם העריכה-מחדש ההכרחית.
כאשר שני הספרים של וילסון: ‘החופש החדש’ ו’ספרות-גרידא’ הופיעו בזמנו בארצנו, הם התקבלו בתשואות מוגזמות, לא פחות. הדבר קרה רק לפני חמש-שש שנים. בעניין הזה של השפעתו של וילסון האנשים ודאי למדו דברים מסוימים, אך בהקשר לדברים אחרים רבים – הם יכלו להילמד רק מהאירועים החמורים של זמננו. מסיבה זו, הכרחי שנתייחס לדברים רבים היכולים ללבלב בצורה מאוד רצינית רק על קרקע של הכרה מדעית רוחנית.
בקלות רבה ניגשים האנשים למדע הרוח האנתרופוסופי כאילו היה רק ‘תאורטי’, ומתעניין רק באבולוציה קוסמית במקום ב’אהבה’. הם לא רואים שאבולוציה קוסמית היא ביטוי של אהבה ומעדיפים לדבר על ‘אהבה’, אהבה אוניברסאלית, על האופן בו האדם אמור לאהוב ומה הוא אמור לאהוב, והם מדברים כך כבר אלפי שנים. רבים אינם מבינים שבזמננו, צריך להבין את ההגשמה (fruition) של האהבה דרך לימוד האבולוציה הקוסמית. במהלך הדקות הבאות, הבה ונאפשר למדע הרוח לאחוז בנפש האנושית, ואז נראה כיצד תעלה האהבה בלב האנושי. לא ניתן להטיף לאהבה; היא גדלה אם היא מטופחת באופן הנכון. היא הילד של הרוח. אפילו בקרב בני האדם היא הילד של ידע אמיתי – ידע המגיע לרוח, לא רק לחומר.
בהרצאת מבוא זו רציתי רק להצביע על כמה תפיסות שתהיינה מאוד משמעותיות בתקופה זו. כל מה שיכול לעורר כוח, אומץ ותקווה בנפש האנושית, ייבחן בהרצאות אלו, וברצוני לדבר במיוחד על כל המתנות אותן יכולה האנושות לקבל ממדע הרוח, אחרות מאלו שניתנו במהלך המאות שעברו. הייתי רוצה לדבר על מדע הרוח כעל משהו חי, דבר מה שאינו תיאוריה, אלא המוליד בתוכנו אדם שני, אדם רוחני הנושא את האחר בעולם ושומר עליו. מעל לכל, אני מאמין שהזמן הנוכחי זקוק לזה. היה זמן – בימי הביניים – כאשר לאנשים רבים הייתה כמיהה פנטסטית לעשות זהב. מדוע הם שאפו לעשות זהב? הם רצו דבר מה שלא ניתן לממשו תחת התנאים הארציים הרגילים. מדוע? משום שהם תפסו שהתנאים הארציים הרגילים – עד שלא יהפכו לרוחניים ויחדרו בידי אימפולסים רוחניים – אינם יכולים להעניק לאדם שום סיפוק אמיתי.
בסופו של דבר זה גם התוכן של הוראת ‘הבשורות‘, אלא שבני האדם מתעלמים בדרך כלל מהנקודות החשובות במיוחד. הם מבקרים את ההשקפה בבשורות שמלכות אלוהים הגיעה. הם שואלים – איך זה שהיא עדיין לא נוכחת? היא נוכחת – אבל לא בהופעה חיצונית. צריך להבין אותה באופן פנימי. אל לנו להכחישה, כפי שזה נעשה בימינו. נדבר על ירידה זו של מלכות הרוח בהרצאה הבאה שלנו.
היום רציתי רק להביא את הנושא העיקרי. התקופה שלנו מכוונת כדי לבנות את הגשר לממלכה שבה המתים חיים. המספר של אלה שעברו דרך השער של המוות מוערך במיליונים. הם חיים ביננו ואנו יכולים למצוא אותם. הדרך שבה אנו יכולים למצוא אותם תידון מנקודת מבט שונה.