מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 16

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 16

11 בספטמבר 1920

כבר העברתי מספר הרצאות די גדול בנושא השינויים שחייבים להתרחש באופן הכרחי בציביליזציה כולה. קודם כול, מה שנאמר בהקשר זה הוצג באופן כזה שהוא ידבר אל רצון בני האדם. אנו חיים כעת במחזור באבולוציה האנושית בו בני האדם חייבים לגלות אקטיביות פנימית כדי לתרום את חלקם לקראת השינוי ההכרחי. כי סובסטנציה נפשית אנושית תהיה חייבת לזרום לתוך החיים החיצוניים, לתוך האובייקטיביות של החיים החיצוניים, ובני האדם עצמם הם אלה שיצטרכו ליצור את מה שאמור להופיע. במחזור הנוכחי של ההתפתחות האנושית אי אפשר עוד לחכות באופן פסיבי לכך שכוחות אלוהיים, רחוקים מאד מהאדם, יתערבו ויעשו משהו למען האבולוציה האנושית ללא השתתפותו של האדם עצמו.

העיקר הוא שנהיה מסוגלים להבין דברים מסוג זה דרך התבוננות בתופעות האינדיבידואליות של חיי החברה ושל חיי הטבע, אבל היום, אנו נתמקד בתופעות מסוימות בחיי החברה. הייתי רוצה להתחיל בעובדה די ברורה. נניח שמישהו מודיע שהוא מתכוון להגיע אלינו; למשל, הוא יכול לשלוח את כרטיס הביקור שלו עם השם "אדמונד מילר" מודפס עליו. אך כשרואים את כרטיס הביקור עם השם "אדמונד מילר" (miller = טוחן), יהיה זה טיפשי להניח שמדובר בטוחן, באדם שטוחן חיטה. כי האדם המציג את עצמו בשמו יכול להיות קבלן, או פרופסור, או יועץ ממשלתי וכו'. לא יהיה מוצדק במקרה זה להגיע לשום מסקנה מהשם "מילר." אולי אף מומלץ בהתחלה לא לחשוב שום מחשבות, אלא לחכות, ולראות איזה סוג אדם מסתתר מאחורי השם. או, בנסיבות מסוימות אחרות, אנו כבר עשויים לדעת משהו על האדם האמיתי, הישות החיה האמיתית, המסתתרת מאחורי השם הזה, "מילר."

ברור לנו במקרה זה שתהיה זו טעות שעל בסיס השם נגיע לאיזושהי מסקנה לגבי האופי של האדם שהולך להופיע מולנו. אילו אדם ששמו "סמית" (=נפח) היה מציג את עצמו, לא היינו חושבים שהוא נפח. הדבר מראה שבהקשר של המילים אותן אנו מזהים כשמות של בני אדם, אנו מרגישים את הצורך לגלות עם מי או עם מה יש לנו עסק באמצעות משהו שלא ניתן להסיק מתוך השם.

בהקשר הזה, אפילו לשמות של בני האדם יש היסטוריה מסוימת. אדם ששמו סמית היום כבר אינו קשור בכלל לנפחות אמיתית; אדם ששמו מילר לא קשור בכלל לטוחן. אך שמות אלה הופיעו בתקופה בה לא היה נהוג לתת שמות כמו היום, כשהאנשים בכפר היו אומרים: "הנפח אמר… הטוחן אמר או עשה כך וכך," או "ראיתי את הטוחן," והתכוונו ממש לטוחן או לנפח. מי שחי בכפרים יודע שלעיתים קרובות אנשים לא הזכירו אחד את השני לפי השמות שלהם, אלא אמרו שהם ראו את הנפח, או את הבנאי, וכדומה. לכן, במקור, השם איפשר לאנשים להסיק מתוך המילים מה עומד מאחוריהן.

במהלך האבולוציה מהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית לשישית, כל המילים, השפה כולה, יתפתחו באופן דומה לשמות של אנשים, כאשר במקרה של השמות אנו כבר יכולים להבחין בהתפתחות זו באופן ברור. אך בני האדם כיום עדיין נתפסים לגמרי בשפה כולה; אנו למעשה רוכשים את כל הידע שלנו מתוך השפה. בעצם, הגישה הכללית לגבי כמעט כל התחום של השפה היא להסיק את הדברים מתוך המילים שלהם. נוח לעשות זאת, אך האבולוציה האנושית הולכת בדרך אחרת, ולגבי דברים מסוג זה עלינו לאמץ את אותה הגישה שאנו מאמצים לגבי תופעות הטבע. הם מכילים בתוכם צורך אובייקטיבי. צורך אובייקטיבי קיים גם במקום בו הסיבתיות של הטבע שולטת בספרה של החיים, משהו שאנשים רבים חווים בשטחיות מופשטת. קורה לעתים קרובות – ציינתי זאת כבר לעתים קרובות – שאנשים אומרים: "לא התכוונתי לעשות זאת או לומר זאת; הכוונה שלי הייתה שונה לחלוטין; הייתה לי כוונה זו או אחרת לגבי עניין זה." אבל לא משנה עד כמה חזקה הכוונה של הילד לא לקבל כוויה, כשהוא נוגע באש, הוא ייכווה. בהקשר של עובדות החיים, הכוונות שלא יורדות לתוך החיים אינן אלה שקובעות; לכל היותר, קובעות רק הכוונות שכן יורדות לתוך החיים, או כמובן אותן עובדות, והקשרים בין אותן עובדות, שמתרחשות על פי חוקי הטבע.

אנשים חייבים להתרגל לדרך חשיבה זו; על בסיס מדע הרוח, הדבר הוא הכרחי ביותר. ויש להתרגל גם למחשבה: "למרות שהיה יכול להיות נעים מאד אילו יכולנו לקחת את המילים בדיוק כפי שהן, העובדה היא שהמהלך האובייקטיבי והחוקים של האבולוציה האנושית מצביעים לכיוון אחר." הם מעידים על כך שכל התפיסה של האדם, כל חיי הנפש שלו, הולכים ומשתחררים מהמילים. המילים פשוט הופכות בהדרגה לרמזים שמצביעים לישות או לחפץ מסוים, אך כבר אינן מסבירות או מגדירות שום דבר במלואו. אם ניקח ברצינות את התיאורים של מדע הרוח, למשל, אז צריך להתרחש משהו, שבגללו אנשים לעיתים קרובות כועסים עלי: כבר לא נוכל להשתמש במילים באופן בו נהוג כעת להשתמש במילים ובמשפטים. מפני שאם אנו מציגים עובדות מדעיות רוחיות, אנו מציגים מעל לכול עובדות של העתיד; מביעים משהו שבעתיד יצטרך להפוך לרכוש האנושות. במובן מסוים, יש לחזות משהו שאמור להתרחש בעתיד. מה שאמור להתרחש בעתיד חייב להתקבל אל תוך הרצון של האדם. לכן, חייבים להציג את התיאורים של מדע הרוח כך שהמילים יהוו רמזים המצביעים למציאות המהותית העומדת מאחוריהן. מאחר שכיום האידיאל שלנו לגבי הבנייה מחדש של הסדר החברתי יצטרך להיוולד מתוך מדע הרוח, כפי שהסברתי אתמול, במיוחד בעניינים הקשורים בבניה חברתית חדשה, עלינו לדבר מנקודת המבט המתוארת כאן. זה בדיוק מה שאנשים לא רצו להבין בכלל, למשל בספרי לקראת התחדשות חברתית (GA 23)[1]. הם בהחלט רצו שהדברים יוצגו בפניהם בסגנון הישן, דברים שלא ניתן לתאר על פי הסגנון הישן מאחר שהם חלק מן העתיד. וביסודו של דבר, אפשר לראות את העניין שעומד לפנינו בצורה הברורה ביותר בעזרת העובדה שכמעט כל השאלות שצעד זה או אחר העלה בקשר לתיאורים ב-לקראת התחדשות חברתית מבוססות תמיד על דרך החשיבה הישנה. לא נעשה כל ניסיון למצוא את הדרך לאופן החשיבה החדש, לחשיבה שעברה טרנספורמציה.

לכן, אנו יכולים לומר שבמיוחד בתיאורים של הקשרים החברתיים של העתיד, יש להבהיר שעלינו לפתח חיי נפש משוחררים, שאינם נאחזים במילים בלבד. מי שעוקב אחר התיאורים שלי בתחומים השונים של מדע הרוח, כולל אלה שהוצגו לאחרונה בתחום חיי החברה, ימצא שאני תמיד משקיע מאמצים רבים לתאר את הדברים מנקודות מבט שונות רבות. ככלל, אני משתמש בשני משפטים במקום במשפט אחד, מפני שהמשפט הראשון מתאר את הדבר מצד אחד, בעוד שהשני מתאר אותו מהצד השני. זה אמור לעורר במאזין או בקורא את הרצון לגשת לדבר תוך התעלות מעבר למילים ולמשפטים. זה מה שעלינו לציין בקשר לחיי הנפש האנושית מבחינת הטרנספורמציה של משמעותה של השפה האנושית. זה עניין חשוב. הוא חשוב מפני שהחלק הגדול ביותר מהבלבול שמופיע כיום באופן החשיבה ובמושגים שלנו נוצר אך ורק מהסיבה שהחוקים האובייקטיביים והאימפולסים של האבולוציה האנושית כבר דורשים שנשתחרר מהשפה. אך עקב הרגלי חשיבה רדודים, אנשים אינם רוצים לוותר על היצמדותם לשפה. כאשר אנו מבינים בבירור תופעה כזו, היא מובילה לתובנה עמוקה יותר לגבי כל מהלך התפתחותה של האנושות. למעשה, מטרנספורמציה זו של השפה או השפות שלנו, אנו יכולים לבנות גשר ממשי לעובדות רוחניות עמוקות. כמובן, זה נכון יותר במקרה של שפות מסוימות מאשר לגבי שפות אחרות. אבל אז הדבר קשור בגישה הספציפית של שפה מסוימת, במשמעותן של המילים באותה שפה באזורים הספציפיים השונים של הציביליזציה האנושית, כפי שתיארתי זאת קודם.

כעת אנו חיים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית של הציביליזציה האנושית, ואנו מתקרבים לתקופה ההתפתחות השישית. תנאים אבולוציוניים אלה אינם מהסוג שמאפשר גבול מובהק בין תקופה אחת לשנייה; במקום זאת, תקופה אחת, הנושאת את מאפייניה המיוחדים, עוברת אל תוך השנייה; וזמן רב לפני שמופיעה התקופה השנייה, העתיד מטיל את צלה – אפשר גם לומר את אורותיה – לתוך ההווה. יש לאחוז באורות הללו אם ברצוננו להשתתף עם נפשנו באבולוציה של האנושות.

בואו ננסה לקשור את מה שניתן לכנות עובדה "על-היסטורית," את העובדה שאנו אמורים לסלול את הדרך לתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, עם עוד עובדה ידועה לכולנו. והיא זאת: עם ישותו הרוחית-נפשית, האדם יורד מהעולם הרוחי להתגשמותו הארצית דרך הלידה או ההתעברות. לאחר מכן, הוא חווה על האדמה את חייו בין הלידה למוות; ואז הוא עובר דרך שער המוות, ושוב נושא את ישותו הרוחית-נפשית לסביבת חיים בעלת אופי רוחי ונפשי מוחלט.

כעת, יש להבין בברור – ולאחרונה הדגשנו את משמעות הדבר בעבור אמנות החינוך, למשל – שאנו מורידים מעולם הרוח, לפחות בצורת תוצאות, את מה שחווינו בעולם הרוח הזה. כאשר אנו עוברים בחיים הרגילים מעיר אחת לשנייה, אנו לוקחים איתנו לא רק את הבגדים, אלא גם את הרכוש הנפשי-רוחי שלנו. באותו האופן, דרך ההתעברות והלידה, אנו מביאים לעולם הזה את התוצאות ואת ההשלכות של מה שנחווה בעולם הרוח. בעידן בו חיה האנושות כיום, עידן שכידוע התחיל באמצע המאה ה-15 לספירה, האדם, באמצעות ישותו הרוחית-נפשית, הביא איתו כוחות של חיי נפש נטולי תמונות, כוחות שאינם מכילים תמונות. יותר מכול, זו הסיבה לעלייתם ושגשוגם של החיים האינטלקטואלים. במהלך תקופה זו, לפני שישות האדם ירדה דרך ההתעברות והלידה לקיום פיזי, היא צוידה במשהו לוקה בחסר במובן מסוים, במשהו שהיו חסרות בו תמונות. זה מסביר את הנטייה המעטה שהייתה לאנושות לפתח יצירות מקוריות של דמיון מאז אמצע המאה ה-15. הדמיון האנושי הינו, למעשה, רק השתקפות ארצית של האימגינציה העל-ארצית. תקופת הרנסנס אינה סותרת זאת, כי אפילו העובדה שמדובר ב-"לידה מחדש" (renaissance), ולא ב-"לידה" (naissance), מראה בבירור שלא היו נוכחים בה כוחות אימגינציה מקוריים, אלא רק דמיון הזקוק להפריה מתקופות קודמות. בקיצור, העובדה היא שבמובן מסוים נפש האדם הייתה חדורה בכוחות נטולי תמונות.

כעת מתחיל עידן – ומבחינות רבות, זוהי הסיבה האמיתית לאופי הסוער של הזמנים שלנו – בו הנפשות היורדות דרך התעברות ולידה לחיים ארציים מביאות לעצמן תמונות מהעולם הרוחי. כאשר מביאים תמונות מתוך הקיום הרוחי לתוך החיים הפיזיים, כדי שתופיע גאולה בעבור האדם וחיי החברה שלו, תמונות אלה חייבות להתאחד תמיד עם הגוף האסטרלי, בעוד שהאלמנט נטול התמונות מתאחד רק עם האני. התפתחות האני הייתה בעיקר זו ששגשגה באנושות מאז המאה ה-15.

אך כעת מתחילה תקופה בה האדם חייב להרגיש: בתוכי חיות תמונות מקיומי שלפני הלידה שלי; בזמן חיי הארציים, עלי להפוך אותן לחיות. אינני יכול לעשות זאת רק בעזרת האני שלי; עלי לעבוד יותר לעומק בתוך עצמי, ולהגיע עד לגוף האסטרלי שלי.

ככלל, נכון שהאנושות מתנגדת לתמונות השוכנות בגוף האסטרלי, לתמונות שנחוו לפני ההתעברות. במובן מסוים, בני האדם דוחים את מה שאמור למצוא את דרכו מתוך מעמקי ישותם אל הגוף האסטרלי. הגישה היבשה, הפרוזאית הרווחת היום הינה אחת המאפיינים העיקריים של תקופתנו. וישנן תנועות רחבות רבות המתנגדות לחינוך שהיה רוצה לדאוג לכך שהכוחות העולים מתוך הנפש והמנסים להשפיע על הגוף האסטרלי אכן יופיעו בצורה עוצמתית. הם אנשים תפלים, יבשים, שהיו רוצים לשלול כל חינוך באמצעות סיפורים, אגדות או כל דבר המואר על ידי הדמיון. בבתי הספר וולדורף שלנו, אנו נותנים עדיפות לכך שהשיעורים וההוראה של הילדים הנכנסים לחינוך היסודי יתחילו מתיאורים תמונתיים, מהצגה מלאת חיים של תמונות, מאלמנטים הנלקחים מאגדות ומסיפורים. אפילו את הדברים שהילדים צריכים ללמוד אודות הטבע והתהליכים בממלכת בעלי החיים, בממלכת הצמחים ובממלכת המינרלים איננו מציגים באופן יבש ואינטלקטואלי, אלא לבושים באלמנטים אימגינטיביים, אגדתיים, סיפוריים. כי מה שנמצא עמוק בנפשו של הילד הוא האימגינציות שנתקבלו בעולם הרוח. הן מחפשות דרך לצאת לפני השטח. המורה או המחנך מאמץ את הגישה הנכונה כלפי הילד אם הוא מפגיש אותו עם תמונות. על ידי הצבת תמונות בפני נפשו של הילד, עולים מנפשו כמו הבזקים אותן התמונות, או יותר מדויק, אותם כוחות של ייצוגים תמונתיים שנתקבלו לפני הלידה, או לפני ההתעברות.

אם כוחות אלה מודחקים, אם האדם היבש, הפרוזאי מוביל את החינוך של הילד בימינו, הוא מפגיש את הילד כבר בילדותו המוקדמת ביותר עם משהו שלמעשה אינו קשור בכלל לילד: האותיות של האלפבית. כי האותיות של עכשיו כבר אינן קשורות בכלל לאותיות של הכתבים הפיקטוגרפיים הקדומים. הן באמת משהו זר לילד; את האות אמורים לצייר קודם מתוך תמונה, כפי שאנו מנסים לעשות זאת בבית הספר וולדורף. כיום, הילד פוגש משהו נטול אלמנט תמונתי; מצד שני, לאדם הצעיר יש בגופו כוחות – אני מתכוון כמובן לנפש כשאני מדבר עכשיו על "גוף," כי אחרי הכול אנו מדברים גם על "גוף אסטרלי" – כוחות הנמצאים בגוף, שיפרצו במקום אחר אם לא גורמים להם לעלות בייצוג תמונתי. מה תהיה התוצאה של החינוך המודרני השגוי? כוחות אלה אינם הולכים לאיבוד; הם מתפשטים, מקבלים קרקע לקיומם, ובסופו של דבר פולשים לתוך המחשבות, הרגשות והאימפולסים של הרצון. ואיזה סוג אנשים יופיעו כתוצאה מכך? הם יהיו אנשים מורדים, מהפכנים, לא מרוצים; אנשים שאינם יודעים מה הם רוצים, מפני שהם רוצים משהו שלא ניתן לדעת. זה מפני שהם רוצים משהו מנוגד לכל סדר חברתי אפשרי; משהו שהם רק מדמיינים לעצמם, משהו שהיה צריך להיכנס לדמיון שלהם, אך במקום זאת הוא נכנס לפעילויות החברתיות הסוערות שלהם.

לכן, ניתן לומר שלאותם אנשים, שבמובן האוקולטי כוונותיהם לגבי הזולת אינן טהורות, אין להם את האומץ להודות בפני עצמם: "אם העולם נמצא כיום במצב של מרד, למעשה השמיים הם אלה שמתמרדים." זה אומר שהשמיים חסומים בנפשות של בני האדם, ואז הם מופיעים, אך לא בצורתם שלהם, אלא בצורה הפוכה – בסכסוכים ובשפיכות דמים במקום באימגינציות. אין פלא שאלה שהורסים את המרקם החברתי מרגישים באמת שהם עושים טוב. כי מה הם חשים בתוכם? הם מרגישים שמיים בתוך עצמם; רק שהשמיים מקבלים צורת קריקטורה בנפשם.

עד כדי כך רציניות האמיתות שעלינו להבין כיום! להכיר באמיתות המשמעותיות היום לא אמור להיות משחק ילדים; ההכרה הזו אמורה להיות חדורה ברצינות העמוקה ביותר. ככלל, אין זו משימה קלה היום לתאר דברים כאלה, היות שראשית כול, אנשים אינם אוהבים אותם; שנית, הם נאחזים במילים. דבריו של מי שאומר שהשמיים מתקוממים בנפשות של בני אדם נתפסים במשמעות המילולית שלהם; אנשים אינם שמים לב לכך שהוא מנסה להראות שיש לדעת עובדות נוספות, שדרכן המונח "שמיים" קשור ליותר ממה שהם רגילים לייחס למילה. הדבר דומה לכך שלא חושבים על טוחן חיטה כשאנו פוגשים אדם בשם "מילר." יש בהחלט צורך בשחרור מהשפה במקרים ספציפיים מוחשים, אם ברצוננו להתקדם באמת, במובן בו חוקי האבולוציה האנושית דורשים זאת.

כאן אנו רואים איך משהו שבא מהחיים לפני הלידה נדחף לתוך חיי החברה. מי שמכיר היטב את הקשרים הללו יודע שעליו לזהות משהו שהוא למעשה שמימי במה שמופיע במישור הארצי בקריקטורה. זה בהקשר של השאלות החברתיות, אך יש דבר נוסף.

במהלך עידן האינטלקטואליזם, שהתפתח במיוחד מאז אמצע המאה ה-15, בני האדם השיגו מחיי השינה שלהם מעט מאד בצורת אימגינציות בעבור חיי הערות שלהם. אפילו אלה שחולמים חלומות יותר מלאי חיים נוטים לפרש אותם באופן רציונלי ואינטלקטואלי למדי. בכיוון הזה, התיאוסופים, למשל, הינם רציונליים ואינטלקטואליים. לא יכולתי אפילו להתחיל לתאר בספר קטן, רק בכרך עבה, כמה אנשים באו אלי במשך הזמן וביקשו לקבל הסברים רציונליים לחלומות שלהם! מה שחשוב כאן הוא שאפילו האימגינציות המתבטאות בחלומות מצביעות על חיי רוח עמוקים יותר. אמרתי לעתים קרובות שהמראה החיצוני של החלום לא משנה כלל; הוא כבר השתחרר מהתוכן האמיתי של החלום. התוכן אותו אנו מקבלים ולאחר מכן מפרשים במילים של שפה כלשהי, שלמעשה גם ממנה אנו צריכים להשתחרר, איננו המהלך האמיתי של החלום; הוא כמעט ולא קשור למהלך האמיתי של החלום. תוכן החלום מוצג בסדר הדרמטי שלו, באופן בו תמונה באה אחרי תמונה, באופן בו סיבוכים עולים ובאים לידי פתרון; ניתן לחוות את אותו התוכן הרוחי במספר דרכים שונות כחלום. אדם אחד בא ומספר איך הוא טיפס על הר; הוא הגיע בקלות עד לנקודה מסוימת, ואז פתאום עמד בפני תהום ולא היה יכול להמשיך. אדם אחר מספר שהוא הלך לאורך שביל; כל דבר סביבו מילא אותו באושר. פתאום, כשהוא הגיע לנקודה מסוימת בדרך, בא אליו איש והרג אותו. יש כאן תמונות חלום שונות לגמרי. אך התהליך המסתתר מאחוריהן יכול להיות זהה לחלוטין. הוא יכול להתבטא במקרה אחד בטיפוס על ההר, ובתחושה שאתה עומד על סף תהום; במקרה אחר, זה יכול להתבטא בטיול מהנה לאורך שביל, עד שאתה פוגש אדם שרוצה להרוג אותך. התוכן של התמונות איננו חשוב; מה שכן חשוב הוא הרצף הדרמטי בו חווים משהו שמציב התנגדות. הדינמיקה מאחורי התמונות היא זו שחשובה. הדרך בה פועלים הכוחות יכולה להתעטף במספר גדול של דימויים, במאות תמונות!

אנו יכולים להבין את עולם הרוח רק כאשר אנו יודעים שמה שמופיע בעולם הפיזי בצורת חלומות, או מה שמתעטף בתמונות מעולם הרוח בצורה כזו שהוא דומה לעולם הפיזי, הינו דימוי בלבד. אך כל עוד יש לאדם את הנטייה לפרש את הדימויים, את התמונות, באופן רציונליסטי, אינטלקטואלי בלבד, תהיה לו גם נקודת מבט אינטלקטואלית לגבי חיי החלום של השינה. מה שמשמעותי כאן הוא שנבין את חיי החלום של השינה כביטוי של חיים רוחניים עמוקים יותר. רק אז נבין אותם באופן אימגינטיבי; אז נתפוס את התמונות כמשהו שמופיע במקום התוכן.

אז לא נתנגד למשהו שמתחיל כיום עבור האדם: ליצור דרישות פנימיות של הנפש מתוך השינה בצורה דומה לדרישות הנוצרות על ידי האימגינציה לפני הלידה או ההתעברות. כי היום אנו מתחילים לישון באופן שונה מהאופן בו אנשים חוו את השינה בחיים הרגילים של העידן האינטלקטואלי מאז אמצע המאה ה-15. האדם כמעט ולא הביא איתו לתוך מצב הערות כל נטייה ליכולות שרוצות לחוות את התמונות, במקום לפרש אותן.

הגענו כעת לנקודה באבולוציה האנושית בה, גם מתוך השינה, אנו מושכים אימגינציות שמחפשות לשכון לא רק בתוך האני שלנו, בו שולטת הרציונליות, אלא גם בגוף האסטרלי שלנו. אם אנו פועלים נגד זאת, אנו שוב דוחים משהו שמנסה לעלות למודעות מתוך מעמקי נפש האדם; אנו גם פועלים נגד כל מהלך האבולוציה האנושית, ומה שחשוב כאן זה שלא נתנגד להתפתחות האנושות, אלא נפעל בהרמוניה איתה. אנו עושים זאת קודם כל על ידי כך שנחזור ונחדיר לתרבות שלנו כמה שיותר אלמנטים שקשורים איכשהו לעולם הרוח. כמובן, מבחינת החיים החיצוניים, חשוב שנספוג לתוך עצמנו את מה שקולטים מעולם הרוח; מכאן, שנספוג גם תובנה רוחית אמיתית, שנמלא את עצמנו במשהו שבעולם פיזי זה לא ניתן להבנה במונחים של העולם הפיזי. כל התקופה הקודמת בחיי האנושות למעשה התנגדה לכך. ניקח מקרה שכבר הזכרתי מספר פעמים.

נכון שהכריסטיאניות פוגשת את בני האדם באופן כזה שהם יכולים לתפוס את מהותה, במיוחד את מהותה של המיסטריה של גולגותא, רק אם הם מגיעים להבנה של משהו על-חושי. כי יש לתפוס שכריסטוס, ישות שלפני-כן לא הייתה קשורה לאבולוציה הארצית, התאחד עם אדם, ישוע מנצרת, ושהתרחשו אירועים על-חושיים. יש לתפוס את העובדה שבהקשר של האירוע של גולגותא, אפילו הלידה וההתעברות היו שונות מהאופן בו הם קורים בנסיבות אנושיות רגילות. בקיצור, הכריסטולוגיה דורשת שנבין את המיסטריה של גולגותא במובן על-חושי.

יש קטע מעניין בספר אותו כתב מדען טבע מודרני,[2] בו מותקף הרעיון של ההתעברות הבלתי מוכתמת, ונאמר שזה עלבון נגד ההיגיון האנושי לטעון שהתעברות כזו יכולה להתרחש.

ובאמת, אדם רציונליסט מודרני, אדם אינטלקטואלי של ימינו לא יכול שלא להרגיש כך. במובן מסוים, הכוונות של חיי הרוח באמת הופכות ללעג את ההיגיון האנושי. אך הנקודה היא שאנו חיים כעת בעידן בו עלינו להתחיל להביא בהדרגה אל תוך חיי הערות את מה שנחווה באופן רוחי בין ההרדמות ליקיצה באופן כזה שהגוף האסטרלי שלנו יוכל להיות חדור באלמנט תמונתי – לא רק האני שלנו, בו שוכנת הרציונליות, האינטלקטואליות.

מעניין שאפילו התיאולוגיה של המאה ה-19 התפתחה כך שהיא התנגדה לתורה של כריסטוס באמצעות רציונליזם, באמצעות אינטלקטואליזם טהור. יותר ויותר, התיאולוגיה המודרנית הרגישה שעליה להכחיש את כריסטוס כשלעצמו, ולתאר את האדם הצנוע מנצרת, את ישוע בלבד, כדמות אנושית, אדם נעלה במידת מה על בני אדם אחרים. לא הייתה נכונות להשקיע מאמץ כדי להבין משהו על-חושי. היה ניסיון לתפוס בעזרת מושגים מהעולם החושי את מה שאמור לפגוש את האדם באופן על-חושי, את מה שאמור לעורר אותו למימד העל חושי.

תיאולוג פרוטסטנטי[3] ששוחחתי איתו פעם על עניין זה, אמר לי אחרי שדיברנו זמן מה: "כן, האמת היא שאנחנו התיאולוגים המודרניים כבר לא צריכים לקרוא לעצמנו כריסטיאנים, מפני שאין לנו עוד את כריסטוס. אילו השם 'ישועי' לא היה תפוס, היינו צריכים לקחת אותו לעצמנו.” זה לא משהו שאני אומר; זה משהו שתיאולוג פרוטסטנטי מהאסכולה המודרנית אמר לי כווידוי מתוך הנפש שלו.

אך מי שיש לו ידע לגבי אופי הזמנים שלנו יבין שעלינו להתקדם כדי להגיע להבנה של המיסטריה של גולגותא. מאחר שהיא ההתגלות המרכזית באבולוציה האנושית שלנו, היא תנתק אותנו מאופן החשיבה הארצי, ותמשוך אותנו בעוצמה להבנה של משהו בלתי נתפס באמצעות המימד החושי הארצי. כל מי שרוצה להישאר תפוס בספרה החושית הארצית היה אומר: "ההתעברות הבלתי מוכתמת היא עלבון להיגיון האנושי."

מי שמבין את המשימה של האדם של היום יאמר: עלי להתרגל לרעיונות כאלה. אם כך, עלי להשתחרר מהשימוש הרגיל במילים היום. כשמישהו בשם סמית או מילר מציג את עצמו, אני לא צריך להניח שהוא בא עם פטיש ביד או לבוש בבגדים מכוסים בקמח. כך עלי להתרגל להשתחרר ממה שטבוע במילים עקב החיים הפיזיים של החושים בלבד.

כיום, המיסטריה של גולגותא היא למעשה המבחן הראשון העומד לפנינו כדי לראות אם אנו מוכנים להתקדם להבנה של משהו שמתרחב מעבר לספרה הפיזית-חושית. לכן, אנו לא יכולים להסתפק רק בתיאור המסורתי, ההיסטורי של הנצרות, אלא אנו זקוקים להבנה יצירתית של המיסטריה של גולגותא. ממדע הרוח, אנו זקוקים לכוח פנימי של הנפש, שניגשת בצורה חדשה למיסטריה של גולגותא ויש לה את היכולת להבין את המיסטריה של גולגותא כעובדה על-חושית. ואז, לאחר שהעמדנו את המיסטריה של גולגותא בנקודה המרכזית של החשיבה והרגש של האדם, עלינו לפתוח דף חדש במיוחד בחינוך, ולהכין את הילד בדרך שלא תדכא, לא תצטרך לדכא, את האימגינציות המנסות לעלות ממעמקי הנפש. עלינו לפגוש את האימגינציות בחצי הדרך על ידי כך שנהפוך את המושגים שלנו לתמונות.

זוהי הסיבה העמוקה יותר שבגללה, בגיליון האחרון של Soziale Zukunft (עתיד חברתי),[4] שהוא כתב-עת העוסק בחינוך, תיארתי את החינוך וההוראה כאמנות במובן הכי אמיתי של המילה. בתחום הפדגוגיה, מורים ומחנכים צריכים לפעול בדרך של האמן – למעשה, עליהם לפעול בדרך העולה על דרך האמן. לא מדובר בלכפות עקרונות מופשטים במובן פדגוגי מופשט. מה שחשוב הוא שנחדור את ישות האדם, ובאמצעות הבנה זו של טבע האדם, נגיע למקום בו אנו קוראים מתוך ישותו הפנימית את מה שעלינו לעשות בכל מקרה ומקרה. אמן היוצר משהו אינו יכול לפעול על פי חוקים מופשטים. מטרת האסתטיקה איננה לקבוע חוקים עבור האמן. כשהוא יוצר משהו היום, האמן אפילו לא יכול לפעול על פי מה שהוא יצר אתמול. בכל רגע עליו לשאוף להיות יצירתי ומקורי. כך אמור להיות המורה, במובן גבוה עוד יותר. אנו לא צריכים לומר בהתאם לגישה מסוימת בחשיבה: "נו טוב, אם אנו מחפשים מורים כאלה, נצטרך לחכות עוד שלוש או ארבע מאות שנים." הסיבה היחידה שעדיין אין לנו מורים כאלה היא מפני שאנו אומרים דברים כאלה. יכולים להיות לנו מורים כאלה מהרגע בו יש לנו כוח חזק של אמונה בכך; אך אנו זקוקים לכוח אמונה חזק, ולא פסיבי. לכן, מה שחשוב כאן הוא שברגע היקיצה, כשאנו חוזרים מהשינה, נחווה באמת בגוף האסטרלי ונטביע בגוף האתרי את מה שהגוף האסטרלי חווה מרגע ההירדמות ועד ליקיצה. זה יכול להתרחש רק על ידי הפיכת חיי התרבות לתמונתיים (pictorializing).

הפיכתם של חיי התרבות כולם לתמונתיים, טרנספורמציה זו שאותה דורשים החוקים של האבולוציה האנושית, תתרחש כאשר כל חיי הרוח יהיו נתונים להחלטתם של אלה שמשתתפים בחיי הרוח; כאשר אף הנחיה, אף גזרה בית ספרית אינה נקבעת על ידי ממשלה, שמעצם מהותה עומדת מחוץ לחיי הרוח. חשוב שהמדינה לא תנחית באופן מופשט שום הנחיות פדגוגיות, שום תוכנית לימודים וכו'. מה שחשוב הוא שישנם בני אדם בחיי רוח חופשיים שפועלים מתוך אישיותם החופשית, ושניתן להשיג בעזרתם את מה שיכולים או רוצים להשיג.

העובדה שהאדם מתחיל כעת להביא איתו דרך ההתעברות והלידה משהו ששונה ממה שהוא הביא איתו מאז אמצע המאה ה-15, והעובדה שהוא גם מביא איתו משהו שונה מתוך השינה, שתי העובדות הללו דורשות שעניינים מסוג זה יקבלו תשומת לב רצינית, ושבאמת נחדיר לתוך עצמנו ידע של עובדות חיוניות כאלה. אך מאיפה ניתן לרכוש ידע כזה, אם לא ממדע הרוח? התרבות החיצונית, המדע של היום, בוודאי אינה עוסקת בשום צורה בעניינים אלה. היא מתעלמת מהם; השיטות העכשוויות שלה מכריחות אותה להתעלם מהם. אני נאלץ לומר שהמצב הנוכחי נהייה חמור ביותר כשרואים את הפער הנפוץ והמוזר בין הדרישות הפנימיות של האבולוציה האנושית והאופן בו אנשים נענים לדרישות אלה. בתקופה האחרונה, עלה הצורך להתחשב במה שזורם לתוך האדם מעולם הרוח. אלה שנקטו בגישה אינטלקטואלית, שלא התחשבו במה שזורם מתוך עולם הרוח, הגיעו להשערות לגבי אטומים, מולקולות וכדומה. הרעיון היה שגופים בעלי נפח מצביעים על מבנה אטומי, וכו'. מתוך הסיבות הבסיסיות של האבולוציה האנושית עלה הצורך לתפוס עובדות רוחיות. והאינסטינקט הזה לתפוס את המימד הרוחי התבטא גם במשהו כמו, למשל, האגודה התיאוסופית. אחד מגיבוריה הוא אדון לדביטר, שכתב ספר של כימיה אוקולטית. מה הוא עשה בספר זה? הוא עשה משהו נוראי, כי הוא מתאר את העולם הרוחי במובן אטומיסטי; כלומר הוא לקח את אופן החשיבה המטריאליסטי לעולם הרוח.

לא מזמן הזכרתי את כל הדבר המגוחך הזה. נוצר משהו חכם מאד באגודה התיאוסופית. מישהו רצה להוכיח שכאן יש גלגול אחד; ושם הגלגול שבא אחריו (ראו את הציור בהמשך). עכשיו, הרי משהו חייב לעבור מחיים קודמים לחיים שלאחר מכן. רואים את הגוף מתפורר. מטריאליסט אמיתי אומר שהגוף מתפורר והאדם נגמר. אך התיאוסוף רוצה שיבוא עוד גלגול; אז משהו חייב לעבור מגלגול אחד לשני! המטריאליסט האמיתי אומר שכל האטומים מתאחדים עם האדמה. התיאוסוף אינו חושב באופן שונה מהמטריאליסט, אבל בו זמנית הוא מנסה לחשוב באופן "תיאוסופי." הוא רוצה שמשהו יעבור מגלגול לגלגול. אם כן, הוא אומר: "כמובן, האטומים מתאחדים עם האדמה; אבל נשאר אטום אחד והוא עובר דרך כל תקופת הקיום בין המוות ללידה החדשה. שם הוא מופיע שוב. זהו האטום הנצחי." אטום אחד! אה, התיאוסופים היו מאד גאים כשהם גילו את האטום "הנצחי" הזה! לא היה להם מושג שבכך הם מעבירים את המטריאליזם לתוך השקפת העולם הרוחנית! המטריאליזם שכנע אותם להאמין שניצל משהו – הם לא אמרו מה הוא – מהאטומים הרבים ששוקעים לתוך האדמה; ואטום נצחי בר מזל זה מופיע מחדש בהתגשמות הבאה. נכתב הרבה על האטום הנצחי הזה. הוא אינו אלא דוגמא לעובדה שמשהו נלקח לתוך מדע הרוח, משהו שאנשים לא היו מסוגלים להתעלות עליו – המטריאליזם. דרך הגב, הוא חודר את כל התיאור של האדם, באופן בו הוא מוצג לעתים קרובות בספרות של האגודה התיאוסופית. כפי שציינתי פעמים רבות, הם מציגים את הגוף הפיזי כדחוס, את הגוף האתרי כדק יותר, ואת הגוף האסטרלי כדק עוד יותר. ואז באות דרגות שונות של דקות, בהם אפילו החשיבה והמושגים הופכים להיות דקים למדי. אך עדיין יש כאן משהו חומרי, משהו דומה לערפל; לכן, למרות שבודהי (רוח החיים) ואטמה (אדם הרוח) הינם ערפילים, הם עדיין ערפילים שניתן לתפוס בעזרת החושים. לא קיים שום כוח רצון לוותר על המטריאליזם אפילו בחיי החשיבה; כדי לעבור ממושגים של חומר למושגים של הרוח.

Diagram 27

כל הדברים הללו מוכיחים עד כמה אנשים קשורים לדרכי החשיבה הישנים. מתוך שיקולים אלה, כל מי שרוצה להכיר במדע הרוח באופן כן חייב להיענות לאתגר הפנימי של בחינה עצמית כדי לראות באיזו מידה הוא השתחרר מהמושגים המטריאליסטים הישנים; או, כאשר הוא פונה למשהו רוחי, באיזו מידה הוא מדמיין את העניין הרוחי הזה בתמונות מטריאליסטיות, ואינו מודע לכך שהן רק תמונות.

הדבר קשור תמיד בכך שהאדם יהיה מודע לכך. מפני שאם, למשל, אצייר על הלוח תמונה של אחד מכם, התמונה יכולה להיות מאד משמעותית עבורי, אם האדם המוצג בה כבר אינו נוכח. אבל אם אדמיין שהאדם בתמונה הוא זה שילחץ לי את היד, או ידבר איתי, במילים אחרות שהוא האדם הממשי, אז למעשה אפול קורבן לאשליות! לכן, בתמונות אנו יכולים להפוך את הרוחני לחושי, אבל עלינו להיות תמיד מודעים לעובדה שהן אינן אלא תמונות.

גם במקרה של המילים, אנשים חייבים להבין יותר ויותר ברור, שהשפה נמצאת בדרכה להפוך את המילה למעין סמל, ושלכל היותר עלינו לאפשר למילה לציין משהו שהמילה כבר אינה מכילה בתוכה. כל המילים יצטרכו ללכת באותו כיוון כמו השמות של אנשים.

לפילוסופים, אני אומר משהו אף יותר טוב. הפילוסופים של זמננו פיתחו מספר רב של תיאוריות. כשאני אומר "הילד הינו קטן," ( (The child is smallיש להם מושג של "קטן" ויש להם מושג של "ילד." אך "הינו," (is) שאוגד בין השנים – מה משמעותו? נכתבו רבות על האוגד הזה אפילו במובן הפילוסופי, לא רק מבחינה דקדוקית או לשונית. כל מה שנכתב סובל מהעובדה שלפועל הזה, "הינו" כבר אין לו את המשמעות שאנשים מדברים עליה. הוא כבר השתחרר מהמשמעות שלו והתוכן הנפשי השתנה. כך שאנשים למעשה מתפלספים על משהו שכבר אינו שוכן בנפש באופן חי.

זאת רק הערה פילוסופית כדרך אגב, שאולי אין לה משמעות גדולה, אך היא אמורה להפנות את תשומת לבכם לעובדה שהפילוסופים אינם מבחינים מיד במשהו שהעולם החיצוני לא שם לב אליו. אך לעתים קרובות האמת היא שהפילוסופים הם האחרונים שמבחינים בדברים שמתרחשים בעולם, ושיטות פילוסופיות רבות נמצאות בפיגור רב בהשוואה למה שקיים מחוץ לעצמן!

ניסיתי רק להראות לכם בצורה מוחשית, בעיקר בעזרת הדוגמא של השפה, כיצד נראית התפתחות האנושות כיום. את מה שמתרחש באופן ממשי בהתפתחות האנושות ניתן לראות באמת רק כשמתבוננים בעובדות על-חושיות. האנתרופולוגיה כבר אינה מסוגלת לגלות מה מתרחש באמת; רק האנתרופוסופיה יכולה לעשות זאת. זו הסיבה שבגללה החשיבה התרבותית האנתרופוסופית חייבת לעמוד בבסיס כל מה שמהווה עבודה למען התקדמות האנושות.

————————————————————————–

  1. יצא בעברית בשם: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי / הוצאת מיכאל
  2. ארנסט האקל (Ernest Haeckel): Anthropogenie oder Entwicklungsgeschichte des Menschen, לייפציג, 1891
  3. מאקס כריסטליב (Max Christlieb), 1862-1916.
  4. ב-"עתיד חברתי," (Soziale Zukunft) 5-7, דורנאך, 1920

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *