מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 16ב

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

דבריו של רודולף שטיינר לרגל האסיפה הכללית של סניף ברלין

ברלין, 17 בספטמבר 1920 GA199

לאחר תקופה ארוכה יחסית, אני יכול שוב לדבר אליכם היום. זה התאפשר הודות לחשיבותה של האסיפה הכללית המתקיימת היום, ולהזדמנות שנוצרה עם שהותי הקצרה הנוכחית בגרמניה. ללא ספק, כבר עלתה בכם המחשבה שחייב להיות קשר בין היעדרותי הארוכה ואופי התקופה בה אנו מוצאים את עצמנו. בוודאי ברור לכם הקשר בין אירועי התקופה והפעילות המעטה מאד – אם אפשר לדבר בכלל על פעילות – שאני יכול להרשות לעצמי, במיוחד בעבור הסניף מברלין.

לפני שאני מתייחס לנושא של האסיפה של היום, הייתי רוצה להעיר כמה הערות מקדימות. קודם כל, ברצוני להזכיר לכם דברים מסוימים שציינתי בתחילת האביב של שנת 1914 בסדרת הרצאות בווינה, שמטרתן הייתה להצביע על מה שאכן קרה אחרי כן. בהזדמנות ההיא אמרתי דברים שבינתיים יצאו גם בדפוס. הדברים שאמרתי אז הצביעו על כך שהאנושות חיה במעין מחלה חברתית, במעין מחלה ממארת או סרטן חברתי; שכל הדרך בה מטופלים נושאים חברתיים, פוליטיים וכלכליים היא כזו שהיא תוביל ללא ספק להתפרצות של הסרטן המזדחל הזה, והמצב הכרוני יהפוך למחלה אקוטית. כמובן, אנשים חכמים רבים התייחסו לאמירה זו, אותה הבעתי מתוך עצב עמוק בליבי לגבי העתיד הקרוב, כסתם פנטזיה, ביטוי חסר משמעות של הלך נפש פסימי. באותה תקופה, רוב האנשים בעולם כולו כמובן העדיפו להקשיב לקולות כמו, למשל, קולו של איש חשוב מהרייכסטאג הגרמני, שזמן קצר לאחר מכן אמר שמערכת היחסים בין הממשלות במרכז אירופה ושאר המדינות האירופאיות הם משביעי רצון לחלוטין, ושניתן לסמוך על ירידה הדרגתית במתח בעתיד הקרוב. אולי תיזכרו בעוד הערה שנשמעה כאן בברלין באסיפה ציבורית של הרייכסטאג – שהיחסים הידידותיים ושל שכנות טובה עם החצר בפטרסבורג נעשים יותר ויותר חיוביים, ושקיימים גם קשרים טובים עם לונדון, וכך הלאה. אלה היו דבריהם של "אנשים מעשיים," בעוד שאלה שדיברו על עולם הרוח נאלצו לדבר על מחלה, על סרטן ההולך וגודל. למעשה, אלה שטוענים שהם אנשים מעשיים עדיין מדברים כך גם היום, בצורה לגמרי זהה, למרות שהתוצאות של המַעֲשִׂיּוּת שלהם הובילו לאירועים של השנים האחרונות. הדיבורים הללו ממשיכים, בעוד שהתובנות הנובעות ממחקר רוחי ומהבנה חברתית נזרקות לכל הרוחות או, כמו במקרה של גרמניה, מותקפות. נוסף לכך, הדבר הגרוע ביותר הוא שמה שבא ממחקר רוחי נתון לרדיפה סמויה, להשמצה ולהכפשה, באופן הגרוע ביותר. וכך, מדע הרוח האנתרופוסופי, וכל מה שקשור אליו, שייך היום לעניינים הכי מושמצים בעולם. עם זאת, ניתן להניח שהיום כבר ישנם בני אדם רבים שמתוך מכלול העקרונות של מדע הרוח הגיעו לתחושה שמה שיכול להציל אותנו מאסון כללי יכול לעלות רק מתוך מדע זה. חייבים לומר זאת היום, אפילו אם אנשים טיפשיים או זדוניים יאשימו אותנו ביהירות או בשאפתנות מפני שאנו אומרים דברים כאלה.

אני יכול לומר – והייתי רוצה שמילות הקדמה אלו יהיו קצרות – שלא הייתה הבנה לגבי כל הגישה, כל אופי השיחות בהן השתתפתי בזמן המלחמה. עם שנת 1914, הגיע הזמן בו היו אמורים להיפסק כל השיקולים במובן הרגיל של המילה, ומה שהיה אמור להתרחש באמצעות מילים היה צריך להפוך למעשים. אך האנושות רגילה לקבל את המילים במובן של הסגנון העיתונאי, ולא באופן שחייב לחדור לאנושות בייחוד דרך מדע הרוח. לכן, דברים רבים לא נקלטו נכון במשך מה שנקרא שנות המלחמה. אנשים התעלמו מדבר מסוים בעל חשיבות עצומה. קרוב לוודאי, רובכם ידעו שלפני שהסתיימה השנה הראשונה של המלחמה, פורסם עלון שכתבתי Gedanken waehrend der Zeit des Krieges (מחשבות בזמן המלחמה). העלון נמכר די מהר. אילו היו שוקלים את העניין מנקודת המבט שהיא, לצערנו, עדיין נקודת המבט שממנה הדברים נתפסים היום, למרות העובדה שהמצוקה נהייתה גדולה כל כך, ההחלטה השגרתית הייתה להוציא מהדורה חדשה. התנגדתי להדפסת מהדורה חדשה מהסיבה הפשוטה שהעלון לא מימש את ייעודו. העלון הזה – תוכלו לעיין בו במידה וניתן להשיג אותו – הציב שאלה המופנית לעם הגרמני. הכוונה לא הייתה שהוא יתקבל באופן כזה שיגרום לנו לאמץ את הנימה אותה אימצו רבות מהמדינות ממרכז אירופה במהלך המלחמה, נימה שנפוצה כיום במקומות בהם האנתרופוסופיה מותקפת בהשמצות ערמומיות, ארסיות. לא התממשה אף ציפייה שהייתה לי מעלון זה, לא הגיעה ההבנה שציפיתי. מהדורה חדשה הייתה רלבנטית רק אילו הציפייה שלי הייתה מתגשמת. כך שהעלון לא הופיע, אלא נעלם מהחיים הציבוריים, ולדעתי הוא היה צריך להיעלם. היה עלי לקחת מאד ברצינות את ההוכחה של חוסר ההבנה שעובדה זו מעידה עליה. זה לא הובן נכון, כשם שאמירות רבות אחרות הובנו באופן מוטעה לחלוטין, אמירות שנועדו לרומם ולעורר את רוחם של האנשים כדי להביא לידי מה שהיה צריך להתרחש במרכז אירופה: התחדשות חיי הרוח שהתגלתה בתחילת המאה ה-18. מדע הרוח הוא למעשה החייאה של חיי רוח אלה בצורה שהם אמורים ללבוש באנושות המודרנית.

קחו את כול מה שנכתב בעיתונים השונים, בספרות הפופולרית, ואף בכתבים המדעיים הפופולריים של היום; קחו את מה שנכתב בקניגסברג או בברלין, בווינה או בגראץ, במינכן או בשטוטגרט, והשוו אותו למה שנכתב כיום בפריז, ברומא, בלונדון, בשיקגו או בניו יורק – ותמצאו דמיון גדול. תמצאו בו את אותו הקו המרכזי, את אותה הרוח שיש להתגבר עליה. מצד שני, אם אנו מחפשים דמיון אחר, ומשווים את מה שכותבים היום בברלין, בווינה, בדרזדן, בלייפציג, בשטוטגרט, במינכן, בהמבורג או בברמן עם מה שפעם כתבו אנשים דגולים כמו הרדר, גיתה, פיכטה ושילר, אז עלינו לומר שהדברים שונים ביסודם. כל הנאומים העושים שימוש בציטוטים של משפטים מאת פיכטה או אף גיתה, כל מה שנוצר באופן זה, דומה יותר למה שנכתב בשיקגו, בניו יורק, בלונדון, בפריז וברומא מאשר לכוונתם ורוחם של הרדר, פיכטה, שילר וגיתה. הגל הענקי שהציף את מרכז אירופה מהמערב סחף גם את מה שהיה אמור להמשיך לחיות בתוכנו. לא נותר שום דבר מהרוח הישנה במה שניתן לראות בצורה בולטת בעשורים האחרונים. את זה העולם היה צריך לראות כשהאסון נפל על מרכז אירופה, וזה מה שנקרע מנפשי בצורת העלון "פנייה לעם הגרמני ולעולם המתורבת" שאותו כתבתי אז. מה שהיה קשור לזה פשוט לא היה יכול להימשך, כמו בצורתה הקודמת המוכרת לכם, עד לשנת 1914.

באותו זמן לא יכולתי לבנות על משהו שהיה עלינו להאמין שיהיה ניתן לבנות עליו אחרי 1918. אי אפשר היה לפנות אל האנשים על בסיס ההוכחה של ההידרדרות של הציביליזציה הכללית – המצוקה. מאז 1918, היינו חייבים להאמין שהמצוקה שפקדה את מרכז אירופה תעיר את הנפשות ותגרום להן להיות מוכנות לקבל את השפה שהתכוונתי אליה ב-"פנייה לעם הגרמני ולעולם המתורבת." ללא ספק, ההתפתחות של התנועה האנתרופוסופית לא יכלה להימשך כמו קודם. מוקדם יותר, היה עלינו לשרת את מה שחייבים, כמובן, תמיד לשרת בתנועה האנתרופוסופית, ושחייבים לשרת גם היום וגם בכל זמן בעתיד: הטיפוח של מה שנצחי בנפש האדם, הנצחי שמעבר ללידה ולמוות ושמצביע מעבר לעולם החושי אל העולם העל-חושי. כעת עלינו לחכות ולראות האם, מהנפשות הרדומות של הציביליזציה החדשה, יופיעו פה ושם נפשות שמוכנות לרכוש הבנה מסוימת לגבי מה כוונתו של מדע הרוח. עדיין לא ניתן לפנות אל האנשים על בסיס הנסיבות שנבעו עקב המצוקה. אך כעת, אחרי 1918, הגיע הזמן בו יש להציב מול עיני הרוח תנאי מקדים שונה לחלוטין. כי מה שחווינו, מה שאנו ממשיכים לחוות, ונחווה בעוד יותר עוצמה בעתיד, הוא הקרמה החיצונית של המטריאליזם בתחומי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה. הוא התוצאה של ההזנחה, מפני שאנשים אינם רוצים לגלות בתוך עצמם את הכוח הפעיל שיטפח את חיי הרוח בנפשם. לאחר פרסום ה-"פנייה לעם הגרמני," הגיע הזמן כשהיה חשוב, מעל לכול, לעבוד באופן חיובי לקראת משהו עובדתי. זה עלה ממש מתוך אפשרויות החיים. היה עלי לתפוס את הידיים הראשונות המושטות כלפי, כי כל רגע היה בעל ערך רב. הראשונים שהושיטו את ידיהם היו אנשי שטוטגרט. הייתה זו שאלה של לטפח ולהגן על מה שניתן לפתח על בסיס היוזמה של מספר חברים שם. אילו האנושות הייתה מבינה אז מה עומד על כף המאזניים, אילו לא הייתה נכשלת אפילו בשיעור שהמצוקה לימדה, היה מספיק לעשות משהו כזה ממרכז אחד בלבד, כי אז זה היה פועל כמודל וכדוגמא. אבל מה קרה?

כדי שתוכלו לראות כיצד יש להבין את הדברים הללו, הייתי רוצה לגעת בעוד משהו. לפני שנסעתי באביב של 1919 משוויץ לשטוטגרט לסדרת ההרצאות הראשונה, בא אלי פציפיסט ידוע. למרות שהוא היה מוכן לחתום על ה-"פנייה לעם הגרמני" שלי, הוא היסס וביקש עוד מידע. הוא שאל: "למה אתה מצפה בגרמניה?" אני חושב שהוא התבטא כך: "אתה מצפה למהפכה השנייה." היה זה באביב של שנת 1919 ואנשים ממקומות רבים בגרמניה ציפו למהפכה שנייה לאחר המהפכה הראשונה בסתיו של 1918. הוא האמין שמה שהיה אמור להיוולד בעולם דרך המשולש החברתי היה רק מעין כלי, קרש קפיצה, לאימפולסים של המהפכה השנייה. אני אמרתי: "לא! זאת לא דעתי בכלל. קודם כול, מפני שאני לא מאמין שהאנשים שאולי יביאו לידי מהפכה שנייה בגרמניה יהיו מסוגלים לפתח הבנה מינימלית לגבי המשמעות האמיתית של המשולש החברתי, כל עוד עדיין פעילים המנהיגים הישנים. שנית, מפני שאני לא מאמין בכלל במהפכה שנייה. במקום זאת, אני מאמין שהמהפכה השנייה הזאת תהיה מעין מחלה כרונית ולא תגיע להתפרצות אקוטית. הדבר היחיד שאני מצפה לו הוא פשוט שכמה שאפשר יותר נפשות יתחברו למה שנולד ממעמקי הרוח, נפשות שיקבלו זאת באופן חסר פניות, מתוך הצרכים של התקופה, מבלי כל קשר לכוונות של המנהיגים הישנים." עם כן, אני לא ציפיתי למה שאנשים רבים חשבו שאני מצפה. כשהגעתי לשטוטגרט, במובן מסוים היה זה מתקבל על הדעת שקודם כול אפנה לציבור הרחב. הציבור הרחב, למרות שגם הוא היה משותק חלקית מאירועי המלחמה, היה זה שבתחילה רצה לשמוע משהו. בתוך תוכי ידעתי מה המצב. כי ידעתי שכול עוד המנהיגים שנשארו מהימים הקודמים מחזיקים חזק בהנהגת המפלגות והעם – בין אם הם מנהיגים של מפלגות הימין או השמאל, אפילו אלה מהשמאל הקיצוני – אין מה לעשות עם העם. אך דמיינו מה היה קורה אילו הייתי אומר שאני לא בעד לפנות להמונים, לציבור הרחב. אף אחד לא היה מאמין לי, אבל אילו לא הייתי פונה אל הציבור הרחב, היו אומרים אחר כך: "אילו שטיינר היה פונה להמונים, הכול היה מסתיים אחרת!" כשעוסקים במציאויות, יש גם לתת הוכחות באמצעות מציאויות. היה צריך להוכיח קודם דרך המציאויות שמתוך כל מפלגות השמאל, המשמיצים והדמגוגים היו קמים נגד מה שהציבור הרחב רק מתחיל להבין דרך המושג של המשולש החברתי. היינו ממש בדרך. אפשר לומר שתוך כמה ימים, זכינו באלפי אנשים. אבל ההבנה הזאת של המשולש על ידי הציבור הרחב הייתה בדיוק זו שדחפה את המנהיגים הישנים להתקפות והשמצות שלהם. לכן קרה שמהצד הזה, נראה בהתחלה שהקרקע נשמטה תחת רגלינו.

מצד שני, מה יכולנו לקוות? אין כל טעם בלאחוז באשליות כאשר מדובר בעניינים כאלה; הדבר היחיד שיכול לעזור לנו כעת הוא לדבר את האמת. אישיות חשובה שעלתה במפלגה שקראה לעצמה, מתוך פרשנות מוזרה של המילים, "המפלגה הדמוקרטית הגרמנית," אדם שהופיע באחת האסיפות שהתקיימו אז, אמר לי: "אתה יודע, אילו היינו במצב בו יכולנו לתת ליותר אנשים המסוגלים להסביר את הדברים בצורה כזאת לדבר אל ההמונים, אז טוב – יכולנו להסכים לכך. אבל זוג אחד של ידיים איננו מספיק, ולכן עלינו לסמוך באופן זמני על נשק חם, על כוח. במשך 15-20 שנים הבאות, נצטרך לרסן את ההמונים." זאת הייתה העמדה השולטת בקרב הבורגנות; העמדה השנייה הייתה הפעילות של הפרולטריון.

לכן, לא נותר מה לעשות, אלא לקחת את מה שניתן למשוך מיסודות רוחיים ולהציג אותם באופן כזה שיימצאו יותר ויותר אנשים שמוכנים לקבל זאת לתוכם. מאחורי זה, אנו זקוקים למשהו שנולד מתוך התובנה הזו, ושהיינו צריכים לטפח. לפני המלחמה, הקמנו את המבנה הזה על גבולות שוויץ, צרפת וגרמניה, כדי להביט ממרכז אירופה אל העולם הרחב, במיוחד אל המערב, והמבנה קיבל את השם ששייך לו בצדק, השם גיתאנום. כי מבחינת עניינים רוחניים, אנו ניצבים מול משימות עולמיות! היום איננו יכולים לעמוד מול עניינים רוחניים כאילו שהם עניינים אישיים בלבד. זה היה מביא אותנו להרס. זאת הסיבה שבגללה היה עלי להגביל את פעילותי בזמן האחרון לדרום גרמניה ולשוויץ. אני באמת נכסף לזמנים בהם האופקים של הפעילות שלי יכולים שוב להתרחב, אבל זה לא תלוי רק בי. זה תלוי, מעל לכול, בהבנה שפעילות זו תזכה לה מצד האנשים. אולי אמצא בימים הבאים את ההזדמנות להצביע על מספר דברים שמעמידים פנים שהם מהווים "הבנה" ושבאים ממקורות שונים, ושפועלים באופן חתרני יותר באמצעות זיוף מכתבים, זיוף ראיונות, השמצות ושקרים.

לעת עתה, אמרתי את כל מה שציינתי כדי להצביע על הסיבות שבגללן נאלצנו לנטוש באופן זמני את הפעילות שלנו בברלין; להצביע על הנסיבות שמכריחים אותנו לפנות גם בהקשר של ברלין למה שצריך לפנות אליו בעידן זה. האם אנו לא פעילים מבחינה אנתרופוסופית כבר כמעט עשרים שנה באזור נרחב? האם לא צדקנו כשקיווינו שיימצאו אנשים שיכולים להמשיך בעבודה באופן עצמאי? ובכן, הם נמצאו. הם נמצאו גם כאן בברלין. ובעזרת חברים אלה, יש לנסות, קודם כול, להמשיך את העבודה בברלין. למטרה זו התאספנו כאן ביחד. באסיפה הכללית, יהיה עלינו להחליט כיצד להמשיך בעבודה כאן בברלין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *