מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 09

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 9

27 באוגוסט 1920

ביום זה לפני 150 שנה, הגל Hegel נולד בשטוטגרט, וכאשר אנו זוכרים עובדה זו, עלינו להתמלא באופן ספונטני ברגש כלפי השינוי והטרנספורמציה העצומה שחלו מאז לידתו של אינדיבידואל זה, שרוחו היתה כל כך אופיינית לתרבות המודרנית כולה. במובן מסוים, הגל אכן מגלם את המהות של חיי הרוח במרכז אירופה, שהשתנו, עקב השפעתו, בצורה כל כך משמעותית. לאחר שחיי התרבות האלה מלאו תפקיד מסוים במרכז אירופה, כיום הם מתחילים כמעט להיעלם מאזור זה.

הגל נולד בשטוטגרט, בשוואביה; הוא בילה במרכז גרמניה את שנות ההתבגרות שלו בהן התפתח האופי הרוחני המיוחד שלו. בתקופה האחרונה בחייו, הוא היה אישיות חשובה מאד בצפון גרמניה, שם הוא היה בעל השפעה מיוחדת בחינוך הציבורי, וגם במספר נושאים תרבותיים אחרים באזור ההוא. הגל נולד ב-27 באוגוסט, 1770. הוא עבר התפתחות יחסית איטית עקב מנטליות עצלה במידת מסוימת. הוא למד תיאולוגיה באוניברסיטה של טובינגן Tuebingen. חשוב מהכול, הוא הכיר את שלינגSchelling הצעיר, בעל חשיבה הרבה יותר דינמית ומהירה.[1] הוא הכיר גם את הולדרלין Hoelderlin,[2] שהעביר, כפי שניתן לומר, את הרגשות המלנכוליים של יוון העתיקה לתוך הזמנים המודרניים. הגל בילה את שנות לימודיו בטובינגן בקשר הדוק עם שני האישים האלה. ואז, בדומה לשלינג, הוא עבר למרכז גרמניה, לאוניברסיטה של יינה Jena בתורינגיה, ששם, שוב בדומה לשלינג, נמשך לאישיותו של יוהן גוטליב פיכטה, ועשה את ניסיונותיו הראשונים לפתח השקפת עולם משלו. הוא לימד באוניברסיטה עד שנת 1806. באותה שנה, בעוד שהתותחים של נפוליאון רעמו סביב יינה, הוא השלים את עבודתו הגדולה העצמאית הראשונה, ה-פנומנולוגיה של הרוח. יצירה זו מכילה את הניסיון לחוות מחדש בחשיבה את כל מה שהתודעה האנושית מסוגלת לחוות – מהרשמים המעורפלים ביותר של העולם ועד לאותה בהירות מחשבתית בה האדם חווה את עולם הרעיונות בעוצמה כה גדולה עד שעולם אידיאלי זה כשלעצמו מופיע בפניו כעצם מהותו של הרוח. אפשר לדמות את ה-פנומנולוגיה של הרוח לטיול סביב העולם של הרוח.

הנסיבות הקשות בגרמניה באותה תקופה הביאו לסיום תפקידו של הגל באוניברסיטה של יינה. אך הוא נשאר במרכז גרמניה, ובמשך כשנה לאחר מכן הוא תיפקד כעורך של עיתון פוליטי בבמברג Bamberg. לאחר מכן הוא ניהל בית ספר תיכון בנירנברג Nurenberg, עד שהוא נכנס לתפקיד של פרופסור באוניברסיטה של היידלברגHeidelberg למשך מספר שנים. במהלך שנותיו בנירנברג, השלים הגל את עבודתו החשובה ביותר, מדע הלוגיקה. בהיידלברג, הוא כתב את האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים שלו. לאחר מכן, הוא קיבל הזמנה לאוניברסיטה של ברלין, שנוסדה על פי הרוח של פיכטה והומבולט. שם, פעילותו התרחבה בהשפעתה ובסמכותה ואפפה את כל מערכת החינוך שהייתה מנוהלת מברלין, וגם נושאים נוספים בעלי חשיבות תרבותית.

הגל היה אישיות מוזרה אפילו בחזותו החיצונית כשהוא נתן את הרצאותיו. לפניו היו עמודים בכתב ידו, שכנראה היו תמיד כל כך מבולגנים שהוא הפך אותם וחיפש ביניהם כל הזמן. הוא היה די מגושם בהצגת דבריו, ומייגע ביסודיותו. בעוד הוא מרצה, חשיבתו פעלה בתוכו מתוך רבדים עמוקים בנפשו, אך מצאה ביטוי בכבדות, כאילו באופן מגמגם ולא קוהרנטי. אך למרות שההרצאה שלו הגיעה לקהל בצורה כזו, היא עשתה כנראה רושם עצום על אלה שיכלו להעריך אישיות כמו זו של הגל. גם במובנים אחרים, היו להגל תכונות אישיות יוצאות מן הכלל. הוא באמת הצליח להכיר לעומק את מבנה הסביבה בה הוא מצא את עצמו. אפשר לראות איך הוא למעשה התעלה מעבר לסביבה השוואבית. אפשר לראות שהוא שמר בתוכו את הרוח השוואבית עם כל מאפייניו המיוחדים עד שהוא עבר לשוויץ ולפרנקפורט על הנהר מיין – הוא בילה תקופה מסוימת כמורה פרטי בשני המקומות לאחר שהוא סיים את לימודיו באוניברסיטה – וגם שם הוא התמזג יחסית מהר עם החיים בסביבתו החדשה.

לאחר מכן הוא עבר ליינה, עיר בה פעלה רוחו הלוהטת של פיכטה, ובה, מעל לכול, היה קיים משהו שניתן לדמות לתמצית מרוכזת של כל המהות התרבותית של אירופה המרכזית – בתקופה שאנשים של היום מתקשים לדמיין. כאשר פיכטה נתן את ההרצאות שלו באודיטוריום של האוניברסיטה, הרצאות שהיו, בהתאם לסגנונו האופייני, ברמה רוחנית גבוהה, אך מופשטת, הנושאים שהוא הציג המשיכו להדהד בוויכוחים ודיונים בחוץ, ברחובות וכיכרות של יינה. למעשה, הרצאה של פיכטה לא הייתה רק דיון בשאלות מסוג זה או אחר, אלא ממש אירוע. היא הייתה אירוע גם במובן שבתקופה ההיא, אנשים שהיה להם צורך לרכוש השקפת עולם באו, מכל מקום סביב יינה, לשמוע את פיכטה מדבר. מי שקורא את ההתכתבות, ואכן קיימת התכתבות רבה, בה אנשים מספרים ששמעו את פיכטה מדבר ביינה, יפגוש שוב ושוב קטעים המעידים על השפעתו הרוחנית האדירה של פיכטה. למעשה, זמן רב לאחר מותו של פיכטה, עשרות שנים מאוחר יותר, אנשים ששמעו אותו ביינה עדיין דיברו על ההשפעה הגדולה שהייתה לו על חיי הנפש שלהם. שלינג, הפילוסוף בעל רוח-האש, קיבל השראה ממה שזרם לתוך העולם ככוחו של הרוח; גאורג פרידריך ווילהלם הגל, הכבד יותר, קיבל גם הוא מוטיבציה, ואיחד כוחות עם שלינג כדי להמשיך לפתח את הפילוסופיה של פיכטה. בתחילת המאה ה-19, שלינג והגל פרסמו ביינה את הז'ורנל הקריטי של פילוסופיה. כמובן, המאמרים עמדו ברמות הגבוהות ביותר של חשיבה פילוסופית מופשטת, אך באופן כזה שמראה איך הדברים הללו, מנוסחים באמירות מופשטות דקות, עוסקים – כאילו נובעים ישר מתוך הלב האנושי – באותם העניינים של חיי האדם והעולם שהיו מאז ומעולם הפסגות של כל שאיפה להשקפת עולם. לאחר מכן, הגל הגיע לעצמאות מסוימת, ובשנת 1806 כתב את ה-פנומנולוגיה של הרוח, שמהווה בעצם פנומנולוגיה של התודעה.

כפי שאמרתי, הגל תמיד ניצב כל כולו בתוך סביבתו. החידות של סביבתו פעלו במעמקי נפשו. כשם שהרוח השוואבית עם כל העומק שבה, כפי שהיא נמצאת אצל שוואבים אחדים נבחרים, התגלתה בעוצמה כזו בצעירותו של הגל, כך התגלתה גם רוח הפילוסופיה, שהכילה בצורה מרוכזת את כל השאיפה התרבותית החדשה, שאחזה בו ביינה בתחילת המאה ה-19. מתוך רוח פילוסופית זו הוא כתב ולימד, אך רוח זה ניזונה יותר ויותר מתוך ראיית-על של המצב הכללי של העולם.

מתוך אותו הרוח קמה גם ה-לוגיקה של הגל – לא הייתה זו לוגיקה רגילה, אלא משהו שונה לחלוטין. היא נכתבה בעשור השני של המאה ה-19. חייבים לומר שבלוגיקה הגליאנית זו, מתגלית ברמה הגבוהה ביותר השאיפה הייחודית ביותר מכל השאיפות של האדם.

עבור הגל, הלוגיקה הייתה דומה למעין סיכום של מה שההלניזם, במידת מה באופן שונה מהדרך של הגל, הבין כלוגוס או הגיון אוניברסלי. במהלך החוויה הפנימית העמוקה שהגל עבר בזמן שהוא עבד על ה-פנומנולוגיה של הרוח, הוא החל להרגיש חזק שאם האדם, באמצעות עבודה על עצמו, מגיע לחוויה אינטנסיבית של ה"רעיון," ומכאן לרעיונות של העולם, אז חוויה זו של ה"רעיון" כבר אינה נשארת אך ורק חוויה חשיבתית, אלא הופכת לחוויה של האלמנט הקוסמי האלוהי בכול האמת שלו, הטוהר שלו, והבהירות מלאת האור שלו. משהו שפָּעַם והלם במשך מאות שנים בחשיבה ובנפש האדם במרכז אירופה קיבל קיום נפשי פנימי בהגל באותה תקופה. עלינו רק להיזכר במיסטיציזם העמוק של מייסטר אקארט Meister Eckhart, או של יוהנס טאולר Johannes Tauler. לאחרונה היכרנו את המיסטיציזם הזה מהיבט אחר; אך הוא נשאר עמוק – כי, בסופו של דבר, החוויה נשארת אותה החוויה, אפילו אם הצלחנו להכיר את היסודות האוקולטיים העמוקים יותר שדיברתי עליהם לפני מספר ימים.[3] עלינו רק לחשוב על חוויה מיסטית זו שהפכה להתגלות פנימית, כמו אצל וולנטין וויגל Valentin Weigel, ואפילו אצל פרצלזוס Paracelsus או יעקוב בומה Jacob Boehme. לו רק נחדיר את הבהירות הקורנת ומלאת האור של רעיונות אוניברסליים למה שאינדיבידואלים כמו מייסטר אקהרט או יוהנס טאולר חוו מתוך רגש עז ולא כמשהו מופשט, למה שיעקוב בומה הציג בדימויים מתוך חוויה פנימית, ועל ידי כך, נצליח להחליף את המיסטיציזם של הרגש והדימיון במיסטיציזם של רעיונות; אז נחווה את מה שהגל חווה כשהוא כתב את הלוגיקה שלו. זו כניעת הנפש לרעיונות טהורים, אך מתוך הביטחון שרעיונות אלה הינם עצם הסובסטנציה של היקום. זו שהות במה שמאוחר יותר ניטשה כינה הממלכה הקרה, הקפואה, של הרעיונות. אך עבור הגל, היא באה ביחד עם המודעות שחוויה כזו של רעיונות הינה דיאלוג עם הרוח הקוסמי עצמו.

מה שהגל חווה, לא באיזושהי אחדות מעורפלת של העולם, ולא במושגים עמומים כמו אלה שהפנתאיסטים השתמשו בהם, אלא ברעיונות מוחשיים, אותם הגל המשיך לפתח מהרעיון הפשוט של "הקיום," ועד למורכבות המלאה של "רעיון האורגניזם" וה"רוח"; את מה שניתן לחוות באופן מלא מהעולם המפותח של רעיונות, סיכם הגל ב-לוגיקה שלו. אם כך, הכוונה בלוגיקה שלו היא להציג מבנה של אותם הרעיונות שהאדם מסוגל להשיג. כאשר האדם חווה רעיונות אלה, הם בו-זמנית נותנים את הביטחון שהם עשויים מאותו האלמנט שדרכו הרוח האוניברסלית מאפשרת למציאות להיווצר. לכן, הגל קרא לתוכן של ה-לוגיקה שלו אלוהות לפני בריאת העולם. ועם זאת, האזור בו מוצא את עצמו האדם שלומד את ה-לוגיקה של הגל הינו אזור קר וצונן; זה מפני שהגל נע לגמרי במה שהאדם הרגיל מכנה מופשטות מוחלטת. בהתחלה הוא מציג את ה"ישות"being כרעיון הפשוט ביותר; לאחר מכן הוא עובר ל"כלום" nothingness; ממשיך באופן דיאלקטי מ"ישות" being דרך "כלום" ל"התהוות" becoming, ל"קיום" existence, ומשם ל"סיבתיות" causality. איננו מקבלים מרעיונות אלה את מה שהאדם הרגיל רוצה כשהוא מבקש שנפשו תתמלא בחום קוסמי אלוהי. במקום זאת, מקבלים את מה שבחיים הרגילים ניתן לכנות אוסף של רעיונות מופשטים.

מהי ה-לוגיקה הזו? כאשר מתבוננים בה באמת, הלוגיקה הזו הופכת לחוויה; היא אף הופכת לחוויה שיכולה לתת לאדם מידע רב על סודות רבים של האנושות ושל העולם ככלל. את מה שנחווה דרך הלוגיקה של הגל ניתן לאפיין באמת באמצעות מדע הרוח בלבד. אך ורק באמצעות מדע הרוח ניתן למצוא את המילים שיאפיינו את החוויה הזו. זהו גילוי יוצא מן הכלל. תלמיד של הגל, רוזנקראנץ Rosenkranz[4], שהיה מסור למסטר שלו, העניק לנו ביוגרפיה של הגל, לא רק כתובה ברוחב לב, אלא גם מלאה ברוח מרעננת. הוא משתמש בה במילים שמשמעותיות במובן מסוים מבחינת האירועים של זמנו. היה זה בערך בשנות ה-40 של המאה ה-19 שהוא אמר: "אנחנו למעשה הקברנים של הפילוסופים הגדולים." ואז רוזנקרנץ מציג רשימה של הפילוסופים שהופיעו מתוך התרבות האירופאית בתקופה בין סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, ומציין שהם מתו למעשה במהלך אותה התקופה. חווים רגש מלנכולי כשקוראים את הקטע הזה בביוגרפיה של הגל מאת רוזנקרנץ, כי הוא מבטא משהו מאד אמיתי. ככל שהמאה ה-19 התקדמה צעד אחר צעד, היא הפכה לקברן לא רק של הפילוסופים, אלא של הפילוסופיה עצמה, למעשה של השאלות העמוקות העוסקות בתפיסות עולם. ההתפוררות של הציביליזציה האירופאית, שכעת מתקרבת אלינו בצעדי ענק, שלחה את אותותיה הראשונות במחוזות הנשגבים של הפילוסופיה. בסופו של דבר, התורות הפילוסופיות היהירות של המחצית השנייה של המאה ה-19 הינן ביטויים של הידרדרות.

מצד שני, כשאנו מתבססים על מדע הרוח, איננו יכולים לדבר כמו רוזנקרנץ; על בסיס מדע הרוח, הייתי אומר שחייב להתעורר לחיים אפילו מה שמת מבחינה חיצונית, פיזית. כי מה שנצחי באדם פועל באופן נצחי, מצד אחד, בעולמות העל-חושיים, אך מצד שני גם במימד הארצי עצמו; ואם האימפולסים של הידרדרות מחייבים את קיום הקברנים, על מדע הרוח לחפש ולגלות מהי התמצית הנפשית הנצחית במה שמת, ולהציב אותה בפני העולם בחייה שנמשכים לעד. לכן, הייתי רוצה לדבר היום לא על הגל המת אלא על הגל החי.

אך בוודאי, אינדיבידואלים מסוגו של הגל שחיים היום הופכים גם כן, במובן מסוים למבקרים חריפים של מה שכורת ברית היום – במידה מסוימת בגלל עצלות נפש, ובמידה מסוימת פשוט מתוך רצון רע – עם כוחות ההידרדרות וההתנוונות. לכן, מנקודת מבט מדעית-רוחית, עלי לומר: כן, נכון שהדיאלקטיקה הלוגית של הגל פועלת בממלכה הקרה, הקפואה של מה שנראה, בהתחלה, כמושגים מופשטים. כשאדם חווה את ה-לוגיקה של הגל הוא למעשה מוצא את עצמו שוכן במושגים מרובים, שאינם מעסיקים אדם שאינו חושב, ושעליהם אדם כזה היה אומר: "זה לא מעניין אותי." אבל עולם קונצפטואלי זה של הגל, האוסף הזה של מושגים לכאורה מופשטים, המושגים הקרים הללו, מה הם בדיוק? ניתן לחקור מה הם המושגים הללו, במיוחד באמצעות הידע שמעניק לנו מדע הרוח. אין ספק שהם אינם יכולים להיות ההיגיון reason האוניברסלי הנצחי עצמו, מאחר שההיגיון האוניברסלי לא היה מעולם יוצר מתוך האוסף הזה של מושגים מופשטים את כל העולם שלנו, עולם שמכיל צורות כה מרובות, ומעל לכול, עולם כה חדור בחום. מושגים לוגיים אלה, רעיונות לוגיים אלה, נראים כמו רעלות קונצפטואליות שקופות; ובאמת, הגל עצמו קרה לרעיונות הלוגיים שלו דימויי צל shadow images .

לפיכך, מה שהגל חווה בהתחלה בלוגיקה זו הינו, כמובן, משהו שהוא לא יכול להיות. הוא אוסף של רעיונות שמתחילים ב"ישות," עוברים מ"כלום" ל"התהוות," וכך הלאה, דרך מושגים דומים רבים, ומסתיימים ב"רעיון שנושא את מטרתו בתוך עצמו" – ובכך, מסתיימים במה שהתודעה הרגילה עדיין תכנה אַבְּסְטְרַקְצְיָה, הפשטה. כך שהעולם בוודאי לא היה יכול להיווצר מתוך רעיונות כאלה; ובלוגיקה זו אין לראות רוח חיה, כלומר את מה שעלינו לתפוס בקליטה על-חושית כרוח חיה. אכן, הייתי אומר שהגל מצהיר שהתוכן של הלוגיקה הזו הוא המחשבות של אלוהים לפני בריאת העולם מתוך רגש סובייקטיבי לכל הדעות. מתוך מחשבות אלה, אי אפשר בשום פנים ואופן להבין את השפע העשיר של העולם הנברא. ובכל זאת, אם אנו מרשים לעצמנו להיכנס למחשבות אלה, החוויה היא חזקה ועוצמתית. אז מה בדיוק מכילה לוגיקה זו?

התבוננו במבנה שלנו כאן.[5] הכוונה היא שכקבוצה מרכזית, באמצע החלק המזרחי, תעמוד מעין דמות כריסטוס, כאשר לוציפר עולה מעליו, ומתחתיו נמצא אהרימן, כאילו נדחף לתוך האדמה על ידי נציג האנושות, ששומר בתוכו על איזון נפשי מושלם. הכוונה היא לייצג בקבוצה זו את מצב האנושות כולו. למעשה, האדם הוא בסופו של דבר הישות שעליה לחפש את האיזון בין מה שמנסה לעלות מעל האדם ומה שמושך אותו למטה לאדמה – האיזון בין הטבע הלוציפרי והטבע האהרימני.

מבחינה פיזיולוגית, פיזית, הכוח הלוציפרי הינו אותו האלמנט בתוכנו שמביא לחום, לדלקת קרום הריאה, שמביא את האדם למצבים של חום שנוטים למוסס אותו, ולגרום לו להתפזר בעולם; הכוח האהרימני מביא להִתְגָּרְמוּת ossification, להסתיידות. ברמת הנפש, האדם הוא הישות שעליו לחפש את האיזון, מצד אחד, בין מיסטיציזם נלהב – בין תיאוריה, בין כל מה ששואף לממלכה שאין בה ממש אך הינה חדורת אור – ומה שמושך אותו למטה, מהצד השני, לספרה היבשה והפדנטית, חסרת התרבות, מטריאליסטית ואינטלקטואליסטית. מבחינה רוחנית, על האדם לשמור על האיזון בין הכוח הלוציפרי שתמיד רוצה למשוך אותו למצב של שינה, תמיד מפתה אותו להתמסר לשלם האוניברסלי, והכוח האהרימני שמנער ומעיר אותו שוב ושוב, שפועל עליו באלימות שלא מרשה לו לישון. לא ניתן להבין את טבע האדם אם לא יכולים להציב אותו באמצע בין הכוח הלוציפרי והכוח האהרימני.

אך עם זאת, החוויה של נפש האדם בנקודת האמצע הזה היא חוויה מסובכת; הנפש מסוגלת לחוות את המורכבות הזאת במלואה רק במהלך התפתחותה לאורך זמן, ועלינו להבין כל אחד משלבי התפתחות העוקבים האלה. אפשר לומר שכל מי שמבין את הגל ואת הדרך בה הוא פיתח את ה-לוגיקה שלו יכול לראות כיצד, בתקופה ההיא, בעשור השני של המאה ה-19, האנושות החלה להסתייד, להפוך למטריאליסטית, להתעבות מבחינה פנימית, להסתבך ולהיתפס בתוך החומר. בתחום הידע והקליטה, תקופה זו נותנת רושם של שקיעה בתוך החומר. אם נראה זאת כתמונה, האנושות עושה רושם של שקיעה באלמנט החומרי, כאשר הגל עומד במרכז, נאבק לצאת ממנו בכל כוחו, וחוטף מאהרימן את מה שיש לו טוב, כלומר את הלוגיקה המופשטת שאנו זקוקים לה למען שחרורנו הפנימי, שבלעדיה לא נשיג חשיבה טהורה. הגל נאבק ומושך את הלוגיקה הזו מכוחות הגרביטציה, מהכוחות הארציים, ומציג אותה באופן מופשט קר, כדי שהוא לא יחיה באלמנט האהרימני השוכן באדם, אלה יוכל לעלות למעלה לחשיבה האנושית. כן, הלוגיקה ההגליאנית נלקחת דרך מאבק מהכוחות האהרימניים, נקרעת ומשוחררת מהכוחות הללו ומוענקת לאנושות. לה זקוקה האנושות, ובלעדיה היא אינה יכולה להתקדם – אך קודם היה צריך להושיע אותה מאהרימן.

כך הלוגיקה ההגליאנית נשארת למעשה משהו נצחי; כך עליה להמשיך כדי שתהיה יעילה. יש לשאוף אליה שוב ושוב. איננו יכולים להתקדם בלעדיה. אם אנו מנסים להסתדר בלעדיה, או שאנו נופלים בחזרה לתוך הרכות המעורפלת של Schleiermacherei[6], או שאנו שוקעים במה שאנשים מסתבכים בו כאשר הם ניגשים להגל בלי היכולת להבין אותו. כי מצד אחד מופיעה הדמות של הגל, שמתרוממת מתוך הממלכה של אהרימן, שמושיעה מאהרימן את מה שחייבים להציל, כלוגיקה טהורה, למען האנושות, את מה שיש להציל למען החשיבה האנושית. מהצד השני, עולה הדמות של קרל מרקס שבונה על הגל, מאמץ את חשיבתו של הגל, אך הוא אחוז בציפורניו של אהרימן ונגרר לתוך המעמקים הנמוכים ביותר של הביצה החומרית – קרל מרקס, שבאמצעות השיטה של הגל מגיע למטריאליזם ההיסטורי. כאן, אי אפשר שלא לראות, זה לצד זה, את הרוח השואף למעלה, החוטף את הלוגיקה מאהרימן, מפני שבעזרת הלוגיקה הזו, עלינו להישאר באמת זקופים באמצעות כל כוחות הנפש האנושיים הפנימיים שלנו, ואת ההוא, שעם הלוגיקה הזו, שוקע לתוך הביצה האהרימנית.

למעשה, את רוחו של הגל ניתן לקלוט רק אם מנסים להבין אותו בעזרת המושגים שרק מדע הרוח יכול לספק. זה מה שהגל הפך להיות עקב השפעתן של המילים הנלהבות של פיכטה ביינה, שאת מהותן הוא ניסח בדרכו שלו לאחר מכן, במהלך שהייתו בבמברג, בנירנברג והיידלברג.

מאוחר יותר, הגל עבר לגרמניה הצפונית. הוא תמיד חווה במלואו את כל מה שנמצא בסביבתו. באופן אישי ואנושי, חייו הפנימיים התעוררו מול מה שהיה סביבו. כך הוא הפך לגאון רב ההשפעה של אוניברסיטת ברלין. כעת העולם חווה דרכו את אותה היצירה שהיה עליו לפתח ממש מתוך מרכז העולם התרבותי המודרני, אם הרוח שלו הוא היה באמת שייך במלואו למרכז הזה. בשבועות האחרונים עסקנו באיפיונים של המזרח, המרכז והמערב. גילינו שהחשיבה הכלכלית היא זו שמשגשגת במיוחד במערב; במזרח שגשגה החשיבה הרוחנית; במרכז, עלה האלמנט החוקי, הפוליטי למצב של שגשוג מיוחד. פיכטה כתב על חוק הטבע. המוחות המוארים ביותר עסקו ברעיונות הקשורים לזכויות האדם. בדיוק בתקופה בה הגל עבר לצפון גרמניה, הוא נתן לעולם את ה-עקרונות הבסיסיים של פילוסופיית הזכויות או הזכויות הטבעיות ומדע המדינה בקוויו העיקריים. כל מה שניתן לתאר כהכפשה של הגל הופיע בעיקר בעקבות ספר זה, בו נמצא המשפט המיוחד במינו: "כל מה שהגיוני הוא אמיתי, וכל מה שאמיתי הוא הגיוני."[7]

כל מי שמסוגל להעריך את העובדה שהגל היה זה שהושיע את ההיגיון האנושי מאחיזתם של הכוחות האהרימניים יכיר גם בזכותו לנסות למצוא את ההיגיון האנושי ולהפוך אותו לבעל השפעה בעולם. לכן, מאחר ששדה הפעולה שלו היה הספרה האהרימנית שאינה יכולה להוביל את האדם למעלה, למה שהיה לפני הלידה או למה שפועל לאחר המוות, הגל הפך להיות פרשן של הרוחניות, אך רק של הרוחניות הפיזית, הארצית; הוא הפך להיות פילוסוף של מדעי הטבע וההיסטוריה. עם זאת, הוא תיאר את מה ששוכן בעולם החיצוני ביחסים בין אדם לאדם, ולאחר מכן מתפתח באופן סיסטמתי כחיים אנושיים מאורגנים. את זה הוא סיכם במושג "רוח אובייקטיבית." בביטוי של הזכויות, במוסר, ביישום של בריתות בין מדינות, וכו', הוא ראה את הרוח הפעילה בתוך האירגון החברתי עצמו. בעניינים אלה, הוא עמד כולו בסביבה שלו, לא רק מבחינת המקום, אלא גם מבחינת הזמן. בתקופה ההיא, במיוחד באזור בו הגל חי, הסגידה למדינה עדיין לא נהפכה למגמה שולטת כמו שזה קרה מאוחר יותר. לכן, לא נכון לראות את מושג המדינה המופיע בכתבים של הגל באותו האור בו יש לראות אותו בתקופות מאוחרות יותר. למשל, לגבי מבנה המדינה, הגל עדיין הכיר בהתאגדויות חופשיות, בחיים משותפים. כל האלמנטים האנטי-הומניים, האנטי-אנושיים, שהופיעו מאוחר יותר בפרוסיה עדיין לא היו נוכחים כאשר הגל סגד, אפשר לומר, לרעיון של המדינה דווקא שם, בפרוסיה; אך זה צמח מתוך ניסיונו לראות שפועל בעולם אותו היגיון שהוא חטף מאהרימן דרך הלוגיקה שלו.

לכן, אנו חייבים לומר שביסודו של דבר, זוהי הטרגדיה שמוצגת מאז על בימת ההיסטוריה באופן כל כך מזעזע. האלמנט החי במרכז אירופה הוא באמת משהו שאנו לא צריכים לראות באותו אופן כמו שרואים אותם דרך עיניים מערביות, במיוחד מאז השקרים של השנים האחרונות. הכי נכון לתאר אותו דרך העובדה שאפילו עכשיו, אינטלקטואל כמו אוסוולד שפנגלר Oswald Spengler מקבל את הרושם שהישועה החברתית היחידה בעידן של הידרדרות שעתידה לבוא חייבת להגיע דרך מרכז אירופה, לא על מנת לנטרל את ההידרדרות – שפנגלר לא מאמין בפעולת נטרול שכזו – אלא רק כדי להפוך את ההידרדרות שתתרחש ליותר נסבלת, עד שבתחילת המילניום הבא, יופיע כביכול בעולם ברבריות מוחלטת.

ניתן לומר שבשנות העשרים של המאה ה-19, הגל מופיע כרוח דומיננטית השולטת בכל התחום של החינוך הפרוסי; הוא ניצב שם עם אותו סוג של היגיון שכרגע תיארתי עבורכם. זהו היגיון שנולד, כביכול, מתוך הקרח של אהרימן, אך הוא גם מכיל במבנה רוחו גרעין פנימי מוצק, שאין בו שום דבר מתמטי, אך עדיין מכיל כוח עצום, אלמנט של רוחניות טובה.

עלינו להבין שאת האלמנט המיוחד הנוכח במרכז אירופה יש לאפיין גם מהיבט זה: שעד למאה התשיעית חוסר התרבות באזור עדיין כלל את הנוהג של קורבנות דם. עובדה זו העידה על אפיונים שיש להם ערך מסוים כשרוח כמו זאת של הגל עוסקת בהם. אך רוח כזו נדירה, לא חוזרת על עצמה. הסטודנטים של הגל היו לרוב בעלי חשיבה דלה, והיחיד שהייתה לו חשיבה עוצמתית במובן מסוים, קרל מרקס, נכנע במהרה לכוחות האהרימניים. האלמנט שהתחזק אז היה בדיוק אותו האלמנט שהאיץ את הצלילה אל תוך התהום האהרימנית.

הגל הציל משהו ממה שצלל לתוך התהום – משהו שחייב להיות נצחי, משהו שרק הוא יכל להציל, מפני שהוא ניצל רק מהאלמנט הזה דווקא. היה זה הכרחי שדבר זה ייעשה על ידי אדם שמהות נפשו תהיה שייכת למרכז אירופה. הגל היה אדם כזה. הוא היה שייך לשוואביה כי הוא נולד שם ובילה שם את שנות ילדותו; היה שייך למרכז גרמניה, לפרנקוניה ולתורינגיה מבחינת שנות התבגרותו; והיה פרוסי בתקופה האחרונה של חייו בצורה כל כך בולטת, שהוא חווה את פרוסיה כמרכז העולם, ואת ברלין ממש כמרכזו של מרכז העולם הזה.

ישנה עוצמה מסוימת הטבועה בהֶגֶלְיָאניזם, עוצמה שאיננה פיזית, אלא רוחנית; ההגליאניזם מכיל משהו שכל השקפת עולם רוחנית חייבת לאמץ. כי כל השקפת עולם רוחנית תסבול מרַכֶּכֶת אם לא תהיה חדורה בה כמו שלד מערכת הרעיונות שהגל חטף מאחיזתו המאבנת של אהרימן. אנו זקוקים למערכת זו כדי שנתחזק פנימית באופן מסוים. אנו זקוקים לחשיבה מפוכחת זו אם ברצוננו להימנע מההתנוונות של מיסטיציזם נוח, מעורפל. אנו זקוקים גם לכוח שחי בהגל; אנו זקוקים לכוח של אמונתו בהיגיון, אם אין אנו רוצים לשקוע לאותו מקום כמו קרל מרקס ברגע שניסה לאמץ באופן עצמאי את צורת חשיבתו של הגל.

הכרחי במיוחד בנקודת זמן זו – שמהווה אולי את אחד הרגעים החשובים ביותר, חשוב אף יותר מ-1914 – שכמה שיותר אנשים ייזכרו באלמנט משמעותי זה אצל הגל. כי זיהוי אמיתי, במיוחד של הגל, יכול להביא להתעוררות נפש מסוימת. והכרחי שתתרחש התעוררות! אף אחד אינו מאמין, אף אחד אינו רוצה להאמין, איזה סכנות פועלות באופן ממשי בתרבות האירופאית והנספח האמריקאי שלה. אף אחד אינו רוצה להאמין איזה כוחות של הידרדרות שולטים כיום. בחיים הציבוריים היום, נלקחים בחשבון רק כוחות ההידרדרות. אף אחד אינו רוצה לראות, לחוש, את הכוחות המרוממים. בואו נתמקד בכמה דברים אופייניים שאולי משכו את תשומת ליבנו לאחרונה. איזה מחשבות קיימות, למשל, בגישה שהופכת להיות השולטת כעת בעולם התרבותי, בנוגע לחיי הרוח המסורתיים? אינני מתייחס לחיי הרוח שלנו, היות שאנו מתכוונים להביא רוח חדשה לתוך התרבות האנושית. מהן המחשבות על פי הגישה שכעת גדלה ומתפשטת בנוגע לחיים של הרוח? תוכלו למצוא מחשבות כאלה במאמר שיצא לאור לאחרונה[8] הנכתב על ידי הרקטור של האוניברסיטה של הַאלֶה Halle עבור ה- Hallische Nachrichten תחת הכותרת "הביטול ההדרגתי של האוניברסיטאות." הוא כותב:

"לפחות זה נראה בטוח, שגורם ממשלתי הציע, למעשה, לסגור חלק מהאוניברסיטאות הגרמניות. משימות חינוכיות אחרות נחשבות לחשובות יותר, ומאמינים שיש לשחרר משאבים כספיים גדולים יותר עבורן. מאחר שמשאבים אלה אינם קיימים, חושבים שיש לסגור מספר אוניברסיטאות כדי להקים סוג של בתי ספר לפקידי ממשלה בהם אנשים שלא למדו באוניברסיטה יקבלו השכלה שתאפשר להם לעבוד במשרות ציבוריות רשמיות שיוצבו בהם."

אז כך מתחילה ההכשרה לפקידי ממשלה! ברוסיה הדבר כבר מתקדם בקצב מהיר. והעולם המערבי אינו שם לב לכך! אך הם ייאלצו לשים לב באופן מאד לא נעים אם לא תתרחש התעוררות של הנפשות, אם אפילו המוחות הטובים ביותר ימשיכו להיות חרשים מול כל מה שמתייחס לרוח; וכדי להשתעשע, ובוודאי לא כדי להביא תועלת לעולם, הם ימשיכו לבדר את העולם עם הסיסמאות הנדושות של ליברליזם, קונסרבטיזם, פציפיזם, וכו'.

ובמיוחד המוסריות בקרב האינטלקטואלים שלנו יורדת במהירות. הנה עדות קטנה לכך. אך קודם, עלי להזכיר שכאשר ארנסט האקל Ernst Haeckel פרש ממעמדו כפרופסור ביינה, הוא עצמו בחר כממשיך דרכו בתלמידו פלאטה Plate,[9] שהגיע מברלין זמן קצר לפני כן. האקל הכניס אותו לתפקיד, כביכול, מפני שקולו היה באמת בעל השפעה באוניברסיטת יינה בעת פרישתו. הוא הציב את פלאטה בכל המשרות האחראיות שהוא החזיק בהם: הפרופסורה שלו, הניהול של המכון הזואולוגי והמוזיאון הפילטי Phyletic Museum,[10] שתוכנן בעבור האקל עצמו לכבוד יום הולדתו ה-60 על ידי הקרן על שם האקל שהוקמה אז. האקל פרש מכל התפקידים הללו, ובמקומו מינה את תלמידו פלאטה. עכשיו הייתי רוצה לקרוא לכם פריט מהחדשות[11] של לפני כמה ימים:

"לפני שנה, שמונה ימים לאחר מותו של האקל, מודעת אבל בעיתון Berliner Tageblatt מאת דר' אדולף היילבורן Adolf Heilborn דיברה בפעם הראשונה על הסבל שנגרם להאקל במהלך עשר השנים האחרונות בחייו, כתוצאה מהתנהגותו של הפרופסור לודוויג פלאטה. ב-1 באפריל 1909, האקל וויתר על מעמדו כיושב ראש המחלקה לזואולוגיה ביינה, ששירת בו במשך 48 שנה, ועל משרתו כמנהל המכון הזואולוגי והמוזיאון הפילטי לטובתו של תלמידו לשעבר לודוויג פלאטה, שהביע על כך תודות עמוקות ביותר ל"הוד מעלתו המכובד ביותר." לאחר שהתמקם במשרותיו החדשות, אחת הפעולות הרשמיות הראשונות של פלאטה הייתה לדרוש שהאקל יפנה ללא דיחוי את חדר העבודה שלו במכון הזואולוגי. כאשר האקל מחה על כך,[12] הסברו של פלאטה היה: "מאז ה-1 באפריל, אני המנהל היחיד של המוזיאון הפילוטי, ועליך להישמע ללא עוררין לכל הוראותיי." את ההקדמה הזו ואת המשך ההתפתחויות בקונפליקט סיפר היילבורן, שהיה תלמידו וידידו של האקל, במילים פשוטות, והתוצאה הייתה שפרופסור לודוויג פלאטה פתח נגדו במשפט על הוצאת דיבה בבית המשפט האזורי ביינה. לאחר מכן, דר' היילבורן פרסם את כל העובדות הרלבנטיות בעלון קטן, טרגדיית המלך ליר של ארנסט האקל The Lear-Tragedy of Ernst Haeckel (Hoffman & Campe, Hamburg/Berlin 1920), המבוסס על מכתביו ורישומיו של האקל שעד אז לא פורסמו, ועל מסמכים רשמיים. היילבורן היה יכול להשתמש בביטוי שעורך דין שנון פעם השתמש בו בבית משפט: "אני מבקש להרשיע את יריבי המכובד על בסיס אותם הנימוקים שהוא עצמו הציג." לשום דבר לא היה משקל גדול יותר כנגד פלאטה מאשר למילותיו שלו עצמו. מהאקל, שתרם לאוניברסיטה מעל למיליון מרק, שתרם את ספרייתו ואת האוספים הגדולים שלו המייצגים 55 שנות עבודה, פלאטה דרש שיחזיר מספר ספרים שהיו חסרים לכאורה, ובהזדמנות אחרת שיחזיר מספר גדול של קופסאות קרטון. בנוסף, פלאטה אמר את הדברים הבאים: "לעולם לא יהיה ניתן למחוק את האי צדק החמור שנעשה לי; אך מתוך הכרה לשרותיו הגדולים למדע ומפני שהוא המורה שלי לשעבר, אני אסלח לו." – והוסיף: "אף אחד לא יכול להאשים אותי אם לאחר כל ההתנסויות הללו הפסקתי כל קשר אישי עם האקל."

עד כאן אודות פלאטה נגד האקל. זה מזכיר לי הרצאה שנשא אותה פעם אוטוקר לורנץ[13] Ottokar Lorenz, אחד ההיסטוריונים הטובים יותר של פעם. לא הסכמתי עם תוכן ההרצאה, אך ביטוי אחד שהוא השתמש בו ממש בהתחלה כן כבש את ליבי. בחגיגות היובל של שילר, אוטוקר לורנץ היה אמור להרצות אודות "שילר כהיסטוריון." כפי שאמרתי קודם, לא הסכמתי עם התוכן, אבל הוא אמר:

"אכן, מנקודת המבט של המדע של היום, למעשה אין עוד מה להוסיף אודות שילר כהיסטוריון. אם אני בכל זאת אומר משהו נוסף, יהיה זה בשם הסֶנָט הגבוה ובשם עמיתיי המכובדים."

הסנט הגבוה והעמיתים כולם ישבו שם. את הדברים הבאים שנוכל לכנות הצהרה מיוחדת מאת הסנט הגבוה והעמיתים. מפני שהוא אומר:

"בעולם האקדמי של יינה, פלאטה עמד לגמרי לבד."

אני מטיל בספק אם הוא עמד לבד כשהוא נכנס לאולם ההרצאות!?

"שוואלבה Schwalbe, המדען שעסק באנטומיה, כתב פעם: "בלתי יאומן… איך פלאטה התנהג. אני נדהם מזה שהסטודנטים ביינה לא הגיבו. היה זה מעשה באמת טוב אילו יכלו להפוך את יינה לחמה מדי בשבילו."

כך כותבים הפרופסורים, "העמיתים המכובדים," שמצטערים עד לעומק נשמתם על כך שהסטודנטים לא הצליחו לגרום לפלאטה מספיק סבל כדי לגרום לו לעזוב את יינה. העמיתים המכובדים הללו שכותבים בצורה כזו – במכתבים פרטיים, כמובן, נמנעו בקפדנות מלהביע עוינות כלפי פרופסור פלאטה כאשר הוא נכנס לאולם ההרצאות.

"היינריך היינה אמר פעם שהאויבים של לסינג, הודות לקשר שלהם איתו, נשתמרו, כמו חרק בענבר, במקום להיעלם ללא זכר. יהיה זה בלתי מנומס אם ניישם את ההשוואה הזו לאנשים שעדיין בחיים, לא משנה עד כמה הדברים יתאימו בהקשר מדעי. לכן, נסתפק בהערה של היילבורן האומרת שדבר לא יישאר משמו ועבודתו של פלטאה חוץ מהזיכרון האומלל של הסבל שהוא גרם להאקל."

יכולנו לצטט עוד דוגמאות דומות רבות למוסריות באקדמיה, למוסריות של מעמד האינטליגנציה בימינו. מה שיוצא לאור על ידי כך הוא שהיום אין אנו מתמודדים רק עם המאבק בין השקפת עולם כזו מול השקפת עולם אחרת; אנו מתמודדים היום עם המאבק של האמת עם השקר, ובקונפליקט הזה השקר הוא זה שמכוון את הנשקים שלו נגד האמת. היום, המאבק של האמת מול השקריות, שהולכת ומחזקת את אחיזתה על האנושות יותר ויותר, הינו חשוב יותר מכל וויכוח לגבי מושגים אחרים.

אולי זה נחשב להגזמה כאשר בהרצאה שנתתי לאחרונה אמרתי שאנשי אירופה נרדמו. הם ייאלצו לחוות את החוויה הקשה – הזכרתי זאת בהקשר אחר – של האופן בו ההשפעה הקיצונית ביותר של השקפת העולם המערבית מתפשטת דרך הבולשביזם באסיה כולה, ואנשי אסיה יאמצו אותה באותה ההתלהבות כמו שפעם קיבלו את ברהמן הקדוש שלהם. זה אכן יקרה, והתרבות המודרנית תאלץ להתמודד איתה. ואנו מרגישים כאב עמוק ביותר כשרואים את הנפשות הישנות באירופה, שבכלל אינן מצליחות לגייס במחשבותיהם את הרצינות האמיתית שכל כך חשובה היום.

מספר ימים לאחר שאמרתי את הדברים הללו כאן, נתקלתי בחדשות הבאות:

"לפני מספר ימים, הייתה לי ההזדמנות לראות שטר של 10,000 רובל אצל נציג של הרפובליקה הסובייטית. מה שהפליא אותי לא היה הערך הגבוה של השטר; מה שהדהים אותי היה שבמרכז השטר היה ציור מדויק וברור של צלב קרס."

את הסמל זה, שפעם הסתכלו עליו אנשי מצרים הקדומה או הודו כאשר דיברו על ברהמן הקדוש שלהם, ניתן לראות היום על שטר של 10,000 רובל! במבצרים של הפוליטיקה, אנשים יודעים כיצד להשפיע על הנפשות של בני האדם. יודעים מהי משמעותה של ההתקדמות המנצחת של צלב הקרס, אותו סמל שכבר מתנוסס על בגדיהם של מספר רב של אנשים היום במרכז אירופה – שוב מתוך סיבות חבויות אחרות – יודעים מהי משמעותו. אך לא מוכנים להקשיב למישהו ששואף לפרש את הסודות שבהתפתחויות ההיסטוריות העכשוויות מתוך הסימפטומים החשובים ביותר של התקופה.

אך פרוש זה יכול להתבסס אך ורק על מה שיכול לצאת לאור דרך מדע הרוח. עלינו להתבונן בתשומת לב רבה במה שמתרחש כיום. עלינו למקד את תשומת ליבנו בנטייה להרס כלפי חיי התרבות הקיימים, הנטייה שמנסה להפוך אפילו את שרידי החיים התרבותיים הישנים האלה לבתי ספר לפקידי ממשלה ולמנגנונים בירוקרטיים, ושהידרדרה מבחינה מוסרית לנקודת שפל כה נמוכה כמו זו שתיארתי לכם בהקשר של מר פלאטה, תלמידו המקורב של האקל, התלמיד האהוב ביותר של אותו אדם טוב והגון, האקל! האקל לא עשה דברים כאלה; התרבות האהרימנית, המטריאליסטית עושה אותם.

בעידן זה – בו האדם יודע כיצד לפעול אם הוא חי באופן מודע – עלינו להיזכר במוחות גדולים כמו הגל, שנולד לפני 150 שנה בשטוטגרט, שבמאבק פנימי של נפש ורוח חטף מהכוחות האהרימניים את המושגים והרעיונות שהאנושות זקוקה להם על מנת לרכוש יציבות רוחית פנימית מספקת כדי לעלות בסולם אל תוך עולם הרוח; הגל, שיש לו עוד הרבה מה להציע בהקשר של משמעת רוחית פנימית. ובאמת, הודות לאופן בו רעיונותיו יכולים להיות מלאי חיים כעת, מדע הרוח חייב להעריך ולנצור את הגל; והודות למה שיכול לחיות מתוכו כיום, בואו נזכור אותו היום, ביום הולדתו ה-150.

הוא מת ממחלת הכולרה ב-14 בנובמבר 1831, בברלין, ביום השנה של מותו של לייבניץ Leibnitz, הפילוסוף האירופאי הדגול. מה שהוא השאיר מאחוריו לא הובן נכון מן ההתחלה בעולם החיצוני, או שהוצג באופן לא נכון על ידי תלמידיו, או שנגרר למטה ישירות לתוך הספרה האהרימנית, כמו במקרה של המרקסיזם. בעזרת מדע הרוח, יש למצוא את הקרקע בו יוכל לגדול הכוח הנצחי שנולד בגאורג פרידריך הגל לפני 150 שנה – כוח המכיל את התמצית המשובחת ביותר של חיי הרוח האירופאים, שהשפיעו על מרכז אירופה במשך 60 שנה. אין לקבור אותו; יש לעורר אותו לחיים במדע הרוח, חיים שכעת אנו באמת זקוקים להם בתקופה זו של הידרדרות אינטלקטואלית, מוסרית וכלכלית.

——————————————————————————————————————————–

  1. פרידריך ווילהלם שלינג 1775–1854
  2. פרידריך הולדרלין 1770–1843
  3. ראה הרצאה 4 מסדרה זו.
  4. קרל רוזנקרנץ: 1805-1879, פילוסוף והיסטוריון ספרותי. החיים של הגל Hegel's Leben, ברלין, 1844
  5. רודולף שטיינר:

    Der Baugedanke des Goetheanum, Gesamtausgabe Stuttgart, 1958.

  6. הערת המתרגמת מגרמנית לאנגלית: משחק מילים מוצלח המבוסס על השם של בן זמנו של הגל, שליירמכר = מייצר רעלות. שטיינר תיאר את השקפת העולם שלו כמלאת מסירות וכנה, אך אִינְטְרוֹסְפֶּקְטִיבִית. ראה חידות פילוסופיה.
  7. מילולית, המשפט אומר: "מה שרציונלי, הוא אמיתי; מה שאמיתי הוא רציונלי." מההקדמה ל- Grundlinien der Philosophie des Rechts, 1821. מאת הגל.
  8. הפרופסור פאול מנצר Paul Menzer :

    “Abbau der Universitaeten?” “Hallische Nachrichten,” August 18, 1920.

  9. לודוויג פלאטה Ludwig Platte, 1862-1937
  10. המוזיאון הפילטי של האוניברסיטה של יינה נוסד ב-1907, ועל פי הצַ'רְטֶר שלו "נועד להתפתחות וההפצה של תורת האבולוציה וגם של המורפולוגיה והאנתרופולוגיה." כבר ב-1886, ארנסט האקל ניסה להגשים את תוכנית המוזיאון בעזרת הקרן על שם ריטר, אך נכשל בגלל ההתנגדות של התורם, פאון פון ריטר. יכול להיות שביום הולדתו ה-60, האקל דיבר על המוזיאון המתוכנן הזה בנוכחות דר' שטיינר. לכבוד יום ההולדת של האקל, חבריו ותלמידיו אספו כסף בעבור פסל משיש. נאסף יותר כסף מאשר היה בו צורך. ב-1894, עודף זה של 10,000 מרק עדיין היה קיים כאשר נוסד המוזיאון, ונכלל בהון של המוזיאון. בהערת שוליים למכתב מאת האקל לרקנרי ב-23 במרץ 1907, מי שפרסם את המכתבים כותב: "הבנייה של המוזיאון הפילטי ביינה הייתה בעלת משמעות גדולה להפצה של תורת האבולוציה. במשך תקופה ארוכה, האקל פיתח חזון למרכז השכלה שכזה שמיועד לציבור הכללי, כלומר לאוסף … בו העובדות החשובות ביותר של הפילוגניה יהיו מוצגות ביחד, … חומרים, תמונות והסברים יעזרו להבנת הציבור. האמצעים הכספיים הנדרשים נאספו דרך תרומות." רודולף שטיינר היה מודע לכל העניינים הללו.
  11. מתייחס למאמר מאת E.F.: "האקל ו – פלאטה," בעיתון “Berliner Tageblatt,” מהדורת הערב של 19 באוגוסט 1920.
  12. הכותב של המאמר עוקף את העובדות האמיתיות של הדיווח הזה. יש להשוות עם התיאור של היילבורן בעמודים 12 ו-13 של העלון :Die Lear-Tragoedie Ernst Haeckels "אחת הפעולות הרשמיות הראשונות של פלאטה לאחר כניסתו לתפקיד הייתה הדרישה שהאקל יפנה באופן מידי את משרדו במכון הזואולוגי. המדען המבוגר סבל באותו זמן מראומטיזם חמור. כדי להישמע לבקשה של פלאטה, היה צריך לשאת את האקל למכון… הדבר התרחש בנוכחות ביתו של האקל והאפוטרופוס, וכלל הובלה של מכתבים, מסמכים וספרים לצד השני של המוזיאון הפילטי. תוך יומיים, הדבר בוצע. האקל בדיוק התבונן בחדר העבודה החדש שלו, כאשר הופיע פלאטה, שזה עתה מונה להיות מנהל המוזיאון, והודיע שהוא מעקל את החדר כדי לאכסן בו את … 84 הכלובים של עכברים חיים שהוא הביא איתו… לצורך בדיקות גנטיות. האקל … מחה על כך בגלל הלכלוך והריח הבלתי נמנעים במקום מסוג כזה, ושאל האם לא ניתן למקם את העכברים במקום אחר ביינה חוץ מהמוזיאון החדש. האקל הציע למטרה זו… חדר במכון הזואולוגי. אך פלאטה לא אהב את ההצעה, מפני שהסירחון יפריע לו יותר מדי במעבדה הסמוכה. כאשר האקל העיר שבוודאי יש לו קול בעניין הסידורים במוזיאון הפילטי, שהיה אמור לשרת מטרות אחרות מאשר לגדל עכברים, במיוחד מאחר שהמוזיאון עלה לו בשנתיים של עבודה וחלק לא מבוטל מאמצעיו הכספיים שלו, פלאטה הצהיר כאילו במלוא המשקל של תפקידו: 'אני המנהל האחד והיחיד של המוזיאון הפילטי מאז 1 באפריל, ועליך להישמע לכל פקודותיי ללא יוצא מן הכלל.' לאחר מכן היו חילופי מילים קשות, ולבסוף, האקל המבוגר אמר: 'אתה מתייחס אלי כמו לאסיסטנט יותר צעיר ממך ב-20 שנה, ולא כמו למורה שלך שמבוגר ממך ב-30 שנה!' פלאטה עזב מבלי לומר מילה… זאת הייתה המחווה הראשונה של הכרת תודה מצד 'התלמיד המסור עד לעומק ליבו' והביטוי הראשון ל-'שמחתו המיוחדת על כך שהיה יכול לצייד את המוזיאון ביחד עם האקל, על פי כוונותיו של האקל!"
  13. אוטוקר לורנץ Ottokar Lorenz: 1832-1904, היסטוריון אוסטרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *