מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות – 03

מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות

רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 3

8 באוגוסט 1920

היום הייתי רוצה להוסיף עומק לדברים שדנו בהם לאחרונה בכך שנחבר אותם לנושא ישן, שכבר מוכר לרבים מכם. פעם, לפני שנים, תיארתי את המאפיינים של המערכת השלמה של החושים האנושיים.[1] אתם יודעים שכאשר מדברים על החושים, בדרך כלל כוללים ברשימה את הראיה, השמיעה, הריח, הטעם והמגע. לאחרונה, אף מדענים מסוימים התחילו להתייחס לחושים נוספים הנמצאים, כביכול, עמוק יותר בתוך האדם, כמו חוש שיווי המשקל, וכו'. אך בכל התמונה הזאת של החושים האנושיים חסרה קוֹהֶרֶנְטִיּוּת, ומעל הכול, חסרה אינטגרציה פנימית. כאשר אנו מתמקדים בחושים המקובלים, אנו למעשה תמיד מתייחסים רק לחלק אחד של מבנה החושים האנושיים. רק כשלוקחים בחשבון שנים עשר חושים, ניתן לחקור במלואו את המבנה החושי של האדם. קודם כול, אנו רוצים היום למנות את שנים עשר החושים האלה ולתאר אותם בקצרה.

מאחר שניתן להתחיל בכל מקום את רשימת החושים ואת תיאורם, נתחיל, לדוגמא, עם חוש הראיה. בתחילה נתייחס לטבעו באופן חיצוני שכל אחד יכול לאמת לעצמו. חוש הראיה מעביר לנו את פני השטח של גוף גשמי חיצוני שפוגש אותנו בצבע, בבהירות או בכהות. אנו יכולים לתאר את המשטחים הללו במגוון רחב של אופנים כדי להגיע למה שחוש הראיה מעביר לנו. אם כעת נחדור דרך הקליטה החושית אל תוך הישות הפנימית של הגשמיות החיצונית, אם, באמצעות מבנה החושים שלנו, אנו מביאים אלינו את מה שלא נמצא על פני השטח, אלא ממשיך יותר לתוך הפנים של אותו גוף, אז זה צריך להתרחש באמצעות חוש החום. שוב, מתוך מה שמתקרב אלינו, מתחבר איתנו, נוטה לקראתנו מפני השטח של הגוף הגשמי, אנו קולטים תכונות מסוימות באמצעות חוש הטעם. הוא נמצא, כביכול, בצד השני של חוש הראיה. כשחושבים על צבעים, על בהירות וכהות, וכשחושבים על הטעם, מבינים שמה שפוגש אותנו בשטח הגשמיות הינו משהו שמועבר באמצעות חוש הראיה. מה שפוגש אותנו במשחק הגומלין עם האורגניזם שלנו, מה שמשתחרר במובן מסוים דרך התחושה מפני השטח ונע לקראתנו, מועבר באמצעות חוש הטעם.

כעת תדמיינו שאתם ממשיכים לחדור לתוך הגשמיות הפנימית עוד יותר ממה שניתן באמצעות חוש החום, ושאתם מתמקדים לא רק במה שחודר את הגוף מבחוץ, אלא במה שחודר אותו פנימית כמו החום, במה שמעצם טבעה הינה תכונה פנימית של הגוף. אתם מכים בפלטה ממתכת, למשל, ואתם שומעים את צלילה. כשקולטים חום, חוש החום מוסר לנו מה חודר את הגופים כחום כללי אך הוא בוודאי נמצא בתוכם; באמצעות חוש השמיעה קולטים את מה שכבר טבוע בתוכם. אם עוברים לצד השני, מגיעים למשהו שהגוף מפעיל עלינו כהשפעה, אך היא תכונה הרבה יותר פנימית ממה שנקלט באמצעות חוש הטעם. קליטת הטעם מתרחשת כך שהגופים מגרים, כביכול, את ההפרשות שלנו, שלאחר מכן מתאחדים באופן שטחי עם ישותנו הפנימית. הקליטה באמצעות חוש הריח מהווה שינוי חשוב בישותנו הפנימית, והממברנה הרירית של האף מאורגנת בצורה הרבה יותר פנימית, ודאי במובן החומרי של הדבר, מאשר איברי הטעם.

אם חודרים עוד יותר אל תוך פנים הטבע הגופני החיצוני למקום בו הגוף הפיזי הופך להיות יותר דומה לנפש, אז נכנסים באמצעות חוש השמיעה אל תוך טבעו של האלמנט המתכתי; מגיעים למה שמהווה, במובן מסוים, את הנשמה של המתכת, אך חודרים עוד יותר עמוק, במיוחד אל ההיבט החיצוני, כשאיננו קולטים רק באמצעות חוש השמיעה, אלא עם חוש המילה, החוש לדיבור. זו טעות להאמין שעם חוש השמיעה אנו יכולים להסביר במלואו את התוכן של חוש המילה. אנו יכולים לשמוע משהו היטב, ועדיין לא נתפוס את תוכן המילים כך שהן יהיו מובנות. אפילו מבחינת הארגון האורגני, יש הבדל בין סתם שמיעת צלילים והקליטה של מילה. השמיעה של הצליל מועברת באמצעות האוזן; הקליטה של מילה מועברת דרך איברים אחרים, שהם פיזיים מטבעם בדיוק כמו אלה שמעבירים את חוש השמיעה. אנו חודרים אל תוך המהות של משהו חיצוני עמוק יותר כאשר אנו מבינים אותו באמצעות חוש המילה מאשר כששומעים את טבעו הפנימית רק באמצעות הצליל.

הקליטה המתווכת באמצעות חוש המגע הינה עוד יותר פנימית, כבר מופרדת למדי מהאובייקטים, הרבה יותר מופרדת מאשר במקרה של חוש הריח. כשאתה נוגע בחפצים, אתה קולט למעשה רק את עצמך. אתה נוגע בחפץ, ואם הוא קשה, הוא לוחץ עליך בחוזקה; אם הוא רך, הלחץ שלו הינו קטן. אך אינך קולט שום דבר מהחפץ; אתה חש רק את השפעתו עליך, את השינוי בתוכך. חפץ קשה לוחץ את האיברים שלך יותר עמוק לתוכך. אתה קולט את ההתנגדות הזו כשינוי באורגניזם שלך כשאתה קולט באמצעות חוש המגע. אתם מבינים שכאשר אנו נכנסים לשם עם החישה הפנימית שלנו, אנחנו יוצאים מתוך עצמנו. עם חוש הטעם, אנחנו מחוץ לעצמנו רק במידה מעטה; עם חוש הראיה, אנחנו עוד יותר בחוץ ועל פני השטח של החפצים. באמצעות חוש החום, אנחנו כבר חודרים לתוך האובייקט. אנו נכנסים לתוך ישותו אף יותר באמצעות חוש השמיעה, ואנו נמזגים לתוך מהותו באמצעות חוש המילה. להבדיל מזאת, אנו חודרים לתוך הפנים שלנו במידה מסוימת כבר עם חוש הטעם; זה קורה עוד יותר עם חוש השמיעה, ועוד יותר עם חוש המגע. ואז, אם אנו חודרים עוד יותר לתוך הפנים שלנו, אנו פוגשים חוש שלרוב אינו מוזכר עוד, לפחות אינו מוזכר לעתים קרובות. זהו חוש שבאמצעותו אנו מבדילים בין כך שאנו עומדים או שוכבים, וקולטים, כשאנו עומדים על שתי הרגלים, אם אנו נמצאים במצב של שיווי משקל. חוויה זו של שיווי משקל מועברת באמצעות חוש שיווי המשקל או חוש האיזון. בחוש זה אנו חודרים לגמרי לתוך הפנים שלנו; אנו קולטים את מערכת היחסים של ישותנו הפנימית עם העולם בחוץ, שבו אנו חווים את עצמנו במצב של שיווי משקל. אך אנו קולטים זאת לגמרי בעזרת ישותנו הפנימית.

כאשר אנו חודרים עוד יותר לתוך העולם החיצוני מאשר ניתן באמצעות חוש המילה, הדבר מתרחש באמצעות חוש המחשבה. כדי לקלוט את המחשבות של אדם אחר, נדרש למעשה איבר חישה אחר מאשר חוש המילה בלבד. מצד שני, אם אנו חודרים עוד יותר לתוך עצמנו, אנו מוצאים חוש שמגלה לנו באופן פנימי האם אנחנו במנוחה או בתנועה. איננו קולטים אם אנחנו נשארים ללא תנועה או זזים רק הודות לאובייקטים חיצוניים שעוברים לידנו; באמצעות הארכת השרירים שלנו או כיווצם, ובאמצעות אירגון הגוף שלנו במידה בה הוא משתנה כשאנו נמצאים בתנועה, אנו יכולים לקלוט בַּפְנִים שלנו באיזה מידה אנחנו בתנועה, וכו'. הדבר קורה באמצעות חוש התנועה.

כאשר אנו פוגשים בני אדם, אנו לא רק קולטים את מחשבותיהם, אלא את האני עצמו. גם האני עדיין לא נקלט כשאנו קולטים רק את המחשבות. מאותה סיבה שבגללה אנו מפרידים בין חוש השמיעה לבין חוש הראיה, עלינו לזהות חוש מיוחד לאני כשאנו נכנסים לקונפיגורציה העדינה יותר של המבנה האנושי – חוש שבאמצעותו אנו קולטים "אני." כשאנו חודרים את האני של הזולת עם הקליטה שלנו, אנו הכי יוצאים מתוך עצמנו.

D:\Pictures\2014-05-25\001.jpg

מתי אנחנו הכי נכנסים לתוך עצמנו? כשבתחושה הכללית של חיים, אנו קולטים את מה שתמיד נמצא איתנו כתודעה במצב הערות; כשאנו קולטים שאנחנו הננו; כשאנו חווים את עצמנו פנימית; כשאנו חשים שהננו. כל זה קורה בתיווך חוש החיים.

כאן רשמתי עבורכם את שנים עשר החושים שמהווים את מערכת החישה השלמה. אתם יכולים לראות מכך בקלות שחושים מסוימים מופנים יותר כלפי חוץ, מותאמים יותר לחדירה אל העולם החיצוני. כשאנו רואים במעגל זה (ראו את הציור) את עולם החושים שלנו, אנו יכולים לומר: חוש האני, חוש החשיבה, חוש המילה, חוש השמיעה, חוש החום, חוש הראיה וחוש הטעם הינם חושים המופנים כלפי חוץ. מצד שני, כאשר אנו חשים בעיקר את עצמנו באמצעות אובייקטים ואנו קולטים יותר את ההשפעות של האובייקטים בתוכנו, אנו משתמשים בשאר החושים: חוש החיים, חוש התנועה, חוש שיווי המשקל, חוש המגע וחוש הריח. הם מהווים יותר את הספרה של ישותו הפנימית של האדם. הם חושים הנפתחים פנימה ובאמצעות הקליטה של מה שקיים בפנים, משדרים לנו את מערכת היחסים שלנו עם הקוסמוס (ראו את האזור הכחול כהה בציור). כך, כשיש לנו את מערכת החושים השלמה, אנו יכולים לומר: יש לנו שבעה חושים המופנים יותר כלפי חוץ. החוש השביעי כבר מוטל בספק – חוש הטעם עומד בדיוק בגבול בין מה שמתייחס לגופים חיצוניים ומה שמופעל עלינו בהשפעת גופים אלה. חמשת החושים הנותרים הם חושים שמראים לנו תהליכים לגמרי פנימיים המתרחשים בתוכנו, אך עם זאת, תהליכים אלה מתרחשים בהשפעת העולם החיצוני עלינו. היום, ברצוני להוסיף את הדברים הבאים להצגה שיטתית זו של החושים, שמוכרת לרובכם.

ידוע לכם שכאשר האדם עולה מהידע הרגיל אודות החושים לידע גבוה יותר, הוא יכול לעשות זאת על ידי יציאה מגופו הפיזי באמצעות החלק הנפשי-רוחי שלו. אז מופיעות צורות הידע הגבוהות יותר, כלומר האימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה. הן כבר תוארו בספרים שלי מדע הנסתר בקוויו העיקריים וכיצד קונים דעת העולמות העליונים.[2] אך תוכלו לדמיין לעצמכם בקלות שבעזרת החלוקה הזו של החושים, אנו יכולים להגיע לתיאור מיוחד של מאפייני הקליטה של העולמות העליונים. אנו יוצאים מתוך עצמנו. אבל איזה גבול אנו חוצים אז? אם אנו נשארים בתוך עצמנו, החושים שלנו יוצרים את הגבול שלנו. כשאנו יוצאים מתוך עצמנו, אנו חודרים החוצה מבעד לחושים. זוהי, כמובן, עובדה שכאשר החלק הנפשי-רוחי שלנו עוזב את המעטה הגופני, הוא חודר החוצה מבעד לחושים. לכן בכיוון כלפי חוץ, אנו עוברים דרך החושים החיצוניים, דרך חושי הטעם, הראיה, השמיעה, המילה, המחשבה והאני. נראה מאוחר יותר לאן אנו מגיעים כשאנו חודרים פנימה דרך הגבול השני, כאשר החושים נפתחים כלפי פנים. כך אנו חודרים מבעד החושים כלפי חוץ כשאנו עוזבים את הגבולות הגופניים שלנו, כביכול, עם הישות הנפשית-רוחית שלנו. כאן, למשל (ראו את הציור), אנו עוברים החוצה באמצעות חוש הראיה. זה אומר שאנו חודרים החוצה עם ישותנו הנפשית-רוחית כך שאנו משאירים מאחור את איברי הראיה שלנו. בפרט, כשאנו עוזבים את הגוף הפיזי דרך העיניים, ונעים בעולם כך שאנו רואים דרך עיני הנפש, אך משאירים מאחור את העיניים הפיזיות, אנו מגיעים לאותו אזור בו שולטת האימגינציה (ראו את הציור).

וכאשר, באמצעות חניכה, אנו מסוגלים ממש לחדור במיוחד דרך העיניים החוצה אל עולם הרוח, אז אנו מגיעים לאימגינציות טהורות, אימגינציות שהינן תמונות, כביכול, בדיוק כשם שהקשת בענן הינה תמונה – אימגינציות תמונתיות החיות ופועלות בספרה הנפשית-רוחית.

כשאנו יוצאים דרך איבר הטעם, התמונות מופיעות צבועות בשאריות האחרונות של הקיום החומרי. אנו יכולים לומר שאז האימגינציות צבועות, ממש נגועות פה ושם, בחומריות. אין לנו תמונות טהורות כמו בקשת בענן; אנו מקבלים משהו צבוע, המכיל במעין תמונה משהו שדומה לשארית אחרונה של סובסטנציה חומרית. אנו מגיעים לרוחות רפאים ממש, כשאנו עוזבים את הגוף הפיזי דרך איבר הטעם.

כשעוזבים את הגוף הפיזי דרך חוש החום, מקבלים תמונות צבועות גם כן. התמונות שבמציאות טהורות כמו הקשת בענן, למשל, מופיעות כך שהן משפיעות על נפשנו באופן מסוים. כך מופיע כעת הצבע שלהם. במקרה של איבר הטעם, התמונה כאילו נדחסת למשהו דומה לרוח רפאים. מאידך, כשיוצאים דרך חוש החום, אנו מגיעים שוב לאימגינציות, אבל לסוג אימגינציות שמפעילות השפעות של סימפתיה ואנטיפתיה על הנפש, אימגינציות שגורמות לחום או לקור בנפש. לכן תמונות אלה אינן מופיעות כתמונות פסיביות, כמו שאר התמונות; הן מופיעות כחמות או קרות במונחים של הנפש.

כאשר עוזבים את הגוף דרך האוזן, דרך חוש השמיעה, אנו יוצאים אל תוך העולם הנפשי-רוחי וחווים אינספירציה. קודם, כאן (בציור) חווינו אימגינציות צבועות במה שמשפיע על הנפש שלנו. כשאנו עוזבים את הגוף דרך חוש השמיעה, אנו חודרים לספרה של האינספירציה. למרות שחושים אלה מופנים יותר כלפי חוץ, כעת, כשאנו עוזבים את הגוף, מה שעובר מחוש החום לחוש השמיעה חודר יותר לתוך ישותנו הפנימית הנפשית-רוחית, כי האינספירציות שייכות לטבעה הפנימי של הנפש והרוח יותר מאשר האימגינציות. האינספירציות נוגעות בנו מקרוב, לא רק רגשית, אלא אנו מרגישים שאנו חדורים באינספירציות. כשם שאנו מרגישים שאנו חדורים בגוף על ידי האוויר אותו אנו שואפים, כך אנו מרגישים שהנפש שלנו חדורה באינספירציות כשאנו נכנסים לאזורים בהם ניתן למצוא אותן בעוזבנו את הגוף דרך חוש השמיעה.

האינספירציות צבועות שוב כאשר אנו עוזבים את הגוף דרך חוש המילה, חוש הדיבור. חשוב במיוחד עבור כל מי שרוכש רגישות לחוש הדיבור להכיר היטב איבר זה, איבר ממשי במבנה הפיזי בדיוק כמו חוש השמיעה. כאשר הנפש והרוח עוזבות את הגוף הפיזי דרך איבר זה, האינספירציה צבועה בחוויה פנימית, בהרגשה של אחדות עם הישות הזרה.

כשאנו עוזבים את הגוף דרך חוש החשיבה, אנו חודרים לספרה של האינטואיציה. וכאשר אנו עוזבים את הגוף דרך חוש האני, האינטואיציות צבועות על ידי הווייתו של עולם הרוח החיצוני.

כך אנו חודרים יותר ויותר לתוך מהותו של עולם הרוח החיצוני ברגע שאנו עוזבים את הגוף עם הנפש והרוח שלנו. יותר ויותר, אנו נעשים מודעים לכך שמה שסובב אותנו הינו למעשה כולו עולם הרוח. אך האדם נאלץ, במובן מסוים, לצאת מעולם הרוח. את מה שנמצא מאחורי החושים הוא קולט רק כשהוא עוזב את הגוף עם ישותו הנפשית-רוחית. אולם מה שהוא קולט מעוצב על ידי החושים. האינטואיציות מופיעות דרך חוש האני וחוש החשיבה, אבל רק כרשמים של אינטואיציות; האינספירציות מופיעות כרשמים דרך חוש המילה וחוש השמיעה; האימגינציות מופיעות דרך חוש החום וחוש הראיה, ובמידה קטנה יותר, דרך חוש הטעם, אך בצורה מדוללת, מותמרת לאלמנט חושי. ניתן להציג זאת באופן סכמתי כך. בגבול נמצאת קליטת העולם החושי (אדום). אם יוצאים עם הנפש והרוח, חודרים לעולם הרוח (צהוב) דרך אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. ומה שניתן לקלוט באימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות נמצא שם בחוץ. אולם כאשר הוא חודר אותנו, הוא הופך לעולם החושי שלנו.

אתם מבינים, אין אטומים שם בחוץ כמו שמדמיינים המטריאליסטים. שם בחוץ נמצא עולם האלמנטים האימגינטיביים, האינספירטיביים והאינטואיטיביים, והיות ועולם זה משפיע עלינו, הרשמים של האלמנטים הללו מופיעים בקליטות החושיות החיצוניות. מכך אתם מבינים שכאשר אנו חודרים דרך העור שלנו שמקיף את איברי החישה כלפי חוץ, כביכול, אבל בכיוונים השונים שבהם פועלים החושים, אנו מגיעים לעולם הנפשי-רוחי האובייקטיבי. דרך החושים, שזיהינו כחושים הנפתחים כלפי חוץ, אנו חודרים אל העולם החיצוני.

אתם רואים שכאשר האדם נכנס לעולם החיצוני דרך החושים שלו, כשהוא עובר את הסף – שכפי שאתם מבינים מכול זה, נמצא קרוב למדי – בכיוון של העולם החיצוני, הוא חודר אל העולם האובייקטיבי של הנפש והרוח. עולם זה הוא מה שאנו שואפים להגיע אליו באמצעות מדע הרוח, כלומר, אנו שואפים להיכנס לתוך עולם נפשי-רוחי אובייקטיבי זה. אנו מגיעים לספרה גבוהה יותר כשאנו חודרים דרך החושים החיצוניים שלנו למה שמכוסה עבורנו ברעלה בתוך עולם החושים.

כשם שאנו חודרים כלפי חוץ דרך החושים החיצוניים, מה קורה כשאנו כעת חודרים אל תוך טבענו הפנימי דרך החושים הפנימיים, חוש החיים, חוש התנועה, האיזון, המגע והריח? כאן העניין שונה מאד. נרשום שוב את החושים הפנימיים הללו: חוש הריח, המגע, האיזון, התנועה והחיים. למעשה, בחיי היומיום איננו קולטים מה קורה בתחום החושים הללו; זה נשאר בתת-מודע. מה שאנו כן קולטים בעזרת חושים אלה מוקרן כבר כלפי מעלה לתוך הנפש.

אם זה עולם הרוח החיצוני של אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה (ראו בציור – אדום), הוא, במובן מסוים, שולח את קרניו על החושים שלנו. באמצעות חושים אלה, נוצר ומונח בפנינו עולם החושים. כך עולם הרוח החיצוני נע פנימה בצעד אחד. אך מה שמקיף את החושים הללו, מה שרוחש למטה בתוך הגשמיות הפיזית (כתום), אינו נקלט באופן ישיר. כשם שעולם הרוח החיצוני האובייקטיבי אינו נתפס ישירות, אלא נקלט רק במצב בו הוא נדחף אל תוך החושים שלנו, כך אנחנו לא קולטים ישירות את כול מה שרוחש בגוף שלנו, אלא רק מה שנדחף למעלה לתוך אזור הנפש. אנו קולטים את השפעות הנפש של חושים פנימיים אלה במידה מסוימת. איננו קולטים את תהליכי החיים עצמם. מה שאנו כן קולטים מחוש החיים הוא מה שמתבטא ממנו כתחושת בריאות הממלאת אותנו כשאנו בתודעה ערה, שזה משהו שאיננו ערים לו תוך כדי השינה, ושמופרעת רק כאשר משהו בתוכנו כואב לנו. חוש החיים, שבמקרים נורמליים מקרין למעלה כתחושה של נוחות, הוא זה שמופרע על ידי הכאב, כשם שחוש חיצוני מופרע כאשר אדם סובל מאובדן שמיעה. אך לרוב, חוש החיים נחווה על ידי אדם בריא כתחושה של נוחות. תחושה זו של רווחה כללית, שעולה חזק יותר אחרי ארוחה טובה ויורדת במידה מסוימת עקב רעב, חוש בלתי מוגדר זה של הפנים שלנו, הינו התוצאה של חוש החיים שמקרין לתוך הנפש.

חוש התנועה מתבטא במה שמתרחש בתוכנו כאשר, באמצעות כיווץ והארכה של השרירים שלנו, אנו קולטים האם אנו הולכים או עומדים במקום, קופצים או רוקדים. אנו קולטים האם או כיצד אנחנו בתנועה באמצעות חוש תנועה זה. כשהוא מוקרן לתוך הנפש, חוש זה מוביל לאותה תחושה של חופש שמאפשרת לאדם להרגיש את עצמו כנפש, כלומר, לחוויה של האלמנט הנפשי החופשי שלנו. העובדה שאנו חווים עצמנו כנפש חופשיה הינה תוצאה של השפעות חוש התנועה. היא התוצאה של מה שזורם לתוך הנפש מהכיווץ ומההארכה של השרירים, כשם שהנוחות הפנימית הינה התוצאה של חוויות חוש החיים שזורמות לתוך תחום הנפש.

כשחוש שיווי המשקל זורם לתוך הנפש, אלמנט הנפש כבר מנותק במידה משמעותית. רק חשבו על כך שאלא אם כן התעלפנו ואנו לגמרי מחוסרי הכרה, אנו בקושי מודעים לאופן בו אנו מונחים בעולם במצב של שיווי משקל. אז איך אנו חשים את החוויות של חוש שיווי המשקל שמקרינות לתוך הנפש? זוהי חוויה לגמרי נפשית. אנו מרגישים אותה כשקט פנימי, כאותו שקט פנימי שגורם לכך שכאשר אני הולך ממקום אחד למקום אחר אינני עוזב מאחור את היותי מוכל בגופי, אלא לוקח אותו עימי; הוא נשאר, בשקט, ללא שינוי. כך שאני יכול לעוף באוויר, ועדיין להישאר בשקט אותו האדם. זה מה שגורם לנו להראות לא תלויים בזמן. אני לא משאיר את עצמי מאחור היום, אני אותו הדבר מחר. תחושה זו שאינני תלוי בגשמיות הגוף הינה התוצאה של זרימת חוש שיווי המשקל לתוך הנפש. זוהי תחושה דרכה חווים אנו את עצמנו כרוח.

עוד פחות אנו יכולים לקלוט את התהליכים הפנימיים של חוש המגע, שאותם למעשה אנו משליכים לגמרי החוצה. אנו יכולים לחוש האם חפצים הינם קשים או רכים, מחוספסים או חלקים, עשויים ממשי או מצמר. אנו משליכים את חוויות המגע לגמרי אל תוך המרחב החיצוני. למעשה, מה שיש לנו בחוש המגע הינו חוויה פנימית, אך מה שמתרחש שם נשאר במלואו בתת מודע. רק הצל שלו נוכח בתכונות שחוש המגע מייחס לחפצים. אולם איבר חוש המגע גורם לנו להרגיש האם דברים עשויים ממשי או מצמר, האם הם קשים או רכים, מחוספסים או חלקים. גם זה שולח את השפעותיו פנימה. הוא מקרין לתוך הנפש, אבל האדם אינו מודע לקשר בין החוויות הנפשיות שלו למה שחוש המגע קולט דרך הנגיעה, מפני ששני ההיבטים מובדלים מאד – כלומר, מה שזורם אל הנפש פנימה לעומת מה שנחווה על פני השטח בחוץ. אך מה שכן זורם לתוך הנפש אינו אלא היותנו מלאים ברגש האלוהים. ללא חוש המגע, לאדם לא היה רגש לאלוהים. מה שנחווה באמצעות חוש המגע כחספוס או חלקות, כקשיחות ורכות, הינו האלמנט שזורם כלפי חוץ. מה שמוחזר כתופעה נפשית הינו המצב של היותנו חדורים בסובסטנציה קוסמית אוניברסלית, בהוויה, בישות (being ) כשלעצמה. דרך חוש המגע אנו קובעים שקיים עולם חיצוני. כשאנו רואים משהו, איננו מאמינים מייד שהוא אכן נוכח במרחב; אנו משתכנעים בקיומו במרחב כאשר חוש המגע יכול לקלוט אותו. מה שחודר את כל הדברים וגם חודר לתוכנו, מה שמכיל ונושא את כולנו – סובסטנציה זו חודרת-כול של האלוהים – נכנס לתוך התודעה והינו החוויה של חוש המגע המשתקפת בפנים.

אתם מכירים את הקרינה כלפי חוץ של חוש הריח. אך כשחוש הריח מקרין את חוויותיו לישותו הפנימית של האדם, האדם אינו שם לב עוד לאופן בו חוויות פנימיות אלה חופפות עם החוויות החיצוניות. כשאדם מריח משהו, חוש הריח שלו מתארך כלפי חוץ; האדם משליך את התמונות למימד החיצוני. השפעה זו מושלכת גם פנימה; אך האדם מודע לה לעיתים פחות קרובות מאשר להשפעה החיצונית. אנשים רבים אוהבים להריח דברים בעלי ניחוח ולחוות את הנביעה החוצה של חוש הריח. ישנם גם אנשים שמתמסרים למה שתופס את הישות הפנימית בהשפעת חוש הריח בצורה כה חזקה, עד שהוא לא רק חודר את האדם כמו רגש האלוהים, אלא מתמקם בו באופן כזה שהוא חווה אותו כאחדות המיסטית עם אלוהים.

5. חוש הריח = אחדות מיסטית עם אלוהים

4. חוש המגע = להיות חדור ברגש של אלוהים

3. חוש שיווי המשקל = מנוחה פנימית, להרגיש אחד עם הרוח

2. חוש התנועה = חוויה של הטבע הנפשי החופשי שלך

1. חוש החיים = הרגשה של רווחה well-being

אז אתם מבינים שאם אנו חודרים ללב הדברים כפי שהם באמת בעולם, עלינו להשתחרר מדעות קדומות סנטימנטליות רבות. ישנם אנשים השואפים להיות מיסטיקנים, שתהיה להם הרגשה מוזרה כשישמעו מה למעשה מייצגת חוויה מיסטית זו בקשר לעולם החושי, כי חוויית חוש הריח היא זו ששולחת את השפעותיה לתוך ישותו הפנימית של האדם.

אין צורך להיבהל מהדברים הללו, מפני שאנו מעצבים את כל התחושות שלנו על פי העולם החיצוני היומיומי של מראית עין, על פי המאיה. ומדוע שנדבק בתפיסה זו של חוש הריח כמאיה, למרות שחוש הריח אינו נחשב, בתחילה, כחלק מהיבטיה הנעלים ביותר? מדוע שלא נוכל לחשוב על ההיבט הנשגב ביותר של חוש הריח כיוצר של החוויות הפנימיות של האדם? המיסטיקנים הינם למעשה לעתים קרובות מטריאליסטים מושרשים. הם מגנים את החומר ורוצים להתעלות מעליו, כי הוא כל כך נחות. לכן הם מתעלים מעליו על ידי התמסרות מלאת עונג להשפעות של חוש הריח בפנים.

כאשר מיסטיקנים אמיתיים רגישים, כמו מכטהילד פון מגדבורג, תרזה הקדושה או יוחנן הקדוש של הצלב, מתארים את החוויות הפנימיות שלהם – ואנשים כמו אלה נותנים תיאורים צבעוניים מאד – מישהו שיש לו רגישות וחולשה לעניינים מסוג זה "יריח" או יחוש מה קורה בגלל טבען המיוחד של חוויות אלה. ניתן “להריח” את המיסטיציזם, אפילו של מייסטר אקהרט או יוהנס טאולר[3] – או יותר מדויק – ניתן לקלוט אותו באופן חושי דרך חוויית הנפש. אדם שתופס דברים במובן אוקולטי יחוש ניחוח מתקתק בתוכו כשהוא מתבונן בתיאורים של חוויות מיסטיות, למשל של תרזה הקדושה או של מכטילד ממגדבורג. כשהוא חושב על המיסטיציזם של טאולר או מייסטר אקהרט, הוא חווה ניחוח המזכיר את צמח הרוטה (פיגם) בעל הריח החמצמץ, אך נעים.

בקיצור, הדבר המיוחד והמפתיע אותו אנו מגלים הוא שכאשר אנו נעים כלפי חוץ דרך החושים שלנו, אנו מגיעים לעולם גבוה יותר, לעולם רוחי אובייקטיבי. כשאנו יורדים דרך מיסטיציזם, דרך היותנו חדורים ברגש האלוהים, דרך השקט הפנימי של חוויית עצמנו כרוח, דרך תחושה של היותנו חופשיים בנפש, ודרך נוחיות פנימית, אז אנו מגיעים לגשמיות הגוף, לסובסטנציה חומרית. כבר הראיתי לכם זאת כאן. במושגים של מאיה, אנו מגיעים לאזורים בחווייתנו הפנימית יותר ויותר נמוכים מאלה שיש לנו כבר בחיינו הרגילים. כשאנו עולים כלפי חוץ מעבר לחושים, אנו נכנסים לאזורים גבוהים יותר. זה יכול באמת להראות לכם עד כמה חשוב לא להחזיק באשליות לגבי עניינים אלה. מעל הכול, אל לנו להשלות את העצמנו ולהאמין שאנו חודרים לרוחניות מסוג מיוחד כשאנו יורדים לתוך ישותנו הפנימית דרך תחושת האחדות המיסטית עם האלוהי. לא, שם אנו יורדים רק למה שהאף שלנו נותן לנו בתוכנו; המיסטיקנים האהובים ביותר מביאים לנו בתיאורים שלהם משהו ממה שהם הרגישו בתוך עצמם באמצעות חוש הריח שממשיך להפעיל את השפעותיו פנימה.

כעת אתם יכולים לראות שכשמדברים ממעבר לסף, כשמדברים מתוך עולם הרוח על ענייני העולם הזה, יש לדבר במילים שונות לחלוטין מהמושגים שאנשים מן הצד הזה יוצרים לעצמם. הדבר לא צריך להפתיע אתכם, מפני שאין לצפות שעולם הרוח מעבר לסף יהיה סתם שכפול של העולם הפיזי. ניתן לחוות שכפולים אלה רק במקרה אחד: כשקוראים את התיאורים של העולמות הגבוהים באזוטריקה האסלאמית, או את התיאורים של הדווכאן שמר לידביטר[4] מביא. שם בתיאורים אלה, עם מעט מאד שינויים, אפשר למעשה לפגוש בשכפולים של עולם זה. אנשים מרגישים שזה מאד מנחם, במיוחד אותם האנשים שנהנים מסגנון חיים אלגנטי מסוים, עם בגדים מהודרים וסיפוק התיאבון והתשוקות שלהם כאן במישור הפיזי. ניתן לראות לעתים קרובות שהם מצפים להיכנס לאחר המוות לאורח חיים בדווכאן שלא שונה מהחיים כאן, כפי שמר לידביטר אכן מתאר אותם. מי שצריך לתאר את האמיתות לגבי עולמות הרוח אינו נמצא במצב נוח זה. עליו לספר לכם שהתחושה של היותנו חדורים ברגש של אלוהים מובילה להשלכה פנימית של הריח, ושהמיסטיקן למעשה אינו מגלה לאוקולטיסט האמיתי יותר מאשר האופן בו הוא מריח בפנים. אין מקום לסנטימנטליות בהתבוננות הממשית בעולם מנקודת מבט רוחנית. כבר אמרתי זאת פעמים רבות. אם אנו באמת חודרים לעולם הרוח, העניינים נעשים רציניים במידה כזו שאפילו לדברים קטנים יש לתת מילים שונות מאלה שאנו משתמשים בהן כאן, ושהמילים עצמן מקבלות משמעות הפוכה לחלוטין. פרושה של החדירה אל עולם הרוח איננו רק תיאור של רוחות רפאים של העולם הפיזי הזה. במקום זאת, עלינו להתחזק, מפני שחלק גדול ממה שנחווה שם הינו ההפך מהעולם הפיזי כאן; מעל הכול, הוא ההפך ממה שנעים.

רציתי להציג בפניכם היום את נקודת המבט הזאת כדי להעביר לכם הרגשה יותר כללית לגבי מה שבאמת נדרש מהעידן שלנו. כשמקשיבים למה שנאמר היום במערב (הדברים שונים במידה מסוימת ככל שמתרחקים יותר מזרחה), כשמפרשים מחשבה על פי הדרך המערבית, לעתים קרובות שומעים את האמירה הבאה: לא ניתן להביע זאת ככה בצרפתית; אי אפשר לומר זאת באנגלית. ככל שנעים יותר מערבה, אמירות אלה נעשות נפוצות יותר. הדבר מרמז על התקשרות למימד הפיזי, על כך שבמימד הפיזי כבר התרחשה התקשות לעומת העולם האמיתי. מהי החשיבות של המילים? מה שחשוב הוא שבני האדם יתעלו מעבר למילים ויגיעו להבנה הדדית. אולם אז, עלינו להיות מסוגלים לשחרר את המילים מהאובייקטים, ולא רק זאת, אלא עלינו להיות מסוגלים לשחרר אפילו את הרגשות הסובייקטיביים שקיבלנו בעולם החושי. אם חוש הריח נחשב לחוש נחות, זהו שיפוט ערכי שהושג בעולם החושי. באופן דומה, אם הדבר התואם לחוש הריח בחיים הפנימיים, כלומר המיסטיציזם, נחשב למשהו נשגב יותר, גם זו דעה שהושגה בעולם החושי. מהצד השני של הסף, האירגון של חוש הריח הינו בעל משמעות מיוחדת מאד, בעוד שהמיסטיציזם, כשרואים אותו ממעבר לסף, איננו משהו כל כך נעלה. זאת מפני שהמיסטיציזם הינו למעשה תוצר של העולם החומרי, הפיזי, כי הוא מייצג את האופן בו בני אדם שנשארים למעשה מטריאליסטים מנסים לחדור לעולם הרוח. הם רואים בכל דבר הקיים כאן במישור הפיזי חומר בלבד. הכול נחות מדי, חומרי מדי מבחינתם. לו הם היו חודרים למה שקיים למעשה בחוץ, הם היו מגיעים ישירות לעולם הרוח, לממלכת ההיררכיות. במקום זאת, הם שוקעים אל תוך ישותם הפנימית, מגששים וממשמשים בחומר מתחת לעור של עצמם. נכון שזה נראה להם כרוח עליונה. אך אין מדובר בלחדור באופן מיסטי לתוך הגוף שלנו דרך התופעות הרוחיות-נפשיות שלנו; אלא מדובר בלחדור דרך התופעות החומריות, התופעות של העולם החושי, אל עולם הרוח, להיכנס לעולם ההיררכיות, לעולם של ישויות רוחיות. לעולם לא נגיע לאימפולסים שמובילים שוב לעליה, עד שהאנושות לא תהיה מוכנה לקבל דעות כאלה, ולא תאפשר לנו לדבר על העולם במונחים אחרים מאלה שהשתמשנו בהם בארבע מאות השנים האחרונות. שום דבר לא יתקדם, עד שלא ננסח גם את ההשקפות החברתיות שלנו מתוך מושגים שעברו טרנספורמציה מלאה כזאת. אם ברצוננו להישאר במה שהישגנו עד כה, ולבסס את הפעילות החברתית שלנו רק על זה, אנו נגלוש יותר ויותר עמוק לתוך הידרדרות העולם המערבי.

על מה מתבססת דעה כמו זו של אוסוולד שפנגלר?[5] היא מתבססת על העובדה, שלמרות שיש לו חשיבה מבריקה, הוא מסוגל לחשוב רק במונחים של המושגים הרגילים השולטים בעולם המערבי היום. את אלה הוא מנתח ומגיע למסקנה – נכונה למדי במונחים של המושגים האלה – שעוד לפני תחילת המילניום השלישי הבַּרְבָּרִיזְם יתפוס את מקומה של התרבות שלנו. אם מדברים איתו על אנתרופוסופיה, פניו יהיו אדומות, כי הוא לא יכול לסבול אותה. לו הוא היה מבין מה יכול להיכנס לתוך בני האדם באמצעות האנתרופוסופיה, ואיך היא יכולה להחיות אותם, אז הוא היה רואה שאת ההידרדרות ניתן לעצור דרך האנתרופוסופיה בלבד, שהיא הדרך האחת והיחידה להגיע שוב לעליה.

——————————————————————————

  1. רודולף שטיינר: חוכמת האדם, הנפש והרוח, GA 115; חשיבה אנושית וחשיבה קוסמית,;GA 151 היסטוריה קוסמית ואנושית, כרך I ו-II, 170/171 GA
  2. רודולף שטיינר: כיצד קונים דעת העולמות העליונים GA 10
  3. Mechthild von Magdeburg (1207-1290), מיסטיקנית; תרזה הקדושה, 1515-1582, קדושה מספרד; Johannes vom Kreuz (Juan de la Cruz): 1542-1591, מיסטיקן ותאולוג, רפורמטור של מסדר הכרמליתים; Meister Eckhart: 1260-1327, מיסטיקן דומיניקני; Johannes Tauler: 1300-1361, תלמידו של מייסטר אקהרט, מיסטיקן, מטיף דומיניקני.
  4. Charles Webster Leadbeater : 1847–1934, אישיות בולטת בחברה התיאוסופית.
  5. Oswald Spengler: 1880-1936, הידרדרות המערב, מינכן, 1922

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *