רודולף שטיינר

סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 1

6 באוגוסט 1920

עלי להתחיל בהערה המשמחת שבחזרתי^[1] פגשתי חברים רבים מאד שנמצאים כאן בדורנאך בפעם הראשונה. הם באו כדי להתעדכן על מה שקורה בדורנאך ועל המשך הדרך מכאן בתנועה האנתרופוסופית שלנו. אני מקבל בברכה את כל ידידינו שזה עתה הגיעו, ומקווה שהודות לשהותם כאן איתנו הם יוכלו לקחת איתם בחזרה השראות חדשות רבות. בין החברים שאנו יכולים לברך כאן שוב, ישנם רבים שלא ראינו כבר שנים. עובדה זו, ביחד עם דברים רבים נוספים, מצביעה ללא ספק על הקשיים של התקופה בה אנו חיים. אני חזרתי לפני זמן קצר מביקור בשטוטגרט, ביקור בו הייתי עסוק במשימות הרבות והשונות שעולות בתחום העבודה האנתרופוסופית שלנו. בין היתר, זה כלל את הסיום של שנת הלימודים הראשונה בבית הספר וולדורף^[2] שהוקם בשטוטגרט. בית ספר וולדורף זה שייך לאותם מוסדות שמגלמים בצורה בולטת ביותר את הרעיונות של תנועתנו הרוחנית האנתרופוסופית. למרות שקבענו סטנדרטים גבוהים, סיום שנת הלימודים הראשונה הראה שיש לנו סיבה טובה לשביעות רצון. אני יכול לומר זאת מפני שניתן להישאר אובייקטיבי גם אם אתה מעורב בפרויקט בכל ליבך, ואפילו אם, במובן מסוים, יזמת אותו.

מעל לכול, משמח לראות איך הצוות של בית הספר וולדורף הבין לגמרי כיצד לפעול מתוך בסיס אנתרופוסופי מלא, כפי שהייתה הכוונה מלכתחילה. הנסיבות של ימינו דרשו שבסיס אנתרופוסופי זה לא ייצור בית ספר שמלמד השקפת עולם מסוימת, בית ספר בו ילמדו אנתרופוסופיה. זאת מעולם לא הייתה הכוונה. לכן, דאגנו לכך שהוראת הדת תוכל להיות בידי כומר פרוטסטנטי עבור ילדי הורים פרוטסטנטיים שביקשו שילדיהם יקבלו שעורי דת פרוטסטנטית, ובידי כומר קתולי עבור הילדים הקתוליים. רק אלה שלא רצו להימנות בין הדתות הקיימות קיבלו בנפרד צורה של הוראה דתית אנתרופוסופית. חוץ מעניין זה, בוודאי שמעולם לא שקלנו להקים מוסד שילמד השקפת עולם מסוימת. כל המאמצים הופנו להקמת בית ספר בו נוכל הפעם ליישם באופן ישיר בהוראה ובחינוך של הילדים את האימפולסים המעשיים של הוראה, הנובעים מנקודת המבט והרצון של מדע הרוח שלנו. מטרתנו הייתה שהאימפולס האנתרופוסופי יתבטא לא בתוכן השיעורים, אלא באופן בו מלמדים את השיעורים, באופן בו מטפלים במערכת הבית ספרית כולה; שאימפולס זה יתבטא בדרך הספציפית של הוראה, ובשיטותיה השונות. ברגע שאנתרופוסוף מעורר את השיעורים שלו באמצעות רצונו האנתרופוסופי, ההפריה של התהליך הלימודי מראה בדיוק איזו השפעה מחיה יש לאנתרופוסופיה כאשר מיישמים אותה באופן זה.

לכל אורך שנתו הראשונה של בית הספר וולדורף, תמיד הייתה לי הזדמנות לעקוב אחרי ההתקדמות בו. שוב ושוב, שהיתי שם במשך שבוע או שבועיים. הייתה לי ההזדמנות להסתכל בהוראה ובהתפתחות הכיתות השונות. למשל, ראיתי איך ידידנו, דר’ שטיין,^[3] הצליח להפיח רוח חיים בשיעורי ההיסטוריה שלו עם תלמידים בוגרים יותר על ידי כך שהביא אימפולסים אנתרופוסופיים לתוך ההיסטוריה. האנתרופולוגיה, כפי שדר’ ואן הידהברנט לימדה אותה בכיתה ה’, יצאה מהשעמום הקיים ברוב בתי הספר שלנו כשהיא החדירה אותה באופן אמיתי ברצון אנתרופוסופי. יכולתי להביא עוד דוגמאות רבות כדי להראות לכם בברור שמבלי ללמד אנתרופוסופיה מופשטת בכל דרך שהיא, הנושא הלימודי מתמלא חיים הודות לשיטה ולאופן בו הוא נלמד ומופרה על ידי האנתרופוסופיה. יישום מעשי זה של עוצמת המטרה של האנתרופוסופיה מראה שהאנתרופוסופיה אינה צריכה להישאר פילוסופיה מופשטת, מרוחקת, אלא יש בהחלט ביכולתה להשפיע על הפעילות האנושית, למרות שלצערנו יש לנו מעט הזדמנויות לחדור לעניינים של בני האדם, חוץ מאשר בתחומים מוגבלים כמו זה של בית הספר וולדורף. עכשיו, כשסיימנו את השנה הראשונה, קרה משהו שאולי נראה כעניין חיצוני בלבד, אבל, כפי שאסביר זאת, היה זה אירוע בעל משמעות פנימית גדולה מאד. התרחש כאן חידוש גורף. מדובר בתעודות הציונים.

שיטת הציונים היא באמת אחד מההיבטים האומללים ביותר של בתי הספר שלנו. באופן שיטחי, על המורים להעריך את השיגי תלמידיהם במספרים מ-1, 2, 3, 4, ל-5 וכו’, שיטה שמחניקה באופן מזוויע את עצם טבעם של בתי הספר. התעודות שלנו מבוססות על פסיכולוגיה חינוכית ממשית, על יישום מעשי לחלוטין של הפסיכולוגיה האנושית. בסוף שנת הלימודים הראשונה, המורים הגיעו למקום בו היה ביכולתם לכתוב תעודה לכל ילד בהתאם לאופיו וליכולותיו, ולתאר באופן אינדיבידואלי את הפוטנציאל להמשך צמיחה והתקדמות. אף תעודה לא הייתה דומה לשנייה. לא היו מספרים שמייצגים ציונים. במקום זאת, דרך ההבנה האינדיבידואלית של המורה את תלמידו, התלמיד קיבל תיאור של מאפייני אישיותו. כבר במהלך שנת הלימודים הראשונה, המורים שאפו להבין לעומק את נפשו של כל אחד מתלמידיהם, כך שהצליחו לכתוב בתעודה שיר קצר verse) – כמה שורות הנכתבות בצורה פיוטית), המותאם לאופיו האינדיבידואלי של כל תלמיד.

תעודות אלה מהוות חידוש. אולם אין להסיק שניתן לחכות אותו או להטמיע אותו בקלות במקומות אחרים, מפני ששינוי זה אירע הודות לרוח בית הספר וולדורף כולו, ומבוסס על השימוש האינטנסיבי ביותר בפסיכולוגיה חינוכית במהלך שנת הלימודים הראשונה. למדנו בקפדנות מהם הגורמים לתופעות פנימיות מסוימות בהתקדמות מהירה או איטית יותר של כיתה מסוימת, וכבר במהלכה של השנה הראשונה, הגענו למספר גילויים שהיו מפתיעים במובנים מסוימים. למשל, למדנו שאופי הכיתה לובש צורה ספציפית אם יש מספר זהה של בנים ובנות. האופי שונה לחלוטין אם יש רוב של בנים ומיעוט של בנות, ומשתנה שוב אם יש בכיתה יותר בנות מבנים. היו לנו את כל הדוגמאות הללו בכיתות שלנו. הגורמים האלה, שקשה לאמוד אותם ושבמקומות אחרים אינם נלקחים בחשבון בכלל, מהווים בהרבה מובנים את האלמנט המכריע בכיתה.

כשרוצים להביע היבטים מסוימים של הפסיכולוגיה, ומנסים לתאר אותם במספר מילים, כבר פספסנו את הנקודה החשובה באמת. בימינו, הנוהג השולט והמגוחך הוא שאנשים מנסים להביע דברים במילים באופן נוקשה מדי. לא ניתן לחקור את הדברים לעומק אם רוצים להביע אותם במבנים מילוליים שמגבילים ומצמצמים אותם. עלינו להיות מודעים לכך שאם מתארים דברים באופן זה, ניתן אך ורק לרמוז למהותם האמיתית.

כמובן, אנו תמיד נמצאים במצב משונה כאשר אנו מדברים על התוצאות של מדע הרוח האנתרופוסופי שלנו. בית הספר וולדורף, בו המורים הוכיחו את עצמם כמתאימים באופן יוצא מן הכלל להגשים את משימתם, יכול להצדיק את עצמו רק מפני שהתאספו שם מספר בני אדם מוכשרים ביותר, ובעלי הכשרה פדגוגית מתאימה ביותר. חבל שבכל מאמץ לבצע משהו במובן המעשי של הדבר, אנו פוגשים, הרבה יותר ממה שאנשים חושבים, מחסום אחד גדול: חוסר באנשים בעלי הכשרה מתאימה. היום יש מחסור באנשים שמוכשרים למשימות אמיתיות בחיים. במקרה שלנו, הקושי יהיה עוד יותר גדול אם נחליט להקים בית ספר נוסף. יהיה הרבה יותר קשה למצוא אנשים מתאימים, מוכשרים באמת ומסוגלים לעבוד ברוח מדע הרוח האנתרופוסופי מפני שבית הספר הקיים כבר משך אליו כמובן את כל אלה שיכולנו לשקול את מועמדותם ברצינות. אולם אין ספק שהפעם הישגנו משהו חשוב בתחום מסוים. אך עלי לומר שזה כמו אי. במהלך שנת הלימודים הראשונה הופיעה שיטה רוחנית של חינוך הנובעת באמת מיסודות האנתרופוסופיה. אך זהו אי מוקף בחופים. מעבר לחופים האלה, הקשרים הכספיים והכלכליים של בית הספר מושפעים מהירידה הגדולה בחיים הכלכליים והפוליטיים של ימינו. כאן נמצאות הבעיות. אנו רואים שהתחזיות שלנו אינן מה שאמורות להיות; הן אינן טובות כפי שהיו צריכות להיות אם נתחשב בהישגים שלנו. אך האם מישהו מבין, אפילו במעט, מה בית הספר וולדורף יצר על בסיס הרוח?

בית הספר וולדורף נוסד על ידי ידידנו מולט (Molt) כדי שהילדים של המועסקים בבית החרושת וולדורף-אסטוריה יוכלו לקבל השכלה. כבר בשנה הראשונה, ילדים רבים מבחוץ, שלא היו קשורים לבית החרושת, הפכו להיות תלמידים בבית הספר; יש כעת בערך 280 תלמידים. נרשמו תלמידים חדשים רבים, אבל מבית החרושת וולדורף אסטוריה אין לנו יותר מאלה שכבר למדו כאן מקודם, בנוסף למספר ילדים שבינתיים הגיעו לגיל בית ספר. אם הכול הולך כשורה, ואם נוכל לפתור את הבעיות הכלכליות ובעיות אחרות, אם נשפוט על פי הבקשות הנוכחיות להרשמה, יהיו לנו מעל ל-400 תלמידים בבית הספר שלנו. זה אומר שיהיה עלינו לבנות, להעסיק מורים נוספים, להקים כיתות מקבילות. כל זה חייב לקרות! במובן מסוים יהיה זה מבחן מכריע שיראה האם ההבנה הכספית של הצרכים שלנו על ידי המעורבים בכך יכולה לעמוד בקצב של מה שדוחף אנשים כל כך רבים מבחוץ להביא לנו את ילדיהם. נראה לי אירוני שאמא של אחד התלמידים שלנו הוצגה בפניי במסדרון בית הספר כאשתו של שר בממשלה. אפילו אלה שקשורים לממשלה הנוכחית מביאים עכשיו את ילדיהם לבית הספר וולדורף!

יש ללמוד כמה מהנושאים האלה יותר בקפדנות גם בהקשר החברתי שלהם. אז, אולי, יהיה אפשר להבין את הצרכים האמיתיים של החברה שלנו ואיך מוסדות כמו בית הספר וולדורף יכולים לספק אותם.

מדי פעם בית הספר וולדורף סבל עקב שטחיות מסוימת, שהיא אחת מהתכונות המאפיינות את זמננו, כפי שציינתי זאת פעמים רבות. הנהגת בית הספר הייתה צריכה להתמודד פה ושם עם אנשים שרצו לבוא לביקור לזמן מה, כלומר ניסו קצת לרגל אחר מה שקורה. אבל אין כל כך הרבה מה לראות. מה שכן חשוב הוא כל הרוח הפועלת בבית הספר, והוא פשוט הרוח האנתרופוסופית. אנשים שאינם מסוגלים לעשות את המאמץ לקרוא ספרים אנתרופוסופיים ושמקווים לראות משהו אם יבקרו בבית הספר, היו מפיקים יותר תועלת מהעמקת הידע שלהם באנתרופוסופיה. כי את מה שמעניקה הרוח לבית הספר וולדורף ומה שעומד ביסודו ניתן לראות רק באימפולסים הרוחניים שמהווים את הבסיס לחיים הרוחניים האנתרופוסופיים. הסברתי לעתים קרובות לאלה שנכחו בהרצאות שלי כבר זמן מה שהיום, החיים הרוחניים האנתרופוסופיים אינם מיועדים רק לאינדיבידואל המחפש דרך לצאת מהמצוקה הנפשית שלו ומהקשיים בחייו בכוחות הרוחיים של העולם. כיום, מדע הרוח חייב לתת מענה לצורך ולהידרדרות של העידן שלנו. אולם אז, ההבנה של מה שיש למדע הרוח להציע יפגוש את ההבנה המיוחדת שאדם יכול היום להביא לכל דבר בעל טבע רוחני. כאשר מדברים על מדע הרוח, לעתים קרובות יש צורך לדבר בשפה שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה. ניתן לומר שבמובן מסוים, המילים מקבלות משמעות חדשה דרך מדע הרוח. הכרחי שנרגיש ונחוש זאת.

היום הייתי רוצה להציג בפניכם כמה דברים שיכולים להמחיש עד כמה חשוב לא רק שנהיה מוכנים לשמוע איך מביעים השקפת עולם שונה במידת מה במונחים רגילים, אלא גם שנלמד לקבל את המילים באופן שונה ברגש שלנו.

נתחיל עם מקרה ספציפי. כשמדברים כיום על אידיאולוגיה כלשהי, מכנים אותה בשם מופשט: מטריאליזם, אידיאליזם, ספיריטואליזם, וכולי, ואנשים בטוחים למדי שהם יכולים להבחין בין מה שנכון ומה שלא נכון. איש הדוגל במטריאליזם בא לספיריטואליסט, למשל, ומסביר לו את דרך חשיבתו, איך הוא רואה את המחשבות של האדם ואת רגשותיו כתוצרים של המוח. הספיריטואליסט עונה: “חשיבתך איננה נכונה. אני יכול להפריך דרך ההיגיון את מה שאתה טוען!” או אולי: “העובדות סותרות זאת!” בקיצור, העיקר הוא שכיום, כשאנשים מדברים על נושאים הקשורים בהשקפות עולם, אידיאולוגיה אחת נחשבת לנכונה, והשנייה למוטעית. הספיריטואליסט מניח שרק לו יש את הפילוסופיה הנכונה, ורוצה להוכיח שהמטריאליסט טועה, ולשכנע אותו שיהיה לו טוב יותר אם יהפוך לספיריטואליסט.

למדע הרוח אין כל קשר לדרך זו. הוא אינו רוצה להוביל להבנה הגיונית שונה מזו של השקפות עולם אחרות. מדע הרוח, אם הוא באמת ממלא את משימתו, חייב להפוך לפעולה המבוססת על הבנה. במדע הרוח, הידע חייב להפוך לפעולה, פעולה בהקשר העולם הקוסמי כולו. אסביר זאת בעזרת מספר דוגמאות. כיום, כשאנשים מסתכלים על העולם באופן נאיבי, אך בנטייה מטריאליסטית כלשהי, כשהם מפנים את עיניהם ואת אוזניהם כלפי חוץ, שומעים צלילים, שמים לב לצבעים, וחווים חום ותחושות אחרות, הם קולטים את העולם החומרי החיצוני. אם הם יהפכו למדענים, או פשוט יספגו באמצעים פופולריים את מה שהמדע רוצה להציג, הם יבנו לעצמם, או פשוט יקבלו מושגים מסוימים שמקורם בשילוב של כל הצבעים, הצלילים והאלמנטים של חום ואחרים שניתן להתבונן בהם בעולם החיצוני. ישנם אנשים הטוענים שכול מה שהאדם רואה הוא, קודם כול, אך ורק תופעה חיצונית. אך בדרך כלל הם אינם מעמיקים דיים ברעיון זה. למשל, אנשים רואים קשת בענן. כתוצאה מהחינוך שקיבלו, כשהם מביטים בקשת, הם משוכנעים שהקשת היא רק מראית עין, שהם אינם יכולים ללכת למקום בו נמצאת הקשת, לשים עליה רגל ולצעוד לאורך גשר הקשת כאילו שהוא אובייקט מוצק. אנשים משוכנעים שלא ניתן לעשות זאת, שהקשת הינה רק מראה, תופעה שמופיעה ואז שוב נעלמת. הם משוכנעים שמדובר במראית עין, מפני שהם אינם מסוגלים לבוא במגע עם היבט זה של העולם החיצוני באמצעות חוש המגע. לדעתם, ברגע שניתן לנגוע או לתפוס משהו, הוא כבר אינו מראית עין באותה מידה, למרות שבמקרים מסוימים הפילוסופיה של ימינו טוענת את ההיפך. בכל מקרה, הרשמים של חוש המגע, למשל, נחשבים באופן אינטואיטיבי כמשהו שמבטיח מציאות חיצונית שונה מהמציאות של תופעת הקשת בענן.

למרות כל זאת, כל מה שקולטים החושים החיצוניים שלנו מהווים עולם תופעות בלבד, אולי שונה בהשוואה למראה של הקשת בענן, אך עדיין עולם של תופעות. לא משנה לאיזה מרחק אנו מפנים את מבטנו, וכמה רחוק אנו מסוגלים לשמוע, בכל מה שרואים, שומעים או קולטים בחושים אחרים, אנו עוסקים בתופעות בלבד. ניסיתי להסביר זאת בהקדמה לכרך השלישי של הכתבים המדעיים של גתה.^[4] אנו עוסקים באריג של תופעות. כל מי שמתאמץ באמצעות ניסויים או כל קומבינציה של הגיון טהור למצוא חומר בממלכת התופעות צועד על שביל ללא מוצא. אין שם חומר. יש לנו עסק אך ורק עם עולם של תופעות.

זה בדיוק מה שכל מדע הרוח מגלה: בעולם החיצוני, אנו עוסקים עם עולם של תופעות בלבד. מי שדוגל בהשקפת העולם של ימינו יסיק מכך שאין זה בכלל נכון לחפש חומר בממד התופעות. האנתרופוסופיה אינה יכולה להסכים עם גישה זו; עליה להביע זאת אחרת: עקב הקונפיגורציה של שכל האדם, הוא מגיע לנקודה בה הוא רוצה לחפש אחר החומר באריג התופעות בתנועה, לחפש שם בחוץ אטומים, מולקולות וכו’, שהם נקודות מנוחה בתוך התופעה. יש שמדמיינים אותם ככדורים זעירים, אחרים כנקודות אנרגיה וגאים בגישתם; אחרים, יהירים עוד יותר, חושבים עליהם כפיקציה מתמטית.

אולם מה שחשוב איננו האם חושבים עליהם ככדורים קטנטנים, כמקורות אנרגיה או כפיקציה מתמטית, אלא האם חושבים על העולם החיצוני במונחים אטומיסטים. זה מה שחשוב. אך עבור מדען הרוח, אין זה רק לא נכון לחשוב באופן אטומיסטי. סוג המושג שקובע מה נכון ומה לא מבוסס אולי על הגיון בריא, אך הוא מופשט, ומדע הרוח עוסק במציאויות. אני מדגיש ומבקש מכם לקחת את הדבר מאד ברצינות כשאני אומר שמדע הרוח עוסק במציאויות!

זו הסיבה לכך שחייבים להחליף במשהו ממשי מושגים מסוימים שהפכו לקטגוריות לוגיות בלבד עבור השקפת העולם המופשטת של היום. זו הסיבה לכך שבמדע הרוח אנו לא רק אומרים שמי שמחפש אטומים או מולקולות בעולם החיצוני חושב בצורה לא נכונה; באופן זה של חשיבה עלינו לראות חשיבה חולה, לא בריאה. עלינו להחליף את המושג הלוגי “לא נכון” במושג הממשי של חולי, של מחלה. עלינו להצביע על מחלה ממשית בנפש – ואין זה משנה מהו מספר האנשים הסובלים ממנה – שמתבטאת בחשיבה אטומיסטית. מצב זה הינו מצב של רפיון שכל. חשיבה אטומיסטית איננה רק לא נכונה מבחינה הגיונית, אלא היא ביטוי של רפיון שכל; במילים אחרות, זהו עדות לרפיון שכל אם מחפשים בעולם החיצוני משהו אחר מתופעות שבסופו של דבר שוות ערך לתופעת הקשת בענן. יחסית קל לאנשים בעלי השקפות עולם אחרות לסדר את הדברים: הם עושים זאת על ידי הפרכה. להצליח להפריך משהו נחשב להישג. אולם במדע הרוח, אף מסקנה סופית לא הושגה מעולם על ידי הפרכה; חשוב להתייחס לחיי נפש בריאים או לא בריאים, לתהליכים ממשיים שמתבטאים בישות הפיזית, הנפשית והרוחית השלמה של האדם. חשיבה אטומיסטית הינה חשיבה לא בריאה, לא רק חשיבה שגויה. באורגניזם של האדם מתרחש תהליך לא בריא כאשר חושבים בצורה אטומיסטית. זה דבר אחד שעלינו להבין בצורה ברורה לגבי התופעות של העולם החיצוני ולגבי העובדה שלעולם החיצוני יש אופי של מראית עין.

עלינו להבין בצורה ברורה עוד דבר הקשור לחיים הפנימיים שלנו. אנשים רבים מחפשים את הרוח בתוך עצמם. קודם כול, לא ניתן למצוא את הרוח במימד הפנימי של האדם. התבוננות אובייקטיבית בכל צורה מופשטת של מיסטיקה מאמתת זאת. מה שכיום נקרא לפעמים – או יותר נכון, לעתים קרובות – מיסטיקה, עשויה מהרהורים של האדם בתוך תוכו, מניסיון לחפש ידיעה עצמית דרך הסתגרות בהרהורים מופנמים. מה מתגלה באמצעות פרקטיקה של מיסטיקה חד-צדדית כזו? בוודאי מתגלים דברים מעניינים. כשמתבוננים לתוך הישות האנושית ומוצאים את כל אותן חוויות פנימיות נעימות שמכונות מיסטיות – מה הן באמת? הן בדיוק הדברים שמפנים אותנו לקיום החומרי. איננו מגלים את החומר בעולם החיצוני בו נמצאות התופעות החושיות; אנו פוגשים את החומר בישותנו הפנימית. כעת אנו יכולים לאפיין את הדברים הללו בצורה נכונה. כשמסתכלים על כך מנקודת המבט המקיפה ביותר, המטבוליזם של הגוף הוא זה שרותח וגועש שם בתוך פנים האדם ונדלק בתודעה כמיסטיקה חד-צדדית, שרבים מפרשים בצורה שגויה כרוח הנמצאת בישות הפנימית. אין זה הרוח, אלא הלהבה של המטבוליזם בתוך האדם. אנו מוצאים את החומר לא בעולם החיצוני, אלא בתוך עצמנו. אנו מוצאים אותו בדיוק באמצעות מיסטיקה חד-צדדית. בגלל זה אנשים רבים מאד שאינם רוצים להיות מטריאליסטים משלים את עצמם. הם מתרצים את רצונם לא להיות מטריאליסטים בטענה: “בחוץ יש חומר גס; אני אתעלה מעבר לו ואפנה אל ישותי הפנימית, כי שם אמצא את הרוח.”

למעשה הרוח איננה בחוץ ואיננה בפנים. בחוץ ישנן התופעות השזורות אחת בשנייה. בתוכנו נמצא החומר, סובסטנציה רותחת וגועשת ללא הרף. עיבוד מטבולי זה של החומר מדליק את הלהבות שקופצות לתודעה ויוצרות רשמים מיסטיים. המיסטיקה הינה החומר הפיזי של המטבוליזם שנקלט באופן פנימי. זה משהו שאי אפשר להפריך באופן הגיוני, אלא יש להתחקות אחריו עד לתהליכים הממשיים המתרחשים כאשר האדם נכנע באופן חד-צדדי למטבוליזם.

כשם שהאמונה שניתן למצוא סימנים של חומר בעולם החיצוני מצביעה על רפיון שכל – כלומר מחלה של הישות הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם – כך גם עיסוק חד-צדדי במיסטיקה מצביע על מחלה גופנית. הוא מצביע למשהו שנשמע די מעליב אם מביעים זאת בצורה בוטה. ועם זאת, עלינו להשתמש בביטוי שנאמר כביכול מהצד השני של שומר הסף ופירושו “ילדותיות.” כמו שחשיבה אטומיסטית לגבי העולם החיצוני מצביעה על רפיון שכל, כך הופכים לילדותיים כאשר נכנעים למיסטיקה שרוצה לחוש את הרוח בסערה של המטבוליזם הפנימי.

כמובן, יש גם צד טוב לילדותיות. כשאנו מתבוננים בילד, רואים בו הרבה רוח, ובמקרים רבים לבביות של אדם קשורה בכך שהוא שומר על הרוח הילדותיות עד לגיל מתקדם. כשמסתכלים על העולם מהצד השני של הסף, אנו רואים שהרוח הוא זה שיוצר, למשל, את מוח הילד, אותו רוח שמלווה אותנו מעולם הרוח כשאנו נכנסים לעולם הפיזי דרך ההתעברות או הלידה. הרוח פעיל ביותר בילד. מאוחר יותר, הוא הולך לאיבוד. לכן, המילה ילדותיות אינה צריכה להתפרש כעלבון במקרה זה, היא רק מציינת את הרוח שמעצב את המוח מתוך מסה פחות או יותר כאוטית של חומר. אך מאוחר יותר, אם רוח זה, שמעצב באופן ממשי את מוח הילד, אינו מזרים את עצמו במידה מספקת לחשיבה לוגית, להתנסות, למה שהחיים מביאים, אם, במקום זאת, הוא פועל בצורה חד-צדדית, ומתעלם מהחוויות הפיזיות האינדיבידואליות, אם הוא ממשיך לפעול כמו שהוא פעל בשבע השנים הראשונות, אז במקום שהאדם יתבגר מבחינה אינטלקטואלית, הוא יהפוך לילדותי. הילדותיות הינה תכונה הנמצאת לעתים קרובות אצל מיסטיקנים רבים מאד, במיוחד היהירים שביניהם. הם רוצים לחיות ולפעול באותה רוח שלמעשה אמורה להיות פעילה באורגניזם של הילד. אך הם שמרו על רוח זו, ומאחר שההישג שלהם מאד מרשים אותם, הם מתבוננים בה בהתפלאות בתודעה שלהם, ומאמינים, מתוך המיסטיקה החד-צדדית והמופשטת שלהם, שהם קולטים רוחניות גבוהה יותר, כאשר למעשה זה משהו הקשור במטבוליזם שלהם בלבד.

שוב, אין רק צורך שנוכיח שהמיסטיקן החד-צדדי טועה, אם אנו מבוססים היטב במדע רוח בעל אוריינטציה אנתרופוסופית. עלינו להראות שזהו סימן של מבנה רוח, נפש וגוף חולה כאשר האדם מהרהר באופן חד-צדדי בתוך ישותו הפנימית ומנסה על ידי כך למצוא את הרוח.

הבאתי את שתי הדוגמאות הללו, המוכרות לכם מהספרות האנתרופוסופית, כדי להדגיש עד כמה הדברים הופכים לרציניים מנקודת מבט מסוימת כשאנו עוזבים את החיים הרוחניים הרגילים של ימינו, וצוללים לתוך חיים רוחניים אנתרופוסופיים. שם, כבר איננו עוסקים במשהו כל כך חסר משמעות כמו “נכון” או “לא נכון.” כעת זה הופך לשאלה של מצבים “בריאים” או “חולים” בתפקודים האורגניים. ברמה גבוהה יותר, משהו שהולך לכיוון אחד חייב להיחשב לבריא, בעוד שמשהו שהולך לכיוון אחר חייב להיחשב לחולה. הייתי רוצה שתבינו ממה שנאמר שמדע הרוח הינו ידע אקטיבי; הוא אינו יכול לעמוד במקום ברמה של ידע רגיל, אלא הופך למשהו ממשי. תהליך הידע, במידה בה הוא מתבטא במדע הרוח, הינו משהו שמתרחש באופן ממשי באורגניזם האנושי.

באופן דומה עלינו להגדיר את האלמנט שחי בתחום הרצון. כשאנו מדברים על תחום הרצון בתקופה שלנו – תקופה שחדורה באותה הידרדרות גרנדיוזית שדיברנו עליה לעתים קרובות – כשאנו מדברים על מה שמתפתח לאימפולסים של רצון אנושי ומנסים להגדיר את אופיים, אז אנו אומרים: האדם הינו טוב או רע. שוב, אנו עוסקים בקטגוריות אתיות – טוב ורע – שכמובן הכרחיות בדיוק כמו הקטגוריות הלוגיות. ועם זאת, ממה שעולה מתוך האימפולסים של מדע הרוח, אין זו רק שאלה של מה הכוונה כשמגדירים מעשה מסוים של אדם כטוב ומעשה אחר כרע. כשאנו מתארים מעשה מסוים כטוב, אפילו בהקשר קרמתי, בדובר באיזון באופן זה או אחר בין הטוב לרע. אנו מתכוונים למשהו ששייך לשיפוט האתי של האדם.

כל פעם שאנו עולים למימד של מדע הרוח, עלינו לזהות שמה שפועל שם הוא אופן מסוים של חשיבה, רגש ורצון אצל בני האדם שמוביל למעלה להתפתחות ולהתקדמות באבולוציה. מצד אחד, קיים טוב מופשט. הוא ערך מוסרי נעלה, אך אפילו זה מופשט מבחינה אתית. אך כשמדובר באימפולסים מדעיים-רוחיים, על האדם לא רק לעשות טוב, או רק לעשות את הטוב שייתן לו להיחשב כאדם טוב מבחינה אתית. אדם יכול לעשות, לחשוב או להרגיש רק את מה שמקדם את העולם בהתפתחותו בעולם החושי החיצוני; או הוא יכול לעשות משהו שהוא לא רק רע, ומוביל לגינוי מוסרי, אלא יש לו גם השפעה הרסנית על כוחות העולם. זה מה שהתכוונתי לתאר בשער ההתקדשות^[5], בו סטרדר וקפסיוס משוחחים, ומצביעים על כך: כל מה שנעשה כאן בעולם החושים ונתון לשיפוט של טוב ורע הופך לתופעות מעבר למסכי הקיום, ויש לו אפקט בונה, מקדם, או אפקט הרסני, ומוביל להידרדרות. נסו לחוות את כל הסצנה הזו שחדורה ברעמים וברקים, בה קורים דברים באופן מציאותי ביותר בעולם הנפש, בעוד שקפסיוס וסטרדר משוחחים עָל דבר זה או אחר. נסו לחוות את הסצנה הזאת שוב ותראו שמה שאנו חווים כספרה מוסרית כאן במימד הפיזי הוא למעשה מאד שונה שם.

כל זה אמור להראות לכם כמה רציניים נהיים היבטים שונים בעולם, כשאנו מוותרים על הדרך הרגילה לשפוט לפי קטגוריות אנושיות הגיוניות או חיצוניות בלבד, ועולים למציאויות שפוגשות אותנו כשאנו מתבוננים בעולם מנקודת המבט של מדע הרוח. הדברים נעשים רציניים, אך יש לדבר עליהם היום מפני שהעולם דורש סוג חדש של חיים רוחניים. בעולם היום קורים דברים שכולם רואים, אך אף אחד אינו רוצה להבין אותם במשמעותם המלאה, מפני שאנשים אינם מסוגלים לעשות את הצעד מאַבְּסְטְרַקְצְיָה חיצונית למציאות. אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות נוספות.

אנו רואים היום שאנו חיים בעולם שקיימים בו, בין דברים רבים אחרים, למשל בתחום החברתי, ארגונים מפלגתיים רבים – מפלגה ליברלית, שמרנית ועוד רבות אחרות. בני האדם אינם מודעים לאופיין האמיתי של מפלגות אלה. כשהם צריכים להצביע, הם מחליטים לבחור במפלגה זו או אחרת. הם אינם מקדישים מחשבה רבה מהי באמת מדיניות המפלגה, שחודרת את כל החיים הציבוריים. הם אינם מסוגלים לקחת דברים אלה ברצינות. ישנם אנשים די רבים שבאופן שטחי נחמד ביותר חוזרים על כל מיני ביטויים מהמזרח לגבי העולם החיצוני כמאיה, אך כשזה מגיע לעשייה בעולם החיצוני הזה, הם אינם דבקים במה שהם מכריזים בצורה כה מופשטת. אחרת, הם היו שואלים: “מאיה? אז המפלגות האלה הן בוודאי מאיה גם כן. אז לאיזו מציאות מצביעה המאיה הזאת?”

 אם ממשיכים לחקור עניין זה באופן מפורט יותר – ומחר נמשיך להעמיק בנושא – מגלים שמפלגות אלה קיימות בעולם החיצוני בכך שיש להן תוכניות ועקרונות, כלומר הן דוגלות ברעיונות מופשטים. אך כל מה שחי בעולם הפיזי החיצוני הינו תמיד העתק, השתקפות של מה שנוכח כמציאות בצורה עוצמתית הרבה יותר בעולם הרוח. כאן נמצא העולם הפיזי (אדום בציור), אך כל דבר הקיים בו מצביע אל הרוחי, ורק למעלה, בעולם הרוח, נמצאת המציאות הממשית של דברים פיזיים אלה. כאן למטה, למשל, נמצאות המפלגות (כתום). על הארץ הן מתנגדות אחת לשנייה, ושואפות לאסוף מספר רב של אנשים תחת המטריה של תוכנית מופשטת. אז מהי המציאות שמפלגות אלה משקפות? מה קיים שם למעלה בעולם הרוח אם המפלגות האלה מכאן הן מאיה? למעלה בעולם הרוח, אין רעיונות מופשטים, אין אבסטרקציות, אלא רק ישויות. אך המפלגות הפוליטיות מושרשות באבסטרקציות. למעלה, לא ניתן להצהיר על שייכות לתוכנית [מצע] של מפלגה; שם ניתן רק להיות חסיד של ישות או היררכיה זו או אחרת. שם אי אפשר רק לתמוך בתוכנית על בסיס האינטלקט; זה לא יכול לקרות שם. אתה חייב להשתייך עם כל ישותך לישות אחרת. מה שמופשט כאן למטה הינו ישות למעלה, כלומר המופשט למטה הינו רק צל של הישות למעלה. אם אתה מתבונן בשתי הקטגוריות העיקריות של מפלגות: הליברלית והשמרנית, אתה יודע שלכל אחת יש את התוכנית שלה. כשאתה מתבונן למעלה כדי לראות מה הן משקפות, אתה מגלה את הישות האהרימנית כאן (ראה את הציור, החלק התחתון) המשתקפת בדעות השמרניות, ואת הישות הלוציפרית במחשבות הליברליות. כאן למטה, אתה תומך בתוכנית ליברלית או קונסרבטיבית; שם למעלה, אתה חסיד של ישות אהרימנית או לוציפרית מהיררכיה כלשהי.

אולם יכול לקרות שברגע שאתה עובר את הסף, אתה באמת נדרש להבין את כל זאת בבירור, ואתה כבר לא יכול לתת למילים לתעתע בך וגם לא להיכנע לאשליות. קל מאד להניח שאתה שייך לישות טובה מסוימת. אך זה שאתה קורה לישות טובה, לא עושה אותה טובה. כל אחד יכול לומר, למשל, “אני מכיר בישוע כריסטוס,” אבל בעולם הרוח, אתה לא יכול להיות חסיד של תוכנית. האופן בו המחשבות והתמונות של ישוע כריסטוס ממלאות את נפשו של האדם מראה שהוא מדבר רק על השם של ישוע כריסטוס. למעשה הוא חסיד של לוציפר או של אהרימן, אבל הוא קורא למי שזה לא יהיה בשם ישוע או כריסטוס.

אני שואל אתכם: כמה אנשים יודעים היום שהדעות של המפלגות הן צל של מציאויות בעולם הרוח? יש שיודעים ופועלים על פי הידע שלהם. אני יכול להצביע על כמה שיודעים. למשל, הישועים יודעים. כאשר הישועים כותבים משהו^[6] נגד האנתרופוסופיה בז’ורנלים שלהם, למשל, אל תחשבו שהם מאמינים שהם גילו משהו מיוחד, משהו שלא ניתן להפריך בעזרת ההיגיון. ההפרכה היא לא מה שחשוב כאן. הישועים יודעים היטב כיצד ניתן לסתור את ההפרכות שלהם. לא מעסיק אותם להילחם באופן רציונלי בעד או נגד משהו, אלא מעניין אותם להיות חסידים של ישות רוחית מסוימת, שאינני רוצה לקרוא בשמו היום, שאותה הם מכנים ישוע, המנהיג שלהם, שהם שייכים אליו. לישות זו, מי שלא תהיה, הם קוראים ישוע. אינני רוצה לפרט את העובדות יותר מזה, אך הם קוראים לעצמם חיילים ולו הם קוראים המנהיג. הם אינם נלחמים כדי להפריך, הם נלחמים כדי לגייס חיילים לצבא של ישוע, כלומר של אותה ישות לה הם קוראים ישוע. והם יודעים היטב שברגע שמישהו מביט מעבר לסף, הקטגוריות המופשטות, האישור או ההתנגדות מתוך היגיון כבר אינם חשובים, רק הצבאות שהולכים אחרי ישות זו או אחרת. למטה על האדמה זה רק עניין של ביטויים או צורות דיבור. זה מה שהאנושות כיום אינה מוכנה להבין: שאם אנו רוצים להימלט מההידרדרות של העידן שלנו, אנו כבר איננו יכולים להשתמש ברעיונות מופשטים, וזה לא יכול להיות רק עניין של מה האדם חושב, אלא עלינו להתמודד עם מציאויות. אנו נתחיל לעלות למציאויות כשנפסיק לדבר על מה נכון ומה לא, ונתחיל לדבר על מה בריא או חולה. אנו מתחילים לעלות למציאות כאשר אנו מפסיקים לדבר על מפלגות או על השקפות עולם, ובמקום זאת מדברים על הליכה בעקבות ישויות אמיתיות שאנו פוגשים ברגע שנהיים מודעים למה שקיים בצד השני של הסף. ענייננו היום צריך להיות בעשיית אותו צעד רציני שמוביל מהמופשט למציאות, ממידע לוגי בלבד לידע כמעשה. רק צעד זה יכול להוביל אותנו בדרך יציאה מתוך הכאוס השולט כעת בעולם.

את מצב העולם, שעליו נדבר מחר ומחרתיים, יכול לשפוט לעומק רק אדם הבוחן אותו באמצעים שמדע הרוח יכול לתת לו. אחרת, לא יהיה ניתן לראות באור נכון את הניגודים המשמעותיים הקיימים בין המזרח למערב. כול מה שמופיע חיצונית במציאויות הנראות לעין הוא לא אחר מאשר הביטוי האבסורדי של מה שקיים כמחשבות במוחות של בני האדם. אם כן, איך מחשבות אלה מופיעות בפנינו?

כדי לענות לשאלה זו ולסיים את ההרצאה של היום, הייתי רוצה שוב להפנות את תשומת ליבנו לדוגמא ברורה. יותר מפעם אחת, הצבעתי על האופן בו פלגים קְלֶרִיקָלִיים קתוליים, במיוחד כאן בשוויץ, משתמשים כעת ברשת של שקרים כדי להרוס את מדע הרוח. אלה מכם שהיו כאן, היו עדים למספר דוגמאות של השיטות שישועים קתוליים ממציאים בניסיונם להרוס את האנתרופוסופיה. חשבו על ההתקפות מצד סטודנטים בסמינרים ישועים באמצעות כלי נשק שבהחלט אינם נחמדים כלל. אין צורך שאתאר זאת; אלה שלא התעדכנו בנושא יכולים לעשות זאת בקלות.

כי שוויץ ואירופה המרכזית, ששם מתרחשים הדברים הללו, הם כולם חלק מהעולם. כך גם אמריקה. לא מזמן קיבלתי כתב עת שמתפרסם באמריקה, שבו מתארים את מאפייני מדע הרוח בעל אוריינטציה אנתרופוסופית, בעוד שבו-זמנית הישועים באירופה מגנים את מדע הרוח כאיום על הכנסיה הקתולית ועל הנצרות. אתם כבר יודעים שהכומר קולי^[7] הצהיר על כך שיש שלושה סוגים של רוע בעולם. אחד הוא היהדות, השני הוא הבונים החופשיים, אך השלישי – יותר גרוע מכולם, אפילו גרוע יותר מהבולשביזם – הוא מה שמלמדים כאן בדורנאך. זה בא מהצד הקתולי, וכך מתארים את האנתרופוסופיה.

ומה לגבי אמריקה? אני רוצה לקרוא לכם קטע קטן ממה שהתפרסם באותו הזמן בו כתבי עת קתוליים כאן פרסמו את דעתם על האנתרופוסופיה:

“בדיוק כשם שההיררכיה הקתולית תמיד התעקשה וטבעה שהכנסייה הרומית היא היחידה שהיא בעלת הסמכות – את הכתות הפרוטסטנטיות אין לקחת בחשבון, על פי הכנסייה הרומית, הן עומדות מחוץ לשער; הן סתם קבוצות של כופרים רבים – כך ברור מאליו שהכנסייה, שהדיבור הקל והשטחי של שטיינר מרמז אליה, אינה אחרת מאשר הכנסייה הקתולית הרומית. הנחה זו מתחזקת וכל ספק לגבי העניין נעלם כאשר קוראים את הספרים האוקולטים של שטיינר. הם כולם מצביעים על אותו הדבר, כלומר על כך שכתביו רק מטעים; עור כבש של אוקולטיזם שטחי המכסה את הזאב של הישועים.”

כך שאתם מבינים שבאמריקה מאמינים שהאנתרופוסופיה הינה זהה עם הפילוסופיה הישועית, בעוד שבאירופה הישועים מתנגדים בחוזקה לאנתרופוסופיה בתור האויב הגדול ביותר של הכנסייה הקתולית. כך העולם חושב היום! אך כך חושבים גם האנשים באירופה בה הם חיים אחד ליד השני; הם רק אינם מודעים לכך.

המאמר האמריקאי מסתיים בעוד מספר משפטים יפים:

“שטיינר טוען שהוא מקודש. אולי זה אכן כך; אך האם הוא שייך לאחווה הלבנה או לאחים של הצל ניתן לקבוע רק כשמבינים שהוא עמד לצידם של אנשי “הדם והברזל”… ושמספר תלמידיו כאן (באמריקה) נעצרו כמרגלים גרמנים.”

אז אתם רואים שלפעמים הרוח נושבת מהפינה הקתולית-רומית, לפעמים מן הצד האמריקאי! זה רק מראה איך הדברים נראים במוחם של בני זמננו. אך מתוך המחשבות שבוקעות במוחות של בני אדם התפתח מה שהוביל להידרדרות של היום, ואת העלייה יש לחפש באמת בכיוון שונה מזה שרבים מחפשים אותה כיום.

מחר נמשיך עם נושא זה.

—————————————————————————————————-

1. הכוונה היא לחזרתו של רודולף שטיינר מהעיר שטוטגרט, שבה הוא נתן הרצאות למורים של בית הספר וולדורף, לציבור הרחב ולחברה האנתרופוסופית, בין 24 ביולי ל-1 באוגוסט 1920. ↑
2. בית הספר וולדורף: הוקם על ידי אמיל מולט Emil Molt (1876–1936) בשנת 1919 עבור ילדי העובדים בבית החרושת לסיגריות “וולדורף אסטוריה” ועבור הציבור הרחב, כבית ספר יסודי ותיכון תחת הנהגתו של רודולף שטיינר, שגם מינה את המורים ונתן להם קורסי הכנה. ↑
3. Dr. Walter Johannes Stein: 1891–1957, Dr. Caroline van Heydebrandt: 1866–1938, שניהם מורים בבית ספר וולדורף משנת 1919. ↑
4. ראו הקדמה ל- Naturwissenschaftliche Schriftenמאת גתה, בעריכתו של רודולף שטיינר. שטיינר כתב הקדמות לכל הכרכים תחת אותו השם, דורנאך, 1926. ↑
5. רודולף שטיינר: “שער ההתקדשות“, הכלול ב”ארבע מחזות המיסטריה“, 14GA. יצא בעברית בהוצאת סופיה ↑
6. “Stimmen der Zeit,” Freiburg. Br., 1918–1920, Otto Zimmermann SJ, Josef Kreitmaier SJ, Konstantin Nopels SJ. ↑
7. מקס קולי Max Kully (1878-1936), כומר קתולי של ארלסהיים שליד העיר באזל. הכוונה היא למאמר שהוא כתב בעיתון קתולי, 6 ביולי 1920, בו הוא משמיץ את רודולף שטיינר. ↑