רודולף שטיינר

GA63

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

מדע-הרוח ודתיות

20.11.1913   ברלין

לפני שאפנה לעסוק בתוצאות הבודדות של מדע-הרוח בסדרת שיחות זו, אני רוצה להתבונן באחת מאי-הבנות רבות שמדע-הרוח הזה חווה.

אתם יכולים לשמוע שוב ושוב את ההתנגדות הזו, בין היתר, שמדע-הרוח מסיט את האדם מחיי הדת שלו. ומדוע שלא נחשוש מזה בהווה, אם מדע-הרוח באמת רוצה להיות ממשיכם של מדעי הטבע, כפי שהם התפתחו במשך שלוש מאות עד ארבע מאות שנים בחיינו האינטלקטואליים. איך לא נחשוש מזה, כאשר חוגים רחבים של משכילים בזמננו, סבורים שתפיסת עולם הבנויה על הקרקע האיתנה של מדעי הטבע, אינה יכולה לעסוק במהות החיים הדתיים? אנשים רבים סבורים שמי שמתקדם בהווה אל אותה דרגה המעניקה לבני האדם את “המדע האמיתי”, חייב להשתחרר ממה שכונה במשך זמן רב התגלות דתית. בחוגים רבים חושבים שתמונות נפש דתיות, רגשות דתיים וחשיבה דתית תואמים לרמת התפתחות ילדותית של האנושות, בעוד שכעת נכנסנו לעידן הבוגר של ההתפתחות האינטלקטואלית האנושית, הנקראת להסיר את המוסכמות הדתיות הישנות ולעבור לרעיונות מדעיים בלבד ותפיסת עולם המבוססת עליהם.

כשבוחנים בני האדם בזמננו, מוצאים הלך-נפש כזה, כפי שאפיינתי זה עתה, אצל אנשים רבים. סקירה היסטורית של השלב האחרון בחיי התרבות, של התקופות האחרונות של המאה התשע-עשרה, יכולה גם היא לגרום לרושם שאותו ארצה לאפיין בדרך הבאה: בני אדם דתיים, שהיו מודאגים לגבי הרגש הדתי, חשו חובה מנקודת מבט מסוימת, להציל את תחום החיים הדתיים מהתקפת החיים המדעיים המודרניים. זה נמשך עד ימינו. מאמרים רבים הציבו לעצמם משימה להסביר את הצורך של נפש האדם בחיים הדתיים, מנקודות מבט פילוסופיות או אחרות, ביחס לדרך החשיבה ותפיסת עולם המדעית. עם זאת, אצטרך להסביר רבות אם יהיה עלי להצביע בהצהרות כאלה כפי שנאמרו, על הבסיס המזכה שלהם. לדוגמה, אני יכול להצביע על הניסיונות של האסכולה התיאולוגית של ריטשל^[1] והרמן^[2] ולהראות שאצל הוגים בודדים חי משהו שרדום בלבם של אנשים רבים. אני מצביע על אסכולה זו לא כדי לאפיין אותה או את כוונותיהם של ריטשל וחסידיו. את תוכן השקפתם של ריטשל והרמן אני רוצה לתת במידה פחותה, ומאידך ארצה להדגיש יותר את הלך-הנפש שממנו היא התפתחה.

ריטשל מוכר כהוגה דתי מעמיק, שחש כמי שנקרא להגן על הדת מפני התקפת הידע המדעי. איך הוא ניסה להשיג זאת? הוא ניסה להשיג זאת באומרו שהמדע, כפי שהוא התפתח במהלך שלוש עד ארבע המאות האחרונות, מראה כיצד האינטלקט האנושי חדר לתוך המסתורין של העולם החיצוני החומרי. כשהוא הסתכל על זה, אמר ריטשל לעצמו, לא ניתן למצות דבר מכל מה שנפש האדם צריכה למצות ממנו כאמת דתית והתגלות דתית. מכאן שריטשל וחסידיו מחפשים מקור אחר להתגלות הדתית. הם אומרים לעצמם, הדת תמיד נמצאת בסכנת הכחדה אם רוצים לתמוך בה עם הידע שהוא סטנדרטי במדעי הטבע, והדת תמיד עומדת בפני חוסר האפשרות למצות משהו מדרך החשיבה המדעית שיכול לעורר השראה ולחדור לנפש האדם. לפיכך, יש לסרב לבסוף להוסיף משהו לדת שהוא מושא המדע. ולכן, עבור זה, ישנם חיים דתיים מקוריים בנפש האדם, שצריכים לשמור את עצמם נפרדים לחלוטין מכל פלישה של המדע ושהוא עלול להגיע – אם יתפתח ויחיה מבפנים – לחוויות אוטונומיות, לעובדות פנימיות המקשרות את נפש האדם עם תוכן ההתגלות הדתית.

לפיכך, אסכולה זו מנסה להציל את ההתגלות הדתית, לטהר אותה מכל פלישה של המדע. אם הנפש מוותרת על משהו בחיים הדתיים שיכול להיראות דומה אפילו במעט למה שהושג מבחינה מדעית ופורשת את החיים המטוהרים בתוכה, אז מופיע בתוכה מה שמסמל את הקשר שלה עם הקרקע הראשונית האלוהית של הקיום. ואז היא מרגישה שהיא נושאת בתוכה, כלפי פנים, כעובדה נפשית, את הקשר שלה עם האלוהי.

אולם, אם מעמיקים בניסיונות כאלה השולטים ברבים, בפרט בהוגים תיאולוגיים אפילו בימינו, רואים מיד: בנוגע לחיי נפש האדם אפשר במידה מסוימת להוציא מנפשו מיסטיקה מזוקקת. אך אם זה נוגע באמת לקבלת אמת דתית, אז אסכולה כזו של מחשבות, מרגישה מוגבלת למלא, ממקום כלשהו, את הנפש בתוכן כי אחרת הנפש חייבת להיות נידונה לחלוטין לחיים מיסטיים צרים. לכן, אסכולת ריטשל תופסת שוב את הבשורה מהצד השני, תופסת את האמת שמספקת הבשורה ומשאירה תהום עמוקה בין דרישתה לפתח רק מהנפש את האמת הדתית לבין מה שהנפש לוקחת מבחוץ על ידי ההתגלויות של הבשורה. כן, תהום עמוקה עוד יותר יכולה לצוץ, וחסידי אסכולה זו ציינו בעצמם את האימרה הזו: כל אדם מסוגל להגיע לקשר מסוים עם האלוהי אם יפקיד עצמו ללא משוא פנים למה שחי ומדבר בנפשו. נפשו קשורה למשהו אלוהי-רוחי. עם זאת, הנפשות הבודדות אינן יכולות להגיע לחוויות פנימיות כמו שפאולוס או אוגוסטינוס חוו אותן. לפיכך, יש לקבל חוויות כאלה גם מבחוץ. בקצרה, ברגע שבו כיוון כזה שרוצה להשיג את ההתגלות הדתית רק על ידי הרגש הדתי, שמתכוון לבטא כמחשבה כיצד הנפש קשורה לאלוהי, אז הנפש נאלצת להכחיד את העיקרון שלה! היינו מובלים לאותן דעות לא עקביות אם ניתן לדעות הדתיות-פילוסופיות של המאה התשע-עשרה, כפי שהתפתחו עד זמננו, לחלוף לידינו.

עם זאת, זה אופייני שהרבה הוגים רציניים בתחומי המחקר הדתי נאבקו רק על מושג, על רעיון, על הגדרה של דת, ושאי אפשר אפילו למצוא מושג הולם לגבי השאלה מהיכן עלתה הדת כדת בנפש האדם, מאילו אימפולסים של נפש האדם היא נובעת. זהו משהו שסבוך ברשת רחבה של פולמוסים עם המחקרים הדתיים הרציניים של המאה התשע-עשרה ועד זמננו. ישנם אנשים המדברים על העובדה שבני האדם התקדמו מסוג מסוים של הערצת הטבע להנחה שיש משהו אלוהי מאחורי תופעות הטבע ואז העריצו את הטבע האלוהי הזה. חוקרים אחרים חושבים שהצורך הדתי מקורו במה שאפשר לכנות פולחן הנפש. למשל, האדם ראה אנשים גוססים שהיו יקרים לו והוא לא היה יכול לדמיין שמהותם הפנימית חלפה; לפיכך, הוא העביר אותם לעולם שבו הוא כיבד אותם. חוקרים כאלה מתכוונים שפולחן האבות, פולחן הנפש הוא מקור התחושה הדתית.

אחר כך בני האדם התקדמו הלאה, העבירו את מה שהם חשו והעריצו גם לטבע, כך שההַאֲלָהָה של כוחות הטבע נובעת מהעובדה שהאדם רק הניח שנפשותיהם של האבות הקדומים חיים הלאה, והוא העלה את נפשות האבות הקדומים להערצה כאלוהיים והפך אותם לשליטים של כוחות הטבע והעולמות. הזרם השלישי, שבמיוחד דעתו של חוקר הדת ליאופולד פון שרדר^[3] מבטא אותו בבירור, שדחפים באים לידי ביטוי בטבע האנושי. רק החקירה של העמים הפרימיטיביים ביותר מאשרת את ההנחה שמאחורי כל התופעות חיה ישות טובה המשגיחה על הטוב שבעולם: רואים את התפתחות הדחף הזה בדתות השונות ובהתגלויות הדתיות.

אפשר לטעון כנגד כל השקפה שכזו שהיא לא מתיישבת עם כל דבר שעל האדם – אם יש לו הבנה של החיים הדתיים וההתגלות הדתית – לקרוא לדת לפי ההבנה הזו, כי מדע-הרוח רוצה להציג את עצמו בתור משהו חדש בהתפתחות האנושית. פחות יועיל אם אדון בכל ההשקפות הללו על הבסיס, המקור והישות של ההתגלות הדתית. שכן אני חייב לומר שאם מסתכלים על כל הדיונים הללו, שאלה אחת לא נענתה בצורה מספקת: מה לגבי ההתגלות הדתית בתוך מכלול הטבע האנושי, האישיות האנושית? לפיכך, אמשיך גם הפעם באופן דומה כפי שהתקדמתי בפעם הקודמת בהתייחסות ל”אנטיסופיה”. ניסיתי מנקודת המבט של מדע-הרוח להראות תחילה רק כיצד אנטיסופיה מושתתת בטבע האנושי, וכי אין להתפלא אם היא מופיעה פה או שם. אני מנסה גם לתאר את סיבת הדת בטבע האנושי כדי להראות כיצד מדע-הרוח שנכנס למכלול הטבע האנושי, או לפחות רוצה בכך, ממקם את עצמו בחיים שרוצים להינשא על ידי התגלות דתית.

מדע-הרוח, בגלל כל נטייתו וטבעו, נועד מעל הכול לתאר את העניינים ולהשאיר את כולם חופשיים לגבי הקשר שיכול להיות למדע-הרוח הזה לענפים ולזרמים הבודדים של חיי הנפש האנושית ופחות להכניס את עצמו לדיונים שנויים במחלוקת. לפיכך, זו גם לא צריכה להיות משימתי היום לדון בהתגלות הדתית ככזו מבחינה רוחנית-מדעית, אלא להראות מה רוצה מדע-הרוח להיות, ומה יכולה להיות התגלות דתית ואז להשאיר לכולם להסיק מסקנות לגבי היחס של שניהם.

מדע-הרוח מתבסס על העובדה שהנפש האנושית מסוגלת לשנות את עצמה ולצמוח מעבר להסתכלות הרגילה של חיי היומיום וגם מעבר להשקפות הרגילות של המדע החיצוני ולהתעלות לסוג מסוים של ידע. מדע-הרוח דורש שהבסיס יהיה חקירות שמגיעות מנפש שהפכה לעצמאית בכל הנוגע לחוויותיה בגוף הפיזי. אם נפש כזו חווה את עצמה ואת העולם, היא זוכה לתצפיות שאינן נוגעות לעולם החושי, אלא לעולם הרוח. חוקר הרוח מעביר את עצמו עם נפשו, על ידי התרגילים שאפרט ואדון עליהם בשיחות הבאות, אל עולם הרוח. אחר כך הוא נמצא בעולם הרוח ומדבר על הישויות והתהליכים של עולם הרוח. אדם משיג הקרנה זו אל תוך עולם הרוח בשלבים שונים, כפי שתיארתי אותם בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים?^[4] עלינו לאפיין מעט את השלבים האלה רק בשביל התייחסות זו.

בגלל המשך התפתחותו, יכול חוקר הרוח לומר על תמונה כזו: תכני רוח זורמים פנימה; על ידי תמונה זו, שעלתה בנפשך, מתגלה ישות או תהליך של עולם הרוח. כאשר אתה מסתכל על הצבעים החיצוניים כביטוי של התהליכים החיצוניים והישויות החיצוניות, אתה יכול להסתכל על העולם הזה מכיוון שעולם הרוח נספג בו כתמונה של עולם הרוח. אתה חייב לדחות דברים אחרים. לומדים לחוות את הדימוי הזה תוך התייחסות לעולם הרוח כמו האותיות בחיים הרגילים. כפי שהאותיות מבטאות משהו רק אם מצטרפים אותן למילים בעלות משמעות, כך תמונות עולם הרוח הן ביטויים של עולם רוח כשהן הופכות לאמצעי ביטוי לעולם שבו נפשו של חוקר הרוח מסוגלת להעביר את עצמה. ואכן, מתרחשת מחיקה מוחלטת של עולם האימגינציות. מכיוון שהתמונות משנות את עצמן, משלבות את עצמן בדרכים שונות. כפי שהמשורר או הסופר לוקח את האותיות מרשימת האותיות ויוצר מילים, האימגינציות המבולבלות בתפיסה הרוחית הופכות לאמצעי ביטוי של עולם רוח אם חוקר הרוח עולה לשלב השני של ידע עליון שאפשר לכנותו: ידע אינספירטיבי, ידע על ידי אינספירציה. בתוך הידע האינספירטיבי הזה, עולם רוח אובייקטיבי משתלב לתוך תמונות אלו. אף על פי כן, באינספירציה זו משיגים רק את החיצוניות של התהליכים והישויות הרוחיות. עליכם לשקוע בדברים, כפי שאומרים, כדי באמת להגיע לעולם הרוח, עליכם להיות לאחד עם הדברים של עולם הרוח. זה קורה בשלב האינטואיציה, השלב השלישי של ידע הרוח.

לפיכך, חוקר הרוח עולה בעולם הרוח על ידי אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. עם האינטואיציה, הוא עומד בעולם הרוח באופן כזה שהעצמי הרוחי שלו הפך לבלתי תלוי בכל הגופניות והוא שקוע בישויות הרוחיות של העולם, ככל שהוא מסוגל לכך. כך אפיינתי את היחס של המחקר הרוחי לרוח, לחיים בעולם הרוח, להרגשת האחדות עם הישויות והתהליכים של עולם הרוח וחוויה של הרוח. יש להבין זאת כתכונה האופיינית למדע-הרוח.

כעת, בנוגע לדברים אלה אפשר לשאול: אם זהו מקורו של מדע-רוח שכזה, איך אפשר לדמיין את הקשר שלו להתגלות הדתית?

אם נתחשב בנפש האדם ובאישיות האדם בשלמותה, תעלה התוצאה הבאה. שם נראה לפנינו משהו שאפשר לכנותו שיא התפתחות הנפש. הייתי רוצה לדבר על השיא הזה של התפתחות הנפש בימינו.

אכן, אפשר לומר שנפש האדם מתפתחת בחיים האמיתיים שבתוכה בארבעה שלבים. כדי שלא תצוץ אי הבנה, כדי שלא תיווצר האמונה שהמילה ‘שיא’ פירושה שהשלב האחד או השני אצילי או גבוה יותר, אני רק רוצה לומר שאפשר להבחין בארבעה שלבים שונים של הנפש לגבי הערך שעליו לא אמרתי דבר. יש לנו כאן בהתחלה את שלב החוויה החושית של העולם החיצוני. אכן, בחוויה החושית של העולם החיצוני, האדם נמצא בכל תהליכי העולם, ואי אפשר להתחשב באדם בשונה מהימצאותו באמצע העולם החומרי.

לגבי השקפה זו חווים היום דברים מוזרים למדי. כאשר אלה הנמצאים כעת מעבר למחצית הראשונה של חייהם, היו צעירים ואולי למדו פילוסופיה, הייתה מוכרת הטענה של קאנט ושופנהאואר ש”העולם הוא הייצוג שלי”. כבר הסבתי את תשומת לבכם לעובדה שהחוויה הרגילה למדי, טריוויאלית ככל שהיא נשמעת, חייבת לסתור את המשפט הזה. מכיוון שיש לומר, אם ברצונך למקם את עצמך במציאות, למרות כל ההסברים שנעשו בתחום זה ושאינם מבוססים אלא על אי-הבנה: ההתנסות הבריאה של האדם חייבת להבחין בין הרעיון שלו לבין התפיסה שלו. אם אין הבדל בין רעיון לתפיסה, אם כל תמונת העולם החיצוני הוא הרעיון או הייצוג שלי, האדם חייב להרגיש חתיכת ברזל לוהט בטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס שאותה הוא רק מדמיין, גם אם הוא מניח אותה על פניו כמו פיסת ברזל אמיתית של 500 מעלות צלזיוס. בזמן שהאדם קולט בחושיו עליו להתייצב בתוך הזרם של העולם החיצוני. עכשיו אפשר לחוות את מה שהפילוסופים מנסים לשקם לגבי מה שכינו בצעירותנו נאיביות – כמו למשל ברגסון.^[5] כינו זאת “ריאליזם נאיבי” אם רואים את האדם כעומד באופן מיידי בזרם העולם החומרי. ברגסון מנסה להראות שוב, בדיוק באותה צורה, כאילו הפילוסופיה התחילה בו, שהשקפה זו היא הנכונה, שיש לדמיין את האדם כישות תפיסת חושים בעולם החוקים החושיים.

שם האדם עומד בעולם בתפיסת חושיו, והאופייני הוא שהחושים הבודדים קולטים עולמות נפרדים, עולם של צבעים ואור, עולם של צלילים, עולם של הבדלי חום, עולם של קשיות ורכות וכן הלאה. החושים הבודדים נמצאים בשלב הראשון של חווית העולם האנושי בזרם התהליך העולמי. אנו מקבלים כאן תפיסת עולם לגבי דרך התפיסה. תפיסת עולם זו מלווה אותנו דרך החיים; עם השקפת עולם זו, אנו פעילים, אנו פועלים תחת התרשמותה, היא שולטת בנו, ואנחנו שוב שולטים בחלק מהעולם מתוך תפיסת העולם הזו. כך האדם עצמו הוא חלק מתהליך העולם הזה, מרגיש וחווה את עצמו וכך מקבל את השקפת עולמו.

אפשר לקרוא לשלב השני של חוויה חובקת עולם זו, שלב החוויה האסתטית, לא משנה אם היא מופיעה ביצירה האמנותית או ברגש ובהתבוננות האמנותית. אם רוצים להבין רק באופן שטחי מהי חוויה אסתטית, יש לומר שבעיקר הרגש האסתטי הוא חוויה פנימית בהשוואה לזו החושית בלבד.

אם אדם קולט אור וצבעים, הוא נמסר על ידי העין לאור ולצבעים; אם הוא שומע צלילים, אם האדם קולט צלילים הוא נמסר מהאוזן לעולם הצלילים; הוא נמסר חלקית לעולם החיצוני ועומד עם חלק מישותו בעולם. עם זאת, כל מי שהרהר על היצירה האמנותית או על ההנאה מאמנות, על הרגש האסתטי, יודע שהרגש האסתטי הוא פנימי באופן מהותי יותר מעצם התפיסה החושית; הוא מקיף יותר, בעוד שמקורו באחידות של הטבע האנושי. מכאן, שלא מספיק לרגש האסתטי שאנו רואים סכום של צבעים או שומעים סכום של צלילים; יש להוסיף את השמחה הפנימית של החוויה האסתטית, את ההתלהבות. אם אני רק תופס, אני קולט צבעים ואני מנסה לקבל תמונה של הדברים הנתונים באופן חושי; אם אני מסתכל באופן אסתטי, כל האישיות שלי חיה עם זה. מה שעובר לתוכי מתמונה שיש בה תוכן אמנותי אוחז בי לגמרי. שמחה, סימפטיה או אנטיפתיה, תשוקה והתעלות זורמים בי; עם זאת, אלה אוחזים את האדם כולו. אנו שומעים במהלך השיחה כי לחוויה כזו שמופנמת, גם אם היא קשורה לדברים של העולם החיצון, ליצירות אמנות או לטבע היפה, הכרחי האיבר השני בטבע האנושי. גם אם רואים הנחה כזו כלא מקובלת בחיינו התרבותיים הנוכחיים, ההנחה מצדיקה את עצמה. אם האדם ניצב מול העולם החיצוני עם חושיו, אם הוא נותן לזרם האירועים החיצוניים להתקרב אליו, אז הוא עֵד כאדם בעל ראייה אסתטית למשהו הקשור אל ישותו הפנימית באופן גדול יותר. בתהליך זה הוא חווה את מה שאנו מכנים גוף האדם האסתטי או האדם האסתטי שאינו קשור לאיבר אחד, אלא חודר לכל האדם כאחדות.

בהנאה האסתטית האדם משחרר את עצמו מעולם חושי זה. בתקופה של גתה היה מושג גדול יותר לגבי שחרור זה מאשר לתקופתנו. זמננו הוא זמן החומרנות, הנטורליזם. זה כבר מרגיש כמשהו פסול אם אדם המתבונן ביצירות אמנות, רוצה להפריד את עצמו מתפיסת-החושים החיצונית; לפיכך, בנטורליזם המודרני אוסרים יצירה אמנותית כזו שמשתחררת מהמבט החושי החיצוני.

עם זאת, תקופת גתה, בפרט גתה ושילר עצמם, לא קיבלה כאמנות אמיתית את מה שהוא רק חיקוי של הטבע, את מה שמציב לפנינו משהו שכבר נמצא בטבע, אלא היא דרשה את מה שעל האמנות להיות לגבי האדם כדי שהוא יתפוס באופן עמוק וישתנה בפנימו. אך עדיין יש לתקופה רעיון אחר. גתה מבטא זאת יפה במיוחד כשהוא מטייל דרך איטליה, שבה התגשם האידיאל שלו ללמוד את האמנות הישנה. לאחר שלמד בבית את האל של שפינוזה עם הרדר^[6] ואחרים, כתב גתה: “יצירות-המופת באמנות הן בעת ובעונה אחת גם גולת-הכותרת של יצירות הטבע, אותן יצרו בני אדם על פי חוקים אמיתיים וטבעיים. כל ההזוי, השרירותי קורס; כאן יש חוקיות, כאן יש אלוהים.” זו אותה גישה כשגתה כתב פעם: “היפה הוא התגלותם של חוקי-טבע נסתרים אשר, אלמלא היפה, היו לעולם נשארים גנוזים.”^[7]

במקום אחר גתה אומר שהאמן אינו עוסק בסיפורת רעיונית, אלא הוא מגיע אל השדה האמנותי כמעט רק דרך הסתכלות על הגוף החיצוני. לפיכך, גתה ושילר מדברים על אמת באמנות ומחברים את חווית האמן עם החוויה המוכרת של האדם. הם מרגישים שהאמן מפריד את עצמו מהטבע החיצוני, שהוא קרוב יותר בחוויותיו לזה הפועל מבחינה רוחנית מאחורי כל תופעות הטבע. מכאן שבני אדם כאלה מדברים על משהו אמיתי בחוויה האסתטית הזו. כאשר גתה דן באסתטיקאי, שאותו העריץ, וינקלמן^[8] הוא אמר באופן יפה מאוד שהאמנות היא ההמשך והחתימה האנושית של הטבע, וכי: “האדם, בהוותו פסגת היצירה של הטבע, מתגלה לעצמו גם כמכלול של טבע, הנדרש, גם הוא, ליצור פסגה בקירבו. האדם עולה לקראת זאת בהצטיידו במידות הטובות ובהשלימו עצמו בכל המובנים, ובהפעילו אבחנה ובירור, משמעות, סדר והרמוניה, עד שהוא מתנשא, לבסוף, לשיא פועלו ביצרו יצירה אמנותית.”^[9]

זה יוביל אותנו רחוק מדי אם היה עלי שוב להראות כעת איך האדם, המפריד את עצמו מההשקפה החיצונית של הטבע בראייה האסתטית, סוחט מבפנים משהו אמיתי, איך, אכן, למי שיכול לחוות מבחינה אסתטית, יש לזה משמעות עמוקה לומר פעם מול תמונה, דרמה, פסל או יצירה מוזיקלית: יש לזה אמת פנימית – או בפעם אחרת: זה כוזב מבלי המשמעות של חיקוי הטבע. זה משהו המבוסס עמוקות בטבע האנושי לדבר על אמת אמנותית באסתטיקה. יש אמת וטעות בתחום הזה שלא מורכבת רק מכך שמחקים בצורה לא טובה את הטבע החיצוני.

אף על פי כן, מגיעים – אם מתקדמים להסתכלות האסתטית – משדה המבט הזה שנקרא אמיתי במובן הרגיל לשדה הפנטזיה, לדימוי. עולם הדמיון של האמנות לעומת העולם האימגינטיבי של חוקר-הרוח מציג את עצמו באופן כזה שעולם הפנטזיה נראה אמנם כמו צללית אמיתית, אבל כמו צללית. עם זאת, עולמו האימגינטיבי של חוקר-הרוח רווי במציאות חדשה. עולם הדמיון של האמנות הוא מה שנסוג מההשקפה החושית המיידית ושומר על קשר עם נפש האדם, קשר שאינו זהה לזה שיש עם עולם החושים. מכאן שהאמנות היא זו שמרימה את האדם בדרך חופשית מתוך קליטת המבט המתרפס של עולם החושים.

האמנות היא זו שמנתקת את האדם מעולם החושים ולראשונה מעניקה לו את התודעה: אתה חווה, גם אם אתה לא נותן לעולם החושי לזרום לתוך עצמך; אתה עומד בעולם, גם אם אתה מתנתק מהעולם שבו הגוף שלך נתון מבחינה חושית. גישה זו מעניקה לאדם הרגשה של נחישות שאין הוא קשור רק לעולם הפיזי בהתפתחותו. עם זאת, זה באמת בצורה כזו כאילו באמנות חיי הדמיון נראים כמו בצללית. החיים האימגינטיביים חדורים בחיים הרבה יותר מחיי פנטזיה בלבד. זה יהיה השלב השני בשיא של התפתחות הנפש האנושית.

כעת ניתן לאפיין את השלב השלישי של השיא הזה בעובדה שהאדם מתכנס בתוך עצמו עוד יותר. באמנות הוא נע מבחוץ כלפי פנים, נסחף מהמראה החיצוני. כעת ניתן להעלות על הדעת שהאדם נמנע לחלוטין מהחוויה החיצונית, חי באופן פנימי לחלוטין, לא מפנים את מה שהוא מדמיין כמו באמנות, מספיג אותו לתוכו במה שהוא תופס, אלא לא נותן לשום תפיסה להתקיים בתוך עצמו. שם הוא יהיה רחוק עוד יותר מעולם החושים עם חייו הפנימיים המבודדים לחלוטין, המרוקנים לחלוטין. העולם החיצוני יהיה חשוך ושקט סביבו. יש כמיהה לכל דבר בנפשו, אולם שום דבר לא קיים שם אם מצד אחר משהו לא יכול להיכנס לנפש זו. גם כשהעולם החומרי מתקרב אלינו מבחוץ אם אנו מציעים לו את חושינו, עולם הרוח יפגוש אותנו פנימית אם לא נכניס דבר לנפשנו בדרך המתוארת ונהיה שם, בכל זאת, ממתינים במצב ער. רק מה שאנו יכולים לחוות שם יכול לשכנע אותנו בישות האנושית האמיתית שלנו; נוכל לראות זאת רק בעצמאות האמיתית שלנו, בפנימיות האמיתית שלנו.

רעיונות דתיים מכל הזמנים מעידים שמשהו מגיע מבחוץ. אם האדם עובר מתפיסה חושית אל ההשקפה האסתטית, הוא עובר בחיים הרגילים לזרם של שכחה. הוא שוחה מעל הנחל הזה אל פנימיותו. אם מתווספים בפנימיותו תכנים על ידי עולם אחר, התכנים הללו הם התכנים הדתיים. לפי התכנים הללו, האדם יכול לדעת שיש עולם מאחורי עולם החושים. ניתן להגיע אליו ללא חושים חיצוניים, גם לא על ידי עיבוד כזה של רשמים חושיים, כפי שקורה על ידי פנטזיה, אלא מאפשרים לו לזרום פנימה – מבלי חיי הפנטזיה – וחשים התמסרות פנימית טהורה מהבלתי נראה, הנושאת כעת את הנפש מבחינה רוחית מבפנים. מובן מאליו שהאדם מרגיש כחלק מהעולם העל-חושי, הרוחי, כפי שמובן מאליו כי תפיסת הצבעים החיצוניים דורשת אובייקטים אם הוא קולט צבעים כאלה.

בשלב זה עלי להסב כעת את תשומת לבכם למשהו חשוב מאוד. היו זמנים שבהם זה היה נראה אבסורד לומר: אני מרגיש משהו, אבל רגש זה אינו מעורר על ידי עולם אלוהי-רוחי, כפי שלאדם המודרני זה נראה אבסורדי שכאשר הוא מושיט את ידו ומרגיש חום הוא לא מייד יאמר: יש חפץ ששורף אותי. זה בריא לחיי נפש האדם השלמים, אם מרגישים אפשרות לומר דבר כמו: עולם רוח קורן בנו, כפי שזה בריא להצביע על חפץ בוער אם משהו שורף אותנו.

הנה כעת משהו המתבהר לנו אם נתחשב בהשקפות שלא נודעו לגמרי אך השקפות אלו חיות כבר בבסיס הנפשות. ההשקפה המתפשטת יותר ויותר על ידי מדעי הטבע היא שכל מה שאדם חווה הוא רק תמונות הנפש שלו. כבר הצבעתי על כך. הדבר הבא כבר נפוץ בקרב חוקרי הפיזיקה: מה שאני רואה כצבעים קיים רק בעין שלי; מה שאני שומע כצלילים הוא רק באוזן שלי; בכל מקום בחוץ קיימים רק אטומים זזים.

באיזו תדירות אפשר לקרוא: אם אני קולט צבע – רוטטים בחוץ גלי אתר עם מהירות כזו וכזו; בחוץ יש רק חומר זז! זה כמובן חוסר עקביות אם מתכחשים לצבעים ועדיין מניחים שהם חומריים! לפיכך, כיום ישנם כבר את אלו המכונים הפילוסופים האימננטיים^[10] שאומרים שכל מה שאנו תופסים הוא רק עולם סובייקטיבי. זה יכול להתקבל על הדעת, אך זה עדיין טמון בעתיד שיאמרו: העובדה שאני קולט אור וצבעים בעיניים, היא בטוחה. עם זאת, אי אפשר לדעת משהו על מה שמשרה את האור והצבעים. העובדה שאני קולט צלילים באוזניים היא בטוחה; אבל אי אפשר לדעת משהו על מה שמייצר את הצלילים. מה אומרים בתחום זה אלו שרוצים להיות החוקרים? אנשים רבים המתקדמים לתפיסה החומרנית מדברים כבר מאות שנים על החוויות הפנימיות. בימינו אומר הפילוסוף המשוחד: יש לי את הצבע שאני קולט רק בעיניי; אני לא יודע מה גורם לזה. האנושות אומרת לעצמה באופן כללי, יש לי את ההרגשה שלי בתוך עצמי; עם זאת, באיזה אופן היא נגרמת על ידי עולם הרוח, על זה אי אפשר לדעת כלום.

כבר מאות שנים ואלפי שנים שלא מתייחסים יותר לחוויות הפנימיות בגלל דעה קדומה החותרת למשהו אובייקטיבי, שבמקרה זה הוא משהו רוחי, שכן פילוסופים מסוימים לא רוצים להפנות את רשמי העולם החיצוני לתהליכים אמיתיים של החיים החיצוניים. עם זאת, חיים בריאים של נפש אנושית ירגישו בעולם הרוח כפי שניתן להרגיש את תחושות הצבע בעולם החושי. כפי שזה אבסורדי לחיי נפש בריאים להאמין שהצבע מדבר רק מהעין, כך זה אבסורדי לחיי נפש בריאים לקבוע שהרגש מדבר רק מהנפש ושהוא לא מעורר על ידי עולם אלוהי-רוחי שמחוץ לנו. רגש בריא זה של הנפש תואם את האיבר השלישי של הטבע האנושי שעוזב – כפי שנראה בהמשך – את הגוף הפיזי בשינה ונמצא בתוכו במהלך מצב הערות: קראנו לאיבר זה הגוף האסטרלי של האדם. הגוף האתרי שלנו מספק לנו את ההשקפות האסתטיות; הגוף האסטרלי שלנו חווה את עצמו באופן דתי. חלק זה של הטבע שלנו חייב לחוות את עצמו באופן דתי. אין זה נס שהאורגניזם האנושי יכול בקלות רבה להכחיש את האמת הדתית; שכן החוויה האנושית הרגילה מאורגנת כל כך עד שגוף אסטרלי זה, אם הוא עוזב את הגוף הפיזי בשינה, הופך ללא מודע. אין לו אז חוויות של עצמו, אך הוא חוזר אליהן כשהוא צולל אל הגוף הפיזי כאשר הוא קולט עם האיברים הפיזיים. לפיכך, חוויות עצמיות של הגוף האסטרלי יכולות להופיע רק בחיים הפיזיים כמו ממעמקים אפלים ולא ידועים.

כך, מופיעות החוויות הדתיות כמו ממעמקים חשוכים ולא ידועים בחיי האדם הרגילים המתמשכים בעולם החושי במצב הערות. עם זאת, אם חוקר-הרוח מחזק את נפשו בצורה כזו שהוא חווה את עצמו באופן מודע ובלתי תלוי בגוף הפיזי, עם מה שנשאר בלתי מודע בחיים הרגילים בזמן השינה, אז נפש זו מתייצבת מול מה שמאיר כחוויות ותכנים דתיים כמו ממעמקים חשוכים ולא ידועים של הנפש. החוויות הדתיות מצדיקות בכך את עצמן רק בראיית מדע-הרוח. מה שנותר לא ידוע לאדם אם יחזור בשינה אל חיק חיי הרוח, ומה שהיה חווה שם אילו היה מודע במהלך השינה, זה מופיע, מגורה על ידי החיים החיצוניים, ברגש הדתי. אולם במחקר מדע-הרוח הוא מופיע כראייה מיידית. מכאן שהרגש הדתי של חיי היום-יום הופך לראייה הרוחית בידע מדע-הרוח. רק שבעולם החושי בו אנו חיים עם הגוף הפיזי שלנו, אנו חיים גם בעולם הרוח. עולם רוח זה נשאר בלתי נראה בהתחלה עבור האורגניזם האנושי החיצוני. אף על פי כן, הישות האנושית עדיין חיה בעולם רוח זה, וזה יהיה אבסורד להאמין שקיים רק מה שהאדם יכול לראות בחיים הפיזיים. אם הוא מחזק את חיי נפשו בצורה כזו שהוא יכול לראות את הרוח סביב עצמו, הוא צופה בישויות ובתהליכים של עולם הרוח שאחרת מעוררים רק את מה שעולה כמו ממעמקים לא ידועים כחיים דתיים. בחווייתו הרוחית, חוקר-הרוח משיג את הראייה של אותם תהליכים וישויות של הרוח שנותרו בדרך כלל לא ידועים לחיים הדתיים, אך שצריכים לשלוח את דחפיהם לחיים הדתיים ולחדור אל האדם בתחושת הקשר שלו עם עולם הרוח. אולם, שם אנו גם מבינים שעלינו להיכנס לטבע האנושי הנוגע לחיים הדתיים. אנחנו מגיעים, כביכול, לתוך הסובייקטיבי של הטבע האנושי.

אם ניקח זאת בחשבון, אנו גם נבין – מכיוון שהסובייקטיבי הזה הוא הרבה יותר רבגוני מהגוף החיצוני – כיצד במידה גבוהה יותר, מה שמגיע מעולם הרוח תלוי בטבעו הסובייקטיבי של האדם כפי שהמציאות הפיזית החיצונית תלויה בטבעו החיצוני. אכן, אנו יודעים שתפיסת העולם שלנו משתנה אם עינינו רואות טוב או רע יותר; אנחנו גם יודעים שיש, למשל, עיוורון צבעים; אך הטבע הגופני החיצוני הוא יותר חדגוני לגבי כל בני האדם מאשר הטבע האינדיבידואלי הפנימי. לפיכך, מה שהופך למובחן באופן פנימי יהיה שונה אף יותר, ואם רק מבינים את העניין הוא לא יכול להופיע כהתגלות דתית המתפרסת על כל העולם. עולם הרוח, שהוא בכל מקום זהה, מופיע בצורה כזו שהוא נצבע בהתאם לנטייה, למצבים המסוימים של האורגניזם האנושי. בני האדם נבדלים במיוחד בהתגלויות שלהם בהתאם להבדלי האקלים, הגזע וכדומה.

לפיכך, אנו סוקרים את האדמה, ובמהלך ההתפתחות ההיסטורית, הדתות השונות נראות כמדורגות בהתאם לאינדיבידואליות השונה של חיי הנפש. אין לנו את הזכות לייחס “אמת” רק לדת אחת, אם ניקח בחשבון את ההתגלויות הדתיות ככאלו ששונו על ידי הטבע האנושי, אך מושרשים באותו עולם רוח שבו כל בני האדם נטועים בגופם האסטרלי. להיפך, עלינו לומר שהדתות השונות הללו הן מה שיכול לעלות כמו ממעמקים לא ידועים בנפש האדם. הן נובעות מביטוי מסוים של עולם הרוח על ידי הגופים האסטרליים האנושיים.

כעת מגלים כאן שחוקר-הרוח עולה, בשיא התפתחות הנפש האנושית, לשלב הרביעי בו מתרחשת האינטואיציה. על במה זו, החוויה האמיתית של הפנימיות האנושית המלאה מופיעה באופן כזה שהאדם באמת נמצא כעת עם פנימיותו מעבר לחושיו הגשמיים וחי בעולם הרוח. הוא חווה שם את עולם הרוח האחיד, לא משנה איך הוא מאורגן כפרט אנושי על האדמה. העובדה שאנחנו אדם מסוים זה או אחר, עם רגשות צבעוניים כאלו או אחרים, נובעת מכך שהנפשי-רוחי חי יחד עם הפיזי. בכך היא מייחדת את עצמה למה שאנחנו. לעומת זאת, כחוקרי-רוח אנו נעשים בלתי תלויים בגוף הפיזי. אם אנו קולטים לחלוטין מעבר לגוף הפיזי, אנו תופסים את עולם הרוח האחיד שבו נמצא האדם בלא מודע בכל לילה בשנתו. חוקר-הרוח חיזק את חיי נפשו כך שהתחזקו אצלו הכוחות הנמוכים שעדיין נותנים לבני האדם להיות בלתי מודעים בעולם הרוח, כך שהוא מודע באותו עולם שהאדם לא מודע אליו במהלך השינה. אז הוא חווה את הישויות והתהליכים הרוחיים, השולחים את האימפולסים שלהם לתוך הגוף האסטרלי-האנושי, שאותם אפשר לחוות בהווייתם האמיתית רק אם ה’אני’ האנושי נעשה עצמאי לחלוטין. אז חווים את מה שחוו אותם בני אדם שאנו מציינים כגדולים ביותר, כשניסו לחדור מנקודת מבטם למעמקים הללו של הישות האנושית. גתה, למשל, ניסה להראות זאת בשיר המופלא “המסתורין” שבו החוויות השונות שיכולות להיות לאדם עם הדתות הפרוסות על פני הגלובוס, מיוצגות ב-12 אנשים. הם התאספו בבניין דמוי-מנזר כדי לחוות יחד את מה שהם הביאו איתם כהתגלויות אינדיבידואליות מהאזורים השונים ביותר של האדמה, מתנאי האקלים השונים, הגזעים השונים והתקופות השונות, ושכעת הם רוצים להביא את חוויותיהם לכדי השפעה משותפת.

זה קורה בהדרכתו של השלושה עשר, המראה לנו שרוח אחידה מהווה את הבסיס להתגלויות הדתיות השונות. גתה מסביר שאורגניזם מופלא נמזג על פני האדמה בהתגלויות הדתיות המגוונות את עצמן לפי גזעים ותקופות, ושעם העלייה לעולם הרוח האמיתי רואים שמה שחי בהתגלויות הדתיות הבודדות הוא מכלול גדול ומאוחד. לפיכך, הוא צופה רק את מה שעל מדע-הרוח לבצע לגבי ההתגלויות הדתיות: העובדה שיש להכיר בהן במהותן הפנימית. מכיוון שמדע-הרוח חווה את הרוחי ישירות ברוח.

אם רוצים לדבר, למשל, על הדת הכריסטיאנית מנקודת המבט של מדע-הרוח, יש צורך להראות כיצד התכנים של הדת הכריסטיאנית, המוכרים על ידי מדע-הרוח, יכולים אפילו להיות מוכרים גם אם אין מסורת או מסמכים כלשהם – אני מציין זאת כעת באופן היפותטי. נניח לרגע שלא קיים שום דבר הכלול בבשורות. חוקר מדע-הרוח מציב את עצמו בהתחלה מעבר לכל המסמכים הללו; אז הוא יבחין, אם יתבונן במהלך ההיסטורי לגבי תחום הרוח, כיצד האנושות חווה התפתחות יורדת של החוויות הפנימיות מהתקופה הקדומה ועד לנקודה שנמצאת בתקופה היוונית-רומית, וכיצד הגיע אימפולס להתפתחות עולה. אנו קוראים לו אימפולס הכריסטוס, אשר מיקם את עצמו בהתפתחות האנושית, שהוא אימפולס ייחודי, שכן יכול להיות רק מרכז מסה אחד של איזון. מתוך ידע הרוח, יתעוררו כל מעמדה ותפקידה של ישות הכריסטוס בעולם. אז, כאשר ניגשים לבשורות עם ידע כזה, נמצא בהן אמירות כאלו או אחרות לגבי הכריסטוס שנראה מתוך עומקים לא ברורים, ושממקם את עצמו בהתפתחות האנושית. עם זאת, אפשר לזהות אותו אם מתקדמים לאינספירציה ואינטואיציה במחקר מדע-הרוח. החיים הדתיים הופכים גלויים ממקור ראשוני אחיד בפני הראייה הרוחית-מדעית היכן שהיא עלתה לאינטואיציה.

לפיכך, בשיא התפתחות הנפש האנושית ברור שהאינטואיציה היא החיים ב’אני’, כפי שהחיים הדתיים הם החיים בגוף האסטרלי, כפי שהראייה האמנותית היא החיים בגוף האתרי, וכפי שהתפיסה החושית היא החיים בגוף הפיזי. כפי שנכון שבשיא זה מתבטא כיצד הטבע הוא האדם, וכפי שנכון שזה שייך לכל החיים האנושיים שהאדם פורס חיים דתיים; וכפי שזה נכון לשיא זה, שקיימת התפתחות הנפש האנושית בת ארבעת האיברים, כך זה נכון שהחוויה הרוחית-מדעית משיגה ישירות את מה שנחווה בחיים הדתיים מעומקים לא ידועים. לפיכך, לשיפוט חסר פניות, מדע-הרוח לעולם לא יכול להיות אויב של התגלות דתית. מכיוון שהוא מראה את המקור הראשוני, את טבעם הבסיסי של ההתגלויות הדתיות. הוא מראה גם כיצד ההתגלויות הללו מקורן בקרקע קדמונית רוחנית אחידה – גם אם יש להפנות את תשומת הלב שוב ושוב לעובדה שראייה זו היא קוטבית להפשטות ולדילטנטיזם המדברים על השוויון של כול הדתות ועל השוויון של כול ההתגלויות הדתיות. שכן אלה אינם עומדים על שום נקודת מבט אחרת לגבי ההיגיון שלהם, משמע הם תמיד רוצים להדגיש: החילזון הוא חיה, והצבי הוא גם חיה, ותמיד יש לחפש אחר ה”זהה” בכל מקום.

זה רק דילטנטיות דתית-פילוסופית לדבר על שוויון מופשט של כל הדתות; מכיוון שהעולם מתפתח. מי שסוקר את ההתפתחות מעולם הרוח מבין גם שההתגלויות הדתיות הבודדות נוטות, בביטוי השונה שלהן, לכלול את כל ההתגלויות הדתיות בכריסטיאניות. הכריסטיאניות – בשל מעמדה הייחודי הנובע מהמונותיאיזם היהודי – לא מפסידה דבר ממשימתה התרבותית בעולם בשל העובדה שהדברים הללו נחשבים מבחינה רוחית.

עם זאת, עלי עדיין לומר דבר אחד אם רוצים לקבל שלמות כלשהי המייצגת את היחס של האדם להתגלויות הדתיות. אם אנו מתייצבים מול העולם החיצוני, אנו מתייצבים מולו עם הגוף הפיזי שלנו. אנו כבני אדם יכולים לקחת רק חלק די עקיף מהיחס של הגוף הפיזי לכל העולם החיצוני הפיזי-חומרי. היחס של גופנו ליקום כולו מְוֻסָּת מבלעדי העדות המוחלטת שלנו. עד כמה יכול אדם לעשות אם קשר זה מתבלבל כדי לשחזר אותו באמצעות תרופה וכדומה? עד כמה יש ביחס של האדם לעולם החיצוני-הקוסמי שהחושים יכולים לספק לנו שהוא לא שותף בו באופן מיידי? אולם, כאשר האדם מתחיל למקם את עצמו עם פנימיותו ביקום הרוחי, כל דבר בו עֵד למה שזורם מיקום רוחי זה לתוכו. לפיכך, החוויות הפנימיות מכריזות על עצמן באופן מיידי, אם האדם נעשה מודע ליחסו ליקום הרוחי. הוא מרגיש נתמך ביקום רוחי זה, והוא מרגיש את היחס שלו אליו בצורה כזו שהוא אומר לעצמו: הנה אני, אני עומד ביקום הרוחי, ואני רוצה להרגיש בתודעתי את הקיום ביקום הזה! החיים הדתיים הופכים על ידי זה לחוויה פנימית במובן שונה לגמרי מהחוויה של היקום החומרי על ידי הגוף הפיזי. החוויה הדתית הופכת לחוויה פנימית. זה מתבטא כהערצה, התפעלות, רגש המקבל את הרוחי כחסד. זוהי הסיבה לעדיפות שבה החיים הדתיים הללו מתבטאים ברגש של האדם. זוהי הסיבה שבגללה אפשר לומר: ההתגלות הדתית קודם כול מושרשת ברגש. עם זאת, יש להסביר מדוע היא מופיעה ברגש. מדע-הרוח חושף את מה שמורגש, את מה שקיים שם כתהליכים רוחיים וישויות. מכאן שכאשר אנו נכנסים, בעוד אנו חודרים באופן דתי אל חיי הרוח, לחיי הרגש של האדם, אנו נכנסים לאזור בו הוא מחפש את תקוותיו לאנושיותו כדי לעמוד איתן בעולם. מכאן שהכניסה לעולם הרוח במעקף של הדתיות, היא זו שמגיעים אליה בדרך הרגש. דבר זה מתברר במיוחד למי שלומד להכיר עד כמה זה הכרחי שהאדם, למרות שהוא עולה במדע-הרוח לידע התקף לכולם, צריך ללכת כהכנה לחוויה הרוחית האובייקטיבית דרך חייו הרגשיים הסובייקטיביים. עליו לחוות אותם עם כל השמחות והייסורים, האכזבות והתקוות, הפחדים והחרדות.

אני מאמין שכל אחד יכול לומר שבהסברים שלי חסר מה שיוצר רק את היסוד הרגשי בהתגלות הדתית המחמם ומגשים את נפש האדם. אף על פי כן, מי שמתחשב בכל הגישה שנוצרה על ידי מדע-הרוח מבין בהכרח שחוקר-הרוח פשוט מניח את הדברים, והדברים עצמם עשויים לייצר את הרגש. הוא היה מרגיש זאת כמשהו לא צנוע אם היה עליו לצוד את הרגש במילתו כמו בסוגסטיה. על כל נפש להרגיש חופשיה. על מדע-הרוח להניח את הדברים כפי שהם עולים מהמחקר הרוחי.

רציתי היום לדון דרך הבסיס של טבע האדם בעל ארבעת האיברים והשיא של התפתחות הנפש, באיזו מידה מדע-הרוח יכול פשוט להאיר ולהצית את הסיבות של ההתגלות הדתית. ההתגלות הדתית מושרשת בטבע האדם. מדע-רוח אמיתי לעולם לא יהיה אויב של החוויה הדתית האמיתית הנחוצה לאדם. העובדה שהאדם חווה את כל מה שהוא חווה מבחינה רוחית, כמו שחוקר-הרוח חווה אותו בשיטותיו, תתברר בהסברים שונים בשיחות הבאות; זוהי עובדה שההתנגדויות נגד מדע-הרוח, הנעשות מצד המדע או מתוך התגלויות דתיות, אינן מבוססות. האדם יבין זאת אם יתחשב בתוצאות היחידות של מדע-הרוח. היום רציתי להראות, בלי להתפלמס נגד התגלויות דתיות כלשהן, איך ההתגלויות הדתיות מתייחסות לעושרו של מכלול הטבע האנושי. כמדען-רוח אדם מרגיש בדיוק בהרמוניה עם כל אלה שהביעו את אמונתם במהלך ההתפתחות האנושית כפי שהיא מתגלה במדע-הרוח. אני רוצה להזכיר שוב את גתה.

גם אם מדע-הרוח עדיין לא היה קיים כמדע בזמנו של גתה, בכל זאת כל הלך נפשו היה, רוחי-מדעי, תיאוסופי. הוא התכוון והרגיש את מה שנבע ממנו במובן הרוחי-מדעי. לפיכך, הוא הרגיש שאותו מדע הצולל לדברים חייב למצוא את הרוח, ומכאן, אינו יכול להיות זר לדת. לכן, הוא גם הרגיש שאם האדם משחרר את עצמו באמנות מהטבע החיצוני, הוא אינו משחרר את עצמו ממה שיוצר את הבסיס הרוחי של הטבע. גתה היה משוכנע שאדם חווה את תופעות העולם עם המדע והאמנות באופן שגם האדם הדתי חייב לחוותן כאשר הוא חש את פנימיותו מושרשת בעולם הרוח. לכן, גתה מתכוון שאין אף אחד שיכול להיות אדם לא דתי אם יש לו מדע ואמנות. אם אדם מתמודד בעולם בעזרת מדע אמיתי, הוא לומד להכירו באופן רוחי לחלוטין ויכול לחוות את עצמו כממוקם רק בעולם הרוח. אם אדם מוצא את האמת על ידי אמנות, הנפש חייבת לחוות אמת זו ובהדרגה להיות אדוקה, כלומר היא חווה באופן דתי את מה שמהווה את הבסיס של העולם כרוחיות. זוהי הסיבה שהוא גם הבין את התחום הזה של החיים החיצוניים שבו זה לא יכול להיות שונה עבור מישהו שבאמת מבין את הדברים, מאשר זה שבתחום הזה של החוויה החיצונית האלוהי יכול להיחוות באופן מיידי. קאנט^[11] עדיין הניח כי מה שנקרא “ציווי קטגורי” נחוץ לחיים המוסריים: אם הציווי הקטגורי יכול לדבר בנפש, החובה יכולה להתמקם בחיי האדם. וזה בצורה כזו, כאילו מתוך עולם שבו האדם אינו חי, הציווי הזה מדבר אל הנפש. גתה לא הרגיש כך. אולם הוא הבין שמי שחווה את חובתו, חווה כחובה את האלוהות המשתקעת בנפשו. השקפתו של גתה הייתה שמי שחווה את החובה באהבה חווה באופן מיידי בחיי המוסר את האלוהות. המוסר הוא חוויה מיידית של האלוהות בעולם.

עם זאת, אם אדם יכול להרגיש את אלוהים פועם במוסר דרך נפשו, הוא אינו רחוק מהנקודה שבה הוא יכול לחוות אותו בתחומים אחרים. עבור קאנט זו עדיין הייתה “הרפתקה של התבונה” מסוכנת לחוות את האלוהי באופן מיידי. גתה ענה לו: “אם נתעלה לתחום מוסרי גבוה יותר על ידי אמונה באלוהים, במוסריות ובאלמוות ונתקרב לישות הראשונה, אז זה יכול להיות אותו המקרה שנעשה את עצמנו ראויים באינטלקטואליות – בהסתכלות על הטבע שתמיד יוצר – להשתתף ברוחיות של יצירותיו. השתדלתי רק באופן לא מודע ומתוך תשוקה פנימית ללא לאות לאותו ארכיטיפ, (אב-טיפוס), אפילו הצלחתי לבנות ייצוג טבעי, שום דבר לא יכול היה להפריע לי לעבור את הרפתקת ההיגיון באומץ, כמו שמכנה זאת הזקן מהר המלך”.^[12] קאנט כינה את החוויה המיידית של עולם רוחי “הרפתקה של התבונה”. גתה כבר עומד בנקודה שבה הוא רוצה לעבור באומץ את “הרפתקת ההיגיון”. עם זאת, הוא משוכנע שאי אפשר להיכנס לעולם הרוח, אלא דרך יראת כבוד, הערצה – כלומר עם הלך נפש דתי. דת אמיתית פותחת את שערי עולם הרוח. לפיכך, גתה חושב שמי שכבר חווה בצורה די מדעית או אמנותית מביא איתו הלך נפש דתי ויכול לחוות את עולם הרוח. לכן, מדע-הרוח מרגיש בהרמוניה עם גתה. לסיכום, לגבי מה שדיברנו היום, ניתן להשתמש גם באמירה שגתה ביטא במספר מילים, שניתן לכנות “אמונה רוחית-מדעית”: בעל מדע אמיתי שיש לו אמנות אמיתית עומד בחיים בצורה כזו שיש לו את ההכנה הטובה ביותר לחוויה של עולם הרוח. עם זאת, מי שאין לו מדע ולא אמנות צריך לנסות לעורר בנפשו את הכמיהה שבאמצעותה הוא יוכל להגיע להערצה דתית, ואז הוא יוכל להיכנס לעולם הרוח בדרך העקיפה של הלך הנפש הדתי. גתה ביטא זאת בדיוק במילים:

למי שיש מדע ואמנות

יש גם דת,

למי שאין את שניהם,

תנו לו דת!

——————————————————————————————————

1. Albrecht Ritschl, 1822-1889 ↑
2. Wilhelm Herrmann, 1846-1922 ↑
3. Leopold von Schroeder – 1851-1920, אונטולוג גרמני. ↑
4. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
5. Henri Bergson, 1859-1941 ↑
6. Johann Gottfried Herder, 1744-1803, תיאולוג, פילוסוף. ↑
7. הציטוטים מגתה הם מהספר: אסתטיקה של העתיד, פרי רוחו של גתה – מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
8. Johann Joachim Winckelmann, 1717-1768 ↑
9. אסתטיקה של העתיד פרי רוחו של גתה. ↑
10. אימננטיות היא מושג בתיאולוגיה ובפילוסופיה, המצביע על זהותו של האל עם העולם כולו, עם הטבע וחוקיו. האל האימננטי מהווה את העולם כולו, את פרטיו ואת המקרים שבו, והוא נוכח בו ומקיים אותו באופן תמידי, זאת בניגוד לתפיסת האל כחיצוני לעולם, טרנסצנדנטי. (ויקיפדיה) ↑
11. Immanuel K, 1724-1804, פילוסוף גרמני. ↑
12. Königsberg, מקום הולדתו ומותו של קאנט. ↑