מבוא למישנה החברתית (החברה התלת-מיגזרית) – 01

מבוא למישנה החברתית

(החברה התלת-מיגזרית)

מאת רודולף שטיינר

GA328

תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק

תודה לבנימין בן-צדוק ולהוצאת הומני על תרומת תרגום ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה ראשונה: ציריך, 3.2.1919

האדם והמכונה

 

מה שנכלל היום במונח "הבעיה החברתית" מעסיק את האנושות החושבת בצורה אינטנסיבית זה עשרות שנים. וזאת, משום שהבעיה החברתית הפכה מבעיה דחופה לבעיה בוערת עבור התפתחותה של האנושות.

במיוחד ניתן לומר, שהמלחמה הנוראה, שהשתוללה באירופה בשנים האחרונות [1918-1914], הפיצה אור אפל דווקא על הבעיה החברתית ועל ההיסטוריה של זמננו, הקשורה בה.

מאחר שאני מוכרח להציב את הבעיה החברתית בתוך הרצף ההיסטורי של העת החדשה, הרי שאצטרך לדבר בהרצאות האלה על נושאים רבים, הקשורים לסיבות מלחמת העולם [הראשונה] ולמהלכה.

בדברי הקדמה אלה ברצוני להצביע על כך, שכבר בתחילת המלחמה התבטאה הבעיה החברתית בריגושי החרדה, שניצפו בבירור באנשים שחוו את פרוץ המלחמה. נוכל לומר בוודאות, כי מהלך ההיסטוריה היה שונה, אילו אותם אישים שקיבלו החלטות גורליות, לא היו נתקפים בחרדה מפני העתיד, העלול להביא להתגברות התנועה החברתית.

דברים רבים שהתגלו במלחמה זו, התגבשו עקב חרדתם וחוסר-הבנתם של מנהיגים פוליטיים רבים לגבי הבעיה החברתית. אכן, הדברים היו נראים אחרת, לולא החרדה וחוסר-ההבנה האלה שהתגלו אז.

מאידך, במהלך המלחמה ראינו, כיצד אישים, שהיו מנהיגי התנועה החברתית, טיפחו תקוות, שדווקא בשעת משבר תהיה אפשרות לתקן פגמים חברתיים, שחדרו לחיי האנושות בצורה כה קשה.

וכעת, כשאירועי המלחמה הגיעו לסיום זמני, אנו רואים, כי דווקא בארצות המנוצחות עלה בהכרח הצורך לנקוט עמדה לגבי הבעיה החברתית, ואף לפעול כדי לתת מענה לדרישות החברתיות של זמננו.

כבר מתוך כך יכול כל אדם, הסוקר את חיי זמננו ומוכן להכיר מקרוב את הרגלי החיים בימינו, להיווכח, כי הבעיה החברתית תעסיק את כל בני האדם למשך זמן רב גם בעתיד.

אך דווקא כעת, כאשר נדרשים פתרונות חברתיים, רובצת לעיתים אווירת נכאים על חלק גדול של האנושות המודרנית.

אם נעיף מבט על המחקרים העיוניים והיצירות הספרותיות שהופיעו בעשרות השנים האחרונות, ואשר נדונו בדיונים, בוויכוחים ובשאיפות החברתיות, הרי יתגלה לנו שפע אדיר של מאמץ חשיבתי אנושי. מעולם לא עמדו הבעיות החברתיות בצורה כה בולטת מול עינינו.

אך מתקבל הרושם, כי למרות כל המאמצים, החשיבה המאומצת והרצון הטוב, שבאו לידי ביטוי בשנים האחרונות, הרי כל הכישורים היו בלתי-מספקים כדי להתמודד עם הבעיה החברתית, הניצבת היום, בצורתה האמיתית, בפני נפש האדם.

דבר זה רובץ כמו עננה טרגית על שאיפותיה של האנושות בימינו. כי המשבר החברתי הזה הפתיע דווקא את האישים, שהיו אמורים להנהיג את החברה.

כל מי שעסק בבעיה החברתית בזמן האחרון, שלא מתוך נקודת המבט של מדע תיאורטי או של השקפות מפלגתיות חד-צדדיות, יכול היה להיווכח, שדווקא בתחום זה מופיעות סתירות אדירות. והדבר שאתאר כעת, מהווה כנראה את אחת הסתירות הבולטות, שהופיעו בתחום החברתי.

שמענו ויכוחים רבים וקראנו מאמרים של מנהיגים חברתיים נודעים. תמיד הייתה לנו הרגשה, כי מעבר להתבטאויות ולשאיפות, נמצא עוד משהו נוסף, שלא בא לידי ביטוי. הייתה לנו הרגשה ברורה, שהדברים הבלתי-מודעים, שלא באו לידי ביטוי, דווקא להם יש משקל רב יותר מאשר הדברים שנאמרו במפורש. כאן הגענו לנקודה, שיכולה לסייע לנו לא להתייאש מן הניסיון להתקרב לחידות החברתיות מנקודת ראות אחרת.

בעבר, הרציתי כאן בציריך ובערים אחרות של שוויצריה על נושאים אנתרופוסופיים, וניסיתי גם לגשת לבעיות החברתיות מתוך עמדה זו.

כאשר אנו מאזינים לאישים, שחושבים את עצמם לאנשי-מעשה, ומצפים מפיהם לפתרונות מועילים, תוקף אותנו ייאוש. אולם, ניתוח הסתירות שברצוני לעמוד עליהן, עשוי לסלק את הייאוש הזה.

מדי פעם אנו רואים, שאישים חשובים של התנועה החברתית מעלים חיוך לגלגני כאשר הם שומעים, ששאיפות רוחניות יכולות לתרום משהו לפתרון הבעיות החברתיות. הם מתייחסים לתחום הרוחני כאל אידיאולוגיה, כתיאוריה אפורה. הם טוענים, שרעיונות בלבד, אינם יכולים לתרום מאומה לפתרון הבעיות החברתיות הכואבות.

אבל אם נתבונן היטב לעומק, נגלה, שהדחף האמיתי של תנועת הפועלים המודרנית אינו נמצא היכן שדובריו טוענים להימצאותו, אלא דווקא בתחום הרעיוני. תנועת הפועלים המודרנית נוצרה מתוך רקע רעיוני. איני אומר זאת מתוך היכרות שטחית. אם תרשו לי הערה אישית, אומר זאת כך: במשך שנים הרציתי ולימדתי בבית הספר הגבוה לפועלים [בברלין]. למדתי אז להכיר את מה שמתרחש בליבו של הפועל והעובד. ומכאן אף למדתי על הלכי הרוח באיגודים המקצועיים על ענפיהם השונים. כך שדבריי לא נבעו ממבט-על תיאורטי, כי אם מניסיון-חיים ממשי.

מי שהכיר את תנועת הפועלים מתוך מגע עם חבריה, יודה, כי בפניו ניצבת תופעה מופלאה, שבה זרך רעיונו ממלא את נפשם של אנשים בצורה אינטנסיבית מאוד. אבל פה טמון גם הקושי, לנקוט עמדה כלפי החידות החברתיות, עקב חוסר-ההבנה השורר בין המעמדות החברתיים.

למעמד הביניים קשה להבין, כיצד חדרה למוחם התמים של הפועלים שיטת-חשיבה כל כך מורכבת כמו זו של קרל מרקס. כמובן, לתורתו של קרל מרקס יש חסידים, ומנגד גם מתנגדים, המסוגלים להפריך אותה, אף באותם נימוקים של חסידיה. היא גם נערכה מחדש על ידי ממשיכי דרכו והותאמה לזמננו. אך במסגרת זו איני רוצה לדבר כלל על תכניה של תורה זו, כי זה נראה לי פחות חשוב.

הדבר החשוב בעיניי הוא העובדה, כי בתוך חברת העובדים פועלת מערכת-רעיונית כדחף חזק מאוד. אפשר לבטא זאת בצורה הבאה: מעולם לא ניצבה תנועה חברתית מעשית על בסיס רעיוני מדעי כמו תנועת הפועלים המודרנית. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שתנועה חברתית מתבססת על מצע מדעי.

עם זאת, אם נתבונן בכל התבטאויותיו של הפועל המודרני, נגיע למסקנה, שאין לכל אלה חשיבות ראשונית בעיניו. חוקרים רבים הראו באופן שנון מאוד, כיצד התפתחה תנועת הפועלים מתוך החברה האנושית במאות השנים האחרונות. הם הצביעו על כך, כיצד עקב התפתחותה של הטכנולוגיה המודרנית, פיתוח המכונות, נוצר מעמד הפועלים בעת החדשה. והמהפך הכלכלי האדיר הזה הוא שהביא לצמיחת הבעיה החברתית.

איני רוצה לחזור כאן על הניתוחים ההיסטוריים האלה. אולם נראה לי הכרחי, להצביע על הסתירות המתגלות בתוך תנועת הפועלים. נכון, כמובן, שללא המהפך הזה, ללא המהפכה הטכנולוגית של העת החדשה, לא הייתה צומחת תנועת הפועלים בצורתה זו. אך למרות הטענה העיקשת, שהבעיות החברתיות נוצרו עקב דחפים כלכליים וניגודי מעמדות, הרי הסתכלות חודרנית תגלה, שלא רק גורמים כלכליים פעלו כאן.

התבוננות כזו בדקויות הנפשיות, שלרוב אינן מודעות לאדם, תוביל למסקנה ברורה, כי לא הגורמים הטכנולוגיים והמדעיים הם העיקר בבעיה החברתית, כי אם העובדה, שאנשים, שהם בדרך כלל רחוקים מכל סביבה מחקרית, הוצבו להפעלת המכונות המודרניות. ודבר נוסף קרה להם תוך כדי החיים בתוך עולם המיכון. התעוררה בקירבם תודעה הקשורה באופן הדוק עם הלכי-הרוח העמוקים ביותר של האנושות המודרנית.

מי שמפרש את ההיסטוריה, כפי שעושה זאת המדע הסוציאליסטי, הטוען, כי לכל תופעה היסטורית יש סיבה הקודמת לה, מתעלם מן העובדה, שבמציאות ההיסטורית פועלים כוחות אשר שוברים את הרצף של סיבה ותוצאה ברגעים מסוימים.

נתבונן תחילה בהתפתחותו של האדם היחיד. אם נבחן את התפתחותו של הילד עד גיל שבע בערך, כלומר עד להתחלפות השיניים, נגלה כי מתרחשת למעשה מהפכה בהתפתחות גופו, ואין פה רצף ישיר של סיבה ותוצאה.

אחר כך, שוב ניכרת התפתחות רצופה עד גיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה. ואז, שוב מתרחש מהפך בגופו של הנער [או הנערה], בשעת ההתבגרות המינית. מאוחר יותר שוב מתרחשות טרנספורמציות, אף שאינן בולטות לעין כל כך.

בדומה לתהליכים המתרחשים בחיי האדם היחיד, הסותרים את האימרה המוטעית: "הטבע אינו עושה קפיצות", כך קיימות גם "קפיצות" ומהפכים בהתפתחות ההיסטורית של האנושות. בתקופה שהתחילה באמצע המאה הארבע-עשרה או החמש-עשרה, עד ימינו, התרחשו תהליכי התמרה כבירים בתודעת האדם. כשם שגופו של האדם עבר שינוי בשעת ההתבגרות המינית, כך גם השתנה האורגניזם החברתי, לאחר שהתפתחו בו כוחות חדשים, שאינם תוצאה רצופה של סיבות קודמות.

הסתכלות מדוייקת בתהליכים ההיסטוריים תראה לנו, כי לפני המאה החמש-עשרה חיי האדם ברמה תודעתית נמוכה יותר, דהיינו, ברמת האינסטינקט, לעומת המודעות המלאה שאליה הגיע החל ממאה זו.

בעת החדשה מקבלת התנועה החברתית את ה"תודעה המעמדית הפרולטרית" שלה. לא הרוח המלחמתית של הפועלים חשובה כאן, אלא התודעה החדשה שחדרה לנפשם. נדגיש שוב: בעבר פעלו אינסטינקטים מעמדיים. בעת החדשה התפתחה תודעה מעמדית בתנועה החברתית.

אולם, מתחת למודעות המעמדית הפרולטרית מסתתר משהו אחר לגמרי. עובדה חשובה זו ניתנת לתיאור באופן הבא:

בעבר, שררו בקרב בעלי-המלאכה המסורתיים אינסטינקטים חברתיים שתרמו תרומה מכרעת לנפש האדם. נוצר קשר אישי בין חשיבתו, רגשותיו ורצונו של העובד לבין כבודו, שמחתו והחוש האסתטי שלו. עבודתו היא שהעניקה לו זאת. אולם כאשר העובד הוצב ליד המוכנה ושולב במנגנון הבלתי-אישי של הקפיטליזם המודרני, שבו השכר אינו מוצמד ישירות להפקת המוצר, הוא נקרע מתוך עולמו הישן והקשריו הרגשיים, שהעניקו לו שמחה אישית, כבוד ועידוד. העובד הוצב ליד המכונה, בתוך הזרימה המחזורית של סחורות והון, שאינה נוגעת לו אישית ואנושית.

אבל נפש האדם שואפת לפעול באופן שלם ולממש את מלוא כישוריה. וכך, החל הפועל להרגיש בצורה חריפה את הפגיעה בכבודו, כבוד-האדם. כך, שמאחורי מה שמכונה בדרך כלל "התודעה הפרולטרית", מסתתר משהו אחר, והוא: צמיחתה של תודעה אנושית אשר נובעת מנפש צמאה להגשמה מלאה של כישוריה.

התודעה הזאת הפנתה אותו לשאלה: מי אני כאדם, מה משמעות חיי בעולם. זו הייתה התוצאה של הצבת הפועל:

                                 ליד מכונה שאינה מכירה באדם

                                 ליד הון שמתכחש לאדם

על כן אני סבור, שיש להעמיד את כל ההסתכלות בבעיה החברתית על בסיס אחר, אם נזכור, שהפועל נקרע מתוך ההקשרים הישנים שלו, ונדחף על ידי גורמי הייצור החדשים לתפיסה מודעת של מצבו.

צמיחתה של תודעה זו אצל הפועל מקבילה לשלב מסוים של התפתחות החשיבה האנושית בכללותה. ידיעת ההתפתחות ההיסטורית של האנושות היא לקויה מאוד, משום שההיסטוריונים מתארים אותה לרוב מנקודות מבט שונות. אולם, מי שמתבונן בהתפתחות התודעתית של האנושות, ימצא משהו אחר לגמרי, מאשר מקובל בדרך כלל. כיום נהנה המדע מן הסמכות הרבה ביותר. אבל גם המדע הנוכחי צמח מתוך משהו אחר, מתוך שלב שקדם לו, והוא גם מגלה סימנים לכך שהוא עצמו ילבש צורה אחרת בעתיד.

אם נתבונן במדע ושיטותיו המזהירות, חקירותיו המדוקדקות, ובמיוחד במדע הטבע, נגיע למסקנה, שהמדע הזה אינו מסוגל כלל לחדור לרגשות העמוקים והאינטימיים של האדם ולתחומי הידע שהאדם שואף אליהם. למדע הזה אין בעצם מה לומר לאדם, הרוצה להכיר את עצמו במעמקיו.

אנו רואים איפוא, כי גם המדע קרע את עצמו מן האדם. הוא כבר אינו נושא חותם אישי, ואף אינו עוסק בצדדים הרוחניים והנצחיים של האדם. ואם המדע מתיימר לעסוק בנפש וברוח האדם, מתברר מיד, שאין לו את שיטות המחקר המתאימות כדי לחדור למעמקי הנפש והרוח של האדם.

בעבר ההיסטורי הקיף הידע האנושי את ההכרה הדתית של העולם ואת ההסתכלות המדעית כמיקשה אחת. אך במהלך ההיסטוריה התנתקו שני אלה אחד מן השני. ההתפצלות הזאת התרחשה בערך באותו זמן שבו עלתה תקופת המכונות והקפיטליזם המודרני. אז גם התרחש המהפך הכלכלי, ולעומתו קפאה ההתפתחות הדתית שלא השתתפה בהתפתחות המדעית.

באותה תקופה, כאשר הממסד הדתי הרשיע את גליליי ואת ג'ורדנו ברונו, נבלם הרגש העמוק של האדם, ולא ניתן לו ביטוי ביחסו לטבע וליקום. האדם איבד את האמונה שהוא יוכל לשלב בין אמונתו ורגשותיו הדתיים לבין הידע המדעי שלו. כיום האדם גאה על כך, שניתן לנתק את המדע מכל מה ששייך לדת.

ובאותה התקופה, כאשר המדע הלך והשתחרר מן הדת, צמחה גם תודעתו הפרולטרית של הפועל. העובד שאף לרכוש חשיבה מודרנית, אך מצא מדע, שאינו מסוגל כלל להכיר את האדם בשלמותו. ועובדה זו הטביעה את חותמה על תנועת הפועלים.

התודעה הרוחנית, שהנהיגה בעבר את החברה האנושית, איבדה את כוחה, ובמקום זאת פיתחה האנושות מדע מופשט, המרוחק מכל הנושאים הנוגעים באדם עצמו. כך שנפש הפועל ראתה את עצמה ניצבת מול מדע שאינו מעורר אמון, שהוא מסוגל להעניק לאדם ודאות לגבי ממשות רוחנית-פנימית הקיימת בתוך הפעילות הכלכלית.

כתוצאה מכך, מתייחס כיום הפועל לכמה עובדות מדעיות כאל אמת מוחלטת ובלעדית. ומה שמזעזע את המתבונן, הוא האופן שבו שופט הפועל בענייני מוסר, אמנות, דת ואף לגבי הידע המדעי. את כל אלה הוא מכנה בשם "אידיאולוגיה". ובמיוחד מעציב הדבר, כאשר אנו שומעים שהפועל מאמין, שכל מחשבותיו של האדם, יצירותיו האמנותיות, רגשותיו הדתיים, אינם אלא תמונות-שווא, יצירי-דימיון בלבד ואילו הממשות האמיתית בשבילו מתבטאת במאבקים ובתהליכים הכלכליים. וכל השאר אינו אלא השתקפות של תהליכים כלכליים בנפש האדם.

גם אם דחפים רוחניים פועלים מדי פעם במציאות החומרית, הרי הסברה היא שמקורם בהתרחשות הכלכלית. עמדה זו כלפי החיים הרוחניים, חיה בנפשו של הפועל במידה רבה יותר מאשר מקובל לחשוב בדרך כלל.

ומדוע הפכו האמנות, המוסר, הדת וכל חיי התרבות והרוח, בעיניו של הפועל המודרני, לאידיאולוגיה חסרת ממשות? משום שהוא קיבל מגדולי המדענים מדע, שאין לו קשר חי לעולם הרוח ואינו מכיל כל דחף, המוביל לרוחניות ממשית. מדע כזה מסוגל, לכל היותר, להוביל למושגים מופשטים, המבוטאים בחוקי הטבע, אך אינו מסוגל כלל להוביל למשהו אחר מאשר להשקפת-עולם הרואה ברוחניות אידיאולוגיה בלבד.

הרי המדע בימינו מפתח שיטות מחקר חד-צדדיות המתאימות מצד אחד לחקר הטבע, הנמצא מחוץ לאדם, ומאידך לפעילות הכלכלית של האדם עצמו. כאשר נאלץ הפועל המודרני לקבל את הכיוון המדעי הזה, הופנה מבטו, כמו במטה-קסמים, לעבר חיי הכלכלה, והוא התחיל להאמין שהכלכלה היא הממשות היחידה. בעוד שהאמת היא שזהו בסך הכל הכיוון המדעי שפותח על ידי חוגים בורגניים, והוא אשר הוביל לאמונתו של הפועל בגורם הכלכלי כגורם הדומיננטי.

עניין זה הייתה לו השפע מכרעת על תנועת הפועלים, והעניק לה את צביונה הייחודי. בשלבים המוקדמים של תנועת הפועלים [בסוף המאה ה-19], עדיין פעלו בה באופן עמום, אידיאות מסוריות, כמו: התייחסות לכבוד-האדם וזכויות הקשורות לכך. אולם החל משנת ה-90 חל שינוי רעיוני בתנועת הפועלים, ומבטה הצטמצם לחיי הכלכלה בלבד. ומאז אין הפועל מאמין עוד, שהשינוי המקווה בתנועה החברתית יוכל לבוא מן התחום הרוחני או הנפשי. והוא מאמין שהישועה תצמח מן התחום הכלכלי בלבד, ללא השראה מן התחומים התרבותיים.

ומכאן נבעה השאיפה לשנות ולעצב מחדש את החיים הכלכליים, באופן כזה שיסולק מהם כל הנזק הנגרם מן הבעלות והיוזמה הפרטית, מן האגואיזם של המעביד, ואי-יכולתו להיענות לדרישות העובדים, להעניק להם יחס אנושי מכבד. כך החל העובד לראות את הישועה היחידה למצבו בהעברת כל הרכוש הפרטי ואמצעי הייצור הפרטיים למפעלים ציבוריים, או אף הפיכתם לרכוש ציבורי משותף.

התוצאה הייתה בהכרח כזו, שמתקבלת כאשר מתעלמים מכל ההוויה הנפשית והרוחנית של האדם והופכים את הרוחניות לאידיאולוגיה בלבד. פותחה שיטה לפי כל כללי המדע הקיים, שהופנתה לתהליכים הכלכליים בלבד.

ואז התגלתה עובדה מוזרה, המעידה בבירור על הסתירה הפנימית הקיימת בתנועת הפועלים המודרנית. העובד האמין שהכלכלה בעצמה צריכה להתפתח בצורה כזאת שבשלב סופי הוא יגיע למלוא זכויותיו. והעובד נאבק על מלוא זכויותיו כפי שהוא מבין אותן. אבל בתוך שאיפותיו מופיע משהו, שלעולם אינו יכול לצמוח מתוך חיי הכלכלה בלבד.

זו עובדה מאירת-עיניים, שבמרכז צורותיה השונות של השאלה החברתית נמצא משהו שכביכול נובע מתוך החיים הכלכליים, אף שלמעשה לעולם אינו יכול לנבוע אך ורק מתוכם. והדבר הזה אינו אל גלגול-צורה של מצב שמוכר לנו כתופעת העבדות בימי קדם וכצמיתות במשטר הפיאודלי של ימי הביניים:

                                             עבדות – בימי קדם

                                             צמיתות – בימי הביניים

                                             מסחור העבודה – בעת החדשה

בחיים הכלכליים המודרניים התפתח משהו שאינו מגיע לביטוי מפורש, גם לא מצד העובד עצמו. אולם דווקא דבר זה יש לו השפעה מכרעת על השאיפות הכלכליות של העובד.

השיטה הכלכלית המודרנית אינה מכירה אלא סחורה בלבד, בתוך מעגל הפעילות הכלכלית. היא מכירה אך ורק בערכן של סחורות בתוך הגוף הכלכלי. והעובד חש ומרגיש: בתוך הגוף הקפיטליסטי של העת החדשה נהפך משהו לסחורה, אשר לגביו ברור לו, כי אסור לו להיהפך לסחורה, וזהו העובד עצמו עם כוח העבודה שלו.

פה מונח אחד הדחפים העיקריים של כל תנועת הפועלים המודרנית. הפועל חש מבוזה, שהוא נאלץ למכור את עצמו כעובד למעביד, בדיוק כפי שמוכרים סחורה בשוק. כוח-העבודה שלו נמכר בשוק העבודה לפי העיקרון של היצע וביקוש בשוק הסחורות. העלבון הזה, הטמון בעובדה שהעובד הפך לסחורה בשוק, הוא שמפעיל את התנועה החברתית המודרנית, אף על פי שהתיאוריות הסוציאליסטיות אינן מרבות לדבר על כך.

וכאשר הגענו לאבחון הליקוי הזה ביחסי העבודה, נוכל גם לחפש, מנקודה זו, את השינוי הנדרש באופן כה דחוף בתנועת הפועלים. בימי קדם הייתה קיימת תופעת העבדות. האדם כולו נמכר כמו סחורה. בימי הביניים גם הצמיתים נמכרו, אם כי בהגבלות מסוימות. הקפיטליזם הפך לכוח התובע מן האדם חלק מהווייתו כסחורה, כלומר את כוח-העבודה שלו.

על מנת לרפא מצב זה עלינו להפריד את כוח-העבודה של העובד משאר הדברים המתגלגלים במחזור הסחורות. נוכל לעשות זאת, אם נתנתק מן הכוח הסוגסטיבי של הכלכלה (המכריחה אותנו לראות בעובד סחורה בלבד), ונחפש בתחום המשפטי את הגורם המסוגל להחזיר לעובד את כבודו.

אנחנו ניווכח כי זו אשליה קשה להאמין, כי מתוך השיטה הכלכלית עצמה, הבנויה על מדעי הטבע, נוכל למצוא את הדרך לשלב כיאות את העובד באורגניזם החברתי. רק כאשר נבין, כי כוח-העבודה של העובד אינו שייך באופן אורגני לשיטה הכלכלית, כשם שמערכת הלב-ריאות אינה זהה למערכת העצבים של ראשנו, רק אז נעלה על הדרך הנכונה.

מערכת העצבים והחושים, המרוכזת בראש האדם, הינה מערכת עצמאית. וכמו כן, מערכת הריאות והלב גם היא מערכת עצמאית. וכן הדבר לגבי מערכת חילוף החומרים, המרוכזת בבטן ובגפיים. זהו הדבר המאפיין את האורגניזם האנושי, ששלוש מערכותיו מפתחות פעילות בריאה עקב כך שהן פועלות זו לצד זו באופן חופשי.[1]

ומאחר שהמדע בימינו עדיין לא הגיע לתפיסה כוללת וחודרנית זו של האורגניזם האנושי, הוא גם אינו מסוגל להבין נכונה את האורגניזם החברתי. זהו תפקידו של מדע עתידי, שיעבור פיתוח נוסף ויהיה מסוגל לתפוס את חוקי עולם החי.

אנשים סבורים שהאורגניזם האנושי כולו מהווה גוש אחד, ללא אבחנה של מערכותיו. זו דעה מוטעית שיש לה גם השלכות רפואיות. ובאופן דומה, גם האורגניזם החברתי בנוי בצורת שלוש מערכות.

המערכת הכלכלית אינה אלא אחד האיברים של האורגניזם החברתי, ואת היחס לכוח-העבודה יש להבין מתוך איבר אחר של האורגניזם החברתי, והוא: המיגזר המשפטי.

היחס לכוח-העבודה כסחורה פותח רק בחשיבה המוטעית בעת החדשה. וחשיבה צרת-אופקים זו היא גם שהפכה, בכיוון אחר, את חיי התרבות והרוח, המהווים איבר עצמאי באורגניזם החברתי, ל"אידיאולוגיה" בלבד.

ההשקפה התיאורטית עצמה, שהרוח היא אידיאולוגיה בלבד, אינה כה מסוכנת. חשובה יותר השפעתה על בני האדם. כי באדם המאמין בה, לא פועל עוד כוח-מניע רוחני. לאדם כזה אין שום עניין, להקצות לחיי הרוח תפקיד הולם בעולם.

אם נתבונן במה שהתרחש במה שהתרחש בתודעה הפרולטרית בעת החדשה, נמצא, כי מנקודת מבטה לא ניתן להשיג עיון מעמיק בשלושת איבריו של האורגניזם החברתי. הוא פשוט נעלם מן האופק שלה. הפועל שאף להלאים את גורמי הייצור משום שהוא חשב, כי אורגניזם חברתי אחד ויחיד מסוגל לפתור את כל הבעיות. אולם התודעה האנתרופוסופית נאלצת לפתוח לאדם אופקים רחבים יותר, גם מעבר לאופקיהם של המנהיגים הפוליטיים בימינו.

עלינו להצביע על כך, שלא מספיק לשאוף לחידושים, אלא שנחוצה חשיבה חדשה. לא נוכל להסתפק בהתבוננות המדעית המקובלת, משום שנחוץ לנו בניין מדעי חדש, שמעלה רעיונות חדשים ברוחנו, המסוגלים לחדור למציאות הממשית של האורגניזם החברתי.

הדבר הזה יביא לכך שיסולקו כל הגורמים שהביאו לאסונות כה גדולים בעת החדשה. לצערנו, יש בין מנהיגי הפועלים אנשים הסבורים שהרעיונות האלה לגבי חלוקה תלת-מיגזרית, הם מופשטים מדי ואינם מציאותיים מספיק. אולם האמת היא, שדווקא אנשים "מעשיים" אלה, הם שהביאו עלינו את האסונות והמלחמה בשנים האחרונות. אם אנשים אלה ימשיכו לפעול, בכל המפלגות, הרי האסונות לא יחדלו ולא ייפסקו, אלא רק יתרבו עד בלי די.

הרעיונות שאני מרצה עליהם כאן, ראויים לכינוי: מעשיים ומציאותיים, משום שהם צופים את ההתפתחות האפשרית העתידית של האורגניזם החברתי. על כן, גם אין צורך להתרשם מן הקשיים הכרוכים בהגשמתם. לעומת זאת, ברור לנו, כי העצות המעשיות כביכול של מנהיגי הפועלים מובילות להרס החיים הכלכליים והמדיניים כאחד. שאיפתנו, לפעול להבראת הממשות הפיזית מתוך הפרספקטיבה של הרוח.

בהרצאה הבאה נדון בפתרונות אפשריים עבור הבעיות שהעלינו כאן, על בסיס בחינה מדוקדקת של חיי החברה והמבנה החברתי של האנושות בימינו.

————————————————————————————————————

  1. ברמה הבסיסית. בהמשך הן פועלות בהרמוניה זו עם זו. הערת המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *