מבוא לאנתרופוסופיה – 08

מבוא לאנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בדורנאך 1924 GA234

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה, עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה שמינית 9.2.1924

חלומות, תודעה אימגינטיבית ובניין הגורל

אתמול ניסיתי להראות כיצד עשוי מחקר מעמיק יותר של חיי החלום של האדם להוליכנו אל מדע ההתקדשות. עד למידה מסוימת היתה נקודת ראות זו של התודעה הרגילה. היום יהא זה מתפקידי להיכנס יותר לעומק אל אותו נושא מנקודת ראותה של התודעה האימגינטיבית. כלומר, להגיש מה שלמדנו אתמול כפי שמופיע הדבר לאדם הלומד לראות את העולם באימגינציות.

נניח לזמן מה בצד את ההבדל שבין שני סוגי החלומות שדנו עליהם אתמול ונתבונן בחלומות כהווייתם. תהא זו גישה בריאה לתאר ראיה רוחית אימגינטיבית בהקשרה לחלומות שעשויים להופיע אצל אדם שניחן באימגינציה. הבה ונשווה חלום כזה להשגה העצמית שמגיע אליה הרואה הרוחי האימגינטיבי, בהסתכלו לאחור על ישותו שלו, בהתבוננות אימגינטיבית על איבריו שלו או של זולתו או אולי על כל הישות האנושית כבתור מערך גופי שלם. אתם רואים שהופעת עולם החלום לתודעה אימגינטיבית שונה לחלוטין מהופעתו לתודעה הרגילה. אותו הדבר נכון לגבי הגופים הפיזי והאתרי. והנה, רואה רוחי אימגינטיבי יכול לחלום אף הוא. ובנסיבות מסוימות יהיו חלומותיו מבולבלים כחלומותיהם של אנשים אחרים. מהתנסותו הוא יכול לשפוט די טוב את עולם החלומות. הואיל ולצידם של החיים האימגינטיביים המתואמים פנימית, הבהירים והקורנים, מתנהל עולם החלום במסלולו הרגיל כפי שמתנהל הוא לצידם של חיי העירות. אני מדגיש תכופות שאדם המשיג השגה רוחית באמת, אינו הופך להיות הוזה הזיות או מתלהב החי בעולמות עליונים בלבד ואינו רואה את המציאות החיצונית. אנשים החולמים תדיר בעולמות עליונים או אודותיהם ואינם רואים את המציאות החיצונית אינם מתקדשים. יש לראותם מנקודת ראות פתולוגית ולפחות במשמעותה הפסיכולוגית. ידע ממשי של התקדשות אינו מנתק את האדם מהחיים הרגילים ומהתייחסותם השונה. אדרבא, הוא עושה את האדם לשקדן יותר ומתבונן, להולך אחר המצפון – מאשר אדם שללא כושר הראיה הרוחית. אכן אנו רשאים לומר: אם לאדם אין שום חוש לגבי המציאות הרגילה, שום עניין במציאות הרגילה, שום עניין במתרחש בחיי הזולת, אם הוא חש עצמו כה נעלה עד כדי הפליגו בחיים בלי לתת דעתו לעניינים הקטנים והפעוטים שבהם – הוא מוכיח בזה שאין הוא רואה רוחי אמיתי. אדם בעל תודעה אימגינטיבית שעשוי גם להיות בעל תודעה אינספירטיבית ואינטואיטיבית – אך כרגע אני מדבר אך ורק על אימגינציה – מיודע היטב אל חיי החלום מניסיונו שלו. אך השגתו את החלומות היא שונה. הוא חש את מהות החלום כמשהו אליו הוא קשור ושעימו הוא מלוכד בעוצמה רבה יותר מאשר מתאפשר דרך תודעה רגילה. עשוי הוא ליטול את החלומות ביתר כובד ראש. ואמנם, האימגינציה בלבד מצדיקה נטילתנו את חלומותינו בכובד ראש כי היא מאפשרת לנו כמו להסתכל מאחורי החלימה ולתפוס את מהלכה הדרמטי, את המתחים שבה, את ההחלטות, את הקטסטרופות והמשברים – וזאת יותר מאשר את תוכנה המפורט. התוכן האישי מעניין אותנו פחות אפילו לפני שרכשנו אימגינציה. אנו מעוניינים ללמוד אם החלום מוביל למשבר או לשמחה פנימית, אל משהו הנחשב בעינינו לקל או לקשה וכיו"ב.

מהלך החלום שאינו מעניין את התודעה הרגילה ושלו אני יכול לקרוא איכותו הדרמטית של החלום, הוא המתחיל לעניין אותנו יותר.

אנו רואים מעבר למערכים של חיי החלום ובעשותנו כך אנו נהיים מודעים לכך שלפנינו משהו המתייחס לישותו הרוחית של האדם באורח מוגדר למדי. אנו נוכחים לדעת שבמשמעות רוחית מהווה החלום את הישות האנושית כמו שהזרע מהווה את הצמח. ובאדם 'דמוי זרע' זה אנו לומדים לראות מה זר בו לחייו הנוכחיים – כפי שהזרע הנלקח מהצמח בסתיו של אותה שנה הוא זר לחיי הצמח של אותה שנה ויחוש עצמו כבביתו בצמיחת הצמח בשנה שלאחר מכן.

דרך זו של למידת החלום היא הנותנת לתודעה האימגינטיבית את הרשמים העזים ביותר. כי בישותנו החולמת אנו מגלים יותר ויותר שנושאים אנו משהו בקרבנו העובֵר אל חיינו העתידיים על האדמה, הנובט בין המוות לבין לידה מחדש ומתפתח הלאה לחיינו הארציים הבאים. בזרע של חיינו העתידים הארציים אנו לומדים לחוש בחלום.

דבר זה הוא חשוב מאוד והוא מקבל תמיכתו בהשוואת חוויה מיוחדת זו, המהווה חוויה עזה של תחושה, להשגה שבחוש העשויה להתייצב בפנינו כישות אנוש פיזית ולה איבריה השונים. אף השגה זו משתנה בתודעה האימגינטיבית, כך שאנו חשים כמו כאשר צמח רענן, ירוק ומלבלב, המצוי בקרבתנו, מתחיל לנבול. כשאנו מתבוננים, בתודעה אימגינטיבית, בריאות, בכבד, ובראש ובראשונה במוח – בתור איברים פיזיים – אנו אומרים לעצמנו שבהתייחסות לפיזי, הללו הולכים וקמלים. ועתה תאמרו שלא יהא זה נעים להתייצב באימגינציות מול אדם פיזי כישות קמלה. ובכן, כל אדם המיודע למדע ההתקדשות יגיד לכם שזה לא נועד להגיש אמיתות נעימות בלבד לבני האדם. עליו לומר את האמת ולא להנעים. לעומת זאת יש לזכור שבה בשעה שאנו לומדים להכיר את האדם הפיזי כישות קמלה, אנו משיגים בו את האדם הרוחי. במשמעות מסוימת לא ניתן לראות את האדם הרוחי בקרינתו מבלי להיווכח בפיזי כישות נובלת וקמלה.

וכך, נעשית מראיתו של האדם לא מכוערת יותר אלא יפה יותר ואף אמיתית יותר כאשר אדם מסוגל להשיג את קמילתם של איברי האדם המהווה תהליך רוחי, כזה בו מופיעים איברים אלה על תכולתם הרוחית כמשהו הבא ומגיע מהעבר, מהחיים הקודמים האחרונים על האדמה – ועתה הם קמלים. באורח זה אנו מגיעים לראות למעשה, שזרע החיים העתידים מתהווה בפנים תהליך הקמילה המתמשך מישות האדם של החיים הקודמים על האדמה. ראש אנוש קמל יותר מהשאר, והחלום מופיע להשגה אימגינטיבית כתוצר של הראש הנוכחי. לעומת זאת מופיע מערך חילוף החומרים והגפיים לראיה רוחית אימגינטיבית כקמל פחות מהשאר. הוא נראה דומה מאוד לחלום הרגיל. הוא קמל באורח מועט ביותר ומאוחד בקרבה יתרה, הן בצורה והן בתכולה, עם עתידו של האדם. המערך הריתמי הכלול בחזה מהווה חולית הקשר שביניהם, בהחזיקו באיזון. להשגה רוחית בלבד מופיע לב אנוש כאיבר מופלא ומיוחד. גם הוא נראה כקמל. אולם לראיה האימגינטיבית הוא כמעט נוצֵר את צורתו הפיזית, אלא שמיופה היא ונאצלת. (אני אומר כמעט ולא בשלמות).

תהא מידה מסוימת של אמת בציור הופעתו הרוחית של האדם כך: הבעת פנים נבונה יחסית, מזדקנת אולי מעט, ידיים ורגלים קטנות כהללו של ילד, כנפיים המציינות ריחוק מהאדמה והלב המותווה בצורה זו או אחרת ועם זאת מזכיר את האיבר הפיזי.

אם נוכל להשיג אימגינטיבית את הישות האנושית – לא תהווה תמונה כזאת שנשתדל לצייר, סימבולית במובנה הפחות של המילה יחסית לסימבוליזם של ימינו. היא לא תהיה ריקה מתוכן וחסרת-טעם, אלא תכיל אלמנטים מהוויית הקיום הפיזית כאשר, בעת ובעונה אחת, היא עוברת אל מעבר לפיזי. אדם מוכרח לדבר בפרדוקסים במידה מסוימת כשמדבר הוא אודות העולם הרוחי, כי העולם הרוחי מופיע כשונה לחלוטין מהפיזי – אדם עשוי לומר בדיבור פרדוקסלי: כאשר אנו מתחילים להשיג את האדם באימגינציה אנו חשים ביחס לראשו: באיזו עוצמה עלי לחשוב אם ניטל עלי להחזיק מחשבותיי כנגד ראש זה! – כשמתבונן אדם, תוך השתקעות בתודעה אימגינטיבית בראש אנוש כי אז בהדרגה יגיע לתחושת חולשת מוחין, כי במחשבות השנונות ביותר הנרכשות בחיי יום יום, אין הוא יכול לגשת בנקל למבנה פיזי מופלא זה של הראש האנושי. מועבר הוא עתה בטרנספורמציה למשהו רוחי וצורתו נעשית נפלאה יותר בקמילתו, בהראותו את צורתו בבהירות. כי פיתולי המוח נראים בהכילם בצורה קמלה סודות עמוקים של מבנה העולם. כשאנו מתחילים להבין את הראש האנושי, אנו מעמיקים לצפות אל סודות קוסמיים אלה, ועם זאת חשים עצמנו במאמצינו בתסכול מתמשך.

לעומת זאת, כשמשתדלים אנו להבין את מערך חילוף החומרים והגפיים בתודעה אימגינטיבית אנו אומרים לעצמנו: "שכלך החריף לא עוזר לך כאן. עליך לישון היטב ולחלום על האדם, כי האדם אך תופס חלק זה ממערך גופו בחלימתו על כך בהיותו ער".

כך נוכחים אתם לדעת שעלינו להתקדם לאורח השגה בעל סיווג עילאי כשמתחילים אנו לחקור אימגינטיבית את מערך גופו הפיזי של האדם. עלינו להיעשות פיקחים ושנונים בחוקרנו את ראשו. עלינו להיעשות כחולמים בחוקרנו את מערך חילוף החומרים והגפיים שלו. ועלינו כמו להתנדנד למעשה אנא ואנה בין חלימה לעירות כשברצוננו לתפוס בראיה רוחית אימגינטיבית את המבנה המופלא של המערכת הריתמית של האדם. אולם כל זה מופיע כשריד של חייו שמלפני כן על האדמה. מה שהווה הוא במצב העירות מהווה מיידית שריד של חייו שמלפני כן. זה ממשיך ליטול חלק אל חייו הנוכחיים, בהעניקו לו ככל ששייכתי לו אתמול כשאמרתי אודות חיי פעילותו, למשל, שרק באותה מדיה בה יכול אדם לחלום כך נעשות פעילויותיו של אדם על ידי עצמו. השאר נעשה על ידי האלים בו ודרכו. כל השאר בא מהחיים הארציים הקודמים. אנו רואים שכך הדבר כשמתייצב אדם בפנינו ואנו משיגים בחוש את מערך גופו הפיזי הקמל. ואם מסתכלים אנו במה שיודע האדם אודות עצמו בשעה שהוא חולם בשנתו, הרי שלפנינו מה שמכין אדם לחייו הבאים על האדמה. ניתן להבחין בדברים אלה בנקל.

וכך מובילה האימגינציה במישרין ממחקר האדם הער והישן אל השגת התפתחותו מחיים ארציים אל חיים ארציים.

אך מה שננצר בזיכרון תופס מקום מיוחד למדי באדם הער ובאדם הישן. תנו דעתכם לזיכרונותיכם הרגילים. מה שאתם זוכרים נובע מתוככם בצורת מחשבות או תמונות מנטליות. אתם מגישים לעצמכם חוויות מהעבר. הללו, כפי שאתם יודעים, מאבדות בזיכרון את חיותן, את טביעת רושמן, את גוונן וכן הלאה. חוויות אלה הן חיוורות. אך לעומת זאת אין הזיכרון עשוי אלא להיראות כקשור יותר קרוב לישותו של האדם. ואכן הוא נראה בישותו שלו עצמה. האדם בדרך כלל איננו די ישיר בנפשו להתוודות בפני עצמו כצורך, אולם אני מבקש מכם להתבונן בעצמכם ולהיווכח מה הווים אתם באמת בהתייחסות למה שאתם קוראים לו האגו שלכם. האם קיים משהו בזה זולת זיכרונותיכם? בהשתדלכם להגיע אל האגו שלכם כמעט ולא תמצאו דבר בלתי אם הזיכרונות של חייכם. נכון הדבר שתמצאו את הללו כשחדורים הם במעין פעילות, אך זוהי שרויה בצל ומעומעמת. אלה הם זיכרונותיכם אשר למשך החיים הארציים מופיעים כאגו החי שלכם.

והנה, עולם זיכרונות זה שעליכם רק להעלותו בדעתכם על מנת להיווכח מה צלליים הם, מה מתהווה ממנו בתודעה האימגינטיבית? הוא מתפשט מיד. הוא הופך להיות תמונה אדירה שדרכה אנו סוקרים, בתמונות, את כל מה שחווינו בחיינו הנוכחיים על האדמה. אדם עשוי לומר: אם זהו אדם וזהו הזיכרון שבתוכו, הרי שהאימגינציה מושיטה מיד זיכרון זה לאחור אל לידתו. אדם חש עצמו מחוץ למרחב. כאן הכל מכיל בו התרחשויות. אדם מעיף מבט בתמונה וסוקר את כל חייו עד להווה. הזמן הופך למרחב. דומה הדבר להסתכלות במרחקיה של שדרה. אדם קולט את עברו כולו כמו תמונה או פנורמה ויכול לדבר על זיכרון בהתפשטותו. בתודעה רגילה הזיכרון כמו מותחם לרגע אחד ויחיד מידי העלותו. ואמנם כך הדבר למעשה: אם אנו מגיעים למשל, לגיל 40 ונזכרים, שלא בסיוע האימגינציה אלא בתודעה הרגילה, במשהו שנחווה עשרים שנה קודם לכן – דומה הדבר כמו ארע דבר זה הרחק במרחב ועדיין הוא קיים. בתודעה האימגינטיבית שוהה הדבר במקומו. אין הוא נעלם כמו שלא נעלמים העצים בשדרה. הוא קיים במקומו. כך הדבר כשמסתכלים אנו בתמונה ויודעים שהזיכרון שאנו נושאים בתוכנו בתודעה הרגילה מהווה אשליה רצינית. ליטול זאת בתור מציאות דומה לנטילת חתך שרטוטי של גזע עץ בתור גזע העץ עצמו. חתך כזה אינו מהווה לאמיתו של דבר שום דבר כל עיקר. גזע העץ מצוי מעל לתמונה עצמה שכך הושגה ומתחתיה. כך הדבר למעשה כשמשיגים אנו זיכרונות בתודעה האימגינטיבית. אנו מגלים את אי ממשותם המוחלטת של הפריטים השונים. הכל משתרע כמעט עד ללידה, ובנסיבות מסוימות אף הלאה מזה. כל שהוא עבר נעשה להווה, הכל קיים בזה אם כי בהיקף. כשאנו תופסים זאת, בהשיגנו באחת השגה זו, אנו עשויים לדעת ולראות מחדש בכל רגע ורגע, שהאדם סוקר תמונת מחזה זאת, בעוזבו את גופו הפיזי לעת המוות. דבר זה נמשך ימים מספר ומהווה אלמנט חייו הטבעי. בעוברו דרך שער המוות סוקר האדם, קודם כל את חייו בתמונות כבירות, קורנות ומרשימות. דבר זה מהווה את התנסותו למשך מספר ימים. אולם עלינו להתקדם עתה הלאה בתודעתנו האימגינטיבית. בעשותנו זאת מועשרים חיינו באורח מסוים, ואנו מבינים דברים רבים באורח שונה מלפני כן. תנו דעתכם, למשל, על התנהגותנו כלפי אנשים זולתנו. בחיי השגרה עשויים אנו לחשוב, במקרים שונים, על הכוונות שיש לנו, על הפעולות שאנו מבצעים, על כל גישתנו כלפי האחרים. אנו חושבים על כל זה בהתאם להיותנו פחות או יותר אנשי הגות.

אך עתה ניצב כל זה לפנינו. כשיש לנו מושג על התנהגותנו אנו תופסים חלק בלבד מהוויית המציאות המלאה. נשער שעשינו דבר שירות לזולתנו או שפגענו בו. אנו לומדים לראות את תוצאותיה של הפעולה הטובה, את שביעות רצונו של הזולת, או את התקדמותו במישור זה או אחר, כלומר, אנו רואים את התוצאות שעשויות לנבוע ממעשינו בעולם הגשמי. אם אנו עושים מעשה רע לאדם אחר אנו מגיעים לראות את פגיעתנו בו, אנו רואים שאינו מרוצה, או אולי אף נפגע פיזית וכן הלאה. את כל זה ניתן לסקור בחיים הפיזיים אם אין אנו בורחים מעימות זה במוצאנו שאין זה נעים לסקור את תוצאות מעשינו. דבר זה מהווה רק צד אחד של העניין. לכל פעולה שאנו עושים לממלכות הטבע השונות יש את הצד השני. נניח שאתה עושה מעשה טוב לזולתך. למעשה כזה קיומו שלו וחשיבותו בעולם הרוחי. הוא מצית שם חום. הוא מהווה במשמעות מסוימת מקור לקרניים רוחיות של חום. בעולם הרוחי זורם 'חום נפש' ממעשה טוב, ו'צינת נפש' ממעשה רע שנעשה לישויות אנוש אחרות. כך הדבר באמת שאדם מסב לחום או לצינה בעולם הרוחי בהתאם להתנהגותו של האדם ביחס לאחרים. פעילויות אנושיות אחרות פועלות כקרניים בהירות וקורנות בכיוון זה או אחר בעולם הרוחי. לאחרות יש אפקט מאפיל. בקיצור, אדם רשאי לומר שלמעשה אנו מתנסים במחצית בלבד של מה שמבצעים אנו בחיינו על האדמה.

בהשיגנו תודעה אימגינטיבית, הרי שמה שהתודעה הרגילה יודעת כבר – נעלם ואיננו. אם נעזר אדם או נפגע, עניין הוא לתודעה הרגילה להכיר בכך. אך את תוצאותיו של מעשה, אם טוב הוא או רע, אם נבון או טיפשי – בעולם הרוחי שווה לחמימותו או צינתו, פעולתו הקורנת או המאפילה. ישנם אפקטים רבי שוני – כל זה עולה לפני התודעה האימגינטיבית ומתחיל להישאר שם עבורנו. אנו אומרים לעצמנו: "הואיל ולא ידעת את כל זה בהניחך לתודעה הרגילה לתפקד בפעולותיך אין פירושו של דבר שדברים אלה לא היו קיימים. אל תדמה שמה שלא ידעת אודותיו בפעולותיך – מקורות הקרניים הנוגהות והמחממות וכן הלאה – לא היה קיים מפני שלא ראית ולא חווית זאת. אל תדמה זאת לעצמך. חווית כל זאת בתת-מודע שלך, עברת את כל זה. כשם שהעיניים הרוחיות של תודעתך העילאית רואות זאת כעת, כך – בשעה שהיית מסייע לזולתך או פוגע בו על ידי פועלך האדיב או הרע, היתה תת-המודעות שלך חווה את החשיבות המקבילה עבור העולם הרוחי".

יתר על כן: כשאנו מתקדמים ומשיגים התעצמות מספקת של תודעה אימגינטיבית, אין אנו צופים אך ורק בפנורמה של חוויותינו שלנו אלא נעשים מודעים כצורך, שאין אנו מהווים ישויות אנוש מושלמות אלא כאשר חיים אנו באספקט שני זה של פעולותינו הארציות, אשר היו תת-מודעות עד כה. אנו מתחילים לחוש כפצועים ממש בפניה של פנורמת חיים זו המשתרעת לאחור עד ללידה, או מעבר לה. דומה הדבר כאילו משהו נקרע מאיתנו. אומרים אנו לעצמנו ללא הרף: "עליך לחוות אף אספקט זה. אתה פצוע באמת כמו הוסרו ממך יד או רגל. עדיין לא היו לך אף מחצית מהתנסויותיך". דבר זה מוכרח לקרות במהלך התודעה האימגינטיבית. אנו מוכרחים לחוש עצמנו פצועים כך באשר להתנסויותינו. ומעל לכל עלינו לחוש שהחיים הרגילים מסתירים משהו מאיתנו.

תחושה זו עזה במיוחד בתקופתנו החומרנית הנוכחית. כי בני האדם פשוט אינם סבורים כיום שיש ערך או חשיבות כלשהי לפעולות אנוש מעבר לחיים מיידיים אלה המתנהלים בנתיבם בעולם הפיזי. נראה הדבר כשטות פחות או יותר להצהיר שמשהו נוסף מתהווה בעולם הרוחי. אך הוא מצוי שם. תחושה זו של היות האדם פצוע באה לפני התודעה האינספירטיבית והאדם אומר לעצמיותו: "עלי לאפשר לעצמי להתנסות במה שלא עלה בידי להתנסות בו עד כה. ועם זה הרי שדבר זה הוא כמעט ובלתי אפשרי, מלבד בפרטים בודדים ובמידה מוגבלת מאוד".

הלך נפש טרגי זה הוא המכביד משקלו על האדם המעמיק התבוננותו בחיים. קיים כה הרבה בחיים שאיננו מסוגלים להגשימו על האדמה. במשמעות מסוימת עלינו להתחייב לגבי העתיד, בהכירנו בדבר שהחיים מניחים עלינו משימות שאיננו יכולים להתגבר עליהן בחיים ארציים עכשוויים אלה. אנו חבים אותן ליקום באומרנו: "יהא לאל ידי להתנסות בכך אך ורק בעוברי דרך המוות". מדע ההתקדשות מביא אלינו העשרת חיים עצומה זו שלעיתים תכופות היא טרגית. אנו חשים התחייבות בלתי נמנעת זו לחיים ומכירים בצורך להיות חבים לאלים מה שיהיה לאל ידינו להתנסות בו אחרי המוות בלבד. רק אז נוכל להיכנס להתנסות כזאת אותה חבים אנו ליקום.

תודעה זו, שעל חיינו הפנימיים להתנהל בחלקם, בנתיבים שלהם על ידי התחייבות כלפי העתיד שלאחר המוות, מובילה להעמקה עצומה של חיי אנוש. המדע הרוחי אינו קיים כדי שנלמד דבר זה או אחר תיאורטית.

מי שלומד את מדע הרוח כפי שהוא לומד דברים אחרים מוטב שיתעסק בספר בישול. אז לפחות יהיה צריך ללמוד באורח שהוא יותר מתיאורטי כי החיים ובמיוחד חיי הקיבה וכל הקשור בהם דואגים לכך שניטול ספר בישול ביתר רצינות מאשר כתיאוריה בלבד. נחוץ למדע הרוחי, בגישתו לאדם, להעמיק את חייו באשר לתחושה. חיינו מעמיקים מאוד כשנעשים אנו מודעים להתחייבותנו ההולכת וגדלה כלפי האלים ובאומרנו: מחצית חיינו על האדמה לא ניתן לנו לחיותה באמת כי היא חבויה תחת מעטה הווית הקיום. אם אנו לומדים, באמצעות ההתקדשות, לדעת את החבוי ללא כן מהתודעה הרגילה, אנו עשויים לראות מעט את החובות שמסבים אנו להם. או אז אנו אומרים: בתודעה רגילה אנו רואים שאנו מסבים לחובות, אך איננו יכולים לקרוא את 'כתב ההתחייבות' שעלינו לפרוע. על ידי תודעת ההתקדשות אנו אמנם יכולים לקרוא את הכתב, אך אין בידינו לעשות משהו בנידון בחיים הרגילים. עלינו להמתין עד בוא המוות. וכאשר אנו משיגים תודעה זו, כאשר מעמיקים אנו את תודעתנו האנושית עד כדי התחיות התחייבות זו בנו, אנו נכונים להמשיך הלאה בחיי אנוש אל מעבר לתמונה הרטרוספקטיבית עליה דיברתי ושבה מגיעים אנו לאחור ללידה. אנו רואים עתה שלאחר ימים מספר עלינו להתחיל לחוות מה שנותר בלתי נחווה. דבר זה מכוון לכל מעשה ומעשה שעשינו כלפי ישויות אנוש זולתנו בעולם. המעשים האחרונים שנעשו לפני המוות הם הראשונים שיבואו בפנינו וכן הלאה לאחור במהלך החיים. ראשית נהיים אנו מודעים לכך מה מציינים מעשינו הרעים האחרונים או הטובים האחרונים עבור העולם. חווייתם בעודנו על האדמה חסרה עתה. אנו חווים כעת את ערכם לעולם. ולאחר מכן אנו ממשיכים להתקדם לאחור בחוותנו שוב את חיינו אלא שלאחור. אנו יודעים שבעשותנו זאת אנו קשורים עדיין לאדמה הואיל וחווים אנו עתה את צידם האחר – מלבד של מעשינו.

אנו חשים כמו נישאים היינו מעתה ואילך ברחם של היקום. אנו מתנסים עתה במעין שלב עוברי להמשך חיינו בין המוות לבין לידה מחדש. אלא שאין אנו נישאים על ידי אמא אלא על ידי העולם, בכל אשר לא התנסינו בו בחיים הגשמיים. אנו חיים שוב דרך חיינו הגשמיים, לאחור, ובערכיותם הקוסמית. אנו חווים זאת עתה בתודעה חלוקה מאוד. בהיותו פה בעולם הפיזי וכשהוא צופה על היצורים מסביבו חש האדם את עצמו כאדון הבריאה, ואפילו אם מכנה הוא את האריה מלך החיות עדיין חש הוא את עצמו, בתור ישות אנוש נעלה על הכל. חישתו של האדם לגבי יצורי שאר הממלכות היא שפחותים הם לעומתו. הוא יכול לשפוט אותם, אך אינו מייחס להם יכולת לשפוט אותו. הוא ניצב מעל לממלכות הטבע האחרות. הרגשתו שונה מאוד כשעובר הוא לאחר המוות את ההתנסות שזה עתה תיארתי. לא עוד יחוש עצמו בממלכות הטבע פחותות הערך, אלא מול ממלכות העולם הרוחי הנעלות עליו. הוא חש עצמו כממלכה הנמוכה ביותר בהיות האחרים ניצבים מעליו.

וכך, בעוברו דרך כל מה שלפני כן הותיר בלתי חווי, חש האדם שהכל סביבו מהווה ישויות עילאיות נעלות הרבה יותר ממנו. הן מגלות את הסימפטיה והאנטיפטיה לכל מה שחי כעת כתוצאה של חייו הארציים. בהתנסות מיידית זו שלאחר המוות אנו מצויים בפנימו של מעין 'גשם רוחי'. אנו חיים דרך המשלים הרוחי של מעשינו והישויות העילאיות הניצבות מעלינו ממטירות מטה את הסימפטיות והאנטיפטיות שלהן. אנו מוצפים על ידי הללו. אנו חשים בישותנו הרוחית, שהמואר על ידי הסימפטיות של ישויות עילאיות אלה של ההיררכיות העליונות יתקבל על ידי היקום כייעוד טוב לעתיד לבוא. בה בשעה שכל הנפגש באנטיפטיות שלהן יידחה, כי חשים אנו שיהיה זה אלמנט רע ביקום אם אין אנו מחזיקים זאת אצלנו. האנטיפטיות של ישויות עילאיות אלה מומטרות מטה אל מעשה רע שנעשה על ידינו לישות אנוש זולתנו ואנו חשים שהתוצאה תהיה משהו רע מאוד ליקום אם נתיר לעצמנו מעשה כזה, אם לא נחזיק אותו בתוך עצמנו. כך מכנסים אנו יחדיו את כל הנפגש באנטיפטיות של ישויות עילאיות אלה. באורח זה מניחים אנו את התשתית לגורלנו, לכל מה שימשיך ויפעל בחיינו הארציים הבאים על מנת שיהא עשוי למצוא לו פיצוי נאות דרך מעשינו.

אדם יכול לתאר את מעברה של הישות האנושית דרך אזור הנפש לאחר המוות מהאספקט שניתן לקרוא לו חיצוני יותר. עשיתי זאת בספרי גוף נפש רוח, בו פסעתי לאורך קווי המחשבה המקובלים של תקופתנו, וכעת בשחזור זה שבתחומי החברה האנתרופוסופית הכללית ברצוני להגיש גילוי דעת שיטתי אודות מהותה של האנתרופוסופיה בתארי דברים אלה באורח מעמיק יותר. ברצוני שתחושו כיצד חי האדם לאמיתו של דבר, בישותו הפנימית, באינדיבידואליות האנושית שלו דרך תנאי הקיום שלאחר המוות.

וכעת, כשמבינים אנו דברים אלה באורח זה אנו יכולים להפנות שוב שימת לבנו לעולם החלומות ולראותו באור חדש. בהשיגנו בעליל התנסותו של האדם לאחר המוות, באספקטים הרוחיים של חייו הארציים – במעשיו ובמחשבותיו – אנו יכולים להתפנות שוב אל האדם החולם, אל כל מה שהוא חווה לעת שנתו. אנו רואים עתה שלעת שנתו הוא חי בדברים הנ"ל, אלא שנותרים הם בגדר התת-מודע. מתבהר ההבדל בין החוויה בשינה לבין ההתנסות שלאחר המוות. תנו דעתכם לחיי האדם על האדמה. קיימים מצבים של עירות הנפסקים שוב ושוב על ידי השינה. והנה, אדם שאינו 'ישנון מושבע' יעביר כשליש מחייו בשינה. במשך שליש זה הוא חי למעשה דרך המשלים הרוחי של מעשיו, אלא שאין הוא יודע דבר על כך כשחלומותיו מטילים בועות בלבד אל פני השטח. רב מהמשלים הרוחי נראה בחלומות, אך בצורת בועות רדודות ורפות בלבד. אך אנו אכן חווים בשינה עמוקה וללא מודעות את ההיבט הרוחי כולו של חיינו היומיומיים.

אנו רשאים לנסח זאת כך: בחיינו היומיומיים המודעים אנו מתנסים במה שחושבים או חשים האחרים זולתנו. כיצד נעזרים הם או נעצרים על ידינו. בשינה אנו חווים ללא מודעות מה חושבים האלים על המעשים ועל המחשבות של חיי העירות שלנו. על אף שאין אנו יודעים דבר על כך. בשל סיבה זו נראה לעצמו האדם, הרואה לתוך סודות החיים, כה עמוס בחובות וכה פצוע, כפי שתיארתי, כל זה נשאר בתת-מודע. ועתה לאחר המוות מתחייה כל זה למעשה, במודעות. בשל סיבה זו חי האדם בעוברו דרך אותו חלק מחייו שישן בו, כלומר, כשליש הזמן מחייו הארציים. ועל כן, בעוברו דרך המוות הוא חי שוב דרך לילותיו, אחורנית. אלא שעתה נעשה לו מודע זה שהיה עובר בו ללא מודעות מידי לילה בלילה. אנו יכולים אף לומר, על אף שעלול הדבר להיראות כאילו רצינו להתבדח בעניינים רציניים מאוד אלה: אם ישן אדם רוב חייו תימשך יותר התנסות רטרוספקטיבית זו שלאחר המוות. אם ישן אדם אך מעט – תהא זו קצרה יותר.

בממוצע תארך זו כשליש מחייו של אדם, כי האדם מבלה זאת בשינה. וכך, אם חי אדם עד מלאות לו שישים שנה – תארך התנסות זו שלאחר המוות עשרים שנה. במהלך זמן זה עובר הוא דרך מעין שלב עוברי עבור העולם הרוחי. רק לאחר מכן יהיה הוא חופשי באמת מהאדמה. האדמה אינה אופפת אותו עוד בה ונולד הוא אל העולם הרוחי. הוא חומק מעטיפותיה של הווית הקיום הארצית שהיה נושאן מסביבו עד כה, אף כי במשמעות רוחית, וחש בכך כבהיוולדו לעולם הרוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *