מתוך הרצאה שניתנה ע"י ד"ר

רודולף שטיינר

בדורנאך 8.5.1924 GA353

תודה ל – חייה חצב על התרגום מאנגלית ותרומתו לארכיב

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג

שאלה : האם היהודים, כעם, הגשימו את משימתם באבולוציה האנושית?

ד"ר שטיינר: דיון בנושא זה עלול להוביל לתעמולתיות. אך למה שחייב להיאמר בצורה די אובייקטיבית על הנושא אין שום קשר לתעמולה בכל צורה שהיא.

האופן שבו התקדמה התפתחות העם היהודי בזמנים קדומים היה בעל חשיבות עליונה להכנת עלייתה של הנצרות שבאה בעקבותיה. לפני שהנצרות הגיעה לעולם היתה ליהודים דת רוחנית עמוקה, אבל כפי שאמרתי לכם, היתה זו דת שלקחה בחשבון רק את החוק הרוחי של הטבע.

אם שאלו יהודי: במה תלוי בואו של האביב? הוא היה עונה: ברצונו של יהווה! מדוע אדם זה או אחר חוטא? משום שיהווה רוצה זאת! מדוע יש רעב בארץ? משום שיהווה רוצה זאת! הכל היה מיוחס לאל האחד הזה. וזאת היתה הסיבה לכך שיהודים קדמונים לא חיו בשלום עם העמים שמסביבם, שאותם הם לא הבינו וגם הם לא הבינו את היהודים. העמים השכנים לא עבדו רק אל אחד ויחיד באותו האופן אלא זיהו ישויות רוחיות בכל תופעה של הטבע – ריבוי של ישויות רוחיות.

ישויות רוחיות רבות אלה קיימות בטבע וכל מי שמתכחש לקיומן מתכחש למציאות. התכחשות לקיום ישויות רוחיות בטבע זהה לכך שהייתי אומר שאין אף אדם בחדר הזה! אם הייתי מביא אדם עיוור לכאן ואתם לא הייתם צוחקים בקול מספיק רם מכדי שישמע, הוא עשוי היה להאמין לי.

הונאות בדברים אלה קורות ללא קושי. ראייתו של פרידריך ניטשה היתה מאוד חלשה. כאשר הוא היה פרופסור בבאזל רק מעט סטודנטים באו להקשיב להרצאותיו, למרות שהן היו מאוד מעניינות. ניטשה היה שוקע עמוקות במחשבה כאשר צעד לעבר שולחנו, והמשיך להעביר את הרצאותיו. פעם אחת הוא נתן הרצאה כאשר אף אדם לא היה נוכח באולם, אבל מאחר וראייתו היתה כה גרועה הוא הבחין בכך רק כאשר יצא מאולם ההרצאות! כך ניתן לגרום לאדם עיוור לחשוב שהחדר הינו ריק. אנשים אינם מאמינים בכוחות רוחיים ובהשפעותיהם משום שעיוורו אותם ע"י החינוך שקבלו וכל מה שקורה בחיים המודרניים.

חשוב שאדם יבין שיש לו מעורבות רבה עם אינספור רוחות-טבע אלה; אולם קיים בו כוח עוצמתי יותר מכל מה שמעוצב ע"י רוחות-טבע אלה. זהו בסיס המושג אל אחד , אל-הירח. היהודים היו הראשונים שהכירו באל האחד הזה והתכחשו לכל הישויות הרוחיות בתופעות הטבע. הם הכירו באל האחד, יהווה (Jahve  או Jehovah). פרוש השם יהווה הוא פשוט – אני הווה.

דבר זה היה גורם חשוב מאוד בהיסטוריית העולם. חשבו על כך: יראת כבוד לראש האלים האחד והיחיד מלווה בהכחשה של כל הישויות הרוחיות האחרות… נניח ששני עמים מצויים במלחמה למרות העובדה שכל אחד מהם מכיר באל האחד; רק עם אחד משניהם יכול לנצח. המנצחים אומרים: האל שלנו נתן לנו את הניצחון. אם הצד השני היה זוכה בניצחון, הוא היה אומר את אותם הדברים. אולם אם אותו אל התיר לעם אחד לנצח ולשני להיות מובס, הרי אל זה בעצמו הובס. אם לתורכים ולנוצרים יש את אותו האל ושניהם מתפללים לאל האחד הזה שיביא להם ניצחון, הם מבקשים מאותו האל שיביס את עצמו. הנקודה האמיתית היא – שלא ניתן באמת לדבר על ישות רוחית אלוהית יחידה. גם בחיי היומיום הדבר קורה באותו האופן: מישהו רוצה שירד גשם ומתפלל לגשם… מישהו אחר רוצה שהשמש תזרח ומתפלל לכך בדיוק באותו היום. ובכן , הדבר אינו הגיוני! אם אנשים היו מבחינים בכך היתה בהירות רבה יותר בקשר לעניינים שכאלה, אולם הם אינם מבחינים בכך. בעניינים שברומו של עולם אנשים מועדים לעיתים למחשבות לא מעובדות, שלעולם לא ישתמשו בהן לדברים הקטנים. יש לשער שאף אחד לא ישים בקפה שלו מלח וסוכר בעת ובעונה אחת; הוא ישים את האחד או האחר, לא את שניהם. ניתן לומר שבדרך כלל אנשים הינם מרושלים במה שנוגע לבהירות החשיבה – דבר המונח בבסיסם של הרבה הפרעות ובלבולים בחיים…

היהודים הביאו לעולם את מה שידוע כמונותיאיזם – האמונה שקיים רק אל אחד.

אמרתי לכם פעם בקיצור שהנצרות חושבת על שלוש ישויות אלוהיות: אלוהים האב, החי בכל תופעות הטבע; אלוהים הבן, הפועל בפעילות הרוחנית החופשית של האדם; ואלוהים הרוח הקדושה, המעורר באדם את התודעה שקיימת בתוכו רוחניות שהינה עצמאית מהגוף. שלוש ספירות נפרדות מתוארות. אלמלא היו שלוש ספירות ניתן היה להניח שעל ידי אותה החלטה נחושה אותו האלוהים יתיר לאדם למות ואז יעורר אותו שוב לחיים. אם קיימות שלוש ישויות אלוהיות אזי המוות שייך לספירה של ישות אלוהית אחת, המעבר דרך המוות ומעבר לו – לישות אלוהית נוספת והתעוררות הרוח – לישות אלוהית נוספת. הנצרות לא יכלה להימנע מלתאר את האלוהות הרוחית בשלוש ישויות – בשלוש צורות.

כעת, מאחר והיהדות תפשה רק את האלוהים האחד הזה, היא לא יכלה ליצור שום דימוי של האלוהים אלא רק להבין את האלוהות בעזרת כוח הנפש הפנימי ביותר – עם האינטלקט. קל להבין שדבר זה הוביל להעצמת האגואיזם האנושי; מאחר והאדם מתרחק ממה שסביבו אם הוא רואה את הרוחי אך ורק דרך אישיותו שלו. הדבר יצר אגואיזם-עממי מסוים בעולם היהדות – לא ניתן להכחיש שכך הוא הדבר; אך בגלל סיבה זו עצמה היהודים מסוגלים להטמיע את מה שאינו תמונתי; יש להם פחות כישרון לתמונתי. אם יהודי הופך לפָסל הוא לא ממש יצליח להגיע להישגים גדולים משום שכישרונו אינו נמצא שם; הוא חסר את הכישרון לתצוגה תמונתית וגם את הרצון לפתחו. אולם אם יהודי הופך למוסיקאי , בדרך כלל הוא יהיה מעולה בכך משום שמוסיקה אינה אמנות תמונתית; אין לה צורה ויזואלית. אי לכך ניתן למצוא הרבה מאוד מוסיקאים בקרב היהודים. כאשר היו האומנויות בשיאן בקושי ניתן היה למצוא בין היהודים פסלים או ציירים. סגנון הציור של יהודי די שונה מזה של אמנים נוצרים או אוריינטליים. לצבע עצמו, בתמונה שצייר יהודי, אין חשיבות מרובה; מה שמובע, מה שהצייר רוצה לומר בעזרת התמונה – זה הדבר העיקרי. מה שמעסיק את היהדות מעל הכל זה הלא-תמונתי, ההבאה לעולם את מה שמתגלה בתוך ה"אני" האנושי.

אולם שימור הדבקות לאל אחד אינו כה קל כפי שזה נדמה, משום שאנשים הופכים לפגאנים ללא היסוס כאשר דבקות כזו אינה נכפית עליהם בחוזקה. הנצרות , מצד שני, נוטה בקלות לעבר הפגאניזם. ניתן למצוא הרבה אינדיקציות לכך אם בוחנים את העניין בעיון. חשבו למשל באיזה יראת כבוד מתייחסים לטקסים בנצרות. ספרתי לכם שהגביע ללחם הקדוש מתאר למעשה את השמש והירח. משמעות הדבר כבר אינה ידועה אך האנשים ,ללא הבנה בקשר לכך, מתפללים למעשה לגביע הלחם הקדוש, הם מתפללים למשהו חיצוני. אנשים נוטים בקלות להתפלל למשהו חיצוני. וכך במרוצת מאות השנים הנצרות פיתחה הרבה מאפיינים פגאנים, בעוד שביהדות המקרה הוא הפוך.

הדבר בולט ביותר בתחום מסוים. הנוצרים מהמערב – אלה שבאו מיוון, רומא ומרכז גרמניה – היו כמעט חסרי יכולת להמשיך את עקרונות הרפואה הקדומה, משום שהם כבר לא היו מסוגלים להבחין בכוחות הרוחיים המצויים בצמחי המרפא. אבל היהודים שהגיעו מהמזרח – מפרס וסביבתה, ראו את הרוחי – כלומר את האלוהים האחד שלהם – יהווה, בכל מקום. היהודים שחקו תפקיד חשוב ביותר בפיתוח הרפואה בימי הביניים; הערבים היו עסוקים בפיתוח שאר המדעים. כל ידע רפואי שהגיע דרך הערבים פותח ושוכלל בעזרת היהודים. לכן הפכה הרפואה למה שהיא כיום. הרפואה באמת שימרה רוחניות אבסטרקטית מסוימת אך היא קבלה על עצמה צביון מונותיאיסטי. אם תתבוננו ברפואה היום, תגלו, מלבד מעט מאוד יוצאים מהכלל, כל מיני תכונות המיוחסות לכל סוג של תרופה! התוצאה המדויקת שתיגרם ע"י תרופה מסויימת אינה ידועה כבר בוודאות גדולה יותר ממה שהיהדות ידעה כיצד פועלות אינספור רוחות-הטבע. השפעת-יהווה האבסטרקטית עשתה את דרכה לרפואה ונשארה שם עד עצם היום הזה.

כעת, יהיה זה אך טבעי שמספר הרופאים היהודים בארצות השונות באירופה יהיה פרופורציונלי למספרם באוכלוסיה. אנא, הבינו אותי, איני אומר שדבר זה אמור להיות מוסדר בחוק. מעולם לא עלה על דעתי לומר דבר כזה, אולם באופן טבעי ניתן לצפות שנמצא רופאים יהודים בפרופורציה למספר היהודים. דבר זה כמובן שאינו קורה. ברוב הארצות מספר הרבה יותר גדול יחסית של יהודים הופכים לרופאים. זהו שריד מימי ביניים. היהודים עדיין מאוד נמשכים לרפואה משום שזה תואם את חשיבתם האבסטרקטית. רפואה יהוויסטית זו מתאימה ככלל לאופן חשיבתם. האנתרופוסופיה לבדה יכולה לזהות את כוחות הטבע בצמחי המרפא והמינרלים השונים, מאחר והיא לוקחת בחשבון את רוחות-הטבע הרבות, ובכך לבסס שוב ידע זה על יסודות בטוחים. [ראה "מדע הרוח ורפואה". 20 הרצאות שנתן רודולף שטיינר לרופאים וסטודנטים לרפואה בדורנאך מה-21 למרץ עד 9 לאפריל 1920].

היהודים סגדו לאלוהים יהווה האחד ואי לכך אנשים ניצלו מאובדן דרך מוחלט בפוליתיאיזם (אמונה באלים רבים). כתוצאה טבעית מכך שמרו היהודים על עצמם תמיד בנפרד מאנשים אחרים ולכן, כפי שקורה תמיד במקרים כאלה, עוררו כלפיהם שנאה ואנטיפתיה על היבטיהם השונים. הגישה הנכונה שיש לאחוז היום היא שבעתיד לא יהיה נחוץ להפריד שום תרבות מסוימת כדי למנוע את פיזורה – כפי שהיהודים עשו במשך מאות שנים – אלא שידע רוחי חייב לתפוס את מקומו של נוהג זה. הקשר בין האלוהים האחד וריבוי הישויות הרוחיות יובהר אז לאנשים ואף עַם לא יצטרך עוד להיות תחת שליטתם של אימפולסים תת-מודעים. זאת הסיבה שמההתחלה חששתי כאשר היהודים, שלא ידעו לאיזה כיוון לפנות, הקימו את התנועה הציונית. הניסיון לייסד מדינה יהודית מציין בהחלט מגמה ריאקציונרית (הנלחמת בקידמה), נסיגה לאחור שלא תוביל לשום מקום ואשר פועלת כנגד הקידמה. ציוני מכובד, שעימו היו לי קשרי ידידות, סיפר לי פעם על האידיאל שלו בחיים – ללכת לפלשתין ולייסד בה ממלכה יהודית. הוא לקח ועדיין לוקח חלק פעיל בניסיון לממש זאת, והוא גם בעל עמדה חשובה בפלשתין. אמרתי לו: מטרה כזאת אינה תואמת את רוח הזמן;

מה שרוח הזמן דורשת זה משהו שיהפוך כל אדם לבעל ברית ללא הבדל של גזע, לאום, מעמד וכיוב' – זאת המטרה היחידה שניתן לתמוך בה בלב שלם. אף אחד אינו יכול לצפות ממני להצטרף לתנועה הציונית, משום שגם שם חלק מהאנושות מופרד מהשאר. בגלל סיבה טבעית ופשוטה זו, תנועה כזאת אינה יכולה לשגשג היום במובן האמיתי של המילה – היא בעיקרה נסיגה לאחור… המצדדים בתנועות כאלה משתמשים לעיתים בטיעונים יוצאים מהכלל, הם אומרים:' אבל מהלך ההיסטוריה מצביע על כך שאנשים אינם באמת רוצים את ה"אנושי-אוניברסלי"; הם חפצים שהכל יתפתח על בסיס גזעי'.

השיחה שאך סיפרתי לכם עליה התרחשה לפני המלחמה הגדולה של 1914-1918 [מלחמת העולם הראשונה- הערת המתרגמת]. סירוב האנשים לקבל את העיקרון הגדול של אנושי-אוניברסלי היה הגורם שהוביל למלחמה זו. העובדה שאנשים התייצבו כנגד עקרון זה ורצו להיפרד זה מזה, לפתח כוחות ואינטרסים גזעניים הובילה לבסוף לפריצת המלחמה הזו. לפיכך האסון הכי נורא של המאה העשרים קרה עקב דחף הקיים גם אצל היהודים.

לכן ניתן לומר: מאחר וכל מה שהיהודים השיגו יכול להיות מושג היום על ידי כל בני האדם, היהודים ישרתו את האינטרסים שלהם באופן הטוב ביותר אם הם יאפשרו לעצמם להיטמע לתוך שאר האנושות, להתמזג עם שאר האנושות, כך שהיהדות כגזע או כעם, תבוא לקיצה. זה עשוי היה להיות טבע האידאל, אולם מנהגים והרגלים יהודים רבים, ומעל לכל השנאה המוטחת בהם, עדיין מהווים מכשול כנגד האידאל. על אימפולסים מסוג זה יש להתגבר, אך לא ניתן יהיה להתגבר עליהם במידה והכל יישאר כמות שהיה בעבר. אם היהודים ייפָּגעו כשיאמר להם למשל שיש להם כישרון קטן לפיסול, הם יכולים לומר לעצמם: לא כל הגזעים האנושיים צריכים להיות פַּסָּלים; בעזרת היכולות המיוחדות להם הם יוכלו להגיע להישגים בתחום אחר! ליהודים אין כישרון טבעי לפיסול. אחת מעשרת הדברות מצווה : "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". לכן סלד העם היהודי מיצירת תמונה או פסל של העל-חושי. כעת הדבר צריך להוביל חזרה אל האלמנט האינדיבידואלי.

קל להבין זאת – אם אני יוצר דימוי או תמונה, אפילו אם זה בצורת תיאור, כפי שקורה לעיתים קרובות במדע הרוח, אדם אחר עשוי להטביע זאת בזיכרונו, ללמוד מכך, לראות בזה את האמת, לחשוב מה שמתחשק לו על כך. אך אם איני יוצר כל דימוי או תמונה אזי חייבת להתבצע פעילות אישית שלי; המחשבה אינה מפרידה עצמה ממני. לכן יש לכך אופי אישי. כך הדבר ביהדות. אנשים חייבים ללמוד לקלוט את הרוחי שבחבריהם. העולם היהודי עדיין נשלט על ידי אימפולס גזעי. היהודים מתחתנים ביניהם, בתוך עמם; תשומת לבם עדיין מתמקדת בגזעי ולא ברוחני.

ולגבי השאלה: "האם הגשים העם היהודי את משימתו באבולוציה האנושית?" התשובה היא: הם הגשימו את מטרתם מאחר ובזמנים קדומים היה נחוץ קיום של עם שיביא צורה מסויימת של מונותיאיזם לעולם. אולם היום, מה שנחוץ הוא ידע רוחי. משימתו של העם היהודי הוגשמה. לפיכך משימה מסויימת זו אינה נחוצה עוד באבולוציה; המהלך הנכון שעל היהודים לקחת הוא השתלבות עם שאר העמים.

שאלה: מדוע נועד העם היהודי לחיות בגלות?

ד"ר שטיינר: חשוב מאוד להבין את כל הצביון של ה'גלות' הזו. העם היהודי, שבו חי ומת המשיח, חי באותה העת בתוך עם בעל אופי שונה, כלומר- הרומאים. וכעת, נניח שהכיבוש של פלשתין על ידי הרומאים הושלם; נניח שהם הרגו את כל מי שרצו להיפטר ממנו וסילקו את השאר. נניח שהיהודים כבר הרגישו אז את הדחף להשתלב עם העמים האחרים… מה היה קורה? ובכן … הרומאים היו כובשים את פלשתין ומוציאים להורג מספר יהודים; והאחרים היו מגורשים, כפי שקורה כיום בכל ארץ, והיו יכולים להמשיך להתקיים במקום זה או אחר מחוץ לפלשתין.

אולם ליהודים לא היתה כל כוונה או דחף להתערבב עם העמים האחרים; ההיפך הוא הנכון – היכן שהם היו, אפילו אם היו רק מעטים, הם חיו תמיד בתוך עצמם. הם היו מפוזרים בארצות רבות; ורק מאחר והם חיו בתוך עצמם בלבד, נישאים בינם לבין עצמם, ניתן היה להבחין שכיהודים הם מהווים אלמנט זר. רעיון הגלות לא היה עולה אלמלא היה זה המצב. הדחף הטבעי הזה ביהודים היה זה שהצמיח את רעיון הגלות שלהם. כל זה הינו חלק מהאופי המהותי של היהדות. הדורות הבאים של היהודים המומים עכשיו מכך שהיהודים היו מפוזרים, מחויבים לחיות כזרים. זה קרה כמעט בכל מקום. עמים אחרים התבוללו ולכן קשה היה להבחין בהם. מעצם טבעה נשארה היהדות מלוכדת בנחישות. בהקשר מיוחד זה יש לומר שמאחר ובני אדם מסוימים נשארו מלוכדים, הופנתה תשומת לב לדברים, שאחרת היו מתעלמים מהם.

עצוב וקורע לב לקרוא כיצד בימי הביניים חיו היהודים בגטאות – ברובעים בערים היכן שרק להם הותר להתגורר. אסור היה להם להיכנס לשאר חלקי הערים; השערים בגטאות היו נעולים, למשל. אנשים דברו על העובדה שהיהודים בגטאות התלכדו בנחישות יחד, חיו לגמרי בתוך עצמם. גם על אנשים אחרים היה לסבול דברים נוראים באותה המידה, אולם בדרך שונה. היהודים נשארו בגטאות שלהם מלוכדים שם יחדיו והאנשים ידעו שאסור להם לצאת מהרובעים שלהם. אבל חישבו על כך – אנשים אחרים שנאלצו לעבוד כל יום מעלות השחר ועד מאוחר בערב גם כן לא יכלו להיכנס לערים, למרות שאף שער לא מנע זאת מהם. גם סבלם היה רב. יש להודות אם כך, שדברים כאלה מבוססים לעיתים על הופעתם החיצונית … הם מבוססים, כמו דברים רבים אחרים בהיסטורית העולם על הופעתם החיצונית.

הגיע הזמן שדברים אלה חייבים להיות חדורים באור המציאות. וכאן אנו מובלים לתפישה שכאשר גורל מוגשם זוהי, לפי הביטוי המזרחי, קרמה. זהו גורל פנימי. האפיונים של היהודים עצמם עזרו לתת לסיפור הגלות את הצורה שעטה על עצמו; היהודים הם אנשים נחושים – הם נשארו מלוכדים בשלהם בארצות זרות; ולכן הדבר בלט ואנשים דברו על כך בזמנים מאוחרים יותר, וכך הוא הדבר עד עצם היום הזה.

מצד שני התוצאה הטבעית של כל זה היא שהיהודים מובדלים מהעמים האחרים ומואשמים בכל מיני דברים שסיבתם אינה ידועה. האם לא קורה, שאם במחוז מסוים, בו חיים אנשים בעלי אמונות תפלות, נרצח אדם על ידי יד עלומה ובמקרה חי שם יהודי לא פופולרי, השמועה תסתובב שבחג הפסח היהודים צריכים דם אנושי לטקסיהם – ולכן הם אלה שהרגו את האיש… הסיבה שדברים כאלה נאמרים היא משום שהיהודים מובדלים מהאחרים; אבל היהודים עצמם התאמצו כדי לגרום למצב העניינים הזה.

כשמתייחסים לעניינים האלה היום יש להדגיש את העיקרון האנושי-אוניברסלי, בניגוד לעיקרון הגזעי.

שאלה: מהי חשיבותם של שבעים הנפשות של המשפחות הישראליות המקוריות בהיסטוריית-העולם?

ד"ר שטיינר: עמים בעלי אופי מגוון חיו על פני האדמה מימי קדם ועד היום. מעתה ואילך, גיוון זה חדל להיות בעל משמעות אמיתית משום שכפי שכבר אמרתי, העיקרון האנושי-אוניברסלי חייב להפוך לעיקרון העיקרי. יחד עם זאת, אם נלמד על התקופות המוקדמות באבולוציה האנושית נגלה שאוכלוסיית העולם היתה מחולקת לכל מיני עמים שונים. הרוחי הינו מציאות חיה בתופעות הטבע; הרוחי הינו גם מציאות חיה בעמי העולם. לכל עם יש רוח-עם מנחה. כפי שכבר כתבתי בספרי "גוף, נפש, רוח", "רוח-העם" אינה רק מושג אבסטרקטי. כשמדברים היום על העם הצרפתי, מה זה אומר לחשיבה המטריאליסטית של ימינו? זה אומר – מצבור של בערך 42 מיליון בני אדם במערב אירופה, רעיון מופשט לגמרי ; הכישרונות והאיכויות של העם הנידון הינם בעלי חשיבות משנית. אולם למעשה אין זה כך! כפי שהזרע חי בצמח, כך קיים משהו דמוי זרע, שחי ברוח העם ואז מתגלה. ישות רוחית אמיתית חיה ופועלת בכל עם.

סיפרתי לכם שהמשימה של היהודים בהיסטוריית העולם היתה להפיץ את האמונה באל אחד, וברור שהם היו צריכים להתכונן לכך. לכן כאשר הגיע העם היהודי לידי ראשית קיומו, מספר רוחות-עם, שפעלו כל אחת בעם מסוים, דאגו יחד לעם היהודי. בחושבנו על העמים השונים אנו אומרים: להודים יש את רוח-העם ההודית; למצרים, רוח-עם מצרית; ליוונים – רוח-עם יוונית, רוח-עם רומאית וכן הלאה. כל רוח-עם עסקה בעם מסוים. אולם אם ניקח את העם היהודי אזי בפינת העולם הקרויה סוריה, היכן שהיה ביתם של היהודים, ההשפעות והרצון של כל רוחות-העם פעלו בעם אחד זה.

הניחו לי להסביר את העניין בעזרת הקבלה פשוטה – דמיינו שכל אחד מכם נמצא במעגל המשפחתי שלו, מתעסק בענייניו. לכל אחד מכם יש תחום מסוים של פעילות. כך היה הדבר במקרה של רוחות-העם. כעת, בואו נניח שאתם רוצים ביחד לתמוך במטרה ובאינטרסים של הפועלים: במידה ואלו פני הדברים לא תישארו במעגל האישי שלכם אלא תקיימו פגישה ותדונו ביניכם לבין עצמכם איזה הצעה תונח על ידיכם, כשאתם פועלים כאחד. ולכן אנו יכולים לומר: בכל העמים, חוץ מהעם היהודי, פעלה כל אחת מרוחות-העם בתחום שלה; אולם מה שהושג על ידי רוחות-העם בעזרת העם היהודי היה התוצאה של כינוס רוחי. השפעה זו פעלה בעוצמה שונה על חברי העם היהודי. התנ"ך נותן אינדיקציה לכך בדברו על שבעים רוחות-עם החודרות לתוך עם ישראל. כל רוחות-העם השתתפו בפעולה. ההשפעה החזקה ורבת העוצמה הזאת גרמה במובן מסוים להפיכת היהודים לעם קוסמופוליטי ומסבירה את הנחישות שנותרה אופיינית להם. לא חשוב היכן שהיהודים היו, הם הצליחו תמיד להתאסף יחד ולשמר את היהדות, פשוט מאחר והיה להם הכול בתוכם.

היהדות מכילה את הכל באופן יוצא מן הכלל. במסדרים או חברות של הבונים החופשיים – Free Masons, Oddfellows וכדומה, שבהם אין ידע רוחי חדש אלא ידע קדום, שהם בעצמם כבר לא מבינים, ניתן למצוא במילות הטקסטים עצמן, אלמנטים שנלקחו מכל מיני עמים שונים: טקסטים ומילים מצריים, מילים וסמלים אשורים, בבליים – אולם בעיקר אלמנטים מהקבלה היהודית.

במובן הזה, היהדות היא באמת קוסמופוליטית – היא מתאימה עצמה לכל דבר, אך גם משמרת את האימפולס המקורי שעדיין חי בתוכה. הדבר נכון גם לגבי השפה העברית, שהיא בעלת תוכן עשיר ביותר הן מהבחינה הרוחנית והן מהפיסית. כל מילה בעברית מלאה תמיד במשמעות. ליהודים היתה תכונה ייחודית – לכתוב רק את העיצורים; מאוחר יותר צוינו התנועות (vowels) על ידי סימנים (ניקוד). התנועות עצמן לא נכתבו; כל אחד עשוי היה לבטא אותן בדרכו שלו, כך שאדם אחד אמר: Jehova, אחר אמר: Jeheva ושלישי אמר: Jahava… ורביעי: Johave. התנועות בוטאו כפי שהן הורגשו. ולכן כינוי כמו השם "יהווה"-""Jehova שהונהג על ידי הרבנים בצורה מסויימת זו, נקרא "השם שלא ניתן לביטוי"… משום שאסור היה לעשות שימוש שרירותי בתנועות.

הנחישות המאפיינת את היהדות הצביעה על הדרך שבה מספר רוחות-עם פעלו על עם אחד. כשרואים יהודים בארצות שונות צריך תפישה ממש חדה כדי להצליח לזהות את אותם היהודים שבאמת התערבבו עם שאר העמים. אתם בוודאי יודעים שרוב המדינאים החשובים במאה ה-19 היו יהודים. לא ניתן כבר להבחין ביהודים שבאמת התבוללו בקרב עמים אחרים. כשיהודי אומר משפט, אדם מנוסה יכול מייד לזהות סגנון יהודי אופייני – אם, יש לומר, לא נעשה חיקוי, דבר נפוץ ביותר היום. אולם היהודים מחקים רק לעיתים רחוקות. ניתן לציין שיהודי תמיד יתחיל ממשהו המקובע באופן פנימי או מובע במושג. דבר זה אופייני מאוד וקשור לכינוס רוחות-העם ושיתוף הפעולה ביניהם. עד היום, כשיהודי מצהיר הצהרה הוא מאמין שזה חייב להיות תקף ללא תנאי. הוא מתקדם על סמך החלטה אישית. זה באמת מאוד מעניין! נניח שמספר אנשים – שלושה, ארבעה, חמישה – נמצאים יחד; אחד מהם יהודי וארבעה אינם יהודים. האנשים הינם נציגים של קהילה זו או אחרת. (איני מספר לכם על סיטואציה דמיונית, אלא על אחת שבאמת חוויתי) … בקהילה זו יש לאנשים נקודות מבט מגוונות. כעת, חמישה הגברים הללו, שמהם רק החמישי הינו יהודי, מתחילים לדבר. הראשון אומר: מאוד קשה להביא את כל האנשים הללו לידי הרמוניה; הדבר היחידי שניתן לעשות הוא להביא את המיעוט לידי שכנוע ואז את הרוב, כך שתושג פשרה (כך, אחרי הכל, מגיעים לפשרות בין אנשים – על ידי דיונים בינם לבין עצמם). אדם שני אומר: כן, אבל אני חייתי בין האנשים, המרכיבים את המיעוט, ואני יודע כמה קשה לשכנע אותם! השלישי, נציג המיעוט, אומר: איננו רוצים כל חלק בכך; זה פשוט לא יעבוד! האיש הרביעי אומר: אחרי הכל כל אחד צריך לאחוז בעמדה זו או אחרת. אחרי שהארבעה דברו היהודי מתחיל: כל הדיון הזה הינו חסר תועלת! מושג הפשרה מבוסס על השגת איזון בין דעות שונות ואנשים מסוימים שמוותרים. אתם רואים, הוא יוצא מתוך אבסטרקטיות: "מושג הפשרה"; אין הוא מתחיל מכל נקודה מסוימת אלא מתחיל במושג הפשרה… ולפיכך מפגין את נחישותו המולדת. כשמישהו שואל: מהו בדיוק מושג הפשרה?… יש לו כבר תמונה מנטלית מסוג מסוים, אבל היהודי אינו מתחיל בדרך זו; הוא אומר: מושג הפשרה! – זוהי דוגמא לתפישה יהוויסטית: יהווה אומר… לא ניתנת כל מחשבה לאיך התפישה עובדת במקרה מסוים, אלא מה שהובע וקובע במושג נקבע כעיקרון.

זאת הסיבה לכך שיהודי תמיד חושב שהוא יכול לפתח כל דבר מתוך מושג. כל עוד ישמרו היהודים בנחישות על התבדלותם, הדברים יישארו באופן טבעי כפי שהם; כאשר היהודים יתמזגו עם העמים האחרים הם יפסיקו את הנוהג לומר: "מושג הפשרה"… ויצטרכו להסכים עם האחרים. כל זה קשור לדרך שבה פעלו רוחות-העם עליהם.