מאבן גיר ועד לוציפר – 12

מאבן גיר ועד לוציפר

תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה 12 9.5.1923

מותו, תחייתו ועלייתו לשמיים של כריסטוס.

שאלה: אולי נשמע עוד קצת על ישוע כריסטוס כאדם?

רודולף שטיינר: אתם רואים, רבותי, השאלה נשאלה ברגע הנכון, ונדבר בה היום. תרשו לומר מיד שרק אלו מכם שבאים לפגישות הללו כבר זמן מה, יבינו את כל מה שאומר. לאלו שבאו עכשיו בפעם הראשונה יידרש זמן למצוא דרכם לדברים שאנו דנים בהם. השאלה שנשאלתי ושאנו הולכים לדון בה כעת עוסקת בכריסטוס כאינדיבידואל שחי במשך 33 שנים ומת.

שאלה: "ביום זה שבו עלה מהקבר, עלה מהמוות." כיצד זה יתכן, והיכן לקח אינדיבידואל זה את הכוח והעוצמה? ואז אולי תוכל לדבר על עלייתו לשמיים אחרי 40 יום.

רודולף שטיינר: מכיוון שזהו בדיוק הזמן המתאים בשנה, אני הולך לדבר אודות הדרך שבה זה בדיוק קרה. כבר תיארנו אספקטים אחרים. אבל, כפי שאמרתי, רק אלו מכם שהגיעו לפגישות מזה זמן יבינו זאת במלואו. אני בטוח שגם האחרים יבינו אם נמשיך להיפגש כאן עוד כמה פעמים.

עכשיו אתם רואים, הדבר הראשון הוא שכל העסק בקשר לאישיות של כריסטוס ומה שקרה לו היה יחסית בלתי ידוע בזמנים שבאו מיד אחרי המאורע. אל לכם לחשוב, כמו שחושבים בדרך כלל היום, שהמאורעות הקשורים באישיותו של ישוע בארץ ישראל נודעו בכל העולם ברגע. לא כך זה היה. המצב הוא שבזמן שבו כריסטוס ישוע הגשים את גורלו היתה שם אימפריה רומאית, אימפריה עולמית, וארץ ישראל היתה חלק מאימפריה רומאית רבת עוצמה זו.

כידוע לכם, עדיין יש לנו מורשת אומללה מהאימפריה הרומאית, וזהו החוק הרומאי, כפי שהוא נקרא. אתם יודעים שלימודי החוק באוניברסיטה נמשכים זמן רב מאוד, כי הסטודנטים צריכים ללמוד את החוק הרומאי. חוק זה נוסד כאשר התנאים החברתיים היו שונים מאוד, וכך החוק הרומאי נהיה כמובן, משהו שאינו מתאים יותר לזמננו. אבל הצדק עדיין נעשה היום בהתאם לחוק הרומאי.

זוהי אם כן, מורשת מזמן הרומאים. יש לנו גם דברים שונים אחרים. אבל מורשת אחת זו, היא משהו שכולכם יכולים להיות מודעים לו.

השלטון הרומאי התפשט למרחקים. הרשו לי לתת לכם מושג עד כמה התפשט. אם כאן זו ספרד, פחות או יותר [מצייר על הלוח], כאן איטליה, שם יוון, הים השחור, ואז הרבה איים קטנים. אסיה הקטנה באה מכאן, ושם, פחות או יותר באזור שאני מסמן, היתה ארץ קטנה שנקראה ארץ ישראל, עם ירושלים, נצרת וכן הלאה.

השלטון הרומאי התפשט לכל הארצות הללו. הרומאים השיגו שליטה על כל הארצות הללו. וכך היה זה שלטון שהתפשט למרחקים! רומא נמצאת שם, כמובן. וכך כל עסקי הממשל וכ"ו היו ברומא, הרחק הרחק מארץ ישראל שעליה ידעו אנשי רומא מעט מאוד בימים הללו. ובמשך מאות שנים אחרי המאורעות הקשורים עם כריסטוס ישוע בארץ ישראל סופרים רומאים מעולם לא ציינו אותם. רק אחרי מאות שנים אנשי רומא נהיו מודעים למה שקרה בארץ ישראל. והדרך שבה הביטו במאורעות אלו אנשי רומא לא היתה יותר מאשר לומר סתם: "נו, טוב, איזו אישיות אלמונית נצלבה בארץ ישראל." להיצלב בימים הללו זה היה פחות או יותר אותו דבר כמו להיתלות בזמנים מאוחרים יותר. האירוע ההוא לא משך תשומת לב מיוחדת. רק אחרי שחלפו מאות שנים והשלטון הרומאי נהיה יותר ויותר עריץ, וגם יותר ויותר רווי בפאר ומותרות, הנצרות התפשטה כאן [מצביע על הלוח] לאט לאט, והדבר הראשון שאנשים הבחינו בו ברומא היה למעשה הנוצרים. מה שקרה לנוצרים ברומא היה שתחילה אנשים בפשטות לא סבלו אותם. אם היית נוצרי, היית נרדף ברומא. ועכשיו אני צריך לספר לכם מדוע הנוצרים נרדפו ברומא, אחרת לא תוכלו כמובן, להבין את דרך החשיבה אשר בזמנים הללו הובילה אנשים לומר ששם בארץ ישראל, מת אל. אתם צריכים להבין את הדרך שבה חשבו אנשים בעולם בזמנים ההם.

אתם רואים, עבור הרומאים במאה הנוצרית הראשונה, בזמן שבו אנשים היו אומרים שנה אחת – אבל אנשים למעשה לא אמרו זאת אז כי הם השתמשו בלוח השנה הרומאי – אבל אם הלוח שלנו היה כבר בשימוש הם היו אומרים שזו השנה הראשונה, או העשירית, או אם תרצו השנה ה-50 – אם הייתם שואלים רומאי מי הוא האל? הוא היה עונה: "אוגוסטוס", או "טיבריוס". בדיוק כפי שהיום אם הייתם שואלים סיני [1923] "מיהו אלוהים?" הוא היה מצביע על קיסר סין. עליכם להבין, אם כן, שבימים ההם הרומאים ראו בשליט שלהם, באיש שמשל בהם, את האל שלהם גם כן. והדבר הראשון שהרומאים הבחינו ביחס לנוצרים, כאשר לראשונה שמו לב אליהם, הוא שהנוצרים לא האמינו שאדם כאן על האדמה יכול להיות אל של כולם. הרומאים רק ידעו שמישהו שיושב על כסא המלכות, מישהו שהוא שליט כביר, היה האל שלהם. הוא היה הנעלה ביותר והיה עליהם להעריץ אותו ולסגוד לו. הרומאים באמת סגדו לשליטים שלהם מרצונם הטוב.

כן, כך זה היה בכל העולם בימים ההם. הרחק שם במזרח, היכן שהיו פעם ממלכות גדולות – הפרסים, האשורים, הבבלים וכן הלאה, בזמנים קדומים יותר – השליט תמיד היה גם אל. "האל" מובנו בפשטות מישהו שאליו אתה פונה כשאתה צריך משהו. הוא היה נמצא במקום הרם ביותר. אנשים ראו בו עוזר. הוא לא תמיד פעל כעוזר, אבל אנשים ראו אותו ככזה.

הרשו לי להזכיר לכם שגם אתם בוודאי יודעים כיצד משתמשים במילה "אל" בשפתכם. כאשר הילדים מוטבלים מישהו צריך להיות הסנדק שלו (Godfather או Godmother) והכוונה היא שהסנדק אמור לעזור לילד. זו אותה משמעות כמו "אל". והאל אז היה סנדק עבור העולם כולו. שמו של הסופר הגרמני גיתה גם כן בא מזה.

הדבר הראשון שאנשים שמעו אודות הנוצרים היה שהם אינם מאמינים שאדם יכול להיות אלוהים על האדמה. זה היה משהו שהרומאים חשבו לבלתי יאומן. אנשים איומים שאינם מקבלים את הקיסר כאל! הם מסוכנים האנשים הללו! והנוצרים מבחינתם התכוונו למילים: "תן לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים." אתם יכולים לראות מהמילים הללו שנאמרו על ידי ישוע שהקיסר והאל היו נושאים נפרדים. האל הוא בלתי נראה. האל הוא משהו שאינו שוכן באדם נראה על האדמה. זה מה שהנוצרים אמרו. וזה היה ההבדל הגדול בין הרומאים והנוצרים. כתוצאה מכך החשיבו הרומאים את הנוצרים לאנשים המסוכנים ביותר בכל העולם, אנשים החותרים תחת עוצמתה של המדינה, משום שלא הקריבו קורבנות לקיסר במקדש. אנשים אז הקריבו קורבנות לקיסר במקדשים. הנוצרים הקריבו קורבנות לאל שמת בארץ ישראל ואין לראותו בשום מקום. זה היה משהו שהרומאים לא יכלו לתפוס. הנוצרים הראשונים קיימו את הטקסים שלהם מתחת לאדמה. והמעברים התת-קרקעיים שהם חפרו, היכן שקברו את מתיהם והקריבו את מנחותיהם, נקראו קטקומבות.

קטקומבות שכאלה התפשטו מתחת לאדמה הרחק הרחק ברומא, וגם באיטליה, כמו ערים קטנות. שם קיימו הנוצרים הראשונים את פולחנם במאות הראשונות, ואילו לרומאים היו קרקסים, קרקסים עצומים, מעל האדמה. ואחד השעשועים האהובים עליהם בקרקסים הללו היה לקשור אנשים שבזו להם ליתד או לעמוד, למרוח אותם בזפת, ולשלוח בהם אש, כך שנשרפו חיים. אנשים היו צופים בזה בקרקסים בדיוק כפי שהיום הם צופים במלחמת שוורים. זה היה דבר רגיל בימים ההם.

עכשיו חישבו על תמונה זו. שם למעלה הרומאים הפראים בקרקסים שלהם, מורחים אנשים בזפת, קושרים אותם לעמודים ושורפים אותם חיים. זה היה משהו שהם אהבו לראות. ולמטה היו הנוצרים, מקיימים את פולחנם בקטקומבות. ההבדל רבותי, בין מעלה ומטה היה כה גדול שקשה לחשוב על הבדל גדול יותר. זהו משהו שעלינו לקחת בחשבון.

זה נכון, כמובן, שנעשו גם דברים נוראים על ידי האינקביזיציה בימי הביניים. אבל הנוצרים מעולם לא התנהגו בדרך כה נוראה כפי שעשו הרומאים כשהאימפריה שלהם היתה בשיאה. זהו משהו שצריך לזכור. זה נכון.

ובכן, הדבר הראשון שהייתם יכולים לשמוע ברומא היה: "הנוצרים מסרבים לקבל אל נראה לעין." טוב, בהדרגה נודע יותר ויותר מה באמת התכוון כריסטוס ישוע זה – כבר אמרתי לכם משהו על כך לפני כן. אמרתי לכם, לדוגמא, שהיו שני ילדים ישוע – ישוע היה שם נפוץ בארץ ישראל. ואנשים רבים נקראו כך, בדיוק כמו סֶפל או מיכאל היום. אחד מהם מת צעיר. הם היו חברים למשחקים, אפשר לומר שהם היו ילדים מוכשרים ומחוננים באופן יוצא מהכלל.

עכשיו, אפשר לראות שהסיפור שכולכם מכירים מהכתבים הקדושים על ישוע בן ה-12 המלמד את המלומדים בבית המקדש[1] מבוסס על אמת. עכשיו זה לא יהיה נכון מצידכם לומר: "כן, אבל אם ילד בן 12 יבוא היום לאוניברסיטה הצוות האקדמי לא ייתן לו כבוד גדול." פשוט אי אפשר להשוות את הלימוד של ימינו עם זה של אז. אתם באמת לא צריכים לחשוב שאני שמרן או ריאקציונר כאן. עלי לתת לכם את העובדות כפי שהן.

אתם יודעים. אנו צריכים כמובן לשלוח את ילדינו לבית ספר היום. וילדים מחוננים במיוחד לומדים הרבה דברים שם שאינם מתאימים להם כלל. צריך לעשות את הדברים – וזה מה שאנו עושים בבית ספר וולדורף שלנו – שיתאימו לילדים. אבל בדרך כלל ילדים לומדים הרבה דברים שאינם מתאימים להם כלל. למבוגרים זה כמובן הרבה יותר מתאים הדברים האלה שאינם מתאימים לילדים. אבל, רבותי, אנשים לא מבינים היום מה שנלקח מהילדים כאשר הם לומדים לקרוא ולכתוב בדרך שבה זה נעשה היום.

אם אתם יודעים כיצד להקשיב להם, הילדים יספרו לכם דברים מעניינים באופן יוצא מהכלל. הם הביאו זאת עימם מחייהם ברוח לפני שירדו מטה לאדמה. והילד ישוע הזה הביא עימו הרבה מאוד. ומכיוון ששני הילדים ישוע היו חברים למשחק הם באופן יסודי תמיד ידעו אותם הדברים. ואז אחד מהם מת. הבשורות מדברות רק על ילד ישוע אחד משום שזה מה שהאנשים רצו לשמוע. אבל זה לא עוזר לנו להבין את הבשורות. אם אתם קוראים את הבשורה של מתי היום ואת הבשורה של לוקס, אין ביניהן הסכמה. כל אילן היוחסין של ישוע בבשורה של מתי שונה מזה שניתן בבשורה של לוקס. מדוע? טוב, משום שהדברים האלה באמת מתייחסים לשני ילדים ישוע.

כפי שאמרתי לכם, באמת הקדשתי שנים ללימוד עניין זה מנקודת השקפה רוחית. מצאתי שהיו שני ילדים ישוע, והילד ישוע בבשורה של מתי היה שונה מזה שבבשורה של לוקס.

אחד מהם מת בגיל 12, והשני נותר לבדו. וכאשר הבשורה אומרת: "ישוע רכש חוכמה, רוח וכוח", היא מתכוונת רק לזה שנותר.

אתם רואים, גיליתי את העובדה שהיו שני ילדים ישוע הרבה לפני כן. לא ידעתי אם היו רשומות היסטוריות כל שהן על כך שהיו שני ילדים ישוע. ואז יום אחד ראינו ציור בצפון איטליה.[2] הוא מראה את הסצנה במקדש היכן שישוע לימד את המומחים לכתבי הקודש. ובאופן מוזר, היה שם הילד ישוע השני. הוא הסתלק. אחד שלימד, והשני שיצא מהתמונה – זה לא הילד ישוע הרגיל – אנו מכירים אותו! ובכן, הציור מראה שני ילדים ישוע. אנו יכולים לומר שבמאות מסוימות אנשים עדיין ידעו שהיה קיים ילד ישוע שני. הוא נעלם. זה היה רק כשכבר גיליתי את העובדה הזו, שילד ישוע שני זה נראה בציור. כך אתם רואים, רבותי, שזה היה ידוע במשך מאות בשנים. אבל הכנסייה לעולם לא תרשה לדברים כאלה, התואמים לאמת, להרים ראשם.

עכשיו, כפי שאמרתי לכם, יש בפשטות כמה דברים בחיי אנוש הגורמים להארה לבוא. אנשים לא יקבלו זאת, כמובן. אבל אתם רואים, אפשר באמת לדבר על מקרים כאלה של הארה, כי הם בפשטות קורים. הרשו לי לתת לכם דוגמא שניתנה לי רק אתמול על ידי אחד החברים. אני יכול לתת לכם מאות דוגמאות, אבל אספר לכם רק אותה, האחרונה. מר פייפר – אני מקווה שאקבל את רשותך?

קקוּל[3] היה כימאי מפורסם, כימאי הגון שכתב ספרים רבים על כימיה. הוא גילה שתי תגליות חשובות. אני לא צריך להיכנס לזה עכשיו, כי זה ייקח שעות וזה לא הנושא שלנו עכשיו. שני אספקטים חשובים אלה של הכימיה עוסקים בטבע של החלקיקים הקטנים ביותר המרכיבים חומרים כמו בנזן. ההשקפה של קקול על כך מילאה תפקיד חשוב ביותר בכימיה. כל מי שיודע כימיה יודע שכולם מדברים על התיאוריות של קקול.

אבל כיצד קקול עצמו חווה זאת? הוא סיפר על הזדמנות שבה שהה בלונדון, הרחק ממרכז העיר – הוא עדיין לא פיתח אז את התיאוריות שלו – וכיצד תמיד היה צריך לקחת אוטובוס לצד השני של לונדון בלילה. הוא ביקר חבר בערבים, ותמיד היה צריך לנסוע דרך כה ארוכה כי בילה את הלילה שם. יום אחד היה בדרכו הביתה, אחרי שדיבר זמן רב אודות ענייני כימיה עם חברו, שהיה כימאי גם כן. הוא נסע הביתה וישב על גג האוטובוס, בחוץ. הוא נמנם, נרדם והחל לחלום: היה שם אטום אחד, אטום שני, שלישי. והיו שם אטומים קטנים שהיו תפוסים יחדיו על ידי אטומים גדולים [מצייר על הלוח]. הוא חלם את הדרך שבה נוצר החומר. הוא חלם כל זאת על גג האוטובוס. כשהגיע הביתה מייד רשם את הכל. זו היתה אחת מהתיאוריות שלו. אתם רואים, זה בא אליו בחלום. זה ניתן לו, תיאוריה מטריאליסטית לחלוטין.

התיאוריה השניה שלו נקראת תיאורית הבנזן. הוא חלם אותה בזמן אחר, הפעם לא בלונדון, אלא כאשר נמנם במקום אחר.[4]

טוב רבותי, אתם רואים, כימאי מטריאליסטי לחלוטין מתוודה שלא גילה את תגליותיו על ידי חשיבה אלא קיבל הארה בחלום. כל זה באמת ניתן.

עכשיו אני רוצה לדעת מדוע אנשים מתנגדים כשמישהו אומר שישוע שנשאר בחיים השתנה מאוד בשנתו ה-13. קקול לא נהייה מייד, כמובן, לאדם אחר, כי ההשראה שניתנה לו היתה קטנה. אבל ידע של העולם כולו נכנס לתוך ישוע כשהיה בן- 30. זה היה בהחלט אפשרי בזמנים מוקדמים יותר, ודברים דומים יכולים עדיין להתרחש היום. עליכם רק לשקול שישוע מנצרת קיבל הארה בשנתו ה-30 מכל מה שמכונה 'כריסטוס'. הכריסטוס נכנס לתוכו, בדיוק כפי שתיאוריית הבנזן נכנסה לתוך קקול. הוא נהיה אז לאדם אחר לגמרי. ואנשים שהבינו משהו מזה אמרו: "לרומאים יש אל על כסא המלכות. האל על כס המלכות", הם אמרו, "מתהווה באמצעות הכוחות הרגילים של האדמה." אלים כאלה על כס המלכות אינם מקבלים הארה באופן נורמלי. לפחות לא ככלל, כידוע לכם. הם אינם מקבלים הארה בגיל 30.

עכשיו הנוצריים אמרו: "האל שלנו לא הובא לכאן על ידי בני אדם. הוא הובא על ידי כוחות מהיקום עצמו." היה עליהם לומר גם משהו אחר. אתם רואים, הדברים שהם אמרו אודות ישוע אז לא היו כה בלתי מוגדרים כמו הדברים שאני אומר לכם עכשיו. אני צריך לומר זאת לכם לאט, בהדרגה, וזה עושה את הכל לא מוגדר ולא ברור בהתחלה. זה היה יותר מוגדר וברור אז בדרך הבאה. אתם רואים, היום, יש לנו אוניברסיטאות כך שאנשים אינדיבידואלים נהיים יותרו יותר פיקחים בדרך שבה אנשים נחשבים פיקחים היום. לאחר שבילו זמן ארוך ונהיו פיקחים בבית ספר יסודי ותיכון, הם הולכים לאוניברסיטה. ושם הפיקחות שלהם מקבלת את הברק הסופי. אבל לא תמיד תמצאו שאנשים משתנים באוניברסיטה. הם רק לומדים שם דברים באופן שטחי.

לא כך היה זה בזמנים קדומים יותר. בזמנים קדומים אנשים לא הבדילו בין כנסיות, תיאטרונים ובתי ספר. הם היו כולם אחד, וקראו להם 'המיסטריות'. אלו היו המקומות שבהם למדו אנשים. והדבר החשוב ביותר שהם למדו במיסטריות היה 'ידע של השמש', כפי שנקרא.

אתם רואים, כאשר אנו מדברים אודות עניינים מדעיים, אני תמיד אומר לכם שהשמש משפיעה על כל דבר שקורה על האדמה. צמחים אינם צומחים רק משום שהם נדחפים מתוך האדמה, אלא משום שהשמש מושכת אותם. כוח השמש נמצא בכולנו, בדיוק כפי שקיים כוח האדמה. אמרתי לכם שכוח שמש זה אינו רק כוח מת, אלא כוח חי, מלא חוכמה. נתתי לכם הרבה דוגמאות. יכולתם לראות שהדברים שקורים אצל החיות מתרחשים בדרך מלאת חוכמה, אינטליגנציה, הגיון. כן, אם תביטו מעלה לשמש, זהו כדור של גז, אומרים המדענים. טוב, רבותי, זוהי בדיוק אותה חוכמה כמו שהיינו כולנו עולים על מטוס גדול – איננו יכולים לעשות זאת כמובן, אבל בואו נניח שכמו שג'ול ורן כתב – נטוס מעלה לירח. ואז אומר לכם: "הביטו, רבותי, שם למטה זו האדמה. האדמה היא גוף, ואין שום דבר נוסף עליה." לא תאמינו לי, רבותי, משום שכולכם טסתם יחד עימי לירח. אתם תאמינו שיש אנשים על האדמה, אחרי הכל. אנשים שיש להם נפש נמצאים על האדמה.

אבל זה בדיוק מה שעושים המדענים כשמדובר בשמש היום. הם יושבים כאן על האדמה, מביטים מעלה לשמש ואומרים: "אין שם דבר מלבד גז בוער." אבל זוהי שטות גמורה. השמש מיושבת, גם אם אולי לא על ידי סוג של אנשים שאתם יכולים לראות בעיניכם.

במיסטריות העתיקות אנשים קיבלו בעיקר ידע זה של השמש. ומשום כך הם נקראו "מלומדי שמש". אנשים אמרו: "שם למעלה על השמש, מצויים הכוחות, כוחות האביב, כוחות השמש, העיקרון שמושך את הכל מהאדמה."

ומי שלמד את סודות השמש הללו נקרא אז מלומד שמש, ומאוחר יותר, ומשלמד הכל, מאסטר שמש. הידע שבא לפתע לישוע מנצרת בשנתו ה-13 היה חוכמת שמש זו. חוכמת שמש זו ירדה עליו. בוודאי ראיתם צמחים שיש להם צבע ירוק טוב על פני האדמה, צמחים בריאים, אשר נהיים לבנים וחלשים אם מגדלים אותם מתחת לאדמה, במרתף. כוח השמש אינו נכנס בהם שם למטה. במובן מיסטי, רוחי, כוח שמש זה נכנס לתוך ישוע. ואנשים שהבינו מה שקרה אמרו: "עכשיו כריסטוס נכנס לתוך ישוע."

אתם רואים, עכשיו קרה משהו מוזר. היהודים, אשר אז חיו בעיקר כאן בארץ ישראל [מצביע על הלוח השחור], אשר מזה זמן רב שמעו מהנביאים שלהם שיבוא יום אחד שבו האדמה תוכל ללמוד מהחלל הקוסמי עצמו. אבל אתם יכולים להיות בטוחים למדי, אם מישהו היכן שהוא יכתוב מחזה כמו ווילהלם טל היום, כמו ששילר כתב אותו, והמחזה הזה יוצג על הבמה, אנשים יאמרו: "איזה שטויות, זה ממש נורא." הם לא יקבלו זאת. רק מעט אנשים קיבלו את המחזה תחילה, אנשים שהכירו את שילר. ואז הוא נהיה יותר ידוע, ככה זה בחברה שלנו, וכך זה היה תמיד, שרוב האנשים מעדיפים לקבל הדרכה מאחרים. והיהודים, גם כן, קיבלו הדרכה מאחרים וכאשר המאורע התרחש, ויותר הם לא קיבלו הדרכה מהמיסטריות אלא מישהו בא במקום עם חוכמת השמש הזאת, הם אמרו: "טוב, באמת. יש כאן מישהו האומר שכל דבריו הם אמת." אתם יודעים מה אנשים עושים למישהו המדבר אמת שעדיין אינה ידועה בקרב הציבור הרחב. היתה זו אמת גדולה וחוכמה גדולה אשר ישוע מנצרת, שבתוכו שכן הכריסטוס, אמר. טוב, הם צלבו אותו. והוא באמת עבר דרך המוות.

זה מביא אותי כעת לשאלה שהונחה לפני. אתם רואים, רבותי, היום תיאולוגים נאורים אולי אפילו יותר גרועים, ברוב המקרים, מאלו שאינם נאורים. התיאולוגים שאינם נאורים אומרים: "טוב, הם הניחו את כריסטוס בקברו, ואחרי שלושה ימים הוא קם שוב, בשר ודם, כפי שהיה." טוב, אנשים נאורים אומרים כמובן: "איננו מאמינים בזה, איש אינו חוזר מהקבר." ואני אומר, לפחות יש להם משהו שהם יכולים להכריז עליו, זה אולי מוטל בספק, אבל זה משהו שהם יכולים להכריז.

אבל מה אומרים תיאולוגים נאורים? אתם רואים, אחד מהתיאולוגים הנאורים ביותר, אדם ידוע ביותר שמדברים בו תכופות, הוא אדולף פון הרנק.[5] ומה הוא אומר על התחייה? אתם רואים, מר הרנק אומר: "איננו יכולים לומר מה התרחש שם ביום השלישי בגן של גת שמנים." זה אם כן, מה שאומר תיאולוג נאור: "איננו יכולים לומר מה התרחש שם ביום השלישי בגן של גת שמנים. אנשים רבים הגיעו בהדרגה לאמונה שהכריסטוס קם שם לתחיה. זוהי אמונה בסיפור של חג הפסחא, ואנו מניחים שצריך לדבוק באמונה זו."

אתם רואים, שאלתי פעם שאלה זו באגודה של גורדנו' ברונו בברלין – זה היה לפני זמן רב. יושב הראש היה ג'נטלמן מלומד שחשב שהוא יודע הרבה על הדברים האלה. הוא אמר: "בטוח שהרנק לא היה יכול לומר זאת, כי לאן נגיע אם הרנק אומר שאל לנו להאמין במה שבאמת קרה שם אלא רק במה שאנשים חושבים על כך." זה כמו הסיפור על הגלימה בטרייר[6] היכן שאנשים אמרו: "טוב, איננו יודעים אם זו הגלימה שכריסטוס באמת לבש, אבל כה הרבה אנשים מאמינים בזה, אז אנו מאמינים בזה גם כן." זה מה שפרוטסטנט אומר על האמונה הקתולית בגלימה בטרייר. דוגמא אחרת היא העצמות של אנתוני הקדוש. כאשר הן נבדקו בזהירות נמצא שהן עצמות עגל. אבל האנשים שהאמינו בהן לא נתנו לכך להפריע להם. הם אמרו שזה לא משנה אם זה נכון או לא, חשוב רק שאנשים מאמינים בזה.

זה לא שאין זה חשוב, אבל חשוב מה באמת קרה. הסיפור באמת מסופר בדרך נפלאה בכתבים הקדושים, אבל אנשים אינם שמים לב לדרך שבה הוא מסופר. הכתבים הקדושים אינם אומרים: קרה דבר כזה וכזה. הם תמיד אומרים: זה מה שהאנשים ראו, ראו באמת. זה מה שהכתבים הקדושים מספרים.

ובכן, הסיפור הוא על נשים שהלכו לשם ומה הן ראו בקבר. אתם יכולים כמובן לקחת זאת כפלפול, אם אתם רוצים! נאמר לנו שהכריסטוס בא אל התלמידים באמאוס, וכן הלאה. שהכריסטוס נראה. זה מה שהכתבים הקדושים מספרים לנו.

כעת תזכרו שאמרתי לכם שלבני אדם יש לא רק גוף פיזי, חומרי זה המונח בקבר, אלא גם גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. תיארתי זאת בפניכם בדיוק רב. והגוף הפיזי של ישוע מנצרת באמת הונח בקבר. עסקתי בשאלה זו רבות, וזה משמעותי באופן יוצא מהכלל שהכתבים הקדושים עצמם מספרים לנו שהתרחשה רעידת אדמה. רעידות אדמה שכאלו מתרחשות. היא גרמה לבקיע, והגוף נלקח לתוך האדמה, כך שבאמת הוא לא נמצא שם. התלמידים לא ראו גוף פיזי זה אלא את הגוף האתרי, הגוף העל-חושי. הנשים והתלמידים ראו את כריסטוס בגוף האתרי, לא עוד ישוע מנצרת אלא הכריסטוס, האדם הפנימי שעבר שינוי.

עכשיו אתם צריכים לדמיין שמה שקרה שם היה נפלא באופן יוצא דופן עבור התלמידים. רק תדמיינו שאחד מכם, חבר טוב שלכם, נלקח מכם ונצלב, או נתלה, כפי שעושים היום. אתם מאוד קשורים לאדם זה – זה יוצר מצב של נפש. ומצב נפש שכזה עשה את התלמידים לרואים רוחיים ביחס לדברים כאלה. ובימים הקדומים הללו הם באמת ראו את כריסטוס שוב ושוב, לעיתים תכופות יותר מאשר הכתבים הקדושים מספרים לנו. אבל היה זה הכריסטוס העל-חושי.

אתם רואים, אם אתם קוראים את האיגרות של פאולוס, אתם קוראים שם על המאורע המפורסם בדמשק שבא על פאולוס. קרוב לדמשק הוא נכנס לתוך סוג של מצב שינה והכריסטוס הופיע בפניו בעננים. ועכשיו ראו כיצד מספר פאולוס את הסיפור. הוא אמר פעם: "הם אינם יכולים לקחת את אמונתי בכריסטוס, כי כמו השליחים האחרים ראיתי את כריסטוס."

אם כן, פאולוס אינו אומר שהשליחים האחרים ראו את כריסטוס בגוף הפיזי. כי אז היה צריך לומר שהוא גם כן, ראה את הכריסטוס בגוף פיזי. הוא אומר באמפטיות שהוא ראה את כריסטוס בעננים, וזהו הכריסטוס העל-חושי.

באומרו שהוא והשליחים האחרים ראו את כריסטוס, הוא מציין שהשליחים האחרים ראו את כריסטוס בגופו העל-חושי, בדיוק כמוהו. ואז, אתם יודעים, אנשים אומרים שזה סותר את העובדה שתומא היה צריך לשים את ידיו על הפצעים של הכריסטוס. כל זה מתכוון לומר שהכריסטוס היה שם, והחוויה של נוכחותו היתה כה רבת עוצמה שתומא עצמו יכל להאמין בנחישות שנגע בו. אם כן, הכל קשור לכריסטוס העל-חושי.

עכשיו אתם יודעים, הפצעים היו משהו שנגע בלבות התלמידים ובמיוחד בשליחים, הכי עמוק. זה לא היה מראה עצמו כה בבהירות אם הבשורות לא היו אומרות שאפשר היה לגעת בפצעים, מדוע הפצעים, בדיוק? מדוע לא הניח את ידיו על הפנים או משהו אחר? גם שם הוא היה חש שיש משהו. אבל הוא הניח את אצבעו על הפצעים משום שהפצעים עשו רושם מיוחד, וזה באמת היה תלוי בראיה גבוהה יותר במה שהתלמידים נהיו מודעים לו למעשה בכריסטוס.

אם כן, אנו יכולים לומר שבמשך ארבעים יום ברציפות התלמידים ידעו בבהירות שהכריסטוס היה עדיין שם.

וזה מעלה את התורה הנוצרית – התורה הנוצרית המקורית אשר קשורה לדברים שאמרתי לכם ביום שני האחרון – וזה נתן מקום לאמירה הנוצרית: "כאשר הכריסטוס נקבר, רק הגוף המת היה בקבר, והוא נעלם, כמובן. הכריסטוס גילה לנו את אספקט האלמוות בתוכו. הוא התהלך במשך ארבעים יום באספקט בן האלמוות שלו. אנו ראינו אותו. והוא אפילו הופיע בפני פאולוס בזמן מאוחר בהרבה. אם כן, הוא נוכח תמיד."

כך אנו יכולים לומר, אפילו היום: "הוא נוכח תמיד." התלמידים לא ראו אותו יותר אחרי ארבעים יום משום שהראיה שלהם איבדה מכוחה. הם אמרו אז: "עכשיו הוא הלך מאיתנו." העליה לשמיים היתה מאורע שגרם כמובן לתלמידים לחוש עצב רב. הם אמרו: "גם אם הוא מת, גם אם אויביו צלבו אותו, הוא היה עדיין בקרבנו במשך ארבעים יום. עכשיו הוא כבר לא עימנו יותר. עכשיו הוא חזר שוב לתוך המרחבים הגדולים של היקום."

ואז הם באמת חשו עצובים. לא סוג העצב הרגיל, אלא עצב עמוק. ועשרת הימים שאנו קוראים עליהם, עשרה ימים אלה היו הזמן שבו התלמידים והשליחים פנו פנימה, הביטו עמוק לתוך ליבם, והשתמשו בכוחם הפנימי לחשוב על כל הדברים שכריסטוס אמר להם. עשרה ימים אלו הספיקו להם כך שיכלו לומר לאחר מכן: "כן, אנו גם כן, יכולים לדעת כל זאת. חוכמה זאת." הם אמרו לעצמם תחת הרושם הכביר הזה – "חוכמה זאת נמצאת גם בתוכנו." ועכשיו, אחרי עשרה ימים הם חשו חזקים מספיק גם ללמד חוכמה זו לאחרים. לשונות האש – זהו הדימוי לכך – ירדו מטה לתוך ראשיהם. זה היה חג השבועות, הרהור של חג השבועות, לשונות של אש. העצב הגדול שלהם, משחשבו על הכל, מבלי יכולת לראות יותר את הכריסטוס, גרם להם לפנות פנימה והשפיע עליהם כך שהם בעצמם יכלו ללמד.

אנו קוראים את המילים היפות שהם התחילו "לדבר בכל הלשונות". אבל כאן עלינו להבין קצת כיצד אנשים לקחו את הדברים בזמנים קדומים יותר. אתם לא צריכים לחשוב, כמובן, שהשליחים התחילו לדבר סינית או יפנית, או אפילו גרמנית. הכוונה היא בדרך שבה היו אומרים דברים בזמנים הללו, שבגלל כל הדברים שחלפו במחשבותיהם בעשרת הימים שבין העלייה לשמיים לחג השבועות הם נהיו יותר סובלניים. עכשיו הם לא ראו יותר הבדלים בין דתות אלא דיברו על דת אחת עבור כל בני האדם. זוהי הכוונה באמירה שהם יכלו לדבר בכל הלשונות. הם דיברו על דת אחת לכל האנושות.

וזוהי הטובה מכל המחשבות עבור חג השבועות – דת אחת עבור כל האנושות. אתם רואים, הנזק הגדול ביותר לאנושות תמיד בא מפנאטיות דתית, מהיות ייחודי בדת, היות נוצרי ובודהיסטי ויהודי וכל מיני דברים. מדוע יש כה הרבה דתות? משום שכל הדתות הללו הן דתות אדמה, באמת דתות של אדמה.

למה אני מתכוון כשאני אומר דתות אדמה? טוב, אתם רואים, היה זמן – עכשיו זה 1923 – אם נחזור לאחור, לדוגמא, לזמן שבו כריסטוס ישוע חי בארץ ישראל, כפי שאמרתי לכם, אשר היה נקודת המפנה של הזמנים. עכשיו נמשיך ונחזור עוד אחורה, בואו ונחזור לשנת 3500 לפני הספירה, לזמן עתיק. בזמן ההוא, 3000 או 3500 שנה לפני הספירה, אנשים במצרים דיברו על האל שלהם, אבל הם השתמשו במונחים עתיקים. הם קראו לו רע, למשל. הם דיברו על האל שלהם אבל הם אמרו: "האל נמצא בעיר תבס" למשל, ובעיר תבס עומד בניין שעוצב באמנות גדולה, מבנה דמוי קבר. האל חי שם. זו היתה הדרך הקדומה ביותר של סגידה לאל אחד, באמירה שהוא נמצא במקום מסוים.

טוב, רבותי, מישהו שחי כאן היכן שאנו חיים היום בזמנים הקדומים הללו לבטח לא היה אומר: "האל נמצא בתבס". לא רק שהוא מעולם לא היה בתבס בזמנים ההם, הוא גם לא ידע דבר אודות תבס. הם באמת לא ידעו דבר אודות תבס. כך האנשים שהיו שם למטה במצרים, היכן שזורם הנילוס, הם אמרו: "האל חי בתבס." ולאנשים שהיו כאן, בחלק העולם שלנו, היו גם כן אלים מקומיים שכאלה. היה פעם אל מקומי באלזס, לדוגמא, או במונסטר. אם כן, אנשים סגדו לאלים במקומות מסוימים. ומשום כך יש לנו דתות שונות – הדת של תבס, הדת של מונסטר, הדת של אלזס. כך התפצלו הדתות.

מאוחר יותר, כאשר אנשים נדדו יותר על האדמה, הם לא יכלו יותר לחשוב על אל במקום מסוים, כי אז הם היו סותרים את עצמם. הם עברו למקום אחר, ואז הם לא לקחו את המקום עבור האל אלא סגדו לאינדיבידואל שהנהיג אותם. וכך קיסרים ונסיכים נהיו בהדרגה לאלים. הנסיך של עם אחד נהיה לקיסר. נסיכים רבים היו בעולם.

אתם רואים, ברומא נותר עדיין משהו מדת זו, כי הרומאים עדיין סגדו לקיסרים שלהם כמו לאלים.

אבל מה היתה אז הנצרות? לנצרות לא היה דבר מכל זה. הרוח האלוהית שאנו צריכים לסגוד לה אינה נמצאות במקום מסוים על האדמה אלא קשורה עם כוח השמש, הטבע החי של השמש שהכריסטוס לקח לתוכו. והשמש היא באמת עבור כל האנושות. איש באירופה אינו יכול לומר, כאשר השמש זורחת על ראשו, שזוהי שמש נפרדת מזו שזורחת על המצרים, או הסינים, או האוסטרלים. כל מי שבאמת מקבל שכוח הכריסטוס בא מהשמש צריך לקבל את הדת שהיא עבור האנושות כולה.

זו היתה דת כללית עבור האנושות כולה, גם אם האנשים לא תמיד הבינו זאת. התלמידים הבינו טוב מאוד שהגיעה דת השמש. הדרך שבה זה נאמר היא שהם יכלו לדבר בכל הלשונות. הם יכלו לדבר על דת של פיוס, של סובלנות לכל האנושות. זהו הרעיון של חג השבועות. אבל, כידוע לכם, האידיאה של חג השבועות עדיין לא התגשמה עד היום. והיא צריכה להתגשם. צריך באמת להבין שהכריסטוס הביא משהו לאדמה זו שאינו תלוי בשום צורה של לימוד אלא מבוסס על עובדה. כאשר מיסיונרים אירופאים הולכים אל אדם הודי או סיני היום, הם מבקשים ממנו להאמין במה שאנשים ברומא אומרים על כריסטוס. ההודים או הסינים אינם יכולים להסכים לזה, כי זהו משהו שהתפתח בסיטואציה אירופית. אבל אם יציגו את זה בדרך שבה הצגתי זאת עבורכם היום, זה יכול להיות מובן בכל מקום על האדמה. כי האידיאה של חג השבועות היא עבור האנושות כולה.

ניסיתי עכשיו להציג עבורכם את האידיאה של העלייה לשמיים, כפי שעלינו לראותה, ואת האידיאה של חג השבועות. זה מה שהג'נטלמן שכתב את השאלה רצה לדעת. אני חושב שזה גם מאוד מתאים, כי היום זה יום לפני העלייה לשמיים של כריסטוס, וחג השבועות יגיע בעוד עשרה ימים. אני שמח מאוד שיכולתי לדבר על כך.

עכשיו אני צריך לנסוע לנורבגיה. אבקש שיודיעו לכם מתי תתרחש שיחתנו הבאה. שלום ולהתראות!

———————————————————————————————————————-

  1. לוקס 2; 41-52
  2. ציור מאת בורגוגנון בכנסיית אמברוגיו הקדוש במילנו.
  3. קקול פון סטרדוניץ, פרידריך אוגוסט (1896-1829), כימאי גרמני, פרופסור באוניברסיטת גנט ובאוניברסיטת בון.
  4. אהרנפרייד פייפר נתן לרודולף שטיינר חלק מהדו"ח של גוסטב שולץ על חגיגות החברה הגרמנית לכימיה שהתקיימו בברלין ב-1890 לכבוד יום ההולדת של קקול. שני המקרים שאוגוסט קקול תיאר ניתנים כאן: "כשהייתי בלונדון גרתי זמן מה בקלאפאם רואד, ליד המדשאה הציבורית. אבל לעיתים קרובות ביליתי בערבים עם חברי הוגו מילר באיסלינגטון, הנמצאת בצד השני של העיר העצומה. דיברנו על כל מיני דברים, ויותר מכל על הכימיה האהובה שלנו. ביום קיץ יפה לקחתי פעם נוספת את האוטובוס האחרון החולף דרך הרחובות שהיו ריקים עכשיו של העיר הקוסמופוליטית ההומייה בדרך כלל. מבחוץ, על גג האוטובוס כמו תמיד. נרדמתי וחלמתי חלום. בחלום רקדו האטומים לפני עיני. תמיד ראיתי ישויות זעירות אלו בתנועה, בעיני רוחי, אבל מעולם לא יכולתי להשיג תחושה ביחס לדרך שבה הם נעות. בהזדמנות זו ראיתי כיצד שניים יוצרים זוג, שניים גדולים מקיפים שניים קטנים יותר, אפילו אחד גדול יותר אוחז בשלושה או ארבעה מהקטנים ביותר, והכל במחול סובב. ראיתי את הגדולים בטור, והקטנים נגררים בסוף השרשרת. ראיתי את הדברים שמר קוף, הוותיק שבינינו ידידי ומורי הנערץ, תיאר מאוחר יותר כה בחן ב'עולם המולקולרי' שלו, אבל אני ראיתי זאת הרבה לפניו. צעקתו של מבקר הכרטיסים 'קלאפאם רואד' העירה אותי מחלומותיי, אבל ביליתי חלק מהלילה ברשימות ושרטוטים של תצורות החלומות הללו. כך התפתחה התיאוריה הסטרוקטורלית.""תיאורית הבנזן התפתחה בדרך דומה מאוד. בגנט, בבלגיה, גרתי בדירת רווקים אלגנטית ברחוב הראשי. חדר העבודה שלי נשקף החוצה על רחוב צדדי צר, ולא קיבל שום אור במשך היום – מה שאין בו חיסרון עבור כימאי המבלה את שעות היום במעבדה. וכך ישבתי שם עובד על ספרי. אבל התקדמתי רק מעט, כי מחשבותיי נדדו לדברים אחרים. הפניתי את כיסאי לעבר האח ונרדמתי למחצה. ושוב רקדו האטומים לנגד עיני. קבוצות קטנות שמרו הפעם על צניעות ברקע. עיני רוחי עקבו בחריפות אחר מראות מסוג זה שחזרו על עצמן, באין מבנה מובחן גדול יותר בתוך הרבה תצורות שונות. טורים ארוכים, לעיתים קרובות קשורים הדוקות יחד, הכל בתנועה, מתפתלים ופונים כמו נחשים. וראו – מה היה זה? אחד מהנחשים תפס את זנבו שלו. המבנה התפתל בלגלוג לפני עיני. התעוררתי מברק של אור. ושוב ביליתי חלק מהלילה כדי לרשום את רצף ההיפותזה."
  5. הרנק, אדולף פון (1930-1851), תיאולוג גרמני, פרופסור בברלין מ-1888. הקטע אודות התחיה מובא מספרו: Das Wesen des Christentums. Sechzehn Vorlesungen vor studierenden aller FakulsÄten im Wintersemester 1899/1900 an der UniversitÄt Berlin,s. 102 (9. Vorlesung), 4. Aufl. Leipzig 1901.
  6. טְרִיר, או טרבס, עיר עתיקה על נהר המוסל בגרמניה קרוב ללוקסמבורג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *