מאבן גיר ועד לוציפר – 09

מאבן גיר ועד לוציפר

תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה תשיעית 18.4.1923

מדוע איננו זוכרים חיים קודמים על האדמה?

בוקר טוב רבותיי! הבה ונוסיף עוד משהו לחומר שדנו בו. כפי שאמרתי בסיומה של פגישתנו האחרונה, ההתנגדות העיקרית שאנשים מעלים כנגד הדברים שהם שומעים אודות החיים לפני שנכנסנו לגוף ארצי וגם אודות חיים קודמים יותר, שאולי הם נכונים – אבל מדוע איננו זוכרים דבר מכל זה? הדבר הראשון שאעשה היום אם כן, יהיה להראות לכם בפירוט מדוע איננו זוכרים ומהו זיכרון.

בהתחלה עלינו למקד את מחשבותינו בגוף האנושי, כי זה באמת חשוב לטפל בדברים הללו בדרך מדעית.

אתם רואים, מבחינה זו, כשמגיעים לשאלה של חיים חוזרים על האדמה, אנשים באמת קצת מצחיקים בדרך שבה הם שופטים אחרים שיודעים משהו אודות חיים חוזרים על האדמה. לסינג היה דמות גדולה בספרות הגרמנית, הוא חי במאה ה-18.[1] ההישגים של לסינג היו עצומים, ועד היום הוא מוכר ככזה. פרופסורים המדברים אודות לסינג באוניברסיטאות גרמניות מתעכבים לעיתים קרובות על נושא זה במשך חודשים. כידוע לכם, הופיע ספר מאת מומחה ללסינג בספרות הסוציאל-דמוקרטית, ספר גדול אודות לסינג מאת פרנץ מהרינג.[2] הוא מציג את לסינג מנקודת ראות שונה. איננו יכולים לומר שמה שהוא כותב זה נכון. אבל ספרות סוציאל דמוקרטית כוללת עכשיו ספר גדול על לסינג. בקצרה, לסינג נחשב לאדם גדול מאוד. כשהיה לסינג זקן מאוד, כשמחזותיו עדיין הועלו בתיאטראות רבים וזכו להערכה רבה, כתב ספר קצר יחסית שנקרא "חינוך, או טיפוח, הגזע האנושי." בסוף הספר אנו קוראים שאיננו מגיעים לשום מקום בתיאור הנפש האנושית, שאיננו יכולים באמת להשיג ידע נכון של החיים הפנימיים, אלא אם אנו מניחים שיש חיים חוזרים על האדמה, ואם אנו מסתמכים על כך, אנו יכולים לראות דברים בדרך שהעמים הפרימיטיביים ראו בעבר. כי כולם האמינו בחיים חוזרים על האדמה. האנושות ויתרה על כך רק מאוחר יותר, כשהאנשים נהיו 'מודרניים'. לסינג אמר שאינו רואה סיבה לכך שדבר כלשהו ייקרא שטות רק בגלל שאנשים האמינו בו בזמנים קדומים. בקצרה, הוא עצמו אמר שהוא יכול להבין את החיים הפנימיים רק אם הוא מחזיק בהשקפה מקורית זו על חיים חוזרים על האדמה.

עכשיו, כפי שאתם יכולים לדמיין, זה מאוד מביך עבור 'מדענים' בני ימינו, כפי שהם קרויים. הם יאמרו: "לסינג היה אחד האנשים הגדולים בכל הזמנים. אבל חיים חוזרים אלה על האדמה הם שטות. מה אפשר לעשות עם זה? טוב, לסינג כבר היה אדם זקן, מוחו נחלש. איננו מקבלים חיים חוזרים על האדמה." אתם רואים, כאלו הם האנשים. הם מקבלים את הדברים שמתאימים להם וקוראים לאדם שמדובר בו אדם גדול. אבל אם הוא אומר משהו שלא מתאים להם, אז הם אומרים שהיה רפה שכל כשאמר את הדברים.

לפעמים קורים דברים מאוד מוזרים. היה פעם איש מדע גדול בשם סר וויליאם קרוקס, לדוגמא.[3] טוב, איני מסכים עם כל מה שאמר. הוא חי בזמננו, בסוף המאה ה-19. הוא תמיד עסק בעבודה מדעית בבקרים. הוא היה הולך למעבדתו, וגילה תגליות גדולות. לא היה לנו היום כל מיני דברים כמו קרני רנטגן ועוד לולי העבודה המקדימה של קרוקס. אחר הצהרים הוא תמיד למד פסיכולוגיה. כפי שאמרתי, אני לא מסכים עם הכל, אבל זה מה שהוא עשה. ולבטח אנשים גם אמרו אז: ,טוב, הוא היה מן הסתם אינטליגנטי בבקרים וטיפש אחר הצהרים – מבריק וטיפש בעת ובעונה אחת! כאלו הם הדברים בעולם.

ויש גם משהו אחר. אתם שומעים תמיד – סיפרתי כבר על כך כשדיברתי על הצבעים – שאנשי מדע מחשיבים את ניוטון לאיש המדע הגדול בכל הזמנים. הוא לא היה כזה אבל הם חושבים כך. ושוב אנו נתקלים במבוכה. ניוטון זה, הנחשב למדען הגדול ביותר, כתב גם ספר על ספר ההתגלות,[4] אשר בדרך כלל נמצא בסוף הכתבים הקדושים. מבוכה נוספת אם כן.

בקצרה, אנשים אשר דוחים את האפשרות ללמוד את הפסיכה, הנפש, מובכים עמוקות על ידי אנשי המדע הגדולים ביותר. הנקודה היא שכל מי שלוקח את המדע באמת ברצינות אינו יכול שלא להרחיב את חיפושיו גם אחר ידע של הנפש. וההזדמנויות לכך תמיד ניתנות. כפי שאמרתי לכם, צריך פשוט להתבונן. אי אפשר לראות הכל ישירות על ידי התבוננות בחיי היום יום, במיוחד אם לא לומדים זאת מראש. הטבע, ולפעמים האנושות, גם כן עושים ניסויים עבורנו, ניסויים שאיננו צריכים לתכנן באופן מלאכותי. וכשהם נעשים אנו יכולים ללמוד מהם. אנו יכולים לקבל הדרכה מהם, או לפחות לקבל מהם רעיונות. יש ניסוי אחד חשוב באמת, אופייני, אם אנו רוצים במשהו בעל תוקף ביחס לחיים הפנימיים של האדם. כולם מקבלים את הגוף הפיזי, אחרת יצטרכו לדחות את קיומו של האדם כולו. זה לא עומד לוויכוח. לכל אחד יש גוף פיזי. במדע המודרני ההשקפה היא שהגוף הפיזי הוא היחיד שקיים, ואת הכל יש להסביר במונחים של הגוף הפיזי.

יש משהו שמראה לנו מייד שלאדם יש גם שלושה גופים אחרים – הגופים האתרי, האסטרלי והאני הבלתי נראים – אם נתבונן בהם נכונה. דבר אחד אפשר לראות בדרך מדעית לחלוטין – יש דברים רבים, אבל אחד מהם במיוחד ניתן לראות בדרך מדעית לחלוטין. הוא מראה לנו שבני אדם עשויים באמת להיכנס למצבים המראים לנו שהגוף האתרי קיים, וגם הגוף האסטרלי, וגם האני.

אתם רואים, כמה אנשים באירופה חשים צורך לאבד תודעתם. הרבה אמצעים משמשים לכך היום. סיפרתי לכם שאנשים משתמשים בקוקאין, למשל, כדי לאבד את תודעתם.[5] אבל אופיום היה בשימוש באירופה כל הזמן. תמיד היו אנשים שחשו חוסר סיפוק כלפי החיים, או שהיו להם יותר מידי בעיות, ולא ידעו מה לעשות וסיממו עצמם עם אופיום. הם תמיד לקחו רק כמות קטנה של אופיום. ומה קרה אז? בהתחלה אם מישהו לוקח כמות קטנה של אופיום הוא נכנס למצב שבו הוא חווה דברים בפנימיותו. הוא לא חושב יותר אלא מתחיל לחלום, רואה דימויים פראיים כאוטיים. הוא אוהב את זה, הוא מרגיש בנוח. החלומות נהיים יותר ויותר משכרים. אחדים יכנסו במצב זה לייאוש, חושבים עצמם ומתחילים להתנהג כמו חוטאים. אחרים מתחילים לצעוק ולהשתולל, אפילו מרגישים כרוצחים. ואז הם הולכים לישון. לקחת אופיום משמעותו שאנשים מכניסים רעל לתוך גופם כך שהם נכנסים בנמרצות לתוך מצב ששוקע בהדרגה לשינה.

אם אנו מתארים באמת מה קורה כאן באדם אנו מוצאים – אפשר לראות זאת – שתחילה הם נכנסים לתוך חלומות מרגשים מאוד, מתחילים לפנטז, ואז נרדמים. כך שמשהו עוזב אותם. עוזב אותם היסוד שעושה אותם לאנשים נבונים והגיונים. זה הולך. אבל לפני שזה הולך, וגם אחרי שזה הולך, הם חיים בחלומות הפראיים הכאוטיים והמרגשים ביותר. אחרי זמן מסוים הם מתעוררים שוב וחוזרים לאיתנם, עד לנקודה שבה הם לוקחים אופיום שוב. ואז הם עושים עצמם שוב לאנשים ישנים, אבל באופן נמרץ. אנו יכולים לראות שכאשר מישהו הולך לישון תחת ההשפעה של אופיום העיקרון הפעיל בתוכו אינו זה העושה אותו הגיוני אלא זה שנותן לו חיים. אחרת הוא לא יתעורר שוב, הוא ימות. העיקרון הפעיל בתוכו שנותן לו חיים עבור הרגע. ואנו יכולים לראות שבמשך הלילה, גם כן, מתרחש מאבק בגוף כך שנוכל להתעורר שוב. משהו פעיל באדם שאינו כולל את החלק ההגיוני. זהו היסוד שנותן חיים לגוף. הרעל גורם לגוף למות קצת. זה מסלק החוצה את השכל הישר. אבל היסוד נותן החיים עדיין נמצא בפנים, כי אחרת האיש לא יתעורר שוב. מה אם כן מושפע על ידי האופיום? העיקרון הנותן חיים. לקיחת כמות קטנה של אופיום משפיעה על הגוף האתרי.

אבל כעת דמיינו שמישהו לוקח יותר מדי או מרעיל עצמו בכוונה עם אופיום. כאן מתקבל אפקט אחר. זה דבר מוזר, אבל עכשיו רק מה שקורה בסוף התהליך אחרי נטילת מעט אופיום מתרחש. מה שקרה קודם בסוף, יקרה בהתחלה אם לוקחים הרבה אופיום. האינדיבידואל יירדם מייד. העיקרון שנתן לכל זה תוכן לא יפעל לאט, אלא מהר, מהר מאוד. משהו נשאר באדם שלא היה בו כלל כשלקח רק מעט אופיום. ושוב זהו משהו שאנו יכולים לראות.

ובכן הבה ונניח שמישהו לקח כה הרבה אופיום שהוא ממש מורעל. הדבר הראשון שקורה הוא שהוא נרדם. אבל אז הגוף יתחיל להיות חסר מנוחה, באופן מופרז. הוא נושם בכבדות, ונוחר. ואז יהיו לו עוויתות. ותבחינו במשהו מאוד מיוחד, כי הפנים שלו יהיו אדומים והשפתיים כחולות.

עכשיו תזכרו במה שאמרתי לכם בפעם האחרונה. אמרתי שבעיות נשימה תמיד באות כאשר אנו נושפים החוצה. ועכשיו מהי נחירה, למשל – תחילה נשימה כבדה, ואז נחירה – מה זה באמת? אתם רואים, אנשים שאינם יכולים לנשוף כראוי ינחרו. כאשר אנו נושפים נכונה – אם זהו הפה [ציור 23], ואז האוויר נכנס פנימה, ואחרי זמן מה יוצא שוב החוצה. במעבר האוויר נמצא הענבל.[6] אתם יכולים לראות אותו אם מביטים לתוך הפה. ושם למעלה יש משהו שנע מעלה ומטה, החך הרך. הוא זז. הענבל והחך הרך נעים כל הזמן כאשר אנו נושמים פנימה וחוצה, אם הנשימה נורמלית. אבל אם אתם נושמים פנימה ואז לא נושמים החוצה כראוי, משהקים, אז חלק זה, החך הרך והענבל, מתחילים לרעוד וזה גורם לנשימה כבדה ולנחירה.

C:\Documents and Settings\Owner\Local Settings\Temporary Internet Files\Content.Word\CCE00000.jpg ציור 23

אתם יכולים לראות שיש לזה קשר לנשימה שלנו. מישהו שרק מסמם עצמו עם קצת אופיום נכנס למצבים האחרים הללו שתיארתי לכם – סוג של הזיות, והתפרצויות זעם. הוא יירדם לאט לאט. אבל אם הוא נרדם במהרה, אחרי שלקח כמות גדולה של אופיום, הוא מתחיל לנחור ומקבל עוויתות. פניו הופכים אדומים, ושפתיו כחולות. כי כפי שאמרתי לכם, לבני אדם יש דם אדום משום שהם נושמים חמצן. כאשר הדם מתערבב עם חמצן הוא הופך אדום. כאשר הוא מתערבב עם פחמן הוא הופך כחול. כאשר הוא ננשף חוצה, הוא כחול. כאשר אתם רואים מישהו עם פנים אדומות ושפתיים כחולות, מה זה אומר? כן, יש יותר מדי אוויר שאוּף מתחת לפנים, יותר מדי דם אדום בגלל שאיפה פנימה. ומה זה אומר כאשר השפתיים כחולות? אז יש יותר מדי דם שבאמת צריך לצאת החוצה. הוא מתמלא שם. הוא יכול באמת ללכת למקום בריאות שבו יש פחמן דו חמצני חופשי, שבו פחמן דו חמצני יכול להינשף החוצה. כך, כאשר מישהו מורעל על ידי אופיום המצב הוא שכל הנשימה שלו נעצרת. ומשום כך יש לו פנים אדומות מצד אחד ושפתיים כחולות מצד שני.

זה נורא מעניין רבותי. מהם השפתיים? אתם רואים, השפתיים הן איברים מאוד מיוחדים בפנים. כדי לקבל פנים אתם באמת צריכים לצייר אותן כך [ציור 24], עם עור מבחוץ בכל מקום. הם מכוסים בעור מבחוץ בכל מקום. אבל על השפתיים זו באמת חתיכה של עור פנימי. האדם פותח את טבעו הפנימי אל החוץ כדי שיהיו לו שפתיים. אם השפתיים כחולות אם כן, ולא אדומות, זה אומר שבפנים יש יותר מדי דם. וכך אתם רואים שאם למישהו יש הרעלת אופיום הגוף שולח את כל הדם שלא בשימוש לפנים, ואת כל הדם הכחול פנימה.

C:\Documents and Settings\Owner\Local Settings\Temporary Internet Files\Content.Word\CCE00000.jpg ציור 24

זהו עוד משהו שאנשים פרימיטיביים ידעו בעבר, העסק הזה של הדם הכחול שהולך פנימה. הם אמרו שמישהו שיש לו יותר מדי דם כחול בתוכו הוא בראש וראשונה מישהו שיש לו נפש קטנה. הנפש שלו הלכה. "דם כחול" נהיה כינוי גנאי וכשבני האצולה נקראו בעלי דם כחול, אנשים התכוונו לומר שהנפש שלהם לא נמצאת שם. זה מוזר איך הדברים הללו חיים בדרך המופלאה ביותר בחכמה העממית. אתם באמת יכולים ללמוד הרבה מאוד מהשפה.

אתם יכולים לראות עכשיו שזהו משהו שיש לו השפעה על האדם אבל לא על הצמח למשל. כי אם אתם מכניסים רעל לצמח, הרעל נשאר למעלה בדרך כל שהיא, הוא אינו מתפשט. בלדונה, אטרופה רפואית, הוא צמח רעיל מאוד. הוא שומר את הרעל שלו למעלה ולא נותן לו להתפשט לכל הצמח. כאשר אדם לוקח רעל כזה הוא מתפשט בכל הגוף, דוחף את הדם האדום החוצה ואת הדם הכחול פנימה. כן, גם לצמחים יש חיים. יש בתוכם גוף אתרי, קיים בתוכם העיקרון שבבני אדם הופך כחול אם נלקחת כמות קטנה של אופיום, לא כמות גדולה. זה עושה את האדם בעל תחושה. אם לצמח היה דם גם הוא היה יכול להרגיש, כמו בני אדם וחיות. לבני אדם וחיות יש את זה מבלי לקחת אופיום כאשר הגוף האתרי נמצא בקונפליקט עם הגוף הפיזי. הדם נדחף אז מייד החוצה, ומשהו נשאר מאחור בגוף, וזה גורם לאי סדר בגוף. זהו הגוף האסטרלי. אנו יכולים אם כן, לומר שהגוף האסטרלי מושפע כאשר נלקח הרבה אופיום.

הדרך השלישית לקחת אופיום נפוצה בעולם אבל לא באירופה – יותר בקרב תורכים מסוימים, למשל, ומעל לכל באסיה ובהודו סין, בקרב המלאים. אנשים אלה תמיד לוקחים כמות כזו של אופיום שהם יכולים לשאת ולכן מתעוררים שוב כמו שצריך ואינם מתים מזה. הם עוברים אם כן, דרך שכל אוכלי האופיום עוברים, וזה מעניין מאוד. רק שהם מתרגלים בהדרגה ואז הם עוברים דרך התהליך באופן יותר מודע. התורכים אומרים לכן: "כן, הייתי בגן עדן כשלקחתי אופיום." כך זה באמת כשמגיעות התפתחויות פנטסטיות. והמלאים בהודו-סין אוהבים גם כן לראות את כל זה. לכן הם מתרגלים לאופיום כי הם אוהבים לראות זאת. זהו משהו שאנשים יכולים לעשות במשך זמן ארוך יחסית ולכן עלינו לומר לעצמנו שצריך בבהירות להיות שם גם משהו אחר.

עכשיו צריך לומר שאם אנשים אלה שאוכלים אופיום מתוך הרגל – זה באמת הרגל אצלם – אם החולמים הללו היו רואים רק את זה הם לבטח היו מתעייפים מזה אחרי זמן מה. אבל, אתם רואים, זה דבר מיוחד מאוד. אנשים אלה הם צאצאים של האנשים הראשונים על האדמה, אנשים שעדיין יודעים משהו על הנפש הנצחית, הנפש שעוברת דרך חיים שונים על האדמה. הם יודעים משהו מזה. זהו משהו שאנשים איבדו היום. ואנשים אלו שלא עברו דרך הציביליזציה האירופית משתמשים באופיום כדי להעמיד עצמם במצב שבו יוכלו לחוש משהו מחיי הנצח של הנפש. זה באמת דבר נורא, אבל הם שוב ושוב גורמים למחלה בתוכם. בזמן הנוכחי גוף בריא אינו יכול לדעת דבר על נצחיות הנפש אלא אם האדם עושה מאמצים מנטליים מיוחדים. ומשום כך אנשים אלה מחריבים בהדרגה את גופם, כך שעיקרון הנפש נדחף החוצה בכוח.

אתם יכולים לראות משהו מאוד מיוחד כשאתם מביטים באנשים שלוקחים אופיום מתוך הרגל ולכן שורדים לזמן מה. הם נהיים חיוורים מאוד במשך הזמן. היה להם אולי צבע עור טוב לפני כן, אבל עכשיו הם נהיו חיוורים.

זה נראה שונה בקרב המלאים מאשר אצל האירופאים, כי הם צהובים חומים ולכן הם נראים כמו רוחות רפאים כשהם נהיים חיוורים. ואז, אחרי זמן מה, הם נראים כאילו הפנים שלהם חלולות סביב לעיניים. הם מתחילים לרזות, ואפילו לפני כן אינם יכולים ללכת כמו שצריך. הם צולעים. ואז הם גם לא רוצים יותר לחשוב ונהיים מאוד שכחנים. בסוף הם מקבלים שבץ.

[כותב על הלוח]

גוף פיזי

גוף אתרי לקיחת כמות קטנה של אופיום

גוף אסטרלי לקיחת כמות גדולה של אופיום

אני שימוש קבוע באופיום

אלו הן התופעות. זה מאוד מעניין לצפות בזה. לפני שהגפיים שלהם נהיות מסורבלות הם מקבלים עצירות חריפה, כי המעיים שלהם לא מתפקדות יותר. אתם יכולים לראות מהדברים שאמרתי לכם שכל הגוף נפגע בהדרגה.

יש משהו מאוד מיוחד כאן. לא הרבה ידוע על כך כי אנשים אינם שמים לב לזה. אבל זה משהו שאפשר לראות בקלות. ידוע היטב כיצד אנשים אלו נהיים לאוכלי אופיום. זה תואר לעיתים קרובות. אבל עכשיו רק תנו להם לנסות – אחרי הכל הם מנסים דברים לעיתים קרובות בדברים אחרים היום – ותנו את המנה הקבועה של אוכלי האופיום לחיות. בשלב ראשון החיה תהיה קצת פחות חיונית, זהו השלב שבו הגוף האתרי מושלך לתוהו ובוהו, ובשלב השני החיה תמות. לא תקבלו את המצב שתיארתי, המצב של אכילת אופיום קבועה, בחיות. לא תקבלו זאת בחיות.

מה זה אומר לנו, רבותי? טוב, זה מראה שכאשר אופיום בעוצמה כזו נכנס לתוך הגוף האסטרלי, וגורם ליחס שבין דם כחול ואדום להשתנות, בחיה הדם הכחול והאדום חודרים אחד לתוך השני בכיוון אופקי. באדם, שלמד ללכת זקוף, דם כחול ואדום לא בדיוק חודרים בכיוון זה [מצייר על הלוח], אלא מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. משום כך בני אדם יכולים לאכול אופיום באופן קבוע.

אמרתי לכם שלבני אדם יש אני משום שהם זקופים. לחיות אין אני, כי הגב שלהם אופקי. מה אם כן, מושפע מאכילה קבועה של אופיום? האני. אם כן, אנו יכולים לומר: אני – צריכה קבועה של אופיום. ועל ידי תיאור האופיום גילינו עכשיו את כל שלושת הגופים האנושיים העל-חושיים – את הגוף האתרי עם לקיחת אופיום במנות קטנות, הגוף האסטרלי עם לקיחת אופיום במנות גדולות, והאני לקיחה קבועה של אופיום. כך אתם רואים כיצד אפשר לפתח זאת יפה מאוד בדרך מדעית. צריך רק להתבונן נכונה.

אתם גם רואים עכשיו שמלאי שצורך אופיום קבוע מגיע למשהו כביר. הוא מגיע לאני. ומה הוא משיג? מה מלאי זה או תורכי זה מחפשים בהרגל זה של צריכת אופיום? הזיכרון שלהם מתעורר בדרך נפלאה מאוד. הם משיגים במהירות מראה של כל חייהם הארציים והרבה יותר מזה. מצד אחד זה נורא, כי הם גורמים לגופם לחלות בעשותם זאת. אבל מצד שני לתשוקה לדעת את האני יש השפעה כה רבת עוצמה בהם שאינם יכולים לסרב לה. הם פשוט מתענגים כאשר נוצר זיכרון כביר זה.

אבל, אתם רואים, ככה זה. כאשר מישהו מפריז במשהו זה הורס אותו. אם הוא עובד יותר מדי זה הורס אותו. אם הוא חושב יותר מדי זה הורס אותו. וכאשר מישהו מעורר כל הזמן כוח כביר של זיכרון, זה הורס את גופו. כל הדברים שתיארתי לכם פשוט באים מזיכרון רב עוצמה מדי. זה מה שבא תחילה. ומאוחר יותר – תיארתי זאת בפניכם – האיש נהיה נרפה בהליכתו. הוא אינו זוכר יותר בפנימיותו כיצד לצעוד קדימה. זהו זיכרון בלתי מודע. ואז הוא נהייה שכחן. וזה בדיוק כדי להשיג את מטרתו שהוא נהרס. אבל אפשר לראות, להיות מודע לכך, שהאני נוכח כשהאופיום נהיה להרגל קבוע.

ומה קורה במדע המודרני? טוב, אם תפתחו ספר תמצאו דברים שאמרתי לכם. תמצאו שאנשים מקבלים הזיות עם כמויות קטנות של אופיום וכן הלאה, ואם הם לוקחים כמויות גדולות הם נרדמים תחילה וגופם ייהרס מייד. הם ימותו, הפנים שלהם יהפכו אדומים ושפתיהם כחולות. וכל הדברים הללו יגיעו גם עם צריכה קבועה של אופיום. אבל כל זה מתייחס רק לגוף הפיזי ומה שקורה בתוכו. אתם יכולים לקרוא שאוכלי אופיום מפתחים נשימה כבדה, מקבלים עוויתות, נוחרים. אתם יכולים לקרוא שהם מאבדים משקל, אינם יכולים ללכת יותר, נהיים שכחנים ולבסוף מקבלים שבץ, משום שהזיכרון שלהם הורס את המוח – כי כך אנו צריכים לראות זאת. הכל מתואר, אבל הכל מתייחס לגוף הפיזי.

ואלו הן שטויות, כמובן. אחרת כל דבר פיזי יוכל להיחשב כשייך רק לגוף הפיזי. כל התופעות המופיעות שם ניתן לראותם גם בצמחים. איננו יכולים לומר שהאדם הוא רק צמח. כי כאשר האופיום נלקח במנות גבוהות האפקט מראה עצמו בגוף האסטרלי, והתופעה המתייחסת לשימוש קבוע באופיום נראית רק בבני אדם. אם החיות היו יכולות להשיג משהו משימוש באופיום ולא היו מתות מייד הייתם רואים הרבה חיות אוכלות בפשטות את האופיום הנמצא בצמחים. מדוע אינן עושות זאת? משום שהחיות אוכלות את הדברים שהן אוכלות מתוך הרגל. כך, אם אכילת אופיום תיטיב עימן, הן היו אוכלות את האופיום שבצמחים. אם אינן עושות זאת, זה פשוט בגלל שאינן משיגות דבר מזה.

את כל זה אפשר לגלות באמצעות המדע. אבל עכשיו עלינו לשקול אם כל זה – הזיכרון שהמלאי משיג בעשותו עצמו חולה – ניתן להשגה בדרך בריאה. כאן עלינו לזכור שהאנשים הקדומים ידעו שבני האדם חיים על האדמה שוב ושוב. לסינג אמר, כפי שאמרתי לכם, שאינו רואה כל סיבה מדוע משהו צריך להיות שטות רק בגלל שאנשים האמינו בו בזמנים קדומים. לאנשים קדומים אלה, פשוט לא היתה חשיבה מופשטת כמו שיש לנו היום. גם מדע לא היה להם. הם ראו הכל במונחים מיתולוגיים. כשהתבוננו בצמח הם לא למדו אותו ואמרו שיש בתוכו כוחות מסוימים. הם אמרו שיש בו יסודות רוחיים מסוימים. הם ראו הכל בדימויים וחיו יותר ברוח…[פער בטקסט]… המצב הוא שבני אדם היו יכולים אז להתפתח ולהתקדם כך ולחיות יותר בגוף הפיזי. רק זה איפשר להם להיות חופשיים, אחרת הם היו תמיד מושפעים. האנשים מהזמנים הקדומים לא היו חופשיים. אבל הם עדיין ראו דברים ברוח. כפי שאנו עכשיו, רבותי, יש לנו באמת רעיונות מופשטים שאנו מתרגלים אותם אפילו בבית הספר. אתם רואים, אנו יכולים לומר למעשה שהפעילויות החשובות ביותר שהאנושות כה גאה בהן היום הן באמת משהו מופשט.

כשדיברתי למורים בדורנאך, אמרתי אתמול שכאשר ילד מגיע לגיל שבע הוא אמור ללמוד משהו. הוא צריך ללמוד, הוא למד כל חייו עד עכשיו, שהאינדיבידואל שהוא רואה לפניו הוא אביו ושזה [כותב אבא על הלוח] מובנו 'אבא'. הוא לפתע אמור ללמוד זאת. אבל אין לזה קשר לאבא שלו. אלו הם סימנים מוזרים שאין להם דבר עם אביו! הילד אמור ללמוד את כל זה לפתע. הוא יתנגד, כי אביו הוא איש שיש לו סוג זה של שיער, אף כזה. כזה שהילד תמיד ראה. הוא יתנגד לרעיון שסימנים אלה אמורים להיות אביו.

הילד למד לצעוק 'אה!' כאשר היה נדהם. עכשיו לפתע הוא צפוי לחשוב שזה [מצביע על האות] הוא 'א'. כל זה הוא מופשט לחלוטין ואינו שייך לשום דבר שהילד למד עד עכשיו. ולכן אנו צריכים תחילה לבנות גשר, כדי שהילד יוכל ללמוד דבר שכזה. תנו לי ואראה לכם כיצד לבנות גשר כזה.

אתם יכולים, לדוגמא, לומר לילד: "הבט, מה זה? [ציור 25, שמאל]. אם תציירו זאת עבור הילד ותשאלו אותו מה זה, מה הוא יאמר? הוא יאמר: "דג! (A FISH) זהו דג." הוא לא יאמר: "אני לא יכול להגיד מה זה." שם [כתוב אבא] הוא אינו יכול לומר: "אני יכול לומר לכם זהו אבי." אבל הוא יכיר את הדג.

C:\Documents and Settings\Owner\Local Settings\Temporary Internet Files\Content.Word\CCE00000.jpg ציור 25

ואז אמרתי: "תאמרו את המילה FISH. ואז תוציאו את ה- I וכל מה שבא אחריו, ותאמרו רק F. הביטו, תנו לי לצייר זאת עבורכם: F. אני לקחתי את ה – F מה- FISH. הילד יצייר תחילה דג ואז יגיע לאות F. אתם רק צריכים לעשות זאת בדרך הגיוניות שזה לא יהיה מופשט אלא יבוא מתוך הדמות. ואז הילד כמובן, ישמח ללמוד. זהו משהו שאנו יכולים לעשות עם כל אות. אתם רק צריכים להיכנס לזה בהדרגה.

אחד המורים בבית ספר וולדורף שלנו הראה פעם באופן יפה מאוד כיצד נוצרו הספרות הרומיות. כאשר הגיע ל – V זה לפתע לא עבד. מהיכן הגיעו ל-V הזה? טוב, רק הביטו – מה זה? [הוא הרים את ידו]. כמובן תאמרו שיד היא תמיד יד. אבל לבטח אנו יכולים לראות בה משהו? I, II, III, IIII, V אצבעות. הרשו לי לצייר יד זו על הלוח [האגודל ושאר האצבעות]. עכשיו יש לי יד עם ה – V [חמש] בה. זה לבטח חמש. עכשיו אצייר אותה בצורה קצת פשוטה יותר ותקבלו את הסיפרה הרומית V מיד בת חמש אצבעות.

אתם רואים רבותי, המצב הוא שאנו נזרקים לפתע היום לתוך עולם מופשט לחלוטין. אנו לומדים לכתוב, אנו לומדים לקרוא, ואין לזה דבר עם החיים. כך אנו מאבדים את הדברים שהיו לאנשים שעדיין לא יכלו לכתוב ולקרוא.

עכשיו אינכם צריכים לעשות את אשר עושים מתנגדינו ולומר: "האיש הזה שטיינר אמר לנו בכיתה שאנשים היו יותר אינטליגנטים כשלא היתה להם עדיין כתיבה וקריאה." והם מיד יוסיפו ויאמרו: "הוא לא רוצה שאנשים ילמדו קרוא וכתוב יותר." זו לא הכוונה שלי. אנשים צריכים תמיד לחיות בציביליזציה שלהם, ולבטח ללמוד קרוא וכתוב. אבל אל לנו לאבד את הדברים שבאמת יכולים להיאבד דרך כתיבה וקריאה. עלינו לקחת את ההשקפה הרוחית כדי לגלות מהם חיים אנושיים.

הרשו לי לומר לכם עכשיו משהו פשוט למדי על שני אנשים. אחד מהם מוריד את צווארון חולצתו כשהוא מתפשט בלילה – יש בו שני כפתורים קטנים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, ואני משתמש בדוגמא זו כי אני לובש צווארון שכזה. אחד משני האנשים עושה זאת מבלי להקדיש לזה כל מחשבה, פותח כפתור אחד ואז את השני ונכנס למיטה. בבוקר הוא יתרוצץ סביב ויחפש בכל מקום בחדר, שואל: "איפה כפתורי הצווארון שלי?" הוא אינו יכול למצוא אותם. הוא אינו זוכר היכן הניח אותם. מדוע? משום שלא הקדיש להם שום מחשבה.

האיש השני, הוא לא בדיוק פיתח את המנהג לשים תמיד את כפתורי הצווארון באותו מקום – שזוהי הדרך העצלה – אבל הוא אומר לעצמו: "כשאניח את הכפתורים הקטנים, אניח אחד ליד הפמוט ואת השני שם." הוא מקדיש אם כן, לעניין זה קצת מחשבה ולא מניח את הכפתורים סתם כך. כאשר הוא מתעורר בבוקר הוא ניגש ישר, מרים את הכפתורים מהמקום שבו הניח אותם, ואין לו צורך לחפש אותם בכל החדר: "היכן כפתורי הצווארון שלי? היכן השארתי את כפתורי הצווארון שלי? מהו ההבדל אם כן? ההבדל הוא שאיש אחד הקדיש קצת מחשבה לכפתורים ולכן זכר אותם, והשני לא הקדיש כל מחשבה לכפתורים ולא זכר מקומם. אתם יכולים לזכור דברים בבוקר – זה לא טוב ללכת למיטה בלילה ואז לנסות להיזכר בבוקר – אתם תזכרו דברים בבוקר רק אם תקדישו להם תשומת לב לפני השינה.

רבותי, בואו ונעיף מבט עכשיו בהיסטוריה. לפי מה שאמרתי לכם קודם, כל הנפשות שלנו היו כאן בזמן שבו רק מעט אנשים למדו לחשוב. אנשים לא חשבו בכלל בזמנים קדומים יותר. בזמנים קדומים יותר הם חיו ברוח. וזה היה לא נורמלי עבור מישהו לחשוב בזמנים הללו. במשך ימי הביניים אנשים עדיין לא חשבו בכלל. הם התחילו לחשוב במאה ה-15 והלאה. הם לא לקחו כל דבר לתוך מחשבותיהם כמו שאנו עושים. זה ניתן להוכחה על ידי היסטוריונים. לא פלא אם כן, שאינכם זוכרים את חייכם הקודמים! עכשיו אנשים למדו לחשוב. אנו נמצאים בזמן באבולוציה ההיסטורית שבו אנשים לומדים לחשוב. ובחיים הבאים שלהם הם יזכרו חיים נוכחיים אלה בדיוק כפי שמישהו זוכר את כפתורי הצווארון שלו בבוקר.

זה אומר שאם מישהו לומד לחשוב על הדברים בעולם בדרך הנכונה, לומד לחשוב בדרך שהראיתי לכם, זה יהיה בדיוק כמו שהוא חושב על כפתורי הצווארון. הדרך המודרנית במדע היא הדרך שבה אנשים לא חושבים על כפתורי הצווארון שלהם. אם מישהו רק נותן תיאור: "מתפתחות הזיות, השפתיים הופכות כחולות והפנים אדומות," וכן הלאה, המצב הוא שבחיים הבאים שלו הוא לא יחשוב על הדברים החשובים ביותר. הוא לא יזכור כלל, ישליך הכל למבוכה, כמו האיש שיוצר מבוכה ובלבול בחדרו משום שעליו לצאת ואינו יכול למצוא את הדברים. מישהו שחושב שזה פשוט בא מגוף אתרי, גוף אסטרלי, אני, ילמד לחשוב בדרך כזו שיוכל לזכור כמו שצריך בחייו הבאים על האדמה. זה מראה עצמו רק אז. והיום רק אנשים מעטים למדו כיצד לעשות דברים כי רק אינדיבידואלים מעטים ידעו על כך בחייהם האחרונים על האדמה. הם מוצאים עכשיו זאת שוב ויכולים לספר על כך לאחרים. ואם הם עושים את מה שכתבתי בספריי, אם הם עושים את מה שנאמר בכיצד קונים דעת העולמות העליונים, יכול לקרות שאפילו בחיים אלה הם יבינו שהם חיו חיים קודמים על האדמה. אבל אנחנו בהתחלה עם מדע הרוח האנתרופוסופי ואנשים יוכלו בהדרגה לזכור שוב.

עכשיו אנשים יאמרו: "כן, אבל איננו יכולים לזכור זאת. ואם מישהו איננו זוכר חיים קודמים על האדמה זה אומר שלא יכלו להיות לו חיים קודמים על האדמה." אנו יכולים באותה מידה לומר: "אדם אינו יכול לחשב חישובים. אנו יכולים להוכיח שאדם אינו יכול לחשב חישובים. הוא אדם אבל אינו יכול לחשב." וכדי להוכיח זאת ניקח ילד בן ארבע ונראה שהילד אינו יכול לחשב. זהו אדם, אבל אינו יכול לחשב! אנו נאמר להם: "הוא ילמד, אל פחד. ביודענו את הטבע האנושי אנו יודעים שהוא ילמד לחשב." ואם מישהו מציין שמישהו היום אינו יכול לזכור את חייו הקודמים על האדמה עלינו לומר לו: "כן, אבל דבר לא נעשה בעבר לעזור לאנשים לזכור. נהפוך הוא, יש היום עדיין הרבה אנשים שאינם הולכים עם הזמן, והם רוצים לשמור אחרים בבורות, כדי שלא ידעו דבר על הרוח, ולא יהיה להם מושג על מה שהם צריכים לזכור בחייהם הבאים על האדמה, ויגיעו לידי מבוכה ובלבול, כמו האיש עם כפתורי הצווארון שלו." אנשים צריכים תחילה ללמוד לחשוב בחיים אודות הדברים שהם צריכים לזכור מאוחר יותר.

אנתרופוסופיה קיימת כדי למשוך תשומת ליבם של אנשים לדברים שהם צריכים לזכור מאוחר יותר. ואנשים הרוצים לעצור בעד אנתרופוסופיה רוצים למעשה לשמור את האנשים בבורות, כדי שלא יזכרו. וזה חשוב, רבותי, עבורנו להבין שבני אדם צריכים קודם כל ללמוד להשתמש במחשבותיהם בדרך הנכונה. היום הם רוצים להגדיר מחשבות ודורשים שספרים יתנו את ההגדרות הנכונות. זהו משהו שאנשים ידעו אפילו ביוון העתיקה, רבותי. היה מישהו אז שרצה במיוחד לאמן אנשים להגדיר הגדרות. היום הם אומרים לכם בבית הספר: "עליכם ללמוד: מהו אור?" הכרתי פעם ילד בבית הספר. היינו ביחד בבית הספר היסודי, ואז עברתי לבית ספר אחר והוא למד הוראה בקולג להכשרת מורים. פגשתי בו שוב בגיל 17. עד אז הוא כבר נהיה למורה אמיתי. שאלתי אותו: "מה למדת אודות האור?" הוא אמר: "האור הוא הגורם ליכולת לראות גופים." אין כל טעות כאן. אנו יכולים באותה מידה לומר: "מהו עוני?" "עוני בא ממחסור בכסף!" זוהי פחות או יותר אותו סוג של הגדרה. אבל אנשים צריכים ללמוד הרבה מאוד מהחומר הזה. היה מישהו ביוון העתיקה שעשה צחוק מסוג זה של לימוד פיקח אפילו אז. ילדים למדו בבית הספר: "מהו אדם?" "אדם הוא יצור חי עם שתי רגלים ובלי נוצות." נער אחד שהיה חד מחשבה במיוחד לקח תרנגול, מרט נוצותיו, והביא את התרנגול המרוט להראות למורה שלו ביום הבא, ואמר: "אדוני, האם זה אדם? אין לו נוצות ויש לו שתי רגליים." זה היה הכוח של ההגדרה. והדברים שאנו מוצאים בדרך כלל בספרים שלנו הם פחות או יותר בקו אחד עם הגדרות שכאלה.

כל הספרים, כולל הספרים החברתיים שאנשים כותבים, מתייחסים לתנאי החיים פחות או יותר בדרך שההגדרה עושה: "אדם הוא יצור חי עם שתי רגליים ובלי נוצות." ומסקנות נוספות משורטטות. כמובן, אם יש לכם ספר עם הגדרה להתחיל עימה, אתם יכולים לצייר כל מיני מסקנות לוגיות. אבל זה לעולם לא יתאים לאדם. זה יוכל להיות נכון גם לגבי תרנגול שנמרטו נוצותיו. כאלו הן ההגדרות שלנו! מה שחשוב הוא שאנו צריכים לראות את הדברים כפי שהם.

לאמיתו של דבר עלינו לומר [מתייחס שוב לטבלה של הגופים האנושיים ביחס לשימוש באופיום]: גוף פיזי, גוף אתרי, מושפע על ידי אופיום שנלקח במנות קטנות. גוף אסטרלי, מושפע על ידי מנות גדולות. האני מושפע על ידי אופיום הנלקח כהרגל קבוע. ובעבודה עם מדע הרוח, לומדים להכיר את האדם בדרך שבה לא רק מתארים דברים כמו בחלום: "תנאים כאלה וכאלה מתרחשים," אלא באמת יודעים: "כאן פעיל הגוף האסטרלי. שם פעיל הגוף האתרי. ושם פעיל האני," לאדם יש מחשבות אמיתיות ולא רק הגדרות. ואם אנו לוקחים פנימה מחשבות אמיתיות בחיים הנוכחיים על האדמה ולא רק הגדרות, אנו נזכור את החיים הנוכחיים על האדמה בדרך הנכונה. עכשיו אפשר לזכור חיים קודמים על האדמה רק במאמצים גדולים, תיארתי זאת. מאוחר יותר נזכור זאת טוב, אם לא נעשה עצמנו חולים, למשל על ידי לקיחת אופיום, אם אנו לא משפיעים על הגוף, אלא עושים תרגילי נפש ורוח, זה יאפשר לנפש באמת לדעת את הרוח.

כך אתם רואים שמדע רוח מתפתח למעשה באנתרופוסופיה. אתם יכולים להיות בטוחים שבאנתרופוסופיה איננו רוצים להאמין באמונות טפלות. יש אנשים ששומעים משהו בלתי רגיל מדווח אודות דברים ספיריטואליסטים ואז הם אומרים: "לבטח עולם הרוח מתגלה כאן." אבל עולם הרוח מגלה עצמו באדם! אם אנשים יושבים סביב שולחן וגורמים לו לדפוק הם יאמרו: "חייבת להיות שם רוח." אבל כאשר ארבעה אנשים יושבים שם, יש שם ארבע רוחות! עליכם רק ללמוד לדעת אותם. אבל אנשים מעדיפים לעשות דברים באופן בלתי מודע. צריך להיות שם מדיום. רק הביטו בחתיכת העיתון שנתתם לי לפני כמה שבועות, לדוגמא.[7] שם אתם קוראים שהיכן שהוא באנגליה אנשים התרגשו מאוד בגלל שדברים נפלו ממדפים במשך הלילה, חלונות נשברו, וכן הלאה. מה שהדהים אותי במיוחד בסיפור הזה – אדם צריך כמובן לראות זאת בעצמו לפני שיוכל באמת לדבר על כך – אבל מה שהדהים אותי במיוחד היה שהדיווח גם ציין שלאנשים האלה היו המון חתולים. טוב, אם יש לך המון חתולים ושניים או שלושה מהם משתוללים, אתה באמת יכול לראות "תופעות ספיריטואליות" אלו מתרחשות. אבל כפי שאמרתי, צריך להכיר את הסיפור לפרטיו. רק אז אפשר לדבר עליו באמת.

אתם רואים, אנשים הפצירו בי פעם מאוד שאהיה נוכח בסיאנס ספיריטואליסטי. טוב אמרתי, אעשה זאת, כי אתה יכול באמת לשפוט עניינים כאלה רק אם אתה רואה אותם. המדיום היה מפורסם מאוד, וכאשר כולם התיישבו ושכלם התקהה במקצת בעזרת קצת מוזיקה – כי מי שישב שם היה קצת מעורפל בראשו – המדיום החל בכך שפרחים נפלו מטה כל הזמן מהאוויר, בדיוק סוג הדברים שאפשר לצפות. לכל מדיום יש "אימפרסריו", אמרגן, שזהו חלק מהיות מדיום ראוי לשמו. טוב, האנשים שילמו את הכסף שלהם, תרומה פיננסית, בעבור הנאתם. עבור האמרגן זה היה כמובן דבר חשוב שהתרומה שולמה. ואני אומר – אנשים נורא פנאטיים ביחס לדברים כאלה, הם יתחילו להילחם איתך אם ברצונך לומר להם את האמת, בדיוק אנשים כאלה הם הגרועים ביותר – אבל היו שם כמה בעלי היגיון ואמרתי להם שהם צריכים לחקור דברים בהזדמנות אחרת, לא בסוף אלא בהתחלה, והם ימצאו את הפרחים בתוך הגיבנת של האמרגן. תמיד תמצאו שכאלה הם פני הדברים.

את האמונות הטפלות צריך להשאיר מאחור, רבותי, אם אנו רוצים לדבר על עולם הרוח. אסור לנו להיות מרומים, לא על ידי חתולים משוגעים ולא על ידי אמרגן עם גיבנת. אנו מוצאים את הרוח רק אם איננו נופלים יותר לאמונות טפלות ותמיד עושים דברים בדרך מדעית אמיתית.

——————————————————————————————————————————

  1. לסינג, גוטהולד אפרים (1781-1729) סופר גרמני.
  2. מהרינג, פרנץ (1919-1846), סופר מאגף השמאל, אחד המייסדים של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. כתב מחקרים היסטוריים על תנועת הפועלים.
  3. סר וויליאם קרוקס (1919-1832), OM, נולד בלונדון, מרצה בכימיה בקולג' מדעי, צ'סטר.
  4. התבוננות בנבואות של דניאל ובאפוקליפסה של יוחנן. יצא לאור לאחר מותו, לונדון 1733.
  5. קוקאין, אלקולואיד לבן המופק מהעלים של שיחי הקוקה הדרום אמריקאים (בבוליביה עלים מאריתרוקסילום קוקה, ובפרו עלים מאריתרוקסילום טרוקסילנסה)
  6. חלק קטן של החך הרך שתלוי מגג הפה מעל לשורש הלשון. הענבל מורכב משריר, רקמת חיבור וקרום רירי.
  7. לא הצלחנו לאתר עד כה את פיסת העיתון הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *