מאבן גיר ועד לוציפר – 05

מאבן גיר ועד לוציפר

תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה חמישית 21.3.1923

חיי אדם בשינה ובמוות

בוקר טוב רבותיי! בואו וננסה להביא את הנושא שפתחנו בו לידי סיכום, לפחות לעת עתה. אתם רואים, אנו לומדים להבין את החיים רק אם מתארים את השינה של בני האדם, שדיברתי עליה כבר כמה פעמים קודם לכן. כאשר אנו מצויים במלאות החיים מבוקר ועד לילה, אנו חושבים בדרך כלל שהשינה תתן לנו שוב אנרגיה, וניפטר מהעייפות, וכן הלאה. אבל השינה עושה למעשה הרבה יותר מזה. רק חישבו על כך. הביטו לאחור על חייכם, וחישבו על החלומות שהיו לכם בשנתכם. לא תמיד זה אפשרי. אנו שוכחים את החלומות במהרה, כפי שכולכם יודעים. אבל לפעמים יש לכם חלום שאתם מספרים אותו לעיתים תכופות. אתם זוכרים אותו משום שאתם מספרים אותו. אבל החלומות שאיננו מספרים נמוגים בערפילי הזמן. כשאתם חוזרים לאחור בזיכרונכם לזמן שהייתם צעירים, תזכרו בדברים רבים מילדותכם והמשך חייכם. אך הזיכרונות שלכם תמיד מופרעים. אם תחשבו לאחור על היום שעבר, תגיעו לזמן שבו ישנתם. זוהי הפסקה, משהו שאינכם זוכרים. הזיכרונות שלכם מתחילים שוב מעבר ללילה האחרון, בבוקר יום אתמול. כך, בהיזכרנו לאחור איננו זוכרים את חיינו כולם, כי החלק של הלילה תמיד חסר. אם תמשכו קו להראות את התהליך של ההיזכרות לאחור, יש תקופות של זמן, מהערב ועד לבוקר, שנמצאות מעבר לזיכרון, ואז אתם זוכרים שוב מבוקר עד ערב, הפסקה שוב מערב עד בוקר וכן הלאה [ציור 16].

ציור 16

זיכרון חיינו הוא באמת כזה שאיננו זוכרים חלק גדול מהם. זה ברור למדי. זהו הזמן שבו ישנו.

בואו ונחשוב כעת על מישהו שאינו יכול לישון. כידוע לכם, אנשים רבים מתלוננים שאינם יכולים לישון. אבל רבות מתלונות אלו לא צריך לקחת ברצינות, כי כמה אנשים יגידו לכם שהם לעולם אינם ישנים בלילה, ואם תשאלו אותם כמה זמן כבר אינם ישנים בלילה, הם יאמרו: "הו, לא במשך שנים!" טוב, מישהו שלא יכול לישון במשך זמן כה רב כבר היה מת מזמן. אנשים כן ישנים, אבל יש להם חלומות כה מלאי חיים בשנתם שהם מרגישים שהיו ערים. עכשיו תגידו לאדם שכזה: "לך ושכב במיטה, אינך צריך לישון. רק שכב במיטה." כי אז הוא יישן טוב, וגם אם אינו יודע זאת, הוא אכן יישן. אני רק רוצה לומר לכם זאת שתראו שאנשים באמת צריכים לישון בחיים שלהם. השינה יותר חשובה לחיים מאוכל. מישהו שאינו יכול לישון לא יחיה.

טוב, ועכשיו, כמה זמן אנו מבלים בשינה בין לידה ומוות? אתם רואים, רבותי, זמן השינה הוא הארוך ביותר אצל תינוקות מאוד צעירים. כשתינוק נולד הוא ישן כמעט כל הזמן. בהדרגה מתקצר זמן השינה. כשתגיעו לגיל מבוגר ותעשו חשבון, יהיה עליכם לומר שבאמת ישנתם שליש מחייכם. וזה בריא. אנו באמת ישנים במשך שליש מחיינו.

זה ידוע כבר במשך זמן רב מאוד. רק שאנשים אינם אוהבים לזכור דברים שידועים במשך זמן רב. עוד בתחילת המאה ה-19, אנשים כתבו אודות דברים אלה ואמרו: "אדם צריך לעבוד במשך 8 שעות, צריך 8 שעות לעצמו ו8 שעות שינה. זה נותן לנו 16 שעות עירות ו 8 שעות שינה, 3 פעמים 8 = 24 שעות. שליש מ 24 שעות מוקדש לשינה." זו היתה התבוננות מדויקת לחלוטין. אדם צריך שליש מחייו עבור השינה. אך כמובן שאנשים אינם משערים כמה חשובה השינה עבור החיים, כי אינם מייחסים חשיבות לנפש ולרוח היום. הם מעסיקים עצמם רק בדברים שהם חווים כאשר גופיהם נמצאים במצב של עירות, אבל לא בנפש וברוח. וזו הסיבה מדוע אנשים אומרים לעיתים קרובות בחיי היום יום: "הו, כן, זה טוב לישון, אבל כל שצריך זה להיות מספיק עייף." ואז הם שותים מספיק בירה בלילה כדי שיוכלו לישון. אבל זה לא עניין של להיות מספיק עייף. מה שחשוב שאנשים יבינו כמה חשובה השינה.

בואו ונבין בבהירות מהי באמת משמעותה של השינה. אתם רואים, רבותי, ביסודו של דבר אנשים אוהבים את עצמם מאוד. רואים את זה במיוחד כשהם חולים. אנשים חולים מראים כמה שהם אוהבים את עצמם, כי הם דואגים לעצמם מאוד כשיש להם כאב במקום כלשהוא, וכן הלאה. כל זה נכון ומתאים, אבל זה מראה שאנשים נורא אוהבים את עצמם. מה הם אוהבים כאשר הם אוהבים את עצמם כל כך? הם אוהבים את גופם. ואני אומר, זה סוד גדול של החיים שאנשים כרוכים אחר גופם. האהבה שיש להם לגופם מראה עצמה כאשר משהו לא בסדר עם הגוף שלהם.

אך קיימת גם הירתעות או נסיגה מאהבה זו לגוף. הגוף פעיל כל היום. הוא עובד קשה לאורך כל היום. האהבה שיש ליסוד של הנפש והרוח לגוף פוחתת ופוחתת במשך היום, גם אם האדם אינו מודע לכך. זה דבר מוזר, משהו שעלינו לדעת. במשך היום, כשהאדם צריך להיות פעיל כל הזמן, היסוד של הנפש והרוח נהיה פחות ופחות כרוך אחר הגוף. לכן תינוקות ישנים כה הרבה. הם אוהבים את הגוף שלהם מאוד, הם תמיד רוצים להפיק הנאה ממנו. כשמתבוננים בתינוק אפשר לראות תמיד כיצד הוא נהנה מגופו. רק חישבו על תינוק שקיבל את החלב שלו והולך לישון. בשינה זו, התינוק נהנה מהעיכול שלו. הוא נהנה מהתהליכים המתרחשים בגופו. והוא יתעורר שוב רק כשהוא רעב. כי הוא פחות אוהב את מה שמתרחש כאשר הוא רעב. ואז הוא יתעורר שוב. אתם רואים, אם כן, שהתינוק רוצה להנות מגופו כאשר הוא ישן. אתם יכולים לעשות הסתכלויות נהדרות ביותר. אבל האקדמאים לא עושים זאת, כי אין להם את היכולת לכך.

הביטו בעדר פרות מלחכות באחו ואז רובצות בסיפוק כדי להתענג על תהליכי העיכול שלהן. הן נהנות מהתהליכים המתרחשים בגופן.

זהו משהו שעלינו לדעת – האדם באמת רוצה להנות מגופו. אבל זה קצת שונה אצל בני אדם מאשר אצל הפרות, ושוב זה קצת שונה אצל מבוגר מאשר אצל ילד. הילד הצעיר אינו עובד עדיין ולכן נהנה מגופו בשינה. הפרות עושות כל זאת מתוך אינסטינקט ולכן נהנות מהעיכול גם בשינה. האדם לעולם לא נהנה מהעיכול שלו. הוא משתמש בגופו במשך כל היום ומגיע לנקודה בערב שבה אינו מסמפט כבר את גופו. הוא אינו אוהב אותו יותר. אתם רואים, לכן הוא ישן. הוא ישן משום שגופו כבר לא יקר לו. האנטיפטיה שאדם מפתח ביחס לגופו במשך כל היום תגרום לו ללכת לישון בלילה והוא יישן עד שיתגבר על האנטיפטיה הזו בנפשו, ויתעורר שוב כששוב יש לו סימפטיה לגופו. זהו הדבר הראשון שעלינו להבין, שהתעוררות מתרחשת כשהאינדיבידואל חש שוב סימפטיה לגופו. וסימפטיה זו הוא חש ביחס לכל האיברים האינדיבידואלים בגופו. כאשר מישהו מתעורר, אם כן, הוא מחליק לתוך איבריו, אם אפשר להתבטא כך.

רק חישבו על חלומות ההתעוררות שלנו. חלומות ההתעוררות שלנו הם כאלה שאנו חולמים על נחשים, לדוגמא. אנו מחליקים לתוך המעיים שלנו בנקודה זו וחולמים על נחשים. הנחשים מייצגים את המעיים שלנו. האדם מחליק לתוך גופו עם רוח ונפש כאשר הוא חש סימפטיה לגופו ומתעורר. הוא צריך שתהיה לו סימפטיה זו, אחרת הוא תמיד ירצה לעזוב את גופו.

כעת תתארו את זה לעצמכם. מישהו מת, הוא הניח את גופו בצד. הגוף אינו מהווה יותר חלק ממנו. הדבר הראשון שקורה, כפי שאמרתי לכם, שיש לו מחשבות המעלות בזיכרון את כל חייו. ומחשבות אלו אובדות אחרי כמה ימים. הן מתפזרות לתוך העולם כולו. אבל הוא עדיין חש סימפטיה לדברים שגופו חווה. וסימפטיה זו תצטרך להיעלם בהדרגה גם כן. זהו הדבר הראשון שאנו עוברים אחרי המוות, שעלינו לאבד את הסימפטיה שיש לנו ביחס לגופנו.

כמה זמן לוקח לנו להשיג שוב סימפטיה עבור גופנו כאשר אנו חיים יום אחד? זה לוקח שליש יום. ומשום כך, זה לוקח שליש זמן של חיים שלמים לאבד סימפטיה זו. מישהו שחי, בואו ונאמר, כ-30 שנים, יצטרך כ-10 שנים להיפטר מכל גופו, כך שלא יחוש יותר סימפטיה לעולם ולחיים – כל זה רק בקירוב, כמובן. כך יש לאדם תחילה כמה ימים אחרי המוות שבהם הוא נזכר בחייו, ואז הוא נגמל, יש לומר, ממבט לאחור זה, אשר נמשך כשליש מחייו על האדמה. זוהי התקופה הממוצעת עבור בני אדם, אבל היא תהיה ארוכה יותר עבור אחדים וקצרה יותר עבור אחרים, כי אדם אחד מסמפט יותר את גופו, אוהב את עצמו יותר, ואחר אוהב את עצמו פחות, וכן הלאה. אחרי המוות אנו הולכים אם כן, דרך משהו שעלינו לתאר כך: "האדם גומל עצמו מכל הדברים שקושרים אותו עם גופו."

עכשיו תגידו בוודאי שהדברים שאני אומר לכם הם באמת תיאורטיים למדי. כיצד אפשר לדעת שאדם עדיין נמשך למשהו כאשר הוא מניח בצד את גופו הפיזי? כיצד אנו יכולים לדעת זאת? טוב, רבותי, כדי לדעת זאת עלינו להתבונן בדרך שבה אדם מתפתח במהלך חייו.

יש לנו את התקופה הראשונה בחיים שבה מתפתח האדם, תקופת הזמן הראשונה בחיים הנמשכת עד שהאינדיבידואל מצמיח את השיניים הקבועות שלו. תחילה יש לו שיני חלב ואחר כך שיניים קבועות. עכשיו אתם רואים, אנו יכולים לומר ששיני חלב הן משהו שאנו יורשים. אבל את שיני הקבע איננו יורשים. שיני הקבע באות מהגוף האתרי. הגוף האתרי פעיל בנו ונותן לנו את שיני הקבע. יש לנו אם כן, את הגוף הפיזי, כפי שכתבתי כאן ביום אחר, הוא נותן לנו את שיני החלב. ואז יש לנו את הגוף האתרי והוא נותן לבני האדם את שיני הקבע שלהם, השיניים שנשארות.

עכשיו אנו באמת צריכים לפתח את היכולת לראות. היום אנשים מפתחים רק את היכולת לחשוב מתיאוריות, אבל לא להביט ולראות את הדברים שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים? אם אנו באמת מביטים בילד המצמיח בהדרגה את שיני הקבע שלו, אנו רואים את הגוף האתרי בפעולה במישור שאינו נראה לחושים הרגילים. וזהו הגוף שאנו שומרים במשך כמה ימים אחרי מותנו ואז הוא מתפזר בעולם כולו. כך, אם אנו לומדים באמת את מה שנותן לאנשים את שיני הקבע שלהם, אנו מוצאים שאחרי המוות יש לבני האדם את גופם האתרי במשך כמה ימים ואז הם משליכים אותו הלאה. כלומר, הגוף האתרי הולך החוצה אל העולם.

כעת יש לנו עדיין את הגוף האסטרלי והאני. הגוף האסטרלי הוא החלק שבנו המתגעגע לגוף הפיזי. עם האני, שנמצא בתוכו, אנו ממשיכים להתגעגע לגוף הפיזי. אנו יכולים לומר, אם כן, שהאדם מפתח צרכים ותשוקות בגופו האסטרלי – כפי שאמרתי לכם ביום אחר. כל הצרכים מתפתחים על ידי הגוף האסטרלי. הם אינם חלק של הגוף הפיזי. כאשר הגוף הפיזי הופך לגוויה אין לו יותר שום צרכים. [ציור 17].

ציור 17

כך אנו יכולים לומר שהעיקרון שנותן לבני האדם את שיני הקבע שלהם גם כן יעלם כמה ימים אחרי המוות, ומה נשאר? כאן עלינו למצוא דרך ללמוד את מה שנהיה פעיל במיוחד באדם מהזמן שבו מתחלפות השיניים ועד לזמן שבו הוא מגיע לבגרות מינית. זוהי תקופה חשובה אחרת בחיי אנוש. דברים אלה לא ניתן ללמוד במדע המודרני שאינו מקדיש להם תשומת לב.

אתם רואים, מצמיחת שיני הקבע ועד לבגרות המינית משהו פעיל בילד שאינו ניתן לתפיסה בחושים הרגילים. ומה רוצה עיקרון בלתי נראה זה? הוא רוצה להשתלט בהדרגה על הגוף כולו. הוא עדיין לא בתוכו כשלילד יש כבר שיניים קבועות ומתחיל לקבל גוף אסטרלי זה לתוך כל גופו, כך שיהיה נוכח בכל חלקיו. אז הילד מתבגר יותר ויותר. וכאשר הגוף האסטרלי נכנס כולו לגוף הילד מגיע לבגרות מינית. זה חשוב שנדע שזהו הגוף האסטרלי אשר מביא את הבגרות המינית לתוך הילד.

כמובן שזה בלתי אפשרי ללמוד דברים אלה בדרך שבה רוצה המדע המודרני ללמוד אותם. אקדמאים מודרניים רוצים ללמוד את הדברים שהם יכולים להניח את ידיהם עליהם. הם אינם מתבוננים בחיי אנוש. אבל כל מי שלמד להביט נכונה במה שחותר דרכו לתוך הגוף משיני הקבע ועד לבגרות המינית, יודע שזהו הגוף האסטרלי. זה גורם לכל הצרכים והתשוקות. לילד יש כמובן צרכים אפילו לפני שצומחות לו שיני הקבע, בזמן שבו הגוף האסטרלי נוכח בעיקר בראש. אבל מאוחר יותר הוא מתפשט לכל הגוף. אתם יכולים לראות מצוין כיצד הגוף האסטרלי מתפשט אם תביטו בנערים. הקול משתנה כשהם מגיעים לבגרות מינית. זה מסמל שהגוף האסטרלי נכנס לתוך הגוף הפיזי כולו. אצל הנשים אפשר לראות זאת בדרך שהאיברים המשניים של חיי המין שלהן, השדיים, וכן הלאה, מתפתחים. זהו הגוף האסטרלי שנכנס לתוכם. ובני אדם מחזיקים בגופם האסטרלי אפילו כשהם משליכים מעליהם את הגוף האתרי אחרי המוות.

כמה זמן שהה האדם בגופו הפיזי כאשר הוא מגיע לגיל 30? הוא שהה בו 20 שנה. כי במשך 10 שנים הוא לא היה בו. אחרי המוות הוא רוצה להיות בו שוב ולהחזיר את 10 השנים שבהם לא שהה בגופו הפיזי, כאשר ישן במיטתו. ולכן הוא יהיה פעיל בגופו האסטרלי במשך שליש אחד מחייו שחי על האדמה. אחרי זמן זה, הגוף האסטרלי יהיה מסופק ומרגע זה האדם יחיה רק באני שלו. כשעבר דרך שליש אחד מחייו אחרי המוות, האדם חי רק באני שלו.

אבל אני זה, היסוד הרוחי האמיתי באדם, יצטרך כעת מאוד מאוד להיות מסוגל להמשיך לחיות. אתם רואים, זה לא היה ללא סיבה שאמרתי לכם כל הזמן שהשכל הישר, ההיגיון, המחשבות, הם באמת נפוצים בעולם כולו. אמרתי לכם שכל דבר בעולם באמת מאורגן באופן הגיוני, אם לומדים אותו נכונה. הסברתי זאת לכם כשדיברתי על עולם החי. העולם כולו הוא כזה שאיננו צריכים לדמיין את השכל ההגיוני שלנו כאחד ויחידי. ההיגיון שלנו נלקח מההיגיון הנפוץ בעולם – כמו טיפת מרק הנלקחת מהסיר עם מצקת. חשיבה הגיונית נוכחת בכל. וכל מי שחושב שההיגיון שלו הוא היחידי הוא טיפש כמו מישהו שחושב: "יש לי כאן כוס מים. הכוס היתה ריקה תחילה ואז התמלאה, כלומר, המים צמחו בתוך הכוס." לא, את המים צריך קודם כל לשאוב מהבאר, מהגוף הכללי של המים. וכך גם אנו צריכים תחילה לקבל את השכל החושב שלנו מהשכל ההגיוני הגדול שבעולם.

אנו פשוט לא משגיחים בכל זה בחיינו. מדוע? משום שזה משהו שגופנו עושה. רבותי, אם הייתם יודעים, כבר דיברתי על כך לפני כן – מה עושה גופכם עם גוש קטן מאוד של סוכר שאכלתם, עם הסוכר שלא רק נמס בגוף אלא משתנה לתוך כל מיני חומרים אחרים, אם הייתם יודעים כל מה שקורה שם הייתם נדהמים. אתם משתוממים אפילו כאשר אני מספר לכם רק את ההתחלות של כל שמתרחש בגוף האנושי. וכל כמה שתבחנו זאת בעיון, תמיד תדעו רק טיפ טיפה. אתם לוקחים נשימה. השאיפה שאתם שואפים צריכה תמיד לשמש את הגוף כולו. רק חישבו, אתם שואפים אוויר בערך 18 פעמים בדקה. ושאיפה זו שאתם לוקחים צריכה תמיד לשמש את הגוף כולו. זה דורש חשיבה הגיונית כבירה, חשיבה הגיונית כבירה בהחלט.

גופכם עושה כל זאת. הגוף שלנו באמת עובד עבורנו עם שכל טוב עצום ורב. זה באמת ראוי להערצה ועלינו להרגיש זאת כאשר אנו מגלים עד כמה הגוף האנושי באמת מייצר, וזאת על ידי שכל טוב. זה פשוט כביר. גופנו מקל עלינו ועוזר לנו בהרבה מאוד דברים במשך החיים.

אבל עכשיו, אחרי המוות, נותרנו בלעדיו. וגם בלעדי הגוף האתרי. וגם בלי הגוף האסטרלי, אפילו מבלי התשוקה לגוף הפיזי. כל שיש לנו, אם כן, הוא האני, והאני מבין עכשיו שאין לו גוף כעת ומתחיל להתוודע בעצמו עם כל דבר שיידרש עבור גוף.

כאן נכנס משהו עצום שעלינו להבין. המדע המודרני עושה לעצמו חיים קלים בשטח זה. אנשים אומרים: "מהיכן בא האדם? טוב, האדם בא ממשהו שצומח בתוך האם באמצעות הפריה, כביצית מופרית." במדע המודרני נאמר, אם כן, שיש ביצית מופרית ובתוכה, טוב – איך שהוא האדם כולו כבר מונח שם. מישהו שאינו יודע דבר יאמר: "הזרע נמצא שם. האדם כולו יצמח מזה." עכשיו אתם רואים, זה זמן רב שאנשים תופסים זאת באמת בבהירות בשכלם, אבל בדרכם שלהם, כלומר, הם תופסים זאת באמת בחוסר בהירות.

רק דמיינו שזוהי ביצית [ציור 18] שממנה באתם. ובכן הייתם שם בפנים, אנשים קטנים מאוד, כפי שהייתם. אבל ביצית זו בעצמה באה מביצית אחרת. וכך אדם זעיר זה צריך להיות כבר בתוך הרחם האימהי, ובתוך הביצית האימהית, כלומר, האם עצמה, צריכה היתה להיות בתוך הסבתא, וכן הלאה בתוך סבתא רבא, אמא של סבתא רבא וכל הדרך עד לחוה. ואתם מגיעים למושג מוזר שהאנושות כולה היתה בתוך חוה, האם המקורית, אבל אחד בתוך השני כמו בבושקה רוסית. מר מולר היה בתוך ביצית. זו היתה בתורה בתוך ביצית ביחד עם כל הביציות האנושיות האחרות, רק שזה היה כמו קופסא בתוך קופסא בתוך קופסא. כל הגזע האנושי היה בתוך חוה, האם המקורית. התזה הזאת נקראה תיאוריית האבולוציה בזמן מסוים ומאוחר יותר, בלגלוג, תיאוריית העטיפות.

ציור 18

מתחילת המאה ה-19 אנשים אמרו שאי אפשר באמת לדמות את כל הגזע האנושי ארוז בתוך חוה, כשתמיד אחד בתוך השני, וכה רבים מהם – זה פשוט לא ייעשה. ואז הם קיבלו תיאוריה אחרת. הם אמרו אז: "לא, באמת אין כלום בתוך הביצית. אבל כאשר הביצית מופרית כל התנאים החיצוניים משפיעים עליה – רוח ומזג אויר ושמש וכל מיני דברים. והאדם בא לידי קיום תחת ההשפעה של כל עולם הטבע."

באמת רבותי, המטריאליסטים מרגישים ממש טוב עם רעיון כזה. אבל הוא אינו עומד בפני בחינה מדוקדקת. רק חישבו על מה נהיה מאיתנו אם לכל הטבע יש השפעה עלינו כל הזמן. זה יעשה אותנו עצבניים, כפי שאנשים מכנים זאת היום. מישהו רגיש לכל משב אוויר ולכל קרן אור לא יהיה אדם ראוי לשמו אלא יצור עצבני וחסר מנוחה. עולם הטבע הסובב אותנו עושה אותנו למעשה עצבניים וחסרי מנוחה. אם כך, זו לא יכולה להיות התשובה.

לימוד נכון מראה לנו למעשה משהו שונה לחלוטין. לימוד נכון מראה שאין כלום בביצית. לפני שהיא מופרית אפשר לגלות כל מיני דברים בתוכה. יש לה צורה. אנו עשויים אם כן, להבחין בכל מיני חוטים ודברים שכאלה בביצית שעדיין לא הופרתה. אבל כאשר הביצית מופרית החוטים נהרסים וכל הביצית נהיית לבלגן מקושקש. אם לומר זאת בדרך יותר פורמאלית, זהו כאוס, זהו חומר חסר כל אירגון.

אתם רואים, חומר חסר לחלוטין כל אירגון אינו קיים בשום מקום אחר בעולם. כל צורות החומר איכשהו מאורגנות, במבנה פנימי בדרך כל שהיא. אם תיקחו דבר כל שהוא, גרגר אבק, ותביטו בו מבעד למיקרוסקופ תראו איזה מבנה יפהפה יש בתוכו. הביצית המופרית היא הדבר היחידי שיש בתוכו כאוס מוחלט. החומר שבביצית צריך קודם כל להפוך לכאוס מוחלט, הוא אינו צריך להיות שום דבר כשלעצמו יותר אם אדם צריך לצאת ממנו. אנשים תמיד חושבים על חלבון, למשל. הם תמיד רוצים למצוא כיצד הוא מאורגן בתוכו. טוב, לחלבון יש מבנה פנימי במידה והוא לא מופרה. מרגע שהוא מופרה הוא נהיה למה שאני מכנה 'בלגן מקושקש'. כלומר, כאוס, חומר חסר אירגון לחלוטין. והאדם בא מתוך זה.

אפילו במקרה של חוה, אם היא היתה קיימת אי פעם, לא היה שם הגזע האנושי כולו, אפילו לא מאוחר יותר בתוך הביצית המופרית, כי הביצית היא כאוטית לחלוטין, חסרת כל סדר, והיא היתה גם חסרת סדר אצל חוה, האם הראשונית. אם אדם צריך לצמוח מביצית זו, זה צריך לבוא מבחוץ, כלומר, האדם צריך להיכנס לתוך הביצית. לימוד מדעי נכון יראה באמת שהאדם צריך להיכנס לתוך הביצית מבחוץ. זה אומר שהאדם בא מעולם הרוח. הוא לא בא מתוך החומר, כי החומר צריך להיהרס תחילה.

כך זה אפילו בצמחים. שם יש את הקרקע, והזרע בתוכה. ושוב אנשים לא לומדים נכונה את מה שקורה עם הזרע באדמה. כי הזרע צריך להיהרס תחילה. האביב הבא יגרום לצמח חדש לצמוח מהחומר ההרוס בדרך רוחית הבאה מבחוץ. ככה זה עם החיות ומעל לכל עם האדם. רק שבצמח זה יותר קל. היקום כולו יוצר את צורתו. באדם, היקום כולו אינו יוצר את צורתו תחילה. הוא צריך ליצור זאת בעצמו. האדם למעשה רק נכנס לתוך חומר הרוס זה בעצמו, אחרת זה לא יהיה אפשרי לאדם לגדול מחומר הרוס זה. האדם צריך, אם כן, לבוא תחילה מתוך עולם הרוח ולהיכנס לתוך החומר ההרוס. כל ההפריה הזו רק מבטיחה שכאשר האדם רוצה לבוא לעולם הוא יתקבל עם חומר הרוס, שיהיה לו חומר הרוס. הוא לא יוכל לעשות דבר עם חומר שלא נהרס. הוא אינו יכול לבוא לעולם בדרך שבה הצמח עושה זאת, כי אז הוא יוכל להיות רק צמח. הוא באמת צריך לברוא את היקום כולו בתוכו. והוא בורא אותו. וזה באמת דבר נפלא כיצד מעצב האדם את החומר ההרוס כדי ליצור את היקום בתוכו.

הרשו לי לתת לכם דוגמא כיצד האדם מעצב את החומר ההרוס כדי ליצור בו יקום. אם אלה הם פני האדמה [מצייר על הלוח] – אנו יכולים לעשות זאת כך, כי אם אתם מסתכלים רק על חלק קטן של האדמה הוא נראה מישורי. השמש זורחת בבוקר, עולה למעלה לגובה מסוים ואז יורדת שוב מטה. זוהי זווית מיוחדת, עם השמש העולה עד כאן. זה מאוד מעניין שהשמש תמיד עולה עד לגובה מסוים ואז יורדת מטה שוב. הזווית היא כמובן, קצת גדולה יותר בקיץ מאשר בחורף, אבל השמש תמיד עולה עד לדרגה מסוימת. הזווית הזו מציינת אם כן, נטיה של השמש ביחס לאדמה.

אנו מוצאים זווית זו גם במקום אחר. אתם רואים, האור נכנס לתוך העין, יש לנו נקודה עיוורת, כפי שהיא נקראת, בנקודה שבה העצב האופטי בא מהמוח ונכנס לתוך העין. זהו כתם שבו אנו לא רואים. אנו רואים באמת ברור רק במקומות הנמצאים במרחק מסוים מנקודה זו היכן שהעצב האופטי נכנס. וזה מה שכל כך מעניין – הנקודה שבה יש לנו את התפיסה הוויזואלית הברורה ביותר בתוכנו נמצאת באותה זווית לנקודה העיוורת כמו הזווית בין השמש לאדמה במסלולה.

ויש גם משהו אחר. אם תיקחו את הלב, יש לו זווית קלה. יש לו אותה נטיה כמו שיש לשמש ביחס לאדמה. אני יכול לספר לכם דברים רבים שיראו כיצד כל דבר שקיים שם בחוץ ביקום מצוי גם בתוכנו באופן כלשהו. הנטיה של השמש היא משהו שיש לנו בנטיה בתוך העין ובנטיה של הלב. נבראנו בשלמות מתוך השכל הטוב השורר ביקום.

אתם יודעים, רבותי, זהו משהו שבשלו אדם מתחיל לומר, כשהוא רוכש בהדרגה תובנה, שהאדם הוא באמת עולם שלם קטן. כל מה שקיים שם בחוץ בעולם נברא מחדש בתוך האדם.

רק חישבו איך זה יהיה אם יינתן לכם 'בלגן מקושקש זה' ותתבקשו ליצור מחדש את כל הדברים הללו שם. לא תוכלו לעשות זאת. אתם רואים, כאשר האני נמצא לבדו אחרי המוות, הוא צריך ללמוד מהעולם כולו כיצד לברוא מחדש את העולם כולו. כשהשליך הלאה את הסימפטיה שלו לגופו במשך התקופה של שליש מחייו שעברו, האדם מתחיל ללמוד מהיקום כולו כיצד להיות שוב אדם וזה לוקח זמן רב יותר מאשר החיים על פני האדמה, בגלל הדרך שבה העניינים מתנהלים על האדמה. טוב, אתם יכולים ללמוד הרבה וללמוד מעט. רוב האנשים באמת לומדים מעט מאוד היום. ומוזר ככל שזה נשמע, האקדמאים לומדים פחות מכולם, כי הדברים שהם לומדים הם חסרי ערך. הם רק מאפשרים לדעת כיצד נראית גוויה, אבל לא כיצד נברא בפנימו גוף חי. אבל זה מה שהאני צריך ללמוד אחרי המוות. הוא צריך ללמוד את כל הסודות, מהעולם כולו, כיצד נבנה גוף חי. זהו הזמן שבו האני מבלה בלמידה מהעולם כולו כיצד אדם מתפקד וחי בפנימו.

אתם רואים, אם מישהו מבצע את התרגילים שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים ואז מסוגל לזכור את הזמן שאחרת איש אינו זוכר, הזמן שבו היה תינוק צעיר מאוד, הוא יגלה מה כוללים החיים של תינוק, תינוק שעדיין אינו יודע דבר על העולם אלא רק משתמש בגופו, רק מתפתל, רק מפלס דרכו אל עיניו, אל אוזניו, אבל עדיין אינו מבין דבר מכל זה. בחיים הרגילים אנשים בדרך כלל אינם מביטים לאחור. הם אומרים: "למה להתעסק בינקותי. אני כאן, וזה הכל." אבל אם מישהו מביט לאחור אל תקופה קצרה זו שבדרך כלל אינו זוכר, ועושה זאת עם תובנה, הוא מבחין במה שלמעשה עשה אז. ובהתחלה יש לו תחושת אי נעימות נוראה כשהוא מגיע לכך. כי הפיתולים של תינוק צעיר מאוד הם מאמץ לשכוח את כל הידע של היקום. זה ניתן הלאה לגוף והגוף ידע זאת מאוחר יותר. הוא יוכל לשאת הלאה ידע זה לתוך חייו.

התינוק הצעיר נותן לגופו את החכמה של העולם כולו. זה באמת מכאיב מאוד, עצוב נורא, שבמדע המודרני אין לאנשים שמץ מושג על מה שמתרחש בתהליכי החיים, כאשר התינוק הצעיר נותן את החכמה האוניברסלית שרכש לגופו, וצומח בהדרגה לתוך עיניו, לתוך ידיו. הוא צומח בהדרגה לתוכם, נותן את כל החכמה של האני הלאה לגוף. לפני כן, האני באמת החזיק בכל החכמה של העולם.

יתכן וזה נשמע לכם מוזר, אבל זה באמת כך: כיצד זה אפשרי עבור מישהו שיש לו באמת אנתרופוסופיה – ידע האדם – לספר לאנשים משהו אודות היקום? הוא יכול לספר משהו אודות היקום פשוט משום שיש לו זיכרונות מהילדות המקודמת ביותר, התינוקוּת המוקדמת, כאשר אדם עדיין יודע הכל, משום שלמד זאת מוקדם יותר, לפני שנכנס לתוך הגוף. ואנתרופוסופיה באמת כוללת גילוי מחדש בהדרגה של כל החכמה האוניברסלית שוב מהגוף שניתנה לו חכמה זו.

כן, רבותי, לא מראים לנו כיצד לעשות זאת במדע המודרני. הוא אינו מספר לנו כלל כיצד נוכל להשיג מחדש את הידע שאנו עצמנו שתלנו בתוך הגוף מלכתחילה. במדע מראים לאנשים כיצד לערוך ניסוי, ואז לומדים רק את הדברים שאפשר ללמוד ממנו בדרך השטחית ביותר. הדבר הנכון יהיה לקחת את האדם לתוך הגוף החי. זה יהיה כמובן קשה יותר לעשות זאת, כי זה דורש מאנשים לתרגל ידע-עצמי, להתבונן לתוך עצמם, כי שם האדם אמור לגדול ביתר שלמות. אבל זה בדיוק מה שאנשים בני ימינו אינם רוצים. הם אינם רוצים להיות יותר מושלמים, הם רוצים להיות קצת מתורגלים בחינוך שלהם ולעצור בזה. הם אינם רוצים להיות מושלמים יותר. אנשים אינם רוצים זאת משום שעם החינוך הניתן להם כיום הם כבר יהירים מדי, הייתי אומר, בכדי להודות שיש אצלם מקום לשיפור.

סיפרתי לכם עכשיו קצת, לעת עתה, אודות האני. אבל נדבר יותר אודות הדברים הללו בפגישות הבאות, כך שתשמעו הרבה יותר ובהדרגה תמצאו שקל יותר להבין את כל זה.

אתם רואים, סיפרתי לכם קצת על מה שהאני צריך לעשות במשך הזמן לפני שהאדם יורד שוב לאדמה. יש אנשים האומרים: "באמת, אני לא מתעניין במה שאני צריך לעשות לאחר מכן. לבטח אדם צריך לחכות עד שימות ואז יראה בעצמו." זה פשוט מה שאנשים אומרים.

טוב, רבותי, זה יהיה בדיוק כמו שהביצית, לאחר שהופרתה והתפתחה, עם האדם כעת בתוכה, בתוך הרחם האימהי, תאמר: "הו, אני מוצאת שזה משעמם מדי לחיות ברחם, אני אעזוב מוקדם יותר." אבל זה לא יהיה אדם אלא אם יבלה את תשעת החודשים המוקצבים ברחם. זהו משהו שהוא חייב תחילה לעבור. בדרך כלשהי האני לא יוכל להשיג חוויות חיות אחרי המוות אלא אם הוא חי בדרך שכזו כאן על האדמה המעודדת אותו לעשות כך. לכן זה מוטעה למדי לומר: "אחכה עד שאגיע לחיים שאחרי המוות ואז ללא ספק, אראה אם אני משהו או לא", וכן הלאה. אנשים באמת אינם כה הגיוניים. הם הגיוניים היום כמו האיש שמתעקש, הוא נשבע שאינו מקבל שום אל. הוא נשבע: "אין ספק שיש אלוהים בשמיים ואני אתאיסט!"[1] זוהי פחות או יותר, הדרך שבה נוהגים אנשים היום. הם משתמשים במונחים וניסוחים ישנים אפילו אם הם סותרים אחד את השני. וכך הם חושבים שהם יכולים לחכות ולראות אם הם עדיין יהיו קיימים אז או לא. אתם רואים, אנשים אומרים לעצמם: "האם אני מאמין באלמוות או לא? טוב, אם לא אאמין באלמוות והוא קיים אחר הכל, אני רק אפסיד מזה. אבל אם אאמין באלמוות והוא אינו קיים, לא יגרם שום נזק. ולכן לבטח טוב יותר להאמין באלמוות."

אני חושב שתסכימו איתי שאל לנו לשחק משחקים כאלה עם מחשבותינו. זה חשוב שנהיה באמת ברורים ובהירים בשכלנו. וכך עלינו לומר: האדם חייב לקבל את הגירויים שהוא צריך כאן על האדמה כך שהאני שלו יחדור באמת לתוך העולם בדרך חיה אחרי המוות. וגירויים אלה מסולקים כולם החוצה במדע המודרני, היכן שאנשים אינם נהיים מודעים כלל לעובדות כפי שהן. זהו משהו שאין מודים בו, אבל זה באמת נחשב לרעיון טוב לשמור את האנשים חסרי דעת ככל האפשר היום, כך שהם יישנו אחרי המוות ולא יהיה להם כל מושג כיצד לחדור לסודות היקום, ובכך להיות באמת אנושיים שוב.

אתם רואים, רבותי, אם האנושות תמשיך לחיות בדרך שבה אנשים חיים היום, עסוקים רק בדברים השטחיים, אנשים שייוולדו בעתיד לא יוכלו להרים אצבע, כי לא למדו דבר לפני חייהם הבאים.

הדרך שבה מחזורי חיים באים זה בעקבות זה היא משהו שנחזור אליו בזמן אחר. היום רק רציתי לתת לכם רעיונות כך שתוכלו לראות שלא הייתי חסר זהירות בשימוש במילים כאשר דיברתי על דרכו של האני אחרי המוות, כי אפשר להראות, מתוך הידע עצמו, שהאדם יורד לאדמה שוב וצריך ליצור את חייו עבור עצמו בתוך החומר הכאוטי. זהו ידע מקורי ואמיתי המבוסס על עובדות אובייקטיביות.

ובכן, בזה מדובר, רק שאי אפשר לעשות זאת מהר, אבל אני עדיין מתכוון לענות על השאלה במלואה עבורכם, לקבץ יחדיו את כל הדברים שאנו יודעים אודות סופם של חיי אנוש, כיצד מאבד האדם בהדרגה את גופו האתרי ואת גופו האסטרלי, וכיצד האני צריך אז לרדת מטה כדי ליצור את גופו האסטרלי וכן הלאה. בזה מדובר, כיצד אדם יורד מטה לאדמה שוב ושוב. בבוא הזמן גם נגלה מתי האדם ישתחרר מחיי האדמה כולה ולא יצטרך יותר לרדת מטה. על השאלה מתי הוא התחיל נענה גם כן במהלך הזמן. הוא צריך היה להתחיל בנקודה מסוימת כסוג של צמח. הוא לא היה צריך להיות אנושי עבור זה. אבל גם סיפרתי לכם על הזמן שבו האדמה כולה הייתה צמח עצום, ואנו נראה שיום אחד האדמה תהיה שוב צמח, והאדם יהיה אז חופשי מלהיות אנושי.

אתאר אז את העניין כולו פעם נוספת מאספקט אחר. תצטרכו, כמובן, להיות סבלניים ולא לומר: "איננו יכולים לעקוב אחרי זה" כאשר רק נתחיל. אתם תראו, ככל שנכנס יותר לפרטים זה ייראה יותר מתקבל על הדעת עבורכם.

———————————————————————————————————————————–

  1. אנזנגורבר, לודוויג (1889-1839), סופר אוסטרי, במחזה שלו EIN FAUSTSCHLAG (1878) קטע 3, סצנה 6, במילותיו של קאמאוף: כי.. נכון כמו האל… אני אתיאיסט!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *