מאבן גיר ועד לוציפר – 04

מאבן גיר ועד לוציפר

תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה רביעית 17.3.1923

הטבע המהותי של האדם – חיים ומוות

בוקר טוב רבותיי! יש לי כמה דברים לומר על החלק השני של השאלה שנשאלה בפגישה הקודמת. עובדה היא שכאשר נשאלת שאלה אודות אספקטים מרכזיים של החיים אפשר לדבר עליהם הרבה מאוד. צריך באמת תמיד למשוך תשומת לב לכל גוף הידע, כי הוא קיים כדי שלשאלות גדולות אלו תהיה תשובה.

כפי שאמרתי לכם, אם רוצים להבין חיי אנוש בנפש וברוח צריך באמת ללמוד את האדם. בפעם האחרונה עשינו זאת על ידי התבוננות בזיכרון. הראיתי לכם שזיכרון – דברים שאנו זוכרים – דורש משהו שכולו שייך לרוח שבאדם. היום אני רוצה להתבונן באדם מזווית שונה לחלוטין ולתאר כמה דברים שדנו בהם לפני כן. אבל עלינו לשמור את כל הדברים הללו יחדיו.

בואו ונשווה את הדרך שבה חיה מתפתחת לדרך שבה מתפתח האדם. החיה עשויה ללמוד דברים רבים בחייה, אבל את רוב הדברים החשובים יש לה כבר בעצמה. חיה היתה יכולה ללמוד רק מעט מאוד דברים אם לא היו לה כה הרבה יכולות וכישורים מלכתחילה. רק חישבו, אפרוח הבוקע מהביצה ינקר מייד את הזרעים הנכונים של החיטה. זה משהו שבא לו באופן טבעי. האדם צריך תחילה ללמוד הכל. יש שלושה דברים שבני אדם צריכים ללמוד מייד בתחילת חייהם על האדמה. הדבר הראשון הוא הפעילות שאנו מכנים הליכה. לחיות זה בא בקלות, הן הולכות יותר בקלות. יש להן ארבע רגליים וקל יותר ללכת על ארבע רגליים מאשר על שתיים. כדי ללכת על שתי רגליים צריך למצוא תחילה שיווי משקל. לחיה יש כבר שיווי משקל משום שיש לה ארבע רגליים.

כעת בוודאי תאמרו שיש חיות שמשתמשות ברגליהן הקדמיות בדרך דומה לבני אדם, קופי אדם למשל, וגם יצורים אחרים. טוב, אתם צריכים לזכור תמיד שקוף האדם אינו באמת כה מיומן ברגליו הקדמיות ביחס לכל האורגניזם שלו. הוא אינו נוגע תמיד באדמה עם רגליו הקדמיות, אבל יש לו צורך להחזיק משהו בהן. וכאשר אינו אוחז במשהו, כאשר אינו מטפס, הוא ללא ספק מגושם. הוא אינו יכול להשתמש בגפיו הקדמיות בדרך הנכונה. רוב החיות הולכות על ארבע, ובני האדם גם כן הולכים על ארבע בהתחלה. הם צריכים למצוא תחילה את שיווי המשקל שלהם כדי ללמוד ללכת. זהו משהו שבני אדם צריכים ללמוד בחיים – קודם כל, הם צריכים ללמוד ללכת.

שנית, כפי שכולכם יודעים, בני אדם צריכים ללמוד משהו שחיות אינן עושות, או לפחות לא באותה דרך. רק מישהו שהרעיונות שלו מנותקים מהמציאות יכול לומר שהחיות יכולות לעשות זאת באותה דרך. זהו הדיבור האנושי. איני אומר שהחיות אינן יכולות להתקשר. אמרתי לכם די דברים להראות שחיות יכולות להתקשר, אבל הן אינן עושות זאת בעזרת דיבור. הן ירחרחו אחת את השניה או משהו דומה, אבל אינן מתקשרות בעזרת דיבור. אם כן, הדבר השני שבני אדם צריכים ללמוד זה לדבר.

הדבר השלישי שבני אדם צריכים ללמוד, ושוב משהו שחיות אינן מפתחות באותה מידה, זה חשיבה. אלו הם שלושת הדברים שהאדם צריך ללמוד – ללכת, לדבר ולחשוב.

אתם עשויים לומר: "אה, אבל לבטח איננו יכולים להבדיל בקלות את החשיבה האנושית מהחשיבה של החיה. אנחנו פשוט לא יודעים אם החיות אינן מסוגלות לחשוב באותה מידה." אבל מישהו האומר שאיננו יכולים מהתבוננות בלבד בחיה, לדעת אם אינה חושבת, דומה למישהו האומר: "אם לסבתא שלי היו גלגלים והגה היא היתה אוטובוס! אפשר לומר כל דבר אם לא מתחשבים בעובדות. אפשר כמובן לומר אם לא מתחשבים בעובדות: "מדוע שאבן לא תדבר או תחשוב? אבל אם מתחשבים בעובדות המצב הוא כזה שהחיות עושות הכל בדרך כזו שהשכל שחי בהם הוא לא אישי אלא קוסמי. הן אינן עושות זאת באופן אישי. משום כך הדברים שהן עושות עשויים להיות הרבה יותר הגיוניים, אבל אינם אישיים. הן חושבות הרבה, כפי ששמענו, אבל החשיבה שלהן אינה אישית.

אתם רואים, שלושה דברים אלה הם משהו שבני אדם צריכים ללמוד תחילה – ללכת, לדבר ולחשוב.

ילד בעל התפתחות נורמלית ילמד תחילה ללכת ואז לדבר ורק אז לחשוב. זו טעות לחשוב שאנשים חושבים לפני שהם מדברים. הם לומדים לדבר תחילה על ידי חיקוי של אחרים. הם מחקים את המילים שהם שומעים, ורק עם המילים האלו הם לומדים לחשוב. האדם לומד לחשוב על ידי שימוש בדיבור. לכן האנושות כולה למדה לחשוב רק בזמן כה מאוחר. האנשים הפרימיטיביים דיברו, אבל למדו לחשוב מאוחר יותר. הם למדו לחשוב על ידי שימוש בדיבור.

חישבו איך ייראו כל חיי אנוש אם האדם לא ילמד ללכת, לדבר ולחשוב בילדותו. אבל אתם גם מבינים שהאדם צריך גוף כדי לעשות את שלושת הדברים הללו – הליכה, דיבור וחשיבה. זה לגמרי ברור במקרה של ההליכה. כל הדרך שבה עשוי הגוף מראה שהאדם זקוק לגופו כדי שיוכל ללכת. אינכם יכולים אפילו לדמיין מישהו הולך בלי גוף. בני אדם צריכים, אם כן, גוף כדי שיוכלו ללכת. וביחס לדיבור – טוב, אמרתי לכם כיצד התפתח הדיבור – בני אדם צריכים בשביל זה לשון וכל מיני דברים. וכך, הם צריכים את גופיהם כדי שיוכלו לדבר. הם צריכים גם את גופם כדי שיוכלו לחשוב, הם צריכים את מוחם ואת מערכת העצבים שלהם. אתם יכולים בקלות לחקור זאת. אם מישהו אינו יכול לחשוב טוב ואתם בוחנים את מוחו, תמצאו שהוא הפך לדייסה. אם כן, האדם זקוק לגופו במיוחד עבור הדברים שהוא לומד על האדמה.

אבל עלינו להבין מה באמת קורה כאשר אנו הולכים, לדוגמא, וכאשר אנו נעים בכלל. כאשר אנו נעים בדרך כל שהיא, חלק מאתנו תמיד מתכלה. אם אני עומד כאן ורק הולך לשם, ואם אני בוחן את גופי אחרי שהלכתי צעדים אלה, אמצא יותר אפר בגופי מאשר הכיל קודם. זה משום שחומרים נשרפו בתוכי. איני יכול לזוז כלל, איני יכול להתייחס לשיווי משקל, לכוח הכובד, אלא אם אני שורף דבר זה או אחר בתוכי. אני צריך אם כן, לגרום לשריפה בתוכי כאשר אני משתמש ביכולת שרכשתי ללכת ולנוע בכלל במשמעות הנכונה. אם הייתי פעיל כל הזמן הייתי שורף כל הזמן דברים בתוכי, טוב, אז הייתי נעלם במהרה. אני צריך כל הזמן לחדש את הדברים ששרפתי.

אבל, אתם רואים, העולם החיצון אינו עושה זאת עבורי. העולם החיצון אינו מחדש את הדברים ששרפתי בתוכי. אתם רק צריכים להביט בגוויה אנושית כדי לראות זאת. היא ניתנת כולה הלאה לעולם החיצון ההורס אותה על ידי שריפה. העולם החיצון שורף את הגוף. תאמרו בוודאי: "טוב, לא כל האנשים נשרפים אחרי מותם, כמה מהם נקברים." אבל הפירוק שמתרחש בקבר אינו אלא תהליך שריפה איטי. זהו בדיוק אותו תהליך. אם מישהו שורף גופה במהירות, היא נשרפת בזמן קצר. גופה שמונחת בקבר תשרף לאט. זהו תמיד תהליך שריפה אמיתי, כפי שהסברתי כאשר דיברתי על הנר בפעם האחרונה, רק שבמקרה אחד הגוף נשרף במהירות, כולו, ובמקרה אחר הגוף נשרף לאט בקבר.

כך, כאשר אנו נותנים עצמנו לאדמה כגוויה, אנו נשרפים. ואנו נשרפים גם כשאנו הולכים, כאשר אנו נעים. איננו יכולים להחזיר את הגוויה לחיים, כי איננו מסוגלים לחולל את התהליך האחר שמפצה על השריפה. נוכל להחזיר את הגוויה לאחור, לחיים, בכל זמן אם נוכל להשיב לאחור את תהליך השריפה. עכשיו אתם רואים, זהו משהו שאנו יכולים לעשות כל עוד אנו חיים. אז אנו באמת מסוגלים להשיב לאחור את תהליך השריפה. מדוע? אם יש לנו רק את הגוף המונח בקבר, לא נוכל להשיב לאחור את השפעת השריפה. מלבד הגוף המונח בקבר יש לנו גם גוף אתרי. זהו גוף עדין. כך, כדי לצייר נכונה את האדם יש לנו תחילה את גופו הפיזי וגם את גופו האתרי [ציור 15]. בעזרת הגוף האתרי אנו יכולים לתקן את השריפה הנגרמת מהתנועות שלנו. וכך, אין לנו רק גוף פיזי, יש לנו גם גוף אתרי. כאשר אנו ישנים, הגוף האתרי מתקן כל הזמן את הנזק שנגרם על ידי תהליך השריפה במהלך היום. זה אומר שבשנתנו יש לנו גם את גופנו האתרי. לכן הגוף הפיזי והגוף האתרי נמצאים ביחד באדם בשנתו.

ציור 15

כעת, כיצד נבדל הגוף האתרי מהגוף הפיזי? אתם יכולים לחוש זאת. זהו כוח הכובד אשר גורם לשרפה בכם כאשר אתם נותנים עצמכם לעולם החיצון. לגוף האתרי אין כוח כובד. אם אנו עכשיו באמת חושבים את המחשבות שאנו מסוגלים לזכור, עלינו לומר שאינן שייכות לגוף הפיזי, הן שייכות לגוף האתרי. המצב הוא שביכולת שלו לזכור האדם אינו חשוף לגרביטציה. אתם יכולים לעבוד ולחשוב בעת ובעונה אחת, גם אם זה קשה – אבל זה בזכות משהו אחר. נדון בזה יותר מאוחר. אבל אנו יכולים לעבוד ולחשוב באותו זמן. כל אחד יודע זאת, משום שעבודה בראש וראשונה שוחקת רק את הגוף הפיזי. הגוף האתרי אינו נשחק על ידי עבודה. זוהי נקודה חשובה. הגוף האתרי עובד בדרך כזו באדם שבגוף אתרי זה יש לאדם משהו שבראש וראשונה מאפשר לו לזכור, להיות בעל זיכרון.

כעת הבה ונפנה לדבר השני שאדם יכול ללמוד – דיבור. כאשר אנו לומדים לדבר זה לא אותו דבר כמו ללכת. כאשר אנו עושים עבודה פיזית אנו גם נעים בעולם החיצון. אנו מתייחסים לדבר זה או אחר בעולם החיצון שמציע התנגדות ניתנת לתפיסה. דיבור הוא משהו שאנו מייצרים ובאמת איננו מוצאים שיש קושי בדיבור אם האוויר כבד או יבש. דברים אחרים גורמים לנו להבחין מה עושה לנו האוויר כאשר הוא יבש ומצברח אותנו. איננו מבחינים בזאת בתהליך הדיבור. ועדיין, לא נוכל לדבר ללא האוויר, כי אנו מניעים את האוויר כאשר אנו מדברים.

תהליכי השרפה שבנו אינם משתייכים רק לעבודה חיצונית, כי כאשר אנו אוכלים משהו זה צריך קודם כל לעבור דרך פינו ולתוך בטננו. שם זה צריך להתעכל. ואז זה צריך להפוך לחלק מהגוף כולו. זוהי עבודה פנימית. גם היא שורפת את הגוף הפיזי. אם הגוף האתרי יפסיק לפעול רק לרגע – טוב, זה יהיה סופו של האיש. הוא יהרוג עצמו במקרה זה שוב ושוב עם תהליכי השרפה האלה שבתוכו. כל מה שאדם עושה בעולם זה באמת מיועד להרוג.

אין זה כך כאשר אנו מדברים. אם מישהו יפסיק את תפקוד ליבו לרגע, כלומר, אם השרפה הנגרמת על ידי פעילות הלב לא היתה משוקמת מיידית על ידי הגוף האתרי, הלב היה מפסיק לפעום. אבל איננו יכולים לומר אותו הדבר אודות הדיבור. נהפוך הוא. מישהו שמדבר כל הזמן יעורר במהרה את תיעובנו. והוא גם לא בדיוק עוזר לעצמו. כאשר מדובר בדיבור, אנשים אינם צריכים לדבר כל הזמן. הם יכולים לדבר, אם הם רוצים, אבל הם יכולים גם לחדול. אבל הם אינם יכולים לעצור את הגוף האתרי מלאזן את פעילות הלב. זהו משהו שהם צריכים לעשות מתחילתם ועד סופם של חייהם על האדמה.

יש הבדל גדול, אם כן, בין הדברים שאנו עושים בפנים כאשר אנו מדברים ואלו שאנו עושים רק כדי לחיות. אנו מדברים כשמתחשק לנו. אבל אנו גם הורסים משהו בפנים כאשר אנו מדברים. אנו באמת הורסים משהו. אתם רואים, כאשר אנו נושמים אנו כל הזמן לוקחים פנימה חמצן, ומחברים את החמצן עם הדם, ומשחררים דו תחמוצת הפחמן. אין לנו אותו סוג של שימוש עבור הנתרן. אבל כאשר אנו מדברים אנו תמיד מכניסים פנימה יותר מדי חנקן. הדבר המוזר אודות הדיבור הוא שאנו מכניסים פנימה יותר מדי חנקן. אנו מרעילים עצמנו באופן מסוים. להכניס פנימה יותר מדי חנקן משמעו להכניס משהו דומה לציאניד. כי ציאניד הוא תרכובת של פחמן וחנקן, בדיוק כפי שדו תחמוצת הפחמן הוא תרכובת של פחמן וחמצן. אדם מרעיל את עצמו בהתמדה כאשר הוא מדבר. וגם את זה יש לאזן. כאשר מישהו מניע את איברי הדיבור שלו הוא הורג את עצמו, באופן מסוים, בדיוק כפי שהוא הורג את עצמו בשרפה שהוא מפתח באמצעות תנועה. את זה יש לאזן. וזה נעשה על ידי הגוף האסטרלי. בבקשה אל תדאגו בגלל המונח 'אסטרלי'. אני יכול גם להשתמש במונח אחר. הוא לא חומרי. ובכן, זה מה שהגוף האסטרלי עושה. גוף אסטרלי זה גם כן נוכח באדם, וחי בנשימתנו ובדיבורנו.

אתם יכולים לראות כעת את ההבדל הגדול בין הגוף האסטרלי לגוף האתרי. אם איננו ממשיכים לשקם את תוצאות השרפה שמתרחשת במשך היום ואפילו כאשר אנו ישנים בלילה, לא נישן אלא נמות. אם כן, אנו צריכים להשאיר תמיד את הגוף האתרי ביחד עם הגוף הפיזי במשך חיינו על האדמה. איננו יכולים לדבר כאשר אנו ישנים בלילה. עלינו להתעורר תחילה. הדיבור קשור לגוף האסטרלי. כך אנו פשוט משחררים את הגוף האסטרלי מהגופים הפיזי והאתרי במשך הלילה. משום כך אנו גם נושמים באופן שונה במקצת במשך הלילה. אנו נושפים פחות דו תחמוצת הפחמן בלילה מאשר ביום. בקצרה, יש גוף שלישי בתוכנו, גוף אסטרלי [ציור 15]. הגוף האסטרלי חי בדיבור שלנו.

אם נתבונן בחיה אנו רואים שהיא יכולה ללכת, גם כן. היא יכולה לנוע סביב, רק שאינה צריכה ללמוד זאת. היא יודעת זאת באופן אינסטינקטיבי. אבל כאשר אתם מתבוננים בחיות אתם מוצאים שאינן יכולות לדבר. גם להן יש איברי דיבור. זה באמת צריך להפתיע אותנו שכלב לא יכול לדבר, שהוא רק נובח. הוא אינו יכול להשתמש בגופו האסטרלי לצורך דיבור. הוא אינו לומד לדבר. כבני אדם אנו צריכים ללמוד לנוע, ללכת, וצריכים ללמוד לדבר. החיה אינה לומדת דבר עבור גופה האתרי, אינה לומדת דבר עבור גופה האסטרלי. אבל אנו בני האדם לומדים דברים.

עכשיו אתם רואים, העובדה שאנו יכולים ללמוד משהו זה בזכות העובדה שיש לנו מחשבות, כל לימוד כולל מחשבות. כדי לדבר, האדם צריך רק לחקות. כדי לחשוב הוא צריך להיות פעיל בעצמו. אדם לומד באמצעות מחשבות, רק שאינו יודע זאת. עדיין אין לו מחשבות כאשר הוא הולך ומדבר. אנו מסוגלים ללמוד, שזה משהו שהחיות אינן יכולות, בזכות העובדה שמלבד הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי יש לנו גם 'אני', שנוכח בכל חלק שבנו. כך, יש לנו גם אני [ציור 15]. אם כן, אלו הם ארבעת האספקטים של האדם – גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני.

מה שאמרתי לכם זה עתה מבוסס על התבוננות באדם כולו בדרך הנכונה, דרך מדעית אמיתית. המדע הרגיל אינו מדעי באמת. לא אכפת לו מהעובדות הממשיות. זה ברור למדי שכל מי שלומד משהו בכלל יאמר: לאדם יש גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. אבל הוא אינו אומר זאת, כי לאנשים פשוט אין עניין להתחשב בעובדות.

הבה ונתאר מה באמת קורה כאשר אנו מתים. אתם רואים, זהו משהו שאי אפשר באמת לתאר אם לא מתקדמים קצת בתהליך הלמידה מעבר למה שבדרך כלל נעשה היום. המצב הוא שאנשים תרבותיים בני ימינו, כפי שהם מכנים את עצמם, נורא עצלנים. מה עושים אנשים תרבותיים אלה? זה מעניין אותם אך מעט שהאדם לומד ללכת, כי זה פשוט קורה כאשר הילד מחקה את המבוגרים, לא ניתנת לכך תשומת לב מיוחדת.

וזה גם לא מפתיע אנשים שבני אדם לומדים לדבר. היה זמן על האדמה כאשר בני אדם לא יכלו לדבר כלל. היתה להם מין שפת סימנים. ואז בני אדם למדו לדבר. אבל זה משהו שהאנושות שכחה מזמן. לימוד ההיסטוריה היום כולל פשוט תיאור בני אדם קדמונים שכבר יכלו לדבר. אנשים אינם מתעניינים בעובדה שהדיבור הוא משהו אחר שעלינו ללמוד על ידי עשייה. לכן אומה הולכת נגד אומה. אם הם היו מגלים פעם שהם צריכים ללמוד לדבר, ושדיבור הוא משהו שבני אדם צריכים ללמוד, הם לא היו כה שחצניים אודות שפה ודיבור, ולא היו רוצים בעמים נפרדים. אנשים שכחו לגמרי שדיבור הוא משהו שיש ללמוד אותו מתוך ישותם הפנימית.

כאשר מישהו רוצה להיכנס לאנתרופוסופיה, אז, הייתי אומר, הוא צריך ללמוד את שפתו מחדש. כי תמצאו שכאשר מישהו נותן הרצאה כיום – וואו, זה כאילו בא מתוך מכונה. הביטו בזה – תמצאו שזה כאילו בא ממכונה. זה שונה מהדרך שבה מישהו נותן הרצאה מתוך מדע הרוח, מתוך אנתרופוסופיה. במקרה זה הוא צריך כל הזמן לנסות ולמצוא את המילים, להעלות אותן שוב בדרך חדשה בפנימיותו. ואז, כשהוא מעצב את המילים, הוא באמת מתחיל לדאוג שהן אינן באמת מייצגות את הדברים נכונה.

באנתרופוסופיה, יחסו של המרצה למאזינים שונה מאוד מזה שבאקדמיה היום. אקדמאים מודרניים אינם שמים לב יותר לדיבור שלהם. באנתרופוסופיה תמיד צריך לשים לב לדיבור ולשפה.

אתם רואים, זהו משהו המראה עצמו במיוחד כאשר אני כותב את הספרים שלי כיום. אני מוצא עצמי אז במצב תמידי של אי נחת פנימית, אפשר לומר, אני מתרכז בעיצוב השפה בדרך כזו שאנשים יוכלו גם להבין את מה שנכתב. משהו חדש צריך להיברא פה, בשימוש בשפה. אקדמאים מודרניים פשוט אומרים "הסגנון שלי עלוב, אני לא כותב כל כך טוב", משום שהם רגילים לכתוב מילה אחת אחרי השניה, בדרך שאנו משתמשים במכניקה של ההליכה. כך הם אינם רגילים למישהו המעצב את המשפטים שלו באופן שונה במקצת מהדרך שהם עושים זאת. אתם יכולים לראות שלאנשים היום לא אכפת כל כך ביחס לשפה.

כעת הדבר השלישי, חשיבה. טוב, אנשים מודרניים גאים במיוחד בחשיבה שלהם. אבל אני אומר שאנשים היום אינם חושבים כלל. אנשים בדרך כלל אינם חושבים כלל היום. הרשו לי לתת לכם דוגמא שתראה לכם שאנשים אינם חושבים כלל היום.

אנו יכולים לראות זאת אם ניקח את הדת, לדוגמא. הדתות קיימות. ועדיין, הן לא היו קיימות תמיד. אנשים הגיעו אל הדת במהלך האבולוציה. אם באמת תלמדו היסטוריה, תראו כיצד אנשים נאבקו לפתח את האמונות הדתיות שלהם. לכן בזמנים קדומים היו קיימים מאבקים להשגת אמונות דתיות. ומה אנשים עושים היום? הם מקבלים את היסודות הדתיים הישנים כמורשת שלהם. אבל אינם רוצים לקבל פנימה רעיונות חדשים אודות הדברים שמעבר לעולם החושים. אם בני האדם היו תמיד כאלה הם עדיין היו חיות כיום כי זוהי האמת – משום שהם לעולם אינם חושבים אודות דברים שמעבר לעולם החושים. היום אנשים אינם מסוגלים לקבל רעיונות אודות העל-חושי. הם מקבלים רק מה שנשמר בכנסיות, מחשבות שאנשים חשבו בזמנים קדומים. המדענים בוודאי יאמרו לכם שהם אינם תלויים בכנסייה והם מפתחים את הרעיונות שלהם. זה לא נכון. כי אם אתם מכירים את הכנסייה, תוכלו לראות שהרעיונות שיש לאקדמאים היום הם רעיונות שפותחו בכנסייה בזמנים מוקדמים יותר.

לפני זמן מה היה מלומד גדול בברלין. שמו היה דו בויס ריימונד.[1] הוא באמת היה מלומד גדול. מעל לכל הוא היה נואם אלגנטי מאוד, כי הכל הלך באופן מכני למדי, זה בא בתורשה – בדיוק כפי שהדודה שלכם אוהבת כשהכומר אומר דברים שכבר מוכרים לה בדרשה שלו. היא לבטח לא תאהב זאת אם הוא יאמר משהו חדש והיא עשויה להירדם בדרשה שכזו. דו בויס-ריימונד, אם כן, מלומד גדול, נשא את ההרצאה המרכזית בכנס של נטורליסטים בלייפציג בשנות השבעים של המאה ה-19. הרצאה זו נהייתה מפורסמת מאוד. הוא אמר, פחות או יותר, שכבני אדם אנו יכולים להבין את הדברים שאנו קולטים דרך החושים. איננו מבינים דברים שמעבר לחושים. את אלו איננו יודעים. ההרצאה התפרסמה 'כנאום האיגנורבימוס' – איגנורבימוס מובנו: לעולם לא נדע דבר. זו היתה המסקנה שלו: לעולם לא נדע.

מדוע נשא דו בויס ריימונד את הנאום הזה? אם אחד מכם היה הולך לשם ואומר לו: "אתה תלמיד" – או, אם תרצו, אחד מכם היה עשוי לומר: "הוד מעלתך, אתה תלמיד של תומאס אקווינס, אחד מאבות הכנסייה!" דו בויס ריימונד היה הופך אדום כסלק ונעצב מאוד על כך שנאמר עליו שהוא תלמיד של תומאס אקווינס, מורה של הכנסייה הרומית קתולית. הוא לא היה אוהב את זה. הוא אמר בנאום אחר: "המלומדים הגרמנים הם שומרי הראש המדעיים של ההונצלרים."[2] הוא דיבר על המלומדים שאליהם השתייך. אבל אפילו אם הביע הערכתו בשמחה לבית המלוכה של ההונצלרים, הוא לא העריך את תומאס אקווינס.

אבל, אתם רואים, מה לימד תומאס אקווינס? גם הוא חשב שהאדם יכול לקלוט את עולם החושים בעצמו. שהוא זקוק להתגלות הניתנת על ידי הכנסייה להשיג תובנה ביחס לעולם העל-חושי, כי אינו יכול למצוא זאת בעצמו. רק הוציאו החוצה את המילים "התגלות הניתנת על ידי הכנסייה" ותקבלו בדיוק את מה שלימד דו בויס ריימונד. הוא רק הוציא החוצה חתיכה אחת כי היא גרמה לו אי נוחות. הוא באמת תלמיד של תומאס אקווינס. כי זה באמת לא נכון שלמדע המודרני יש רעיונות משלו. הוא משתמש ברעיונות של הכנסייה. אנשים פשוט לא מבינים זאת. רק דרך אנתרופוסופיה אנשים מפתחים שוב רעיונות משלהם. בדרך כלל אנשים לא מבינים שאין להם רעיונות משלהם.

וכך היום איש אינו שם לב לעובדה שאנשים לומדים ללכת, לנוע. שאנשים לומדים לדבר. ושהם לומדים לחשוב. כי כך הם הדברים. אם תשימו לב לדרך שבה מעוצב הדיבור מתוך האדם הפנימי, אם תשימו לב לדרך שבה נוצרת השרפה בתוכנו, ואם תשימו לב לדרך שבה החשיבה במיוחד מתעצבת באדם הפנימי, תגיעו לנצחי, ליסוד בן האלמוות באדם. אבל אם לא נשים לב לדברים האלו כלל, קל לראות מדוע לא נוכל להגיע לנצחי, לחלק בן האלמוות. אתם רואים, זה בגלל חוסר המחשבה ואי תשומת הלב כשמדובר בדיבור ובהליכה האנושיים שאנשים אינם מודעים שיש משהו בתוכם שעושה אותם ליותר מגוויה המונחת בקבר כשהם מתים. הם צריכים להילחם בגוויה זו כל הזמן. אחרת ימותו בכל רגע. והם צריכים להילחם בה באמצעות גופם האתרי, גופם האסטרלי והאני שלהם. בני אדם אם כן, צריכים להילחם במוות כל הזמן בתוכם. המוות נוכח תמיד. אנו עלולים למות בכל רגע. אבל איננו מתים כל עוד אנו יכולים לקשור את הגוף האתרי שלנו, את הגוף האסטרלי והאני בדרך הנכונה, גם בשנתנו וגם כשאנו ערים.

ומה נשאר עבורנו במוות? תחילה נשאר הגוף האתרי. אבל גוף אתרי זה נמשך בעוצמה רבה לעולם. אין לו משקל, אין לו כוח כובד. הוא רוצה להתפשט מרגע שהוא חופשי, מרגע שאנו חדלים לחיות. מה משמעות הדבר? זה אומר שאנו מפרישים את הגוף האתרי. אבל ברגע שאנו מוציאים את הגוף האתרי עלינו למות, משום שהוא, אחרי הכל, הגוף שמאפשר לנו לחיות. למות זה אומר בראש וראשונה להוציא את הגוף האתרי מהגוף הפיזי. אז הגוף הפיזי באמת מתחיל להישרף, כי הגוף האתרי לא נמצא יותר בתוכו. בה בעת הגוף האתרי רוצה להתפשט לתוך העולם כולו. משום כך, יש עדיין לבני אדם זיכרון אחרי המוות, כי כפי שאמרתי לכם, זה קשור לגוף האתרי. אבל הגוף האתרי יתפשט מהר לתוך העולם כולו. זה אומר שהזיכרון הזה יאבד אחרי כמה ימים. במשך כמה ימים, אם כן, יש לבני אדם זיכרון של חייהם שעברו על האדמה, וזה בדיוק מה שקורה למישהו שטובע. הסברתי זאת לכם ביום אחר.

אתם רואים, זה מה שיאמר אנתרופוסוף. הוא לא ממציא את זה, אז מה הוא עושה? טוב, הוא לומד משהו בתוספת לדברים שאנו לומדים בדרך כלל. אנשים מהלכים בחיי היום יום האנושיים ביום. הם הולכים, ומשמעות הדבר שהם רואים כיצד הם נשרפים בהתמדה. אבל לעולם אינם עוצרים לראות כיצד כל זה משתקם שוב. אם הם היו מתבוננים כיצד השרפה משתקמת – כלומר, מה קורה כשאני מזיז את רגלי וצריך להשתמש בגוף האתרי כדי לפצות על השרפה – הם יתחילו לראות את הגוף האתרי. אבל אנשים שוכחים זאת היום. הם אינם מכוונים את תשומת לבם לגוף האתרי. אבל זהו תהליך הלמידה באנתרופוסופיה. אתה לומד לשים לב כיצד התהליך שפועל כנגד המוות מתפתח בהתמדה באדם. ואז עושים ניסיונות בדיוק כפי שאנשים עושים ניסיונות במעבדות של פיזיקה וכימיה. הרשו לי לתאר ניסיון שכזה בפניכם. תיארתי את השיטה כולה בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים. אבל תרשו לי להראות פעם נוספת כיצד זה נעשה.

דמיינו אם כן, שעשיתי דבר זה או אחר במשך היום, סוג כל שהוא של עבודה שיכולה להיות פיזית יותר או מנטלית יותר. בלילה, לפני השינה, מעבירים זאת באופן מאוד ברור לפני עיני הרוח: הנה, שם אתה, מן בחור שכזה. אבל אתם רואים את עצמכם מבחוץ. ואז אתם רואים כיצד אתם מניעים את רגליכם, מניעים את ידיכם, את מה שחשבתם – את כל זה אתם מעלים במחשבתכם. וכאשר אתם זוכרים זאת, מושג שונה למדי מתפתח בהדרגה מעצמו. כיצד כל זה צריך להשתקם שוב. אתם מקבלים מושג על גופכם האתרי, מקצת מגופכם האתרי. זהו לבטח משהו שאתם יכולים לעשות.

אנשים היום יאמרו: "נו טוב, זה מספיק אם לומדים להביט בחיים החיצוניים." לא ניתנת תשומת לב לכך אם ילדים לומדים גם משהו אחר בבית הספר. זוהי הדרך הקלה ביותר. משום שאנשים שלומדים לדעת יותר נהיים למרדנים. אם נפתח רק יכולת אחת זו כאשר הילדים נמצאים עדיין בנעוריהם הרכים ביותר, כל האנשים יוכלו לראות את הגוף האתרי שלהם.

אתם רואים, יתכן ועשיתם תרגילים נפלאים כדי לקלוט את הדברים שאתם עצמכם עשיתם כשהייתם בתנועה, כשעבדתם – זה יכול להיות גם עבודה מנטלית. יתכן והשגתם מושגים ברורים מאוד, אבל הכל שוב אבוד, כי אחרי שלושה ימים המושגים האלה ייעלמו. כאשר אתם לומדים משהו אודות העולם הפיזי, תדגרו על זה, זה יישאר עמכם אם תדגרו על זה נכונה. הרעיונות שאתם מפתחים על העולם העל-חושי, ועושים זאת בגוף האתרי, ייעלמו אחרי שלושה ימים. הם ייעלמו אלא אם עשיתם אותם תחילה למושגים פיזיקליים. מדוע? משום שזה בדיוק כמו שמישהו מייצר באופן מלאכותי, בניסיון, את מה שיקרה אחרי המוות. הדימויים האתריים חומקים אחרי המוות. והם יחמקו גם אם מייצרים אותם באופן מלאכותי. אתם יכולים לדעת זאת באמצעות מדע הרוח, ולעשות את הסוג הנכון של ניסויים על עצמכם, בדיוק כפי שבמדע הפיזיקלי אתם יכולים להכיר את תרכובות החמצן, הבה ונאמר, במעבדה. אבל זה אומר שאל לנו לעצור במדע הרגיל. ספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים לוקח את הדברים שאנשים לומדים הלאה, אבל לוקח אותם הלאה בהתחשב בעובדה זו – שלאדם יש את החוויות בגוף האתרי רק במשך שלושה ימים. עובדה זו אפשר לבסס שוב, ואז היא נהיית למדע.

טוב, אתם רואים, כך אנו יכולים לחוות את הגוף האתרי. אבל אפשר גם לחוות את הגוף האסטרלי. כאשר מישהו מתבונן במים, הוא אינו יודע מיד, בדרך כלל, שהם מכילים מימן וחמצן. הוא צריך להשתמש במכשירים גלווניים כדי להפריד את שני החומרים. ואז יהיו לו מימן וחמצן בשני מכלים זה לצד זה. אם אנו רוצים לקלוט את הגוף האסטרלי אנו צריכים תחילה להיות מסוגלים להפריד אותו מהגוף הפיזי. אנו צריכים לפעול בדרך מדעית אמיתית כדי להשיג זאת. הנה לדוגמא: "אתה לוקח קצת מים, שותה קצת מים, בזמן מסוים ביום. ואז אינך שותה דבר במשך זמן ממושך. אתה נהיה צמא." כאשר מישהו נהיה צמא הוא רוצה לשתות שוב. זה בדיוק כמו שהרצון לדבר מופיע לפני שמופיע הדיבור עצמו. זה בדיוק אותו הדבר. עם הדיבור עלינו לרצות לדבר. כאשר אנו צמאים, אנו רוצים לשתות. צמא מובנו, לא פחות ולא יותר, רצון לשתות. זהו הרצון לשתות. אנו יכולים לומר שהאדם מגלה בעזרת התבוננות עצמית שיש לו תשוקות. שעולות, תשוקות אמיתיות. שימו לב בבקשה. תחילה יש לנו זיכרון. זיכרונות באים לפעמים כשאנו רוצים בזאת, אבל לרוב הם באים מרצונם. הם עולים, זיכרונות אלו. הם קשורים לגוף האתרי. התשוקות שלנו – צמא, רעב או תשוקות ברוח ובנפש – עולות בדרך כזו באדם כמו נכוּנות למשהו. הרצון של האדם בא לידי ביטוי בהן. התשוקה תמשך עד שתבוא על סיפוקה, עד שהרצון יקבל את המגיע לו.

אבל, שימו לב מה באמת אדם רוצה כאשר הוא צמא, למשל. מה אנו רוצים במקרה זה? כאשר אנו צמאים, אנו רוצים שהמים ינועו במחזור כפי שמים נעים בגוף. אנו צמאים משום שהמים אינם עושים סירקולציה בגופנו. ומה באמת אנו רוצים אז? אנו רוצים שגופנו יתפקד בדרך הנכונה. כאשר אנו רעבים אנו גם רוצים שהגוף יתפקד בדרך מסוימת. כך אנו באמת רוצים תמיד משהו שקשור לעצמנו. ואתם רואים, המשהו הזה שאנו רוצים שיהיה בתוכנו זה משהו שהגוף אינו יכול לספק. אתם יודעים, אם הגוף יצטרך לעבוד כל הזמן בסיפוק תשוקות, הוא יכלה עצמו בתהליך. הגוף אינו יכול לפתח תשוקה.

אם כן, מהיכן באות התשוקות? הן באות מהנפש. הן אינן באות מהגוף האתרי. מהגוף האתרי בא משהו כמו זיכרון. התשוקות באות מהגוף האסטרלי. והתשוקה לא נמצאת שם תמיד, בעוד שהחיים, הבאים מהגוף האתרי, תמיד נמצאים שם. תשוקה מתחלפת בסיפוק, משום שהיא שייכת לגוף האסטרלי. כך אנו מגלים את הקשר שבין תשוקה לגוף האסטרלי.

מה, אם כן, מבקשת התשוקה להשיג? היא רוצה שהגוף האסטרלי יהיה במצב מסוים. כשלומדים יותר בדרך שסיפרתי לכם כשדיברנו על למידת דברים הקשורים לגוף האתרי, אנו יכולים גם ללמוד יותר ביחס לתשוקות שלנו. כמה מוזר, ככל שאנו ממשיכים בתהליך הלמידה, אנו מתקדמים יותר ויותר בחזרה בחיים ומגיעים לילדות. שם אין לנו דבר מלבד תשוקות. הבעיטות והמאבקים של התינוק, באים רק מתשוקות. הילד הוא כולו תשוקה כשהוא בא אל העולם. ואנו חוזרים לתשוקה זו. שם אנו לומדים לדעת את הגוף האסטרלי.

אינך לומד לדעת את הגוף האסטרלי אם אינך משתמש בשיטות שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים, כי אחרת אתה זוכר רק עד לנקודה בילדות שבה הגוף האסטרלי כבר התאחד עם הגוף הפיזי בדרך כזו שכבר אי אפשר להבחין ביניהם. אבל אם אתה מפתח יכולת זו תוכל ללכת עוד אחורה ולזכור כיצד כתינוק צעיר מאוד רצית את כל הגוף הפיזי. ואתה מתחיל לתפוס מה אנו עושים אחרי המוות, כאשר הזיכרון נעלם אחרי כמה ימים. אנו משתוקקים אז כל הזמן לגוף הפיזי שהיה לנו בחיים האחרונים. וזה נמשך זמן רב יותר.

זה משהו שאפשר לנסות. כי אם מישהו הגיע לגיל 60, הבה ונאמר, ועושה את הניסוי הפנימי הזה, זוכר לאחור את ילדותו ומוצא שם את הגוף האסטרלי, הוא יכיר את הגוף האסטרלי הזה טוב למדי. אבל הוא ימצא שהתהליך שונה מאוד כעת, כאשר הוא בן 60 מהתהליך שהיה מוצא אם היה עושה את התרגילים עשר שנים מוקדם יותר. זה משתנה עם הגיל. כי קל יותר ללכת לאחור כאשר אתה בן 60 מאשר בגיל 50. ובגיל 25 בקושי אפשר ללכת לאחור בכלל. בגיל 20 אי אפשר בכלל ללכת לאחור אל גופך האסטרלי. זה משהו שמשתנה כשהחיים מתקדמים.

זה אפשרי אם כן, לדעת את הגוף האסטרלי. ואתם יכולים לומר: הגוף האסטרלי משתנה ככל שאתם מתבגרים, ככל שאדם מתבגר יותר, הוא מפתח יותר תשוקות, ולאנשים אם כן, יש יותר תשוקות אם עברו דרך שערי המוות בגיל מבוגר מאשר בגיל צעיר. לאדם שמת בגיל צעיר יש פחות תשוקות. אחרי המוות האדם יחיה בגופו האסטרלי עד שילמד לא להשתוקק יותר לגופו הפיזי. בפעם הבאה שניפגש אראה לכם למה עלינו לומר: אדם חי שליש מאורך חייו על האדמה בגופו האסטרלי אחרי מותו, אבל רק כמה ימים בגופו האתרי. אין די זמן כעת להיכנס לזה.

ואז האדם יהיה חופשי מכל תשוקותיו. הוא לא ישתוקק יותר לגופו הפיזי, ובנקודה זו קורה משהו מוזר. הוא אינו משתוקק יותר לגוף הפיזי שהיה לו קודם, אבל ניתנת לו האפשרות לדאוג לגוף הפיזי שיהיה לו בעתיד. ואז הוא עובר דרך תהליך של עבודה בעולם הרוח שיאפשר לו לשכון שוב בגוף פיזי בחייו הבאים על האדמה. זוהי תקופת הזמן הארוכה ביותר. וכך הוא מגיע לחיים חדשים על האדמה.

בפעם הבאה שנפגש אראה לכם שנצחי, כפי שאנו מכנים זאת, יכול בהחלט להיראות כמציאות. אביא את העניין לידי סיכום. זהו למעשה חלק מהשאלה שנשאלתי.

אבל רבותי, הדרך שבה הסברתי לכם את העניין לקחה אותכם קודם כל, באמת, לתוך האספקט הרוחי. אמרתי לכם שבתוספת לגוף הפיזי יש לנו גם גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. האני כבר נמצא שם לא רק לפני שהאדם נולד אלא לפני שהוא נכנס לחיים עובריים, לפני שנהרה, הוא כבר שם.

אבל, אתם רואים, יש דוֹגמה מסוימת של הכנסייה שאומרת משהו מאוד מוזר. זו היתה עובדה מיד לאחר שהנצרות התפשטה.[4] לפי הדוֹגמה הזו הכנסייה הרומית קתולית אוסרת על האנשים להאמין בחיים קודמים על האדמה. מדוע? אתם רואים, אנשים אינם מתעניינים הרבה בחיים קודמים על האדמה. הם אומרים: "טוב, אני כאן. חיים קודמים על האדמה לא מעסיקים אותי." אבל חיים אחרי המוות זהו משהו שאנשים מאוד עסוקים בו, כי אינם רוצים לחדול מלחיות. זה מעניין אנשים.

זה בלתי אפשרי ללמוד אודות החיים אחרי המוות אם לא לומדים תמיד על החיים שלפני הלידה, כלומר, לפני ההריון. האחד בלתי אפשרי ללא השני. ובכן מה קרה כשהדוֹגמה הזו נקבעה, שאין צורך להתחשב בחיים קודמים על האדמה? אנשים חדלו לראות את העל חושי. אבל האם זה שירת איזה צורך של הכנסייה להכרית את הראיה של העל חושי? הו כן, זה שירת מטרה, מכיוון שהאנשים השתוקקו לחיים אחר המוות, הכנסייה עשתה עצמה לאחראית על כל מה שקשור במוות. אנשים לא יכלו לדעת יותר מה קורה אחרי המוות ונהיו תלויים במה שהכנסייה סיפרה להם. זה גרם לאנשים להאמין מעל לכל בכנסייה. זה היה, אם כן, דבר טוב – כלומר, עבור הכנסייה – לייסד את הדוֹגמה שאנשים ממשיכים לחיות אחרי חייהם על האדמה. כי בכך רכשה הכנסייה שליטה בכל מה שקשור במוות וגסיסה.

דיברתי פעם עם אסטרונום מפורסם.[5] הוא לא האמין בשום דבר אודות אנתרופוסופיה. אבל זה נכון שאסטרונומים מוצאים שקל להבין שאיננו יכולים לעצור בעולם הפיזי. דיברנו על כנסייה ומדינה. הגישה שלו ביחס לשתיים היתה שהוא מעדיף במידת מה את המדינה, כי הכנסייה מדריכה את האנשים רק לאמונה ולא להבנה. ואז הוסיף ופירט באומרו שחייה של הכנסייה קלים יותר, קלים בהרבה משל המדינה, כי המדינה שולטת רק בחיים, בעוד שהכנסייה שולטת במוות ובגסיסה. ומשום שהכנסייה שולטת במוות ובגסיסה יש לה הרבה יותר תמיכה, הרבה יותר הצלחה.

מדע הרוח, אנתרופוסופיה, רוצה לעזור לאנשים להבין שיש להם אחריות למותם שלהם. זהו העניין. אתם רואים, רבותי, זה אומר התקדמות אמיתית. אנשים לא עוד ירצו להרגיש תלויים, אלא לקחת את חייהם בידיים. וזה מה שחשוב.

אנשים כבר מודעים היום לכך שהדברים אינם יכולים להימשך כפי שהיו בעבר. בעבר הם חשבו: "אני צריך לעבוד כמה שנים מחיי, את זה אצטרך לעשות, כי אם לא עובדים החיים לא יוכלו להימשך. אבל אחרי כן אצא לגמלאות ואקבל פנסיה מהמדינה." זה היה הרעיון הכללי. וכאשר אמות, הם אמרו, הכנסייה תוציא את נפשי לגמלאות. אתם רואים, הם יצאו אז לגמלאות כדי להנות מאושר נצחי, ללא תובנה ומבלי לעשות דבר בקשר לזה בעצמם.

התקדמות אמיתית משמעה שאנשים ייקחו את חייהם בידיים, ולא יתנו לעצמם להיות מאורגנים על ידי המדינה או הכנסייה, אלא יגיעו לאן שהוא בעצמם, מתוך מקורותיהם שלהם, מתוך תובנה ורצון. ובשביל זה הם יצטרכו הבנה מדעית של האלמוות שלהם.

——————————————————————————————–

  1. דו בויס ריימונד, אמיל (1886-1818), פיזיולוג בברלין. נאום האיגנורבימוס שלו נקרא 'על גבולות הכרתנו את הטבע', וניתן במושב השני הכללי של הכנס ה-45 של רופאים ונטורליסטים גרמנים ב-14 באוגוסט 1872 בלייפציג.
  2. באופן מילולי: "אוניברסיטת ברלין, ממוקמת ממול לארמון המלוכה, היא 'החשיבה הריבונית' של בית ההונצלרים." דו בויס ריימונד בנאום אקדמי שניתן בשלושה באוגוסט 1870.
  3. הדוגמה של הקיום לפני הלידה נדחתה עבור חסידיו של אוריגן בסינוד שהתקיים בקונסטנטינופול ב-543 ועבור הפריסיליאנים בסינוד שהתקיים בברגה ב-561.
  4. כנראה ווילהלם פורסטר (1921-1823).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *