לידתה של תודעת האני לאחר המוות

לידתה של תודעת האני לאחר המוות

רודולף שטיינר

שטוטגרט, 23.11.1915 GA174B

מאנגלית: פבלו שוסטר

כשאנו ניגשים אל המיסתורין שהמוות מהווה, עלינו תמיד לקחת בחשבון מעל לכל את מה שאתמול ציינו פעם נוספת, כלומר: שלצורך איפיון עולמות הרוח דרוש שינוי במשמעותן הפנימית של המילים שמתאימות לעולמנו הרגיל, לעולם הפיזי הרגיל.

הנפטר, זה המכונה האדם המת נכנס לעולם הרוח, וכפי שהסברנו חזור והסבר — גם אתמול — בעולם הרוח הדברים מופיעים ביסודם בצורה שונה מזו שבעולם הפיזי. לא רק הבנה מדעית-רוחית, אלא גם השכל הישר הקשור לעולם הפיזי עשוי להוביל אותנו להכרה שכאשר האדם המת נכנס לעולם הרוח דרך שער המוות הדבר הראשון שמתרחש הוא השתחררותו של הגוף הפיזי ממה שמהווה את הישות האנושית האחרת בתוך גוף פיזי זה. זוהי כמובן אמת ידועה. אולם היום נתבונן על חוויותיו הפנימיות של המת, כפי שניתן לחוקרן על-ידי מדע הרוח; נתבונן על תהליכים אליהם עלינו להפנות תשומת לב בבואנו לתאר את שער המוות ולהתחקות אחר המהלך שבין מוות להיוולדות חוזרת.

מי שנשאר כאן מאחור, במישור הפיזי, יחוש: "אותו חלק שהיה נתון בתוך גופו הפיזי של הנפטר נוטש אותו; וזה האחרון נוטש את ידידיו, אותם הוא משאיר מאחור." הוא ירגיש שהמת עובר לעולם אחר.

תחושתו הראשונה של האדם המת הינה שגם הוא ננטש על-ידי אלה שעדיין חיים על פני האדמה, וגם על-ידי גופו הפיזי. בין לידה למוות גוף זה היה הכלי של יכולת התפיסה שלו, של יכולתו לחשוב, להרגיש ולרצות (תאורים אלה מתבססים כאמור על חקירות במדע הרוח). על-כן, תחושתו הראשונה היא שאלה שהיו סביבו, אלה שהיו קשורים אליו, נפרדים ממנו. ותחושה זאת קשורה קודם כל לתהליכים שתארנו לעיתים קרובות, כלומר שהאדמה עצמה נפרדת כביכול, והאדמה הממשיכה לנוע היא שלוקחת איתה את המעטפת הפיזית מזה שעובר דרך שער המוות. זה כאילו שהמת מקבל את התחושה שהוא נשאר מאחור, שהוא מפסיק להיות חלק מתנועה שכלל לא חש בה כשהיה חי על האדמה; הוא מרגיש שתנועתה של האדמה משאירה אותו מאחור. הוא חש שהאדמה מתרחקת ממנו ויחד איתה כל מה שהיה סביבו בחייו על האדמה. הוא גם מרגיש שהוא הופך להיות חלק מעולם שונה לחלוטין, אך זהו עולם המאפשר לו לקלוט דבר-מה שלא ראה קודם לכן; כלומר: שהמעטפת, המעטפת הגופית שניתנה לו, קשורה בקשר הדוק למדי לאדמה, ואפילו לתנועותיה של האדמה. הוא חש כביכול (אף שהדבר מבוטא באופן בלתי הולם) שאין הוא מסוגל עוד ללכת בדרכן של האדמה ושל הישויות שבה, ומסיבה זאת הן נוטשות אותו. הוא מרגיש שהוא נשאר מאחור במין מצב מנוחה שלם יותר, ושהוא מתחיל להיות חלק מעולם רגוע יותר. תחושה זאת שהאדם המת מקבל, התחושה של הינטשות — במיוחד ע"י המעטפת הגופנית הפיזית שלו — על ידי כל מה שהוא חווה באמצעות אנשים אחרים ויחד איתם בחיים שבין לידה ומוות — כל זה מהווה יסוד לדברים רבים. במשך חייו הארציים הבעלות על המבנה הגופני שלו היתה, ניתן לומר, מובנת מאליה. מה שכעת נתפש על ידו הינה חוויה חדשה לגמרי, ונראה בהמשך שיש שוני בין אדם שנפטר ממה שמכונה מוות טבעי על-ידי מחלה או זקנה, לבין זה שמת מוות פתאומי; לדוגמה, סוג המוות שרבים פוגשים בו בימינו. על-כן יש לקחת בחשבון הבדלים מסויימים המתאימים למקרים השונים.

התחושה של הינטשות על-ידי מה שהיה כמובן רכושנו בחיינו על האדמה מובילה למצב שבו גורם חדש לחלוטין עולה בחיי הנפש; משהו עולה בחיי הנפש שלא ניתן היה להכירו במשך קיומנו בגוף פיזי. דבר ראשון העולה בחיי הנפש, אפשר לומר, הוא היפוך בתחושות כלפי החיים. כאן על האדמה אנו חשים שהחיים מוענקים לנו מבחוץ, שחיינו תלויים בכוחות החיים שאנו מקבלים מן האדמה, מהעולם הסובב. אבל כעת אדמה זאת וכל מה שנהגה להעניק לנו נפרדים מאיתנו, כביכול, וזה גורם בהכרח לתחושה שהכוח המחייה זורם כעת מבפנים. שאנו מפיחים חיים בעצמנו. זהו מעבר ממצב סביל בו חיינו, למצב פעיל במידה מסויימת. אנו עצמנו מפיחים כעת חיים במה שאנו. אנו שוהים בתוך עצמנו. מה שהכרנו פעם כעולם מתרחק מאיתנו; הסביבה בה אנו חיים כעת, על-ידי כך שאנחנו ממלאים אותה לחלוטין עם עצמנו, יוצרת מתוכה את הכוח המחייה; היא מפיחה חיים בעַצמה.

באופן מוחשי זה יוצר את מה שציינתי לעיתים קרובות כפנורמה של החיים, חיים הנוסקים מעלה ומכילים את כל מה שחווינו בין לידה למוות. תמונותיהן של חיים אלה עולות לפנינו. כל חיינו שבין לידה ומוות עולים כביכול כמו חלום אדיר, מאותו מקום ממש שבו אנו עצמנו עומדים. אולם כוחות חיים דרושים כדי ליצור תמונה זאת ולהופכה לדבר שהוא יותר מסתם חלום. באמת היה זה סתם חלום, חלום חולף, לולא היינו מודעים לעובדה הבאה: "המעטפת הגופנית מתרופפת מהנפשי-רוחי", ולולא חוויה זאת העניקה לנו את הכוח המחייה. החלום מתמלא חיים. מה שאחרת לא היה עולה, אלא כעולם אפל של תמונות-חלום, מתמלא כך בחיים הנובעים מנקודה אחת: זה הופך לעולם חי, לפנורמת חיים חיה. ואנו עצמנו היננו המקור המחייה של החלום שכך עולה.

זאת היא החוויה הראשונה מיד לאחר המוות. היא מתרחשת כך שהאדם חש אך בקושי שהוא נטש את מצב תודעתו הקודם; הוא קולט בפשטות שמשהו חדש, שמקורו במרכז ישותו עולה ובא. דבר זה מתחיל עתה להתפשט, והחיים להם הוא התמסר עד כה נמנעים ממנו. מה שלא היה ידוע לו בין לידה ומוות יודע הוא עתה, כלומר, שמחשבות שאחרת עולות ונעלמות הן כמו חלום שחולם האני, עשויות הן להיות חיות. זאת הוא יודע עכשיו. ומתוך מצב חייו המנוכרים הקודמים שלו מתחיל הוא לחדור אל תוך חייו אלה. הוא חווה את המשמעות האמיתית של העובדה שדבר-מה שמתחבר אליו משתלט על ישותו הפנימית ביותר. מה שהיה פעם תמונת חיים ותו לא, ולא החיים עצמם, שולט כעת על מחשבותיו, על חשיבתו. ובו בזמן שהוא עושה את דרכו אל תוך תפישה זו, עולה לה בהדרגה תפישה נוספת. נוכל לתארה כדלקמן: הוא חודר עם חייו שלו לתוך צלילים המהדהדים בתוך פנורמת החיים, והוא מחבר צלילים אלה עם היקום כולו. תיארתי כבר בעבר דברים אלה מנקודת מבט כללית יותר, אבל עלינו לבחון אותם בצורה מדוייקת יותר ויותר על מנת לחדור אל תוך מסתרי העולם.

תחילה מתמלא חלום חיים פנימי זה בחיות. החלום עצמו הופך ליקום חי, קוסמוס חי. אנו חווים כיצד מה שהיה ישותנו העצמית נאסף על ידי הקוסמוס, הופך לחלק ממנו, חלק ממשהו שאיננו עוד האדמה. החוויה הבאה היא שאנו מתחילים לחוש את מידת האינטימיות בה הקוסמוס מחלחל לתוך מה שאנו, כחלק מאותו קוסמוס. אנו מרגישים כאילו אור פנימי עולה וזורק את אורו על מה שפעם היינו. כל זה זורם אל תוך הפנורמה של חיינו ומהדהד דרכו, כביכול.

או אז מתחיל תהליך אשר מנתק מאיתנו את החלק שהיווה את גופנו האתרי — שהרי כל יתר התהליכים שתוארו מתרחשים בזמן שאנו עדיין קשורים לגוף האתרי. מתרחש תהליך שנוכל לכנותו התרופפותו, הינתקותו של הגוף האתרי.

החוויה שכעת עוברת עלינו, הקליטה של פנורמת החיים וספיגתה עם סובסטנציות הצליל והאור של הקוסמוס, דומה היא להצטרפותנו אל הטבע האנושי של הגוף הפיזי בהיכנסנו אל החיים בלידה. כפי שכאן על האדמה מצטרפות כאילו הסובסטנציות האנושיות שמעניקה לנו האדמה אל הישות הרוחית של האדם, כך לאחר שאנו עוברים את סף המוות מצטרפת הסובסטנציה הקוסמית, מצטרף מה ששייך ליקום.

חוויה זאת שאך תיארנו היא הכרח. ואם נחקור באורח מדעי רוחי אמיתי את החיים בין מוות ללידה מחדש נבין את משמעותן הרבה של חוויות ראשונות אלו לאחר המעבר דרך סף המוות, את המשמעות שלהן לגבי החיים שבין מוות ולידה מחדש בכללם.

במשך חיינו הפיזיים על האדמה (הדגשתי לעתים קרובות שעלינו לתפוש זאת בבירור) אנו רוכשים תודעת-אני מעצם העובדה שאנו חיים בגופנו הפיזי. אני אומר שוב: תודעת-אני, לא אני. כי את האני אנו מקבלים מאת רוחות הצורה, וזהו עניין שונה לחלוטין. אבל אנחנו רוכשים את תודעת האני הודות לעובדה שאנו שקועים בגוף הפיזי. על תודעת האני, מנת חלקנו במשך חיי הערות על האדמה, עלינו להתבונן בבהירות רבה. נוכל לעשות זאת בצורה הטובה ביותר אם נבחן את הדבר הבא: דמיין שאתה מתנועע בחלל. אינך חש דבר, אבל פתאום אתה נתקל במשהו. העולם החיצון יוצר אתך מגע, אולם אתה נעשה מודע לעצמך. בתוכך אתה תחווה מגע זה עם העולם החיצון; העולם החיצון גורם לך להיות מודע לעצמך; אתה מסוגל לחוש את עצמך מכיוון שנתקלת בעולם החיצון.

אכן אנו רוכשים את תודעת האני שלנו בגלל שאנו יוצרים מגע עם העולם החיצון. כמובן, זה מתרחש לא רק באמצעות חוש המגע, שכן גם כאשר אנו פוקחים עיניים אנו נתקלים במשהו; דהיינו, אנו באים במגע עם האור החיצון. וכאשר צלילים מגיעים לאוזנינו, אנו נעשים מודעים לעצמנו מכיוון שהקול מכה בחוש השמיעה שלנו.

אנחנו גם נעשים מודעים לעצמנו הודות לעובדה שמדי בוקר אנו יוצאים מעולם הרוח וצוללים אל העולם הפיזי. אנו צוללים אל תוך הגוף הפיזי. צלילה זאת אל תוך גופנו, כלומר ההתנגשות בין האני והגוף האסטרלי שלנו לבין גופינו האתרי והפיזי, יוצרת את תודעת האני שלנו. דבר זה מסביר את חוסר תודעת האני בעולם החלומות, כיון שאנו זקוקים להתנגשות זאת עם הגופים הפיזי והאתרי כדי לרכוש את תודעת האני שלנו.

אנו זקוקים להתנגשות זאת כדי שתהיה לנו תודעת אני בהירה וערה. בן אדם העובר את סף המוות גופו הפיזי נשלל ממנו. לא עוד מסוגל הוא ליצור את תודעת האני באופן שעשה זאת במשך חייו בין לידה ומוות. לולא נוצרה תודעת האני שלו בדרך אחרת ושונה, היה עליו לעבור את חייו בין מוות ולידה חדשה ללא תודעה לאני שלו. הדרך בה נוצרת כעת תודעת האני הינה כדלקמן: לאחר שעברנו את סף המוות כל מה שחווינו בתוך הגוף האתרי בצורה בלתי אמצעית נשאר; זה נמצא שם כל העת, למשך הזמן שבין מוות ללידה חדשה.

באותו הקשר גם, החוויה בעולם הרוח בין מוות ללידה חדשה מנוגדת לחלוטין לחוויה הפיזית שאנו חווים כאן, בין לידה למוות. בעולם הפיזי, בנסיבות רגילות, בלתי אפשרי להיזכר ברגע הלידה מכיוון שהזיכרון מתחיל מאוחר יותר. האדם איננו זוכר את לידתו; הדבר שוכן כאילו מעבר למרחק הזמן אותו מסוגל הזיכרון לעבור. מה שהאדם חווה כעת בפנימיותו מהצד השני, מצידו של המוות, נשאר למשך כל החיים כולם שבין מוות ולידה חדשה; הנפש אינה מאבדת אותו. חווית המוות נשארת בה במידה שחווית הלידה נעלמת כשבן אדם נכנס לעולם הפיזי. בעולם הפיזי אין האדם החי בגוף פיזי רואה לאחור עד לרגע לידתו, אך במשך הזמן שבין מוות ולידה חדשה הוא רואה לאחור עד רגע מותו. מבט זה לאחור על רגע המוות, מפגש זה עם חווית המוות הם שיוצרים את תודעת האני בין מוות ולידה מחדש. למצב זה אנו חבים את תודעת האני שלנו. ההתבוננות על המוות, אם זה בכלל דבר נורא, הוא כזה רק מנקודת הראות של החוויה הפיזית: הוא מפחיד ומאיים רק אם מתבוננים עליו מהצד הזה. אולם המתים רואים זאת מהצד האחר. וכשמסתכלים על זה מהצד ההוא אין זה נורא כלל וכלל לדעת שרגע המוות נשאר כאילו ברציפות למשך כל החיים בין מוות ללידה חדשה. גם אם מנקודת המבט הפיזית של החיים מוות פירושו הרס, מהצד השני של החיים זה הדבר הנהדר, הנשגב והיפה מכל, אותו ניתן תמיד לראות משם. שם הוא מעיד תמיד על ניצחון הרוח על החומר, על הכוח החי והמתחדש של הרוח. אם-כן, בעולמות הרוח תודעת האני עולה כאשר אנו מתחילים לחוש את כוח הרוח המתחדש והחי.

בעולמות הרוח אנו משיגים את תודעת האני בגלל שאנחנו בעצמנו יוצרים אותה בהתמדה בתוכנו, בגלל שלעולם איננו פונים לחיים שבנמצא, אלא שבהתמדה אנו מַחיים את ישותנו העצמית, ובגלל שתהליך זה של יצירת ישותנו העצמית גורם ליצירת מגע כאילו עם עצמנו, על ידי חזרה בזמן עד לרגע המוות ממש.

אם כן, אנחנו מסוגלים להסביר גם כיצד תודעת האני שלנו, המודעות לישותנו העצמית, נוצרת בין מוות ללידה חדשה. לחוויה זו שנחווית מיד לאחר המוות משמעות עצומה: זוהי לידתה של תודעת האני שלנו. וחוויה זאת שונה בין אדם שהגיע, נגיד, לגיל מבוגר יותר ועבר את סף המוות באופן טבעי, לבין זה שמת כשהוא רך בשנים, או בדמי ימיו. וניתן לומר (כמובן שזה לא מדוייק לחלוטין) שלגבי ההבדלים בתחום זה יש לשנה השלושים וחמש משמעות מיוחדת ביותר. כאשר צעירים עוברים דרך שער המוות בדמי ימיהם — כעת מקרה זה מתרחש לאלפים, ומחר נראה כיצד הדבר מושפע עוד יותר מהסיבה שהמוות מכה בהם מבחוץ — כשאדם עובר את שער המוות בדמי ימיו הוא רואה את תמונת חייו ואת התהליכים המַחיים, כמתואר לעיל, בצורה שונה מאשר הוא היה רואה אותם אילו עבר את הסף לאחר גיל שלושים וחמש.

אפשר לומר פחות או יותר, אעפ"י שקשה כמובן למצוא את המילים המתאימות לאותם מצבים, שמי שמת בדמי ימיו יחווה את הדבר הבא ויאמר לעצמו: "תמונת החלום של חייך עולה, ואתה מחייה אותה מתוך הנקודה המרכזית של חייך. אבל בזמן שאתה מזרים את כוחות החיים של עצמך מתוך תמונת-חלום זאת, משהו אחר עומד מאחורי תמונה זו של חייך, משהו שנדמה כמו מנוחה מהעולם שממנו באת כאשר עברת את לידתך!"

כשילד מת תמונת חייו תהיה קצרה מאד. כשילד בן שש מת תמונת חייו אינה יכולה להכיל הרבה. אבל מאחורי תמונה זאת, מטילים עליה את צילם כאילו מאחור, מופיעים דברים רבים שהם חלק מחוויותיו של הילד בעולם הרוח לפני לידתו [כאן מעיר רודולף שטיינר על ביטוי ישן בשפה הגרמנית…]. וכאשר ילד שטרם צבר לעצמו זיכרונות נפטר, ילד שטרם הגיע לגיל בו הוא מסוגל לזכור דברים מעברו, מן הנמנע שתהיה לו תמונת-חיים מוכרת וידועה לו באופן ישיר ומיידי, כמו אצל אדם שמת מאוחר יותר. תמונת-החיים של הילד תכיל לחילופין את מה שסובב אותו, בשינויים קלים, לפני הלידה. ניתן לומר: התבוננות על דברים מסוימים שחווינו לפני הלידה ואשר נשארו מאחור בעולם הרוח, נעלמת בהסתכלות לאחור שאחרי המוות, אם עברנו את שנת השלושים וחמש לחיינו. אל לנו לעולם להתפתות (אני אומר זאת בסוגריים) ולהיכנע למחשבה שאיננה נטולת סכנה כלל — ואני מבקש להדגיש זאת — המחשבה האם עדיף לנו למות לפני שנת השלושים וחמש לחיינו, או למות לאחר גיל זה ולעבור חוויות מסוימות אותן גם נתאר. אל לנו ללכת בדרך מחשבתית זאת, אל לנו להעריך מחשבות אלו, אלא במקומן עלינו לחשוב: "הבה נשאיר לקארמה שלנו, במובן הצר של המילה, את הרגע בו יהיה עלינו לעבור את שער המוות." חשוב להבין דברים אלה.

כאשר עברנו את שנת חיינו השלושים וחמש ואנו מתים, אין לנו כמובן אפשרות לראות עדיין חלק מן הדברים שנשארו מאחור מתוך חיינו הרוחניים לפני הלידה. חשכה נפלה עליהם, אולם תמונת חיינו עולה בכל מקרה. אנו מקבלים תחושה חזקה שאנחנו יוצרים אותה מתוך עצמנו, שאנו עצמנו טווים ושוזרים אותה כביכול, ושמארג זה מתמלא חיים.

עד כמה שזה נוגע לתמונת חיינו קיים הבדל מהותי בין מוות המתרחש לפני גיל שלושים וחמש לבין זה המתרחש אחרי גיל שלושים וחמש. לפני גיל שלושים וחמש עדיין יש לתמונת חיינו במידה רבה מה שכביכול גורם לה להתקרב אלינו מבחוץ, מעולם הרוח, ואנחנו כביכול רק שולחים אליה את חוויותינו. אחרי שנת השלושים וחמש דומה תמונת חיינו בהתחלה לריק, כאילו משהו אפל מתקרב אלינו מבחוץ, ואנחנו מגישים לאפלה זאת את חוויותינו שנרכשו במשך חיינו הארציים, אולם עובדה זאת לא תצמצם כהוא זה את החיוניות שבה. החוויה הפנימית משתנה בכך שבמקרה אחד זה נדמה כתעתוע אליו מתקרבים, ובמקרה השני עולמנו האינדיבידואלי נישא אל העולם הקוסמי. לכל זה משמעות כבירה עבור חיינו, כפי שנראה מחר. תהליך קרמתי חשוב זה, שגופנו הפיזי נקרע מהחיים הפיזיים בגיל מסוים, חשוב ביותר עבור צורת החיים לאחר המוות, וקשור באופן אינטימי ביותר עם הקארמה שלנו בכללה.

אז מגיע זמן — אנו כבר יודעים זאת — בו אנו חשים: "כעת עזבת לחלוטין את תחום האדמה!" ניתן בערך לומר: בזמן שאנו עוברים את שער המוות אנו חשים שהגוף הארצי עוזב אותנו. ידידינו, האנשים שהיו קשורים אלינו, עוזבים אותנו. החוויות המשותפות שהיו לנו איתם עוזבות אותנו. לרגע אנו נשארים לבד, לבד עם חוויותינו. כמובן שחלום-החיים מכיל בתוכו את כל מה שחווינו במשותף עם אנשים אחרים; אנו מתבוננים בו כעל דבר-מה שהם הטביעו בנו, אבל אנו רואים אותו כך שאנו חווים את הזמנים הללו שחלפו בתוכנו, ובתוכנו אנו מחיים חלום-חיים זה. אנחנו חשים גם שהאדמה כביכול עוזבת אותנו, אבל שאנו עדיין חיים באותה ספירה ממנה היא מקבלת את אורה, בספירה השייכת לאדמה. אנו גם חווים את הסרתו של הגוף האתרי כך שאנו מרגישים: "כעת לא רק שעזבת את האדמה ואת החומרים שלה, אלא גם את סביבתה המיידית של האדמה, כלומר את האור; עזבת גם את חומריותה הצפופה של האדמה, אשר מנעה ממך להאזין למוסיקת הספירות. איבדת את ההרגל (זו אולי התחושה האחרונה וגם המאוד חשובה, שנשארת לתמיד) לתת לאור החיצוני להטיל את אורו עליך ועל סביבתך." אבקש לומר במאמר מוסגר שזה רעיון טיפשי למדי לחשוב שבמעוף מהאדמה לכיוון השמש טסים תמיד בתוך אור. למדענים מטריאליסטים יש רעיון דמיוני כזה. האמונה שהשמש מפזרת אור באופן שזה מתואר בפיסיקה, שהאור עובר דרך חלל העולם ונופל על האדמה, הינה אחת האמונות התפלות הגרועות ביותר. לאחר המוות אנחנו נוכחים לדעת זאת, כיון שמאותו רגע שאנו נעשים מודעים לעובדה שעזבנו את גופנו האתרי, אנחנו יודעים שאור השמש שקיים כאן, בחיים הפיזיים, קיים רק באותה ספירה השייכת לאדמה. אנחנו מקבלים את המושג: "אין אתה מופרע עוד ע"י אותו אור. כעת מתחילה להתפזר בעולם, המתמלא תחילה בצלילים, ההכרה הפנימית של אור זה. האור הפנימי יכול לזרוח רק בגלל שהאור החיצוני אינו מפריע לו עוד לזרוח."

וכעת, בהניחנו הצידה את הגוף האתרי מתחילים להיכנס לאותו עולם שכונה לעיתים קרובות הקאמאלוקה. הבה נקרא לו עולם הנפש; שכן לאחר החוויה של אותו כוח פנימי מחיה, ואחריו אותו תהליך שנדמה כחדירה פנימה של ישותנו בצלילים, לאחר שחשנו לגמרי לבד עם עצמנו והתמלאנו באור מבפנים, משהו מופיע, והוא כמו התמלאות בחום מבפנים. כאן על האדמה אנו מתמלאים בחום, מכיוון שאנחנו קולטים חום מבחוץ — ובגוף הפיזי אנו חשים שאין לנו אפשרות אחרת — אבל כעת אנו מתחילים להתמלא בחום מבפנים. תהליך ההתמלאות בחום מבפנים מתרחש כך שאנו חשים: "באלמנט שאתה חי בו כעת אתה יכול להעלות בתוכך את התחושה שהיתה לך פעם כאשר חווית שחום השפיע עליך." תחושה זאת ממלאה עכשיו את תמונת-החיים בחום, וכך אנו נכנסים לאלמנט שונה לחלוטין. אנו חשים שהגוף האתרי מתחיל לעזוב אותנו. וזו היא הכניסה אל אותו עולם שכונה על ידינו בכוונה בספר "גוף, נפש ורוח" העולם של בוהק התשוקות, בגלל שהחום שעולה מבפנים הינו בו בזמן תשוקה; תשוקה גועשת, זורמת, היוצרת את עצמה; זוהי חווית אלמנט הרצון.

מעורב בזה יש משהו שנשאר למשך זמן מה — נוכל לתאר דברים אלה לפרטים רק בהמשך — כלומר, החוויה של עולם הנפש, בצורה של חוויה-לאחור של החיים. הולכים אחורה מחוויית המוות שלנו אל לידתנו. וחוֹוים אנו כעת פעם נוספת, מהצד האחר, כל מה שחווינו כאן, במשך חיינו הפיזיים. אבל אין אנו חוֹוים את זה באותו אופן בו חווינו זאת כאן, בעולם הפיזי, כי אם חוֹוים אנו זאת באורח מוסרי. אנו חוֹוים זאת כך (ניקח לנו לכך דוגמא) שאם פגענו באדם אחר בזמן מסויים בין לידה ומוות, היינו עשויים באותו זמן להרגיש את אשר עשינו, אבל לא את כאבו של אותו אדם. כעת אנו עוברים דרך אותו זמן אבל אין אנו חשים את מה שחווינו בעצמנו בצורה של כעס או אנטיפאתיה; אנו עוברים כעת את אותה חוויה אבל עם הרגשותיו של האדם השני. אפשר לומר שהחוויה שלנו נפרשׂת על תוצאותיהם של מעשינו בין לידה ומוות. אנו חודרים בצורה חיה לתוצאות ולאפקטים של מעשינו. דבר זה מהווה כאילו את היסוד של חיינו בין מוות ולידה חדשה. חוויותינו בעולם הנפש מכינות אותנו בהדרגה לחדירה אל תוך מה שגרמנו במשך קיומנו בין לידה ומוות; בהדרגה אנו צוללים לתוך זה. אכן, כפי שכאן על האדמה לומדים להתקרב אל הטבע מגיל הילדות, כפי שכאן אנו מתחילים לקלוט את הטבע, להבין את הטבע, כך במשך הזמן שלאחר המוות אנו מתחילים לחדור אל תוך האפקטים והתוצאות של מעשינו, אל מה שנגרם על ידי מחשבותינו ודברינו — בקיצור, אל תוך עולם האפקטים; אנו זורמים אל תוך עולם האפקטים. כמובן, ישויות רוחיות מתחילות בהדרגה להתגלות מתוך יסודות אלה; אלו ישויות הנמנות אל ההירארכיות הגבוהות ואל העולם האלמנטרי. כמו שכאן אין אנו מתנסים ישירות בטבע, שכן חיות, צמחים ומינראלים מופיעים על הבסיס של הטבע, כך ישויות הרוח מופיעות בחווייתנו לאחור, כאשר אנו צוללים אל תוך תוצאות מעשינו; ישויות רוח המתקיימות בעולם הרוח עולות מתוך ניסיון זה שגורם לנו להיכנס בצורה חיה אל תוך תוצאותיהם של מעשינו, וניסיון זה הינו לאמיתו של דבר הבסיס של עולמנו זה. וכפי שכאן בעולם הפיזי אנו פוגשים ישויות פיזיות, כך אנו פוגשים שם, בין ישויות הרוח של הממלכות האלמנטריות ושל ההירארכיות הגבוהות, את הנפשות של אלה שמתו לפנינו והשוהים בעולם הרוח, או את נפשותיהם של אלה שעדיין עוטים גופים פיזיים, ואשר היה לנו איתם קשר על האדמה. כל זאת מחייה את יסודות החיים שלנו, התמזגות זאת של ישותנו עם עולם המעשים שלנו מחייה את הבסיס של חיינו.

במידת-מה אפשר להבחין בהבדל מסויים, נגיד, בהתרשמותנו מנפש שעדיין חיה על האדמה ומנפש שעברה כבר את שער המוות. המת יודע כמובן מול איזה סוג של נפש הוא נמצא. כשהנפטר עומד מול נפש שעדיין נתונה בגוף השייך לאדמה הוא חש שנפש זאת ניגשת אליו יותר מהחוץ, שתמונה או אימגינציה זאת מתהווה בכוחות עצמה. במקרה של נפש הנמנית כבר עם הנפשות נטולות הגוף, עולה חוויה פעילה הרבה יותר. במקרה זה חשים גם שהנפש מתקרבת אלינו, אבל אנחנו בעצמנו חייבים ליצור את התמונה עבור נפש זאת. ידידנו שנפטר מהעולם קרב אלינו עם ישותו, אבל עלינו מוטלת יצירתה של הבבואה שלו. מי שעדיין בחיים מקרב אלינו את תמונתו כשאנו צופים בו.

וכעת אנחנו מתנסים במה שניתן לכנות מעשינו, עם נימה מוסרית כלשהו; כלומר, התוצאות של מה שעשינו, חשבנו או רצינו. אנו צוללים אל תוך מעשים אלה, אנו חודרים לתוכם; אנו חודרים לתוכם בדרך מאוד מסויימת. כך אנחנו אומרים, למשל (הואיל ואנו חווים זאת): "פגעת במישהו וכעת אתה מרגיש את מה שהאחר הרגיש עקב כך שהכאבת לו!" דבר זה הופך לחווייתנו אנו; אנחנו מתנסים במה שהאדם השני עבר בעולם הפיזי. אנחנו חווים זאת. ובד בבד עם חוויה זאת עולה מקרב ישותנו כוח, כאילו נולד מתוך הכרח אלמנטרי פנימי, כוח הגורם לנו לומר: "עליך לתת פיצוי עבור זה! עליך לתקן את המעוות!" ואמנם ניתן לערוך השוואה כזאת: זבוב עף לו לקראתך; אתה עוצם עיניים; אתה פועל תחת רושם מסויים. אבל עכשיו, לאחר המוות, אתה חווה את הסיבה, את המניע של מה שעשית, ותשובתך לכך היא העלאה מתוך פנימיותך את אותו כוח שמתקן את אשר עוּות, שמהווה משקל-נגד; בלשון אחרת אתה מייחל ליצור משקל-נגד, לתקן את מה שהשני הרגיש כתוצאה מעלבונך. במילים אחרות: כאשר אתה מתנסה בכך, כאשר אתה עובר חוויה זאת לאחור בספירת הנפש, אתה מסגל לעצמך כוח שגורם לך לבטל את הכאב שהאדם האחר הרגיש באמצעותך. זה יוצר רצון להיות איתו שוב בחיים הבאים על האדמה, על מנת לתקן את מה שגרמת לו. במשך החוויה לאחור המתוארת, מסגלים את כל הכוחות המהווים את הקארמה; כל הכוחות שיוצרים פיצוי באמצעות הקארמה.

לפיכך, כבר במשך שנים או עשרות שנים ראשונות אלה לאחר המעבר דרך שער המוות אנחנו יוצרים קארמה: הקארמה הולכת בדרכה. בדיוק כפי שנכון לומר שהגרעין מכיל כוח צמיחה שמתפתח מאוחר יותר לפריחה, כך נכון הוא שכעת, אחרי המעבר דרך שער המוות, מקור כוח חי בנפטר ונשאר למשך כל המשך חייו בין מוות ולידה חדשה; ואז, בחיים מחודשים על האדמה, או בתקופת חיים מאוחרת יותר על האדמה, כוח זה יוצר כביכול פיצוי קרמתי עבור מה שנגרם. כך נוצר הרצון שהופך לרצון בלתי מודע המביא לידי מימוש הקארמה.

הבה נתבונן כעת יותר מקרוב במשהו אחר שחשוב להכרת תמונת חיים זאת המופיעה בין מוות וחיים חדשים. נוכל להתבונן על זה אם נפנה מבטינו פעם נוספת על יחסי הגומלין של החיים על האדמה, יחסים ידועים למדי בהופעתם החיצונית, ושלמדנו אותם בגילוייהם השונים כשהתייחסנו לסודות הפנימיים שלהם — אני מתכוון להשפעות ההדדיות בין חיי הערות במשך היום לבין חיי השינה בלילה.

ובכן הבה נבדוק מכיוון מסוים ערות ושינה. במבט מבחוץ מהות השינה היא בכך שאנחנו נמצאים בתוך האני והגוף האסטרלי שלנו, ומחוץ לגופים הפיזי והאתרי. אם חיי השינה אינם חדורים במידה זו או אחרת בחיי חלום הם נשארים ראשית כל לא מודעים, אבל הם אינם בלתי פעילים, אינם חסרי פעילות. להיפך! חיי השינה פעילים מבחינה פנימית הרבה יותר מחיי הערות של הנפש, אעפ"י שבחיים הנורמליים על האדמה הם נשארים בהתחלה בלתי מודעים: הם פעילים הרבה יותר מחיי הערות של הנפש. חיי הערות של הנפש הם כה אינטנסיביים מכיוון שפעילותם של האני ושל הגוף האסטרלי נתקלים בהתנגדות מצד הגוף האתרי והגוף הפיזי, והדיפה הדדית זאת של אני וגוף אסטרלי מחד וגוף אתרי ופיזי מאידך יוצרת כביכול התנגשויות שעבורנו לובשות צורה של חיי ערות ביום, ואילו במשך חיינו הרגילים על האדמה אין אנו מסוגלים להעלות למודעות את הפעילות הבלתי נפסקת והאינטנסיבית של חיינו במשך הלילה. בחיים אלה אין התנגשות עם הגופים הפיזי והאתרי, לכן אין זה עולה למודעות. החיים באור יום הם לכשעצמם צורת חיים חלשים יותר; אנחנו פשוט מודעים להם יותר מכיוון שהם הולמים ללא הרף בגוף האתרי ובגוף הפיזי. התנגשות זאת עם גופים אלה, הלמות זאת כאילו היה זה על תופים, את זאת אנחנו קולטים. הפעילות האינטנסיבית יותר של חיי השינה לובשת צורה בלתי מוגדרת יותר, אבל אינה יכולה להלום על שום דבר, ולכן היא נשארת בלתי מודעת.

במה אנו מתעסקים במשך חיי השינה שלנו? כשמופיעים חלומות בחיים הרגילים הם אינם הפעילות האמיתית שלנו במשך חיי השינה, אלא למעשה הם תמונה של פעילות זאת שמקורה בזיכרון של חיי היומיום. התמונות של חיי החלום מופיעות בגלל שהחיים פורשׂים את צעיפם על הפעילות הפנימית האמיתית, וכך ניתנת לנו האפשרות לראות בחלום דברים רבים. האני והגוף האסטרלי פעילים בצורה חיה בעת שאנו חולמים; כשפעילות זאת נוגעת בגוף האתרי, כשאנו מתנגשים בגוף האתרי חלומות מופיעים. אולם בחלומות אנחנו משתמשים בזיכרונות הפיזיים של החיים שבגוף האתרי, ובכך נותנים לפעילותם של האני ושל הגוף האסטרלי את האפשרות להיראות, ואשר אחרת פעילות זאת הייתה בלתי נראית. נהיה מסוגלים להבין חלום רק אם נתבונן במסלול האופייני של תמונותיו, אם נלמד להבין תמונות אלה. ראשית על חלומות להיקרא בצורה נכונה; ראשית יש לפרשם באופן הנכון. או אז הם אכן יצביעו על מציאותם ופעילותם בעלות המשמעות של האני והגוף האסטרלי בזמן שינה. פעילות זאת שנפרשׂת בעת שנתנו עשויה כך להתגלות לצורה רצינית ובעלת ערך של מחקר רוחי.

מהי מהותה של פעילות זאת, הנמשכת מרגע שנרדמים ועד לרגע היקיצה? מהותה היא בכך שאנו מתנסים פעם נוספת, מבפנים ובאינטנסיביות רבה יותר, בחוויות שחווינו במשך היום; אנו הופכים כביכול לשופטים שלנו עצמנו; אנחנו שופטים את חוויות היום. זה נשמע אולי טריביאלי, אבל זאת האמת לאמיתה: בזמן המצב הרגיל של תודעה אנו חודרים אל חוויות היומיום; אנו נותנים לאירועים שמתרחשים סביבנו לזרום הלאה. אולם בלילה אנו מתייחסים לאירועי היום ברצינות רבה הרבה יותר, בהתחשבות רבה יותר, באמצעות האני שלנו וגופנו האסטרלי, האני שלנו ונפשנו. אנו שוקלים ובוחנים אירועים אלה באשר לערכם הקוסמי. אנו עוסקים במציאת המשמעות שלהם בהקשר העולמי הכללי. רצינות פנימית עמוקה ביותר בהתייחסות לחיים שורה על הפעילות שמתבצעת מרגע ההירדמות עד לרגע היקיצה. אבל כמובן, זה נשאר בלתי מודע בחיים הרגילים. וכל מה שאדם חווה מדי לילה בלילה תוך כדי בחינה מחודשת של חיי היומיום משמעותי ביותר כהכנה לחיים המתחילים לאחר המעבר דרך שער המוות.

הבה נבחן, בעזרת צורת הסתכלות רגילה על החיים, את הקיום הרצוף בין לידה למוות.

ניתן לומר שאנחנו מסוגלים לחזור בזיכרוננו עד לרגע מסויים בחיים. למעשה אין אנו זוכרים את כל חיינו שחלפו, שכן בערבו של יום אנו זוכרים את מה שהתרחש עד לבוקרו של אותו יום: שם נקרע חוט הזיכרון; אז בא היום הקודם, ושוב הלילה שאיננו יכולים לזוכרו. כך זיכרוננו הולך אחורה, אבל זיכרונותינו הם כמו חוליות של שרשרת, חוליה לבנה וחוליה שחורה לסירוגין. במשך חיינו בין לידה ומוות אין אנו יכולים לזכור את הלילות.

כעת אופייני שכאשר אנו חיים בארץ הנפש מסוגלים אנו לזכור במיוחד את האופן שבלילות עברנו על אירועי היום לאחור — לילה אחר לילה. כאן, בחיים הפיזיים, אנו זוכרים את הימים; בארץ הנפש אנחנו זוכרים את אותם דברים, אבל בצורה שעיבדנו וחווינו אותם, את הימים שלנו במשך הלילות. אנו חוזרים לאחור בזיכרוננו דרך הלילות.

דבר זה מאפשר לנו לקבל מושג על האופן בו אנו חווים את החיים בארץ הנפש. אם ננסה לתפוש זאת לפרטיו נמצא שכך הוא הדבר: פגשנו במישהו באחד מימי חיינו. התנסינו בדבר זה או אחר ביחס לפגישה זאת. אנו מתנסים בחוויה זאת עם אותו אדם לא רק במשך היום, אלא פעם נוספת במשך הלילה, וגם במשך הלילות הבאים כמין הדהוד הזיכרון. אנו חווים זאת בפנימיות של האני ושל הגוף האסטרלי. כל מה שנחווה כאן, בתודעת היום, נחוָוה שוב בתודעת הלילה שלנו.

האופן שאנחנו חווים בו דברים אלה בתודעתנו הלילית מניח את הבסיס לאופן שבו עלינו להתמודד איתם בעולם הנפש. אנחנו חווים את לילותינו מהסוף להתחלה. זוהי אמת משמעותית ביותר של המחקר הרוחי, ויכולה להזכיר לנו שוב ושוב שחקר הרוח איננו מה שאנשים רבים חושבים.

רבים סבורים שברגע שהחוקר הרוחי חודר לתוך עולם הרוח הוא מיד מתוודע עם עולם זה, ועם כל מה שקיים בו. סברה זאת היא פשטנית כמו לחשוב שאם אדם התהלך על האדמה הוא מכיר היטב את כל האדמה. הוא עשוי להכיר אזורים מסוימים של האדמה, אבל לא יהיה לו מושג כלשהו על אזורים אחרים. בדומה לכך, אדם שמתוודע אל עולם הרוח מנקודה מוגדרת יכול שלא לדעת הכל בנוגע לעולם הרוח. אל הידע על אודות עולם הרוח מגיעים לאחר מחקר ארוך וסבלני. לכן קשה כל כך לדבר על מדע הרוח, כיוון שכל הזמן אנו נתקלים בדעה קדומה זאת. כאשר נערכות הרצאות על מדע הרוח וניתנות תשובות על שאלות לאחר ההרצאה, אנשים מבקשים מידע על כל מיני דברים. שאלות אלה נשאלות מנקודת המבט הבאה: אם מישהו למשל למד להכיר מספר מסוים של בעלי חיים וצמחים, אפשר לשאול אותו על רזי ממלכת החי, מכיוון שאם יודע הוא דבר אחד מן ההכרח שיידע את משנהו!

ללא ספק עמידה על כל פרט הנוגע לעולם הרוח חייבת שתיעשה באמצעות שקידה רבה. בעולם הרוח עלינו להמתין כביכול עד אשר דבר זה או אחר יתגלה. מספריי "מדע הנסתר" ו"גוף, נפש, רוח" עלה בידיכם להבין שדיברתי על משך הזמן המשוער שאורך מה שנקרא החיים בקאמלוקה, החיים בעולם הנפש. מהיבט מסוים ניתן ללא ספק לדבר כך. אבל החוקר הרוחי עשוי להגיע לנקודת מבט אחרת בהקשר מסוים כלשהו, וניתן להשוות זאת באמת לנסיעה דרך ארצות רבות. באותה מידה שאדם נוסע מארץ לארץ עובר החוקר הרוחי מספירה אחת לשנייה; אם כן, הוא עשוי להגיע לנקודת מבט אחרת, ומנקודה זאת עולה השאלה הבאה: במה כרוכה הפעילות הלילית של האני ושל הגוף האסטרלי? והמענה לשאלה זאת היא: ניתן להתייחס אל החיים המתרחשים בלילה כך שרואים בהם חזרה, עיבוד של חוויות היום. השאלה הבאה עשויה להישאל: כיצד נראים החיים בעולם הנפש, כדי שנדע שבעולם נפש זה אנו מעבירים את לילותינו? הצבעתי על כך שהחיים בעולם הנפש אורכם כשליש מחיינו על האדמה. אם אנחנו מבלים את הלילות שלנו, מה יהיה אורכם של חיינו בעולם הנפש? ובכן, כאן על האדמה אנו מבלים כשליש מחיינו בשינה. אחדים ישנים יותר ואחרים פחות, אבל ככלל אנו ישנים בערך שליש מחיינו על האדמה.

רואים אתם, מסוג זה הן ההתרשמויות המשמעותיות למדי שניתן להגיע אליהן בבואנו לאמת את מדע הרוח! שכן במדע הרוח אנו מוצאים שבמקרה אחד אנחנו עשויים להגיע למשהו מנקודת מבט מסוימת כלשהי, שיעניק לנו תובנה על עולם הרוח. כך מתגלה אמת מסוימת. מישהו עלול להטיל ספק באמת זאת. כעת אנו בודקים את הדברים מנקודת מבט אחרת ומגיעים לאותה אמת עצמה! ניתן היה לראות זאת במקרה של הלילות, של התנסויות החזרה לאחור בלילות. ניתן היה אז לאמת אמת מסוימת. והסכמה פנימית זאת היא קריטריון חשוב ביותר. באשר שואפים למדע הרוח באמת ובתמים תמצאו תמיד שאותו הדבר מתבקש מנקודות מבט שונות, ושאותה אמת עולה מנקודות מבט שונות. כאשר בני האדם יהיו מסוגלים לראות את ערך-האמת שבאופן הזה של גישה לאמיתות רוחיות ושל מציאת אותן אמיתות רוחיות, כאשר יהיו מסוגלים לחוש את האימות הפנימי הזה של מדע הרוח, או אז יחושו גם שהאמיתות שניתן לגלות בספירה זאת אמיתיות לאין ערוך מכל הדברים שאפשר לחקור בעולם החומרי. זהו הדבר המהותי והחשוב שיש לזכור: כאן, במשך חיינו הפיסיים על האדמה, אנו מסוגלים לזכור את ההתנסויות שעברנו בתודעת היום הערה שלנו; אבל בזמן שאנו עוברים דרך עולם הנפש אנו מסוגלים לזכור את הדברים שאנו ממשיכים לעבד בלילה על בסיס ההתנסויות שחווינו בתודעת היום הערה שלנו.

על מנת שנוכל לגשת בצורה מועילה, באמת מועילה אל האמיתות המשמעותיות שנדון בהן מחר, הבה נזכור את מה שכבר ציינתי מנקודת מבט אחרת בהקשר של הארועים רבי העוצמה של זמננו.

כאשר עובר אדם דרך שער המוות באופן שחייו, נגיד, נסגרו בפניו מבחוץ, או אם הוא נפטר בדמי ימיו, ההפרדה מגופו האתרי מתרחשת אז סמוך מאד למעבר שלו בשער המוות. גוף אתרי זה שומר עדיין בקרבו את הכוח המעניק חיוניות חיצונית בשביל המשך החיים. במצב נורמלי מקבל אדם עם גופו האתרי, כוחות שעשויים להעניק לו חיוניות עד להגיעו לגיל מתקדם. אם החיים נקטעים בפתאומיות כוחות אלה נשארים. וכוחות אלה קיימים גם בגוף אתרי שננטש. כפי שבעולם הפיזי כוח אינו הולך לאיבוד, אלא רק משתנה, כך גם כוחות אתריים אלה אינם נעלמים אלא נשארים — באמת נשארים. נסו ליישם זאת לעובדות מוחשיות. נסו לחשוב: כשמישהו מת בצעירותו, בדמי ימיו, הוא משאיר לעולם את מה שהיה לו בגוף האתרי ככוחות חיים שהוא עצמו יכול היה להשתמש בהם. נסו לדמיין זאת ביתר מוחשיות. קחו מקרה של אדם שכדור פגע בו, נגיד בשנה העשרים וחמש לחייו. הוא ישאיר לעולם את כוחות החיים האתריים שהוא היה יכול להשתמש בהם בהמשך חייו הארוכים מהשנה העשרים ושש והלאה. זה נשאר, זוהי מתנה מהמתים לאטמוספירה הרוחית של החיים שבה אנו חיים; אנחנו מוקפים בכוחות הללו. וכוחות אלה מכילים את רגשות ההקרבה שאדם שנפטר בדרך זאת עירה בהן את כוחותיו האתריים. זה נשאר. והממשיכים כלל אינם תופסים כיצד הם חיים, לאמיתו של דבר, בתוך הכוחות שהושארו מאחור ע"י קודמיהם, איך כוחות אלה מקיפים אותם וכיצד הם מתערים בכוחות החיים הרוחניים שלנו. אנו לא שמים לב בכלל למה שמשאירים מאחור הנפטרים בזמן שכזה, שבו גופים אתרים מצוידים היטב ורבים כל כך נמסרים לאטמוספירה הרוחנית של העולם בפרק זמן קצר כל כך יחסית. מחר נמשיך בהרצאת הדברים, וזאת תהיה נקודת המוצא שלנו.

הבה נפנה את מבטנו אל מה שמתגלה לנו בקשרים עמוקים אלה המאפשרים לנו תובנה של עולם הרוח, וראיית הרוח לא רק באופן נדוש, לא ברור ומופשט (בעולם החושים הוא עמום ולא ברור), אלא כך שנגלה בו הלכה למעשה תוכן רוחני, מהות רוחנית. בנוסף למהלך הגורל במקרה של בני אדם שעברו את שער המוות, אנו רואים את ישויות ההירארכיות הגבוהות, את הישויות של העולם האלמנטרי; אבל אנו גם רואים מה נשאר קשור בפנימיותו אל האדמה, כלומר את מה שנשאר מאחור בגופים האתריים. דבר זה יהיה פעיל בצורה מוחשית; הכוחות האתריים שלא נוצלו ואשר הושארו בשביל ילדי האדמה ע"י אלה שמצאו את מותם בשדות הקרב הגדולים של אירועי החיים, לכוחות אלה תהיה גם תהיה השפעה. כוחות אלה יתאחדו עם מה שמוגש לזרעים אלה ע"י ילדי האדמה בצורה של הבנה לעתיד. הבה ניקח זאת לתשומת ליבנו ונחזור על המילים שלעיתים קרובות אמרנו בסיומה של הרצאה:

“Aus dem Mut der Kämpfer,"מאומץ הלוחמים,
Aus dem Blut der Schlachten,מדם הקרבות,
Aus dem Leid Verlassener,מסבלם של הנטושים,
Aus des Volkes Opfertaten –מהקרבתו של העם —
Wird erwachsen Geistesfrucht,מהם יצמח לו פרי הרוח,
Lenken Seelen geistbewustונפשות תְּכַוֶּנָּה במודעות רוחית
Ihren Sinn ins Geisterreich"!את מהותן אל ממלכת הרוח."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *