לזכרו של בן ציון (בננו) וולקוביץ – מזיכרונותיהם של ידידיו ומוקירי זכרו

לזכרו של בן ציון (בננו) וולקוביץ – מזיכרונותיהם של ידידיו ומוקירי זכרו

לזכרו של בן ציון (בננו) וולקוביץ

מזיכרונותיהם של ידידיו ומוקירי זכרו

ליקט וערך עציון בקר (2004)

מעין פתח דבר: כאשר שמעתי לראשונה על הסתלקותו של בננו, האיש שהשפיע באופן כל כך דרמטי על מהלך חיי, חשבתי רק לשמור על העתקי אלבומי התמונות שלו, כיוון שאלקה, אשתו, עמדה לעזוב את הארץ ולקחת את האלבומים עימה. תוך כדי שיחותיי עם אלקה, חשתי בצורך להעלות את הדברים בכתב, לספר את הסיפור לדורות הבאים. אין זה מפעל הנצחה לאיש מסוים, אלא מעין קריאה ללכת בנתיב הרוחי, וזאת צוואתו האמיתי של בננו, כפי שאני מבין אותה. תחושתי העמוקה מהדברים ששמעתי, שלא כולם הובאו בכתב, ומהתבוננות בתמונותיו, כי בננו ניצב כל ימיו בפני אתגרים חיצוניים ופנימיים גדולים, דרכו לוותה בהתלבטויות נפשיות עמוקות, לא הייתה זאת דרך סוגה בשושנים. כל שהשיג, השיג בעבודה קשה ובמסירות נפש רבה. באופן טבעי ביקשתי לראיין את בני זמנו, ידידיו ומכריו לאורך דרכו, ותודתי על הסכמתם להתראיין ולשתף את הקורא בדבריהם. השארתי את דברי האומרים כלשונם, ללא עריכה לשונית מעמיקה בעברית. הדברים מתארים למעשה גם את תולדות התנועה האנתרופוסופית בארץ, ולכן הבאתי שני נספחים בסוף החוברת: דברים אודות אנה ריכטר, האנתרופוסופית הראשונה בארץ, שנפגשה עם שטיינר, ודברים מאת פרופסור הוגו ברגמן, שגם הוא נפגש עם שטיינר, שהשפיע עמוקות על מהלך מחשבתו.

השתתפו:

אלקה וולקוביץ

אברהם כץ

רחל וייט

ורה כהן

בנימין בן צדוק

אריה בן דוד

חוה לוי

חנה ארונשטאם

 

אלקה וולקוביץ:

בננו נולד בפביאניצה (Pabianice) שבפולין, ב-23 לנובמבר, 1908.

משפחתו היתה מאוד דתית. היו לו שתי אחיות ושלושה אחים. ב-1911 עברה המשפחה לגרמניה לבופרטאל (Wuppertal). אביו היה חייט ובעל חנות בגדים. בשנות השלושים הם תפרו מדים לצבא הגרמני, וקרה פעם שבננו הביא מדים למקום כלשהו ומישהו ברחוב תפס אותו ולקח אותו למשטרה.

Wolkowicz-Benno-19_internet

תמונה משפחתית: בננו עומד שלישי מימין

הוא למד בבית ספר 8-9 שנים ונכנס לעסק. הוא גם למד בחדר (לימודי יהדות) ואחרי הצהרים היה מוכר. הוא היה הבן הבכור.

כולם עבדו בחנות. כחייטים, מוכרים או בהנהלת חשבונות.

שנה אחת הוא עבד בלייפציג בחנות אחרת כמוכר; אביו רצה שיתמחה בחנות אחרת. בגלל זה הוא קיבל פנסיה מגרמניה. בשנות העשרה הוא שיחק כדורגל בקבוצה יהודית בעיר. בערך בן 22-23 הוא הכיר את החבר הטוב שלו שהביא אותו לאנתרופוסופיה. Paul Michaeles. הוא לקח אותו להרצאות.

Wolkowicz Benno0001_A_internet

בננו עומד חמישי מצד ימין

Wolkowicz-Benno-17A_interne

בערך בשנת 1935 הוא נעשה חבר בתנועה האנתרופוסופית, בגיתהאנום. עדיין היו לו לבטים פנימיים, במיוחד בנוגע לכריסטוס.

כשהיה ילד בן 8-9 היתה בבית עוזרת נוצרייה, ופעם היה חג עם תהלוכה ברחוב עם לחם ויין. היא לקחה אותו לתהלוכה והוא שמח מאוד. כששמעו על כך בבית, היא פוטרה מייד.

בערך בשנת 35-36 אח ושתי אחיות עברו לגור בפריז. בשנת 1936 החברה של בננו עלתה לארץ עם ההורים שלה. בינואר 1937 נפטרה אמו של בננו, ומייד לאחר מכן המשיך בעקבות חברתו ועלה לארץ, לירושלים.

הוא בא עם ויזה של תייר. תפסו אותו וכלאו אותו בקישלה ליום אחד. הוא גורש חזרה לגרמניה. הוא נסע לפריז לאחיו והאחות, שם הוא קיבל אישור כניסה לפלשתינה, בסוף 1937.

בירושלים הוא עבד בכל מיני דברים; סבל רהיטים, מפעל הפיס וכדומה. בערב למד אנגלית והנהלת חשבונות. הוא התקבל לעבודה בשנות הארבעים בצבא האנגלי. הוא עבר הרבה מלחמות ואף פעם לא נשא רובה.

(חוה לוי מציינת שהוא שירת יחד עם בעלה מיכאל במלחמת העצמאות באיזור שער מנדלבאום).

בשנת 1938 לערך, בירושלים, הוא הכיר את הגברת אנה מאי ריכטר. (Anna Rychter May) שנפגשה עם רודולף שטיינר. היא היתה ציירת ושטיינר נתן לה רמזים מה ואיך לצייר. היא לא הייתה יהודיה, בעלה היה רוזן פולני. הוא חזר לפולין בסוף שנות השלושים וניספה שם, כנראה.

(חוה לוי: הוא היה צייר גדול וקיבל עבודה לקשט כנסייה בציורי קיר. כנראה שהגרמנים הרגו אותו).

הם היו שני האנתרופוסופים הראשונים בארץ. בשנות הארבעים היו להם פגישות אנתרופוסופיות בירושלים, וגם חיילים שעברו בעיר באו לקבוצה.

בשנת 1951 בננו עבר לתל אביב ונפרד מאשתו. התחיל לעבוד עם אמריקאים. הוא עבד בתעשיית המים לישראל, בעיתון בשפה הגרמנית "ידיעות חדשות".

בשנת 1951 רעיה קרן האנתרופוסופית עברה לירושלים, והוא לקח את הקבוצה שלה בתל אביב, בגרמנית.

הפגישות נמשכו אצל רחל וייט, בעברית.

בשנת 1968 התחתן עם אלקה בקפריסין. הוא עבד עד שנת 1974 ויצא לפנסיה.

Wolkowicz Benno10

אלקה ובננו וולקוביץ 1981

בשנת 1966 אלקה עלתה לארץ ומשנת 1967 חיו יחדיו. היא הכירה את בננו באמצעות בנימין בן צדוק. בשנת 1963 (כנראה) הוא הוציא את הספר הראשון בהוצאת מיכאל. "חינוך הילד".

כל שנה בננו שכר דוכן בשבוע הספר עד שנת 1987.

בשנת 1987 הוא הפסיק לנהל את החוג בתל אביב. החוג עבר לרמת אביב, לביתו של אבישי גרשוני.

משנת 1994 מצבו הגופני החל להתדרדר. עד אז היה בריא.

בננו נפטר בעשרים וחמישה למרץ, שנת 2000.

"מעולם לא ראיתי אדם טהור כל כך".

(נובמבר, 2004)

Wolkowicz-Benno16_internet

Wolkowicz-Benno7_internet

Wolkowicz-Benno4_internet

 

אברהם כץ

הכרתי את בננו בשנת 1965.

הוא הכניס אותי לעולם האנתרופוסופיה. למרות שהעדפתי את הלימוד העצמי, חשיבותו של בננו עבורי, שמכוח אישיותו, באורח חייו, גילם עבורי את מהות האנתרופוסופיה. היה זה אפילו מעבר לאמירה "והיו עיניך רואות את מוריך". לגבָי בננו וולקוביץ היווה אנתרופוסופיה מהלכת על שתיים. איש צנוע באופן בלתי רגיל, עניו, בעל ידע עמוק מאוד ורחב מאוד של האנתרופוסופיה. הזדהות מוחלטת עם האנתרופוסופיה, לא רק כתיאוריה, אלא כתורת חיים.

פניתי אליו פעמים רבות כדי לקבל הבהרות בסוגיות שנראו לי לא ברורות, והוא כדרכו, הקשיב הקשבה מוחלטת, חשב ובדרך כלל נתן לי תשובות שהבהירו את הנושא.

הוא היה איש צנוע מאוד ודל אמצעים, גר בשכונת מצוקה, אבל הבית פנימה נראה לי תמיד כמו ארמון. ביליתי אצל בננו ואלקה ימי שישי רבים מאוד. זה היה מעין סלון תרבותי.

היה זה עונג בלתי רגיל להיות במחיצתו ולדבר, להחליף דעות וידע בנושאים אנתרופוסופיים עד השעות הקטנות של הלילה.

הקירבה שחשתי לבננו וולקוביץ הייתה עצומה. אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים שבה שרתתי כחייל קרבי בחזית, חזרתי לחופשה ונפגשתי עימו באחד הלילות. הייתי נסער מאוד, ההרג הנורא, אימת המוות, האטימות והנחישות שבה אנשים עטים איש על רעהו כדי להרוג, כל כך מנוגד לאנתרופוסופיה, והוא קיבל אותי ושוחחנו שעות עד שנרגעתי.

פעמים רבות נועצתי בו לפני כל החלטה חשובה בחיי. אף פעם הוא לא החליט במקומי. אבל תמיד אמר משפט, או עיקרון שעל פיו הפעולה צריכה להיות מכוונת. הכל במאור פנים וברצון אינסופי לעזור.

בדרך כלל החיים של אדם בחברה של היום מאוד חומרניים, ההישרדות גוזלת את מרבית זמננו. אדם חייב להביא טרף לביתו. בננו וולקוביץ היה עבורי דוגמא של אדם שהולך בעצמו אחר אהבתו, אחרי רוחניותו, ללא שום פשרות.

לאדם הזה היה יושר אבסולוטי.

מעולם לא נתקלתי בדבר כזה.

לילה אחד, לפני חצות, קיבלתי טלפון בהול, בננו היה בצד השני של הקו ובקול מתנצל הוא אמר לי שספרי החשבונות של ההוצאה לאור שלו, הוצאת מיכאל, אינם מתאזנים בשלוש אגורות. הוא אמר לי שהוא מחפש כבר שלושה ימים אחרי ההפרש, ולשווא, ושלושה לילות הוא לא ישן מרוב דאגה.

נסעתי לביתו, ולאחר חיפוש של שעתיים, מצאתי את הטעות החשבונאית וכך הוא זכה לשינה שלווה באותו לילה.

הדיווח השנתי לשלטונות המס, היה עבורו עבודת קודש. דיווח על כל פרוטה, כולל ריבית זכות של עשרה שקלים בבנק.

לסיכום ברצוני לומר, שבננו הוא איש רוחני מאוד, הוא הקדיש את כל מרצו לאהבת חייו – האנתרופוסופיה. הוא חלק את ידיעותיו עם אחרים, וניסה בכל מאודו ללא שום אינטרס אישי, לקדם אנשים אחרים. לנסות ליהנות מהניחוח של רוח האנתרופוסופיה.

אני חש אהבה רבה לחברי בננו, נזכר בו גם היום לעתים קרובות.

(נובמבר 2004)

Wolkowicz-Benno2_internet-

 

רחל וייט

בשנות החמישים נסעתי בטקסי שירות לירושלים. שמעתי שיחה על אנתרופוסופיה. בננו היה בטקסי ונתן הסברים. התערבתי ואמרתי שזה מעניין אותי.

שאלתי אותו מתי יתחיל החוג, הוא אמר שהוא עדיין צריך לשפר את השפה; אמרתי לו שיש לי מקום, מה שהתאים בדיוק בזמן, כיוון שבננו חיפש מקום לחוג.

הוא התקדם בעברית במהירות גדולה, אבל היה קשה לשמוע אותו. בננו לא התחשב בקשיי השפה, והמשיך ללמד את חברי החוג שהיו מרותקים לתוכן, והיו מוכנים לשאת בקשיי הדיבור שלו בעברית.

17.11.2004

Wolkowicz-Benno13_internet

Wolkowicz-Benno-20_internet

בשבוע הספר העברי, כנראה בשנת 1973-4. ראש הממשלה גולדה מאיר בתמונה למעלה

 

ורה כהן

מר וולקוביץ ואני

המרחק הזה בזמן מאז מותו, היה נחוץ לי ביותר. בלתי אפשרי היה לי לאסוף את זיכרונותיי כראוי. אני שומעת אנשים שונים מדברים עליו כ-בננו. כל פעם מחדש זה מפתיע אותי. עבורי, מהרגע הראשון של היכרותנו ועד מותו – אפילו במחשבותיי ואפילו עכשיו – הוא היה ונשאר מר וולקוביץ.

הוא היה המורה הראשון שלי בדרכי האנתרופוסופית, אם כי הוא לא אהב את ההתנסחות הזאת. הוא לא ראה עצמו כמורה, אלא רק מי שמעביר ידע אנתרופוסופי. הייתה בו צניעות אמיתית, פשוטה. מילים גבוהות הביכו אותו. הייתה בו עדינות רבה, בדיבורו, בהתנהגותו, ביחסיו איתי ועם כל אחד אחר שהיה בסביבתו.

מעולם לא שמעתי ממנו מילת הטפה, הוא השאיר את המרחב האישי של כל אחד פתוח ומעולם לא חדר אליו ואפילו לא ברמז.

הוא היה מורה – לא במילים – כי אם בדוגמא אישית. ממנו למדתי מהי מסירות אמיתית לעניין. לא מוותרים אם חושבים שמשהו חשוב. ואם ישנם קשיים בדרך, זה חסר כל חשיבות. על קשיים מתגברים. בשקט. לא מצהיר אף פעם הצהרות בומבסטיות. מעולם לא שמעתי מפיו תגובה בוטה האופיינית לנו הישראלים כל כך.

היה זהיר מאוד בבחירת מילותיו.

לפעמים הייתי חסרת סבלנות ורציתי לשמוע כבר מה ברצונו לומר. היום – מהמקום בו אני נמצאת כעת – אני יכולה להבין את הזהירות שלו. אני מוצאת את עצמי מידי פעם עוצרת באמצע דברי, מחפשת מילים שתהיינה מדויקות. היום אני יודעת עד כמה צריך להיות זהיר בבחירת המילים.

באהבה רבה אני חושבת עליו. הוא מעולם לא אכזב אותי; בתקופה זו של ביקורתיות, כשאנחנו שמים את מעשי האנשים זולתנו מתחת למיקרוסקופ, מעולם לא אכזב אותי. נתתי בו אמון מלא ומוחלט לאורך כל הדרך.

פגישתי הראשונה איתו, היה בה הקסם של הפתעה אמיתית. בשבוע יריד הספרים בתל אביב בשנת 1973 הייתי בשעות הערב המאוחרות בתערוכת האומנות שהתקיימה בשדרות חן, בצמוד ליריד הספרים. הדוכנים היו כבר בשלבים של סגירה כשניגשתי לדוכן אחד קטן וצנוע, שהיה קרוב לשדרות חן ושם מצאתי את ספרי הוצאת מיכאל ואותו, איש כסוף שער, נעים למראה, עם חיוך טוב, קשוב ורב חן.

לא האמנתי שאני רואה ספרים של רודולף שטיינר ובאושרי הרב, לקחתי את כל מה שהיה למכירה. הרגשתי כשיכורה מאושר. לא ידעתי את שמו, לא ידעתי מיהו, כי לא עלה על דעתי לשאול.

הקשר בינינו נוצר באיטיות. כבר כשהיה לי מספר טלפון שלו, לא העזתי להתקשר, כדי לא להפריע. ומידי פעם, לא לעיתים קרובות, היה מתקשר הוא ולא היה אדם מאושר ממני בעולם כולו!

התחלתי ללמוד אצלו בבי"ס בלפור, בתל אביב. בכניסה לכיתה היה שלט קטן האומר שעלות המפגש היא כך וכך, סכום פעוט באמת שבא לעזור בתשלום שכר הכיתה. מעולם לא ראיתי או שמעתי שהעיר למישהו שלא שילם. הייתי זו אני שפניתי לחברים המשתתפים, כאשר בסוף השנה היה חסר כסף לתשלום עבור שכירת החדר, שכן כמובן עבור המפגשים עצמם, מר וולקוביץ מעולם לא לקח כסף; אני חושבת שזה לא עלה אפילו על דעתו. וכאשר הכסף לא הספיק, מה שהיה ברוב המקרים, שילם הוא מחשבונו האישי.

אם בקשת עצה, עשה כמיטב יכולתו, אבל עשה כל מאמץ לא להיכנס לרשות הפרט של אף אחד. ממנו למדתי מהי מסירות אמת לעניין האנתרופוסופי, בלי לפרסם אותה, בלי להתהדר בנוצותיה.

את פגישותיי עם האנתרופוסופים בירושלים עשיתי איתו. כל אורח שהגיע, בעיקר מדורנאך, הכרתי איתו ודרכו. האדיבות שלו כלפי כל אחד הייתה מדהימה. בכל שנות היכרותי איתו מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו. זו פשוט לא הייתה דרכו.

אינני יכולה להגיד שדרכנו נפרדו עם מותו הפיסי. להפך. הקשר בינינו עכשיו הוא הרבה יותר אינטימי, חם, ישיר. הוא נמצא איתי בכל רגע בו אני נשברת ומחליטה להפסיק את הוצאת הרבעון החיים האנתרופוסופיים בישראל, לאלתר! הוא תמיד נמצא על ידי, מרגיע, מחייך, מלטף, אומר שזה לא נורא, כי הרי יש לי את הכוחות להמשיך, מה שמסתבר אחר כך לאחר שהמשבר חולף, כנכון.

הוא חלק אינטגראלי של חיי הפנימיים. הוא הוביל אותי לכמה חוויות רוחיות מדהימות ואני אסירת תודה לו ולישויות הקארמה שהיו טובים אלי כל כך לאורך כל הדרך.

20.2.2005

Wolkowicz Benno_C_internet

 

בנימין בן צדוק

בננו הגיע לתל אביב מירושלים בשנות החמישים. בשנת 1957 הוקם החוג העברי בבית של רחל וייט שהיה לה גן ילדים. במקביל התקיים חוג בגרמנית בבית של גברת ד"ר גרינבאום ברחוב בן יהודה בתל אביב, (החותנת של אורי אבנרי). בהמשך החוג התקיים בבית ספר הקליר שנים רבות.

בדצמבר 1959 היה כנס של החברה הפילוסופית בבית הילל בירושלים, ושם יצא פרופסור שמואל הוגו ברגמן בהצהרה שהוא מזדהה עם הדרישה של שטיינר להרחיב את התודעה האנושית. ב-1960 יצא הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" בתרגום נחמן בר שלום עם ההקדמה של פרופסור ברגמן. אני התיידדתי עם בר שלום והכרתי אותו בביתו בשכונת בית וגן. באותה שנה ניסיתי להקים חוג סטודנטים לאנתרופוסופיה בבית הילל, והחוג התכנס פעמים אחדות ונפסק.

ב- 1961 פגשתי את בננו וולקוביץ.

ב- 1961 הרצה פרופסור ברגמן בהרצאה פומבית על רודולף שטיינר כפילוסוף במלאות מאה שנה להולדתו, והמאמר פורסם בעיתון מולד וגם בספר של ברגמן "אנשים ודרכים". קיים מאמר גדול שכתב פרופסור ברגמן על תורת החינוך של שטיינר. המאמר תורגם לאנגלית ומשמש היום כמבוא לספריו הפילוסופיים של שטיינר בארה"ב. ב- 1963 יצא הספר "על חינוך הילד" בהוצאת מיכאל, בתרגומו של אילן וייג, ופרופסור ברגמן שיבח את התרגום. בעקבות הספר הזה הוזמן מרצה בחינוך מהגיתיאנום, מר הרטמן, שהירצה על חינוך בתל אביב, ירושלים ונתניה. ב- 1965 נערך בתל אביב קורס לחינוך וולדורף על ידי מורָה שהגיעה מגרמניה.

בשנות השבעים קם גל חדש של דור מתעניינים ופעילים בקיבוץ גבעת חיים, בבאר שבע הוקם בית אליהו לילדים נפגעים, ולאחר מכן כפר רפאל. בעפולה הוקם בית אורי על ידי דבורה שיק אנתרופוסופים פעלו בנהלל, בטבעון, והוקם קיבוץ הרדוף.

בבית זית בירושלים פועלת אקדמיה לאוריתמיה של אריה בן דוד.

בתל אביב פועל בית פלורה.

ברחבי הארץ הוקמו שלושה בתי ספר אנתרופוסופיים ועשרות גני ילדים.

אריה בן דוד

בשנת 1980 מצאתי בקיבוץ עין דור שני ספרים: כיצד קונים דעת העולמות העליונים, וגוף, נפש ורוח.

שלחתי מכתב לבננו, והזמנתי את כל הספרים שהיו.

היה מאוד מרגש לקבל את הקבלה בכתב ידו של וולקוביץ. באותו הזמן, בהשפעת הקריאה בספר שאלתי את עצמי אם הוא אולי מתקדש … אם הוא התקדם בתרגילים שבספר, יש להניח כך…

נסענו לבקרו וכשנכנסו לביתו חשנו שיש בו משהו מיוחד. ההילוך שלו, דמותו שידרה חום, חביבות ודייקנות.

הוא נחקק בתודעתי כאנתרופוסוף החי הראשון שהכרתי. הייתה בו איזו הילה מיסתורית (רוחנית) שהשתלבה בחוויה העמוקה שהתחוללה בי כתוצאה מהעבודה עם הספר גוף נפש ורוח, והתרגול של כיצד קונים דעת העולמות העליונים.

אדם צנוע ודייקן מאוד. בעל חיוך חם, קורן חכמה ומסירות.

האיכות שהביא עימו הולכת ונעלמת מעולמנו. אני שמח שזכיתי לחוות בסוג האדם המופלא הזה. אשמח עם הזרע הזה יצמח בתוכי ואולי גם יתפשט בעולמנו, שבו השפה אימצה סיגנון דיבור קלוקל.

מילים על הקבר בהלווייתו של בן ציון (בננו) וולקוביץ.

בננו יקר,

רציתי לחלוק איתך משהו שאף פעם לא סיפרתי לך.

לפני עשרים שנה שמעתי מחבר לראשונה את השם רודולף שטיינר. מכיוון שחוץ מהשם והעובדה שזה בטח יעניין אותי, החבר לא ידע על שטיינר כמעט כלום. הלכתי לספרית קיבוץ עין דור והספרנית לא ידעה אם יש לה ספרים כאלה, אבל הציעה לבדוק באות – 'ש' …. חיפשתי ומצאתי שני ספרים ישנים: גוּף, נפש ורוּח, וכיצד קונים דעת העולמות העליונים. … נתתי אחד לאורי אחי הצעיר (דאז…) שקרא אותו בצבא, בהפסקות על הטנק, ואת השני קראתי בעצמי. כשנפגשנו החלפנו ספרים וגילינו בסופם רשימה של עוד כמה ספרים עם "ת.ד. 3329 מיכאל" אפילו שלא ידעתי מי זה "מיכאל" ביקשתי מהגזבר של הקיבוץ שישלח ל- ת.ד. שלו המחאה עבור כל הספרים שברשימה, ועד היום אני זוכר את ההתרגשות שמילאה את ליבי כשהגיעו הספרים החדשים ואף זכיתי לראות בפעם הראשונה "כתב יד של אנתרופוסוף". מכיוון שאורי ואני היינו שחקני כדורסל וידענו מה זה להתאמן, התחלנו לעשות זאת במרץ, בהתאם להנחיות של הספר הכחול ….

ההנחה שלנו היתה שכל מי שקנה את "כיצד קונים" – קנה לאחר זמן מה גם דעת של העולמות העליונים … והאיש שתרגם את הספרים לעברית … בכלל …! וכך, בעיצומם של התרגולים, נפעם ומלא יראת כבוד, זכיתי לפגוש אותך, בננו, האנתרופוסוף החי הראשון שראיתי! עד היום אני זוכר את לחיצת היד החמה והעיניים הבהירות הטובות והחודרות המברכות אותי, הצעיר המצטרף לחוג. עד אותו מפגש חשבתי שאני, שגרתי לא רחוק מכביש הסרגל יודע מה זה סרגל, אחרי הכרותי איתך גיליתי שכל הסרגלים בארץ עקומים.

בחודשים האחרונים איבדתָ הרבה משקל וכוחות, אך כאשר היה חשש שאתה מאבד את החיוּך שליווה אותךָ בכֹח ההומור, החלטת לשנות את הכתובת הכי קבועה "בְּאֶרֶץ החולות שלנו" –

ת.ד. 3329 מיכאל.

אני יודע שהמלאכים קיבלוּ אותך הביתה בשמחה, ובחברתם אתה שוּב מחייך אלינו בחיוך הכי ישר וצנוע שהכרנוּ, קורן כילד ולוחש:

הכתובת לא השתנתה, היא רק יותר פשוטה … כבר לא צריך את תא הדואר עם המספר …. מספיק לחשוב לפני השינה ולומר בלב "מיכאל" ובבוקר כבר תתקבל התשוּבה ….

בננו,

הספר הכחול ההוא ששלחת לי אז לפני עשרים שנה נמצא איתי עדיין על יד המיטה … הגעתי שוב לקטע של "יראת כבוד". אתה הייתָ הראשון 'שעליו התאמנתי'.

ועל כך תודתי באהבת עולם.

אריה בן דוד 27.3.2000חנה ארונשטאם

הכרתי את בננו כאיש נבון, סבלני – סובלני. איש עדין וצנוע, וסגולה חשובה לו: שיכול היה להיכנס עמוק אל תוך רעיונות פילוסופיים ומדעי הרוח.

הוא הגיע לאנתרופוסופיה ששכנעה אותו, ושכל בן אדם צריך להכיר אותה. הוא היה יכול להסביר אנתרופוסופיה, כי היא כוללת כל שטחי החיים. וכך הוא מצא אוזן קשבת.

בננו היה אהוב על כל אחד וכל אחד העריך אותו, הוא יישאר עבורנו בלתי נשכח!

Wolkowicz-Benno15_internet

עם הנשיא לשעבר יצחק נבון בשבוע הספרעציון בקר

לאחר השירות הצבאי ממנו השתחררתי בשנת 1969, חשתי בחוסר מנוחה עמוק מכל מה שמתרחש בעולמנו. כל הדבר לא נראה לי מציאותי – אלה אינם החיים האמיתיים. האמת היא שלא ידעתי להגדיר זאת כך, הייתי במעין חושך אטום לחלוטין, ובמעין נואשות חיפשתי משהו. לא ידעתי בעצם מה אני מחפש, אבל מה שידעתי לעשות זה להתבונן בספרים, חשבתי שאולי שם אמצא איזה מידע על משהו. הסתובבתי בארץ כשנתיים וקניתי כל ספר בעברית שנגע באיזה עניין פילוסופי, דתי, ספרותי, מדעי, פסיכולוגי, וכולי, אבל לא מצאתי שום תשובה. הייתי מעלעל בספרים ומשליך אותם הצידה. לאחר כשנתיים, כשנגמרו כל הספרים במדפים שחשבתי שיש בהם איזו תשובה, מצאתי בספרית פועלים בתל אביב איזה ספרון קטן, שמו היה האסתטיקה של העתיד , פרי רוחו של גיתה, מאת רודולף שטיינר.

לא ידעתי מי זה שטיינר, אבל גיתה נשמע ראוי להוספה על ערימות הספרים שמעולם לא נקראו. כשהגעתי הביתה, התחלתי לעיין בספר, ואני זוכר עד היום את תגובתי הראשונית: "מה הדבר הזה? אי אפשר להבין כלום!" זה נראה כמשהו שבא מכוכב אחר. בסוף הספר מצאתי את הכתובת של הוצאת מיכאל, ושלחתי מכתב מתעניין. כתשובה קיבלתי מכתב ממר בננו וולקוביץ, המזמין אותי לפגישות בתל אביב, אצל רחל וייט.

ישבתי בפינה, כנער מבוייש, ואז הדלת נפתחה. ופנימה פסעה שמש מאירה, שמש בדמות אדם, ואני נמשכתי כבחבלי קסם אל הדמות המופלאה הזאת.

ידעתי שהגעתי אל מפתן האמת.

ההרצאה החלה, כנראה הנושא היה "מחשבות אדם ומחשבות קוסמוס". לא הבנתי מילה, כיוון שבדרך כלל צריך כמה שנים רק כדי להתחיל להבין את הטרמינולוגיה שבעזרתה ניתנה התורה הזאת. מי שעזר לי רבות היה מר אילן וויג, שבסיום של כל הרצאה, כמעט, היינו מסתובבים ברחובות תל אביב עד השעות הקטנות של הלילה, והוא היה מסביר לי בגובה העיניים את פשר הדברים.

נפגשתי מאז עם בננו פעמים רבות, במסגרת ההרצאות השבועיות שלו, ליוויתי אותו לא פעם לחיפה, בשבוע הספר, ביקרתי בביתו פעמים רבות, גם כשעזרתי מעט בהגהות על המהדורה החדשה של "כיצד קונים דעת העולמות העליונים".

בננו היה למעשה נושא למדיטאציה, ולא היה זה עניין פשוט להבין את מה שהוא בעצם חפץ לומר, כיוון שהוא הקפיד בחומרה יתירה שלא להשפיע אפילו ברמז על החלטותיו של האדם. החופש הרוחי היה הדבר הקדוש ביותר, וגם אם יחפוץ האדם ללכת בדרך שגויה, הרי שהדבר יצער אותו מאוד, וכך אפשר היה לקלוט משפת גופו, אבל במילים הוא לא היה מנסה לסדר לאדם את הראש, במקרה הזה, אני.

אלקה אמרה לי שהוא היה איש מופנם, אבל אינני סבור כך. הוא היה זהיר מאוד בדבריו, ומעולם לא אמר מילה שטותית, שאי אפשר לחזור ממנה. לפחות פעם אחת ראיתי אותו, בשבוע הספר, כשהוא עונה מילים כדרבנות למישהו שבא אל הדוכן והקניט אותו במילים. אבל גם אז זה לא היה מתוך כעס, הוא פשוט היה נחרץ ונחוש.

אינני זוכר אף פעם, ועברתי על כך רבות בנפשי בשנה האחרונה, שהוא ניסה להשפיע עלי באופן כלשהו, שהייתה לו איזו מטרה נסתרת, איזה עניין חשאי, שרק ליודעי ח"ן מותרת הכניסה. כל מה שעניין אותו זה להקרין חום וסבלנות, שמעולם לא הופרו. תמיד חשתי שהדלת פתוחה, אינני זוכר שפעם אחת אמר – אין לי זמן היום, תבוא פעם אחרת. לא היה דבר כזה. אם חפץ מי לדבר עימו, הדלת הייתה תמיד פתוחה. הוא עזר לי רבות ללמוד איך לעבוד עם אנשים אחרים מבלי להסתבך ביחסים אמוציונאליים – הוא שידר: היה חכם, לא תמיד צודק. הוא השרה עלי את היכולת להסתכל קדימה, לא לשפוט את המאורעות החולפים, להתייחס אל כולם בחיבה וסבלנות, כיוון שמה שנראה לקוי באדם אחר כרגע, ייעלם בעתיד. ובכלל, רצוי תמיד לאדם להתבונן בעצמו ולתקן את עצמו ולא אחרים, דבר שלא ניתן ממילא. וכל זאת מבלי להגיד מילה ישירה אחת. לא היו אלו שיחות נפש, הגם שלא פעם באתי אליו בתלונות על חברי, הוא הקרין את הכיוון הנכון, ולאט לאט, בכאבים רבים, התיישרתי לכיוון שאכן היה נכון, כפי שמצאתי בהמשך. מעולם לא הסתכל עלי מלמעלה למטה, אפילו שלידו הייתי לא רק צוציק בגיל, אלא בעיקר צוציק רוחני. כשישבנו על ההגהות של כיצד קונים, הוא האזין בקפידה למה שאמרתי כמו תלמיד למורה. לא היה כאן שום שמץ של אגו.

בננו עבורי היה אדם שהגשים את מדע הרוחי למעשה, ולא באופן עיוני בלבד.

מדי פעם כשאני מעלה אותו בתודעתי, אני חווה יישות נעלה, מלאת חום ואהבה.

יהי זכרו החי בלבי ברוך.

2.3.2005

Wolkowicz-Benno-28_internet Wolkowicz-Benno14_internet

בשבוע הספר העברי, עם נשיא הגיתהאנום, במרכז, וחוה לוי מצד ימין.

Wolkowicz-Benno12_internet

יושבים מימין: אלקה וולקוביץ, חוה לוי ובעלה מיכאלמכתב שכתב בננו וולקוביץ לעיתון הד החינוך:

 

 

19.11.1964

על הפדגוגיה של רודולף שטיינר

בהד-החינוך טז-יז תשכ"ד בודק ד"ר ישעיהו אוסטרידן את יסודות הפדגוגיה של רודולף שטיינר במאמרו: "עיון ודמיון – הארה להנחת היסוד במשנתו של רודולף שטיינר" והרי כמה הארות:

כותב המאמר טוען, שבספר כתוב: "תפקיד המחנך הוא ההכרח 'לחדור קודם כל אל טבעו הגנוז של האנוש' (עמ' 12 בספר)"; אך דעתו הוא מנוגדת לזה: "נהפוך הוא, על החינוך להימנע מחתירה לגילוי המיסתורין של מהות האדם, משום ששטח מדעי זה חורג מהמטרה החינוכית. החינוך הוא מדע שימושי, בעוד החתירה לגילוי מהויות היא מתפקידה של הפילוסופיה הצרופה, הבינה הטהורה".

הנכון הוא, שאמנם כתוב בעמוד 12: "…אנו מוכרחים קודם כל לחדור אל טבעו הגנוז של האנוש", אבל לא כתוב כלל וכלל, שעל החינוך לעשות זאת, אלא תפקיד זה מוטל על מדע-הרוח: "התפקיד להשיג השקפת עולם מקיפה ומעשית, התופסת את טבעם ומהותם של חיי-האדם, בהכרח שיוטל על מדע-הרוח בהתאם לאופיו ומגמתו". (עמ' 13, 14 ועוד.) תפקיד החינוך הוא לחנך. מדע-הרוח מסייע לו במילוי תפקיד זה באמצעיו השאובים מהחיים בשלמותם. אופן הפעלת האמצעים הללו הוא אמנותי. כדרך האמן, פועל המחנך למען יתגשם – יעלה בפועל – מה שנמצא בכוח טמון במושא-פעלו: האדם המתהווה. לכן מדובר בספר על החנוך כעל אמנות-החינוך (עמ' 28, 34, 41 ועוד), הכוללת את כל היסודות השימושיים הדרושים לה למילוי משימתה.

על יסוד היידע, המוגש על ידי מדע הרוח האנתרופוסופיה, מסוגל המחנך "לדעת על איזה חלק של ישות האדם … לפעול במיוחד בגילן מסוים, וכיצד … לפעול עליו בדרך המתאימה" (עמ' 28). ההדרכה המפורטת הזאת מסוכמת במילות-הקסם: "חיקוי ודוגמא" (כוחה יפה בתקופה מהלידה עד להתחלפות השינים – עמ' 30 והלאה); ן"בר סמכא והליכה בעקבותיו" (כוחה יפה בתקופה מהתחלפות השינים עד להתבגרות המינית – עמ' 37 והלאה).

היידע של מדע-הרוח הוא תוצאה של שאיפת-יידע עקבית של האדם. השאיפה הזאת ממשיכה את המאמץ המדעי של האנושות המודרנית, שהשיג הישגים כה מזהירים בתחום החומר (הטבע) של עולם ואדם, אל מעבר לתחום הזה – אל תחום-הרוח שלהם. מדע-הרוח עוסק בתחום הרוח של עולם ואדם בדיוק באותה הגישה המדעית, בה עוסק מדע-הטבע בתחום-החומר שלהם. בדרך זו מגיע המאמץ המדעי המודרני להשלמתו (המתבונן יצפה לשווא לסיוע מהיידע בן-זמננו לשם הבנת ה"רוח" במלוא-משמעותה המציאותית, המושגת על ידי מדע הרוח. לשם כך עליו לפנות לאופקים החדשים, הנפתחים בפניו על ידי מדע-הרוח. אכן, הפנייה אל האופקים הללו לא תאופשר בלי מאמץ אינטלקטואלי מסויים).

אולם לפי הדעה, הבאה לביטוי במאמר, אין מדע-הרוח רשאי להיקרא "מדע". תגליותיו אינן מדעיות, היות והוא פועל ב"תחום-אין-תחום של ממלכת הדמיון". הדעה הזאת מתעלמת מהעובדה, שרודולף שטיינר, המייסד של מדע-הרוח אנתרופוסופיה, הבהיר את המושג "מדע" והעמידו על אמיתותו; מתברר, שלא זו בלבד שהקשר האובייקטיבי, הממשי-מציאותי עם מושאו, משותף למדען-הרוח עם מדען-הטבע (ראה בספר את הפרטים על דרך ההתאמנות לקראת המטרה הזאת, עמ' 15 והלאה), אלא גם המגמה המדעית משותפת לשניהם (ראה רודולף שטיינר[1]).

בתוקף אופיו האובייקטיבי, הממשי-מציאותי והמדעי כאחד, מגלה מדע-הרוח את המהות המציאותית של האדם (והעולם). מתברר איפוא שמהות האדם מורכבת מארבעה יסודות (עמ' 20, 21, 22 ועוד); ומפני שיסודות אלה מהותיים הם למות האדם, מכונים הם: יסודות (בתוספת שם התואר 🙂 מהותיים (עמ' 15, 19 ועוד). השאלה במאמר: "… (מהות אחת המורכבת מארבע מהויות?!) …", המכוונת להדביק תווית של אי-הגיון לחלוקה הזאת, אין לה בסיס כלשהו בתוכן הספר. אותם חוקי ההגיון השולטים בקביעת מדע-הטבע, שמהות-המים מורכבת משני יסודות: מימן וחמצן, שולטים הם גם בקביעת מדע-הרוח: מהות האדם מורכבת מארבעה כיסודות.

המשיג מתקשה להבין את הטבע של ה"אני", למרות שכל הנתונים להבנתו ניתנים בספר (עמ' 20 והלאה). אם, בין היתר, אמור שם: "אלוהים מתגלה בנבראים הנמוכים, כתופעות של העולם הסובב, רק בחיצוניותם, ואילו עם ה'אני' – אלוהים מתחיל לדבר מבפנים", כבר אין מקום לשאלה שבמאמר: "…האם ה'אני' האנושי … קיים בבחינת 'חי נושא את עצמו' … או הוא 'מהות מותנית'?" ברור, שה"אני" קיים באופן מוחלט ולא מותנה, אלא שיש להבחין בין קיום בכוח לבין קיום בפועל, שהוא – האחרון – יתהווה ויילך, ככל שיוגבר המאמץ התודעתי של האדם.

אולם בעל המאמר רואה כבתיאור ההתפתחות התודעתית של האנושות (עמ' 24) סתירה לקביעה הזאת. אך, מה שנראה בעיניו כסתירה – יהיה גם בשבילו שלם עם יתר התיאור, אם הוא יבחין די הצורך – כפי שנרמז כבר בפיסקה הקודמת – בין הפעילות של ה"אני" בתוך האדם, מצד אחד, והתפיסה של הפעילות הזאת על ידי האדם בתוך תודעתו, מצד שני. ברור, שההבדלים – הטמירים וגורליים כאחד לגבי הכרה אמיתית של מהות האדם – הללו, יתגלו רק כשקיים רצון כן להבנה.

גם בעל המאמר מסכים, ש"בעיית החינוך היא לחנך את הצעיר", אבל הוא רואה את בעיית החינוך ב"מסגרת יידע תיפקודי"בלבד. לו זאת היתה כל האמת בתחום החינוך (אין כאן הכוונה לסתור את הנכונות המותנית והמצומצמת של הקו הזה), לא היינו עדים לתופעות של התפרצות פראית ומרדנית בדור הצעיר, שהחינוך לא הצליח למנוע אותה. את המשבר החמור בתחום החינוך, הידוע לכול, פוגש מדע-הרוח אנתרופוסופיה בהגישו את היידע האמיתי על מושאו של החינוך: האדם.

הפדגוגיה של רודולף שטיינר אינה תיאוריה הקיימת על הנייר. החיים עצמם אימתו אותה. זה למעלה מארבעים שנה שהיא פועלת ברחבי העולם, הן בבתי-ספר משלה – בתי ספר רודולף שטיינר – הן במוסדות חינוך כלליים, ששיפרו את דרכי-החינוך על ידי עקרונותיה. גם בארץ מתרבים המחנכים המיטיבים להכיר את יקר-ערכה של הפדגוגיה השטיינרית לטובת הדור הגדל והציבור בכללו.

—————————————————————————————————

  1. Die Geheimwissen, or An Outline of Occult Science.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *