להתעורר בקהילה – 07

להתעורר בקהילה

רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 7

שטוטגרט, 28 בפברואר 1923

בניין קהילה אנתרופוסופית. הרצאה שנייה בפגישה של מיופי הכוח.

אני רוצה להמשיך בנוהל הרגיל שלי בשעת הרצאות בפני החברים האדיבים בחברה האנתרופוסופית, ולדבר בפני כנס זה על עניינים אנתרופוסופיים טהורים. מסלולם של מפגשים אלה והדברים שהתרחשו בימים האחרונים גרמו לי להחליט להגביל את דבריי לשאלות שהן בעלות עניין מיָדי עבור אסיפה זו. אני מקווה שיהיו הזדמנויות אחרות לדבר על נושאים אנתרופוסופיים ספציפיים יותר, אם לא בפני כולכם בבת אחת, אז לפחות בהזדמנויות אחדות בפני קבוצות קטנות יותר.

מטרת צמד הרצאות זה היא להראות כיצד האנתרופוסופיה יכולה להפוך לחוכמה שניתן לחיות לפיה, כיצד היא יכולה להשפיע על הכוונות והעמדות של חיי היומיום שלנו. לכן אקדיש את עצמי להנחת בסיס אנתרופוסופי שיאפשר גישה לבעיות שאנו דנים בהן כאן. אתמול דיברתי מזווית זו על בניית קהילה בחברה האנתרופוסופית; היום אני רוצה להמשיך ולהוסיף משהו לנושא תרומתה של השקפת העולם האנתרופוסופית לחיים הולמים ומספקים יותר.

במטרה להראות לכם את צדם הנגדי של הדברים שדיברנו עליהם אתמול, אשתמש כפתיח בדבר שידוע היטב לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של חברות המושתתות על יסודות דומים לאלו שהחברה שלנו בנויה עליהם. מאוחר יותר אאפיין גם כמה מן ההבדלים שבין החברה האנתרופוסופית לבין כל החברות האחרות; אבל כרגע אני רוצה להצביע על כך שחברות רבות ביססו את קיומן על שיטה זו או אחרת להשגת תובנה של עולם הרוח, גם אם רמת התובנה שהושגה הושפעה באופן ניכר ממצבים היסטוריים שונים ומהתכונות המיוחדות והכישרונות של קבוצות האנשים שלקחו בה חלק. בתוך המגוון הרחב של החברות, אשר מכסה את התחום כולו, אפשר למצוא כל גוון ורמה שהם, החל ברמה רצינית ומשמעותית ועד לשרלטניזם.

אבל דבר אחד ידוע היטב לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של חברות כאלו: כאשר קיימים תנאים מסוימים, תמיד נוצרת בהן בהכרח אוירה מוסרית מסוימת. אפשר לתאר אוירה זו כחתירה כנה ואמיתית לאחוות אחים בקרב החברים בחברה. מטרה זו נמנית בדרך כלל עם הכללים או החוקים של חברה כזו – וכפי שאמרתי – ובהכרח כך, אחוות אחים היא מטרה אחת, ואילו תובנה של עולם הרוח היא מטרה אחרת.

אנשים המכירים את ההיסטוריה של חברות כאלו, יודעים שבארגונים הנבנים על אחווה ועל תובנה רוחית קיימים תמיד חיכוכים רבים. הם מציעים שלל הזדמנויות למריבות, לפילוגים, ליצירת סיעות נפרדות בתוך הקבוצות הגדולות, להתפטרויות קבוצתיות, למתקפות חריפות על אלה שנשארים ועל אלה שעוזבים וכולי. בקיצור, החיכוכים האנושיים משתוללים בקרב קבוצות המוקדשות לאחווה.

זו תופעה מוזרה, אבל התובנה האנתרופוסופית מאפשרת לנו להבין אותה. מה שאני עומד להציג בשתי הרצאות אלו הוא גם חלק מהשיטה האנתרופוסופית, אם תסלחו לי על המונח הדקדקני. גם אם הרצאה זו לא תהיה דיון כללי, היא עדיין תהיה אנתרופוסופית ותעוצב מתוך התייחסות מיוחדת לפגישותינו.

אם נחזור לעניינים שהועלו אתמול, נגלה שבתוך תופעת התודעה האנושית קיימות שלוש רמות חוויה. אנשים ישנים או חולמים, שנמצאים במצב תודעה נמוך, חווים עולם מסוים בתמונות שהם תופשים כמציאות כל עוד הם ישנים. אנו יודעים שאנשים אלו מבוּדדים מאנשים אחרים המאכלסים את העולם הפיזי המשותף להם; הם אינם חולקים חוויות משותפות. עוד אנו יודעים שהאדם יכול לעבור ממצב זה של תודעה למודעות יומיומית. הוא יכול להתעורר הודות לטבע החיצוני, כולל טבעם החיצוני של אנשים אחרים, כפי שהסברתי אתמול. מידה מסוימת של רגשי שותפות מתעוררת פשוט כתוצאה מדחפים טבעיים ומצרכי החיים הרגילים, והשפות נוצרות כתגובה לכך.

עכשיו בואו נראה מה קורה כאשר שני מצבי תודעה אלו מתערבבים זה בזה. כל עוד האדם ממשיך לחיות בנסיבות נורמליות לחלוטין, ומסוגל, הודות למצב נפשי וגופני נורמלי, להפריד בין חווית החלום המבוּדדת שלו לבין החוויות שהוא חולק עם הזולת, הוא יחיה בעולם החלום שלו ובעולם המציאות באופן מתקבל על הדעת. אבל בואו נניח שבגלל שיגיון פסיכולוגי כלשהו, וכך צריך להתייחס לזה, מוצא האדם את עצמו במצב שבו אינו חש אותם רגשות ודוגל באותן אידיאות כמו חבריו, גם אם במצב תודעה של ערות יומיומית הוא נוטל חלק בחיים משותפים עמם. בואו נניח שהמצב הפתולוגי גורם לו להשליך על תודעת הערות שלו עולם של רגשות ואידיאות הדומה לעולם של חיי החלום. במקום לפתח מחשבות הגיוניות ומסודרות, הוא מייצר עולם תמונתי כמו עולם התמונות של החלומות. אנו יכולים לקרוא לאדם כזה חולה נפש; אבל הדבר שמעניין אותנו ביותר כרגע הוא שאדם זה אינו מבין את האחרים, ושגם הם אינם יכולים להבין אותו, אם אינם מביטים בו מהזווית הרפואית הפתולוגית. ברגע שבו מצב הנפש הקיים במישור תודעה נמוך זה עובר הלאה, אל מישור גבוה יותר, האדם הופך לאגואיסט גמור ביחסיו עם זולתו. צריך רק לחשוב על כך כדי לראות שאדם מסוג זה פועל בהתאם לדמיונותיו בלבד. הוא רב עם האחרים כי הם אינם יכולים להבין את ההיגיון שלו. הוא יכול לבצע את הדברים הפרועים והמופרזים ביותר, כי אינו חולק עולם נפשי משותף עם בני אדם אחרים.

עכשיו נעבור משני מצבי תודעה אלה לשני האחרים. בואו נשווה את מצב התודעה היומיומי, שמהלכם הטבעי של האירועים החיצוניים מוליך אותנו אליו, עם מצב גבוה יותר שיכול, כפי שהראיתי אתמול, להתעורר הודות לעובדה שהאדם מתעורר לא רק במפגש עם המאפיינים הטבעיים של סביבתו, אלא גם במפגש עם היישות הפנימית של אדם אחר. גם אם בדרך כלל חסרה לנו מודעות מיָדית ומלאה לכך, אנו מתעוררים לרמה תודעתית גבוהה כזו. מובן שיש דרכים רבות אחרות להיכנס לעולמות העליונים, כפי שקראתם בכיצד קונים דעת העולמות העליונים; אבל בתקופת הזמן שהאדם זוכה לשהות עם הזולת בדרך זו, הוא יכול למצוא עצמו במצב שבו הוא מבין ומשמש עֵד לדברים שאלמלא כן לא היה מסוגל להבינם ולהיות עֵד להם. מוצגת בפניו האפשרות לחיות בתוך יסוד מסוים, שאנשים שמכירים את עולם הרוח מתארים במונחים המתאימים לעולם זה – האפשרות לדבר על הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני, על חיים ארציים חוזרים ועל היבטיהם הקארמתיים.

בנקודה זו קיימת האפשרות שמצב הנפש של התודעה הרגילה יעבור הלאה, לתוך עולם הרוח שהאדם נכנס אליו, וגם יוחל עליו. הדבר זהה למה שמתרחש ברמה אחרת, כאשר מצבו הנפשי של אדם השרוי בתמונות חלום מושלך על החיים הרגילים: האדם הופך לאגואיסט באופן הטבעי ביותר. זה קורה אם האדם אינו מצליח להבין שבכל דבר בעולמות העליונים יש להתבונן בצורה שונה לחלוטין מכפי שמתבוננים בעולם החושים. צריך ללמוד לחשוב ולהרגיש באופן שונה. בדיוק כשם שהחולמים צריכים לעבור למצב תודעה שונה לחלוטין, אם ברצונם לחלוק את החיים עם הזולת במצב הערות הרגיל, כך צריכה להיות מודעות דומה לעובדה שאין להתקרב אל התוכן של האנתרופוסופיה באותה התייחסות נפשית שלנו אל הדברים שאנו חווים בצורה יומיומית.

זה הוא שורש הבעיה של יצירת כל הבנה והסכמה בין התודעה היומיומית, שהיא גם תודעת המדע הרגיל, לבין התודעה שמאפשרת האנתרופוסופיה. כאשר אנשים נפגשים ומדברים על הא ועל דא, כשהאחד מהם הוא בעל תודעה רגילה, המודגמת בגישה המדעית הרגילה, והשני בעל תודעה שמסוגלת ליצור שיפוטים שמתאימים למציאות רוחית, הדבר דומה לאדם המספר את חלומותיו ומנסה להגיע להבנה עם מישהו המספר לו עובדות חיצוניות. כאשר אנשים בעלי תודעה רגילה נפגשים ואינם מצליחים לרומם את עצמם ואת חיי הרגש שלהם לרמה העל-חושית, כשהם נפגשים כדי להקשיב לדברי עולם הרוח במצב נפשי רגיל בלבד, יש סיכוי גדול – גדול מאוד – שהם יתקוטטו ביניהם, משום שהתוצאה הטבעית מכך היא הפיכתם ליצורים אנוכיים.

אין ספק שיש לבעיה תרופה רבת עוצמה, אבל היא ניתנת להשגה רק אם הנפש האנושית מפתחת אותה. אני מתכוון לסובלנות אמיתית שנובעת מעומק הלב, אבל עלינו לחנך עצמנו לכך. במצב של תודעה יומיומית, מעט סובלנות מספיקה לצרכי רוב האנשים, והנסיבות החברתיות מעמידות בפנינו מצבים רבים כאלה. אבל בהלך נפש רגיל ויומיומי, קורה לעתים קרובות שאנשים שמשוחחים זה עם זה אינם מעוניינים אפילו לשמוע את מה שיש לזולת לומר. כולנו מכירים זאת מחווייתנו האישית. הקדשת קמצוץ של תשומת לב בלבד לדבריו של הזולת הפכה בימינו אלה להרגל. ייתכן מצב שבו האדם נמצא באמצע משפט ומישהו אחר מתחיל לדבר, כיוון שכלל אינו מעוניין במה שנאמר. הוא מתעניין רק בדעה שלו עצמו. האדם יכול להמשיך בכך בעולם הפיזי, אבל בממלכת הרוח זה פשוט בלתי אפשרי. שם על הנפש להיות שרויה בסובלנות מושלמת; האדם צריך לחנך את עצמו להקשיב בצורה רגועה לגמרי גם לדברים שכלל אינו יכול להסכים עמם, הקשבה שאינה נובעת מתוך סבלנות מתנשאת, אלא מתוך סובלנות פנימית חיובית ביותר, כאילו הוא מקשיב לאמירות מבוססות היטב של זולתו. בעולמות העליונים אין היגיון בהתנגדות לכל דבר שהוא. בעל ניסיון בתחום זה יודע ששם, הוא והזולת יכולים לבטא את ההשקפות המנוגדות ביותר על אותה עובדה. רק לאחר שלימד את עצמו להקשיב לדעתו המנוגדת של האדם השני בדיוק באותה סובלנות שהוא חש כלפי דעתו שלו – ובבקשה שימו לב לכך! – אז ורק אז הוא רוכש את הגישה החברתית הדרושה כדי לחוות בעולמות העליונים את מה שקודם לכן היה בגדר ידע תיאורטי.

בסיס מוסרי זה חיוני לפיתוח יחס נכון כלפי הממלכות העליונות. שורש החיכוכים שתיארתי כמאפיינים את החברות שאנו דנים בהן, הוא העובדה שכשאנשים שומעים דברים מרעישים, כגון הידיעה על הגוף האתרי, האסטרלי והאני של האדם, הגוף הפיזי וכולי, הם מקשיבים להם בגלל הסנסציה; אבל הם אינם משנים את נפשם, כי עליהם לשנותה אם ברצונם לחוות את המציאות הרוחית באופן שונה מהאופן שהם חווים בו כיסא או שולחן בעולם הפיזי, ואדם חווה אפילו אובייקטים אלו באופן שונה בעולם הפיזי מאשר בחלומות. כאשר אנשים מחילים את הרגליהם הנפשיים על מה שנראה להם שהם מבינים מהתורות שעוסקות בעולמות העליונים, החיכוכים והאגואיזם מתפתחים באופן בלתי נמנע.

רק כשתופשים את טבעם האמיתי של העולמות העליונים, מבינים באיזו קלות שוקעות חברות שעוסקות בעניינים רוחניים בסכסוכים ובמריבות, ועד כמה נחוץ שנחנך את עצמנו לקחת חלק בקבוצות כאלה, תוך למידה של הפגנת סובלנות גדולה הרבה יותר כלפי הזולת ממה שאנו רגילים במצבים שונים בעולם הפיזי. כדי להיות אנתרופוסוף לא די לדעת אנתרופוסופיה באופן תיאורטי: הגישה הכללית שלנו צריכה להשתנות בדרכים מסוימות. יש אנשים שאינם מוכנים לעשות זאת. כתוצאה מכך אף פעם לא מבינים אותי כשאני אומר שקיימות שתי דרכים לעסוק בספרי גוף נפש רוח, לדוגמה. דרך אחת היא לקרוא או ללמוד אותו בגישה הרגילה ותוך יצירת השיפוטים שגישה זו מביאה עמה. באותה מידה אפשר לקרוא את גוף נפש רוח כפי שקוראים ספר בישול, חרף ההבדל באיכות. ערך החוויה זהה בשני המקרים, פרט לזה שקריאת גוף נפש רוח בדרך זו היא יותר בגדר חלימה מאשר חיים במישור גבוה יותר. כאשר חולמים על עולמות עליונים, לפיכך, האימפולסים שמקבלים מהם אינם פועלים למען האחדות וההרמוניה הגדולות ביותר, או למען הסובלנות הגדולה ביותר. חיכוכים ומחלוקות הולכים וגדלים תופסים את מקום האחדות, המגיעה כגמול על לימוד העולמות העליונים. זה הוא הגורם להתנצחויות בחברות המושתתות על שיטה זו או אחרת להשגת תובנה של עולם הרוח.

אמרתי קודם לכן שהשבילים השונים המתוארים חלקית בכיצד קונים דעת העולמות העליונים, מובילים אל עולם הרוח. כאשר אדם עוסק במרץ בחיפוש אחר ידע העולמות העליונים, נדרש ממנו פיתוח של גישה נפשית מסוימת, כפי שתבינו לאור ההסברים שנתתי בצמד הרצאות זה, גם אם בהקשר שונה במקצת. חוקר רוחי אמיתי נדרש לגישה נפשית מסוימת. אדם אינו יכול למצוא את דרכו אל האמת בממלכת הרוח בדרכים המתאימות לספֵרה זו, אם תשומת ליבו נתונה בלי הרף למתרחש בעולם הפיזי, אם עליו לעסוק בעניינים הדורשים חשיבה מהסוג המתאים לתחום הפיזי.

תסכימו איתי שאדם המדווח לחבריו על המתרחש בעולם הרוח בצורה אמינה, מי שקורא לעצמו בצדק חוקר רוחי במשמעות שהמדעים האחרים משתמשים במונח זה, זקוק לזמן רב למחקר. לכן תבינו שרק טבעי שגם אני זקוק לזמן כדי לערוך את המחקר שמאפשר לי להציג בהרצאותיי את האנתרופוסופיה, או מדע הרוח, מנקודת מבט מתרחבת והולכת.

אם האדם הולך בדרכו לבד הוא יכול לפנות זמן לכך בתוך מסגרת גורלו, כמובן. אדם שהוא חוקר רוחי אמיתי ורוצה לתת לזולתו דיווח מהימן על גילוייו בעולם הרוח, צריך, מן הסתם, לפתח הרגל להתעלם ממתנגדיו. הוא יודע שיש לו מתנגדים, אבל אינו מוטרד מן ההסתייגויות שלהם לדבריו; הוא יכול לחשוב על הסתייגויות אלו בעצמו. טבעי בשבילו ללכת בדרכו החיובית בלי להקדיש תשומת לב רבה להסתייגויות של אנשים אחרים, אלא אם כן קיימת סיבה מיוחדת לכך.

אבל כאשר אותו אדם מצטרף לחברה האנתרופוסופית, הוא אינו יכול עוד להחזיק עוד בגישה זו: בנוסף לאחריות שהוא חש כלפי האמת, יש לו אחריות נוספת בנוגע למעשיה של החברה, המשמשת לעתים קרובות כמכשיר לאמת, כפי שאומרים עליה. עליו לעזור לשאת בתחומי האחריות שלה. אפשר לשלב זאת במידה מסוימת עם גישה נכונה ביחס למתנגדים. עד לשנת 1918 מצב זה היה מקובל בחברה וגם עליי. הקדשתי תשומת לב מעטה ככל האפשר להתנגדויות, ופרדוכסלי ככל שזה נראה, עשיתי כך כתוצאה מאותה סובלנות שתיארתי. שאלתי את עצמי למה באמת עליי להיות חסר סובלנות ולסתור את יריביי ללא הרף. במהלך הטבעי של האבולוציה האנושית חוזר כל דבר למסלולו הנכון, בסופו של עניין. לכן אני יכול לומר שעד שנת 1918 זו הייתה שאלה מוצדקת, במידה מסוימת לפחות.

אבל כאשר החברה ממשיכה בפעילויות שהיא עוסקת בהן מאז שנת 1919, היא גם לוקחת על עצמה את האחריות עליהן. גורלן מתערבב בגורל החברה, וגורל החברה מתערבב בגורלו של החוקר הרוחי. בפני החוקר הרוחי ניצבת האפשרות לקבל עליו את נטל ההגנה העצמית מפני מתנגדיו – במילים אחרות, האפשרות לעסוק במידה רבה בעניינים המרחיקים אותו ממחקרו הרוחי, כי אי אפשר לשלב בין השניים – או להקדיש את הזמן למחקרו ולהותיר את הטיפול במתנגדים לאלה שקיבלו אחריות מסוימת על המוסדות המשניים. המצב בחברה שלנו השתנה בצורה יסודית מאז שנת 1919, וזאת מסיבות אנתרופוסופיות עמוקות. כיוון שחברים מסוימים המייצגים את החברה החליטו להשיק מוסדות אלו, ומכיוון שבבסיסם קשורים כל המוסדות האמורים לאנתרופוסופיה, הרי שהאנשים שצריכים להגן על בסיס זה כעת הם אלה שאינם צריכים לשאת באחריות מלאה לדיוק הפנימי של החומר, שמחקר אמיתי צריך להוסיף על ממצאיו הקודמים של המחקר הרוחי יום אחר יום.

חלק גדול ממתנגדינו הם אנשים בעלי משלח יד וייעוד מוגדרים היטב. ייתכן שהם למדו מקצוע מסוים שבו נהוג לחשוב על דברים בדרך מסוימת, לדוגמה. כשאדם כזה חושב באותה צורה מסוימת, אין לו כל ברירה אלא להתנגד לאנתרופוסופיה. הוא אינו יודע למה, אבל עליו להתנגד, משום שבאופן בלתי מודע הוא קשור בעבותות למקצוע שלמד ושהתנסה בו.

זה הוא ההיבט הפנימי של המצב. מנקודת ראות חיצונית, השאלה אם החברה האנתרופוסופית תפרח ותשגשג או תתנוון תלויה בהתמודדות עם מתנגדים אלה.

אבל המנהיגים האמיתיים של ההתנגדות יודעים היטב מה שהם עושים, כי יש בקרבם אחדים שמכירים מצוין את החוקים השולטים במחקר הרוחי, גם אם השקפתם על חוקים אלה ועל האנתרופוסופיה שונה. הם יודעים שהאמצעי הטוב ביותר למניעת שלווה מאדם אשר זקוק לה כדי לעסוק במחקר הרוחי הוא הפגזתו המתמדת בכתבים עוינים ובהסתייגויות. הם יודעים שהוא לא יוכל להקדיש תשומת לב להפרכת דבריהם וגם למחקרו. בהתנגדותם הם מנסים להערים מכשולים על דרכו. הטעם היחיד להתקפות בכתב הוא הפעולה העוינת. לאנשים שיודעים מה שהם עושים אין עניין מיוחד בתכנים של ספרים אלה, הם רק משמשים אותם ככלי נשק לניגוח החוקר הרוחי, ומכוונים במיוחד כדי להסיט אותו מדרכו ולאלץ אותו להגן על עצמו.

צריך להתבונן בעובדות אלו באובייקטיביות מלאה, וכל מי שרוצה להיות חבר בחברה האנתרופוסופית במלוא המשמעות חייב לדעת אותן. מובן שאנשים רבים כבר מודעים למה שאמרתי זה עתה. הצרה היא שחברים אחדים שיודעים על כך נמנעים באופן קבוע מהזכרת עניינים אלה מחוץ לחוגם.

זה זמן רב שהניסיון מראה שאי אפשר לקיים בחברה מהלך דברים כזה. החברה נוהגת להוציא לאור מחזורי הרצאות המסווגים "לחברים בלבד". כאן בגרמניה, ובוודאי גם בכל מקום אחר, אפשר לגשת לספרייה ציבורית ולהשאיל מחזורי הרצאות אלה. כל ההרצאות נגישות גם למי שאינם חברים. מן הכתבים של מתנגדינו אפשר לראות שהם נמצאים גם ברשותם, גם אם לפעמים קשה להשיג אותם. אבל אנשים מסוג זה אינם נרתעים מקשיים, כפי שקורה לעתים לאנתרופוסופים.

החשאיות והסודיות שחברות רבות מצליחות עדיין לשמור פשוט לא באות בחשבון בחברה האנתרופוסופית, בגלל אופיה המיוחד כמוסד המבוסס על התפישות המודרניות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כיוון שחבריה אמורים להישאר אינדיבידואלים חופשיים. החברים אינם קשורים בשום הבטחות; כדי להצטרף לחברה, די בכך שהם מחפשים בכנות אחר ידע. אין לי תשוקה להפוך את הסודיות למטרה. אם הייתי מעוניין בכך, מעולם לא הייתי מעלה את רעיון הקמת האיחוד החופשי של הקבוצות לצד החברה האנתרופוסופית הוותיקה. מבלי להטיל דופי באיש, היה צפוי שאיחוד כזה יפתח עוד ערוצים רבים לעולם ויאפשר יציאה של חומרים שהחברים הוותיקים יותר מאמינים שיש לשמור אותם בארון; אבל אנשים שאין בהם נכונות לראות את האימפולס הפנימי ביותר של האנתרופוסופיה פועל בהתאמה מלאה עם החשיבה והרגש האנושיים המודרניים ביותר, אינם יכולים להבין זאת. לכן הדבר המהותי ביותר הוא להבין מה הם התנאים המוקדמים הנדרשים לחברה כזו.

עכשיו אני רוצה להזכיר דוגמה שנלקחה מניסיוני שלי, אבל אין מטרתי להפגין יהירות מטופשת. בקיץ האחרון נתתי באוקספורד מחזור הרצאות על השיטות החינוכיות של בית ספר וולדורף.[1] לאחר מכן הופיע מאמר בכתב עת אנגלי. גם אם אינני יכול לצטט אותו מילה במילה, אתן את עיקר הדברים: המאמר פותח באמירה, שמי שנכח בהרצאות על החינוך באוקספורד מבלי שיהיה לו ידע מוקדם על ד"ר שטיינר ועל הקשר שלו לאנתרופוסופיה, לא היה יכול להבחין שהדברים באים מפיו של נציג האנתרופוסופיה. הוא פשוט חשב שהנואם מדבר על חינוך מזווית שונה מזו של המאזין.

נהניתי מאוד מתיאור זה, כי הוא מראה שיש אנשים שמבחינים במשהו שעומד לנגד עיניי תמיד, דהיינו לדבר בדרך שאינה מזוהה מיָדית עם האנתרופוסופיה. מובן שתוכן הדברים הוא אנתרופוסופי, אבל אי אפשר לקלוט אותו בצורה נכונה אם אינו אובייקטיבי. נקודת הראות האנתרופוסופית צריכה להוביל לא לחד צדדיות, אלא להצגת הדברים באופן כזה שכל פרט, ולו הקטן ביותר, יישפט לפי ערכו ולפי האמת שבו.

פעם, לפני מחזור ההרצאות באוקספורד ולפני שנכתב המאמר על אודותיו, ערכתי ניסוי שאולי לא ייראה לכם חשוב כלל. ביוני השנה נכחתי בקונגרס בווינה ונתתי שני מחזורי הרצאות שכללו 12 הרצאות.[2] השתדלתי שלא להזכיר את המילה אנתרופוסופיה באף אחת מהן, ואין למצוא אותה שם. לא תמצאו גם שום משפט כמו "השקפת העולם האנתרופוסופית מראה לנו את זה או זה". מובן שלמרות זאת – ובמיוחד משום כך – מה שהוצג שם היה אנתרופוסופיה טהורה.

אין בכוונתי לתת לאנתרופוסופים המלצה קפדנית להימנע תמיד מהשימוש במילה 'אנתרופוסופיה'. זה רחוק ממני. אבל זה הוא כיוון הרוח שתיתן לנו השראה לכינון יחסים נכונים עם שאר העולם. המנהיגים הפעילים בחברה צריכים לפעול בחופשיות ברוח זו; אחרת שוב יראו בי אחראי לדברים לא אנתרופוסופיים שנעשו בשם החברה, ואז תהיה לַעולם הצדקה מסוימת לבלבל בין גורם אחד לשני.

גם כאן צריך לתפוש את הרוח האובייקטיבית של האנתרופוסופיה בצורה נכונה, ומעל לכל, עליה להתגלות בדברים הנעשים. לשם כך עלינו ליזום תחילה מידה מסוימת של חינוך עצמי. החינוך העצמי נחוץ בחוגים אנתרופוסופיים; בשנים האחרונות נעשו שגיאות אינספור מפאת היעדרו, עם פתיחת המוסדות הנלווים התורמים לבעיה. אני אומר זאת בפשטות כעובדה אובייקטיבית, בלי כוונה להאשים מישהו באופן אישי.

כדי שהחברה האנתרופוסופית תפרח צריך כל אחד מחבריה לפתח מודעות מוחלטת לעובדות אלו. דבר זה אינו יכול להתרחש בתנאים החברתיים הנוכחיים, אלא אם כן ייעשה מאמץ לחולל שינוי נמרץ, אפילו אם מדובר רק בעשיית שימוש באמצעי תקשורת כמו עלוני הידיעות, שמרכזי הפעילות השונים של החברה יוצרים באמצעותם קשר בינם לבין עצמם. אבל שוב, הדבר ידרוש מכל חוג כזה, גם אם לא מכל חבר בתוכו, פיתוח של התעניינות חיה בענייני החברה כולה ובמיוחד בהמשך התפתחותה. עד כה עסקו בכך מעט מדי. אם החברה האנתרופוסופית לא הייתה קיימת, עדיין היו מן הסתם ספרי אנתרופוסופיה אחדים, אבל לא הייתה התעניינות באנשים הקוראים אותם, כפי שהחברה מתעניינת בהם. אנשים אלה היו מתפזרים ברחבי העולם כיחידים או כקבוצות על פי הקארמה שלהם, אבל לאיש לא היה שום קשר חיצוני איתם. החוקר הרוחי נמצא ביסודו של דבר באותו מצב, אפילו בחברה כשלנו כפי שהייתה עד שנת 1918. אבל המצב השתנה ברגע שהחברה קיבלה אחריות על דברים שקיימים במישור החיצוני.

אני מדבר על כל זה באופן ישיר הרבה יותר מכפי שדיברתי בהזדמנויות אחרות. כשנוסדו המוסדות המשניים אמרתי זאת בצורה זו או אחרת. מובן שאיני יכול ללחוש אותם באוזנו של כל חבר, ואינני יודע אם הייתה תועלת במעשה כזה. אבל החברה התקיימה והיו לה מנהיגים. היה עליהם לדאוג לכך שהתנאים בחברה יאפשרו את הכללת המוסדות השונים בתוכה, מבלי לסכן את המחקר הרוחי.

אכנה זאת בשם 'ההיבט השלילי של בניין קהילה', בניגוד להיבט החיובי שהצגתי אתמול. אני רוצה להוסיף שכל מי שמעוניין ביצירת קהילה מהסוג החיובי שתיארתי מהפרספקטיבה של התנאים המוקדמים לקיומה, צריך לפתח מודעות לדברים שדנו בהם היום בקשר לחייה ולהתקדמותה של החברה האנתרופוסופית. את כולם יש לקחת בחשבון כמי שמשפיעים על תחומים שונים של החיים האנתרופוסופיים.

הרשו לי להביא בהקשר זה דוגמה מאלפת. אני חוזר שוב לנושא הטראגי של הגיתהאנום החרב. בספטמבר ואוקטובר 1920 נערך בו קורס בן שלושה שבועות, הראשון מאותם קורסים שנקראים 'קורסים של בית הספר הגבוה'. אתמול תיארתי את הסגנון האמנותי המוגדר, תוצר הגישה האנתרופוסופית, שהגיתאנום נבנה לפיו. איך נוצר הסגנון הזה? הוא נוצר כתוצאה מן העובדה שאישים מסוימים, שאין די מילים בפי להודות להם, קיבלו על עצמם בשנת 1913 בניית בית המבוסס על הפעילות האנתרופוסופית המצומצמת שהתקיימה בזמן ההוא, ושהיה צריך להיות תולדה של האנתרופוסופיה, שוב במובנה המצומצם. הם רצו לבנות בית כדי להציג בו את מחזות המסתורין, בית לאמנות האוריתמיה, שרק נבטה אבל כבר הבטיחה רבות, ומעל לכל, כדי להציג את האנתרופוסופיה עצמה בתמונות הקוסמיות הנגזרות מהמחקר של מדע הרוח. זו הייתה כוונתי כאשר אישים אלה ביקשו ממני לנקוט יוזמה בקשר לכך. זו הייתה משימתי, הקמת בניין שמעוצב בסגנון אמנותי המתאים לעבודה שתיעשה בו. הגיתהאנום היה התוצאה.

בזמן ההוא לא היו בינינו מלומדים או מדענים. האנתרופוסופיה התקדמה צעדים אחדים בכיוון המדעי, אמנם, אבל תפקידי החברה עדיין לא התפתחו אז לכלל פעילות בכמה תחומים מקצועיים. מה שהתפתח מאוחר יותר נוצר כתוצאה טבעית מהאנתרופוסופיה, בדיוק כמו במקרה של הפדגוגיה של בית ספר ולדורף, הדוגמה הראשית של תהליך זה.

נוצר צורך למצוא סגנון אמנותי מתאים לכל התפתחות כזו. אני מאמין שסגנון זה התגלה בגיתהאנום. המלחמה גרמה לעיכוב מסוים בבנייה. בשנת 1920 נתתי את מחזור ההרצאות שציינתי זה עתה, לבקשת אנשי המקצוע, אשר הצטרפו בינתיים לחברה והיו תוספת מבורכת מאוד. הם ארגנו תוכנית והגישו לי אותה.

לפי אמונתי שורר בחברה האנתרופוסופית חופש מוחלט. אנשים מבחוץ חושבים ששטיינר הוא המחליט על המתרחש בחברה, אבל שטיינר מעולם לא העלה על דעתו את הדברים שמתרחשים פה רוב הזמן. החברה אינה קיימת בשבילי, מכל מקום; היא קיימת בשביל החברים.

באותו זמן לא הקדשתי את מלוא תשומת הלב לסדרת ההרצאות של ספטמבר ואוקטובר 1920 – זו היא רק עובדה, לא ביקורת – והרשיתי לעצמי להתבונן בעיצובו הפנימי של הגיתהאנום. ב'גיתהאנום וויקלי' תיארתי כיצד קווי הגיתהאנום ממשיכים את התנועות של האוריתמיסטים, למשל – אבל הכוונה המקורית הייתה שדבר זה יופיע בכל מקום שם. בחנתי בעין הפנימית שלי אם עיצוב הפנים, הארכיטקטורה, הצורות הפיסוליות והצבע משתלבים עם מה שהדוברים אומרים מעל הבמה, וגיליתי משהו שהאנשים לא הצטרכו להתמודד איתו באותו זמן, דהיינו, שכל דבר שאפשר לקרוא לו השלכה של השקפה אנתרופוסופית, כל דבר שמוצאו מהאנתרופוסופיה הטהורה, השתלב עם הגיתהאנום בהרמוניה נפלאה. אבל היה ניתן לחוש שסדרות הרצאות שלמות יתאפשרו רק כאשר יתווספו לגיתהאנום בניינים אחדים, שסגנון עיצובו של כל אחד מהם ישתלב בהרמוניה עם הלימודים והפעילות המיוחדת שיתקיימו בו. עלה בגורלו של הגיתהאנום לקחת חלק אמיתי בגורלה של החברה האנתרופוסופית במשך עשר שנים כמעט, ובאמצעות מעקב אחר אופן השתלבותו של הסגנון הארכיטקטוני עם המתרחש בתוך הבניין או חוסר השתלבותו עם הפעילות, ניתן לראות בנקל שייסוד לא אורגני התגנב לתוך הזרם הטהור המתמשך של התנועה הרוחית האנתרופוסופית.

אינני אומר זאת כדי להאשים מישהו או כדי לטעון שהיה צורך לעשות את הדברים אחרת; כל דבר היה צריך להתרחש כפי שהתרחש, באופן טבעי, אבל זה הביא לצורך אחר: לצורך בתחייה שלמה של הכימיה, הפיזיקה, המתמטיקה וכולי באמצעות האנתרופוסופיה, לנתינת הדעת לזינוק המהיר שעליה לעשות, כפי שתיארתי, וזאת משום שצורת ההתבוננות הרגילה בדברים פשוט אינה מספקת בסיס להצגת דברים אנתרופוסופית. אבל הזינוק קדימה לא היה תמיד ברור וגלוי. היה אפשר לחוש בחסרונו בבדיקה שערך לו הסגנון האמנותי של הגיתהאנום; בחברה האנתרופוסופית הוא מגלה את עצמו בתופעה של העננים המתקבצים ותלויים מעלינו בימים האחרונים. גורל מבורך ביותר הביא את המדע לתוך הזרם האנתרופוסופי, ואנו עומדים בפני משימה מיָדית ועתידית להקימו לתחייה באמצעות האנתרופוסופיה. לא נשרת שום מטרה אם נשקע בוויכוחים חסרי משמעות למיניהם; המשימה הדחופה היא לוודא שתחומי הלימוד השונים נולדים מחדש מתוך האנתרופוסופיה.

היה עלינו לעבור איכשהו את התקופה שבה תחליפים היו צו השעה. כתגובה על צורך שהתעורר במקום כלשהו התבקשתי לעתים קרובות לתת מחזור הרצאות לקבוצה זו או אחרת, בנושאים שהיה מוטב לחכות להתפתחותם העתידית אילו היו החיים האנתרופוסופיים מתפתחים בקצב נורמלי. ואז מחזורי ההרצאות הפכו זמינים. מלכתחילה היה צורך להשתמש בהם כאמצעי עזר ללידה מחדש של המדעים השונים באמצעות האנתרופוסופיה. דבר זה היה מונח ביסוד האינטרסים האמיתיים של האנתרופוסופיה, ואינטרסים אלו יכלו לחפוף את האינטרסים של החברה האנתרופוסופית בצורה מועילה.

אנשים צריכים לדעת את כל העובדות האלו. אתם רואים, ידידיי היקרים, במהלך סמינרים שנערכו פה ושם בחסותו של בית הספר הגבוה, ציינתי שוב ושוב את הבעיות הדורשות פתרון. בנאום האחרון שנתתי באודיטוריום הקטן בגיתהאנום, במהלך הקורס המדעי שהתקיים בסוף שנת 1922 ושהיה אמור להימשך עד שנת 1923, נתתי לאנשי הפיזיקה המתמטית משימה. דנתי בנחיצות שבמציאת נוסחה מתמטית שתבטא את ההבדל שבין החלל של חוש המישוש לבין החלל החזותי. עניינים דומים עלו בהרבה מקרים אחרים. התמודדנו עם בעיות דחופות רבות של התקופה, אבל היה צורך לפתור את כולן בדרך אנתרופוסופית לחלוטין ולהפיק ערך מכל קבוצה של אנתרופוסופים, ללא קשר לשאלה אם לחלל המישוש או לחלל החזותי יש משמעות כלשהי בעיניהם. לפעמים משהו שאולי רק אדם אחד בלבד מסוגל לעשות, יכול להועיל לרבים אחרים, אם ילבש צורה שונה במקצת.

הקשיים שהתרבו הם תוצאה של מה שעליי לכנות כצעדים המוקדמים מדי שנעשו מאז שנת 1919, ובמיוחד העובדה שאנשים יסדו מוסדות למיניהם אך לא המשיכו לקחת חלק באחריות עליהם – עובדה שיש להדגיש שוב ושוב. קשיים אלה הצמיחו את המצב הבעייתי שאנו מתמודדים עמו עכשיו, אבל אי אפשר לבוא בטענות לאנתרופוסופיה בשל אף אחד מהם. על מאזיניי האדיבים להיות מודעים לכך שאפשר לדייק ביחס לצמיחתו של כל קושי, וצריך להדגיש שמאוד לא הוגן להאשים את האנתרופוסופיה בכל הצרות הללו.

אני רוצה אם כן להוסיף לדיון בעניינים עמוקים אלה תיקון של משהו שנאמר מעל במה זו אתמול; זה מפריע לי בגלל המודעות שלי לדברים שנאמרו כאן. נֶאמר שהאנשים לא היו מודעים לכך שמתנגדינו עלולים להרוס את התנועה האנתרופוסופית. זה לא יקרה. ייתכן שאויבינו מייצגים את הסכנה החמורה ביותר לחברה האנתרופוסופית או לי אישית, וכולי – אבל התנועה האנתרופוסופית אינה יכולה להינזק; הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לה עקב ההתנגדות הוא האטת התקדמותה. בהקשר זה ובהקשרים דומים הצבעתי פעמים רבות על כך שעלינו להבחין בין התנועה האנתרופוסופית לבין החברה האנתרופוסופית. אינני אומר זאת משום שכבר לא צריך להביא בחשבון את החברה האנתרופוסופית, אלא משום שהחברה היא הכלי והתנועה היא התוכן. דבר זה נכון בנוגע לחבר הבודד כמו גם ביחס לחברה. גם כאן צריכות להתקיים בהירות מלאה ומודעות מלאה. אין לבלבל בין האנתרופוסופיה לבין החברה האנתרופוסופית. אסור להתעלם מן העובדה, שהחברים תפשו את ההתפתחויות שחלו בשלוש או ארבע השנים האחרונות כשילוב הדוק בין גורלה של האנתרופוסופיה לבין גורל החברה. שתיהן הפכו זהות כמעט, למראית עין, אבל יש להבחין ביניהן בצורה ברורה.

תיאורטית ייתכן שבית ספר ולדורף היה קם גם אם החברה לא הייתה קיימת. אבל במציאות זה לא היה מתרחש, כי לא היה מי שייַסד את בית הספר, ינווט וישגיח עליו. היגיון של ממש, ההיגיון של המציאות, שונה למדי משיקול הגיוני מופשט. חשוב שהחברים בחברה יבינו זאת. החברים צריכים להבין ולו רק במישור הרגשי, שהתובנה של העולמות העליונים צריכה להיבנות על המודעות לכך שהחוויה העל-חושית שונה מאוד מהחוויה בעולם הפיזי הרגיל. דבר מה בעולם הפיזי יכול להיראות נכון בדיוק כפי שתוכן החלום נראה נכון בעיני החולם. אבל העברת דברים מתוך חיי החלום לתוך מצבים של תודעת העֵרות היומיומית, היא תופעה מזיקה ולא נורמלית. באופן דומה מזיקה ההעברה של אמונות וגישות המקובלות בתודעת העֵרות הרגילה אל התודעה הדרושה להבנת עולם הרוח.

אני יכול לתת לכם דוגמה מאלפת. הילכדותו הנוראה של האדם המודרני באינטלקטואליות ובאמפיריציזם חיצוני, הובילה לכך שגם אנשים שאינם קשורים במיוחד למדע משתמשים בסיסמה 'הוכח את מה שאתה אומר!' מה שהם מדגישים זו דרך מסוימת של שימוש במחשבה כבמתווך. הם אינם יודעים דבר על הקשר המיָדי שיכולה נפש האדם ליצור עם האמת, על המקום שבו האמת נתפסת מיָדית כפי שהעין קולטת את הצבע האדום, כלומר, רואה אותו, לא מוכיחה אותו. אבל בתחום של ההיגיון והאינטלקט, כל צעד מושגי נוסף מתפתח מתוך הצעד שקדם לו. כשמדובר במישור הפיזי, כדאי להיות אנשים מבריקים שמסוגלים להוכיח כל דבר, ולהשתכלל בטכניקה עד כדי כך שהיא תפעל במהירות הברק. זה נכון כשמדובר במישור הפיזי, ונכון למדעים שעוסקים בו. לחוקר הרוחי כדאי לפתח יכולת מסוימת להוכיח עניינים בעולם הפיזי. אלה שמכירים מקרוב את המטרות העומדות בבסיס העבודה של מכון המחקר שלנו, יודעים שאנו משתמשים בטכניקה זו בכל פעם שניתן להשתמש בה. אבל הרשו לי לומר דבר מגוחך: האדם הופך לטיפש ביחס לעולם הרוח אם הוא ניגש אליו מתוך הלך הנפש של חובת ההוכחה, בדיוק כפי שהוא הופך לטיפש כאשר הוא משליך את המגמה שלו בחלום על תודעת העֵרות הרגילה: חובת ההוכחה איננה במקומה בעולם הרוח, ממש כמו שחדירת מצב החלום לתוך המציאות של תודעת העֵרות איננה במקומה. אבל בזמנים המודרניים הדברים הגיעו לנקודה שבה חובת ההוכחה של כל דבר נלקחת כמובנת מאליה. ההשפעה המשתקת של מגמה זו בתחומים אחדים מפחידה ממש.

הדת, אשר צמחה מתוך חזון ישיר, וצורותיה המודרניות כמו גם הישנות אינן בנויות על משהו המושפע מהוכחה אינטלקטואלית-רציונלית, הפכה בימינו לתיאוריה רציונלית מכורה להוכחה, ומוכיחה, באמצעות פעילותם של מפרשיה הקיצוניים ביותר, שכל דבר שנוגע לה הוא שקרי: כי בדיוק כשם שבאופן בלתי נמנע הופך האדם ללא נורמלי כאשר הוא מחדיר את חלומותיו לתודעת העֵרות שלו, כך הופך האדם בהכרח ללא נורמלי ביחסו לעולמות העליונים, אם הוא ניגש אליהם בדרך המתאימה למישור הפיזי. התיאולוגיה הפכה למדע ישומי שעוסק במה שעומד לפניו באופן מעשי בלבד, או לתחום טעון הוכחה, המתאים יותר להרס הדת מאשר לביסוסה.

אלו הם הדברים שחייבים להפוך לחוויה ברורה ומודעת בחברה האנתרופוסופית, ידידיי היקרים. אם זה לא יהיה כך, ייתכן שהאדם יתפוס את מקומו בחיים ובחברה האנושית כבעל תחומי עניין רבים ושונים, המתפקד בהיגיון בכל המישורים השונים, בעוד שלמן הרגע שבו האדם מעסיק את עצמו בעניינים של חוגים רבים, הוא אינו יכול להתקיים כאדם מבלי התפתחות רוחית.

החוקר הרוחי אינו צריך להישען על הוכחה במפגש עם מתנגדיו. כל התנגדות שהם עלולים להעלות למשהו מדבריי אפשר למצוא בכתביי, כי במקומות מסוימים הפניתי את תשומת הלב למצב הדברים והבאתי הוכחה פיזית המתייחסת לעובדה על-חושית. במקומות כלשהם בספריי אפשר תמיד למצוא גרסה הקרובה לזו של מתנגדיי במילים שלי עצמי, כך שברוב המקרים, כל מה שעליהם לעשות כדי להפריך את דבריי הוא להעתיק קטעים מתוך כתביי. העניין הוא שכל הפרטים האלה צריכים להפוך לחלק מהמודעוּת של החברים, ואז יהיה להם מדרך רגל יציב בחברה. אם תעסיקו את עצמכם בהשקפה האנתרופוסופית תמצאו מדרך רגל יציב, לא רק בעולם הפיזי אלא גם בכל העולמות הקיימים.

האימפולסים האנתרופוסופיים ינבעו אז גם מן היכולת לאהוב את הזולת ומכל דבר אחר המוביל להרמוניה חברתית ולדרך חיים חברתית באמת. לא יהיו עוד סכסוכים ומאבקים, מחלוקות וניתוק יחסים בקרב האנתרופוסופים; אחדות אנושית אמיתית תשרור ביניהם ותגבר על כל בידוד חיצוני. גם אם יקבל אדם את התצפיות שנעשו בעולמות העליונים כאמת, הוא לא ישוטט בעולם הפיזי כחולם; הוא ישתייך אליו כאדם העומד על האדמה בשתי הרגליים, כי הוא יאמן את עצמו להפריד בין שני הדברים, בדיוק כפי שבחיים הרגילים יש להפריד בין חווית החלום לבין המציאות הפיזית.

הצורך העיקרי של כל מי שמתכוון לחבור עם הזולת בשותפות מלאה ואמיתית בתנועה האנתרופוסופית שבתוך החברה, הוא פיתוח גישה נפשית מסוימת, מצב תודעה מסוים. אם באמת נגרום לגישה זו ולתודעה זו לחלחל לתוכנו, נייסד קהילה אנתרופוסופית אמיתית, ואז גם החברה האנתרופוסופית תפרח, תיתן פרי ותגשים את הבטחתה.

—————————————————————————————————————————-

  1. יסודות ההוראה והחינוך בבית ספר ולדורף, אוקספורד 16-25/8/1922. יצא לאור בהוצאת "תלתן".
  2. המתח שבין מזרח ומערב, הוצאת הודר וסטוגטון, לונדון, 1963.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *