להתעורר בקהילה – 06

להתעורר בקהילה

רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 6

דורנאך, 27 בפברואר 1923

בניין קהילה אנתרופוסופית. הרצאה ראשונה בפגישה של מיופי הכוח.

הלך הרוח שבו אני פונה אליכם היום שונה מזה שפניתי אליכם בו בהזדמנויות הקודמות שבהן דיברתי כאן. מאז ערב ראש השנה בשנת 1922, מושפע הלך רוח זה מהצבעים העזים שעולים מתוך התמונה הנוראה של הגיתאנום הבוער. אין מילים היכולות לתאר את עוצמת הכאב והסבל שתמונה זו גורמת, באורח בלתי נמנע, לכל מי שאהב את הגיתאנום בגלל הקשר שלו לאנתרופוסופיה.

נדמה כאילו יש הצדקה כלשהי להרגשה שלתנועה רוחנית כמו שלנו אין סיבה אמיתית להצטער על אובדן הביטוי החומרי של ישותה. אבל במקרה של אובדן הגיתאנום, הדבר איננו נכון. עבורנו זה לא היה מבנה שרירותי. במהלך הקמתו, תהליך שנמשך עשר שנים כמעט, הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להסביר שמבנה שעשוי להתאים לשימוש כבית לתנועה רוחנית או לתנועה דומה אחרת, לא יתאים לתנועה האנתרופוסופית. כפי שאמרתי לעתים קרובות, אנו איננו רק תנועה רוחנית שמספר חבריה גדָל ושחברים אחדים בתוכה רוצים לבנות בית בסגנון קונבנציונלי זה או אחר. האנתרופוסופיה מושתתת על יסוד רוחי שאינו חד-צדדי, בין אם מבחינה רליגיוזית, מדעית או אמנותית. האנתרופוסופיה היא תנועה חובקת-כל, המרוכזת בהצגת כל פניהם של האידיאלים הגדולים של המין האנושי: המוסרי-רליגיוזי, האמנותי והמדעי. לכן אין כאן שאלה של הקמת בניין מסוג שרירותי כלשהו עבור התנועה האנתרופוסופית. עיצובו של הבניין צריך לנבוע מאותו מקור שהאידיאות האנתרופוסופיות מקבלות את צורתן ממנו, כביטוי לפרספקטיבה רוחית הנרכשת בשביל הידע האנתרופוסופי, ועליו להתבצע מתוך הרמוניה אמנותית עמו. במשך עשר שנים כמעט עבדו עמי חברים רבים שכם-אל-שכם בניסיון לשתף פעולה ולהדגים בכל קו בודד, בכל צורה ארכיטקטונית ופיסולית, בכל בחירה של צבע, את מה שזרם ממעיינות השפע של המחקר האנתרופוסופי, של החיים האנתרופוסופיים, של המטרה האנתרופוסופית. בכל זה לקחו חלק החברים, והבניין התחבר בצורה אינטימית עם המאמץ האמנותי והמדעי שבַתנועה. ידידים שנכחו במופעי אוריתמיה בגיתאנום לבטח חשו כיצד הצורות הארכיטקטוניות והקישוטים של האודיטוריום, לדוגמה, היו שרויים בהרמוניה עם תנועות האוריתמיה והגיבו להן. היה אפשר אפילו להרגיש שהתנועות של המבַצעים על הבמה נולדו מתוך צורות ארכיטקטוניות ופלסטיות אלו. כשמישהו עמד על הבמה ודיבר מליבו ברוח אנתרופוסופית אמיתית, כל קו וצורה הגיבו לדבריו ותאמו אותם. זו הייתה מטרתנו. מובן שזה היה מאמץ ראשון, אבל זו הייתה המטרה שלנו, והיה אפשר לחוש זאת. לאלו שעבדו בבניית הגיתאנום בדורנאך יש לפיכך תחושה, שכל הרגשות שהשקיעו במאמציהם עלו בלהבות בערב ראש השנה. זה היה הקשר האינטימי של הרגש והרצון האנתרופוסופיים עם צורות הגיתאנום – צורות שעוצבו באורח אמנותי לצורך התבוננות רוחית, ושלעולם לא יימצא להן תחליף בשום צורת מחשבה או מילים – וזה מה שהופך את צער האובדן שלנו עמוק לאין שיעור.

כל זה צריך להפוך לחלק מזיכרונותיהם של אלה שלמדו לאהוב את הגיתאנום ולהרגיש בקשר האינטימי שזה עתה תואר בינם לבינו. במובן מסוים עלינו לבנות לו מצבת זיכרון בליבנו. גם אם האינטימיות הגדולה של הקשר שלנו עמו היא הסיבה לכך שאנו חסרי מגן עכשיו, עלינו לבקש במרץ גדול יותר מחסה בליבנו, שיימלא את מקומו של זה שאבד לנו, לנסות כל אמצעי העומד לרשותנו, כדי לבנות מחדש בליבנו לנצח בניין זה שאבד לנו כמקור חיצוני של תמריץ וגירוי אמנותיים. אבל הלהבה האיומה, שכל הלהבות הקטנות יותר של ערב ראש השנה נשאבו לתוכה, נמצאת ברקע כל מאמץ שעתיד להיעשות בתחום האנתרופוסופיה. גם אם האנתרופוסופיה חיה, ורוחית לא נפגעה באש, ירדה לטמיון העבודה הרבה שהשקענו בניסיון להגשים אותה בעולם של ימינו.

ויחד עם זה אני מאמין שמה שעברנו כאן היכה שורש כראוי בלב חברינו, שהצער והכאב שחווינו יכולים להפוך לכוח שיתמוך בנו בכל פעולה שנפעל למען האנתרופוסופיה בעתיד הקרוב. בחיים קורה לעתים קרובות שקבוצת אנשים מוצאת עצמה פנים-אל-פנים נוכח אסון משותף, והיא מתאחדת כנגדו בדרך הנותנת לה כוח ומרץ להמשיך הלאה יחדיו בפעולה אפקטיבית משותפת. החוויה, ולא התיאוריות האפורות או המחשבות המופשטות, צריכה להיות המקור שנשאב ממנו את הכוח לעבודתנו האנתרופוסופית.

ידידיי היקרים, אני רוצה להוסיף הערות אלו להערות שכבר הערתי בנוגע לנושא שבחרתי לכנס זה, לתיאור התנאים שצריכים להתקיים לצורך בניית קהילה אנתרופוסופית. אני רוצה לצרף אותן לא רק משום שהן מכבידות על לבי, אלא בגלל שהן מצביעות על עובדה שכדאי להתמקד בה בימים הבאים. הַקרבה ומסירות רבות הושקעו בעבודה על הגיתאנום. האימפולסים שהקרבה ומסירות אלה נבעו מהם התקיימו בכל עת בשני העשורים של עבודתנו, בכל מקום שהאנתרופוסופיה חייתה בו באמת. הם נולדו בלבבות מלאים בהתלהבות מהאנתרופוסופיה, והגיתאנום היה תוצר של מעשים שעשו אנשים בעלי מודעות אנתרופוסופית. גם אם מסיבות שונות אנו חושבים כיום – עלינו לחשוב – כיצד יש לחדש את החברה, אל לנו לשכוח שהחברה קיימת כבר שני עשורים; שאנשים רבים חוו התנסויות גורל בעבודתם ובמאמציהם המשותפים; שהחברה אינה משהו שניתן לייסוד כל-כולו מחדש, כי היסטוריה, היסטוריה אמיתית, היסטוריה שאנשים חיו וחוו, לא ניתן למחוק. איננו יכולים להתחיל עכשיו משהו שהחל לפני עשרים שנה. עלינו להישמר מפני תפישות מוטעות כאלה בדיונים הנוכחיים. אין ספק שכל מי שמצא את דרכו אל החברה במשך השנים מבחין בשפע של ליקויים בתוכה, ובצדק. נאמרו כאן דברי אמת רבים וכבדי משקל בנושא זה. אבל יחד עם זה עלינו לקחת בחשבון את העובדה שהחברה היא אפקטיבית ושהיא עושה מעשים. אין שום ספק שיש בחברה די אנשים שיכולים לבטא את כובד צערם ויגונם במילים "כשנחרב הגיתאנום האהוב שלנו, חווינו את אובדנו במשותף".

יש הבדל בין אדם שהצטרף לחברה לא מזמן לבין מי שהצטרף אליה בשנת 1917, אדם שמלים נוגות אלו מביעות את יחסו אליה ונובעות מהתנסות עמוקה ורבת שנים בתוכה. דבר זה צריך להשפיע על הדיונים שלנו. הוא ישפיע רבות על מיתון הרגשות שיש לאחדים מחברינו סיבה טובה לבטא כאן. שמעתי מישהו אומר (ומובן שאני חש בצדקתה של הערה זו) "אחרי מה ששמעתי כאן אלך הביתה ולא אוכל להמשיך לדבר על האנתרופוסופיה כפי שהייתי רגיל לדבר עליה, כאשר עדיין חייתי באשליות". חלק מהמסר של משפט זה ייעלם אם נביא בחשבון כל מה שעבר על אנשים אלה, שהם אנתרופוסופים כבר שני עשורים, ואת מידת הסבל שהיה עליהם לסבול זה במחיצת זה לאחרונה. סבל זה הוא תוצר של חיים ארוכים בחברה האנתרופוסופית. נטל הדאגה שאנו עומסים על שכמנו כרגע אינו יכול למחות התנסות אנושית זו כולה; היא נותרה עמנו, ותישאר אפילו אם תארע תפנית גרועה עוד יותר. האם אפשר לשכוח את המעמקים לטובת פני השטח? אסור לזה לקרות בתנועה רוחית שנולדה ממעמקי לבבות אנוש ונפשותיהם. אי אפשר להגיד שהתנועה האנתרופוסופית משוללת שמש, אפילו אם לעתים מתחולל בה ליקוי חמה.

מובן שדבר זה אינו צריך למנוע מאיתנו לעסוק במצב שהכנס הזה מתמודד עמו, בדרך שתספק לאנתרופוסופיה שוב כלי מתאים בצורת חברה אנתרופוסופית אמיתית; אבל הצלחתנו בכך תלויה לחלוטין ביצירת האווירה הנכונה.

מובן שלא אוכל לסקור את המצב כולו היום, אבל בשתי ההרצאות שאתן אנסה לגעת כפי יכולתי במה שצריך להיאמר. יש דברים אחדים שלא אגע בהם, ויחד עם זה אני רוצה להדגיש במיוחד שני עניינים: את הצורך הדחוף בבניית קהילה בתוך החברה, ואת המקרה הסימפטומטי של כניסת תנועת הנוער הנפלאה לתוך התנועה האנתרופוסופית. אבל בעניינים אנתרופוסופיים עלינו לפתח השקפה שונה מזו ששלטת בכל מקום אחר. לא היה באפשרותנו לנקוט עמדה משמעותית כל כך עבור אנשים רבים, אם לא היינו רואים דברים באור שונה מזה שרואה אותם בדרך כלל העולם המודרני.

בניית קהילה! ראוי לציין שאידיאל בניית הקהילה צריך להופיע במיוחד בימינו. זה הוא תוצר של רגש עמוק ובסיסי שמצוי בקרב נפשות אנושיות רבות כיום, תוצר של תחושת יחס ברור ומוגדר בין אדם לאדם, הכולל אימפולס שקורא לפעילות משותפת.

לפני זמן מה באו אלי כמה תיאולוגים צעירים שהתכוננו להצטרף לכמורה. מעל הכול הם התמקדו בחידוש הדת, התחדשות שכוח כריסטוס אמיתי יחדור אותה לפני ולפנים, אשר תספק לבני זמננו את המענה שהם כמהים אליו אך אינם זוכים לו בווידויים המסורתיים כפי שהם כיום. הצעתי להם משהו שנראה לי חיוני להתפתחות תנועה כזו – מציאת שיטה מתאימה לבניית קהילה – וחשבתי על פיתוח יסוד רליגיוזי וכמורתי שיכול לאחד אנשים באמת. אמרתי לידידים אלה שקהילה רוחנית אינה יכולה להיבנות באפקטיביות בעזרת מילים מופשטות, באמצעות הדרשות הרגילות ושרידיו הדלים של הטקס האלוהי שמציעות רוב הכנסיות בימינו. המגמה האינטלקטואלית השלטת, המתפשטת לתחום הדת יותר ויותר, ממלאת חלק גדול מהדרשות של ימינו ביסוד רציונלי, אינטלקטואלי. אין בה דבר שיש בכוחו לאחד את האנשים: נהפוך הוא, זה מפלג ומבודד אותם, והקהילה החברתית מצטמצמת לאטוֹמים. מן הדין שכל מי שמבין שהיחיד יכול לפתח ערכים רציונליים ואינטלקטואליים בעצמו, יראה זאת בבירור ועל נקלה. אדם בעל רמה תרבותית מסוימת יכול לרכוש בהדרגה יכולת אינטלקטואלית מושלמת, ללא תלות באיש. הוא יכול לחשוב לבדו ולפתח את ההיגיון בעצמו; למעשה, הוא יכול לעשות זאת טוב יותר בעצמו. כשאדם עוסק בחשיבה לוגית טהורה הוא חש צורך להתרחק מאנשים. אבל הנטייה להיות לבד אינה היחידה בקרב האדם. המאמץ שאני עושה כאן היום, לשפוך אור על מה שנמצא בעומק הלב ומחפש אחר קהילה, נולד מן העובדה שאנו חיים בזמן שבו הטבע האנושי צריך לפתח את נפש התודעה, צריך להיות מודע מתמיד.

פיתוח יתר מודעות אינו זהה לפיתוח יתר אינטלקטואליות. יתר מודעות פירושו היגמלות מצורת חוויה אינסטינקטיבית בלבד, אבל כשמציגים את האנתרופוסופיה בפני הציבור יש לעשות כל מאמץ לתאר את מה שהגיע לרמה מודעת ברורה בכל חיותו האלמנטלית, להציע זאת בצורה חיה עד כדי כך, שאנשים יחושו בזאת כחוויה ורגש תמימים. עלינו לוודא שאנו אכן עושים כך.

בחיי אנוש יש סוג אחד של קהילה שכל מי שחי על פני הגלובוס מודע לה, דבר המראה שהקהילה היא עניין מובנה בתוך המין האנושי. זו היא קהילה מהסוג שהתרבות המודרנית ואפילו החיים הפוליטיים והכלכליים הקדישו לו תשומת לב רבה, אף שלעתים קרובות הם עשו זאת בצורה מכאיבה. יחד עם זה, יש פה סוג של שיעור שיש ללמוד, גם אם מדובר בשיעור פרימיטיבי.

בשנותיו המוקדמות של הילד מכניסים אותו לתוך קהילה אנושית ממשית בהחלט, ממשית ואנושית, קהילה שבלעדיה אינו יכול להתקיים. אני מתכוון לקהילת הדיבור האנושי. דיבור הוא צורה של קהילה שאפשר לומר שהטבע מציג בפנינו כדי שנתבונן בה. דיבור – ובמיוחד שפת אמנו – מובנֶה לתוך כל ישותנו בזמן שהגוף האתרי של הילד עדיין לא נולד בו, וזו היא חווייתנו הראשונה הנוגעת ליסוד בניית הקהילה. הרציונליזם של תקופתנו גורם לכך שגם אם לאנשים כיום יש תחושה מסוימת כלפי שפות ולאומיות, והם תופשים את העמים השונים בהקשר של השפה שהם דוברים, הם עושים כך מנקודת ראות פוליטית-תעמולתית, מבלי לתת את הדעת לתצורות הנפש העמוקות והאינטימיות המונחות ביסודן, להיבטים הכבירים של גורל וקארמה הקשורים לשפה ולרוח שמאחוריה, לכל מה שהוא גורם ממשי ומהותי לכך שבני האדם זועקים לקהילה. מה יהיה עלינו, אם נעבור האחד ליד השני מבלי לשמוע במילותיו של הזולת את הדהוד חיי הנפש, שאנו עצמנו מביעים באמצעות המילים שמשמשות אותנו? אם כל אחד יתַרגל מעט הכרה עצמית, נוכל ליצור תמונה מתאימה (שאין לי זמן לפתח עכשיו) שתמחיש את היותה של השפה בסיס לבניית קהילה ראשונית, פרימיטיבית.

אבל יש יסוד עמוק יותר לבניין קהילה מאשר שפה, גם אם אנו פוגשים בו לעתים רחוקות יותר. ברמה מסוימת, השפה האנושית היא באמת משהו שמאחד אנשים בחיי קהילה, אבל היא אינה חודרת לרמות העמוקות יותר של חיי הנפש. ברגעים מסוימים בחיינו על האדמה יש באפשרותנו להיות מודעים ליסוד אחר של בניין קהילה, המתעלה אל מעבר לשפה. האדם מרגיש זאת כאשר גורלו מזמן אותו יחד שוב עם אנשים שהכיר כילד. בואו ניקח דוגמה אידיאלית. אדם מוצא עצמו בשלב מאוחר בחיים – בואו נאמר, בשנות הארבעים או החמישים שלו – בחברת כמה מחברי נעוריו או ילדותו שלא ראה במשך כמה עשורים, אבל בילה איתם את חייו בין שנתו העשירית ועד לגיל עשרים. בואו נניח ששררה ביניהם ידידות טובה, פורייה, יחסים אוהבים. כעת דמו בנפשכם את משמעות הדבר עבור אנשים אלו, את החוויה המשותפת של סערת הנפש שהם חווים בזכות זיכרונות נעוריהם המשותפים. הזיכרונות נמצאים ברובד עמוק יותר ממישור השפה שהחוויות נמצאות בו. נפשות מרגישות קרבה אינטימית מיוחדת כאשר נוצר ביניהן קשר באמצעות שפת זיכרונות טהורה, גם כאשר החוויה הקהילתית שהן חולקות ביניהן קצרה למדי. כפי שכל אחד יודע מהתנסויות דומות, אין ספק שלא רק הזיכרונות מהדהדים בנפשם של הנוכחים ומעוררים מעמקי נפש אינטימיים כאלה בתוכם; זה משהו אחר. אין מדובר בתוכן הממשי של הזיכרונות המסוימים שעולים. חוויה קהילתית בלתי מוגדרת לחלוטין, ויחד עם זה מוגדרת מאוד, מתרחשת בו-בזמן בנפשות האנשים ויוצרת תחושת תחייה, פרטים לאינספור שחברים אלה חוו יחדיו ומותכים עכשיו לכוליות אחת, ומה שכל אחד מהם תורם כאשר הוא חודר לזיכרונותיהם של האחרים, הוא היסוד שמעורר את היכולת לחוות כוליות זו.

כאלה הם החיים על פני האדמה. כתוצאה מחיפוש אחר עובדה זו של חיי הנפש בתוך התחום הרוחי, אמרתי לידידיי התיאולוגים שאם רצונם בקהילה אמיתית לעבודה של התחדשות דתית, עליהם ליצור צורה חדשה של עבודת אלוהים, טקסים חדשים, המתאימים לתקופה שאנו חיים בה. שיתוף בחוויית פולחן מקדמת מטבעה את בניית הקהילה בנפשות בני האדם. התנועה להתחדשות דתית הבינה זאת וקיבלה את הפולחן. אני מאמין שד"ר ריטלמאייר אמר מילים כבדות משקל, כשהכריז מעל במה זו שהתפתחות כזו של קהילה יכולה בהחלט להיות אחד מן האיומים הגדולים ביותר על התנועה האנתרופוסופית מצד התנועה להתחדשות דתית: הפולחן מכיל יסוד בונה קהילה בעל חשיבות עצומה. הוא מאחד את בני האדם. מה בפולחן יכול לאחד אנשים נפרדים, שהאינטלקטואליות וההיגיון הפכו אותם לאטוֹמים, וליצור קהילה בוודאות? אין ספק שזה הדבר שחשב עליו ד"ר ריטלמאייר כעל האמצעי לבניית קהילה. מאחר שיצירת קהילה היא גם מטרתה של החברה האנתרופוסופית, עליה למצוא את דרכה שלה לבניית החברה כדי שהתנועה להתחדשות דתית לא תהיה איום בשבילה מבחינה זו.

מהו הסוד של גורם בניין הקהילה בפולחן שהתפתח בתנועה להתחדשות דתית, כשמטרה מסוימת זו עמדה לנגד עיניה?

כל דבר שמתבטא בצורות השונות של עבודת אלוהים, אם כפעולות טקסיות ואם במילים, הוא השתקפות, תמונה של חוויות אמיתיות: לא חוויות ארציות, כמובן, אלא חוויות אמיתיות – בעולם שבו עושה האדם את דרכו לפני לידתו; במילים אחרות, חוויות של מחציתו השנייה של השביל שבין המוות והלידה מחדש. זה הוא חלק הקוסמוס שהוא עובר משעת החצות של החיים שלאחר המוות ועד לרגע שבו הוא יורד שוב לחיים על האדמה. בממלכות אלו נמצאים היישויות, המראות והמאורעות המשתקפים בנאמנות בכל צורה אמיתית של עבודת אלוהים. מה חווה אם כן האדם בפולחן המשותף עם אנשים אחרים, שקארמה זו או אחרת חיברה ביניהם? כי הקארמה ארוגה באופן מורכב עד כדי כך, שאנו יכולים לייחס לה את כל פגישותינו עם אנשים אחרים. האדם חווה זיכרונות קוסמיים של קיום קדם-ארצי בחברתם. הזיכרונות צפים אל פני השטח של מעמקי התת-מודע של הנפש. לפני רדתנו לאדמה חיינו בחברת הזולת תקופת חיים קוסמית בְעולם שמופיע בפנינו מחדש בעת הפולחן. זה הוא קשר נפלא ועצום, שכוחו אינו במסירת תמונות בלבד; הוא נושא כוחות על-חושיים לתוך עולם החושים. אבל הכוחות שהוא מעביר הם כוחות שנוגעים באדם בצורה אינטימית; הם קשורים ברקע החוויתי האינטימי ביותר של הנפש האנושית. הפולחן שואב את כוחו המלכד מן העובדה שהוא מעביר כוחות רוחיים מעולם הרוח לאדמה ומציג מציאויות על-טבעיות, כדי שבני האדם החיים על האדמה יתבוננו בהן. בשיחות הרציונליסטיות אין מציאות כזו; השפעתן גורמת לאדם לשכוח את עולם הרוח, לשכוח אותו אפילו בתת-מודע של עמקי נפשו. בפולחן הוא רואה היישר לפניו תמונה חיה, רבת עוצמה, יותר מסמל בלבד. תמונה זו גם איננה דימוי מת; היא נושאת כוח אמיתי, כי היא מציבה בפני האדם מראות שהיו חלק מסביבתו הרוחית לפני שהתגשם בגוף ארצי. הכוח יוצר-הקהילה של הפולחן נגזר מהעובדה שהוא זיכרון משותף מקיף של חוויות רוחיות.

גם החברה האנתרופוסופית זקוקה לכוח כזה בדיוק, כדי לטפח קהילה בתוכה; אבל הקרקע שהכוח נובע ממנה אינה צריכה להיות זהה, במקרה של התנועה האנתרופוסופית, לקרקע של התנועה להתחדשות דתית. האחת אינה דוחה את השנייה; הן יכולות להתקיים זו לצד זו בהרמוניה מלאה, בתנאי שמרגישים נכונה את היחסים ביניהן.

אבל דבר זה יקרה רק אם נרכוש הבנה מסוימת בנוגע ליסוד נוסף של בניית קהילה, שניתן להכניסו לתוך חיי אנוש. הזיכרון מועבר לתוך מציאות רוחית וקורן אלינו מן הצורה שהפולחן לובש. הפולחן דובר אל מעמקים גדולים יותר מן האינטלקט: הוא דובר אל פנימיותו של האדם. ביסודו של דבר הנפש מבינה באמת את הדיבור של הרוח, גם אם דיבור זה עלול שלא להתקבל במודעות מלאה בחיים הארציים של ימינו.

כדי להבין את היסוד הנוסף שצריך למלא תפקיד מקביל בחברה האנתרופוסופית, אין די בהתבוננות בסודות השפה והזיכרון ביחסם לבניית קהילה; יהיה עליכם להתחשב גם בהיבט אחר של חיי אנוש. בואו נלמד את מצבו של האדם החולם ונשווה אותו לאדם שמבצע את פעילויות יומו בערנות מלאה.

עולם החלום יכול להיות יפה, נשגב, עשיר בתמונות ובמשמעות, ואף על פי כן הוא מבודד את האנשים כאן על האדמה זה מזה. האדם החולם נמצא בחלומותיו לבדו. הוא ישן וחולם, נמצא אולי בין אנשים אחרים, ערים או ישנים, שתוכן עולמם הפנימי לחלוטין אינו שייך למתרחש בתודעת החלום שלו. האדם החולם מבוּדד בעולם החלום שלו, ומבוּדד עוד יותר בזמן שהוא ישן. אבל ברגע היקיצה אנו מתחילים לקחת חלק מסוים בחיי קהילה. החלל שאנו והסובבים אותנו תופסים הוא אותו חלל; התחושה והרשמים שלנו ושלהם ביחס אליו דומים אלה לאלה. אנו מתעוררים לתוך סביבתנו המיָדית, לאותם חיים פנימיים שהאחרים מתעוררים אליהם. בעת היקיצה מתוך הבידוד של חלומותינו אנו מתעוררים, עד לנקודה מסוימת לפחות, גם אל הקהילה של חברינו בני האדם, ולו רק עקב השתייכותנו לעולם הסובב אותנו. אנו חדלים להיות נבדלים, סגורים ועטופים, כפי שקורה כשאנו שרויים בעולם החלום שלנו, גם אם חלומותינו יפים, נשגבים ומלאי משמעות. אבל כיצד אנו מתעוררים? אנו מתעוררים בשל השפעת העולם החיצוני, בשל האור הקורן, צליליו וחומו. אנו מתעוררים כתגובה לכל הרשמים השונים שעולם החושים מפעיל עלינו. אבל בחיי היומיום הרגילים אנו גם מתעוררים במפגש עם המאפיינים החיצוניים, הטבעיים, של אנשים אחרים. אנו מתעוררים לחיי היומיום במפגש עם עולם הטבע. הוא מעיר אותנו מן הבידוד שלנו ומציג בפנינו קהילה שבנויה מדברים שונים ומשונים. איננו מתעוררים עדיין כבני אדם כשאנו פוגשים את אחינו בני האדם ואת מה שמתרחש ביישותם הפנימית. זה הוא הסוד של חיי היומיום. אנו מתעוררים כתגובה לאור ולצליל ואולי גם לשימוש שמישהו עושה בכישרונו הטבעי באמצעות מילים שמחצינות את פנימיותו. בחיי היומיום הרגילים איננו מתעוררים במפגש עם המתרחש במעמקי נפשו או רוחו של מישהו, אלא באמצעות המפגש עם מאפייניו הטבעיים. מפגש זה הוא ההתעוררות השלישית, או לפחות המצב השלישי של חיי הנפש.

ההתעוררות מן המצב הראשון לשני מתרחשת עקב השפעת הטבע. ההתעוררות מהמצב השני לשלישי מתרחשת הודות לקריאה של היסוד הנפשי-רוחי בקרב אחינו בני האדם. אבל תחילה עלינו ללמוד לשמוע את הקריאה הזו. בדיוק כפי שאדם מתעורר בצורה הנכונה בחיי היומיום הודות לטבע הסובב אותו, כך אנו מתעוררים בצורה הנכונה במישור גבוה יותר במפגש עם הנפש-רוח של אחינו בני האדם, ממש כשם שאנו חשים אור וצליל עם ההתעוררות לחיי היומיום. בתודעת החלום המבוּדדת שלנו יש ביכולתנו לראות את התמונות היפות ביותר ולחוות את החוויות הנשגבות ביותר, אבל אין באפשרותנו לקרוא ספר, למשל, אלא אם כן מתקיים מצב לגמרי לא נורמלי. יחסינו עם העולם החיצוני אינם יכולים לאפשר דברים כאלה. גם אין ביכולתנו להבין את עולם הרוח, ולא חשוב כמה אידיאות יפות צברנו בזכות האנתרופוסופיה או מה היא מידת הבנתנו התיאורטית בנוגע לדברים כמו גוף אתרי וגוף אסטרלי. הבנת עולם הרוח מתחילה להתפתח רק כאשר אנו מתעוררים במפגש עם היסוד הנפשי-רוחי של אחינו בני האדם. זה המקום שבו נמצאת ההבנה האמיתית הראשונה של האנתרופוסופיה. עלינו לבסס את הבנתנו באנתרופוסופיה על מה שאפשר לכנות בשם 'התעוררות באמצעות המפגש עם הנפש והרוח של אדם אחר'.

הכוח הדרוש לשם התעוררות זו יכול להיווצר באמצעות החדרת האידיאליזם הרוחי לקהילות האנושיות. דיברנו הרבה על אידיאליזם בימים אלה, אבל בתרבות ובציוויליזציה של ההווה, דבר זה הפך נדוש ושחוק: אידיאליזם אמיתי קיים רק היכן שהאדם הופך את הכיוון – כאשר הוא מוריד את עולם הרוח אל האדמה בהצגת הפולחן; במילים אחרות, כשהוא הופך את עצמו במודע למי שמסוגל לרומם את מה שראה, למד והבין במישור הארצי, אל העל-חושי-רוחי, אל המישור האידיאלי. בשעת החגיגה של טקס הפולחן אנו מביאים את העל-חושי למטה, לתוך תמונה חדורה ברוח. אנו מרוממים את עצמנו ואת חיי הנפש שלנו אל המישור העל-חושי, כאשר ההתנסויות שלנו בעולם הפיזי נחוות באופן רוחי ואידיאליסטי עד כדי כך, שאנו חשים שחווינו אותן בעולם העל-חושי עצמו, ומה שאנו קולטים כאן בעולם החושים קם לתחייה לפתע באמצעות התעלות למישור האידיאלי. הוא קם לתחייה כשהוא חדור ברצוננו וברגש שלנו בצורה הנכונה. כאשר פנים ישותנו קורן רצון וחדור התלהבות, אנו נושאים את חווית החושים שלנו לאחר שעברה אידיאליזציה, בדיוק בכיוון ההפוך מזה שפנינו אליו כאשר גילמנו את העל-חושי בטקס הפולחן. בלי קשר לגודלה של הקהילה האנתרופוסופית, יש באפשרותנו להשיג את מה שאפיינתי, כאשר אנו מחדירים כוח חי לתוך האידיאות הרוחיות שאנו יוצרים; בצורה זו אנו מביאים את עצמנו למצב שבו יש באפשרותנו לחוות משהו מיסוד מעורר זה – משהו שאינו מסתפק באידיאליזציה של חווית החושים שלנו בשלב של מחשבה מופשטת – אלא מעניק לאידיאל חיים עליונים, שיש ביכולתנו לחיות בתוכם ולהפכם לדבר מקביל לפולחן, כשאנו מרוממים אותם מן המישור הפיזי למישור העל-חושי. יש לנו אפשרות להגיע למצב זה בחיי הרגש שלנו, כשאנו מחדירים כל דבר שאנו עושים למען האנתרופוסופיה ברגש שעבר ספיריטואליזציה כל-כולו.

אנו עושים זאת כאשר אנחנו חשים שהדלת שאנו עוברים בה ביראת כבוד בדרכנו לפגישה אנתרופוסופית, למשל, מקודשת בשל המטרה המשותפת שלשמה התכנסו הנאספים בחדר שהדלת מובילה אליו, ותהיה ההתרחשות שגרתית ככל שתהיה. עלינו לחוש שכל מי ששותף לנו בקבלה של האנתרופוסופיה, מצדד באותה גישה. אין די בשכנוע עמוק ומופשט בעניין זה; יש לחוות אותו מבפנים, כך שלא רק נשב בחדר שבו עוסקים באנתרופוסופיה, כקבוצה של יחידים הקולטים את הנקרא או את הנאמר וחושבים על כך. ישות רוחית אמיתית צריכה להיות נוכחת בחדר שבו עוסקים באנתרופוסופיה, וזו היא תוצאה ישירה של הדרך שבה קולטים את האידיאות האנתרופוסופיות. בפולחן הנחגג במישור הפיזי נוכחים כוחות אלוהיים בצורה שהחושים יכולים לתפוש. בדומה לכך עלינו ללמד את ליבנו, נפשנו והתייחסותנו הפנימית לקרוא לנוכחותה של ישות רוחית אמיתית בחדר שבו עוסקים באנתרופוסופיה. אנו צריכים לכוון את הדיבור, את ההרגשה, את החשיבה ואת האימפולסים של הרצון למטרה רוחית, להימנע ממלכודת המופשט, כדי שנוכל להרגיש שיישות רוחית אמיתית מרחפת מעלינו, מתבוננת ומקשיבה. עלינו לחזות מראש שנוכחות על-חושית תגיע לשם בזכות העיסוק שלנו באנתרופוסופיה. במצב כזה כל פעילות אנתרופוסופית תתחיל להיות הגשמה של העל-חושי.

כשחוקרים קהילות פרימיטיביות, מוצאים יסוד קהילתי נוסף ליסוד השפה. השפה ממוקמת בפלג גופו העליון של האדם, אבל אם נתייחס לאדם כולו, נגלה שהדם המשותף הוא הגורם המחבר בין הפרטים בקהילות הפרימיטיביות. קשרי דם יוצרים קהילה; אבל מה שחי שם בדם היא נפש העם או רוח העם, שאינה נוכחת באותה דרך בקרב אנשים שפיתחו חירות. יסוד רוחי משותף חדר פעם לקבוצות בעלות קשרי דם משותפים, כשהוא פועל מלמטה כלפי מעלה. בכל מקום שדם משותף זורם בו בעורקיהם של מספר אנשים, ניתן להבחין בנוכחות של נפש קבוצתית.

חוויותינו המשותפות מושכות את רוח הקהילה האמיתית באופן דומה כאשר אנו לומדים אנתרופוסופיה בצוותא, גם אם ברור שלא הנפש הקבוצתית היא הפועלת בזרם הדם. אם נחוש בזאת, יהיה באפשרותנו ליצור קהילות אמיתיות.

עלינו להפוך את האנתרופוסופיה לממשית על ידי פיתוח מודעות לחיי קהילה אנתרופוסופיים: במקום שאנשים חוברים בו יחדיו לשם ביצוע משימות אנתרופוסופיות, שם הם חווים את ההתעוררות הראשונה שלהם באמצעות המפגש עם היסוד הנפשי-רוחי בחבריהם. בני אדם מתעוררים באמצעות המפגש עם בני אדם אחרים. כפי שכל אחד חווה חוויות חדשות במפגשיו עם הזולת וצומח מעט, כך מתרחשות התעוררויות אלה בצורה חדשה כל הזמן בשעה שאנשים נפגשים. ההתעוררויות עוברות תהליך של התפתחות ושגשוג.

כאשר תגלו את האפשרות שנפשות אנוש מתעוררות במפגש עם נפשות אנוש, ושרוחות אנוש מתעוררות במפגש עם רוחות אנוש, וכשתשתתפו במפגשים האנתרופוסופיים מתוך מודעות חיה לכך שרק עכשיו התעוררתם ואתם מתחילים לצמוח יחדיו ולהבין את האנתרופוסופיה – הבנה שיוצרת בסיס לקבלת אידיאות אנתרופוסופיות בנפש ערה, לא בנפש היומיומית הישֵנה ביחס לדברי העולמות העליונים – תרד רוח קהילה אמיתית אל המקום שאתם עובדים בו. האם יש אמת בכך שאנו מדברים על העולם העל-חושי, ויחד עם זה איננו מסוגלים להתעלות ולגלות מודעות לנוכחות הרוחית ולפולחן הפוך זה? דברים שברוח ניתן להבין כהלכה רק כאשר לא מסתפקים במושגים רוחיים מופשטים וביכולת לבטא אותם באופן תיאורטי, אלא כשמפתחים אמונה ודאית בכך שיישויות עליונות נוכחות עמנו בקהילה של רוח כשאנו עוסקים בלימוד רוחי. כלי מדידה חיצוניים אינם יכולים לבנות קהילה אנתרופוסופית. עליכם לדלות זאת מתוך עמקי המצולות של התודעה האנושית.

תיארתי חלק מן השביל המוליך למטרה זו, ומחר אמשיך לצעוד בו. תיאורים מסוג זה מכוונים להראות שהדבר החשוב ביותר לכל התפתחות של החברה האנתרופוסופית, הוא עיסוקה בתפישה אמיתית של האנתרופוסופיה. תפישה זו מובילה לא רק לאידיאות רוחיות אלא גם ליצירת קהילה עם הרוח; מודעות לשותפות עם עולם הרוח היא בעצמה כוח בונה קהילה. קהילות שנקבעו מראש על ידי הקארמה יצמחו במצב זה מתוך מודעות אנתרופוסופית אמיתית. בלתי אפשרי להצביע על כלי מדידה חיצוני שיכול למדוד הישג כזה, ואדם המציע כלי כזה הוא שרלטן.

במשך שני העשורים של ההתפתחות האנתרופוסופית התקיימה הבנה מסוימת בעניינים אלו, וחברים רבים הבינו אותם גם במובן הרוחי. ייתכן שאחזור לנושא זה ואדון בו בצורה מלאה יותר מחר, כשאמשיך בהגיגים אלו עד שאצביע על מטרה נוספת. כעת אני רוצה להוסיף רק מילים אחדות בנוגע לעניינים שאולי מעסיקים אתכם, לאחר ששמעתם את תיאורי על הבסיס הרוחי לחיי קהילה אנתרופוסופיים. מצב הדברים בתנועה האנתרופוסופית הצריך התייחסות, מצד אחד, כפי שאמנם עשיתי. החברה האנתרופוסופית יכולה להפגין רושם זה או אחר בשלב נתון, אבל האנתרופוסופיה אינה תלויה בחבָרות האנתרופוסופיות והיא יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי בהן. היא יכולה להתקיים בדרך מיוחדת, כאשר אדם אחד לומד להתעורר דרך המפגש עם זולתו, ומתוך התעוררות כזו מתרחשת יצירת קהילות: באמצעות שותפיו למפגש חווה האדם התעוררויות חדשות לבקרים, וזה הדבק המלכד קבוצות כאלה. ממשויות רוחיות פנימיות פועלות כאן.

החברה האנתרופוסופית צריכה להבין עניינים אלה יותר ויותר. כל שיקול דעת בקשר לטובת החברה צריך להיות חדור לעומק בכוחות השייכים לאנתרופוסופיה עצמה.

לאחר שהייה של שבועות בישיבות הכנה גדולות כקטנות לפגישות הצירים, ואחרי שהקשבתי לדיונים המזכירים את השיקולים הרציונליסטיים היומיומיים הרגילים שעוסקים בהם בפרלמנטים ובמועדונים, חשתי סיפוק עמוק במפגש עם אקדמאים צעירים. גם הם שקלו את הצעדים שיש לעשות. במשך זמן מה נסבה השיחה על עניינים חיצוניים, אבל כעבור זמן היא הפכה מבלי משים לדיון אנתרופוסופי אמיתי. התברר שהיבטים מסוימים של עניינים שנראו תחילה באור יומיומי, אפשרו טיפול אנתרופוסופי בלבד.

יהיה אידיאלי אם נעסוק במהלך תכליתי במקום לדשדש עם התיאוריות האנתרופוסופיות בדרך מעורפלת, מלאכותית ורגשנית, כפי שקורה לעתים קרובות. כנקודת ההתחלה ניקח את ענייני החיים הרגילים: הדיון צריך להוביל לסיכום שללא האנתרופוסופיה, איש לא יידע עוד כיצד ללמוד נושאים כמו פיזיקה וכימיה. רוח זו יכולה לשרת ולהדריך אותנו.

אבל שום פתרון לא יימצא עד מחר בערב, אם הדברים יימשכו כפי שהתנהלו עד לנקודה זו; הם יכולים רק להוביל לתוהו ובוהו עצום וטראגי. הדבר החשוב ביותר הוא למנוע דשדוש רגשני בכל עניין שהוא, ולחליפין למלא את ליבנו באימפולסים אנתרופוסופיים שהובנו בבהירות מלאה.

פני הדברים כרגע הם כאלה: אני רואה שתי מפלגות, שתי קבוצות נפרדות שיושבות בחדר זה, כשאף אחת מהן איננה מבינה את השנייה וגם לא מסוגלת לצעוד את הצעד הראשון הקטן לקראת הבנה הדדית. מדוע זה קורה? משום שצד אחד אומר דברים הנובעים בהכרח מניסיון של שתי עשרות שנים, כפי שהסברתי בקצרה קודם לכן, ואילו לצד השני אין שום עניין בניסיון זה. אינני אומר זאת בצורה ביקורתית, אלא בדאגה ובתחינה. בעבר היו מקרים שאנשים בעלי כוונות טובות, שבדרכם שלהם התלהבו מהאנתרופוסופיה באמת, קטעו את הדיונים הרציניים שלנו בהערות כמו "איזה עניין יכול להיות לנו בדיווחים אלה, כאשר הדבר החשוב עכשיו הוא ליידע אנשים בנוגע לסכנות הגדולות שעומדות בפני החברה?" מצד אחד אנו רואים כאן עניין בסיסי טבעי בחיי החברה האנתרופוסופית: אלה חיים בעלי אופי פמיליארי מסוים, ככל הנראה, אבל יש בהם גם מהיבטיה הטובים של הפמיליאריות. מצד שני אנו עדים לחוסר עניין בחיים אלה, ולחליפין לתפישה כללית בלבד של חברה אנתרופוסופית.

כרגע פני הדברים הם כאלה ששתי זוויות הראייה מוצדקות; הן מוצדקות עד כדי כך, שאם לא נתחיל במהרה בדיון שונה לחלוטין, הטוב ביותר שנוכל לעשות (ואני מבטא רק את דעתי האישית, כי החברה היא שתקבל את ההחלטה) יהיה להותיר את החברה הישנה כמות שהיא, ולייסד איחוד של קהילות אנתרופוסופיות חופשיות עבור אלה שרוצים במשהו שונה לחלוטין. כל מפלגה תוכל להמשיך אז בדרך המתאימה לה. תהיה לנו החברה הישנה מצד אחד, ומצד שני איחוד של קהילות חופשיות שהקשרים ביניהן הדוקים. שתי החברות יוכלו למצוא דרכים לעבוד ביחד. מוטב לפתור את הבעיה בדרך זו מאשר להמשיך במצב חסר התקווה, שיישאר כך גם מחר בערב אם הדיון יימשך כפי שהוא. אני מבקש מכם להכניס את השאלה הנוספת לסדר היום. השאלה היא אם אינכם מעדיפים למנוע את המצב המלאכותי שיתפתח כתוצאה מחיבור בין שתי הקבוצות, ולא משנה אם הדברים יישארו כמות שהם או יעברו שינוי. אם המצב יישאר בעינו וכל צד ימשיך שלא להבין את הצד השני, עדיף שנקים את שתי הקבוצות המוצעות בתוך תנועה אחת. אני אומר זאת בדאגה, בלב דואג מאוד; איש לא יכחיש שאני מבין את הדאגה בנוגע למשימה האנתרופוסופית שלנו ויודע מה פירוש הדבר לאהוב אותה. אבל מוטב שיהיו שתי אחיות מסורות, שכל אחת מהן הולכת בדרכה שלה ומאוחדת עם השנייה באידיאל משותף בלבד, מאשר להסתפק במשהו שיוביל שוב בזמן קצר למצב של תוהו ובוהו.

ידידיי היקרים, אסור לכם להתעלם מהעובדה שהיוזמות השונות הן שגורמות לצרות שלנו. יש לחשוב על כך בפרוטרוט ובבהירות הרבה ביותר. ברור שאינני טוען שהוועד הפועל המרכזי השיג הרבה יותר דברים חומריים מאשר זה שלפניו, כלומר לא יותר ממה שהשגתי אני כאשר פעלתי באופן דומה במרכז בתפקידי כמזכיר הכללי. אבל זו לא השאלה. השאלה האמיתית היא, מה היה צריך לקרות מבחינה אנתרופוסופית, אחרי שכל היוזמות התחילו כאן בשטוטגרט? יש לתת תשובה על כך. בנקודה זו איננו יכולים לבטל את מה שכבר נעשה. עכשיו שיוזמות אלה קיימות, עלינו לגלות כיצד ניתן לשמור על פריחתן ועל שגשוגן. אבל אם לא נצליח ללמוד כיצד לעשות זאת ברוח אנתרופוסופית, כפי שקרה בארבע השנים האחרונות, אם נכניס לתוך התנועה האנתרופוסופית יוזמות כגופים זרים, כפי שעשינו, היוזמות הקיימות מאז שנת 1919 יחריבו את התנועה האנתרופוסופית כולה. הן יחריבו כל ועד פועל מרכזי, ולא חשוב באיזה שם נקרא לו.

לכן עלינו לקיים דיון אובייקטיבי ולא אישי ולנסות להגיע לבהירות מסוימת ביחס לצורה שהחברה צריכה ללבוש, כעת כשהיא חובקת את כל המוסדות האלה, וביניהם בית ספר ולדורף הנהדר. עדיין לא נאמרה מילה אחת בנושא זה, כי אלה שמיטיבים לדעת את המתרחש בשטוטגרט, שומרים על שתיקה. אני רוצה במיוחד לשמוע מה יאמרו על כך שני החברים בוועד הפועל המרכזי [החברים בוועד הפועל המרכזי היו ארנסט אוּלִי, אמיל ליינאס וד"ר קארל אונגר]. (אינני כולל באמירה זו את מר ליינאס, החבר השלישי, שהיה היחיד שעזר לי במצב בעייתי ואשר ממשיך לעזור לי. למען שלומו אינני רוצה לראות אותו מתמסר לוועד הפועל המרכזי, אף שהדבר הולם אותו לחלוטין). אינני מתכוון לכך ששני אדונים אלה ייאלצו להגן על עצמם, אלא מבקש שיאמרו בפשטות מה הם חושבים בנוגע לעיצובה העתידי של החברה האנתרופוסופית, כלומר בנוגע ליכולת למזג את היוזמות הקיימות מאז שנת 1919; המשך פעולתן יהיה מעשה לא אחראי. איננו יכולים להשאיר אותן כפי שהן, כעת כשהן כבר קיימות.

אלה הן שאלות רציניות מאוד. עלינו לדון בהן באופן אובייקטיבי ובלתי אישי. כשאני אומר 'אובייקטיבי' אינני מתכוון לתקוף חבר כלשהו או חברים כלשהם בוועד הפועל המרכזי. לא ראוי לזלזל באיש, אבל לדעתי יש לדון בבעיות אלו, ששוב ביטאתי בצורה חריפה. אם צריך לייסד את שתי החברות המוצעות, הקבוצה שתהיה קבוצת ההמשך של החברה האנתרופוסופית הוותיקה תוכל לקחת אחריות על הפרויקטים שהחברה יזמה, ואילו הקבוצה האחרת, שאין לה עניין בהן, תוכל לפסוע בשביל אנתרופוסופי צר יותר.

זה מה שרציתי להציג בפניכם בקצרה. מחר בשתים עשרה אדבר בפרוטרוט על עניינים עסקיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *