להשתלב (ולהיות שותף פעיל) במעשה הבריאה

להשתלב (ולהיות שותף פעיל) במעשה הבריאה

מאת: אורי בן דוד

19.1.20

המאמר פורסם בגיליון אדם עולם מספר 66 ראו כאן

פעולת ההשתלבות האנושית

חזון ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז" – ש. טשרניחובסקי.

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה. אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי 'ואהבת לרעך כמוך'.

(הפתיחה של חזון יוזמת 'שיח ישראלי' – יוזמה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל)

אחת מתוך מגוון פעולות אנושיות, החומקת על פי רוב 'מעיני המתבונן' היא 'פעולת ההשתלבות'. וזאת, בין השאר, היות ואנו מוצאים את עצמנו משולבים 'מרגע לידתנו' במרקם חיים משפחתי, קהילתי. על פי רוב מתעוררת תשומת ליבנו ל'מאפייני פעילות ההשתלבות האנושית', כאשר נוצרים קשיים בתהליך ההשתלבות מסיבות שונות – תרבותיות וחברתיות, מקצועיות, בריאותיות או מכל סיבה אחרת. וקשיים אלו מעוררים שאלות: מדוע האדם לא הצליח להשתלב? האם ניתן לעשות משהו כדי לאפשר השתלבות מוצלחת יותר? אולי יש לחפש מקום אחר, מרחב שיאפשר את השתלבותו המיוחלת של אותו אדם בהוויית חיים קהילתית מתאימה?

שאלת אופי השתלבותנו כפרטים וכחברים בקהילות ומסגרות חברתיות בסביבתנו, עשוייה להתעורר מטעמים אקולוגיים. לדוגמא, בהקשר לנושא האקלים ולצורך הקיומי ליצור זיקה בריאה בין היצירה התרבותית האנושית על מגוון מרחביה, ובין המרקם האקולוגי העדין והרגיש – במקום מגורינו או, בראייה גלובאלית, ברחבי העולם (שהינו ביתנו הגדול).

נושא כתיבת מאמר זה הוא ההשתלבות האנושית הפעילה במעשה הבריאה'. במסגרת זו ניתן יהיה להתבונן בכמה מאפיינים של אותה פעילות, העשוייה לאפשר לבני האדם להגשים את שליחותם הייחודית עלי אדמות, ולממש את האידיאל הקהילתי 'ואהבת לרעך כמוך'.

תקופה זו בה חיים אנו, טומנת בחובה סכנות קיומיות, ובו זמנית, היא מעניקה לנו הזדמנויות שלא היו בעבר להעצמת היצירה התרבותית האנושית. לא ניתן למצוא בתקופתנו תשובות מעשיות לשאלות חיים, מתוך התבוננות ופעילות חלקית, חד-צדדית. ניצול משאבי טבע לסיפוק צרכים אנוכיים או הפניית תשומת לב חד-צדדית לחיי הנפש והרוח, תוך הזנחת הטיפול במרחב הקיום הארצי, בהוויית החיים האקולוגית, מובילה את האנושות אל פי תהום.

אנו נדרשים, תרתי משמע, לפגוש ולהכיר היטב את ישותנו 'הפנימית' ו'החיצונית', את הווית החיים 'הפנימית והחיצונית' של האדמה, את מרחבי היצירה 'הפנימיים והחיצוניים' בהם פועלות ויוצרות ישויות השותפות ל'מעשה בראשית'. וזאת, מתוך השתלבות של ממש במעשה הבריאה.

המילה הבוראת

"המילה הנושאת אותי ואותך

ואת כל הדברים,

אני נושא אותה ומטפחה".

אנגלוס סילזיוס (תרגום – צבי מדר)

בפתח ספר "בראשית" מובאת בפנינו תמונה חיה של תהליך בריאת האדם והעולם, בו משתקפת ובאה לידי ביטוי פעילותן של הישויות הבוראות. בהמשך, בעקבות 'פיתוי הנחש' ו'הגירוש מגן העדן', מתואר מהלך התעצמות הדרגתית של המודעות העצמית האנושית, תחילתה של יצירה תרבותית אנושית עלי אדמות. דרמת גורל אלוהית-אנושית מתהווה ומתרחשת לנגד עיננו.

כך מתחיל מסע אלוהי-אנושי-ביוגרפי על פני האדמה, בו צועדים יחדיו הבוראים והנבראים – מסע שעשוי לעורר שאלות יסוד בחיי בני האדם: שאלת זיקתם לישויות הבוראות ולעולם שאותו בראו. וכן, שאלת מעורבותם והשתלבותם במהלך יצירה זה.

בהקדמה לספר "אלפא ואומגה", שאותו כתב גאורג גלצר, כותב צבי מדר, מתרגם הספר: "דומה כי בכל תולדות האנושות לא היתה עוד תקופה, שבה נעשה שימוש כה רב במילים כבימינו. ועם זאת, נראה שאולי דווקא השימוש בהן ב"מדיה" לסוגיה, כמו גם במלל החולין היומיומי, שוחק אותן עד דק, משטח את השפה ומרדד את תכנייה.

מן העבר הרחוק מגיעות אלינו מסורות המעידות על תרבויות, שבהן התייחסו לדיבור ביראת קודש. "שפת הקודש" לעומת "שפת החולין" היא תזכורת קלושה לימי קדם אלה.

בתרבות העברית אפשר להתחקות על עקבות גלגולי 'הדבר', 'המילה', האומר' החל מספר בראשית. בריאת העולם מתוארת בתנ"ך כתוצאה של הדיבור האלוהי: "ויאמר אלוהים, יהי… ויהי… וירא אלוהים…", כלומר, האיכות הבוראת, ה"מולידה" את הבריאה, טמונה בדבר, במילה.

באשר לאדם – בטרם "הפרדת המינים" (בריאת חוה), האלוהים מעניקים לו את הכושר לקרוא שמות לבעלי החיים, כלומר, כמי שנברא בצלמם של האלוהים, ביכולתו לעשות לראשונה שימוש עצמאי בדבר, במילה, קודם לכל לא כמוליד, אלא כקורא בשמות. מיד לאחר מכן מתוארת בריאת חוה מצלע אדם – תהליך ש"סופו" ב"גירוש מגן העדן" והוא מביא בעקבותיו את כושר ההולדה של האדם ב"טבע הסופי", שכרוכים בו גם המוות והמחלות. ובשל הפרדת כושר הדימוי וההמשגה מכושר ההולדה, בכוחו של כושר הדימוי וההמשגה להתבטא ב"קריאת השמות" בלבד.

השימוש במילה 'ידיעה' לתיאורם של תהליך ייחוס השמות לתופעות ולהזדווגות המולידה, עשוי להצביע על האיכות הבראשיתית האחת, הנמצאת בבסיס שניהם.

שלב נוסף בהתרחקות דיבור האדם ממקורו אנו פוגשים בהמשך ספר "בראשית" בסיפור מגדל בבל: נאמר בו שבתחילה הייתה לכל בני האדם שפה אחת משותפת (לא "שפת אם" אלא "אם כל השפות"), וממנה נולדו שפות האדם לסוגיהן – ב"פעולת בלילה", ב"בבל" – מילים המפנות אותנו לשורש שממנו נובע גם הבלבול, הגורם לאי ההבנה ולאפשרות ההולכת וגדלה לטעות. מקורו של הבלבול הזה הוא ב"הבה נעשה לנו שם", כלומר בני האדם מתחילים לתפוס את ה"שם" – המושג – כמוסכמה אנושית בלבד.

לאורך התיאור התנ"כי של תולדות האנושות, שוב ושוב ממלא 'הדבר' (המילה) תפקיד מרכזי, כגורם הקורא את האדם לסדר, המחזיר אותו למוטב, אל תלם התפתחותו התקינה. וכש'הדבר' מוצא את ה"כלים" המתאימים לביטויו, מתגלה באמצעותם שמץ מעצמתו הבראשיתית: בדבר האל באמצעות שלוחיו, בברכות שמאצילות דמויות מובילות (ובניגודן – בקללות), בהשבעות ("שמש בגבעון דום…"), בדיברות ובדברי הנביאים.

התנ"ך מתחיל לרמוז גם על העתיד, שבו יהיה בידי האדם להקים בקרבו לתחייה את כוחה היוצר של המילה: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', 14).

תיאור בהיר ומרגש זה של צבי מדר ממחיש את מהלך היפרדות האדם ממקור הבריאה הראשוני, מ"הדבר", מ"המילה הבוראת" ובו-זמנית – את אפשרות שובה של האנושות אל מקור התהוותה, אל "מרחבי עולם השפה הבוראת", באמצעות גילוי מחודש של הכוח הבורא והיוצר הטמון כזרע במילים שאותן מדברים אנו, בני האדם.

העצמיות האנושית

"האוכל להרחיב את הנפש

למען תהיה מוכשרת

להתאחד בכוחות עצמה

עם דבר היקום הנובט בתוכה?

חש אני בליבי, כי עלי לאזור כוח

למען הכשר את הנפש

להיות מעטה נאות לרוח".

(ר. שטיינר, לוח השנה לנפש, שבוע שמונה עשר, תחילת חודש אוגוסט)

האנושות נמצאת אם כן במסע רוחני-ביוגרפי לגילוי עצמי ולידיעת העולם, בתהליך המשתקף ובא לידי ביטוי באמצעות מגוון זהויות עשיר, ובהן: הזהות המינית והמשפחתית, הרוחנית והתרבותית, הלאומית, המקצועית ועוד. יותר ויותר אנשים בזמננו, איש איש בדרכו הייחודית, מחפשים נתיב שיאפשר להם להשתלב כשותפים פעילים ביצירת התרבות האנושית, במסגרת אותן זהויות פרטיקולאריות.

בפתח ספרו 'העצמיות המשלבת' – להיות אינדיבידואל חברתי, בפרק שכותרתו "שלוש פרדיגמות של עצמיות", כותב ראובן שליב: "בביטוי "פרדיגמה של עצמיות" אני מתכוון לאופן טיפוסי בו אנו חווים את עצמנו – חושבים על עצמנו, מרגישים את עצמנו, בונים יחסים עם אחרים ופועלים בעולם "מתוך עצמנו". כולנו יודעים שקיימים אין ספור גוונים של חוויות, מחשבות, רגשות, שאיפות ודפוסי יחסים הקשורים בשאלה "מי אנו?" המשתנים בנפשנו ובפעולתנו המציאותית במצבים שונים של חיי יום יום.

בתוך שלל גוונים זה מסתמנים שלושה כיוונים מרכזיים. שני הראשונים מוכרים לנו יותר, הן בחיינו האישיים והן בהיסטוריה האנושית. פרדיגמה אחת בנויה על החוויה והמחשבה שאנו נפרדים מכל אדם אחר. זו הפרדיגמה המעניקה לנו את האינדיבידואליות או הייחודיות שלנו.

נקרא לה "העצמיות הנפרדת". השנייה בנויה על החוויה והחשיבה שאנו מהווים חלק משלם, שייכים למעגל אנושי רחב יותר מאישיותנו, שאנו מרכיב אחד בתוך שלמות קבוצתית. פרדיגמה זו מעניקה לנו את היסוד לנטיותינו החברתיות. נקרא לה "העצמיות השייכותית".

הפרדיגמה החדשה של עצמיות אנושית צומחת מהפרדיגמות הקודמות, המוכרות יותר, משלבת ביניהן ומתפתחת מעבר להן. מה היא יכולה להעניק לנו, ומהו הכוח שהיא עשוייה לתת לנו בהתמודדות עם האתגרים המרכזיים של זמננו – זהו נושאו של ספר זה."

מה הם אם כן מאפייני 'הפעילות האנושית המשלבת? אילו כישורים אנושיים עלינו לטפח ולפתח כדי שנוכל להשתלב היטב במגוון מרחבים בהם אנו חיים ויוצרים וזאת, תוך העצמת נוכחותנו האנושית הייחודית?

ניתן לאפיין את הפעילות האנושית המשלבת כיצירת זיקה בין ישויות וקטבים – יצירה המאפשרת לנו להנכיח את עצמיותנו במרחבי פעילות קהילתיים וכך, להיות שותפים לעשייה בעלת אופי חברתי, המעצימה את נוכחותנו האנושית. טיפוח יכולת לפעול מתוך הקשבה ולהאזין באופן פעיל, יסייע לנו ליצור מרחב השתלבות בריא ופורה בספירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית, במישור הפעילות החברתית והקהילתית וכן, במרחב היצירה הכלכלי והאקולוגי.

אכן, ישנו 'יסוד פרדוכסאלי' שדרכו עלינו לעבור בתהליך טיפוח 'יכולת ההשתלבות'. שכן, כאשר אנו פועלים, עלולה הנוכחות המועצמת של אישיותנו למנוע מן הרשמים 'המבקשים להותיר בנו רושם' לעשות זאת וכך, להקשות על השתלבותנו בסביבה בה אנו חיים ויוצרים. ואולם, כאשר מתפוגגת נוכחותנו האנושית ותודעתנו נתונה למחשבות חולפות ורשמים מעורפלים, אזי אין בנו הכוח הדרוש לפעולת השתלבות אנושית בריאה ופורייה.

תהליך השתלבות אנושי, מודע ויזום, נלמד ומתרחש אט אט, בהדרגה, בדומה למהלך הריון, לתהליכי צמיחה והתפתחות מקצביים (ריתמיים). פעילותנו העצמית, 'פעולת ההשתלבות' המודעת והיזומה, מאפשרת לנו להפוך בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהוויית החיים הרחבה והעמוקה בה אנו חיים ויוצרים. בו-זמנית, הופכים חיי הסביבה למרכיב אורגני מישותנו. אנו חווים עצמנו כישות אדם עולם, עולם אדם, ומפנים את תשומת ליבנו לתנועת המטוטלת הקצבית, בין אדם לעולם, בין עולם לאדם.

"לוח השנה לנפש" – השתלבות במעשה הבריאה באמצעות פרקי התבוננות פעילה

"האוכל לדעת את סוד ההוויה

שינחה את חדוות היצירה של נפשי?

מרגיש אני שהוענקה לי היכולת

לשלב בענווה

את עצמיותי

בעצמיות העולם".

(ר.שטיינר, לוח השנה לנפש, שבוע שלושים וחמש, תחילת חודש דצמבר)

המשבר האקולוגי הפוקד אותנו, ומתמקד בימים אלו ב'נושא האקלים', הינו תמרור אזהרה בוהק, העשוי לעורר בנו רצון להרחיב ולהעמיק את זיקתנו האנושית הפעילה והמעשית אל אחינו בני האדם, אל ישות האדמה, לעולם ישויות הטבע, ואל הווית החיים הרוחנית, הקוסמית.

כל מי שהתנסה בעבודה חקלאית, בעבודת האדמה, נתקל ודאי במילה 'לקלטר', שפירושה – לחרוש את האדמה עם תום הקציר, כדי שניתן יהיה להכינה לקראת הזריעה, בעונת הסתיו. המילה 'קולטורה' (תרבות) מוכרת ודאי לרבים מהתיאורים 'הססגוניים' של המאבקים העזים שהתנהלו בקונגרסים הציוניים הראשונים בסוף המאה התשע עשרה סביב 'שאלת הקולטורה' – שאלת אופייה התרבותי של 'מדינת היהודים' לעתיד לבוא.

רואים אנו אם כן, שמהלך יצירת התרבות האנושית המשתלב במעשה הבריאה, מתרחש בין שמיים לארץ, בין הארץ לשמיים, בין בני האדם היוצרים יחדיו תרבות אנושית-אלוהית בין שמיים לארץ.

בהקדמה למהדורה השנייה של "לוח השנה לנפש" שנכתבה בשנת 1918 ("לוח השנה לנפש" יצא לאור לראשונה ב-1912) כותב שטיינר: "למחזור השנה יש חיים משלו. נפש האדם מסוגלת לחוש חיים אלו ולהשתלב בהם. אם היא תאפשר לכוחות חיי השנה הללו, המשתנים מדי שבוע לפעול עליה, להותיר בה את רשמיה, היא עשוייה לגלות את מהותה העצמית האמיתית מתוך תהליך ההשתלבות במהלך השנה.

היא, הנפש, תרגיש שצומחים בה כוחות המחזקים אותה מבפנים. היא תיווכח לדעת כי כוחות אלו חפצים להתעורר בתוכה מתוך כוח השתלבותה בהוויית החיים הרוחית העמוקה של הקוסמוס, המשתקפת ובאה לידי ביטוי במהלך הזמן. כך היא תגלה את קיומם של 'חוטי גורל' עדינים אך רבי חשיבות, היוצרים זיקה אינטימית וחיונית בינה לבין העולם שאל תוכו נולדה."

ואכן, צעידה בנתיב התבוננות פעילה באמצעות הפרקים השבועיים ב'לוח השנה לנפש', מאפשרת את הכניסה לתהליך השתלבות פעילה וקשובה במעשה הבריאה – תהליך אין סופי המתרחב ומעמיק עם השנים.

לשאת את המילה בתוכנו ובינינו, ולטפחה

"כאשר קראתי בקול את המילה הראשונה בתורה – בראשית – הרגשתי שאני נישא אל תוך יקום קסום. חדווה אחזה בי כאשר הבנתי את הפסוק הראשון. 'אלוהים ברא את העולם בעשרים ושתים אותיות האלף-בית' – אמר מורי הראשון – 'טפלו בהן יפה והן תדאגנה לכם. הן תלכנה איתכם לכל מקום. הן תגרומנה לכם לצחוק או לבכות. הן תבכנה איתכם כשתבכו ותצחקנה איתכם כשתצחקו. ואם תהיו ראויים לכך, הן תפתחנה לפניכם מקדשים נסתרים במקום שבו הכל נעשה."

(אלי ויזל, 'כל הנחלים הולכים אל הים', עמודים 19-18). הציטוט מופיע בספרו של יואל רפל 'כל פרשה בתורה' – שיחות על פרשת השבוע. הספר יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בשנת 2011.)

התחדשות השפה העברית והפיכתה לשפה מדוברת, לשפה שדרכה ובאמצעותה נוצרת ומתעצבת היצירה התרבותית הישראלית בזמננו, פותחת בפנינו את האפשרות לשאתה בליבנו ולטפחה. "אלוהים ברא את העולם בעשרים ושתים אותיות האלף-בית" אמר מורו של אלי ויזל ז"ל, וביקש מתלמידיו שיטפלו בהן יפה.

מהלך לידתן של אמנות האוריתמיה והתחדשות אמנות עיצוב הדיבור והדרמה בתחילת העשור השני של המאה הקודמת מתוך מרחבי עולם המילה, 'הדבר', בהשראת האנתרופוסופיה, מעניק תמיכה מהותית וחיונית לתהליך התחדשות היצירה התרבותית האנושית בזמננו, להשתלבות מודעת ויזומה של יותר ויותר אנשים במעשה הבריאה. דרך הפעילות האמנותית, החינוכית והמרפאת המתאפשרת תודות לישות האוריתמיה, מתחדשת גם הזיקה החיה והמפרה אל המילה המדוברת, הבוראת, היוצרת. וכך, ניתן להרגיש ש'הגיע הזמן' להגשים ולממש – איש איש בדרכו הייחודית, את הדברים שנאמרו ונכתבו ב"ספר דברים": "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

מילותיו של א.ד. גורדון, מתוך מאמרו "עקירת שורשי הנשמה מן הטבע" חובקות ומכילות, מזינות ומשלימות את הדברים שנאמרו עד כאן, את הרוח השורה בהם וביניהם.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכל היה לא לפי מידותיך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכל… והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בנינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *