כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש – 04

כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש – 04

כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש

רודולף שטיינר

מחזור של שש הרצאות שניתנו בלייפציג

28 בדצמבר 1913 עד ל-2 בינואר 1914

GA149

תרגם מאנגלית:יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר כולו ראו כאן

הרצאה רביעית

31.12.1913

האפקט המאוחר של מאורע הכריסטוס המשולש בזמנים הפוסט-אטלנטיים. הכרונולוגיה בהשקפת העולם של זרתוסטרא. האסטרולוגיה במיסטריות המצריות והכלדיות. המטאורולוגיה בתקופה היוונית רומית. האלמנט הגיאולוגי אצל הנביאים העבריים

אתמול דיברנו על כך כיצד נעשו ההכנות לאשר היה צריך לבוא עבור האבולוציה של האנושות דרך מיסטריית גולגותא. דיברנו על שלוש החדירות של הכריסטוס לתוך ישות של ההיררכיות הגבוהות יותר, ובהופעה הנפלאה של אפולו היווני מצאנו הד לאשר התרחש בסוף התקופה האטלנטית, כהתגשמות מוקדמת ממרחק רב של מיסטריית גולגותא. כעת עלינו לשאול כיצד האפקטים של מאורעות אלה מתגלים באבולוציה של המין האנושי. תחילה יהיה זה הכרחי לומר משהו אודות האופי היסודי של תמונת העולם המופיעה בתקופות הפוסט-אטלנטיות כהד, או אפקט מאוחר, של מאורע הכריסטוס המשולש, משום שזה, כפי שראינו, הגיע לסיכום מסוים בסוף התקופה האטלנטית.

הבה וננסה להתבונן יותר עמוק לתוך התכונות היסודיות של תמונת העולם הזו. היא הופיעה כאפקט מאוחר בנפשות האנושיות של כל אשר תיארתי אתמול. תמונת עולם פוסט-אטלנטית זו היא באמת ההשתקפות של מאורע הכריסטוס המשולש בנפשות של האנושות הפוסט-אטלנטית. מנקודת ראות זו אנו צריכים לומר רק כמה מילים על התקופה הפוסט אטלנטית הראשונה. אנו יודעים שבמינוח רוחי היתה זו התקופה הפוסט-אטלנטית הגבוהה ביותר עד היום, אבל זה אשר הנפשות של הרישים הקדושים ותלמידיהם קיבלו ממנו חדר פחות לתוך המיסטריות שעליהן דיברתי אתמול.

התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה שתמונת העולם שלה מראה אפקט ישיר ממאורע הכריסטוס המשולש היתה זו שצמחה מהאימפולס הזרתוסטריאני. כעת עלי לציין במאמר מוסגר שעלי להשתמש במילים אשר – בגלל הדרך שבה משתמשים בהן היום – יש להן צליל יבש, מופשט, אפילו פדנטי. אבל חיפוש בנבכי השפה אינו מוצא מילים אחרות שניתן להשתמש בהן. ולכן אני רוצה לפנות אל נפשותיכם שיבינו בעזרת מילים אלו משהו הרבה יותר רוחני מכל דבר שהן יכולות לייצג עבור תורת הלימוד החרבה של זמננו.

מנקודת ראות רלוונטית לכאן, עלי לקשר את תמונת העולם הזרתוסטריאנית עם ‘כרונולוגיה’. מעבר לשתי הישויות, אהורה מצדאו ואהרימן, אל הפועלים בזמן – זרוון אקאראנה. על כל פנים, לא הזמן המופשט שאנו חושבים עליו היום, אלא זמן הנראה כישות על אישית חיה. מישות זו התקדמו השליטים של הזמן. ראשית כל האמסחאספאנ, הישויות הרוחיות המסומלות בחלל הקוסמי על ידי סימלי גלגל המזלות. דרך המספר שש – או שתים עשר אם אנו מונים את האנטיפודים שלהן – הן מושלות על האיזאדות, הערוכות מתחת להן ואשר מספרן 28-31. האיזדאות הן רוחות מסוג נמוך, משרתות של ישויות הזמן הגבוהות. הן מסדירות את הימים של החודש. התודעה הזרתוסטריאנית מתבוננת בהרמוניה הנפלאה הפועלת באמצעות כוחות והמסומלת באופן מספרי על ידי כל היחסים והצירופים הנוצרים מהשזירה של 28 ל-31 עם 12, היא מתבוננת לתוך כל הזורם לתוך העולם ומהדהד דרכו, משום שבתזמורת העולם האדירה הכלים נשמעים יחדיו בהרמוניה בתוך היחסים המספריים הללו. משום שתמונת העולם הזרתוסטריאנית מופיעה כעיקרון הסדר וההרמוניה בסדר הקוסמי. אני רוצה לתת רק רמז על היחסים הללו. ובגלל שבזה אשר ברא ומזין עצמו בבריאה, בזה אשר לוקח את תמונות העולם לתוכו, סופג אותן באופן זה ונושא אותן הלאה לשלבים גבוהים יותר – בגלל שזרתוסטריאני רואה ב’זמן’ משהו חי ועל אישי – כך אם נהפוך את הכינוי רוחי יותר נוכל לקרוא לתמונת עולם זו ‘כרונולוגיה’, ובו בזמן לחשוב על האל כרונוס האפוטרופוס של הזמן. כעת אנו מגיעים לתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית. אתמול תיארתי אותה כתקופה אשר בה הוצתה הדעת בנפשות האנושיות על ידי הכוחות שקרנו החוצה מהכוכבים. כאשר סודות העולם לא הובנו יותר רק כיחסים שבין שליטי הזמן בעולם העל-חושי, משום שהסודות נעשו גלויים בממלכת החושים, במהלכי הכוכבים, בחותמת של תנועותיהם בחלל הקוסמי, האדם יכול היה להבין כיצד הרמוניה ומלודיה בהתרחשויות הקוסמיות מובאות יחדיו לתמונה זו של העולם שלה אני קורא אסטרולוגיה. כך אסטרולוגיה באה בעקבות הכרונולוגיה. וכל דבר שהיה נגלה על ידי כרונולוגיה אותנטית ואמיתית של הזרתוסטריאניזם, ועל ידי אסטרולוגיה אותנטית ואמיתית של המיסטריות המצריות-כלדיות כל זה היה מופעל על ידי השפעת הסוד אשר בא לעולם דרך מאורע הכריסטוס המשולש לפני הקטסטרופה האטלנטית.

ומה בא לאחר מכן ביוון או בתקופה היוונית-רומית? מה שאני מתכוון לומר, נכון לא רק לגבי התרבויות היוונית והרומית, אלא גם לכל שאר אזורי אירופה. אתמול ניסיתי לתאר זאת דרך דוגמה אחת, אבל טובה עבור כל המערב. הבה וניזכר כיצד כיבדו היוונים את אפולו, ההשתקפות של הילד ישוע הנתני כפי שהיה בסוף התקופה האטלנטית. היה זה מן הצפון הקר, מארץ הקור, משם בא אפולו אל האורקל של דלפי. דרך הפיתיה, בקיץ, הוא אמר את הדברים החשובים ביותר שהיוונים קיוו לשמוע. בסתיו הוא חזר לארצו הצפונית. אנו מקשרים את המסע הזה של אפולו עם המסע של השמש. אבל זוהי השמש הרוחית המדברת דרך אפולו, והשמש הרוחית הולכת לצפון, כאשר השמש הפיזית הולכת לדרום. המיתוסים נראים כמלאים באין סוף חכמה, אם הם מתוארים באורו של אוקולטיזם אמיתי. אבל בהערצת אפולו היוונים לא הביטו על השמש כציונה הנראה בשמיים. אפולו לא היה אל השמש במובן זה. כאל המסומל באופן חיצוני על ידי השמש היה ליוונים את הליוס. היה זה הוא אשר כיוון את מהלך השמש בשמיים. אפילו אם ניקח רק את השמש הפיזית בחשבון, נמצא שהשפעתה על חיי האדמה אינה מוגבלת לאפקט הישיר של קרניה. השמש פועלת ראשית כל דרך האוויר והמים ואדי המים, וכך דרך האדים אשר (כפי שראינו) עלו מן המקום של המעין הקאסטאלי והתפתלו סביב על הגבעות השכנות כמו דרקון – הדרקון שנהרג על ידי ג’ורג הקדוש היווני. השמש פועלת בכל האלמנטים, ואחרי שהיא פועלת בתוכם, מרכיבה אותם, פעילותה פורצת החוצה מהם אל הישויות האנושיות, דרך המשרתים שאנו קוראים להם רוחות האלמנטים. באלמנטים רוח השמש חיה ופועלת, וזוהי הפעילות שהיוונים ראו באפולו שלהם.

כך, עבור היוונים, אפולו היה אל השמש, אבל לא הליוס שהוביל את מרכבת השמש דרך השמיים ובמידה מסוימת כיוון את הזמנים של היום. באפולו היוונים ראו את פעילות השמש באטמוספירה, וכשהם התכוונו לכך באופן רוחני הכתובת היתה אפולו. וכך היה הדבר עם אלים רבים וישויות רוחיות שאנו מוצאים במערב. אני יכול להזכיר רבים, אבל אנו צריכים להצביע רק על ווטאן עם צבאו הפראי, רץ דרך הסערה. באיזו צורה אם כן תמונת העולם- שעדיין מהווה הד של מאורע הכריסטוס המשולש – מופיעה בתקופה הפוסט אטלנטית הרביעית? שוב אני צריך להשתמש במילה יבשה ופדנטית. בעקבות האסטרולוגיה באה המטאורולוגיה. כרונולוגיה, אסטרולוגיה ומטאורולוגיה! עלינו רק להביא את ה’לוגיה’ לידי יחסים עם הלוגוס.

בזמן שכל זה היה בתהליך של הרס ברחבי העולם המערבי, משהו אחר זרם לתוך כל הציביליזציה הפוסט-אטלנטית. גם זה היה הד מאוחר של מאורע הכריסטוס המשולש, אבל הוא הגיע מכיוון אחר. ואלמנט רביעי זה, זרם באופן מקביל למטאורולוגיה של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, זה משהו שאני צריך שוב לציין אותו במילה יבשה ופדנטית: גיאולוגיה – אבל אני מבקש מכם שוב לשייך את ה’לוגיה’ ללוגוס. גיאולוגיה אם כן – היכן אנו פוגשים אותה?

ההתפתחות של הציביליזציה העברית העתיקה לעולם לא תגלה את הסודות המיוחדים לה, עד שלא תילמֵד כגיאולוגיה, במשמעות שאנו מיחסים למונח זה. כיצד נבוא לראשונה למעלת האלוהים, או עד לאל יהווה?21 אנו פוגשים אותו לראשונה כאשר הוא מקווה ליצור לתוך האדם משהו הלקוח מן האדמה עצמה. הוא מקווה להלביש בכיסוי חדש, כיסוי אדמה, את החלק של האדם שירד למטה מזמנים קדומים, משבתאי, שמש וירח. יהווה הוא בדיוק האל היוצר את האדם מתוך האדמה – כלומר, מתוך הכוחות והאלמנטים של האדמה. לכן החכמה העברית הקדומה, מזמן שידעה את האל יהווה, הפכה לגיאולוגיה. ותורה זו אודות האדם, שנוצר מהכוחות של האדמה, זו גיאולוגיה. האם אין האופי הגיאולוגי של התורה העברית הקדומה מופיע לפנינו בשמו של האדם הראשון, אדם – שנוצר מהאדמה! זוהי הנקודה המשמעותית שאנו צריכים לשמור לפנינו: בין עמים אחרים – העמים עם תמונת העולם המטאורולוגית, הבה ונאמר – בריאת האדם מתוארת באורח שונה, עם ההדגשה על נפשו. במסורת היוונית, לדוגמא, אנו רואים את פרומתאוס עסוק ביצירת האדם. אתנה נתנה את תמיכתה וגרמה לניצוץ מהגבהים הרוחיים שיתחבר עם האדם. פרומתאוס יוצר את הנפש בדמות סמלית של פרפר. האל יהווה יוצר את האדם מתוך האדמה. והוא, האל יהווה, שנעשה במהלך התפתחותו שליט האדמה, נושף מתוך החומר שלו נפש חיה לתוך האדם. כך יהווה מחבר עצמו דרך נשימתו עם אשר יצר מהאדמה. והוא שואף לשכון בצאצאיו, בתוך נשימתו החיה, באדם וביוצאי חלציו. כך החל מה שיהווה תאר כמפעלו לכסות את האדמה. וכעת אם נתקדם הלאה, הבה וננסה להביא לפני נפשותינו כל אשר נמצא בתנ”ך מקדמוניות העברים עצמם.

אנו יודעים והדגשנו זאת, שהאדמה פיתחה כוחות מסוימים. גיתה וג’ורדנו ברונו, בקרב אחרים, השוו כוחות אלה לאלו של נשימה פנימה ונשימה החוצה בישויות האנושיות. לאדמה יש כוחות של נשימה פנימה ונשימה החוצה הגורמים שפל וגאות, ההתרחבות וההצטמצמות של המים, הם כוחות אדמה פנימיים. אבל אלה אותם הכוחות אשר מדריכים את הירח במסעו סביב האדמה. באפקטים של המים אנו פוגשים בהתגלות של כוחות האדמה הללו. בממלכה הזו התנ”ך מציג בפנינו את המבול כמאורע החשוב שלאחר הבריאה של אדם ‘איש האדמה’. וכעת הבה נתקדם לזמנו של משה!

אם נתבונן במעשיו של משה באור נכון, נמצא אותם שייכים בקביעות לפעילויות של האדמה. משה הולך אל הסלעים עם מטהו ומוציא מהם מים, משה עולה אל ההר. מעלה ומטה, ההר קשור עם פעילות האדמה. משום שעלינו לחשוב על הר זה כעל הר געש, או לפחות כיורק אש. זה אינו סיני שבדרך כלל מדמים אותו; האדמה פעילה בתוכו. עמוד האש שבתוכו עמד משה דומה למה שקורה כאשר אנו מבעירים חתיכת נייר בגבעות הגופרית של איטליה ועשן עולה מעלה. כך עשן ואש, פעילות ארצית עולה מההר. ובפעילות ארצית היהודים תמיד ראו סמלים. מלפניהם הלך עמוד האש או העשן – פעילות ארצית! אנו יכולים לרדת לעומק לפרטים ובכל מקום נמצא שרוח האדמה שולטת בכל מה שמשה נותן כהתגלות של האל יהווה. מה שמשה מבשר זוהי גיאולוגיה!

ההבדל העמוק בין תפיסות העולם של היוונים והעברים לעולם לא יובן מבלי ההכרה שהתפיסה היוונית שייכת למטאורולוגיה והתפיסה היהודית לגיאולוגיה. היוונים חשו שהם חיים במרכזם של כוחות הנמזגים אל האדמה מהקוסמוס הסובב. נמזגים לתוך האוויר ומחלחלים לאטמוספרה. העברים חשו עצמם בקרבה רבה לכוחות העולים מתוך האדמה מלמטה וקשורים עם האדמה. כן, אפילו סבלם של העברים בא מהמדבר, היכן שכוחות האדמה מושלים. הגיאולוגיה שולטת בגורלם של העברים. גיאולוגיה, מבוטאת הפעם בפריון האדמה, היא אשר משכה אותם, דרך תיאורי המרגלים, אל הארץ המובטחת.

פאולוס ידע שהתודעה הזו של הקשר עם רוח-האדמה היא תוצאה של מאורע הכריסטוס הקדם ארצי, משום שהוא הראה שהיה זה הכריסטוס אשר הוביל את היהודים דרך המדבר וגרם למים לנבוע מהסלע. ואם נלך מן התנ”ך אל כמה מהאגדות העבריות המשמעותיות ביותר, נמצא אותן חדורות בגיאולוגיה, במשמעות המיוחסת לה כאן. כאן נאמר לנו כיצד יהווה, כאשר יצר את האדם מהאדמה, שלח מלאך לאסוף עפר בצבעים שונים מכל חלקי הארץ, כך שכל אשר שייך לאדמה צריך להימזג בלבוש של אדם. היום אנו חייבים לומר שיהווה נטל על עצמו דאגה גדולה למקם את האדם על האדמה כך שבישותו האמיתית הוא יהיה הנשגב שבפרחים, הכתר של הבריאה הארצית.

עבור הכלדיים, המצרים, הזרתוסטריאנים, היוונים, הרומאים והעמים האירופאים של מרכז וצפון אירופה, החלק החשוב ביותר של האדם היה החלק שבא מהעולם הרוחי. עבור היהודים האלמנט החשוב ביותר באדם היה קשור עם האדמה וכוחותיה. יהווה חש עצמו כאל ששלטונו שורר דרך האדמה.

כך אנו יכולים להעריך כמאורע החשוב ביותר בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית את ההופעה של הגיאולוגיה צד בצד עם המטאורולוגיה. והשתקפות רוחית נהדרת שלו באה לידי ביטוי בנבואה העברית העתיקה.

עבור מה נאבקו באמת נביאים אלה? הבה וננסה להביט לתוך נפשות הנביאים: של ישעיהו, ירמיהו, חזקיהו, דניאל, יואל, יונה וזכריה. אם ננסה לעשות זאת ללא משוא פנים, ללא מושגים מוקדמים, נמצא שהם השתדלו, ביסודו של דבר, להביא כוח נפש מיוחד להיותו ראש וראשון בנפש ולהכרית כוח נפש אחר. לא מכבר הערתי תשומת לבכם כיצד, בציוריו של מיכאלאנג’לו, שאותם תיארתי,22 הנביאים תמיד מצוירים יושבים כעטופים במחשבות עמוקות, במנוחה פנימית, כך שאפשר לראות שבחסידות שבנפשם הם קשורים דרך תהומות תת-ארציים עם הנצח. כניגוד להם מיכאלאנג’לו שם את הסיביליות, הפתוחות אל העוצמות האלמנטליות של האדמה. כך השיער של אחת הסיביליות נושב ברוח, אפילו האדרת הכחולה שלה גועשת ברוח, ותחת השפעתה של הרוח היא משמיעה את נבואותיה. אנו רואים סיביליה אחרת לכודה באש פנימית. במחווה דוגמטית טיפוסית של ידה אנו רואים את האש, האלמנט הארצי. אנו יכולים להתבונן שנית בסיביליות הללו אחת לאחת ונמצא שהן חיות במרכזם של הכוחות המשחקים לתוך נפשותיהן מהאלמנטים הסובבים של האדמה. הכוחות הסיביליאנים הללו, אשר, אם אפשר לומר זאת כך, שואבות לתוך נפשותיהן את הרוח של האלמנטים ומביאות אותה לידי ביטוי – אלו הם הכוחות אשר הנביאים היהודיים העתיקים רוצים להכניע. אם אתם קוראים ללא משוא פנים את כל ההיסטוריה של הנביאים היהודים, תמצאו שהנביא מכין עצמו – וזוהי המטרה של אימוניו – להכניע את הדחף הסיבילי ומונע אותו לתמיד מלפרוץ החוצה.

אפולו שינה את האימפולס הסיבילי של הפיתיה על ידי כך ששיקע עצמו בתוכה ודיבר דרכה. הנביאים רצו לדכא כל דבר פיתיאני בנפשותיהם, הם רצו לפתח רק את אשר עובד בכוח הבהיר של האגו. האגו אשר קשור יחדיו עם האדמה ושייך לה. האגו שהוא בן זוג רוחי של האלמנט הגיאולוגי. כיצד האלוהים מגלה עצמו באגו דרך רוגע שלוו, כאשר האלמנטים הסיביליים דוממים, כאשר כל מבוכה פנימית פוסקת, רק כאשר השקט מתגבר ומתבונן אל נחלתו של האלוהים – זהו מה שהנביאים היהודים רצו להראות, כך שגילוי הדעת שלהם יכול לנבוע מטבע של נפש, אשר תואם במעלה הגבוהה ביותר עם גיאולוגיה. כך המסר המעורר המגיע אלינו מהנביאים הוא כמו זרימה החוצה של האלמנט הגיאולוגי. ואפילו כאשר הדברים קורים באופן שונה לגמרי מאשר נובאו, מראה גם עובדה זו עד כמה צמודים הנביאים אל האלמנט הגיאולוגי. מלכות העתיד אשר תגאל את המלכות הקיימת עדיין נשארת בכל תופעותיה מלכות ארצית, גן עדן עלי אדמות. זהו בראש וראשונה מה שבישרו הנביאים, כה קרוב היו קשורים עם הגיאולוגיה.

האלמנט הגיאולוגי שבנביאים זרם אפילו אל הימים הראשונים של הנצרות, כאשר האנשים ציפו לא רק לשיבתו של המשיח, אלא גם שירד למטה מן העננים וייסד את מלכותו על פני האדמה. התכונה הפנימית האופיינית של התרבות היהודית תובן רק אם תילקח במשמעות הזאת של גיאולוגיה. זהו הדבר שאליו השתוקקו הנביאים ושירשו אותו בעמם – להכניע את האלמנט הסיבילי, יחד עם כל דבר שמוליך את הנפש למעמקים לא מודעים, ולהביא לידי גילוי של זה אשר חי באגו.

היחסים של כל העמים האחרים לאלוהיהם היו שונים מאלו של היהודים ליהווה שלהם. היחסים האחרים היו גזורים מראש; הם שיקפו את הגילוי של היחסים של האדם אל הרוחות של ההיררכיות הגבוהות במשך התקופות של שבתאי, שמש וירח. לעם היהודי היה האתגר של פיתוח יחסים השייכים במיוחד לתקופת האדמה. אבל כאשר האגו שואף להציג יחסים עם האל שלו, כיצד זה מוצא ביטוי? לא כהארה, כך שמוסר פורץ מן הפעולה של הכוחות האלוהיים בתוך הנפש, אלא כצו, כדיבר. הצורה של הצו שנמצאת בעשרת הדיברות מופיעה לראשונה בקרב היהודים – כמה הבלים שיאמרו אנשים אודות חוקים קודמים, חמורבי23 וכו’. איני יכול להיכנס עכשיו לתוך הסכלות של התורות המודרניות. הדיברות שהופיעו כאשר האגו עמד ישירות מול האל וקיבל מהאל את החוק, את הצו, שהאגו חייב ללכת בעקבות רצונו הפנימי – סוג כזה של צו אנו פוגשים לראשונה בקרב העם היהודי. וכאן, גם כן, אנו פוגשים לראשונה את האל נכנס לברית עם עמו.

האלים האחרים פעלו עם כוחות הקשורים תמיד לתחומי תת-התודעה של הנפש. הבה וניזכר כיצד פעל אפולו באמצעות הפיתיה, וכיצד אדם בדרכו לפיתיה הכין את עצמו, כך שהאל יוכל לדבר אליו. אפולו דיבר דרך חיי הנפש התת-מודעים של הפיתיה. בניגוד לכך האל יהווה מבטא את מצוותיו, כורת ברית עם עמו, מדבר ישירות לאגו שבנפש. והנביאים מיד מתמלאים בזעם אם קורה משהו שקורה לעתים קרובות ליהודים – אם ההשפעה של עובדי האלילים מתגברת אצל היהודים. שום כוחות תת-הכרתיים אינם מורשים להשפיע על היהודים; כל דבר צריך להישען על הברית עם האל ועיקרון החוק – זו היתה דאגתם המיוחדת של הנביאים. וכעת, הבה ונפנה מבטנו מעט אחורה, בעזרת ידע אוקולטי, על מה שכבר ניסינו לתאר.

אתמול למדנו להכיר את מעשה-כריסטוס המשולש אשר התרחש בזמנים הלמוריים והאטלנטיים. ראינו כיצד בשלושה מקרים הישות אשר הופיעה מאוחר יותר כילד נתן ישוע הוחדרה על ידי הכריסטוס, אבל בדרך כזו שלא התגשמה על האדמה אלא נשארה בעולמות הרוחיים. וכאשר אנו מסתכלים לאחור על מה שהתרחש אז, אנו חייבים לומר שמה שהוגשם בזמנים האטלנטיים זרם הלאה לתוך המזרח.

לדוגמה, אליהו היה אחד מן הנביאים – אבל באיזה מובן הוא היה נביא?[1]+ הוא משרתו של האל יהווה, אבל בנפשו חי הד ממאורע הכריסטוס המשולש. בנפשו מצוי הידע: “כנביא יהווה עלי להכריז מעל לכל שביהווה חי הכריסטוס אשר מאוחר יותר יגשים את המיסטריה של גולגותא; הכריסטוס אשר מוזג את השפעתו המתמשכת לתוך הקוסמוס באמצעות התנסותו השלישית בסוף הזמן האטלנטי.” אליהו הכריז על יהווה המלא בכריסטוס. כי כריסטוס באמת חי ביהווה, האל-יהווה, אבל כהשתקפות של עצמו. כפי שהירח משקף את השמש, כך יהווה שיקף את הישות שחיה אז ככריסטוס. כריסטוס גרם לישותו להשתקף מיהווה או האל-יהווה. אבל שליח כמו אליהו פעל באפקט-המאוחר של מאורע-כריסטוס המשולש; אנו צריכים לומר שאליהו הקדים את ישות נתן ישוע, אשר עברה באופן רוחי ממערב למזרח כדי למצוא את דרכו למהלך הציביליזציה ואז להיוולד כאחד מילדי-ישוע.

השפיעה של המטאורולוגיה, במיוחד כשהיא באה במגע עם הגיאולוגיה, הורגשה על ידי כל האנשים כמבשרת של דברים שיבואו. ואנו פוגשים בעובדה ראויה לציון שבאזור אשר נהיה מאוחר יותר כה חשוב עבור הנצרות התרחש אחד מסימנים מבשרים אלה. אנו רואים כיצד במקומות שונים ביותר באסיה הקטנה, וגם באירופה, נערכו פסטיבלים אשר היו כמו מבשרים של המיסטריה של גולגותא. הפולחנים של אתיס ואדוניס צוינו נכונה כבעלי אופי כזה. אבל אם נתבונן בפסטיבלים אלה כפי שהם באמת, נראה שהמאורע שהם מבשרים נמצא על המישור המטאורולוגי. האל שנרצח כאדוניס, ואשר קם שוב, לא נחשב כמתגשם בבשר. לסוגדים לו היה אל זה בראש וראשונה דימוי, תמונה; ולמעשה היתה זו תמונה של ישות מלאכית אשר הוחדרה בגבהים הרוחיים על ידי כריסטוס בסוף הזמן האטלנטי ונולדה מאוחר יותר כילד-ישוע נתן. זה היה גורלו של הילד-ישוע נתן שנחגג בפולחן של אדוניס ואתיס.

כעת נוכל לומר שהיה זה חלק של הקרמה של היסטוריית העולם – יתכן ותבקשו משהו נוסף מאחורי מילים אלו – שבמקום שבו מיקם התנ”ך, די בצדק, את לידתו של הילד-ישוע – בבית לחם – היה מרכז של פולחן אדוניס. בית לחם היתה אחד המקומות שבו סגדו לאדוניס. לאדוניס אשר מת וקם לתחייה נערכו כאן חגיגות לעתים קרובות, וזו היתה האווירה שהוכנה על ידי העלאת הזיכרון: פעם בגבהים הרוחיים היתה ישות שהשתייכה עדיין להיררכית המלאכים ואשר מאוחר יותר היה עליה לרדת לאדמה כילד-ישוע נתן; ישות אשר בסוף הזמן האטלנטי הוחדרה על ידי הכריסטוס. מה שקודם לכן נעשה עבור הרמוניזציה של חשיבה, רגש ורצון – נחגג בפסטיבלים של אדוניס. ובבית לחם, במקום שבו נחגגו הפסטיבלים של אדוניס, נולד גם הילד-ישוע נתן. ביחד, נשמעות מילים אלו קצת מוזר. אבל כאשר אנו מבקשים את מאורע-הכריסטוס המשולש, המאורע העל-ארצי שהקדים בשלוש הזדמנויות את המיסטריה של גולגותא, האם איננו רואים את כריסטוס עובר ממערב למזרח, למקום שבו היתה צריכה להתגשם המיסטריה של גולגותא? האם אין אנו רואים כיצד היה עליו לשלוח את שליחו אליהו, והאם אין אנו יודעים כיצד בהתגשמות הבאה שלו הופיע השליח שוב כיוחנן המטביל? והאם לא נאמר לנו על כך בהרמוניה נפלאה של מילים: “הוא שלח את מלאכו לפניו, לבשר על בואו?”[2]+ את זה אפשר לומר על יוחנן כמו על אליהו. או אולי אפילו יותר על אליהו, כפי שיובן על ידי אלו הזוכרים שאמרתי שאליהו נשאר בגבהים הרוחיים ופועל באמצעות נציג, כך שהוא עצמו לעולם אינו יורד לאדמה. אם אתם חושבים, על הביטוי, “הוא שלח את מלאכו לפניו”, זה אפילו נכון יותר לגבי אליהו מאשר ביחס ליוחנן. שליחים כאלו תמיד היו שליחיו של כריסטוס, אשר עבר ממערב למזרח.

וכעת הגיאולוגיה של היהודים הוחדרה על ידי הישות הרוחית שלמדנו לראותה כבעלת פעילות מיוחדת ביחס לאדמה. הגיאולוגיה נהייתה כריסטיאנית (Durchchristet). רוח האדמה נחוותה בדרך חדשה על ידי בני האדם; היה עליהם להיות מסוגלים לשחרר רוח זו, במובן מסוים, מהאדמה. אבל זה היה אפשרי רק אם בא הכוח שיכול לשחרר את רוח האדמה מכוחות האדמה. זה קרה כאשר ההילה של האדמה הוחדרה על ידי הכוח של הכריסטוס וכתוצאה מכך בא שינוי לאדמה עצמה. הכריסטוס נכנס לתוך הכוחות אשר האל-יהווה שיחרר ונתן להם אופי שונה.

מכל זה, אם נתבונן על כך לאחור, נוכל להבין מדוע נהיה ה’ער האציל’[3]+ לסמל הנראה של אפולו. עבור מי שמביא משהו ממדע הרוח ללימודי ממלכת הצומח, לער האציל יש קשר חזק עם התנאים המטאורולוגיים. הוא מעוצב ונבנה מתוך המטאורולוגיה. צמח אחר קשור הרבה יותר לאדמה; אפשר לומר שהוא ביטוי של הגיאולוגיה. אם מישהו באמת מרגיש כיצד חודר השמן לעץ הזית, כך שבנפשו שלו הכוחות האלמנטליים נסערים מן הדרך שבה העץ מרשה לניצן חדש להיות מורכב עליו ולפרוח שם – אז אפשר לחוש כיצד עץ הזית מוחדר בפנימיותו בשמן של האדמה. אפשר לחוש באלמנט הארצי פועם דרך השמן. וכעת תזכרו משהו שנגעתי בו בהרצאה השניה – שפאולוס קרא לבנות גשר בין הקדמוניות העברית והנצרות, בין גיאולוגיה וכריסטולוגיה. כפי שאמרתי, פעילותו של פאולוס השתרעה במרחב של עץ הזית. ואם אנו מבינים את אפולו באדים העולים מבקיעי ההר, וכיצד באמצעות האדים הוא נותן ההשראה לפיתיה ומדבר במילים אורקליות בדבר גורל אנוש, אז אנו יכולים גם לחוש כיצד הכוחות האלמנטליים זורמים מעץ הזית לתוך סביבתו, ואלו הם כוחות המוכרים לנפשו של פאולוס. אנו יכולים לחוש זאת במילותיו. הוא משקיע עצמו בגיאולוגיה כדי לחוש את הכוחות האלמנטליים בהילה של עץ הזית ולתת להילה של הזית לתת לו השראה במרחב גיאוגרפי זה שבו פעל.

כיום אנשים קוראים דברים אלה באופן יותר מדי מופשט. הם מדמיינים שדברים שנאמרו על ידי סופרים בעבר היו כה מופשטים, כה תלויים, רק במוח, כמו הדברים שנאמרים לעיתים תכופות על ידי מחברים מודרניים. אנשים אינם מבינים שלא רק הבנה ותבונה, אלא כל כוחות הנפש, היו קשורים במובן ארצי ראשיתי עם כל מה שנתן לאזור מסוים את חותמו המיוחד. היה זה עץ הזית שנתן חותמו לאזור של פאולוס. וכאשר פאולוס ביקש לרומם את הגאולוגיה היהודית מעלה לעצמו, אז הוא אמר – תחת השראת עץ הזית – את הדברים החשובים ביותר בקשר ליחסים של אדם מלא בכריסטוס לאנשים הרחוקים מכריסטוס. הבה ונשמע את המילים המוזרות שפאולוס השתמש בהן כשרצה להביא את הנוצרים הגויים לקשר עם היהודים. אין לקחת אותן באופן מופשט, אלא כמילים המרוממות מטבעות לשון חדשות ממעמקי נפשו, (אל הרומיים יא, 13-24) :

“כי אליכם הגויים אני מדבר וכפי אשר שליח הגויים אנוכי את שרותי אפאר: לו אוכל להקניא את בשרי ולהושיע מקצתם. כי אם געילתם רצוי לעולם מה אפוא תהיה אספתם הלוא חיים מן המתים. ואם התרומה קודש כן גם העיסה ואם השורש קודש כן גם הענפים. וכי נקפו מקצת הענפים ואתה זית היער הורכבת במקומם ונתחברת לשורש הזית ולדשנו. אל תתפאר על הענפים ואם תתפאר דע שאינך נושא את השורש כי אם השורש הוא נושא אותך. וכי תאמר הלא נקפו הענפים למען אורכב אנוכי. כן הוא המה נקפו על אשר לא האמינו ואתה הנך קיים על ידי האמונה אל תתגאה כי אם ירא. כי האלוהים אם לא חס על הענפים הנולדים מן העץ אולי לא יחוס גם עליך. לכן ראה נא טובת אלוהים וזעמו זעמו על הנופלים ועליך טובתו אם תעמוד בטובתו ואם אין כי עתה גם אתה תיגדע. וגם המה אם לא יעמדו במרים יורכבו כי יכול האלוהים לשוב להרכיבם. כי אם אתה נגזרת מעץ אשר הוא בטבעו זית יער והורכבת שלא כטבע בזית טוב אלה היוצאים ממנו על אחת כמה וכמה שיורכבו בזית שלהם!”

כך כתב הוא אשר מחר נוסיף ונדבר עליו, ונראה כיצד לקח את מה שהיה עליו לומר מהגיאולוגיה היהודית ושרטט תמונה נפלאה של הכוחות האלמנטליים שעלו מן האדמה ומשלו בעץ הזית.

—————————————————————————————————

  1. + על הנושא של הנביא אליהו, ראה הבשורה של מרקוס (הרצאות 3 ו-4), והבשורה של לוקס (הרצאה 6) – יצאו בעברית בהוצאה פרטית.
  2. + “הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני” (מלאכי ג/1)

    “כי זה הוא אשר כתוב עליו הנני שולח מלאכי לפניך ופנה דרכך לפניך” (מתי יא/10)

  3. + הכינוי העממי של הער האציל הוא דפנה (הערת המתרגם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *