רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך ובאזל

22 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919

GA187

תרגם מאנגלית: עמרי כפיר

תודה לעמרי כפיר על תרומת ההרצאה לארכיב!

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן

הרצאה רביעית

דורנאך, 27 בדצמבר 1918

האבולוציה של הכריסטיאניות מהמיסטריות של הזמנים הפרה-כריסטיאנים.

בניית עקרונות ההתקדשות המודרנית

ניסינו, לפני יומיים, להצביע על האימפולסים מהם התפתחה הכריסטיאניות. יכולנו לראות איך האני האמיתי של הכריסטיאניות, המהות של הכריסטיאניות, התגשמה, כביכול (אפשר לומר זאת, כמובן, רק בדרך ההשאלה) בשלושת האלמנטים: הנפש היהודית, הרוח היוונית והגוף הרומאי. כדי שנוכל להחיל את המחשבות הללו על ההווה, נמשיך היום מעט הלאה וננסה לזכות בכמה הצצות על הישות הפנימית של הכריסטיאניות.

אם אנחנו רוצים לעקוב אחרי התפתחות הכריסטיאניות, עלינו להראות באיזה מובן היא התפתחה מהמיסטריות הפרה-כריסטיאניות (תוכלו למצוא את זה בספרי “כריסטיאניות כעובדה מיסטית“^[1]). היום לא קל לדבר על הטבע הכללי של המיסטריות, מכיוון שבמהלך האבולוציה של האנושות, כפי שהתרחשה בהתאם לחוקיות הקוסמית, הגיע העידן – שאנחנו עדיין במהלכו – שבו המיסטריות התדרדרו. הן לא יכלו יותר לשחק את התפקיד אותו הן שיחקו בזמן שהכריסטיאניות התפתחה מתוכן – כמו גם מדברים אחרים. יש סיבה טובה להתנוונות המיסטריות בזמננו; נוכל להיכנס לכך בשיחתנו היום ובימים הבאים. נוכל גם לראות באיזו דרך המיסטריות מיוסדות מחדש.

אם כן, ראשית אדבר על הזמנים הפרה-כריסטיאנים. בואו נאמר שנתחיל עם העידן היווני הפרה-כריסטיאני ועם העידן המצרי-כלדי, הפרה כריסטיאני. מה שמשך אנשים לחפש אחר המיסטריות באותם זמנים עתיקים היה: האופן בו תפסו את העולם הכריח אותם להאמין שהעולם שהם ראו כנפרש סביבם לא היה למעשה העולם האמיתי, אלא עליהם למצוא את האמצעים לחדור אל העולם האמיתי. כשהם עמדו בפני החידות הגדולות של הידע, הייתה להם תחושה חזקה של ביטחון בעובדה, שכל מי שמנסה לגלות את הטבע האמיתי של העולם בעזרת אמצעים חיצוניים, עושה דבר בלתי אפשרי. בשביל להבין את החשיבות המלאה של הידע שהיה ברשות אנשים בזמנים עתיקים, צריך לזכור שאנחנו מדברים על תקופה שבה למרבית בני האדם עדיין הייתה ראייה של עובדות רוחניות אלמנטריות. התנאים אז היו לגמרי אחרים מאלה של היום: אנשים באותם ימים קיבלו לא רק רשמים מהחושים החיצוניים; הם גם עדיין קיבלו מציאויות רוחניות בתוך תופעות הטבע. הם תפסו פעילויות שלא היו, בשום פנים ואופן, מוגבלות למה שאנחנו קוראים היום תהליכים טבעיים. על כל פנים, אף על פי שהם דיברו באופן כללי על ההתגשמות של הרוחות האלמנטליות בטבע, הייתה להם ידיעה עמוקה, שההתבוננות הזו בעולם החיצוני, על אף שהתבססה על ראייה רוחית, לא הובילה להוויה האמיתית של העולם ושאת ההוויה האמיתית של העולם יש לחפש בדרכים מיוחדות. הדרכים המיוחדות הללו סוכמו בעולם היווני באופן נפלא במילים “דע את עצמך”.

אם נסתכל על המשמעות האמיתית של המשפט “דע את עצמך”, נמצא משהו כמו הדבר הבא: כוחו נובע מהתובנה שאין זה משנה באיזו מידה נסקור את העולם החיצוני או נחדור אליו, לא רק שנכשל במציאת ההוויה של העולם החיצוני הזה, אלא גם נכשל במציאת הווייתו של האדם. אם נבטא זאת בצורה פשוטה במובן של ההשקפה של ימינו, אנחנו יכולים לומר: אותם אנשים מתקופות עתיקות האמינו שתפיסת הטבע לא יכולה לתת להם הסבר על ישות האדם. להיפך, הם היו משוכנעים שישות האדם מחוברת אל הטבע השלם, המתפשט בעולם; לכן, אם אדם הצליח לחדור אל ישותו, אל עצמו, הוא יוכל, מתוך הידע על ישותו שלו, להשיג הבנה גם על ישות העולם. לכן “דע את עצמך כדי לדעת גם את העולם”: זה היה האימפולס, אפשר לומר; והאימפולס הזה יצר את הבסיס של – ובכן, בוא נאמר – של ההתקדשות המצרית-כלדית. כל תהליכי ההתקדשות התקדמו בשלבים, להם קראנו גם רמות. עכשיו, נוכל לאפיין את השלב הראשון, את הרמה הראשונה, של ההתקדשות המצרית-כלדית כך: החניך חייב לעבור תחילה דרך “שער האדם”. כלומר, האדם עצמו אמור היה להיות השער לידע. ראשית ישות האדם צריכה להיות מובנת, מכיוון שאם נלמד להכיר את ישות האדם דרך האדם עצמו, אנחנו יכולים לחדור לתוך ישות העולם באופן בלתי ישיר, דרך האדם. לכן, “דע את עצמך” זה כמו לומר במילים אחרות – כניסה לתוך ישות העולם דרך “שער האדם”.

אין בכוונתי לדבר היום בפרטים על השלבים של ההתקדשות המצרית-כלדית. הייתי רוצה להצביע על מה שמהותי עבור הבנת הכריסטיאניות. לכן, אל תתייחסו למה שאומר כפרזנטציה ממצה בנושא זה. אני רוצה, בסך הכל, להזכיר מאפיינים בודדים של השלבים, שהיו יכולים – ואכן גם היתה להם – השפעה של הכנה מסוימת על ההתפתחות של ישות הכריסטיאניות.

אם כן, מה שהיה על החניך ללמוד ב”שער האדם” היה את הישות של האדם עצמו. את זה הוא לא יכול היה למצוא בעולם החיצוני הנגלה לו, גם אם חיפש רחוק ובתשומת לב. במיסטריות היה ידוע שכמה מסודות הקיום נותרו בטבעו של האדם ויכלו להתגלות באמצעים אנושיים, סודות שלא יכלו להימצא על ידי חיפוש בעולם החיצוני. אנשים קדומים אלה היו משוכנעים בכך. אם אדם מכוון את תשומת הלב אל העולם החיצוני הוא מוצא, כמובן, ראשית כל, חומרים וכוחות המקיפים אותו. אך החומרים והכוחות הללו, עד כמה שהאדם מבין אותם, הם רק סוג של מסך. מאומה ממה שיש למדע הטבע לומר על הטבע החיצוני, כפי שהוא מציג עצמו, לא יטיל אור על מסך זה. בזמנים קדומים האדם יכול היה להביט אל הטבע החיצוני ולראות סביבו את עולם הכוכבים; ובזמנים קדומים אלה הוא עשה זאת באינטנסיביות רבה הרבה יותר מאשר כיום. הוא ראה שם דברים רבים והוא ידע שהאדם שייך אליהם ממש כפי שהוא שייך לממלכות המינראלים, הצמחים ובעלי-החיים על פני האדמה. זהו ידע שנעלם מהעולם החיצוני כיום. האדם הקדום ידע, שכפי שהוא נולד מממלכות הטבע של האדמה, משהו בתוכו נולד מחוץ לעולם הזה, מחוץ לקוסמוס הארצי. אכן, היה זה הקשר של האדם אל הקוסמוס שמעבר לארצי, שהפך ידוע לו, כשהוא עבר דרך “שער האדם”. הוא נשא בתוכו, אפשר לומר, שרידים ליחסים שהושלכו במעבר שלו מטבע-ירח לטבע-אדמה. הוא נשא עימו שרידים של מערכת היחסים שלו אל הקוסמוס שמעבר לאדמה. כך הוא הובל דרך “שער האדם”, שם היה עליו לעבור הכרות עם האדם עצמו. הוא למד לדעת בתוך עצמו, את מה שמבחינה חיצונית הוא יכול היה רק להביט, בעיקר בעולם הכוכבים.

בתוך עצמו הוא למד שישות אדם אמיתית לא רק מאורגנת בגוף הארצי, הנאסף ממלכות הטבע הארצי, אלא גם משהו, המגיע מעבר לאדמה, מעולם הכוכבים הנרחב, זרם אל תוך ישותו מן העבר שמחוץ לאדמה. אדם גילה את הטבע של השמיים המכוכבים, אפשר לומר, דרך הידע על עצמו. הוא למד לדעת איך הוא ירד צעד אחר צעד – ירד מרקיע לרקיע, אפשר לומר – לפני שהוא הגיע אל האדמה והתגשם בגופו הארצי. דרך “שער האדם” הוא היה אמור לעלות את המדרגות הללו שוב – בדרך כלל שמונה מהן היו ראויות לציון. במהלך החניכה שלו הוא היה צריך לצאת למסע חזרה דרך השלבים אותם ירד בדרך ללידתו בגופו הארצי. תובנה כזו לא יכלה להיות מושגת מבלי שכל טבע ישותו של האדם עברה השפעה עמוקה. (אני מדבר כרגע על הידע של המיסטריה הפרה-כריסטיאנית.) האדם של היום אפילו לא ירצה ליצור רעיון על ההכנה שחניך התקדשות היה צריך לעבור באותם זמנים, בגלל שרעיונות כאלו ימרטו את עצביו. (אני בוחר את מילותיי על מנת לבטא את הדברים בצורה המדויקת ביותר שביכולתי). אדם מודרני היה רוצה לעבור התקדשות, אם אפשרי, כמשהו שנעשה כלאחר יד מתישהו לאורך נתיב החיים, משהו שנעשה כבדרך אגב. הוא היה רוצה לחקור – כפי שאנשים עושים היום – לתוך משהו שמוביל לידע; אבל במקרה הזה, הוא לא היה רוצה להתנסות במה שהתנסו האנשים שחיפשו את ההתקדשות הקדומה – להיות מושפע באופן עמוק בכל ישותו על ידי ההכנה לידע, להפוך לאדם אחר – את זה האדם המודרני לא היה רוצה. אותם אנשים בתקופות הקדומות היו צריכים להחליט להפוך לבני אדם אחרים. התיאורים אותם אתם מוצאים לעיתים קרובות אודות המיסטריות העתיקות נותנים לכם רק תמונה עמומה; הן יוצרות את הרושם שהתקדשויות עתיקות הוענקו לאינדיבידואלים כלאחר יד כמו, בוא נאמר, אלו שמכונים המתקדשים המודרניים של “הבונים החופשיים”. אבל זה לא היה המצב. איפה שיש חיקויים של התקדשויות עתיקות כיום, עלינו רק לעשות כל מיני זיופים של מה שחי באמת בזמנים עתיקים – חיקויים שיכולים להיות מוצגים כיום באופן מלאכותי, כפי שהאישיות המודרנית היתה מתאווה. אבל ההכנה המהותית של האדם העתיק היתה כזו: הוא היה צריך לעבור דרך מצב נפשי פנימי, שאם אפשר היה לאפיין אותו במילה אחת, חייב להיקרא פחד. הוא היה צריך לחוות מעלה גבוהה ביותר של פחד, שתמיד מורגש כאשר מישהו מובא פנים אל פנים עם דבר קדוש ובלתי ידוע עבורו. בהתקדשות הקדומה זה היה המצב החיוני: שאינדיבידואל יחווה את הרגש העז ביותר של עמידה מול משהו אותו לא יפגוש בשום מקום בחיים החיצוניים.

בהינתן כל כוחות הנפש שהאדם כיום מוציא על חייו החיצוניים, מצב נפשי כזה לעולם לא יוכל להיות מושג כיום. עם כוחות-הנפש אותם אוהב האדם של תקופתנו הוא יכול להשתמש על מנת לאכול ולשתות, הוא יכול להתאים למנהגי החיים החברתיים של מעמד מכובד כיום, הוא יכול להמשיך בעסקים, לשחק את הבירוקרט ואפילו להפוך לפרופסור או מדען – כל זה אפשרי: אבל עם היכולות הללו, הוא למעשה לא יכול לדעת שום דבר אמיתי. המצב הנפשי דרכו חיפש האינדיבידואל הארה באותם זמנים עתיקים – זיכרו שאני מדבר עכשיו כל הזמן על הזמן הקדום – המצב של הנפש היה שונה באופן מהותי.

לא יכול היה להיות לכך דבר במשותף עם כוחות הנפש המשרתים את החיים החיצוניים. זה היה חייב להילקח ממחוזות שונים לגמרי של הישות האנושית. מחוזות אלו נוכחים תמיד באדם, אבל יש לו פחד נוראי להשתמש בהם בדרך כלשהי. אצל חניך ההתקדשות הם היו מובאים לפעילות בדרך ישירה ותכליתית. הם בדיוק החלק ממנו נמנע האדם המודרני – וגם האדם הלא דתי של הזמנים הקדומים – החלק בו האדם המודרני לא רוצה להיות מעורב ושבנוגע אליו הוא אוהב לשגות באשליות או להיות אדיש כלפיו. צריך להבין את המשמעות הפנימית של מה שאפשר לתאר באופן חיצוני, כגורם לסדרה של מצבי פחד, אותם היה צריך לעבור. רק מה שמונח בממלכת הנפש, ממנו פוחד האדם בחייו החיצוניים הרגילים; רק זה יכול לשמש על מנת להשיג את הידע הנחשק. המצב הזה של הנפש היה נחווה באמת באותם זמנים, וחניכי ההתקדשות היו עוברים אותו – מצב שבו האינדיבידואל כולו היה מרגיש אך ורק פחד – פחד ממשהו בלתי ידוע. הפחד הזה הוביל אותו לידע. רק דרך המצב הנפשי הזה הוא יכול היה להיות מובא פנים אל פנים עם מה שתיארתי כמסע הירידה של הישות האנושית דרך אזורי הרקיעים השונים, כלומר, של העולם הרוחי, אליו הוא הובל עתה חזרה מעלה, דרך שמונה שלבים. באופן טבעי, כל מה שנעשה היום הוא חיקוי, כמו שמקובל כל כך בתקופתנו; אבל באותם ימים אדם היה מובא באמת לעמוד בניסיון הזה.

חשוב במיוחד עבורנו הוא מה היתה התוצאה עבור אדם שהובא בפני “שער האדם” הזה. כשהוא תפס באופן מלא את המשמעות של זה שהוא מוצב שם, הוא לא החשיב עצמו יותר כחיה-על-שתי-רגליים – סילחו לי על הביטוי – כלומר, סינתזה של יתר ממלכות הטבע כאן כל האדמה. הוא התחיל להרגיש עצמו כשייך לרקיעים, אותם אפשר לראות וגם לאלה, שאי אפשר לראות. הוא התחיל להחשיב עצמו כאזרח העולם כולו, להרגיש את עצמו באמת כמיקרוקוסמוס, לא רק אדמה קטנה, אלא עולם קטן. הוא הרגיש קשר עם הפלנטות ועם כוכבי השבת, הרגיש שהוא נולד מהיקום, שישותו לא מסתיימת בקצות אצבעותיו, בקצות אוזניו ובקצות בהונותיו, אלא מתרחבת מעבר לגופו הרחק מעבר לאדמה, מתרחבת אל חללים אינסופיים ודרך החללים האינסופיים אל ממלכת הרוח. זו היתה התוצאה.

אל תנסו ליצור מושג מופשט של תוצאה זו! להגיד שאדם הוא מיקרוקוסמוס, עולם קטן, ואז לקבל רק רעיון מופשט אודות כך, לא שווה הרבה; זוהי אשליה, הונאה. העניין החשוב במיסטריות העתיקות היה ההתנסות הישירה. החניך חווה באמת ב”שער האדם” את היחסים שלו עם מרקורי, מרס, השמש, יופיטר והירח. הוא חווה באופן אמיתי את הקשר בין קיומו לבין כתב ההירוגליפים הקבוע בחלל הקוסמי דרכו השמש נעה במסלולה (“ככול הנראה” – כפי שאנחנו אומרים היום) – תמונות הזודיאק. רק הידע הקונקרטי הזה, המבוסס על התנסות מיידית, קבע את מה שאני מצביע עליו כתוצאה של העמידה בפני “שער האדם”. כשדברים אלו עוברים שינוי היום לכדי מושגים מופשטים התוצאה איננה דומה. התנסויות קדומות מומרות היום לקונספטים כאלו: לכוכב הזה יש את ההשפעה הזו, לכוכב הזה יש השפעה כזו וכן הלאה… כל אלו הם רק רעיונות מופשטים. בזמנים הקדומים הדבר החשוב היה ההתנסות המיידית, העלייה הממשית בשלבים השונים, בהם ירד האדם ללידה. רק כשלחניך המתקדש היתה הכרה חיה, רק כאשר הוא חווה שהוא מיקרוקוסמוס, הוא נחשב מוכן לעלות לשלב השני ולמעלה השנייה, שבאותו זמן היה השלב של הידע-העצמי. אז הוא יכול היה לחוות מה היה הוא עצמו.

לכן מה שאפיינתי כישות, גם כישות העולם, היה צריך להתגלות על ידי אדם של אותו הזמן רק על ידי עצמו; אם היתה לו משאלה למצוא את דרכו אל תוך היקום, היה עליו לעבור בשלב השני דרך “שער האדם”, כל מה שנלמד בשלב הראשון כידע של התנסות, החל לקבל תנועה. קשה היום להמחיש רעיון של מה שקראנו “החל-לקבל-תנועה” בהתנסות שמוכרת לנו. בשלב השני הזה החניך לא רק ידע שהוא שייך למיקרוקוסמוס, הוא גם נארג אל תוך התנועה כולה של הקוסמוס. הוא נע עם מהלך השמש דרך הזודיאק, כפי שהיה באופן ממשי, ומהמסע הזה דרך כל הזודיאק הוא הכיר את האפקט המלא של כל רושם חיצוני על האדם עצמו. כשאתה עומד מול העולם החיצוני עם אמצעי הידע הרגילים בלבד, אתה תופס רק את ההתחלה של תהליך מלא פרטים. אתה רואה צבע; אתה יוצר עליו דימוי; אולי אתה שומר את הדימוי הזה בזיכרונך – וזה לא הולך רחוק יותר. אלה שלושה צעדים. אם היינו שוקלים את זה כשלם, זה היה בדיוק כאילו לקחנו בחשבון את מהלך היום, בו יש שתים עשרה שעות אור, כאילו הוא מכיל שלוש שעות סך הכול. מבחינת הרושם החיצוני שאדם מקבל ועוקב אחריו, עד שהוא הופך לדימוי-זיכרון, במקרה הטוב. אלא שבעצם הרושם ממשיך בתוך האדם תהליך נוסף, של תשעה צעדים נוספים, מעבר לדימוי-הזיכרון. כשהאדם לומד לקחת בחשבון את התהליך השלם הוא הופך לישות תנועתית (מוֹבִּילִית), חדורה בתוכה בגלגל חי, בדיוק כפי שהשמש החיצונית מתארת את מסלולה השמיימי (“ככול הנראה” – כמו שאומרים היום). בדרך הזו החניך הובא לידיעה עצמית, ועל ידי כך גם לידיעה של המיסתורין של העולם הרחב. כפי שלמד בשלב הראשון איך הוא עומד בעולם, כך הוא למד בשלב השני, כיצד הוא נע בתוך העולם.

בלי הידע הזה כידע-חיים, שום חניך בזמנים העתיקים לא יכול היה להגיע למה שהיה עליו לחוות בשלב השלישי של החניכה. אנחנו חיים כיום בתקופה, שבה טבעי הדבר עבור אנשים להתכחש לגמרי לכל דבר שיש בו שלושה איברים – אם מדברים במובן של המיסטריות – למחוק לחלוטין מהתודעה האנושית טבע של שלושה איברים. בין אם הם מודים בכך או לא, האנשים של זמננו באמת מניחים מראש שכל היקום סגור בזמן ומרחב. תמצאו שאפילו אנשי חשיבה מחזיקים בדעה הזו. צריך רק להיזכר, לדוגמה, איך הרעיון של אל-מוות נתפס באותה תקופה במאה ה-19שבה מטריאליזם – מטריאליזם תיאורטי – הגיע לשיאו. אנשים חכמים מאוד באמצע ובמחצית השנייה של המאה ה-19 התעקשו על כך שאם נפשות האנשים נפרדות מהם בעת המוות, לבסוף לא יהיה מקום; העולם יהיה כל כך מלא בנפשות, עד שלא יהיה להן מקום. אנשים מאוד חכמים אמרו את זה, בגלל שהם הניחו שאחרי המוות נפש האדם צריכה להילקח בחשבון דרך קונספטים מרחביים. או קחו דוגמה נוספת: בעבר היתה – ויש אומרים שעדיין קיימת – חברה תאוסופית שבה נאמרו כל מיני דברים אודות האיברים הגבוהים של טבע האדם. אני לא אומר שהמנהיגים המוארים נפלו לתוך הטעות הזו; אבל קבוצה גדולה של חברים דמיינו את הגוף האסטרלי כבעל מרחב מסוים – כמובן מאוד עדין, כמו ענן, ובכל זאת ענן מרחבי, והם התענגו בספקולציות בנוגע למקום שבו הענן הזה נמצא במרחב, כשמישהו הולך לישון והענן יוצא ממנו באופן מרחבי. זה היה קשה להציע לרבים מהחברים הללו שקונספטים מרחביים אינם מתאימים לרעיונות רוחניים.

בזמננו קשה ביותר לדמיין, שבנקודה מסוימת בנתיב לידע, אדם לא רק נכנס לממד אחר של מרחב וזמן מהממד של התודעה היומיומית, אלא למעשה יוצא מהמרחב והזמן באופן מוחלט. העל-חושי האמיתי לא מתחיל באמת לפני שאדם נוטש לא רק את רשמי החושים ואת תהליכי הזמן שלהם, אלא גם את המרחב והזמן עצמם. אדם נכנס לתנאי קיום שונים לחלוטין מאלו שיש להם קשר כלשהו למרחב וזמן. אם תנסו זאת על עצמכם, אולי תמצאו קושי לענות על השאלה: מה עלי לעשות כדי לעזוב מרחב וזמן בעזרת חשיבתי? ועדיין זה היה ההישג כתוצאה מהשלמת שני השלבים הראשונים של המיסטריות. אם תודעה ברורה של סודות השלב השלישי עדיין הייתה קיימת בעידן המטריאליזם הזה, לא היה מתפתח דבר גרוטסקי כמו תיאוריית הספיריטיזם.^[2] (אני מדבר עכשיו על התיאוריה הבסיסית, לא על התנסויות חיצוניות). כל מי שמנסה למצוא רוחות, מתוך רצון להביא אותן אל המרחב כגופים נדירים, לא מבין שההליך הזה נטול רוח לחלוטין; כלומר הוא מחפש עולם שלא מכיל רוחות, אלא מכיל משהו אחר. אם בספיריטיזם היה להם מושג על כך שכדי למצוא רוחות הכרחי לצאת מהמרחב ומהזמן, קונספטים גורטסקיים כמו אלה שאומרים שיש צורך בסידורים מרחביים, כדי שהרוחות יוכלו להראות עצמן בעזרת פעולות במרחב ובזמן, לעולם לא היו מתקיימים!

ובכן, בקצרה, זה מה שהיה צריך להיות מושג בשני השלבים הראשונים: היכולת לצאת מזמן ומרחב. ההכנה לכך היתה לצעוד דרך “שער האדם”, ואז דרך השלב השני.

השלב השלישי קיבל את ייחודו על ידי הביטוי, אותו נוכל אולי לתרגם במילים: החניך עבר דרך “שער המוות”. פירושו של דבר, הוא קיבל ידיעה על כך שהוא מחוץ למרחב – בו האדם חי בין לידה למוות ומחוץ לזמן – בו חיי אדם נעים במסלולם. הוא ידע איך לנוע מעבר למרחב ולזמן, אל תוך ה”משך”. הוא למד להכיר משהו שחודר לעולם החושים, כפי שהדגשתי לעיתים קרובות, אבל אינו יכול להיות מובן בעולם החושים דרך מה שהוא עצמו מביא, מכיוון שמה שהוא מביא, מה שהוא מכיל, הינו רוחני. החניך למד על המוות וכל מה שקשור אליו. זה היה התוכן ההכרחי לשלב השלישי. לא משנה מה הדרך בה נתייחס לטקסי המיסטריות, המשתנים בין העמים השונים, לא משנה באיזו דרך הם מיוצגים, עניינם המרכזי הוא המוות. בכל מקום נקודת הפתיחה של השלב השלישי היתה חייבת להיות האפשרות של האדם לחוות בתוך חיי הגוף, את כל מה שבאופן נורמאלי הוא יכול היה לחוות, כשהמוות לוקח אותו מחוץ לגופו. (הייתי חייב להשתמש בביטוי פרדוקסאלי בגלל המחסור בביטויים טובים יותר לתיאור מצב כזה). זה היה קשור עם האפשרות לחוות את הישות האנושית החיה בין לידה למוות, כמשהו שונה, משהו מופרד מהישות שהחניך הפך אליה בשלב השלישי. החניך למד עכשיו להבין, שבהקשר של האמירה “להיות מחוץ לגוף”, המשמעות של “להיות מחוץ” אינה מרחבית, אלא על-מרחבית. הוא למד לחבר על כך במילים מושג מתוך ההתנסות. זו גם היתה הנקודה בה החניך השאיר מאחוריו את הקשר לדת הרגילה והמובחנת של עמו. יותר מהכול הוא השיל מאחוריו ב”שער המוות” את הרעיון שהוא עמד על האדמה בשעה שהאל או האלים היו במקום אחר מחוצה לו. הוא ידע את עצמו באותו הרגע כאחד עם אלוהיו; הוא לא הפריד עוד עצמו מאלוהיו, אלא ידע שהוא היה מאוחד איתו לחלוטין. זו היתה התנסות אמיתית בעל-מוות, שהשלב השלישי נתן לאדם, בחוויה שבה אדם יכול היה להשיל מעליו את החלק שבו, שהוא בר-מוות, שהוא יכול להפריד את עצמו מהחלק בר-המוות.

אבל, חברים יקרים, כשאנחנו הוגים בתוצאות ההתקדשות, אל נשכח את הנתיב כולו, שהכיל את העיקרון שהאדם למד להכיר את עצמו. זה היה העיקרון המרכזי של החניכה הפרה-כריסטיאנית: שהאדם פנה פנימה, על מנת למצוא בתוך עצמו משהו, אותו יוכל לקחת אז אל העולם החיצוני. זה הופיע בפניו באור הנכון רק כאשר הוא הפריד את עצמו מעצמו, כך שהרגיש מאוחד עם ישות העולם החיצוני. הוא פנה פנימה, כדי לצאת מחוץ לעצמו. הוא פנה פנימה כדי למצוא את מה שהוא יכול למצוא בתוך עצמו: את ישות העולם. הוא לא יכול היה למצוא את זה בחוץ; עכשיו הוא יכול היה לחוות את זה באמת. הוא עבר דרך “שער האדם”, “שער הידיעה העצמית” ו”שער המוות” כדי להיכנס אל העולם שהיה, כמובן, מחוצה לו, אל עולם הטבע הרגיל – שהוא גם, כמובן, מחוץ לנו – אבל הוא ידע בביטחון, שהוא יכול היה למצוא את מה שחיפש בחוץ רק על ידי פנייה פנימה.

ובכן, אחרי שעבר דרך הקושי הבלתי רגיל של השלב השלישי, הוא היה מוכן באחת לשלב הרביעי. אפשר לומר בפשטות, שדרך המעבר של השלב השלישי במשך זמן מסוים, החניך היה מוכן לרביעי, באופן שבקושי יובן לאדם של ימינו. מכיוון שהאדם של ימינו, פשוט בגלל התקופה בה אנו נמצאים, לא עובר תהליך של התבגרות בדומה לזה שמתרחש בשלב השלישי. הוא לא משתחרר בקלות מהקונספטים של מרחב וזמן, מלבד דרך רעיונות מסוימים של כוח – וגם את זה צריך לחפש בעזרת שיטות מאלו של הזמנים העתיקים. (אדבר על זה בהרצאות הקרובות). בעזרת מה שהחניך נשא אל העולם דרך עצמו, הוא הועלה לרמת התודעה של השלב הרביעי: הוא נהיה, מה שהתבטא ותורגם בשפות מאוחרות יותר בשם כריסטוספורוס, או נושא הכריסטוס (Christophorus or Christ-bearer). זו, ביסודו של דבר, היתה המטרה של מיסטריית החניכה הזו – להפוך את ישות האדם לנושאת-כריסטוס. באופן טבעי, רק כמה אינדיבידואלים נבחרים הפכו נושאי-כריסטוס. יתרה מכך, הם יכלו להפוך להיות כאלה, על ידי כך שחיפשו בתוך עצמם את אשר לא יכול היה להימצא בעולם החיצוני, על ידי כך שלקחו לעולם החיצוני, את מה שמצאו בפנים, ואז על ידי איחוד עצמם עם אלוהיהם. זוהי הדרך בה הפכו לנושאי-כריסטוס. הם ידעו שהם איחדו את עצמם עם מה שנקרא בבשורה של יוחנן “הלוגוס” או “המילה” (זה לא נאמר במובן ההיסטורי, אלא כתצפית); הם איחדו את עצמם עם הדבר ממנו כל הדברים נהיו, ושבלעדיו דבר לא היה מתהווה כדי להיות. על כן באותם זמנים עתיקים, המיסטריה של כריסטוס היתה מופרדת מהאדם כמו בתהום עמוקה; ואדם חצה את התהום על ידי כך שקיבל את היכולת, דרך ידע עצמי, לצאת מחוץ לעצמו ולאחד עצמו עם אלוהים – כלומר על ידי הפיכה לנושא-האל.

הבה נניח עכשיו, באופן היפותטי, על מנת שנוכל להתקדם, שמיסטריית גולגתא לא התרחשה על האדמה, שהאבולוציה של הארץ המשיכה אל ההווה בלי שמיסטריית גולגתא אי פעם התרחשה. רק באמצעות היפותזה-הפוכה אפשרי לתפוס את החשיבות של אירוע כמו מיסטריית גולגתא. לכן, הבה נניח שהאירוע הזה לא התרחש עד עצם היום הזה. מה היה ממלא את מקום התוכן שאינדיבידואלים מצאו בתוך עצמם כתוצאה מהמיסטריות העתיקות? האדם של היום היה יכול להבין את הפתגם היווני-אפולוני “דע את עצמך!”, כך שהוא יתכוון לעמוד בו. הוא יכול היה לנסות – מכיוון שאחרי הכול המסורת השתמרה – לעבור דרך שיטה דומה של התקדשות, כפי שהיתה, נניח, ההתקדשות המצרית-כלדית של המלך: כלומר הוא יכול היה לנסות לעבור דרך ארבעה שלבים, בדיוק כפי שהיה בזמנים הפרה-כריסטיאנים, על מנת להפוך לנושא-כריסטוס. אבל במקרה כזה לישות האדם היתה עכשיו התנסות מאוד מוגדרת. אם הוא היה הולך בעקבות הפתגם “דע את עצמך!” ומנסה לפנות פנימה, אפילו על מנת לעבור דרך מצבי הפחד מהם סבל בזמן העתיק; אם הוא היה עובר את ההתנסות של הטרנספורמציה, הכניסה לתוך תנועה של מה שהיה ידוע בהתחלה כמצב של מנוחה, היתה לו עכשיו התנסות של מציאת כלום בתוך עצמו, של אי-מציאה של ישות אנוש בתוך עצמו. זוהי עובדה חיונית. בהחלט הפתגם “דע את עצמך!” תקף בשביל אדם בן זמננו, אבל ידיעה עצמית אינה מובילה אותו יותר לידיעה של העולם. מה שהוא לא היה יכול למצוא בעולם החיצוני והיה חייב לחפש כידיעת העצמי, כדי להפוך לידיעת העולם, אבל היה חייב לחפש כידע עצמי, כדי לזכות בכך כידע על העולם – הגרעין הפנימי הזה של ישות האדם, אותו יכולה היתה לקחת איתו חזרה אל העולם החיצוני, על מנת להפוך לנושא-כריסטוס – את זה הישות האנושית לא מוצאת בתוכה כיום. זה אינו נמצא שם יותר. חשוב לשמור זאת בתודעה. אנשים עם מושגים טיפשיים, מעודדים על ידי מה שנקרא היום המדע של זמננו, מחזיקים ברעיון שאדם הוא אדם. אנגלי, צרפתי או גרמני בן זמננו הוא אדם, ממש כפי שהמצרי הקדום היה. אבל באורו של הידע האמיתי, אלה הם שטויות, שטויות מוחלטות. מכיוון שכאשר המצרי פנה פנימה, בציות לחוקי ההתקדשות, הוא מצא שם משהו שהאדם של תקופתנו לא יכול למצוא – מכיוון שזה פשוט נעלם. מה שיכול היה להימצא בזמנים הפרה-כריסטיאנים, אפילו, פחות או יותר, בנפש היוונית של העידן הכריסטיאני, התרחק מהאדם והלך לאיבוד. זה נעלם מישות האדם. האורגניזם האנושי שונה היום מזה של הזמנים הקדומים.

במילים אחרות, אנחנו יכולים להגיד: כשאדם פנה פנימה בזמנים העתיקים, הוא מצא את האני שלו; אפילו אם הורגש במעומעם ולא מודע באופן מלא, עדיין הוא מצא את האני שלו. זה לא סותר את ההצהרה, שבמובן מסוים, האני נולד לראשונה עם הכריסטיאניות. ולכן אני אומר: גם אם בצורה מטושטשת ולא בתפיסה מודעת באופן מלא, האדם מצא את האני שלו. כתודעה ערה זה אכן קרה לראשונה דרך הכריסטאניות. אף על פי כן, האדם של הזמנים העתיקים מצא את האני שלו. משום שמשהו מן האני הזה, האני האמיתי, נותר בו אחרי שהוא נולד. תשאלו: ובכן, האדם של ימינו אינו מוצא אף הוא את האני שלו? לא, ידידיי היקרים, הוא לא מוצא אותו. משום שכאשר הוא נולד האני האמיתי נעצר. מה שאנחנו חווים כאני שלנו הוא רק השתקפות. הוא רק משהו שמשקף את האני הטרום-לידתי בתוכנו. למעשה אנו חווים רק את ההשתקפות של האני האמיתי; רק באופן בלתי ישיר אנחנו חווים משהו מהאני האמיתי. מה שהפסיכולוגים, מומחי-הנפש, מדברים עליו כאני הוא רק השתקפות שקשורה לאני האמיתי כדימוי שאתה רואה כשאתה מביט במראה; האני האמיתי, שיכול היה להימצא בתקופה של הראייה העל-חושית האטביסטית, ואפילו עד לתקופה הכריסטיאנית, אינו ניתן למציאה כיום על ידי התבוננות אל תוך ישות האדם – עד כמה שישות זו מאוחדת עם הגוף. רק באופן בלתי ישיר חווה האדם משהו מהאני שלו: כלומר, כשהוא מגיע ליחסים עם אנשים אחרים וכשהקרמה שלו פועלת.

כשאנחנו פוגשים אדם אחר ומשהו הקשור לקרמה שלנו מתרחש בינינו, אז משהו מהאימפולס של האני האמיתי שלנו, נכנס לתוכנו. אבל מה שאנחנו מכנים “האני” שלנו, מה שאנחנו מציינים על ידי המילה הזו, הוא רק השתקפות ודרך עצם העובדה של חוויית האני רק כהשתקפות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזו, אנחנו עוברים הכנה לחוויית האני בצורה חדשה בתקופה השישית. זוהי אופייה של תקופת נפש התודעה, שליְשות האדם יש את האני שלה כהשתקפות, על מנת שהוא יוכל להיכנס לתקופה הקרבה ובאה של רוח העצמיות ויוכל לחוות את האני שלו בצורה חדשה, צורה שונה. אבל הוא יחווה זאת באופן שעכשיו, בתקופה שלנו, ייחשב כבלתי נעים. כיום הוא יקרא לכך כל דבר מלבד “אני”, למה שהולך להופיע לפניו כאני בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית! לאנשים בעתיד תהיינה לעיתים רחוקות נטיות מיסטיות, שעדיין נחוות על ידי כמה אינדבידואלים כיום, להתחבר עם עצמם על מנת למצוא את האני האמיתי שלהם – לו הם קוראים “האני האלוהי”. יהיה עליהם להרגיל עצמם לראות את האני שלהם, אך ורק דרך העולם החיצוני. המצב המוזר יגיע לידי כך שלכל אדם שנפגוש, שיש לו קשר כלשהו איתנו, יהיה קשר גדול יותר לאני שלנו, מאשר לדבר כלשהו התחום בתוך העור שלנו. אנחנו מתקדמים לעבר תקופה עתידית, שבה אדם יאמר לעצמו: אני נמצא שם בחוץ, בכל מי שאני פוגש; זה נמצא הרבה פחות בתוכי. כל זמן שאני חי כאדם פיזי, בין לידה למוות, אני משתקף לעצמי מכל מיני דברים, אבל לא ממה שנמצא חתום בעור גופי. הדבר הזה, שנראה כמו פרדוקס, מתחיל לעבור הכנה באופן בלתי ישיר על ידי העובדה, שאנשים מרגישים איך כל כך מעט מעצמם משתקף בתוך מה שהם קוראים האני. הערתי לאחרונה, שכל אחד יכול לגלות את האמת אודות עצמו על ידי חזרה על הביוגרפיה של עצמו – באופן עובדתי – וישאל את עצמו: ממה ששייך לו מה הוא קיבל מהאדם הזה או מהאדם האחר. בדרך זו הוא יגלה עד כמה הוא נתון להשפעות של אחרים; הוא יגלה, באופן מופלא ומפתיע, כמה מעט שיש לו, מתוך מה שהוא בדרך כלל מחשיב כאני האמיתי שלו (ושהוא בעצם רק ההשתקפות שלו, כפי שנאמר). אם נדבר בצורה גרוטסקית, במובן מסוים, אנחנו יכולים לומר: בזמן שמיסטריית גולגתא התרחשה, ישות האדם התרוקנה; היא הפכה חלולה. וזה חשוב שנלמד לזהות את מיסטריית גולגתא כאימפולס שיש לו יחסים הדדיים למצב ההתרוקנות של האדם. אם אנחנו מדברים באופן אמיתי, אנחנו חייבים להבהיר שהחלל החלול באדם, שאמנם יכול היה להימצא גם מוקדם יותר – בוא נאמר, במיסטריות המצריות-כלדיות, המלכותיות – היה צריך להתמלא בדרך כלשהי. בזמן העתיק הוא התמלא באופן חלקי על ידי האני האמיתי; אבל כיום זה מגיע לעצירה בלידה – או לפחות בילדות המוקדמת; יש ראיה לנוכחות של זה בילדות המוקדמת. החלל החלול הזה התמלא על ידי האימפולס של כריסטוס. הנה לכם התהליך האמיתי.

בואו נאמר כך, כאן, בצד השמאלי, בני האדם לפני מיסטריית גולגתא; באמצע מיסטריית גולגתא; בצד הימני בני האדם אחרי האירוע הזה.

לפני מיסטריית גולגתא לבני האדם היה משהו בתוכם שנמצא דרך חניכה, כפי שנאמר קודם לכן, (צבע אדום) מאז אותו זמן זה כבר לא נמצא שם; הוא התרוקן, מה שהיה זה, (צבע כחול) שאימפולס כריסטוס ירד (צבע לילך) ומילא את החלל הריק. אימפולס כריסטוס לא צריך להיתפס, לכן, רק כדוקטורינה, תיאוריה, אלא חייב להיות מובן בהקשר של העובדות. רק אדם שיתפוס באמת את האפשרות של הירידה הזו, בהקשר של מיסטרית ההתקדשות העתיקה, יבין את המשמעות הפנימית של מיסטריית גולגתא. אדם לא יכול להפוך היום לנושא כריסטוס מיד, כפי שהוא יכול היה להפוך בהתקדשות המצרית המלכותית; אבל בכל מקרה הוא הופך לנושא כריסטוס בכך שהכריסטוס יורד לתוך החלל החלול שבתוכו.

לכן, העובדה שהעקרונות של המיסטריות העתיקות איבדו את משמעותן מגלות מדוע המיסטריה של הכריסטוס היא בעלת חשיבות כל כך עמוקה. תמצאו שדיברתי על כך בספרי “כריסטיאניות כעובדה מיסטית“. אמרתי שמה שבעבר נחווה במעמקי המיסטריות, מה שהפך את האדם לנושא-כריסטוס, הובא החוצה לבמת ההיסטוריה של העולם והושג כעובדה חיצונית. זו האמת. תראו מכך גם, שמאז אותם זמנים עתיקים העיקרון של ההתקדשות עצמה עבר טרנספורמציה; מכיוון שמה שמיסטריות עתיקות שמרו כדבר אותו יש לחפש בתוך האדם לא יכול להימצא שם היום.

לאנשים בני זמננו אין סיבה להיות גאים בכך שבהשקפות של מדעי הטבע אנגלי, צרפתי, גרמני מהתקופה המודרנית, נתפס כמו מצרי קדום. המדע נכשל לגמרי בהבנת הדבר המהותי של ישות האדם. אפילו הצורה של האדם החיצוני השתנתה במידה מסוימת מאז אותם זמנים עתיקים. אבל השינוי המהותי צריך להיות מובן כפי שאנחנו מתארים אותו היום. אתם יכולים לראות מהתיאור שלי את הצורך בשינוי בעיקרון של ההתקדשות. לקראת מה ישאף האדם כיום, אם הוא היה מאחל היום לעמוד בציווי “דע את עצמך!” במובן העתיק? מה הוא היה משיג אם הוא היה יודע את כל הטקסים והתהליכים של החניכה המצרית העתיקה והיה מיישם אותם עכשיו על עצמו? הוא לא היה מוצא יותר את מה שנמצא במיסטריות העתיקות. מה שהחניך באותם ימים הפך להיות בשלב הרביעי, האדם של ימינו היה משיג באופן בלתי מודע, אבל לא היה מסוגל להבין זאת. אפילו אם היה עובר דרך כל טקסי החניכה, אפילו אם היה פוסע בכל השבילים שבאותו זמן הובילו אל כריסטופורוס, הוא לא יכול היה לגשת אל כריסטוס בדרך זו עם הבנה כלשהי. האדם של הזמנים העתיקים, כשהוא התקדש, הפך באמת לכריסטופורוס. אבל במהלך האבולוציה של האדמה האדם איבד את האפשרות למצוא את הישות שהפכה להיות ישות האור של העולם. כשאדם של זמננו מחפש באותה דרך, הוא לא מוצא דבר מתוך עצמו מלבד חלל חלול.

למרות זאת, אין הדבר חסר משמעות בתהליך העולמי. כשאדם מאבד משהו, הוא משתנה בשל כך. אנחנו מהלכים בעולם עכשיו, כבני אדם, כשיש בתוכנו את הריקנות הזו, אבל, בתמורה, זה נותן לנו יכולות מיוחדות. יכולות עתיקות מסוימות הלכו לאיבוד, אך דרך האובדן שלהן הרווחנו יכולות חדשות והן יכולות להיות מפותחות היום, כשם שיכולות עתיקות היו יכולות להיות מפותחות עבור צרכים עתיקים. במילים אחרות, את הנתיב שעבר מ”שער האדם” ל”שער המוות” חייבים היום לעבור באופן שונה. זה קשור למה שאמרתי קודם לכן: שרוחות האישיות (הארכאי) לבשו אופי שונה, וחניכה חדשה מחזיקה קשר שונה לאופי זה.

בראש וראשונה חניכה להתקדשות הגיעה לכדי הפסקה במידה מסוימת באבולוציה של האנושות. במאה ה-19 במיוחד, בני האדם היו מרחק רב מחניכה כזו. רק בסוף המאה הפך הדבר אפשרי לגשת לחניכה אמיתית, חיה. ההתקדשות האמיתית, החיה, עוברת עכשיו הכנה, אבל התהליך שלה יהיה שונה לחלוטין מזו של הזמנים הקדומים. תיארתי את החניכה הקדומה היום מנקודת מבט מסוימת, על מנת להכין אתכם להבנה עמוקה יותר של הכריסטיאניות. מה שהיה די בלתי אפשרי בזמנים מוקדמים – דהיינו, למצוא מציאות חיצונית כלשהי – אפשרי היום דרך אותן נסיבות שגורמות לנו להפוך לחלולים בפנימיותינו. וההיתכנות של המצב הזה רק תגדל. היא כבר קיימת במידה מסוימת ויכולה להיות מושגת על ידי הדרכים המתוארות ב”כיצד קונים דעת העולמות העליונים“.^[3] מה שאפשרי היום הוא כזה: לרכוש בדרך כלשהי השקפה עמוקה יותר על העולם החיצוני, על ידי שימוש באותן יכולות-נפשיות (אם אנחנו משתמשים בהן בצורה נכונה) בעזרתן אנחנו יכולים להתבונן עכשיו בעולם החיצוני. מדע הטבע לא עושה זאת; המטרה שלו מוגבלת למציאת חוקים, מה שנקרא: חוקי הטבע, אשר אינם אלא הפשטות. אם עורכים הכרות קטנה עם הספרות בת זמננו, אשר עוטפת את התפיסות של מדעי-הטבע במעין מעטפת פילוסופית – הייתי יכול גם להגיד, מניחה עליהם מין כובע פילוסופים קטן – אם עורכים הכרות קטנה עם הספרות הזו, רואים שהאנשים שמדברים על הדברים הללו לא לגמרי מסוגלים לייחס את חוקי הטבע למציאות. הם מחפשים אחר חוקי הטבע, אבל אלו נשארים קונספטים מופשטים, רעיונות מופשטים. אינדיבידואל כמו גתה ניסה לדחוף מעבר לחוקי הטבע. ומה שמשמעותי בגתה ובגתהניזם הוא דבר שמובן במידה מועטה: גתה ניסה לחדור מעבר לחוקי הטבע אל הצורות של הטבע, אל היווצרות הצורות בטבע. לכן, הוא הגיע אל המורפולוגיה ברמה גבוהה יותר, מורפולוגיה רוחנית. הוא ניסה לתפוס לא את מה שהחושים החיצוניים נשאו, אלא את תהליכי היווצרות הצורה; מה שאינו ניתן לגילוי על ידי החושים, אלא מסתתר מאחוריהם, חבוי בצורות. על כן אנחנו יכולים היום לדבר באמת על משהו שמתכתב עם “שער האדם”. אנחנו יכולים לדבר על “שער צורות הטבע”. אפשר לומר, במובן מסוים, שהיו כבר סימנים של זריחה מחודשת, גם אם עמומים, כאשר מתוך המיסטציזם הכאוטי של ימי הביניים אדם כמו יעקב בוהם^[4] דיבר על “שבע הצורות של הטבע”. זה היה בשפתו שלו, וגם לא בהיר במיוחד ולא מובן. אף על פי כן, הצורות הללו הן מה שהחניכה המודרנית צריכה להגיע אליו עוד ועוד, צורות שחושפות עצמן בתוך הצורות הפיזיות, אבל מתרחבות מעבר למרחב ולזמן.

התייחסתי לעיתים קרובות לשיחה המפורסמת בין גתה לשילר, כאשר הם חזרו מהרצאה שנתן מדען, ששמו אוגוסט בטש. שילר אמר לגתה שלבטש יש בהחלט דרך חדה להתבונן על העולם. באותם ימים זה היה רחוק מלהיות חד, כפי שיכולים בימינו מדעני פיזיקה; ובכל זאת שילר הרגיש שזה היה מאוד פרוזאי. גתה העיר שכמובן אפשר לאמץ דרך אחרת של התבוננות ובכמה עקרונות בסיסיים שרטט את הרעיון שלו על הצמח הקדמון (primordial plant) ועל מטמורפוזות של צמחים. שילר לא יכול היה לתפוס את זה ואמר: “זה לא עניין של התנסות. (הוא התכוון שזה לא דבר שקיים בעולם החיצוני.) זה רעיון”. שילר נישאר בהפשטה, בזמן שגתה השיב: “אם זה רעיון, אני מסופק; משום שפירושו של דבר, שאני רואה את רעיונותיי עם עיני.” הוא התכוון שמה שהוא תאר לא היה רק רעיון, שהוא יצר בפנימיותו, אלא שזה היה קיים באמת עבורו, אף על פי שאי אפשר היה לראות את זה עם עיניים של מישהו, כפי שאדם רואה צבעים. זוהי יצירת צורה אמיתית, יצירת צורה על-חושית אל מול החושים הרוחניים. חשוב להגיד, גתה לא פיתח את זה עוד הרבה. אמרתי לכם בכמה מהרצאותינו שהמשך ישיר של המטמורפוזות הללו של עולם הצומח והחי – שגתה פיתח באופן אלמנטרי בלבד – מביא אותנו לתפיסה ישירה של חיים חוזרים של האדמה. גתה ראה את עלה הכותרת הצבעוני כעלה מהגבעול שעבר טרנספורמציה, את עצמות הגולגולת כטרנספורמציה של חוליות הגב. זו היתה ההתחלה. אם מישהו ממשיך באותו אורח של התבוננות, הוא מגיע רק לצורות, זה נכון, אבל זהו “שער צורות-הטבע” שהוא מגיע אליו; זוהי תובנה אימיגנטיבית אל תוך הצורות הללו. ואז הוא מתחיל להתבונן באמת שלא רק עצמות הגולגולת הן טרנספורמציה של החוליות, אלא כל עצמות הראש האנושי. הוא מגלה שהראש האנושי כולו הוא צורה של אדם שלם, מלבד צורת הראש, שעברה טרנספורמציה מהאינקרנציה הקודמת. כמובן החומר הפיזי עובר אל תוך האדמה; אבל הגוף שאתם נושאים היום, מלבד הראש, החלק העל-חושי של הצורה הזו ממשיך והופך להיות הראש שלכם באינקרנציה הבאה. הנה לכם מטמורפוזה ברמה הגבוהה ביותר של ההתפתחות.

אך אסור לכם להיות מרומים על ידי המראה בדרך האופיינית לתקופה המודרנית. אם אתם עוסקים במראה באופן כזה, אתם תהיו כמו אותם אנשים המצביעים על הקטע של שייקספיר, שבו המלט אומר בייאושו, שהאבק הארצי של יוליוס קיסר חייב להתקיים עדיין; שאולי השרידים הללו, האטומים, שהרכיבו פעם את הקיסר הרומי נמצאים עכשיו באיזשהו כלב…

ידידיי היקרים, אנשים שחושבים באופן הזה פשוט אינם חוקרים את הנתיב בו מתפתח האורגניזם הפיזי, בין אם הוא נקבר באדמה או נשרף. המטמורפוזה שלמעשה מתרחשת היא כזו: רק הראש נעלם, מתנדף מהאדמה, משום שהוא יוצא אל תוך היקום; אבל הגוף העכשווי שלכם באינקרנציה הזו, מלבד הראש, עובר טרנספורמציה ותמצאו אותו כראשכם באינקרנציה הבאה. אי אפשר להימלט מכך. אין לכם מה לקחת בחשבון את החומר הגשמי כלל. אפילו עכשיו אין בגופכם את אותו חומר שהיה בגופכם לפני שבע שנים. אתם צריכים לחשוב רק על טרנספורמציה של הצורה. זה השלב הראשון, באותה המידה ש”שער האדם” היה השער הראשון במובן העתיק: זה “שער הצורות”. וכשהאדם מבין לחלוטין את “שער הצורות” הזה, הוא יכול להיכנס ל”שער החיים”, היכן שאין לו יותר דבר עם צורות, רק עם שלבי חיים, אלמנטים של חיים. זה מתקשר למה שתיארתי קודם לכן בשלב השני של החניכה המצרית המלכותית העתיקה. השלב השלישי שווה ערך לכניסה ל”שער המוות”: זו חניכה לתוך מצבי תודעה שונים. בין לידה למוות, כמובן, אדם מכיר רק מצב תודעה אחד; אבל זהו רק מצב אחד מתוך שבעה, ואדם חייב לדעת את כל מצבי התודעה השונים, אם ברצונו להבין את העולם.

זיכרו שיש לכם תיאור של שלושת המצבים העוקבים הללו בספרי “מדע הנסתר בקוויו העיקריים“,^[5] שם התייחסתי לאבולוציה הקוסמית. מוזכרים שם שבע צורות של תודעה: שבתאי, שמש, ירח, אדמה וכן הלאה. בכל שלב תודעה כזה יש שבעה שלבי-חיים; ובכל שלב-חיים, שבעה שלבים של צורות. מה שתיארנו כתקופות תרבות – הודו העתיקה, פרס העתיקה, התקופה המצרית-כלדית, התקופה היוונית-לטינית, והתקופה הנוכחית – גם הן צורות. בכך אנחנו “בשער הצורות”, המקביל ל”שער האדם”; מתוך עולם הצורות אנחנו יכולים לעצב קונספטים על תקופות התרבות העוקבות. יש שבע מהן בכל שלב-חיים; וכשאנחנו מדברים על שלבי-חיים, אנחנו מתכוונים לשבעה שלבים עוקבים, שבתוכם העידן הפוסט-אטלנטי הנוכחי. אנחנו בשלב-החיים החמישי כרגע; השלב האטלנטי היה הקודם, הלמורי מוקדם יותר. המטרה של שלבי-החיים הללו היתה שהאדם ישיג את התודעה שיש לו כיום. מצב התודעה הזה התפתח ממצב התודעה שבתאי קדום; הוא התפתח מתוך מצב התודעה שמש קדומה. את מצב התודעה הסופי, המושלם ביותר ירכוש האדם במהלך האבולוציה של וולקן.

כך אתם יכולים לראות איך אדם זוכה בסקירה של הקוסמוס דרך שלושה שלבי מיסטריה. אז, מהידע על הקוסמוס הוא רוכש ידע אדם. כמו כן מן הידע על הקוסמוס יש לו עכשיו את האפשרות להביא הבנה של מיסטריית גולגתא.

לקראת הבנה זו קיבלנו היום, אני יכול לומר, רק כמה רעיונות בלתי שלמים. אבל לפחות היינו יכולים להבין מדוע, לדוגמה, מיסטריית גולגתא התרחשה בתקופת התרבות-צורה הרביעית (היוונית-לטינית) של שלב החיים החמישי (הפוסט-אטלנטי), ולמה היא התרחשה על האדמה. אם תקראו את מחזור ההרצאות מלייפציג^[6] תראו איך הוכנה האדמה הזו למיסטריית גולגתא. אבל כל מה שנדרש להבנת מיסטריית גולגתא יכול להילמד מהעקרונות של ההתקדשות המודרנית. לכן, התקדשות עתיקה הובילה מידע האדם לידע העולם; התקדשות מודרנית מובילה מידע העולם לידע האדם.

זה נאמר, עם זאת, מנקודת המבט של ההתקדשות. אתה עומד על צד אחד, כפי שהיה, ובצד השני אתה רואה השתקפות שלו. כדי לרכוש את הידע הזה על העולם, עליכם להתחיל מידע האדם המודרני. דיברתי על כך לאחרונה. והדרך בה אנו מדברים על זמנים קדומים צריכה להיות שונה לחלוטין מהדרך בה אנחנו מדברים על זמנים מודרניים. בזמנים קדומים הגיעו לידע העולם דרך ידע האדם. אם נדבר על כך באופן תיאורטי אפשר להגיד שמה שהאדם עבר דרכו כתהליך חיים היה, כאשר הושלם, ידע העולם; ועם ידע העולם בתודעתו, האדם יכול היה לעשות את דרכו חזרה לישות האדם. אם היום תעברו דרך צורות, חיים ותודעה של העולם, מה שתגיעו אליו בסופו של דבר בדרך הזו, הוא ידע האדם. (חפשו זאת ב“מדע הנסתר”.) כל דבר אחר בידע הטבע נעלם, והאדם הופך להיות מובן. באותו אופן מרכישת ידע העולם, האדם הופך להיות מובן כישות בעלת שלושה מרכיבים (כפי שהראיתי לכם) – ישות עצבית-חושית, ישות ריתמית וישות מטבולית. מהאדם אנחנו יכולים לעבור שוב לידע העולם.

אלו אינן סתירות. אתם תמצאו סתירות לכאורה בכל צעד אם אתם מתכוונים להיכנס לעולם האמת. אם אתם רוצים דוגמטיזם, לא תוכלו לקבל את הסתירות, משום שהם יגרמו לכם אי נוחות. אם אתם רוצים דוגמטיזם, תוכלו למצוא זאת במקום זה או אחר, אבל זה לעולם לא ייתן לכם הבנה של המציאות, רק משהו שתוכלו להישבע עליו, כשאתם צריכים. אם אתם רוצים להבין את המציאות, אתם צריכים להבין שהיא חייבת להיות מוצגת מכמה צדדים. מנקודת המבט של החיים, האדם הקדום היה צריך להמשיך מהעולם אל האדם; האדם המודרני חייב ללכת מהאדם לעולם. מנקודת המבט של הידע, האדם העתיק הלך מהאדם לעולם; האדם המודרני חייב ללכת מהעולם לאדם. זה עניין של כורח. זה גם לא נוח לאדם של הזמנים המודרניים, אבל כל אחד צריך לעשות את דרכו עכשיו דרך מצב של חוסר יציבות, מצב של חוסר ביטחון. זיכרו איך בשלב השני של ההתקדשות המצרית המלכותית, אדם נכנס למצב של תנועה, של היפוך. בזמננו, אם אדם מחפש באמת להגיע לחיים מבעד לצורות, הוא חייב להיות מסוגל להגיד לעצמו: אפילו אם אני מחזיק בקונספטים היפים ביותר ממסורת דתית זו או אחרת, הם בוודאי בסדר גמור, אבל עדיין אני לא משיג את המציאות בעזרתם, אלא אם אני יכול גם להציב כנגדם את הקונספטים ההפוכים.

הסבתי את תשומת לבכם לעובדה שמיסטריית גולגתא עצמה הופכת את הדבר להכרחי – להחזיק בשני קונספטים מנוגדים – כך שאתם עשויים להגיד לעצמכם: זה באמת מעשה מרושע, כשבני אדם רצחו את האלוהים שהתגשם בתוך אדם; אבל במציאות, המעשה הזה היה ממש נקודת-הפתיחה של הכריסטיאניות. משום שאם הרצח בגולגתא לא היה מתרחש, כריסטיאניות לא היתה מתקיימת במציאות. הפרדוקס הזה בהקשר של עובדה על-חושית יכול להוות דוגמה להרבה פרדוקסים איתם אתם חייבים להשלים, אם אתם רוצים באמת להשיג הבנה של העולם העל-חושי. משום שזה פשוט לא יכול להיות אחרת. בעבר, פחד היה דרוש. כיום, זה הכרחי לחצות את התהום שנותנת לנו את ההרגשה שאנחנו עומדים ביקום בלי שום מרכז משיכה. אבל אנשים חייבים לחצות את זה, כך שקונספטים לא יוכלו להיות יותר משהו שאפשר להישבע עליו, אלא יוכלו להיות משהו, המאיר את הדברים מכמה צדדים – כמו תמונות של עץ, אותו מצלמים מכמה צדדים. הדוגמטיסט, המדען, התיאולוג מאמינים שהם יכולים לאחוז בכל המציאות באמצעות דוֹגמות כלשהן. מישהו שעומד בתוך המציאות יודע שכל טענה שמגיעה מדוֹגמה, יכולה להיות מקושרת עם תמונה שנלקחת מצד אחד בלבד, נותנת רק אספקט אחד של המציאות. הוא יודע שהוא חייב לפחות את האספקט הנגדי, כך שעל ידי ראיית שני הצדדים יחדיו, הוא יוכל לגשת למציאות של הסובייקט. מחר נדבר עוד על דברים אלו.

——————————————————————————–

1. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן ↑
2. זרם דתי-פילוסופי המאמין בתקשורת עם רוחות רפאים. נוסד בראשית המאה ה-19 על ידי אלאן קרדק. [ויקיפדיה]. ↑
3. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
4. יעקב בוהם – בגרמנית Jakob Böhme ‏, 1575-1624. פילוסוף גרמני, מיסטיקן נוצרי, ותיאולוג פרוטסטנטי לותרני. נחשב בעיני בני זמנו להוגה דעות מקורי בקרב המסורת הלותרנית. ספרו הראשון “אורורה” גרם לשערוריה גדולה. [ויקיפדיה] ↑
5. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
6. רודולף שטיינר, “כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחרי הגראל הקדוש” GA149 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑