ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו – 12

ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין GA107 1908

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מספר 12

היסטוריה של המישור הפיזי והיסטוריה אוקולטית

23.10.1908

כשאנו אומרים "היסטוריה" אנו מתכוונים לעולם הפיזי החיצוני: דרך מסמכים חיצוניים ואינפורמציה אנו מסתכלים לאחור לעידנים עברו בהיסטוריה של האומות ושל האנושות. אתם יודעים שדרך גילוי מסמכים רבים אנו יכולים להביט לאחור אלפי שנים לפני הולדתו של כריסטוס. מההרצאות שניתנו בתחום של מדע הרוח אתם יכולים להסיק שבאמצעות הרשימות האוקולטיות אנו יכולים להביט לאחור למרחקים בלתי מוגבלים של העבר. ואנו גם יודעים על העולם הפיזי החיצוני באמצעות היסטוריה חיצונית. כאשר אנו מדברים בנוגע למנהגי החיים לגבי הניסיון של האומות החיות במאות הקודמות לנו מיידית, כאשר אנו מדברים על הגילויים וההמצאות שלהן, אנו יודעים שאנו צריכים להשתמש בשפה שונה מזו שאנו משתמשים כשאנו הולכים לאחור אלף או אלפיים שנה ומדברים על המנהגים, ההרגלים, הלימוד והכוח של כושר ההבחנה של אומות אשר שייכות לעבר הרחוק. ככול שאנו הולכים רחוק יותר לעידנים רחוקים, כך ההיסטוריה נהיית שונה יותר. אולי היה מוטל עלינו לשאול האם ל"היסטוריה" של העולם, להתפתחות ההיסטורית, יש מובן רק עבור עולם חיצוני פיזי זה, ורק במהלך הזמן המאורעות, הכיוון של המאורעות משתנה. או אולי המילה היסטוריה יש לה משמעות בצד השני של היקום, עבור צד זה שאנו מתארים בעזרת מדע הנסתר ושהאדם צריך לחיות דרכו בזמן שבין מוות ללידה מחדש.

בתחילה מנקודת ראות חיצונית טהורה, עלינו לומר שמכל מה שאנו יודעים, החיים של האדם בעולמות אחרים אלו, שהם בלתי נראים לאדם היום, הם ארוכים יותר מאלה שבעולם הפיזי. האם יש למילה "היסטוריה" משמעות בעולם הבא, עבור צד זה של הקיום? או שאנו נופלים לתוך הרעיון שבאזורים שבהם האדם חי בין מוות ללידה מחדש, הכל נשאר זהה באופן קבוע, זה אותו הדבר אם אנו חוזרים דרך המאות ה-18 וה-17 לתוך המאה ה-8, ה-7 וה-6 אחרי הופעתו של כריסטוס ישוע על האדמה ואפילו הלאה לתוך המאות שלפני כריסטוס? האנשים שנכנסים לקיום הארצי פוגשים תנאים שונים על פני האדמה בכל לידה חדשה. בואו ונדמיין את עצמנו בתוך הנפש של אדם המתגשם במצרים העתיקה או פרס העתיקה – בואו ונצלם באופן חי את המצבים של אדם הנולד במצרים העתיקה ועומד בפני הפירמידות הענקיות והאובליסקים וכל המצבים של החיים שמציגים עצמם לפנינו במצרים העתיקה. בואו ונדמיין מצבים אלה במשך הזמן שבין לידה למוות. כעת בואו ונשער שהאדם מת והוא עובד דרך פרק הזמן שבין מוות ללידה חדשה ואז הוא נולד מחדש במאות השביעית או השמינית של התקופה שאחרי כריסטוס. בואו ונשווה את הזמנים. בקיום הארצי כמה שונה הוא העולם המוצג לפני הנפש בתקופה שלפני הופעתו החיצונית של ישוע כריסטוס על המישור הפיזי! בנוסף לכך הבה ונחקור לתוך הניסיון של הנפש המופיעה במאות הראשונות של הזמן הפוסט-כריסטיאני ואז נכנסת לתוך המישור הפיזי שלנו בזמן הנוכחי. היא מוצאת כעת את הסידורים הפוליטיים המודרניים שלנו שהציביליזציה הביאה, בקיצור, תמונה שונה מאוד מוצעת לנפש שכזו.

האם כשנשווה התגשמויות נפרדות אלו נהייה מודעים כיצד הן נבדלות זו מזו והאם אין זה מוצדק אז לבדוק את מצבי החיים של האדם בין מוות ללידה מחדש בין שתי ההתגשמויות? אם האדם חי קודם במצרים העתיקה ואחרי מותו עבר לתוך עולם הרוח, שם הוא מצא עובדות מוגדרות, ישויות מוגדרות, ואז הוא שוב נכנס לקיום פיזי במשך המאות הנוצריות הראשונות, ושוב מת ועבר לתוך העולם האחר, וכן הלאה, האם אין אנו צודקים בשואלנו האם בצד האחר של הקיום אינה מתאפשרת "היסטוריה" בכל הניסיונות שאדם עובר שם, האם אין משהו המתרחש שם כשהזמן עובר מהר? אתם יודעים שכאשר אנו מתארים את החיים של אדם בין מוות ללידה מחדש, אנו נותנים תמונה כללית של החיים הללו. מתחילים מרגע המוות, אנו מתארים כיצד אחרי שהאדם פיתח את טבלת הזיכרון הגדולה לפני נפשו, הוא נכנס לתוך תקופה שבה האימפולסים, הגעגועים והתשוקות הם להימצא שוב בגוף האסטרלי, בקצרה, בכל מה שעדיין קושר אותו עם העולם הפיזי ועדיין נוכח בתוכו, כיצד הוא עובר דרך מה שבדרך כלל נקרא "קמלוקה", וכיצד אחרי שהוא חושף קשר זה הוא עובר לתוך הדוואכאן, לתוך עולם רוחי טהור. אנו נתאר עוד מה התפתח עבור האדם בתקופה זו שבין מוות ללידה מחדש, בקיום רוחי טהור זה. אתם ראיתם שמה שאנו מתארים תמיד מדובר בקשר לעובדה שזה שייך להווה, לחיינו המיידיים, כפי שזה באמת. אנו צריכים באופן טבעי נקודת פתיחה עבור תיאורנו. כפי שאנו מתארים את ההווה אנו צריכים להתחיל מן ההתבוננות ומן החוויה של ההווה, כך גם בתיאור של עולם הרוח זה הכרחי לתאר את התמונה המוצעת לרואה הרוחי של החיים בין מוות ללידה מחדש בערך כפי שהדברים מתגלמים בהווה.

עבור הסתכלות אוקולטית מקיפה וכוללת ניתן בהחלט להוכיח שגם עבור עולם זה שבו האדם חי בין מוות ללידה מחדש, למילה "היסטוריה" יש משמעות אמיתית. אפילו שם משהו מתרחש כמו שכאן בעולם הפיזי. אנו מתייחסים למאורעות מיוחדים העוקבים זה אחר זה, מתחילים מן המאה הרביעית לפני כריסטוס ומתארים את המאורעות עד לתקופה הפוסט-אטלנטית שלנו. באותה דרך יש "היסטוריה" עבור תקופות אחרות של קיום, אנו צריכים להיות ערים לכך שהחיים בין מוות לבין לידה מחדש בזמן המצרים, הפרסים הקדומים והציביליזציה ההודית העתיקה, היו לא רק כפי שזה כעת בזמננו. בתחילה ניצור מושג ראשוני של החיים בקמלוקה בזמן הנוכחי ובאלה של הדוואכאן, זה טוב להרחיב תיאורים אלה ולהתקדם בשיקול דעת היסטורי. נביא לפני מבטנו משהו המתייחס לפרק של "היסטוריה אוקולטית" וכדי להבהיר עניינים אלה, אנו נשמור על עובדות רוחיות מוגדרות. כדי שנוכל להבין אנו צריכים להתחיל הרחק מאחור, הרחק עד לתקופה האטלנטית. היום התקדמנו כה הרבה שכאשר אנו מדברים על תקופה שכזו אנו מניחים שזה ידוע לכולכם.

כדי לשאול את עצמנו כיצד בזמן ההוא, כאשר אפשר היה לדבר לראשונה על לידה ומוות, כיצד חייו של האדם מילאו את תפקידם מעבר למעטה. היה הבדל בין החיים ההם לחיים הנוכחיים, הם לא היו אותו דבר. כאשר האדם של אטלנטיס מת, מה קרה לנפשו? היא עברה הלאה למצב שבו היא חשה עצמה לגמרי אחת עם עולם הרוח, בעולם של אינדיבידואלים גבוהים.

אנו יודעים שאפילו כאן על פני האדמה הפיזית, היו החיים של האטלנטיים שונים למדי מחיינו הנוכחיים. החילוף הנוכחי בין עירות ושינה וחוסר התודעה של הלילה, כפי שהוא מתואר לעיתים קרובות, לא היה קיים בתקופה האטלנטית. כאשר האדם נרדם וכאשר הידע של דברים פיזיים סביבו יצאו מתודעתו, הוא נכנס לעולם הרוח. שם הופיע לפניו חיזיון של ישויות רוחיות. בדיוק כפי שהיום במשך היום הוא נמצא ביחד עם צמחים, חיות ובני אדם, כך שם במשך תודעת השינה הופיע עולם של ישויות רוחיות גבוהות ונמוכות לפי עומק שנתו. האדם התרגל לעולם זה. כאשר במוות האטלנטים עברו לתוך העולם שמעבר, עולם זה של ישויות רוחיות, מאורעות רוחיים, הופיע יותר בבהירות. האדם בתודעתו המלאה חש עצמו בבית בעולמות גבוהים אלה, בעולמות של מאורעות רוחיים וישויות רוחיות. אם רק היינו הולכים בחזרה לתוך התקופה האטלנטית הראשונה היינו מוצאים שהאנשים הביטו על קיום פיזי זה – כל הנפשות שלכם עשו כך – כביקור בעולם שבו האדם שוהה זמן מה ושהוא שונה למדי מהבית האמיתי. בתקופה האטלנטית היתה תכונה אופיינית לחיים אלה שבין מוות ללידה מחדש – שהיא שונה אצל האדם בן ימינו הרוצה להשיג מושג, בגלל שהוא איבד אותו לחלוטין. היכולת לומר "אני" לעצמו, להרגיש עצמו כישות בעלת תודעה עצמית, להרגיש עצמו כ"אגו" שהוא הדבר המרכזי באדם של ימינו, אבדה לחלוטין לאטלנטיים כשעזבו את העולם הפיזי. כאשר האדם האטלנטי עבר לתוך העולם הרוחי בשנתו, או בדרגה גבוהה יותר בחיים שבין מוות ללידה מחדש, במקום התודעה העצמית, במקום ההרגשה: "אני אדם בעל תודעה עצמית, אני עצמי", עלתה התודעה: "אני אחד עם הישויות הגבוהות, אני קופץ, כפי שאני, לתוך החיים של ישויות גבוהות אלו." האדם חש עצמו אחד עם הישויות הגבוהות ובהרגשה זו של אחדות עימן הוא חווה אושר עילאי. אושר זה גבר יותר ויותר ככל שהוא התרחק מהתודעה של הקיום הפיזי של החושים. אלו היו חיים של אושר ככל שאנו הולכים יותר לאחור לתוך העידנים שעברו.

לעיתים קרובות שמענו על המקום שבו מתבססת מטרת האבולוציה של האנושות בקיום הארצי. היא נעוצה בכך שהאדם נהיה יותר ויותר לכוד בקיום הפיזי על האדמה שלנו. בתקופה האטלנטית, האדם חש עצמו לגמרי בבית בעולם הרוח במשך מצב השינה, הוא חש שעולם זה הוא מבריק, נקי וידידותי. תודעתו בצד הפיזי היתה עדיין בחלקה דמויית חלום. לא היתה לו עדיין בעלות על הגוף הפיזי. בזמן העירות הוא שכח במידה מסוימת את האלים ואת הרוחות שהיו לו לחברה במשך השינה אבל הוא לא נכנס כה בשלמות לתוך התודעה הפיזית כפי שהוא עושה היום. לאובייקטים שסביבו לא היה קו ברור. עבור האטלנטים זה היה כמו אצלנו בערב ערפילי כאשר מנורות הרחוב מופיעות מסביב בתוך הילה, הילה בכל סוגי הצבעים. כל האובייקטים של המישור הפיזי היו לא ברורים. ההכרה של המישור הפיזי היתה רק בראשיתה. ההכרה החזקה של ה"אני הווה" עדיין לא נכנסה לתוך האדם. ההכרה של האישיות המתפתחת בהדרגה, היתה קשורה לאיבוד תודעת האושר של האדם במשך השינה. כאשר למד האדם את השימוש בחושיו הפיזיים הוא כבש בהדרגה את העולם הפיזי – האובייקטים של העולם הפיזי רכשו קווים חיצוניים יותר מהודקים ויותר ברורים. בהתאמה לכיבוש העולם הפיזי על ידי האדם, השתנתה התודעה בעולם הרוח.

עקבנו אחר התקופות השונות של העידן הפוסט-אטלנטי. הבטנו לאחור לתוך הציביליזציה ההודית העתיקה. ראינו כיצד האדם ניצח את החיצוני שהוא קיבל כ'מאיה' – הוא התגעגע לתחומים של הארץ הרוחית. ראינו שבתקופה הפרסית ההתגברות על המישור הפיזי התקדמה במידה כה רבה שהאדם שאף לקשור את עצמו עם הכוחות הטובים של אורמוזד, כדי לפתח את הכוחות של העולם הפיזי. נוסף על כך ראינו שבתקופה המצרית-בבלית-אשורית באמנות של מדידת אדמה, שהובילה לעבודה על פני האדמה, גם בחוק הכוכבים, האדם מצא את שביל הזהב של ההתקדמות דרך התגברות על העולם החיצוני. לבסוף אנו רואים שהתקופה היוונית-לטינית הלכה עוד הלאה, שביוון התרחש איחוד יפה זה בין האדם לעולם הפיזי, בהיווצרות של הערים היווניות וגם באמנות היוונית. ראינו גם שבתקופת התרבות הרביעית היסוד האישי שהגיע אז לידי קיום בפעם הראשונה, הופיע בחוקים הרומאיים הקדומים. היכן שקודם לכן האדם חש עצמו חלק מהכל, חלק מההשתקפות של ישויות רוחיות קדומות יותר, הרומאים בפעם הראשונה חשו את עצמם כאזרחי האדמה. המושג "אזרח" הופיע – העולם הפיזי נכבש לאט לאט, ומכאן נהיה יקר לאדם. התשוקות והסימפטיות של האדם היו קשורות לעולם הפיזי ביחס נכון והסימפטיה עבור העולם הפיזי גדלה, תודעתם היתה קשורה עם דברים פיזיים. באותה מידה, מצד שני, חשכה אפפה את התודעה של האדם בזמן שבין מוות ללידה מחדש. הרגשה מאושרת זו של היות חלק מהקיום של ישויות רוחיות גבוהות אבדה לאדם באותה מידה כפי שצד זה נהיה יקר לו במהלך הכיבוש של העולם הפיזי. צעד אחר צעד התקדם הכיבוש של העולם הפיזי, הוא תמיד גילה כוחות חדשים של הטבע, הוא תמיד המציא כלים חדשים. החיים שבין לידה למוות קיבלו ערך גובר, ותודעת הראיה הרוחית המעומעמת של העולם האחר נהייתה מעורפלת. היא לעולם לא חדלה לגמרי אבל החשכה גברה. כשהאדם כבש את העולם הפיזי, ההיסטוריה של העולם האחר הראתה שקיעה והתדרדרות. שקיעה זו קשורה לעלייתה של הציביליזציה. אנו צופים באדם בשלבים פרימיטיביים מוקדמים של הציביליזציה, כאשר הוא טיפל בתבואה שלו בין שתי אבנים ואז ראינו כיצד הוא טיפס מעלה שלב אחר שלב, כיצד הוא גילה את הגילויים הראשונים, למד לעשותם ולהשתמש בהם, והמשיך להתקדם במהלך הזמן. החיים על המישור הפיזי נהיו עשירים מתמיד. האדם למד לבנות בניינים ענקיים. אם אנו רוצים לתאר התקדמות בציביליזציה ההיסטורית, אם נעקוב אחר ההיסטוריה דרך התקופה המצרית-בבלית-כלדית-אשורית, דרך התקופה היוונית-לטינית עד לתוך זמננו, אנו צריכים להכיר בכך שהדרכים נפרדו. באופן יחסי אנו צריכים לתאר לגבי האדם שביל יורד כשהוא בין האלים העליונים והיה צריך לגמול להם, שהיה צריך להציג בפניהם לפי חוקי עולם הרוח ובאמצעות עולם הרוח. אנו רואים כיצד בזמנים מאוחרים יותר האדם ממשיך לאבד את הקשר שלו עם עולם הרוח ועם היכולות הרוחיות. אנו צריכים לתאר עבור הצד האחר היסטוריה של ירידה ביחס לאדם, בדיוק כפי שעבור צד זה אנו יכולים לתאר היסטוריה של התקדמות, של כיבוש פרוגרסיבי של העולם הפיזי. ובכן העולם הפיזי והעולם הרוחי אמורים להוסיף זה לזה, או מוטב לומר להכשיר זה את זה.

כפי שאתם יודעים יש קשר בין העולם הרוחי לעולמנו הפיזי. דיברנו לעיתים קרובות על המתווכים הגדולים וביניהם, המתקדשים. אלו שלבטח התגשמו בגופים פיזיים, אבל נשמותיהם התרוממו מעלה לתוך עולם הרוח בין לידה למוות, כאשר בדרך כלל האדם נעול לגמרי מכל זה. אפילו בזמן כזה הם היו יכולים לקבל חוויות בעולם הרוח, ולהיות בבית בתוכו. איזה מין בני אדם היו השליחים הגדולים או הקטנים של עולם הרוח, הרישים הקדומים הקדושים של הודו, בודהה, הרמס, זארטוסטרא, משה, או כל אלו שבזמנים עתיקים יותר היו "השליחים הגדולים של האלים"? כאשר אנו מדברים על כל אלו שהיו שליחים מאת האלים או הרוחות, אל האדם, מה היה הקשר שלהם לעולם הפיזי ולעולם הרוחי?

במשך ההתקדשות שלהם ובאמצעותה הם חוו את המצבים של עולם הרוח. הם לא רק יכלו לראות עם עיניהם הפיזיות ולקבל עם האינטלקט הפיזי שלהם את המאורעות של העולם הפיזי, אלא, דרך הגדלת הכוחות של הקליטה, הם יכלו גם לקבל את הכוחות של העולם הרוחי. המתקדשים נמצאו לא רק על המישור הפיזי עם המין האנושי, אלא יכלו גם להתוות את מה שהמתים עושים בתקופה שבין מוות ללידה מחדש. עבורם הם בדיוק צורות כה מוכרות כפי שהאדם מוכר על המישור הפיזי. מכאן אתם רואים שהכל שייך להיסטוריה האוקולטית וזורם מן החוויה של המתקדש.

נקודת מפנה עבור כל ההיסטוריה, כולל זו של זמננו, הופיעה על פני האדמה דרך בואו של הכריסטוס. אנו נשיג רעיון על ההתקדמות של ההיסטוריה בעולם האחר אם נשאל את עצמנו: איזו משמעות יש למעשה של כריסטוס עבור האדמה? איזו משמעות יש למיסטריה של גולגותא עבור ההיסטוריה של הצד השני?

בהרבה הרצאות במקומות רבים[1] יכולתי להצביע על המשמעות הנוקבת של המאורע בגולגולתא עבור האבולוציה של ההיסטוריה של המישור הפיזי. כעת בואו ונשאל: כיצד המאורע בגולגולתא מציג את עצמו כאשר אנו מביטים בו מהפרספקטיבה של הצד האחר? אנו נשיג תשובה לשאלה זו אם נקבע את עינינו על נקודה בזמן באבולוציה בצד השני שבו האדם הגיע לגובה הגבוה ביותר של התפתחות על המישור הפיזי, כאשר התודעה של האישיות היתה מאוד מפותחת. התקופה היוונית-לטינית. זו היתה הנקודה בזמן של הופעתו של ישוע כריסטוס על האדמה. מצד אחד היתה תודעה מאוד מפותחת של האישיות, השמחה האינטנסיבית ביותר בעולם החומר, ומצד שני הקריאה החזקה ביותר לקראת העולם האחר במאורע בגולגולתא, מעשה גדול זה אשר מייצג את ניצחון החיים על המוות. דברים אלו מתרחשים לחלוטין אם אנו מקבעים את תשומת לבנו בעולם הפיזי. בתקופה היוונית היתה באמת שמחה גדולה בקיום החיצוני ועימה סימפטיה מוגברת. אנשים כאלה לבדם יכלו לבנות את המקדשים היווניים הנפלאים שבהם גרו האלים. חיים שכאלה היו דרושים כדי לייצר עבודות כאלה של אמנות ופסלים, המראים איחוד נפלא של רוח וחומר. שמחה במישור הפיזי עם סימפטיה תרמו לכך. זה התפתח רק בהדרגה ואנו בפשטות משרטטים את ההתקדמות בהיסטוריה אם אנו משווים את ההתעוררות של היוונים בעולם הפיזי עם התרוממות המושג של העולם אשר האנשים של התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה קיבלו מן הרישים הקדושים שלהם. לא היה להם שום עניין בעולם הפיזי, הם חשו בבית בעולם הרוח. מוקסמים, הם הביטו בעולם הרוח שאליו הם משתדלים להגיע דרך הלימוד והתרגילים שניתנו להם על ידי הרישים הקדושים. בין הבוז לבין תענוגות החושים והשמחה הגדולה של עולם החושים של התקופה היוונית-לטינית – נקודה זו של איחוד בין הרוח לבין עולם-החושים, שלשניהם יש את זכותם – בין שתי הנקודות מונח קטע ארוך של היסטוריה אנושית, ועדיין, האם דבר מקביל שכזה של כיבוש זה של המישור הפיזי קיים בתוך העולם הרוחי בתקופה היוונית-לטינית?

כיצד הרגישו בעולם הרוח אלו שהיו באמת בשלמות ובסימפטיה עם העולם הרוחי? זה בהחלט ובתיאום עם האמת כאשר החכמים היוונים המתייחסים אל העולם אומרים: מוטב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך בממלכת הצללים! כלומר: הכוונה למצבים החלשים והאפלוליים של התודעה שהתקיימו בתקופה זו בין מוות ללידה מחדש. עם כל הסימפטיות בעולם הפיזי, האדם לא הבין את הקיום בעולם שמעבר. הוא הרגיש כאילו איבד את הכל ועולם הרוח הופיע כחסר ערך עבורו. ביחס הנכון לגבי הסימפטיה לצמיחה בעולם הפיזי, הרגישו הגיבורים היוונים את עצמם אבודים בעולם הרוחי. מי שמסוגל להביט לתוך עולם הרוח יודע שזה לא מיתוס, אלא דבר המבוסס על האמת, וששייך לנו בזכות המשוררים היוונים שכתבו על האנשים החשובים ביותר בציביליזציה שלהם. אגממנון, אכילס, חשו את עצמם כישויות מרוקנות, כבלתי ישות, בעולם זה של צללים. כמובן היו תקופות ביניים – כי הקשר עם הרוח לעולם לא אבד לחלוטין – ואפילו אנשים אלה לקחו חלק עם ישויות רוחיות ופעילויות רוחיות, אבל מצב התודעה שזה עתה תואר לבטח התקיים. כך יש לנו היסטוריה של העולם בירידה מצד אחד, ומצד שני יש לנו היסטוריה של עליה.

לשליחי האל או השליחים הרוחיים, תמיד היה את הכוח ללכת לכאן ולשם, מעולם אחד לעולם אחר. בואו וננסה לצייר את מה שהשליחים הרוחיים עשו במישור הפיזי בתקופות שקדמו לכריסטוס באנושות. הם היו אלו אשר מניסיונם עם העולם הרוחי היו מסוגלים לומר לאנשים של העולם העתיק שהרוחי באמת קיים. כמובן שם הם גם חוו את תודעת הקץ של האדם הפיזי של האדמה, אבל כפיצוי כל העולם הרוחי עם השפע המפואר שלו היה גם כן פתוח לפניהם והם יכלו להביא לאדם על האדמה את הידע שיש עולם רוחי וכיצד הוא נראה. הם יכלו להיות עדים לעולם רוחי זה. זה היה חשוב במיוחד בזמנים שבהם האדם התקדם יותר ויותר על המישור הפיזי עם התעניינותו בו. ככל שהאדם כבש את האדמה, ככל שהשמחה והסימפטיה שלו היו מרוכזות בעולם הפיזי – כך יותר שליחים אלה של האלים היו צריכים להדגיש את העובדה שעולם הרוח קיים. הם תמיד יכלו לדבר בדרך זו: אתה יודע את זה ואת זה ביחס לאדמה, אבל יש גם עולם רוחי שעליו אפשר לומר כך – בקיצור, התמונה המלאה של העולם הרוחי התגלתה לאדם על ידי שליחיו של האל. זה היה ידוע בדתות השונות. תמיד כאשר שליחי האל חזרו אחרי ביקור בעולם הרוח, הם יכלו להביא עימם אל העולם הפיזי, שנעשה יותר ויותר יפה עבור אלו שחיו על המישור הפיזי – נחמה והתרוממות רוח מעולם הרוח, משהו מהאוצרות של עולם הרוח. הם הביאו את הפירות של חיי הרוח לתוך החיים הפיזיים. זה תמיד היה המקרה שאנשים הובלו אל הרוח באמצעות מה ששליחי האל הביאו אליהם. העולם הפיזי, העולם מצד זה, למד ממה שהביאו שליחי האל. אבל שליחים רוחיים אלה לא יכלו לעבוד באופן פורה באותה מידה עבור העולם שמעבר. אתם יכולים לצייר זאת כך. כאשר המתקדש, שליח האל, עבר הלאה לתוך העולם האחר, היו הישויות שם חבריו בדיוק כפי שהיו הישויות בעולם הפיזי. הוא היה יכול לדבר אליהם ולהעביר אליהם מידע על מה שקורה בעולם הפיזי. אבל ככל שהעולם היווני-לטיני התקרב, כך פחות ופחות היה יכול המתקדש, כאשר עבר מן האדמה אל הצד השני, להציע לנפשות שם משהו בעל ערך, כי הם חשו מאוד בחריפות את האובדן של מה שעליו הם נתלו בעולם הפיזי. כבר לא היה שום ערך עבורם למה שהמתקדש היה יכול למסור להם.

כך בזמנים שלפני הכריסטוס, הביאו המתקדשים את המסר שלהם לאדם בעולם הפיזי שהיה נושא פירות בדרגה הגבוהה ביותר, אבל מה שהם יכלו לקחת מן העולם הפיזי אל פטירתם היה חסר פרי עבור עולם הרוח. גדול כפי שהיה המסר אשר בודהה, הרמס, זאראטוסטרא הביאו לאדם במישור הפיזי, הם יכלו להשלים אבל רק קצת מן העבר השני, כי הם יכלו להביא רק מעט ממה שהיה מספק או ער ותוסס כמסר לצד השני – כעת בואו ונשווה את מה שבא אל הצד השני דרך הכריסטוס, שהתרחש בתקופה של הניוון העמוק ביותר, בתקופה היוונית-רומאית, עם מה שקודם לכן בא באמצעות המתקדשים. אנו יודעים מה שמסמל המאורע בגולגולתא עבור ההיסטוריה של האדמה. אנו יודעים שזה היה הניצחון על המוות הארצי על ידי החיים של הרוח, ההתגברות על כל מוות דרך האבולוציה של האדמה. אפילו אם היום איננו יכולים להיכנס לתוך כל מה שהמיסטריה של גולגולתא מסמלת, אנו יכולים לסכם זאת בכמה מילים: זה מסמל את הסוף ואת ההוכחה שאין לערער עליה של העובדה שהחיים ניצחו את המוות. כאשר על גולגותא החיים ניצחו את המוות, הרוח הניחה מטה את הזרע של הניצחון הסופי על החומר! זה אשר שייך בבשורה המתייחסת לביקור אשר כריסטוס עשה אחרי המאורע בגולגולתא למתים בעולם התחתון אינו אגדה או סימבוליקה. מחקר אוקולטי מראה לכם שזוהי האמת. כה אמיתי כנדודיו של כריסטוס בקרב בני האדם במשך שלוש השנים האחרונות של חייו של ישוע, כך הוא גרם למתים לשמוח על ידי זה שביקר אותם מייד אחרי המאורע בגולגולתא. הוא הופיע בפני המתים, לפני הנשמות של המתים. זו היא אמת אוקולטית. הוא היה יכול אז לומר להם שבעולם הפיזי הרוח השיגה באופן שאין לערער עליו את הניצחון על החומר. עבור הנפשות של המתים בצד השני זו היתה להבה של אור אשר קפצה למעלה כמו זרם חשמל רוחי, והתודעה המתה של התקופה היוונית-לטינית בעולם האחר התעוררה, שלב חדש לחלוטין החל עבור האדם בין מוות ללידה חדשה. מאז הזמן ההוא התודעה של האדם נהייתה ברורה יותר ויותר בין מוות ללידה חדשה.

כך, אם אנו מתארים את ההיסטוריה, אנו יכולים להשלים את האמירה ביחס לקמלוקה והחיים בדוואכאן, ועלינו להצביע על כך עם ההופעה של כריסטוס על האדמה. צירוף מילים חדש לחלוטין התחיל עבור החיים בצד השני. הפרי של מה שכריסטוס הגשים עבור האבולוציה של האדמה נחווה כשינוי רדיקלי בחיים שמעבר. ביקור זה של הכריסטוס בצד השני סימל התחיות של החיים שם בין מוות ללידה מחדש. מאז הזמן ההוא המתים שבנקודה חשובה זו של התקופה היוונית-לטינית, במקום כל ההנאה שהיתה להם בעולם הפיזי, חשו עצמם רק כצללים, כך שהם העדיפו להיות קבצנים בעולם העליון מאשר מלכים בממלכת הצללים – כעת החלו להרגיש יותר ויותר בצד השני. מאז הזמן ההוא האדם צמח יותר ויותר לתוך העולם הרוחי, ותקופה של צמיחה, של פריחה, החלה עבור עולם הרוח. אנו תמיד רואים מה שהשגנו עבור ההתבוננות בחיי אנוש על האדמה, אם אנו מניחים בפנינו את האיכויות האמיתיות של עולם הרוח.

———————————————————————————–

  1. ראו למשל: אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא – הוצאת חירות. הבשורה החמישית – הוצאת חירות. רודולף שטיינר והבשורה החמישית – הוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *