ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו – 10

ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו

מאת: רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין  GA107  1908

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 10

בנוגע לטבע של כאב, סבל, שמחה ואושר

27.10.1908

בואו ונתקדם היום מצורה פשוטה של כאב, מצורתו הבסיסית. כאשר אנו חותכים את אצבענו או מאבדים אותה לגמרי ומרגישים כאב, או כאשר אנו נחבלים בצורה כלשהי, זוהי הצורה הכי פשוטה ופרימיטיבית של כאב. בואו ונתחיל בתיאור של זה.

כאשר אנו שואלים פסיכולוגים המנוסים בעניין ומחוברים לנפש האנושית, איזה הסבר יש להם לצורות הפשוטות של הכאב, אנו מוצאים, במיוחד בהווה, שפסיכולוגים אלה אומרים דברים מוזרים למדי. הם עושים גילויים מוזרים, כי הם מוצאים שהדרך היחידה להסביר כאב היא להוסיף לחושים השונים, לחוש הריח, הראיה, השמיעה, חוש חדש, חוש הכאב, כך שהאדם מקבל כאב דרך חוש זה באותה דרך שבה הוא מקבל את האור דרך עיניו וקול דרך אוזניו. הם אומרים שאדם חש כאב בגלל שיש לו חוש לכאב. ניסיון חיצוני אינו נותן לנו שום בסיס לתמיכה בקיום של חוש כאב. המדע, שיוצא מהתבוננות טהורה, בשום דרך אינו מתנגד לזה, למעשה הוא ממציא את חוש הכאב.

אבל הבה ונסיר את תשומת לבנו מזה ונשאל את עצמנו במקום זאת: כיצד עניין פשוט שכזה, הרגשה פרימיטיבית של כאב באמת צצה? באיזה מובן הניסיון של הכאב צומח, כאשר אנו חותכים את אצבענו?

האצבע היא חלק של גופנו הפיזי. הגוף הפיזי מכיל את החומרים של העולם הפיזי החיצוני. האצבע חדורה עם החלקים האתרי והאסטרלי של הגוף המשתייכים לאצבע. מהם המבחנים של חלקים גבוהים יותר אלה, של החלקים האתרי והאסטרלי? המבנה הפיזי של האצבע, מכיל פחמן, מימן, חמצן, חנקן וכ"ו, תאים אלה המאורגנים בתוכה אינם יכולים להיות כפי שהם, אם היסוד הפעיל, הנותן צורה, היסוד הבונה והפעיל – כלומר, הגוף האתרי – לא היה נמצא מאחוריהם. הגוף האתרי אינו רק ביסודה של צמיחת האצבע, מארגן את התאים כך שהם נותנים צורה לאצבע, הוא גם מקיים את התאים האלה במבנה שלהם, וכך מונע מן האצבע להתנוון. הגוף האתרי חודר את האצבע כולה וממלא אותה בכוחות אתריים. זה מכיל את אותו חלל המלא באצבע הפיזית. אבל האצבע האסטרלית גם נמצאת שם. כאשר יש לנו תחושה באצבענו, כאשר אנו מרגישים לחץ של משהו אחר, זה כמובן מועבר על ידי הגוף האסטרלי של האצבע, כי תחושה ורגש נמצאים בגוף האסטרלי.

הקשר שבין האצבע הפיזית, האתרית והאסטרלית, הוא לא רק מכני, אלא גם תמיד קשר חי. האצבע האתרית תמיד ממלאת את האצבע הפיזית בכוח זוהר, היא תמיד עובדת ביצירה של חלקיה הפנימיים. באיזו דרך האצבע האתרית באמת מעוניינת באצבע הפיזית?

עניינה העיקרי הוא להביא את כל החלקים שעימם היא קשורה, אפילו החלקיקים הקטנים ביותר, למקומם הנכון, בהקשר הנכון בכל מקום.

הבה ונדמיין כעת שיש חתך קטן בעורנו, פצע קטן. זה מונע מן הגוף האתרי מלמלא את חובתו לארגן את החלקים השונים בדרך הנכונה. הגוף האתרי חי באצבע וצריך לשמור את חלקיה יחדיו. אבל החתך, החתך המכני, שומר אותם בנפרד, כך שהאצבע האתרית אינה יכולה יותר למלא את תפקידה. זה אותו המצב שאנו צריכים להיות בו, אם היינו בונים מכשיר לעבודה בגן ומישהו היה הורס אותו. במקרה כזה לא היינו יכולים לעשות את העבודה בדרך שבה התכוונו לעשות זאת. אנו צריכים לוותר על מה שאנו שואפים לעשות. אי יכולת זאת לעשות משהו, ויתור זה, אי-יכולת זאת (מצידו של הגוף האתרי) להיכנס פנימה עם פעילותו, מורגש על ידי הגוף האסטרלי של האצבע ככאב. כאשר היד נכרתת, רק היד הפיזית יכולה להיכרת, לא היד האתרית, והיד האתרית לא יכולה אז לעבוד. הגוף האסטרלי מרגיש התנתקות זאת בצורת כאב.

שיתוף הפעולה בין האתרי לאסטרלי מייצר את הכאב הכי פרימיטיבי ופשוט. כך נוצר כאב והוא נמשך כל עוד הגוף האסטרלי בחלק מסוים של הגוף מורגל לעובדה שהגוף האתרי המקביל אינו יכול יותר להינשא החוצה.

הבה ונשווה זאת עם הכאב שאנו חווים בקמלוקה! שם, כל הגוף לפתע פונה החוצה מהאדם, הוא אינו קיים יותר והכוחות האתריים אינם פעילים בו יותר. הגוף האסטרלי מרגיש שהכל לא יכול יותר להיות מאורגן – הוא מלא כמיהה לפעילות שיכולה להינשא החוצה בתוך הגוף הפיזי – רצון זה מורגש ככאב. כל כאב הוא פעילות מדוכאת. ביקום כל פעילות מדוכאת נותנת מוצא לכאב, ובגלל שפעילות צריכה לעיתים קרובות להיות מדוכאת בקוסמוס, הכאב הוא הכרחי בקוסמוס.

אבל משהו אחר צריך לצוץ. עד למידה מסוימת, היד צריכה להימנע מפעולתה החיה המיוחדת על ידי תהליך של הינתקות, או משהו דומה. זהו לדוגמה, המקרה עם האדם המתחיל לפגוע בבשרו. איברים של הגוף שהיו קודם פעילים וחיים הם, בדרך מסוימת, מובאים לשיתוק וקיפאון. אז החלק האסטרלי של היד, לדוגמה, יוצר מתוך היד האתרית. יהיו לו עודף של כוחות, הוא יאבד כמה ממשימותיו, גם אם הוא ימשיך למלא אותם כאילו באופן פעיל.

אם אדם מתייחס אל גופו באופן כזה שהוא מתחיל להרגיש עודף כוחות זה בגופו האסטרלי והוא יכול לומר לעצמו: אני מסלק כוחות עודפים, קודם לכן השתמשתי בכל הכוחות הללו כדי לווסת את הגוף הפיזי. כעת אילפתי את הגוף הפיזי, הוא אינו צריך יותר את כל הכוחות הללו – אם זה המקרה, הגוף האסטרלי מחונן בכוחות עודפים אלה ירגיש זאת כאושר רב. כי אפילו כפעילות מדוכאת המייצרת כאב, כך פעילות מצטברת מייצרת הרגשה של אושר. זהו אושר עבור הגוף האסטרלי לעשות יותר מאשר היתה כוונה לעשות מההתחלה. מודעות זו של כוח עודף שאפשר להשתמש בו באופן פרודוקטיבי, שיכולה להיות מודרכת מבפנים, כי הגוף החיצוני אינו תובע אותה יותר לעצמו, מזה משתמע אושר.

מה הכוונה המונחת בעובדה שכמה קהילות דתיות עושות דברים מסוימים כדי לסגף את הבשר, את הגוף הפיזי? על מה זה מרמז?

זה אומר שהתפקידים של הגוף הפיזי אינם כה בשימוש, הם לפי כך רגועים, כך שכמות מסוימת של כוחות נשמרת בחזרה בגוף האתרי.

בואו ונדמיין אדם שחי חיים מלאים של פרטיות, אשר מצליח בהדרגה לרדת מטה בשקט לתהליך המטבולי של גופו הפיזי, מבלי לדרוש הרבה מן הגוף האתרי, ואז איש אחר האוהב לאכול ככל האפשר, שהתהליכים הפיזיים שלו הם במצב של אי-שקט ויש לו הרבה מה לעכל במקרה של זה שלפניו, היכן שכל דבר לוקח מהלך רוגע שכזה, התפקוד הפיזי שלו אפילו מראה איטיות מסוימת ואינו צורך את הכוחות האתריים כל כך, יהיו לו כוחות עודפים בגופו האתרי. במקרה של האחרון, כל הכוחות של גופו האתרי צריכים להיות מבוזבזים כדי לקיים את התפקידים של הגוף הפיזי. כתוצאה מכך, האיש שגופו למד להיות רגוע וחסר יומרות יהיו לו כוחות עודפים בגופו האתרי, וגופו האסטרלי ישקף אותם ככוחות של ידע, ולא רק כאושר, והתמונות האימגינטיביות של העולם האסטרלי יעלו מעלה לפני אדם שכזה. לדוגמה: סבנרולה היה בעל גוף חלש וכמעט תמיד היה חולה. היו לו כוחות בגופו האתרי אשר לא שימשו כמעט את הגוף הפיזי, והוא היה יכול להשתמש בכוחות אלו עבור מחשבותיו רבות העוצמה ועבור האימפולסים שלו. הוא היה יכול להחזיק בדיבוריו רבי-העוצמה שבעזרתם ריתק את הקהל. החזונות שלו גם כן אפשרו לו לשטוח לפני שומעיו, בתמונות רבות עוצמה, מאורעות שיתרחשו בעתיד.

כעת, נעביר זאת לעולם הרוח. כל פעילות נסתרת נופלת כאשר האדם נכנס לדוואכאן – אפילו כפעילות נסתרת שכוונתה מחסור וסבל בקמלוקה, ושם יש תמיד מחסור וסבל – כי בדוואכאן דבר לא קיים שקשור באופן כלשהו עם הפיזי ושמשתוקק בתשוקה ותאווה אל הפיזי. בדוואכאן מהות רוחית ממשית ניתנת לאדם אשר לאט לאט בונה את הצורה של התגשמותו העתידית. בדוואכאן יש פעילות טהורה ביותר וחופשית ביותר, והאדם חווה זאת כאושר טהור.

במשך חיינו הארציים, אנו לומדים בהתמדה דרך כל דבר אשר סובב אותנו, אבל הגופים השונים שיש לנו, נבנים בהתאמה לכוחות של התגשמויות קודמות, אנו בונים גופים אלה באמצעות כוחות אלו. אבל מה שאנו לומדים לדעת במשך חיינו עדיין לא נכלל בגופנו. במהלך החיים אנו משתנים. הרגשות משתנים, האידאות שלנו צומחות, יש כמות גדולה של פעילות נסתרת בתוכנו. אבל איננו יכולים לשנות את גופנו, הוא צריך להישאר כפי שהוא, להיבנות בהתאמה לחוויות של התגשמויות קודמות.

בדוואכאן האדם משחרר את עצמו ממכשולים אלה, וכתוצאה מכך, הרצון שלו לפעול מקבל צורה של אושר. שם הוא יוצר את גופו האסטרלי, את גופו האתרי וגופו הפיזי עבור חיים חדשים. מה שנשאר ללא שימוש בחיים, יש לו שימוש בדוואכאן. הוא לוקח לתוך הדוואכאן לא רק את תודעתו הנוכחית, אלא גם את מה שיוצא מאישיותו. וזה נותן לו מצב מוגבר של קיום בדוואכאן, כך שבתוספת למה שהוא חווה כאן כאינדיבידואליות שלו, הוא חווה בדוואכאן את כל מה שהוא מרוויח מעל ומעבר לאינדיבידואליות ועדיין אינו יכול להביא לידי ביטוי במשך חייו.

אם כן, אנו יכולים להבין כאב ומחסור וסבל על ידי התרוממות מהשלב הנמוך ביותר מעלה לזה של אושר גדול. בעולם אחד אנו תמיד עוקבים אחרי העקבות של משהו שעבר דרך כל העולמות.

היום אנו מסוגלים להעריך יותר במלואן את השיטות הסגפניות של התפתחות. אנו יכולים לומר: אפילו כשהכאב קשור לפצע חיצוני בגוף הפיזי, ההרגשה של האושר מחוברת עם התמעטות של הפעילות החיצונית וכתוצאה מכך עם הצמיחה בפעילות הפנימית. זהו הצד החושי של הסגפנות בעבר, ואנו יכולים להבין מדוע זה אשר היה אמור להוביל את האדם מעלה לתוך העולמות העליונים היה מבוקש דרך התנתקות.

כתוצאה מכך אנו צריכים תחילה להשליך אור על האספקט הפרימיטיבי ביותר של הדברים כדי להבין כיצד מדע הרוח מסביר לנו על ידי הדברים הפשוטים ביותר, כמו פציעה של האצבע, את השביל המוביל מהתנתקות ומחסור לאושר, וגם כיצד הדמעות של הכאב עלולות להפוך סוג של שביל של ידע. כי כל דבר הוא משל, ועל ידי זה שמסבירים את הדברים הקטנים ביותר העומדים בפנינו, בדרך, שמדע הרוח מסביר זאת לנו, אנו צומחים בהדרגה לגבהים רוחיים המאפשרים לנו להבין את הדברים הגבוהים ביותר.

אם נשווה זאת למה שהוסבר אתמול, נוכל לתפוס שההתנהגות של הכאב הגופני יכולה להיות סוג של אימון, שביל של ידע. דמיינו אדם שמעולם לא היה לו כאב ראש. הוא יכול לומר: אני לא מודע לעובדה שיש לי מוח, כי מעולם לא חשתי אותו. עכשיו תדמיינו שכאב ראש שכזה אינו נוצר על ידי השפעה מבחוץ, אלא על ידי שלב מסוים של התקדשות נוצרית אשר נקרא "כתר הקוצים". כוונתו לתת לאדם את ההרגשה: דרך כאב וסבל הרבה מכשולים התקרבו אלי, מבקשים לחתור תחת מה שהכי חשוב לי, שליחותי – אני אעמוד זקוף, לבד! אם מישהו מתאמן בהרגשה זו במשך חודשים, במשך שנים, הוא יחווה לבסוף הרגשה זו של כאב ראש, כמו נקודות חדות של קוצים מנקבות את ראשו.

זהו המעבר להכרה של כוחות אוקולטיים אלו אשר יוצרים את המוח. כאשר הכוחות האתריים של המוח עושים בדיוק את מה שהם צריכים לעשות, הם אינם מוצאים דבר אשר עלול להביא כוחות אלו לתודעה של האדם. אבל כאשר המוח הפיזי נפגע באופן מסוים תחת ההשפעה של רגשות אלו, הגוף האתרי צריך לשחרר את עצמו מזה. הוא צריך לצאת מן המוח, לצאת מתוכו, וידע הוא התוצאה של שחרור זה של הראש האתרי. מעבר של תחושה זו של כאב היא רק מעבר לשלב שבו הכוחות של הידע מושגים, וזו אינה אלא התנגדות של משהו שהאדם לא ידע לפני כן. לפני כן הוא לא ידע שיש לו מוח, כעת הוא למד לדעת את הכוחות האתריים ואת פעילותם, הכוחות אשר בונים את מוחו ומקיימים אותו.

הרבה דברים אחרים אפשר עוד לומר, כאשר איבר פיזי נפרד מן החלק האתרי שלו, כך שהגוף האתרי אינו יכול לעבוד בתוכו, אנו חווים כאב. אבל כאשר צמיחת הגוף האסטרלי מורגלת לזה, היכן שהצלקת מתחילה, משמעה שחרור של הגוף האתרי, וכאשר לא כל הכוחות של הגוף האתרי בשימוש, אז ההיפך צומח: כלומר, הרגשה של שמחה ואושר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *