ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו – 08

ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו

מאת: רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין GA107    1908-1909

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הגהות ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 8

ההתגלות של האגו בגזעים השונים

3.5.1909

בהרצאה של השבוע האחרון הכרנו את הביטויים היומיומיים של החיים הפנימיים של האדם, כלומר, צחוק ובכי, והיום נחקור את המצבים גם בקרבתנו וגם בסביבה היותר רחוקה של ישותו הפנימית של האדם, כולל כל האבולוציה של האדם שתלויה בהם באופן מסוים. באופן רחב ככל האפשר לימוד של האדם הוא מה שאנו עובדים עליו בקבוצה זו של הרצאות בחורף זה ואנו נמשיך ונלמד את האדם מכמה צדדים נוספים.

אם אתם לוקחים בחשבון את מה שאתם יודעים על מצבי האדמה, אזי אפילו אם אתם מביטים בה באופן יחסי בשטחיות, אתם תבחינו מייד שלאדם יש צורה שונה באיזורים שונים של האדמה. אפיונים גופניים שונים לפי האיזורים השונים של האדמה. אתם וודאי תיזכרו שיש 'גזעים': השחור, האדום, הצהוב והלבן. גזעים אלה במקורם קשורים לאיזורים מסוימים של האדמה. אתם תמצאו זאת גם מחוזק על ידי ההיסטוריה, אם תסתכלו על מה שלמדתם בבית הספר מהתבוננות על מה שהוא פיזי טהור, מצבים חומריים, או על מה שלמדנו דרך המדע האנתרופוסופי עצמו. אם נביט לאחור לתוך העבר הרחוק, אנו רואים כיצד הנפש האנושית ולמעשה הגוף האנושי עצמו, מתפתח בתקופות השונות של אבולוציית האדמה. בתחום של מדע הרוח הסתכלנו לאחור על הודו העתיקה, פרס, מצריים וכן הלאה. ראינו כיצד היכולות השונות שיש למין האנושי היום, התפתחו בהדרגה במהלך התקופות. כל זה נותן לכם רעיון כיצד תנאים חיצוניים קשורים להתגלות של ישותו הפנימית של האדם. כעת, אם אפילו המצבים הנוכחיים מביאים להבדלים כאלו בקרב בני האדם, איזה הבדלים עצומים צריכים לבוא מאז ההתחלות הראשונות של התפתחות האדמה שלנו, אחרי שעברה דרך ההתפתחות של שבתאי, שמש וירח. כבר תיארנו עובדות שונות על כך. מה שאנו הולכים לתאר היום יתואר מנקודת ראות אחרת. כי אנחנו באמת רוצים לדעת את המצבים האנושיים אם אנחנו ממשיכים לתאר אותם מנקודות ראות שונות.

בתחילת אבולוציית האדמה, האדמה, השמש והירח היו, כפי שאתם יודעים, עדיין גוף אחד. התנאים בתוך כל האבולוציה שלנו צריכים היו להיות אז שונים לגמרי. האדם, שהתפתח באבולוציית האדמה, היה מאוד שונה כשהאדמה היתה עדיין מחוברת לשמש. האדם היה צריך להשתנות במידה רבה מאוד כאשר השמש ואחרי כן הירח נפרדו מהאדמה! אנו יודעים שהתקופה אחרי שהשמש והירח נפרדו מהאדמה נקראת גם האבולוציה הלמורית, שבה האדם רק החל להשיג צורה שכלל אינה דומה לזו בת ימינו. אנו תיארנו אותה בכך שאמרנו שזה היה למעשה הזמן שבו האדם ירד מאזורים גבוהים של האדמה. גם אם האדם היה כבר בגוף פיזי בזמן שבו השמש היתה עדיין מחוברת עם האדמה, זה לא היה כמו הגוף של ימינו. בזמן ההוא היה לו סוג של גוף פיזי שאתם יכולים לדמיין אם אתם מתארים אדם היום שאינו עומד עם רגליו על האדמה, אלא מרומם עצמו לאוויר, מכיוון שלא היו בתוכו יסודות של עצם, אלא הוא עדיין השתייך לאזורים של האוויר והמים, ובאמצעותו אנו צריכים לדמיין את המים נמסים באוויר. הוא היה כמו ישות שקופה בפריפריה של האדמה. עין בת ימינו לא תוכל להבחין אדם זה מסביבתו, כמו שעין בת ימינו אינה יכולה להבחין ביצורי-ים מסוימים מסביבתם, משום שהם נראים כה דומים לה. אתם יכולים לדמיין יצורים שכאלה נישאים דרך האוויר. רק אחרי ההיפרדות של השמש והירח האדם נהיה כמו שאנו יודעים אותו היום. מה היו המצבים ההכרחיים עבור האדם כדי להתפתח למה שהוא היום? זה היה הכרחי שכוחות השמש לא יעבדו מבפנים אלא מחוץ לאדמה. זה היה הצורך של ההיפרדות גם של השמש וגם של הירח, ששני גופים קוסמיים אלה ישלחו את כוחותיהם, כמו שהשמש שולחת את אורה, מבחוץ אל האדמה. האדם היה רק צריך לרכוש את צורתו הנוכחית משום שהשמש זרחה עליו לא מלמטה, ממרכז כוכב הלכת, אלא מהצד. רק תדמיינו, אם אתם רוצים להניח השערה שכזו, שהירח היה נופל חזרה על האדמה והשמש היתה מתאחדת עימו. אם הוא היה רוצה לשרוד במצבים אלה האדם היה צריך להלביש עצמו בגוף אווירי כפי שהיה לפני כן, והוא היה צריך להיות מסוגל לשגר עצמו דרך הסביבה שהוא מכיר אותה היום. כך האדם חייב את קיומו הנוכחי לעובדה שהשמש והירח זורחים עליו מבחוץ. אנחנו נתעלם מכל הכוחות האחרים היום.

השמש והירח פועלים בדרכים שונות מבחוץ. הדרך שהשמש פועלת בה באזור הקוטב הצפוני שונה מאוד מהדרך שבה היא פועלת בקו המשווה. אנו מקבלים את הרושם של ניגודים עצומים המקבלים משמעות ברגע שהשמש מתחילה לזרוח על האדמה מבחוץ. אתם יודעים, כמובן, שככל שאנו מתקרבים לקוטב הצפוני כך גדולים יותר ההבדלים בין החורף לקיץ. בקוטב הצפוני עצמו זהו ההבדל הגדול ביותר בין החורף והקיץ. בקוטב עצמו חצי שנה זה יום וחצי שנה זה לילה. כאשר אתם חושבים על הבדלים אלה, אז מה שיש למדע הרוח לומר על דברים אלה יש לו משמעות. זה אומר לנו שבקוטב הצפוני עצמו תנאי האדמה בזמנים הלמוריים היו הקרובים ביותר לתנאים שהיו קיימים על האדמה כאשר השמש והירח היו עדיין מחוברים עימה. היום, כמובן, תנאים אלה שונים למדי. אבל אפילו היום עדיין נכון במידה מסוימת שבקוטב הצפוני ההשפעה החזקה ביותר היא ממרכז האדמה אל פניה, וההשפעה של השמש והירח היא הפחותה ביותר. מה שעשה עצמו מורגש מאז הזמנים הלמוריים, בגדילה העצומה של הכוחות הקורנים פנימה מבחוץ, היתה לו השפעה הקטנה ביותר בקוטב הצפוני, כך האפקט של מרכז האדמה על פני השטח וכל דבר שחי על פניהם כאן הוא בשיא גדולתו. מצד שני ההשפעה של השמש והירח היא החזקה ביותר סביב לקו המשווה וזה היה כבר כך בזמנים הלמוריים. ברשימות האקשיות אנו יכולים לאשר שמצבי האדמה השתנו למשהו חדש לגמרי עם ההפרדה של השמש והירח. זה מוליך לתוצאה מוגדרת למדי. משהו צץ אשר היה בעל חשיבות יסודית עבור כל האבולוציה הארצית. באיזור של הקוטב הצפוני היה פחות אפשרי עבור האדם לרדת, כפי שהיה, ולהתגשם בצורה אנושית בדרך כזו שהוא יכול למצוא את הביטוי הטוב ביותר בתוכה. לכן בלמוריה העתיקה זה היה רק בקוטב הצפוני שישויות אלו התאספו אשר, אם אבטא זאת כך, לא רצו עדיין לרדת ישר מטה אל האדמה, אלא העדיפו להישאר למעלה באיזורים שבהם האוויר היה עדיין אפוף באדים. כזה היה הקוטב הצפוני בזמנים הלמוריים. סוג של מינים רוחיים שלא העסיקו עצמם הרבה עם הגופים הפיזיים שנעו למטה על האדמה. מנקודת ראות רוחית, כפי שהם נראים בעין של ימינו, מינים אלה הכילו צורות שקופות שלא היו ממש נראות, וככל שהיו מאוד מפותחות, ביחס לצורתם הפיזית הם הראו צורה נמוכה של אנושיות. הם חיו בגוף אתרי והיו ישויות של יותר טבע אתרי, היה להם רק קשר רופף אם הגופים הפרימיטיביים שהתפתחו על האדמה מתחת ועדיין לא היתה להם סמיכות שאפשר לדבר עליה. גופים אלה היו תלויים יותר מידי באדמה, וישויות רוחיות יותר מפותחות אלו רק השתמשו בהם כמעטֵה במידה הקטנה ביותר. אם כן, אם אדם מההווה, עם כוחות התפיסה שלו, היה יכול לבקר בקוטב הצפוני בזמנים של למוריה, הוא היה מדבר על האוכלוסיה שלה בדרך זו: איזה אנשים מיוחדים! הם באמת התפתחו מעט מאוד ביחס לגופיהם הפיזיים, אבל זה צריך להצביע על משהו מיוחד, כי כאנשים הם זריזים ואינטליגנטיים. זה כאילו שהם מכוונים בחוטים ממעל! וכך זה באמת היה, כי בני אדם אמיתיים לא ירדו לפני האדמה. לכן האנשים שחיו סביב לקוטב הצפוני בזמן ההוא היו במידה הגבוהה ביותר ישויות אתריות עם גופים אתריים מאוד מפותחים. ישויות שיכלו לתפוס את כל חוכמת העולם עם גופיהם האתריים, והיו להם גם יכולות גדולות של ראיה רוחית והם הביטו החוצה אל השמיים המכוכבים עם הבנה של הישויות האורגות את החיים של חלל העולם. אבל אתם כמעט יכולים לומר שגופיהם הפיזיים היו ישנוניים. ועדיין, בגלל שהם הובלו על ידי חוטים מעל, המעשים שהם ביצעו היו אינטליגנטיים לחלוטין.

באיזורי קו המשווה זה היה שונה. ההשפעה של השמש והירח נהייתה יותר ויותר פעילה מבחוץ. האוויר היה משולב ומחומם על ידי קרני השמש. כל התופעות שהתרחשו באיזור האוויר נהיו תלויות בשמש ובירח. כתוצאה מכך בזמנים הלמוריים העתיקים האנשים של איזור זה ירדו עמוק יותר לתוך גופיהם הפיזיים, וגופיהם האתריים חדרו לתוך גופיהם הפיזיים הכי עמוק. אדם בן ימינו עם עיניים חושיות, יניח שישויות אלו יהיו לאנשים המפותחים ביותר, בעוד שהוא יחשיב את האנשים הצפוניים כבלתי מפותחים. והיו גם הבדלים נוספים בעלי חשיבות מיוחדת.

היכן שלשמש היתה ההשפעה הפחותה ביותר, האדם התפתח בדרך כזו שבאזורים גדולים הוא נראה פחות או יותר דומה אחד לשני. כי כל אחד מישויות אלו שעדיין לא ירד, אלא היה עדיין אתרי, השתייך למספר צורות מלמטה. למעלה בצפון הם היו נפשות קבוצתיות, בעוד שהנפשות סביב לקו המשווה היו יותר נפשות אינדיבידואליות, וכל אדם היה הרבה יותר בתוך גופו שלו. כך היה בזמנים הלמוריים לתושבים של איזורים אלה שאנו מוצאים בקוטב הצפוני היום, את האופי של נפש קבוצתית במידה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מספר גדול של אנשים הביטו מעלה אל הנפש הקבוצתית שלהם. ואם אנו מביטים בנפשות קבוצתיות אלה כנפשות שהן הרבה יותר מפותחות מנפשות אשר, בזמנים הלמוריים, ירדו לתוך גופים פיזיים באיזורי קו המשווה. כך אנו יכולים לומר שהקוטב הצפוני היה מאוכלס על ידי אנשים שלמעשה חיו בממלכת האוויר בסוג של גן-עדן, ועדיין לא ירדו עד לאדמה. מה שאנו מבינים מכך הוא רצף הכרחי למה שהוזכר קודם. אתם יכולים עכשיו להשוות את זה עם מה שאתם פוגשים פה ושם בספרות האנתרופוסופית, כלומר שישויות גבוהות יותר אלו שהיו פעם המורים של המין האנושי ירדו מן הצפון הקר! אנו למעשה מצאנו אותם, את הנפשות הקבוצתיות מסביב לקוטב הצפוני. אם הן רוצות להיות מורים של אנשים אלה שהיו נפשות נחותות ושנכנסו יותר לתוך גופים פיזיים, אז היה עליהם גם לרדת ולהתנגד ליכולת הראיה הרוחית של הזמנים הלמוריים בגופם האתרי, או שהיה עליהם להקריב את עצמם ולקחת את הצורה האנושית הפיזית של האנשים הלמוריים.

אם היינו עורכים טיול בזמנים הלמוריים מקו המשווה לקוטב הצפוני, היינו מוצאים יותר רוחניות של אוכלוסיית האדמה. בזמנים ההם אנו יכולים להבחין באוכלוסיה כפולה: סוג אחד שעדיין נשאר רוחי, וגופו הארצי הופיע באמת רק כתוספת לישותו הרוחית, וסוג אחר שכבר נחת בתוך החומר, לתוך הפיזי. מה יכול להתרחש אם שום שינוי לא היה קורה באבולוציית האדמה? הנפשות הטובות ביותר של איזור הקוטב לא היו יכולות לרדת מטה כלל לתוך גופים פיזיים. ומצד שני אוכלוסיית קו המשווה היתה פחות או יותר מתה. כאשר ירדו מוקדם מידי לתוך גופים פיזיים, הם נפלו לתוך חולשה ואי-מוסריות מעשית שהובילה לנפילת למוריה. זה נגמר בחלק הטוב ביותר של האוכלוסיה שהיגר לאיזורים אלה ששכנו בין קו המשווה לארצות הצפוניות. כי בזמנים הלמוריים אנו מוצאים את חברי המין האנושי עם ההזדמנות הטובה ביותר לשרוד כשחיו בארצות שבין קו המשווה לקוטב הצפוני. הגופים האנושיים שיכלו להיות נושאים של הנפשות האנושיות המתקדמות ביותר התפתחו באופן הטוב ביותר באיזורים אלה של אטלנטיס העתיקה הידועים היום כאיזורים ממוזגים.

כעת, כל השלבים השונים של האבולוציה השאירו את מה שנקרא נחשלים מאחור, והיו גם נחשלים שנשארו מזמנים עתיקים אלה. לאוכלוסיה הלמורית של האדמה, אנשים יוצאים מן הכלל אלה מהצפון עם גופים אתריים חזקים ומפותחים וגופים פיזיים פחות מפותחים, והאוכלוסייה האחרת מקו המשווה עם גופים פיזיים יותר מפותחים וגופים אתריים פחות מפותחים, מאנשים אלה לא נותר דבר, הם נכחדו. הגופים שלהם היו בעלי טבע שכזה שאיננו יכולים למצוא אפילו שרידים כלשהם. הדבר החשוב ביותר בצאצאים האטלנטיים היה הנבט של האגו, ההכרה של העצמי, הבסיס למה שכבר היה בבסיסו שם מהזמנים הלמוריים העתיקים והלאה ושעבר התפתחות על האדמה. אם המין האנושי לא היה במידה גדולה נודד לאטלנטיס, ההתפתחות הפעילה של האגו לא היתה מתרחשת. כי האוכלוסיה הלמורית היתה מתה בהדרגה, נכנעת לתשוקות, והנפשות הטובות ביותר של הצפון לא היו יורדות לאדמה כלל, כי הן לא היו מוצאות גופים מתאימים. הגופים הבלתי מפותחים של הזמן הקדום לא סיפקו אותן עם האפשרות של פיתוח תודעה חזקה של עצמיות בתוך הטבע הגופני. באמצעות העובדה שהחלקים הטובים יותר של האוכלוסיה הלמורית היגרו לאטלנטיס, הגוף האנושי פיתח את צורתו למידה שהוא היה יכול להיות לנושא של מודעות-עצמית באופן הרמוני. זה היה רק במהלך הזמן שהגוף האנושי השיג צורה זו באיזורים המקבילים לאיזורים הממוזגים של ימינו. כי הגוף האנושי עדיין התפתח בתקופה זו של ההתפתחות. בזמנים האטלנטיים הגוף האנושי עדיין לא היה מוגבל לצורות קשיחות, ובני האדם בעלי ההתפתחות הגבוהה, אלו בעלי החשיבות הרוחית הגדולה, היו קטנים מבחינה פיזית בימים הללו, בעוד שאדם שלא היתה לו חשיבות רוחית גדולה התפתח בזמנים האטלנטיים לגוף פיזי ענקי. אם הייתם פוגשים ענק שכזה בימים הללו, הייתם יכולים להסיק מכך: הוא אינו ברמה רוחית גבוהה מאוד, כי הוא הסתער לתוך גופו עם ישותו כולה! כל דבר שמתייחס ל'ענקים' באגדות מבוסס לחלוטין על ידע של האמת. אם כן, אם זיכרון ממשי של זמנים אלו נשמר במיתוסים הגרמניים, עלינו לדעת שזה נכון לחלוטין, מנקודת ראות מדעית רוחית, שהענקים הם טיפשים והגמדים פיקחים מאוד. זה מבוסס לחלוטין על מה שאנו יכולים לומר על האוכלוסיה האטלנטית: היכן שהאנשים הם קטנים אנו מוצאים אינטליגנציה גבוהה, וגזע של אנשים גדולים הם כולם טיפשים! היכן שהאינטליגנציה האנושית טבעה בבשר לא נשאר הרבה שכל. וכך המדיה הפיזית ביטאה את אי היכולת לשמר את הרוחי. בימים ההם הגוף היה עדיין במידה מסוימת מסוגל בהחלט לשינוי. רק בזמן שבו אטלנטיס החלה לשקוע ההבדל היה גדול בין האדם שהיה טוב על פי תכונות נפשו, הגזע של האנשים הקטנים, וענקי הצורה שהיו רשעים ובהם כל דבר הפך לבשר. אתם יכולים אפילו למצוא הדים לכך בתנ"ך, אם תחפשו אחריהם.

ובכן אנו רואים זאת שבזמנים האטלנטיים הגוף האנושי עדיין היה יכול ליצור את עצמו לפי התכונות הרוחיות. לכן הוא היה יכול לקחת את הצורה שאיפשרה לו לעצב את כל האיברים: לב, מוח וכן הלאה, בדרך כזו שהם יכלו להיות לביטוי של האגו הממשי, של ישות בעלת תודעה-עצמית. יכולות ותכונות אלו התפתחו במישורים שונים לאינספור. היו אנשים שטבעם הפנימי נמצא בשיווי משקל מדויק ושהיו נורמליים, כי הם לא פיתחו אגואיזם במידה גדולה מידי, הם לא פיתחו את תחושת-האגו אך ורק על מישור נמוך. אצלם, מסירות לעולם החיצון ותחושת-אגו קיימו שיווי משקל. אנשים שכאלה היו מפוזרים בכל מקום. אלה היו האנשים שהמתקדשים האטלנטיים יכלו לעשות איתם את המירב. מצד שני היו אנשים אחרים שפיתחו תחושת אגו עצומה. הרבה יותר מוקדם, כמובן. כי בני האדם עדיין לא הגיעו לנקודה שבה הם יכולים לעשות את גופיהם כלים לתחושת-אגו מפותחת בחוזקה. זה עשה את הגוף נוקשה באגואיזם כפי שהוא, וזה נהיה בלתי אפשרי עבורו להתפתח מעבר לנקודה מסוימת. היו אנשים אחרים שלא הגיעו למשהו כמו תחושת-אגו נורמלית בגלל שהיו יותר נוחים להשפעות מצד העולם החיצון ממה שהם היו צריכים להיות. אנשים שלגמרי ויתרו על עצמם לעולם החיצון. כך היו האנשים הנורמליים שהיוו את החומר הטוב ביותר עבור המתקדשים למען האבולוציה של העתיד, והם היו אלה שמתקדש השמש הגדול, מאנו, אסף סביבו כמי שמסוגלים ביותר להתפתח. אנשים אלו אשר אימפולס האגו שלהם התפתח חזק מידי, כך שחדר את כל ישותם ועשה אותו לביטוי של האגו, אנשים אלה נדדו בהדרגה למערב ונהיו לאומה של הניצולים האחרונים שהופיעו כאינדיאנים אדומי העור של אמריקה. אנשים אלה שתחושת-האגו שלהם היתה מפותחת פחות מידי היגרו למזרח, והניצולים של אנשים אלה נהיו אחר כך לאוכלוסיה שחורת העור של אפריקה. אם אתם מביטים בדברים אלה בדרך מדעית רוחית באמת אתם תמצאו הוכחות להם ישר לתוך האפיונים הפיזיים. אם אדם מביא את כל ישותו הפנימית לידי ביטוי בפיזיוגנומיה שלו ועל פני השטח של גופו, אז זה חודר את ישותו החיצונית עם הצבע של טבעו הפנימי כפי שהוא. הצבע של האגו הוא אדום או נחושתי או צהוב חום. ותחושה משתלטת של אגו צצה מפגיעה בכבוד העצמי שיכול אפילו היום להפוך אדם כאילו לצהוב מרוב כעס. שתי תופעות אלו קשורות באופן מוחלט: הצבע האדום של אנשים אלו שהיגרו למערב והצבע הצהוב של האדם 'שדמו רותח' כפי שאנו אומרים, ואשר טבעו הפנימי מראה עצמו ישר לתוך עורו. אנשים אלו אשר פיתחו את ישות האגו שלהם מעט מידי, ואשר היו חשופים מידי להשפעה של השמש, היו כמו צמחים: הם השקיעו יותר מידי מרכיבים פחמניים מתחת לעורם ונהיו שחורים. לכן הכושים הם שחורים. כך שניהם, מזרח אטלנטיס באוכלוסיה השחורה ומערב אטלנטיס באוכלוסיה האדומה. אנו מוצאים ניצולים של סוג האנשים שלא פיתחו את תחושת-האגו שלהם בדרך נורמלית. בני האדם שהתפתחו באופן נורמלי היו קשובים בצורה הטובה ביותר להתקדמות. לכן הם היו אלה שנבחרו להחדיר את האיזורים השונים האחרים מהמקום שאנו מכירים באסיה.

בתוך הקבוצה הקטנה של האנשים שמאנו אסף סביבו היו ללא ספק אנשים בשלבים רבים מספור של התפתחות. גם את זה אפשר להסביר, כמובן. במידה מסוימת רמה זו של תיווך היתה מתאימה מאוד להתפתחות נוספת של ציביליזציית האדמה. כך לדוגמה, בנדידה מהמערב למזרח אנשים נשארו מאחור בחלקים של אירופה ופיתחו את תחושת-האגו שלהם באופן ניכר, אבל באותו זמן לא היו פתוחים להשפעות מהסביבה. חישבו איזו תערובת מיוחדת שימשה כגבול לתוצאות באירופה. אנשים אלו שהיגרו למזרח ונהיו לגזע השחור היו מאוד נוחים להשפעה מהשפעות חיצוניות, במיוחד זו של השמש, רק בגלל שהיתה להם כה מעט תחושת-אגו. אבל אנשים אחרים היגרו לתוך חלקים אלה, או לפחות בכיוון זה, שהיתה להם תחושת-אגו חזקה. אלו היו אנשים שהעדיפו ללכת למזרח מאשר למערב, והם אדומים רכים יותר מאלו שהלכו למערב. מהם קם הגזע של האנשים שהיו בעלי תחושת-אגו חזקה ושעל כל פנים שמרו שיווי משקל בין זה לבין מסירותם לעולם החיצון. אלו הם האנשים של אירופה שעליהם יכולנו לומר בהרצאה הפומבית האחרונה שהרגשות החזקים שלהם של אישיות היו מההתחלה המאפיין העיקרי שלהם.

כך פועלת הסביבה החיצונית של האדם על מצבו הפנימי, והאדמה, דרך המצבים השונים שבהם פני השטח שלה חשופים לאור השמש, מאפשרת צמיחה לאינספור רמות של התפתחות הנפש. בכיוון שאליו מביטות הנשמות, שם הן מוצאות אפשרויות שונות לפתח עצמן בגוף הפיזי. זה חשוב מאוד שאנו נבין את הקשר שבין השפעת השמש על האדמה ואבולוציית האדם. אם יום אחד אתם תעקבו איתי אחרי עניינים אלה עד לפרטים של זמנים מאוחרים יותר אתם תראו כמה שזה נהיה מובן דרך העובדה שכל הגוונים הללו של צבע מופיעים. כך למשל היתה העובדה המסוימת ששהייה באירופה, שאת תכונותיה תיארתי, הובילה מאוחר הרבה יותר, לקיום בלתי תלוי בזמן. הם לא העסיקו עצמם באנשים אחרים. אבל אלו שהיגרו לתוך האיזורים שכבר היו מיושבים על ידי אנשים בגוונים שונים של עור כהה, והתערבבו עימם, רכשו כל גוון אפשרי של צבע עור. הביטו בצבעים שאנו מוצאים באסיה, מהכושים ועד לגזעים הצהובים. יש שם גופים שניתן לצפות מהם לכל רמה אפשרית של נפש, מהנפש הכושית האדישה לחלוטין שנתונה לחלוטין לעולם החיצוני של הקיום הפיזי, לרמות אחרות של נפשות פסיביות בכל חלק אפשרי של אסיה. אפיונים שונים של האבולוציה של האנשים האסיאתיים והאפריקניים יהיו עכשיו ניתנים להבנה עבורכם: הם כוללים כמה קומבינציות של כניעה לסביבה וגילוי חיצוני של תחושת-אגו. כך באופן יסודי יש לנו שתי קבוצות של אנשים המייצגים שילובים שונים: אלו שנמצאים על קרקע אירופית, היוצרים את שורש הגזע של האוכלוסיה הלבנה שפיתחו בעיקר את ההרגשה של אישיות, אבל לא נדדו להיכן שרגשות של אישיות חודרים את כל הגוף, אלא היכן שהרגשת-האגו נהיית יותר פנימית. מכאן במערב אסיה ובחלק של צפון אפריקה וגם בארצות אירופה, בזמנים קדומים, אתם מוצאים אנשים עם תחושה פנימית חזקה של תחושת-אגו, אבל ככלל אינם מאבדים עצמם בעולם החיצון. האופי הפנימי שלהם היה חזק ויציב, אבל הוא לא שלח את רישומו על הטבע הגופני. מצד שני ישנם אנשים אלה באסיה עם טבע פאסיבי המשפיע על עצמו שבו רק פסיביות זו מבטאת עצמה במידה הגדולה ביותר. זה עושה את האנשים חולמניים, והגוף האתרי חודר עמוק מאוד לתוך הגוף הפיזי. זהו ההבדל היסודי שבין האירופאים לאנשים האסייתיים.

מאנו, עם קבוצה של אנשים נורמליים, היה נמצא ביניהם. היה עליו להביא צורה נכונה של תרבות לכל גוון שונה של אוכלוסיה, והיה עליו לצבוע חוכמה זו ולימוד זה כדי שיתאימו למצבים החיצוניים של האנשים. כך אנו רואים שלאנשים של אסיה ניתנה הוראה כדי לספק אותם בפסיביות שלהם ובמחיקה-העצמית שלהם. האנשים האפרו-אסיאתיים אינם מדגישים את האגו. הכושים במידה מסוימת לא מניחים לחץ על האגו כלל. כאשר אנשים אלה מביטים מעלה אל האלוהי, הם אומרים: איני מוצא את ישותי הפנימית ביותר בתוכי, אני מוצא אותה בברהמה על ידי כך שאני עף מחוץ לעצמי ומוסר עצמי ליקום!

לימוד שכזה לא מובן באירופה. אירופה ממוקמת קרוב מידי לקוטב הצפוני לשם כך, והארצות שלה שמרו על קירבה מסוימת במשך השנים. בואו ונזכיר לעצמנו שזה היה בקוטב הצפוני שקודם לכן מצאנו את האנשים שלא ירדו ישר לגופים פיזיים ושגופיהם הפיזיים נעצרו למעשה במידה מסוימת. למעשה האנשים האירופאיים עדיין לא ירדו לתוך גופיהם הפיזיים. הם הפנו את הרגשות האישיים שלהם פנימה. אנו נמצא זאת יותר ויותר ככל שנלך יותר לאחור. רק חישבו כיצד רגשות אלה של אישיות נשמרו ישר לתוך זמנים מאוחרים יותר, כאשר אנשים כבר לא ראו שום סיבה לכך. מישהו ששייך למזרח יאמר: אני מאחד עצמי עם האחד, עם ברהמה החובק כל! הם איחדו את עצמם עם ברהמה! האיש האחד איחד את עצמו עם ברהמה, הם כולם איחדו עצמם עם ברהמה האחד! עימו האירופאי איחד את עצמו. אם היה עליו לדעת זאת כרעיון מתקבל על הדעת? הוא איחד עצמו עם וולקירי האחד, עם הנפש הגבוהה האחת. והוולקירי, אפשר לומר, היה שם בשביל כל אחד ברגע המוות. זה היה הכל עניין אינדיבידואלי, פרסונלי. ורק בגבול של שני איזורים אלה דבר כזה כמו הדת של משה-כריסטוס היתה יכולה להופיע. היא יכלה להופיע ישר באמצע בין מזרח למערב. היא לא יכלה להשתרש שם במזרח היכן שהרעיון של האל היה זה של אחדות, בשלב מוקדם יותר, ולא יכלה לקבוע עצמה כרעיון של אל אישי, אשר יהווה הוא וכריסטוס הוא, בקרב אנשים אלה אשר כבר נשאו את התחושה של אישיות בתוך עצמם. מכאן זה התפשט למערב, ואנו רואים איך זה נפגש עם הבנה, כאשר היא מתארת את עצמה כרעיון של אלוהים שאנשים יכולים לחשוב עליו כאישיות. לכן אנו רואים אותה מתפתחת בדרך זו כמעט כמו הכרח בדיוק בחגורה מיוחדת זו. ההרגשה של אישיות היתה שם, אבל היא היתה עדיין פנימית, עדיין רוחית, בדיוק כמו שבלמוריה העתיקה הכל היה עדיין רוחי, והטבע הגופני רק התפתח במידה מועטה. הטבע הגופני היה בפנים, וגם האדם רצה לכבוש את מה שהיה חיצוני באמצעות הישות הפנימית. כאן הם הבינו טוב ביותר את האל שהיה לו את העושר הפנימי הגדול ביותר שחדר את טבעו החיצוני, כלומר כריסטוס. באירופה הכל היה מוכן עבור הכריסטוס. ובגלל שאלו היו איזורים שבהם בזמנים קדומים האדם עדיין לא ירד בשלמות לזירה הארצית, לכן סוג מסוים של שרידים אחרונים של תפיסה רוחית עדיין התקיימו, היה עדיין משהו שנשאר מכושר הראיה של ישויות רוחיות, מהראיה הרוחית האירופאית הישנה.

ראיה רוחית אירופאית ישנה זו הובילה גם לדימוי עתיק של האל דרך אירופה וגם עד אסיה, אשר אולי מלומדים בני ימינו ידעו זאת אם יגלו זאת במיתוסים של איזורים מבודדים בסיביר. תיאורים יוצאים מהכלל צצו שם הרבה לפני הזמנים של כריסטוס, כאשר שום דבר לא היה ידוע ממה שקורה בדרום, כלומר מה שמתואר בתנ"ך, האבולוציה היוונית-רומאית ומה שקורה במזרח. רעיון יוצא דופן צץ שם אשר יתכן והוביל אל השם שעכשיו פחות או יותר נעלם, The ongod. Ongod הוא השם שעדיין מהדהד כפי שהוא ברעיון של One god. ה- ongodהוא משהו כמו האלוהי שאנו קולטים בכל ישות רוחית. כך לפי דרך זו של חשיבה, הרעיון של האל האישי היה משהו שהיה לחלוטין מוכר לאנשים שחיו בחגורה מיוחדת זו של האדמה. מכאן אנו יכולים להבין שזה היה רק כאן שתצפית מיוחדת זו נשאה את פירותיה העיקריים. כי בחגורה זו של האדמה ובתושביה נפתרה, אם לומר כך, המיסטריה של האגו. אם לדבר בצורה ישירה: כל אבולוציה מאז הזמנים האטלנטיים כוללת או אנשים שמקיימים את תחושת-האגו בדיוק בפרופורציות הנכונות, או אנשים שפיתחו את האגו יותר מידי או מעט מידי. שום דבר מיוחד לא עשוי לבוא מהאנשים אשר פיתחו את האגו במידה גדולה מידי או קטנה מידי. האנשים שזה עתה תיארנו כאנשים של המזרח הקרוב, וגם האנשים של חלקים מסוימים של אפריקה ובמיוחד של אירופה, פיתחו את האגו בדרך מיוחדת.

זהו המצב הבסיסי הדרוש עבור הציביליזציה הבאה שהתפתחה בערך מאז תחילת תקופתנו. האגו היה צריך להגיע לנקודה מסוימת של התפתחות, כפי שהיה, אבל לא באופן מוגזם בכיוון אחד. וזהו המבחן שלנו היום להבין זאת בדרך הנכונה. כי כל מדע רוח צריך במובן מסוים לבקש אחר מה שאנו מכנים התפתחות של האגו הגבוה מתוך הנמוך. כשאנו מביטים לאחור מעבר לזמנים, אנו יכולים ללמוד מהעובדה שחלקים מסוימים של תושבי האדמה לא מצאו שזה אפשרי שהתפתחות האגו שלהם תהיה בשלום עם אבולוציית האדמה, אפשר לעשות הרבה שגיאות ביחס להתפתחות האגו הגבוה מתוך הנמוך. באטלנטיס העתיקה, למשל, היו אנשים אשר יצאו מתוך אוכלוסיית האדמה, אם נאמר כך, והם נהיו לאינדיאנים אדומי עור. מה הם היו אומרים אם היו יכולים לשים את העובדות של התפתחותם בתוך מילים? הם היו אומרים: מעל לכל אני רוצה לפתח את ישותי הפנימית, שאני מוצא כדבר הגבוה ביותר בתוך האדם כשאני מביט בתוך עצמי! והם פיתחו אגו זה כה חזק שזה השפיע אפילו על צבע עורם, וכך הם נהיו אדומים. התפתחותם הובילה אותם לידי ניוון. בקרב האנשים של אטלנטיס שאצלם כל דבר נע עדיין ישירות לתוך הגוף, היו כאלו אשר טיפחו את מה שאנו מכנים דגירה פנימית על האגו, והם היו אפשר לומר, משוכנעים שהם יכולים למצוא בתוך עצמם כל דבר שצריך להתפתח. בקיצוניות השניה היו אנשים אלה אשר אמרו: הו, האגו אינו מהווה דבר בעל משמעות. האגו צריך לאבד עצמו לחלוטין, הוא צריך להתמוסס לגמרי, ורק תקשיבו למה שהעולם החיצוני אומר! הם לא באמת אומרים זאת, בגלל שהם לא משקפים התנהגות שכזו. אבל אלו הם האנשים הדוחים את האגו שלהם במידה כזאת שהם נהיים זועפים, בגלל שהכוחות החיצוניים הבאים מהשמש לאדמה עושים אותם כך. רק אנשים אלה שיכולים לשמור את שיווי המשקל ביחס לאגו שלהם יכולים להתפתח לתוך העתיד.

עכשיו הבה ונביט אל האוכלוסיה של אדמתנו הנוכחית. יש עדיין אנשים היום אשר אומרים: הו, האנתרופוסופים מדברים על עולם רוחי שהם מחפשים בתוך עצמם. אנו מתבוננים אחורה למסורות הדתיות הישנות והטובות שנמסרו לנו באופן חיצוני. אנחנו נשענים על מה שבא אלינו מבחוץ ולא מודאגים במיוחד אודות העולם הגבוה יותר! כמובן הכל יותר רוחי היום מאשר היה באטלנטיס. היום אתה אינך הולך ונעשה יותר אפל אם אתה נשען רק על מסורות, ואומר: אלו שבידם הפקדנו את אושרה של נפשנו ידאגו לנו, אלו העוסקים במלאכה, ושעניינם הוא לראות שנפשותינו מגיעות לשמיים! היום זה כבר לא עושה אותך שחור. אבל איננו שואפים לכפור בכל, כי בחלקים של אירופה אנשים עדיין אומרים היום שאם אתה חושב בדרך זו אתה תהיה 'שחור'! הכל מבקש להיות יותר רוחי היום! זהו סוג אחד. האחרים הם אלה אשר, מבלי להיכנס לצרות של כניסה לכל הפרטים של מדע הרוח הדורשים מאמץ להבינם – של חקירה ברשימות האקשיות, הטבע של הראינקרנציה והקרמה, העקרונות של האדם וכן הלאה – הם כה נוחים שהם אומרים: לשם מה אני צריך את כל זה? אני מתבונן בתוכי, זהו האגו הגבוה שלי, האדם האלוהי בתוכי נמצא שם! דרך כזו של חשיבה צצה לעיתים קרובות, אפילו בחוגים תאוסופיים. אנשים אלה אינם רוצים ללמוד דבר, או באמת לפתח עצמם ולהיות מוכנים לחכות עד שהאגו יאחז בחלקים השונים של טבעם, אלא לרוץ סביב ולחכות לאיש האלוהי שידבר מתוכם, וידבר ללא הפסק על האגו הגבוה. באמת, יש אפילו ספרים מסוימים שאומרים לך: אתה לא צריך ללמוד כלל! רק תן לאלוהים בתוכך לדבר! היום, כאשר הכל יותר רוחי, זה לא עושה יותר את האנשים אדומים. אבל הם נכנעים לאותו גורל כמו האנשים שהיו תמיד מתפארים באגו שלהם.

מה שאנו צריכים הוא אגו ששומר את עצמו נייד, ואינו מאבד עצמו בהסתכלות חיצונית או בחוויה פיזית חיצונית ולא כשריד נייח בנקודה מסוימת, אלא באמת מתקדם בהתפתחות רוחית. לכן המסטרים הגדולים של החוכמה וההרמוניה לא אמרו לנו כל הזמן בתנועה התאוסופית שאנו צריכים לתת לאדם האלוהי בתוכנו לדבר. נהפוך הוא, הם נתנו לנו אימפולסים מיוחדים למדי למצוא את החוכמה של העולם בכל הצדדים השונים שלה. ואנו לא תלמידים של המסטרים הגדולים רק בכך שאנו רוצים לתת לאל שבתוכנו לדבר, או בכך שאנו מדמיינים שכל אינדיבידואל נושא את המסטר שלו בתוכו, אלא בכך שאנו רוצים ללמוד לדעת את המבנה של העולם על כל צדדיו. התפתחות אנתרופוסופית היא מאמץ לדעת את כל הצדדים הדקים והעדינים של ההתרחשויות הקוסמיות. אנו משיגים את האגו הגבוה שלנו על ידי כך שאנו מתפתחים למעלה משלב לשלב. האגו שלנו נמצא שם בחוץ, ברור וגלוי בין פלאי העולם. כי אנו נולדים מתוך העולם ורוצים לחיות את דרכנו בחזרה לתוכו.

אם אפשר לדבר על המצב המודרני, אזי המצבים שאדם יכול ליפול לתוכם היום הם צורות יותר רוחניות של מה שאנו פוגשים בזמנים האטלנטיים. ואפילו אז האדם בא תחת שלוש קטגוריות אלו: היו אלו שבאמת רצו לפתח את האגו שלהם, ושתמיד לקחו פנימה דברים חדשים, ובעשותם כך הם באמת נהיו לנושאים של הציביליזציה הפוסט-אטלנטית. והיו גם אלו שרק רצו לתת לאלוהי לדבר דרכם, והאגואים שלהם עשו אותם אדומים. והקבוצה השלישית הפנתה את נפשה אך ורק החוצה, ואנשים אלו נהיו שחורים.

אנו צריכים ללמוד את השיעור הנכון מתופעות אלו של התפתחות האדמה, ואז בתנועה האנתרופוסופית נמצא באמת את האימפולס הנכון. מה שקורה תמיד קרה כבר בדרך מסוימת, אבל זה קרה שוב בצורות חדשות. התנועה האנתרופוסופית היא משהו כה גדול ומשמעותי מכיוון שהיא נושאת הלאה באיזורים השונים של האדמה משהו שהתפתח באופן גלוי באטלנטיס, אבל כעת הוא יותר נראה לעין. כך האדם ממהר קדימה מציביליזציה של מה שנראה לעין לקראת תקופה תרבותית של הבלתי נראה לעין והבלתי נראה לעין מתמיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *