יסודות האזוטריות – 22

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה עשרים ושתיים

ברלין, 24.10.1905

כהמשך להרצאה אודות הקרמה וההתגשמות החוזרת, הבה נבצע התייחסות מיוחדת לבעיית המוות בהקשרה המלא לנושא.

השאלה מדוע האדם נפטר העסיקה באופן מתמשך את המין האנושי. אבל אין זה כה קל לענות לשאלה זו, מאחר ומה שאנו קוראים לו היום מיתה קשור ישירות לעובדה שאנו ניצבים בשלב מוגדר למדי בהתפתחותנו. אנו יודעים שאנו חיים בשלושה עולמות, בעולמות הפיסי, האסטרלי והמנטאלי ושקיומנו משתנה בין שלושת עולמות אלו. אנו נושאים בתוכנו גרעין פנימי של ישות לה אנו קוראים מונאדה.[1] אנו שומרים על גרעין זה בכל שלושת העולמות הללו. זה חי בתוכנו בעולם הפיסי, אבל גם בעולם האסטרלי והדוואכני. גרעין פנימי זה, תמיד עטוי בלבוש שונה. בכל אחד מהעולמות הפיסי, האסטרלי והדוואכני לבושו של גרעין-ישותנו שונה.

כעת נפנה מבטנו מהמוות ונתאר לעצמנו את האדם בעולם הפיסי כשהוא עטוי בסוג מיוחד של חומר, ואז תמיד הוא נכנס אל העולמות האסטרלי והדוואכני בלבוש שונה. הבה נניח שהאדם היה מודע בשלושת עולמות אלו, כך שהוא היה יכול לקלוט את הדברים מסביבו – ללא חושים וקליטה הוא לא היה מסוגל לחיות במודעות אפילו בעולם הפיסי – עם האדם של היום היה מודע במידה שווה בכל שלושת העולמות, מוות לא היה מתקיים, אלא רק שינוי צורה. אז הוא היה עובר באופן מודע מעולם אחד לשני. מעבר זה לא היה נחשב למוות עבורו ועבור אלו שנשארו מאחור, לכל היותר היה נתפס כמסע. כיום מצב הדברים הוא כזה שהאדם משיג בהדרגה רציפות תודעתית בשלושת עולמות אלו. בהתחלה, כאשר הוא נכנס לעולמות השונים מהעולם הפיסי, הוא מתנסה בזה כהחשכה של הכרתו. הישויות המסוגלות לשמור על רצף תודעתי אינן מכירות מוות. הבה ננסה כעת להבין את הדרך בה האדם הגיע לשלב בו יש לו היום את תודעתו הפיסית וכיצד הוא ישיג בעתיד את סוגי התודעה האחרים.

אנו חייבים ללמוד להכיר את האדם כדואליות: כמונאדה ומה שמכסה את המונאדה. אנו שואלים: כיצד התעורר האחד וכיצד השני. היכן התקיים האדם האסטרלי לפני שהוא הפך למה שהוא היום והיכן התקיימה המונאדה. שניהם עברו דרך שלבים שונים של התפתחות, ושניהם הגיעו בהדרגה אל הנקודה של ישות היכולה להתאחד.

אם נתבונן באדם הפיסי-אסטרלי נילקח אחורה לזמנים רחוקים מאוד, לתקופה בה הוא נכח רק כאבטיפוס אסטרלי, כצורה אסטרלית. האדם האסטרלי נכח במקור כהתהוות השונה מהגוף האסטרלי הנוכחי, כישות שכללה הרבה יותר. אנו יכולים לדמות את הגוף האסטרלי של הזמנים ההם בחושבנו על האדמה כעל כדור אסטרלי עצום המורכב מישויות אדם אסטרליות. כל כוחות הטבע והישויות המקיפות אותנו היום, היו עדיין באותם הזמנים בתוך האדם, אשר התמוסס בתוך הקיום האסטרלי. כל הצמחים, החיות וכן הלאה, האינסטינקטים החייתיים והתאוות, היו עדיין בתוכו. מה שיש לאריה ולכל היונקים בתוכם היום, היה באותם הזמנים ממוזג לחלוטין עם גופו האסטרלי של האדם, שהכיל בתוכו את כל הישויות הפזורות היום על פני האדמה. האדמה האסטרלית הייתה מורכבת מכל הגופים האסטרלים של האדם הקשורים ביחד בדומה לאוכמנית (blackberry) עצומה המוקפת באטמוספירה רוחית בה חיו ישויות דוואכניות.

אטמוספירה זו – אוויר אסטרלי כפי שניתן לקרוא לה – שבאותם הזמנים הקיפה את האדמה האסטרלית הייתה מורכבת מסובסטנציה מדוללת יותר במידת מה מאשר הגופים האסטרלים של הישויות האנושיות. באוויר אסטרלי זה חיו ישויות רוחיות – גם גבוהות יותר וגם נמוכות יותר – ובין השאר גם המונאדות האנושיות, מופרדות לגמרי מהגופים האסטרלים. זה היה מצבה של האדמה באותם הזמנים. המונאדות, שנכחו כבר באוויר האסטרלי, לא יכלו להתאחד עם הגופים האסטרלים, מאחר והללו עדיין היו חייתיים מידי. היה צריך להיפטר קודם מהיצרים והתאוות. כך על ידי ההיפטרות מסובסטנציות וכוחות מסוימים שהוחזקו על ידי הגוף האסטרלי, האחרון התפתח אט אט בצורה טהורה יותר. מה שנפטרו ממנו נשאר כצורות אסטרליות נפרדות, ישויות בעלות גוף אסטרלי הרבה יותר צפוף, בעלות יצרים, דחפים ותשוקות פרועים.

כך התקיימו שם שני גופים אסטרליים, האחד פחות חייתי והשני שהיה מאוד חייתי ואטום. הבה נבדיל בין גופו האסטרלי של האדם לבין מה שחי סביבו. גופו האסטרלי של האדם הפך לאצילי ומעודן יותר ויותר, כשהוא ממשיך להיפטר מחלקים שהיה עליו לדחות מעליו, והללו הפכו ליותר ויותר דחוסים. בדרך זו, כאשר הם השיגו לבסוף דחיסות פיסית, הופיעו הממלכות האחרות, דהיינו, ממלכות החיות, הצמחים והמינרלים. יצרים וכוחות מסוימים שגורשו בדרך זו הופיעו כמינים שונים של חיות.

כך התרחש טיהור מתמשך של הגוף האסטרלי וזה מצידו הוביל לתוצאה הכרחית על האדמה. מאחר וכפועל יוצא מטיהור זה, מה שבעבר התקיים בתוך האדם היה כעת מחוצה לו, הוא ניכנס ליחסים עם ישויות אלו, ומה שקודם נכח בתוכו, פעל כעת לתוכו מבחוץ. זהו תהליך נצחי הנכון גם עבור ההפרדה של המינים, שמנקודה זו והלאה משפיעים האחד על השני מבחוץ. בהתחלה כל העולם היה שזור עימנו. רק מאוחר יותר זה פעל עלינו מבחוץ. הסמל המקורי לחזרה עצמית זו מהצד השני הוא הנחש הנושך את זנבו.

בגוף האסטרלי המטוהר מתעוררות כעת תמונות העולם שמקיפו. הבה נניח שהאדם נפרד מעשר צורות שונות הנמצאות כעת מסביבו. קודם הן היו בתוכו ולאחר מכן מסביבו. כעת עולות בגוף האסטרלי המטוהר תמונות מראה של הצורות המתקיימות בעולם החיצוני. תמונות מראה אלו הופכות לכוחות חדשים בתוכו, הן פעילות בתוכו ומשנות את הגוף האסטרלי האצילי המטוהר. למשל, הוא דחה מתוכו את היצרים החייתיים. הללו נמצאים עכשיו מחוצה לו כתמונות ופועלים עליו ככוחות מעצבים. הגוף האסטרלי נבנה באמצעות תמונות העולם שהוא דחה מעצמו ואשר מקודם היו בתוכו. הן מקימות בתוכו גוף חדש. קודם לכן היה לאדם את המקרוקוסמוס בתוכו, אז הוא הפריד זאת מעצמו וכעת זה מעצב בתוכו את המיקרוקוסמוס, חלק התלוש מעצמו.

כך בשלב מסוים אנו מוצאים את האדם בצורה הניתנת לו על ידי סביבתו. תמונות המראה פועלות על גופו האסטרלי בדרך כזו שהן מחוללות בתוכו הפרדה וחלוקה. באמצעות תמונות המראה גופו האסטרלי חילק עצמו והרכיב עצמו שוב מתוך חלקיו, כך שהוא מהווה כעת אורגניזם בעל איברים. המסה האסטרלית הבלתי מחולקת הפכה למחולקת לאיברים שונים, כמו הלב וכדומה. בהתחלה כל דבר היה אסטרלי ואז זה הוקף על ידי גופו הפיסי של האדם. בזה צורות האדם הפכו יותר ויותר מותאמות לתהליך של דחיסה ונעשו לאורגניזם מורכב ומקיף יותר, המהווה השתקפות של כול הסביבה.

מה שהפך לצפוף יותר מכול הוא הגוף הפיסי. הגוף האתרי פחות צפוף והאסטרלי הכי פחות. בפועל הם מהווים תמונות מראה של העולם החיצוני, מיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס. בינתיים הגוף האסטרלי נעשה לעדין יותר ויותר, כך שבנקודה מסוימת של אבולוציית האדמה האדם פיתח גוף אסטרלי. מעצם העובדה שהגוף האסטרלי נעשה עדין במידה הולכת וגוברת, הוא משך אל עצמו את הסובסטנציה העדינה שמסביבו.

בינתיים באזור העליון התרחש תהליך אבולוציוני נגדי. המונאדה ירדה מהאזורים העליונים של הדוואכן אל האזור האסטרלי ובמהלך ירידה זו הפכה לצפופה יותר. כעת שני החלקים התקרבו האחד אל השני. מצד אחד האדם התרומם עד לגוף האסטרלי, ומהצד השני נפגש עם המונאדה בירידתה אל העולם האסטרלי. זה קרה בתקופה הלמורית. כך הם יכלו להפרות הדדית האחד את השני. המונאדה כיסתה עצמה בסובסטאנציה דווכאנית, ואז שוב בסובסטאנציה אסטרלית אוורירית. מלמטה כלפי מעלה יש לנו את הסובסטאנציה הפיסית, אז את הסובסטאנציה האתרית, ואז שוב את הסובסטאנציה האסטרלית. כך שתי הסובסטאנציות האסטרליות מפרות האחת את השנייה, כאילו נמסות האחת לתוך השנייה. למי שבאה מלמעלה היה את המונאדה בתוכה. היא השקיעה עצמה אל תוך הסובסטאנציה האסטרלית כאילו נכנסה למיטה.

זו הצורה בה התרחשה ירידתה של הנפש (soul). אבל בכדי שזה יוכל להתרחש המונאדה הייתה חייבת לפתח צמא להכרת האזורים הנמוכים. צמא זה חייב להילקח כמובן מאליו. כמונאדה אדם יכול ללמוד להכיר את האזורים הנמוכים רק דרך התגשמות בגוף האדם ובאמצעותו להתבונן החוצה אל העולם הסובב. האדם מורכב כעת מארבעה איברים. ראשית יש לו את הגוף הפיסי, שנית גוף אתרי, שלישית גוף אסטרלי ובתוך גוף אסטרלי זה כאיבר רביעי את האגו, המונאדה. לאחר שהאורגניזם הארבעה-איברי הגיע לידי קיום המונאדה יכלה להתבונן דרכו בסביבה ונוצרו יחסים בין המונאדה לבין כל דבר שבסביבתה. באמצעות זה צימאונה של המונאדה שכך חלקית.

ראינו שמלוא גופו של האדם מורכב, הורכב, מתוך חלקים שהופיעו כתוצאה מכך שהמסה המקורית שאינה מובדלת חילקה עצמה לאיברים, לאחר שהגוף האסטרלי המקורי דחה מעצמו חלקים שונים של עצמו שהשתקפו אז בחזרה, בגורמם לבבואות להתעורר בתוכו.[2] בבואות משתקפות אלו הפכו לכוחות בתוך הגוף האסטרלי והללו בנו את הגוף האתרי, דהיינו, באמצעות הבבואות הרבגוניות הללו הגוף האתרי פיתח איברים נפרדים. גוף אתרי זה מורכב כעת מחלקים נפרדים, וכהמשך התהליך, כל אחד מחלקים אלו הצטופף בתוך עצמו וכך התפתח הגוף הפיסי המובדל. כל גרעין פיסי כזה, מתוכו התפתחו לאחר מכן איברים, יצר באותה העת מעין נקודה מרכזית באתר.

החללים שבין המרכזים מוּלאוּ במסה אתרית ראשית. אנו חייבים לחשוב על הגוף כמי שהורכב מעשרה חלקים. עשרה חלקים אלו (כפי שמוראה בתרשים למעלה) מחזיקים את הגוף ביחד באמצעות היחסים ביניהם. הם משמשים כבבואות של כל שאר הטבע והכול תלוי בכמה חזק הם קשורים האחד לשני. רמות שונות של יחסים מתקיימים בין החלקים המופרדים. כל עוד זה נשמר הגוף מוחזק ביחד. כאשר יחסים שונים מפסיקים להתקיים החלקים נופלים והגוף מתפורר. מאחר ובמהלך אבולוציית האדמה יש לנו צורות רבגוניות, החלקים בגוף האתרי מחזיקים ביחד עד לדרגה מסוימת. טבע האדם מהווה בבואה של הישויות שהורחקו ממנו. עד כמה שישויות אלו מובילות לקיום נפרד, החלקים של הגוף הפיסי גם הם מובילים לקיום נפרד. כאשר יחסי הכוחות נחלשים עד שהם מפסיקים להתקיים, חיינו מגיעים לקיצם. אורך תקופת חיינו מותנה בדרך בה הישויות מסביבנו מסתדרות האחת עם השנייה.

התפתחות האדם הגבוהה מתקדמת בדרך כזאת בה, בהתחלה האדם עובד על גופו האסטרלי. הוא מעבד לתוכו אידיאלים, התלהבות וכן הלאה. הוא נלחם כנגד האינסטינקטים שלו. ברגע בו הוא מחליף תאוות באידיאלים, אינסטינקטים בחובות, ומפתח התלהבות במקום התשוקות, הוא יוצר הרמוניה בין החלקים של גופו האסטרלי. פעולת השכנת שלום זו מתחילה עם כניסתה של המונאדה, והגוף האסטרלי משיג נצחיות בהדרגה. מרגע זה ואילך, הגוף האסטרלי לא מת יותר, אלא משמר המשכיות באותה המידה בה הוא הישרה שלום בתוכו והשכין שלום נוכח כוחותיו ההרסניים. מהרגע בו המונאדה נכנסה, היא חוללה שלום קודם כל בגוף האסטרלי. כעת האינסטינקטים מתחילים להגיע לידי יחסים הדדיים. נוצרת הרמוניה בכאוס הקודם ומתעוררת צורה אסטרלית המסוגלת לשרוד ולהישאר חיה. בגוף הפיסי והאתרי שלום עדיין לא שורר, ובגוף האסטרלי הוא שורר רק בחלקו. האחרון שומר על צורתו למשך זמן קצר בלבד, אבל ככול שמושכּן יותר שלום, כך ארוכה יותר תקופת השהייה בדוואכן.

כאשר אדם נעשה לצ'לה הוא מתחיל להשכין שלום בגוף האתרי. אז גם הגוף האתרי ממשיך להתקיים. המאסטרים משכינים שלום גם בגוף הפיסי. כך במקרה שלהם הגוף הפיסי גם כן ממשיך להתקיים. הדבר החשוב הוא להביא לידי הרמוניה את הגופים השונים המורכבים מחלקים נפרדים הנלחמים זה בזה, ולשנותם לגופים אלמותיים.

האדם יצר את גופו הפיסי על ידי הסרת ממלכות הטבע מתוכו, שמשקפות עצמן בחזרה לתוכו. באמצעות זה, החלקים הבודדים הגיעו לידי קיום בתוכו. כעת הוא מבצע פעולות ובאמצעותן מקיים שוב יחסים עם סביבתו. מה שהוא שולח כעת זה את תוצאות מעשיו. הוא מקרין את מעשיו אל תוך העולם הסובב ובהדרגה הופך להשתקפות של מעשים אלו. המונאדה נמשכה אל תוך גוף האדם והאדם מתחיל לבצע מעשים. מעשים אלו מתאחדים לתוך העולם הסובב ומשתקפים בחזרה. באותה המידה בה המונאדה התחילה להשכין שלום, היא מתחילה גם לאסוף את הבבואות המשתקפות של מעשיה.

כאן הגענו לנקודה בה אנו יוצרים ללא הפסק ממלכה חדשה סביבנו – המורכבת מתוצאות מעשינו. זה יוצר שוב בתוכנו משהו. כשם שקודם לכן עיצבנו את הגוף האתרי המאוחד לאיברים נפרדים, אנו בונים אל תוך הקיום המונאדי את תוצאות מעשינו. אנו מכנים זאת יצירת הקרמה. בזה אנו יכולים להעניק קביעות לכול דבר בתוך המונאדה. קודם לכן הגוף האסטרלי טיהר עצמו על ידי השלכה של כול דבר שהיה בתוכו. כעת האדם יוצר עבור עצמו כאילו מתוך האין ממלכה חדשה של מעשים, 'יצירה מתוך האין' בכל מה שקשור ליחסים. היחסים החדשים אשר לא התקיימו קודם לכן, משקפים עצמם במונאדה כמשהו חדש, משהו בעל אופי ציורי, וגרעין חדש של ישות נוצר במונאדה, מתעורר מתוך הבבואות המשתקפות של המעשים, ההשתקפויות של הקרמה. ככל שעבודת המונאדה מתקדמת, גרעין הישות נעשה גדול יותר ויותר. הבה נתבונן במונאדה לאחר תקופת מה. מצד אחד היא השכינה הרמוניה בין הכוחות הנלחמים, ומצד שני (היא מתהווה מחדש) מתוך תוצאות המעשים. כתוצאה מכך מתעוררת התהוות מאחדת ומאוחדת גם יחד.

הבה נדמה שהלבוש הארצי של האדם הונח בצד ונשארה רק המונאדה. היא משמרת את תוצאות המעשים. השאלה היא כיצד התחוללו תוצאות המעשים. אם תוצאות אלו התחוללו כך שבעולמות בהם המונאדה מוצאת עצמה עכשיו הן תוכלנה להמשיך לשאת פירות, אז האדם יוכל להתגורר שם למשך זמן רב. אחרת, רק למשך זמן קצר. במקרה זה הן חייבות לסגת אחורה שוב אל הצמא של המונאדה (למישור הפיסי) ולשכון שוב בגוף הפיסי.

חיי האדם הם תהליך מתמשך של היותו אפוף בסובב אותו, דהיינו, אינבולוציה – אבולוציה.[3] אנו נוטלים צורות משתקפות ולפיהן מעצבים את גופנו. מה שהמונאדה מחוללת נלקח שוב על ידי האדם כקרמה שלו. הוא יהווה תמיד תוצאה של הקרמה שלו. הוודנטה מלמדת שחלקיו השונים של האדם התמוססו והושלכו לרוח. מה שעדיין נשאר ממנו זוהי הקרמה שלו. זהו הנצחי שהאדם יצר מתוך עצמו, משהו שהוא עצמו נטל בהתחלה כבבואה מתוך סביבתו. האדם בן אלמוות. הוא צריך רק להפעיל את רצונו, הוא צריך רק ליצור את פעולותיו בדרך כזאת שהן ימשיכו להתקיים. החלק הנצחי שבנו הוא מה שהשגנו עבור עצמנו מהעולם החיצוני. הגענו לידי קיום דרך העולם ואנו מתחילים באמצעות יצירת הפירות עם המונאדה לבנות בתוכנו ראי של עולם חדש. המונאדה האיצה את השתקפות הבבואות בתוכנו. כעת בבואות אלו יכולות לפעול כלפי חוץ, והתוצאות של בבואות אלו משקפות עצמן מחדש. חיים פנימיים חדשים מתעוררים. דרך פעולותינו אנו משנים ללא הפסק את סביבתנו. באמצעות זה, נוצרות בבואות משתקפות חדשות. הללו הופכות כעת לקרמה. אלו הם חיים חדשים שמתהווים מבפנים. יוצא מכך שבכדי להתפתח הלאה מנקודה מסוימת של זמן, אנו חייבים לצאת מעצמנו ולפעול בצורה חסרת אנוכיות על סביבתנו. אנו חייבים לאפשר ליציאה זו מעצמנו לחולל יחסים הרמוניים בסביבתנו בדרך חסרת אנוכיות. זה דורש להגיע להרמוניה של הבבואות המשתקפות בתוכנו. זהו תפקידנו להפוך את העולם שמסביבנו לעולם הרמוני. אם אנו פועלים כגורם הרסני בעולם, מה שמשתקף לתוכנו הוא חורבן, אם אנו מחוללים הרמוניה בעולם, הרמוניות משתקפות לתוכנו.

את הדרגה הגבוהה ביותר של השלמוּת שאנו מפיקים מעצמנו, שביססנו מסביבנו, את זה ניקח עימנו. לכן הרוזנקרויצרים אומרים: צרו את העולם בדרך כזאת שהוא יכיל בתוכו חוכמה, יופי וכוח. אז חוכמה, יופי וכוח ישתקפו לתוכנו. החוכמה היא השתקפות של המאנס. יופי, אדיקות וטוב לב הן השתקפויות של הבודהי. כוח הוא ההשתקפות של האטמה.

בהתחלה אנו מפתחים סביבנו את תחום החוכמה, מעודדים חוכמה, ואז אנו מפתחים את תחום היופי בכל האזורים ואז חוכמה הופכת לנראית ומשקפת עצמה בתוכנו כבודהי. בסוף אנו מאצילים על כל הקיום הארצי, חוכמה מבפנים, יופי מבחוץ.

אם רצוננו מאפשר לנו ליישם זאת, אז יש לנו כוח, דהיינו, אטמה, הכוח לשנות כל זאת למציאות. כך אנו מייסדים את שלושת הממלכות בתוכנו: מאנס, בודהי, אטמה.

לא על ידי חקירה מפרכת האדם מתקדם הלאה על האדמה, אלא על ידי גילום חוכמה, יופי וכוח אל תוך האדמה. באמצעות עבודת האגו הגבוה שלנו אנו משנים את הגוף הארעי שניתן לנו על ידי האלים ויוצרים עבור עצמנו גופים נצחיים. הצ'לה, שעידן את גופו האתרי (כך שהוא נשאר קיים), מוותר בהדרגה על המהרג'ות (Maharajas). המאסטר, שגם גופו הפיסי ממשיך להתקיים, יכול לוותר על הליפיקות (Lipikas).[4] הוא ניצב מעל לקרמה. דבר זה אנו חייבים לתאר כהתקדמות האדם בחייו הפנימיים. אנו חייבים לבקש להתקרב אל מה שהוא עליון ונמצא מחוצה לעצמנו. לכן אין לחפש את העצמי הגבוה בתוך עצמנו, אלא באינדיבידואלים שהתקדמו אל האזורים המרוממים.

—————————————————————————————

  1. המילה מונאדה, מקורה בשורש היווני monos שפירושו אחד/יחיד/ייחודי. המתרגם.
  2. הטקסט בקטע זה אינו שלם ואין להבינו ככתבו.
  3. ראה הרצאה: אבולוציה, אינבולוציה והיצירה מתוך האין מה-17.6.1909.
  4. ליפיקות ומהרג'ות, ישויות רוחיות גבוהות הקשורות עם גורל האדם (קרמה): אדוני הקרמה המנחים את ההתגשמות .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *