יסודות האזוטריות – 16

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה שש עשרה

ברלין, 11.10.1905

אם ברצוננו להבין את מלוא הדרך בה הקרמה פועלת, נושא אליו אנו עומדים כעת להיכנס, אנו חייבים ליצור מושג אודות מה שקרוי נירוונה. הרבה מאוד מעורב בהבנה מלאה של משמעות הנירוונה, אבל אנו ננסה להשיג רעיון שישמש כהקדמה לזה.

בכל פעולה שמתבצעת על ידי האדם נוכח למעשה, מעט מאוד ממה שקרוי חירות, מאחר והאדם מהווה בפועל תוצאה של מעשיו בעבר. זהו המצב במובן הרחב ביותר של המילה. בכדי שהוא יוכל להיעשות למה שהוא עכשיו, כל ממלכות הטבע היו צריכות להיווצר קודם. ממלכות המינראלים, הצמחים והחיות אותם האדם החזיק פעם בפנימו, והסירן מעצמו בהדרגה. לזה חייבים להוסיף את מה שבוצע החל מהתקופה שלאחר השליש הראשון של הגזע הלמוריאני. כל מה שהוא ביצע מאז בעולם בצורת מעשים, כל מה שהוא התנסה בו בנפשו כמחשבות ורגשות, והשייך גם כן לעברו, הפך לקרמה שלו. אנו מתבוננים בעבר שבמקביל מציג את תוצאותיו בצורות שמסביבנו. כל העולם הסובב אותנו, אינו אלא התוצאה של מעשינו בעבר. בדרך דומה האדם מכין את מה שיתרחש בעתיד.

אבל בכל זאת אנו ניצבים ללא הפסק בפני דברים שבסיכומו של דבר אינם מהווים תוצאות של מעשי עבר, אלא מביאים משהו חדש אל העולם. אדם מסוים, אדון קיים, מהווה תוצאה של מעשי עבר. החברה התיאוסופית גם היא מהווה תוצאה של מעשי עבר, וזה שהוא מגיע לקשר עימה גם כן מהווה תוצאה כזאת. עם זאת, משהו חדש נוצר באמצעות יחסו של אדון קיים זה אל החברה התיאוסופית: זה שוב מהווה סיבה למעשים עתידיים. כאשר אור מאיר על מקל, נוצר צל מאחוריו. צל זה מהווה בפועל משהו חדש. כאשר אנו מתבוננים בתוצאה אנו אומרים לעצמנו, משהו חדש התרחש. היחס של דבר אחד למשנהו הוא משהו חדש. היצירה של הצל.

מה שהאדם בדרך כלל חושב, הוא חושב על דברים קיימים, על מה שכבר קיים. אך הוא יכול להפנות את מחשבותיו אל יחסים מסוג שלא התעוררו כתוצאה מסיבות קודמות, אלא מתרחשים בהווה. זה מתרחש לעיתים רחוקות מאוד, מאחר ואנשים נצמדים לישן, למה שנוצר כרבדים מסביבם. יחסים המופיעים כמשהו חדש לחלוטין יוצרים מעט מאוד מתכולת מחשבותיו של האדם. כל מי שרוצה לפעול למען העתיד חייב להיות בעל מחשבות כאלו היוצרות קשרים חדשים בין דבר אחד למשנהו. רק מחשבות העוסקות בקשרים כאלו יכולות להניב משהו חדש. ניתן לראות זאת בצורה הטובה ביותר באמנות. מה שהאמן יוצר לא נמצא כאן במציאות. הדמות עצמה שנוצרה על ידי הפָּסַל למעשה אינה נמצאת שם. היא אינה תוצר של הטבע. בטבע נמצאת רק הצורה דרכה פועמים החיים. הצורה כשלעצמה הייתה יכולה לעמוד בניגוד לחוקי הטבע. האמן יוצר משהו חדש מתוך יחסים. הצייר מצייר מה שנובע מתוך יחסים של אור וצל. הוא אינו מצייר מה שנמצא בפועל שם. הוא אינו מצייר עץ, אלא התרשמויות המתעוררות על ידי כל החוויות הקשורות לעץ.

גם בפעולותיו המעשיות אין האדם יוצר משהוא חדש. רוב האנשים חוזרים רק על מה שכבר נעשה. רק מעט אנשים יוצרים מתוך אינטואיציה מוסרית, בכך שהם מביאים תחומי פעילות חדשים, מעשים חדשים אל העולם. מה שהוא חדש מגיע לעולם באמצעות יחסים. זו הסיבה מדוע נאמר לעיתים תכופות שטבעה המהותי של פעולת מוסר פשוטה שוכן ביחסים. פעולות מוסר כאלו מורכבות למשל, ממעשים המבוצעים ביחסים המבוססים על רצון טוב. רוב הפעולות מושרשות בעבר: אפילו במקרה של פעולות והתרחשויות בהן משהו חדש מופיע, הללו גם כן בדרך כלל מושרשות בעבר.

דבר זה מתגלה בדרך כלל לחקירה מדוקדקת. רק הפעולות שאינן מבוססות בשום מקרה על העבר הן חופשיות, אבל רק היכן שאדם מבצע בעולם פעולות שמעורבת בהן פעילות יצירתית של הגיונו. פעולות אלו קרויות באוקולטיזם: יצירה מתוך האין.[1] כל שאר הפעולות מבוצעות מתוך הקרמה. כאן יש לנו שני ניגודים: קרמה וניגודה – האין, פעילות שאינה מושרשת בקרמה.

וכעת הבה נדמה אדם שמעשיו, מחשבותיו ורגשותיו מותנים על ידי הקרמה. דרך מעשים, מחשבות [נראה שיש כאן חור בטקסט……] מתעוררים רגשות מהעבר. אדם שניתן לחשוב עליו שהתקדם עד לנקודה בה כל הקרמה חוסלה ולכן הוא ניצב בפני האין. כאשר הוא עושה משהו, אומרים באוקולטיזם שהוא פועל מתוך הנירוונה. למשל, פעולותיהם של כריסטוס ובודהה הופיעו מתוך הנירוונה, לפחות בחלקן. בצורה הרגילה אדם מתקרב לזה רק כאשר הוא מקבל השראה אמנותית, או דתית, או של ההיסטוריה העולמית.

פעולות הנובעות מאינטואיציה מגיעות מהאין. כל מי שיגיע לזה חייב להיות לחלוטין חופשי מקרמה. אז הוא יכול שלא לשאוב את דחפיו מהמקורות הרגילים. הלך הרוח השורר בו הוא של אושר אלוהי, מצב הנקרא גם נירוונה.

כיצד אדם מתרומם לנירוונה? אנו חייבים להתבונן אחורה אל הזמנים הלמוראינים, שם אנו מוצאים את האדם, כפי שהוא, הולך בהתחלה על האדמה על ארבע. ישויות אלו, בהן האדם, 'האדם הטהור' (כמונדה Monad) התגשם, התהלכו על ארבע. עקב העובדה שהמונאדות התגשמו בהן, ישויות אלו הרימו בהדרגה את גפיהן הקדמיות והשיגו קומה זקופה. כעת התחילה לראשונה הקרמה. קרמה, כקרמה אנושית, נעשתה לראשונה לאפשרית כאשר בני האדם עשו שימוש בידיהם בכדי לבצע עבודה. לפני כן האדם לא יצר קרמה אינדיבידואלית. היה זה שלב חשוב ביותר בהתפתחות האדם כאשר אדם, הפך מישות אופקית לאנכית, ובכך שיחרר את ידיו. בצורה זו התפתחותו נישאה הלאה אל התקופה האטלנטית.

בשלב הבא האדם למד להשתמש בדיבור. קודם הוא למד את השימוש בידיו, ומאוחר יותר, את השימוש בשפה. באמצעות ידיו הוא מילא את העולם הסובב אותו במעשים. באמצעות הדיבור הוא מילא אותו במילים. כאשר אדם נפטר כל מה שהוא ביצע באמצעות מעשים ומילים בעולם הסובב ממשיך לחיות. כל מה שהוא ביצע בצורה של מעשים נשאר נוכח כקרמה של האדם. לעומת זאת, מה שהוא יצר באמצעות מילים לא נשאר רק כקרמה אינדיבידואלית, אלא כמשהו אחר השונה במהותו.

אנו יכולים להתבונן אחורה אל הזמנים בהם האדם עדיין לא דיבר, אלא רק ביצע פעולות. אז הפעולות היוו משהו שהגיע מאישיות יחידה. הן פסקו להיות משהו אישי כאשר החל הדיבור, מאחר וכעת האדם הגיע להבנה עם אדם אחר. זהו רגע בעל חשיבות יוצאת דופן בהתפתחות האטלנטית. ברגע בו בוטא הצליל הראשון, הקרמה של האנושות התחילה להתקיים בעולם. ברגע שבני האדם התחילו לדבר האחד עם השני משהו משותף לכולם זרם מתוך כל המין האנושי. אז הקרמה האינדיבידואלית, האישית הטהורה, עברה אל תוך הקרמה הכללית של האנושות. עם המילים הנובעות מאיתנו אנו למעשה מפיצים סביבנו יותר מאשר רק את עצמנו. במה שאנו מדברים כל האנושות חייה. רק כאשר מעשי ידינו יהפכו לחסרי אנוכיות, ייעשו גם הן למשהו הפועל עבור כל האנושות. בדיבור אדם אינו יכול להיות אנוכי לחלוטין, מאחר ואז מה שהוא יאמר יהיה שייך לעצמו בלבד. שפה לעולם אינה יכולה להיות אנוכית לחלוטין, בעוד שהמעשים המבוצעים בעזרת הידיים ברוב המקרים אכן כאלו. האוקולטיסט אומר: מה שאני מבצע עם ידיי יכול להיות פשוט ענייני אני. מה שאני מדבר, אני מדבר כחלק מאומה או שבט.

כך חיינו יוצרים סביבנו שאריות – אישיות, שאריות אלמנטאריות שנוצרו כתוצאה ממעשי ידינו, ושאריות אלמנטאריות אנושיות כלליות שנוצרו על ידי המילים. חייבים להבדיל בברור בין האחד לשני. כל דבר הסובב אותנו בטבע – בממלכות המינראלים, הצמחים והחיות – נמצא שם כתוצאה של מעשים קודמים. מה שנמצא עכשיו בבנייה סביבנו על ידי מעשינו, למעשה הוא משהו חדש המגיע לעולם. כל אדם יחיד מביא משהו חדש אל העולם, משהו חדש שפועם פנימה, ודחפים חדשים המגיעים מכל האנושות גם הם פועמים פנימה.

לכן, אם אנו חייבים לומר שהאדם הופיע על האדמה באמצע התקופה הלמוריאנית ויצר בפעם הראשונה את הקרמה שלו, בעוד שלפני כן הוא לא יצר קרמה אינדיבידואלית, אז אנו חייבים גם לשאול את עצמנו: מהיכן הגיעה קרמה זו? מאחר והיא פעלה פנימה כמשהו חדש, היא יכלה להגיעה רק מהנירוונה. באותו הזמן משהו שהגיע מהנירוונה היה חייב להפוך לפעיל בעולם, משהו שהגיע מזה אשר 'נוצר מתוך האין'. הישויות אשר הפרו את האדמה בתקופה ההיא היו חייבות להגיע מעלה עד לנירוונה. הללו אשר הפרו את היצורים שהלכו על ארבע, כך שהן ייעשו לבני אדם, היו ישויות שירדו ממישור הנירוונה. הן נקראו מונאדות. זוהי הסיבה מדוע בתקופה ההיא היה על ישויות בעלות טבע כזה לרדת מטה ממישור הנירוונה. הישות ממישור הנירוונה אשר בתוכנו, בבן האדם, היא המונאדה. כאן משהו חדש חדר אל העולם והתגשם בתוך מה שכבר היה כאן ושהיווה תוצאה של מעשים קודמים.

כך אנו מבחינים בשלושה שלבים. הראשון מורכב מהמעשים החיצוניים המבוצעים באמצעות הידיים. השני הוא מה שמבוצע באמצעות המילה המדוברת, והשלישי הוא מה שמבוצע באמצעות החשיבה. והחשיבה מהווה משהו מקיף הרבה יותר מאשר המילה המדוברת. החשיבה אינה נפרדת, כפי שהמילה נפרדת בין אנשים ועמים שונים, אלא שייכת לכל האנושות.

כך האדם מתרומם מהמעשים דרך המילים אל המחשבות, ובדרך זו נעשה לישות הרבה יותר אוניברסאלית. לא קיימת נורמה כללית עבור הפעולה, ולא קיימת לוגיקה עבור המעשים. כל אחד חייב לפעול בעבור עצמו. אבל לא קיים דיבור אישי טהור. דיבור שייך לקבוצה. לעומת זאת חשיבה שייכת לכל האנושות. כאן, בשלושת השלבים האנושיים, יש לנו התקדמות מהייחודי אל האוניברסלי: מעשים, מילים, מחשבות.

עד כמה שהאדם מבטא עצמו בעולם החיצוני, הוא משאיר מאחוריו עקבות רוחיות של כל האנושות כמחשבה, עקבות של נפש אנושית קבוצתית כמילה, ועקבות של ישותו הנפרדת כמעשים. זה מבוטא בצורה הברורה ביותר בעזרת ציון התוצאות הנגרמות על ידי שלושת השלבים הללו. האינדיבידואליות דומה לחוט השזור דרך כל צורות התגלותה של האישיות בהתגשמויות השונות. האינדיבידואליות פועלת ויוצרת עבור ההתגשמויות הבאות. עמים כקהילות-דיבור פועלים ויוצרים עבור עמים חדשים. האנושות פועלת ויוצרת עבור אנושות חדשה, עבור פלנטה חדשה. מה שהאדם עושה עבור עצמו באופן אישי הוא בעל משמעות עבור התגשמותו הבאה. מה שאומה מדברת הוא בעל משמעות עבור תת-הגזע הבא, עבור ההתגשמות הבאה של עם. וכאשר עולם (חדש) יהיה כאן, בו כל חשיבתנו לא תתקיים יותר כחשיבה טהורה, אלא תתגלה בתוצאותיה של החשיבה, אז אנושות חדשה, דהיינו, פלנטה חדשה, תתעורר לקיום. לא נוכל להבין את הקרמה ללא נקודות מבט רחבות אלו.

למה שאנו חושבים, יש משמעות עבור המחזור הפלנטארי הבא. הבה נחדור כעת למחשבות הבאות: האם האנושות, כלומר, מה שיישאר ממנה, אשר תאכלס פלנטה עתידית, האם האנושות עדיין תחשוב? כשם שאין הגזע החדש מדבר את אותה השפה כמו הקודם, כך האנושות העתידית לא תחשוב יותר. זה מגוחך לשאול במחשבותינו מהי אלוהות. בפלנטה הבאה אדם לא יחשוב, אבל יבין את העולם הסובב באמצעות פעילות אחרת בעלת צורה שונה מהחשיבה על הפלנטה הנוכחית. חשיבה היא משהו הקשור עימנו. כאשר אנו מסבירים את העולם באמצעות חשיבה, הסבר זה של העולם תקף עבורנו בלבד. זה בעל חשיבות רבה ורחבה מאחר והאינדיבידואל רואה כיצד כחלק מהאנושות גם הוא טווה את החוטים של הקרמה וכיצד הוא חי ואורג אל תוך כל קורי הקרמה.

כאשר האוקולטיסט המזרחי ניגש להסביר דברים מסוג זה הוא אומר: חיינו השלמים הם בעלי טבע כזה לפיו אנו נראים כמוקפים בגבולות של דיבור וחשיבה. אם אנו נפטרים מגבולות אלו, לאדם הרגיל בקושי נשאר משהו. הדבר שעדיין נשאר עבורו כאשר הוא הולך אל מעבר לכל זה, הוא מה שנובע מהאזוטריות. מה שנשאר אז זוהי ההתנסות בנירוונה.

הרוח הפלנטרית המייצגת את ישות העולם התגשמה כעת בחשיבה, אבל בעתיד תתגשם במשהו אחר.

——————————————————————————————-

  1. ניתן למצוא מושג מדעי-רוחי זה של רודולף שטיינר גם בהרצאה אבולוציה אינבולוציה ויצירה מתוך האין 17.6.1909 – יצא בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס. (מופיע גם ב-ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו). ראה גם הרצאה מ- 15.9.1907 סמלים וסיבוליים אוקולטיים . יצא בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *