יסודות האזוטריות – 15

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה חמש עשרה

ברלין, 10.10.1905

כל מה שמלומד היום בתיאוסופיה נכלל גם בבתי הספר הרוזנקרויצרים במאה ה-14, אבל הזרם הרוזנקרויצרי הפנימי נשמר בסודיות חמורה. באימון סודי כזה הוענקה מעט מאוד תשומת לב לשפה, לדרך בה בוטאו הדברים. בעולם של המאות ה-15, ה-16 וה-17 חיו מספר אנשים צנועים אשר לא היו מוכרים במיוחד כמלומדים וגם לא החזיקו במשרה ציבורית כלשהי, אבל היו הם אלו שהמשיכו לקיים את הזרם הרוזנקרויצרי. הם לעולם לא היו רבים. לעולם לא היו יותר משבעה מקודשים בעת ובעונה אחת. האחרים היו תלמידי מדע הנסתר ברמות שונות. הרוזנקרויצרים היו השליחים של הלוגוס הלבן. מתוכם נבעו מאורעות עולמיים בעלי משמעות רבה. ניתן היה לעקוב אחורה אחר כל דבר בעל חשיבות שהתרחש במהלך הזמנים הללו, עד ללשכות של הרוזנקרויצרים. כלפי חוץ אישים אחרים חוללו את ההיסטוריה של אירופה, אבל אם מתבוננים מנקודת המבט הפנימית, האחרונים היוו רק כלים בידי האינדיבידואליים הנסתרים. אפילו רוסו ווולטיר היוו כלים כאלו בידי האינדיבידואלים שניצבו מאחוריהם. האוקולטיסטים הללו לא יכלו להופיע בעצמם תחת שמותיהם. לצורך יישום משימתם הם העניקו לאנשים אחרים דחף שהיה יכול להיות מאוד פשוט מבחינה חיצונית, מהסוג שאינו מורגש. לפעמים פגישה קצרה עם אדם נחבא כזה סיפקה את ההזדמנות להענקת הדחף הנכון לכלים אלו של האינדיבידואלים הנסתרים. עד לתקופת המהפכה הצרפתית כוחות אוקולטיים ניצבו מאחורי מדינאים חשובים. אז הם נסוגו בהדרגה, מאחר ואנשים היו אמורים כעת להיעשות אדונים לגורלם. בנאומים של המהפכה הצרפתית, בפעם הראשונה, אנשים דיברו כאנשים.

החיים הפנימיים נשארו ברקע, בבתי הספר האוקולטיים. בבתי הספר של הרוזנקרויצרים למדו את אותם הדברים המוכרים כעת כלימודים העיקריים של התיאוסופיה. האחוות האוקולטיות העניקו את הדחף לגילויים החשובים ביותר, ורק אז המאורעות נטלו את מהלכם בעולם החיצוני. וולטיר היה במשמעות הבולטת ביותר, אינדיבידואל שכוּון על ידי האחוות שחתרו קדימה, מאחר והמטרה בפועל לקיומו הייתה להעמיד את האנשים על רגליהם. אחרים עמדו לשירותן של האחוות המתנגדות, למשל רובספייר בשנותיו האחרונות. כל דבר שמופיע מתוך צפייה מראש של העתיד מוליד את צידו הנגדי על המישור הפיסי…

לכן בבתי הספר של הרוזנקרויצרים למדו את אותם הדברים אותם לומדים דרך התיאוסופיה היום. אך בעולם החיצוני לא התקיימו מילים תיאוסופיות. בבתי הספר של מדע הנסתר עצמם העניקו ערך לשפה רק בכדי ללמד את העולם החיצון. תלמיד מדע הנסתר עצמו היה חייב ללמוד להשתמש בסמלים, בסימנים. כך, בכדי שיובנו בעולם, המקודשים החזיקו ברשותם את השפה בה השתמשו באופן כללי בעולם. בזמנים בהם ידע נשמר עדיין בסודיות, התקיימה שיטה מסוימת של סמלים וכל מי שרצה להיות למקודש היה חייב ללמוד את שפת הסמלים. לא הוענק ערך למילה המדוברת כאמצעי לביטוי. אפילו בזמנים אלו, הלימוד התקיים, אבל הביטויים התיאוריים לעיתים קרובות חסרו. ביטויים כאלו עבור לימוד הנסתר נכחו בשיטה המזרחית, שנגזרה מההודים הקדומים ביותר, אשר קיבלו את הדרכתם מהרישים הקדומים. ביטויים הודים אלו לא הושפעו עדיין על ידי התקופה המטריאליסטית. המילים שיצרו ההודים עדיין מלאות בקסם השפה הקדושה העתיקה. אולם מה שמקורו בהודו לא ניתן לשימוש על ידינו באירופה.

מה שנכון עבור האנשים ההודים אינו נכון עבור אירופה. עם זאת, לצורך ההתחלה נדרש האימפולס ההודי מאחר ובאירופה עצמה פותחו כה מעט ביטויים בעזרתם ניתן להתוודע ללימודים מסוג זה. אפילו היום אנו עדיין חייבים לתאר דברים רבים בעזרת מילים הודיות. אבל כל דבר בלימודי הנסתר שנחשף היום לציבור היה בבעלותם של הרוזנקרויצרים בימי הביניים ובתחילת הזמנים המודרניים. התקיימו גם ביטויים מתאימים עבור רוב הלימודים הבסיסיים, אבל באותם הזמנים לא היה זה עדיין אפשרי לדבר בגלוי אודות התגשמויות חוזרות וקרמה. עם זאת, אמיתות אלו הורשו לזרום באופן תת הכרתי אל התרבות האירופאית. פאראסלזוס ומיסטיקאים אחרים לא דיברו אודות התגשמויות חוזרות. זה היה טבעי למדי. הם לא היו מסוגלים לדבר אודות זה. אבל עבור כל הקשור בחיים הארציים שבין לידה למוות היה להם, במערב, מבחר רב ביותר של ביטויים, למרות שמצד שני, לא עבור התנאים השוררים בין שתי התגשמויות. דבר אחד שהודגש בחוזקה בזמן ההוא, היה חשיבותם של החיים הפיסיים עבור התפתחות האיברים של הגופים העליונים. כאשר אנו צועדים בנתיב של לימודי המדע, כאשר אנו מפתחים ידידויות רוחניות, כל זה מהווה תהליך של פיתוח כוחות שיהפכו יום אחד לאיברים רוחיים פעילים.

שלושה מושגים נפרדים כללו תמיד את מה שחינוך על המישור הפיסי, בבואו מבחוץ, צריך לחולל בשלושת הגופים השונים של האדם. שלושה היבטים אלו נקראו: חוכמה, יופי ועוצמה או כוח. כאשר בבתי הספר הגלויים יותר של הרוזנקרויצרים התלמידים קיבלו הוראות, תמיד נאמר להם: 'אתם אמורים להיות אלו הפועלים למען העתיד'. לא נאמר דבר אודות התגשמות חוזרת. אבל האדם היה ממשיך לפעול גם כאשר לא התגשם שוב בגוף פיסי. הלימוד החדיר לתוכם את מה שצריך לפעול בעתיד בצורה מעצבת על האיברים. נאמר לתלמידים: "הנהיגו בחייכם היומיים בעולם החיצוני, חיים של חוכמה, יופי ועוצמה, ואז בגופכם העליונים תפתחו את אותם האיברים שנועדו עבור העתיד." בתנועת הבונים החופשיים של היום, הבונים של יוחנן הקדוש מדברים עדיין אודות החשיבות העצומה של החוכמה, היופי והעוצמה, אבל הם כבר לא מודעים לזה שבאמצעותן, כוחות מעצבים פועלים על הגוף האתרי, האסטרלי והאגו.

בימי הביניים המאסטר של הבונים החופשיים בנה קתדרלה או כנסייה, כאשר שמו לגמרי לא היה חשוב. הוא עצמו נשאר ברקע. במקרה של 'תיאולוגיה גרמנית',[1] גם כן, ומאותה הסיבה, שמו של המחבר לא הוזכר. הוא קרא לעצמו 'הפרנקפורטר'. לא היה ניתן לגלות את השם, ללא קשר לכמות החקירות שישקיעו כאן. מטרת אנשים אלו הייתה לפעול החוצה על המישור הפיסי, ולא להשאיר שום עקבות של שמותיהם אחריהם, אלא רק את פירות פעילותם.

הבה נניח שמישהו העניק את התוכנית והדחף לבניית הקתדרלה הגדולה. הוא ידע שצורות הבנייה יעצבו בו איבר עבור העתיד. כל העבודות מסוג זה תישארנה, בהשפעתן, קשורות עם החלק הפנימי ביותר של הנפש. כחוק, כל העבודות הללו בעולם החיצוני נשארות עד שמי שיצרן מוצאן בחזרה ומכירן כאשר הוא חוזר. תחת הדוכן (של המטיף בכנסייה) ניתן למצוא בדרך כלל תמונה קטנה של הארכיטקט. כך שבאמצעות זה הוא יכיר עצמו שוב. זה הגשר המגשר בין התגשמות אחת לשנייה.

באמצעות החוכמה היה על הגוף האתרי להתפתח, באמצעות היופי, אליו האדיקות שייכת, הגוף האסטרלי, ובאמצעות העוצמה או הכוח של האגו האינדיבידואלי. האדם חייב להיעשות למוחק העקבות שהשאיר בעולם החיצוני. בהודו הקדומה לא היה ידוע דבר מזה. מטרת הברהמיניזם בהבאת העצמי לידי שלמות בחיים הפנימיים [כאן מופיע חור בטקסט ….] … אבל רק באמצע התקופה הפוסט אטלנטית שלנו הופיעו מורים אלו של הדת אשר הפנו את תשומת הלב להתכחשות העצמית. זה כבר לוּמד על ידי בודהה. זה פוּתח בצורה נמרצת יותר במערב באמצעות הבונים החופשיים והרוזנקרויצרים. הם ביקשו לשפר את האגו בצורה הנמצאת גם בעולם החיצוני, לא כה רבות בחיים הפנימיים כפי שזה טופח בהודו. היה זה במשמעות הבאה בה האוקולטיסט המערבי אמר לעצמו: 'האגו שלך אינו רק בתוך עצמך, אלא גם בעולם סביבך. האלים נשאו אותך מעלה מתוך הממלכה המינראלית, ומתוך הממלכות של הצמחים ובעלי החיים. אבל שלוש ממלכות אתה יוצר עבור עצמך, את שלוש הממלכות של החוכמה, היופי והעוצמה. הללו מפתחות את האיברים של האדם העליון'.

האדם אומר לעצמו: 'אני ניצב כאן כתוצר הסופי של הזמן כאשר הממלכות של המינראלים, הצמחים והחיות הקריבו עצמן עבורי. מתוך בסיס זה התעוררה מודעות-עצמית, האגו. וכשם שהאגו עוצב על ידי ממלכות אחרות, כך כעת חייב הוא עצמו לפתח את ממלכות החוכמה, היופי והכוח, בכדי שבאמצעותן נטפס גבוה יותר להתמרת גופנו האתרי, האסטרלי והאגו'. שלוש ממלכות אלו הן הממלכות של המדע, האמנות והכוח הפנימי, בזה מתכוונים לכל דבר הממצה עצמו ברצון. בשלושת תחומים אלו האזוטריסט של ימי הביניים מצא את האמצעים להתפתחות הלאה של המין האנושי. התמרת העולם לא הושארה למקרה העיוור, אלא לפי שלושת ההיבטים הללו של החוכמה, היופי והכוח, היה על ממלכות המינראלים, הצמחים ובעלי החיים לעבור שינוי צורה. כאשר האדמה תעשה שוב לאסטרלית כל דבר יעבור שינוי צורה בהתאם לשלושת היבטים אלו. כך, מתוך נקודת מבט משולשת זו, בנו ופעלו הבונים החופשיים של ימי הביניים וכל שאר האזוטריסטים.

באזוטריות ההודית מבדילים בין שניים עשר כוחות אשר מושכים את האדם מטה שוב אל הקיום הפיסי. הכוח הראשון מכוחות אלו הוא ה-אבידג'ה (Avidja): הבורות, אי-הידיעה. אבידג'ה הוא מה שמושך אותנו שוב אל הקיום הארצי מהסיבה הפשוטה שאנו נשלים את משימתנו על האדמה רק כאשר נחלץ ממנה את כל הידע האפשרי. מצד שני, לא מילאנו את משימתנו כל זמן שלא חילצנו עדיין את כל מה שאנו אמורים ללמוד מהקיום הפיסי.

אחרי האבידג'ה הדבר הבא שמושך אותנו אחורה הוא מה שהאדמה מכילה בגלל שאנו עצמנו יצרנו זאת, ולכן שייך למבנה שלנו. כאשר בנאי, למשל, עבד על הבניין של הקתדרלה, זה הפך לחלק ממנו. מתקיימת משיכה הדדית ביניהם. מה שהיווה את הנטייה הממריצה המקורית ליצירת-איבר, ותהיה זו עבודתו של ליאונרדו דה-וינצ'י או החלק הזעיר ביותר של עבודה, יוצר איבר בישות האדם וזוהי הסיבה לחזרתו. כל מה שהאדם עשה, נקרא ביחד סנסקרה (Sanskara) או הנטייה השיטתית הבונה את האדם. זהו הדבר השני שמושך אותו חזרה.

כעת מגיע הדבר השלישי. לפני שהאדם נכנס להתגשמות כלשהי הוא לא ידע דבר אודות העולם החיצוני. תודעה-עצמית התחילה לראשונה עם ההתגשמות הראשונה. קודם לכן לא הייתה לאדם תודעה של העצמי. היה עליו לקלוט קודם את האובייקטים החיצוניים על המישור הפיסי לפני שהוא היה יכול לפתח תודעה של העצמי. כשם שנכון שמה שאדם עשה מושך אותו חזרה אל המישור הפיסי, כך נכון הדבר שהכרת הדברים מושכת אותו אחורה. הכרה היא כוח חדש הקושר אותו למה שנמצא כאן. זהו הגורם השלישי המושך אותו אל תוך חיים ארציים חדשים. כוח שלישי זה נקרא וידג'ננה (Vijnana) שמשמעה תודעה.

עד לנקודה זו נשארנו בצורה אינטימית ביותר בתוך נפש האדם. כשלב הרביעי מופיע מה שמגיע אל התודעה מבחוץ, מה שכבר אכן היה שם ללא האדם, אבל מה שהוא חייב ללמוד להכיר לראשונה בעזרת תודעתו – זה התקיים בחוץ בקיום הקודם, אבל גילה עצמו רק לאחר שהתודעה שלו נפתחה כלפיו. זוהי ההפרדה שבין הסובייקט לאובייקט, או כפי שהסופר אומר בשפת הסנסקריט, ההפרדה בין שם לצורה (נמה-רופה Nama-rupa). דרך זה אדם הגיע לאובייקט החיצוני. זהו הכוח הרביעי שמושך אותו אחורה, למשל הזיכרון אודות ישות אליה הוא קשר עצמו.

בשלב הבא מגיע מה שאנו מעצבים כדימויים מנטאליים בקשר לאובייקט החיצוני: למשל, ציור של כלב יוצר רק דימוי מנטאלי, שהוא דבר חיוני עבור הצייר. זה מה שהאינטלקט עושה מהדבר: שדאיאדנה (Shadayadana).

כעת מגיעה ירידה נוספת אל הארציות. התמונה המנטאלית מובילה אותנו למה שאנו קוראים הקשר עם הקיום: ספרשה (Sparsha). כל מי שתלוי באובייקט, ניצב בשלב של נמה-רופה (Nama-rupa). כל מי שעיצב תמונות ניצב בשלב של השדאיאדנה (Shadayadana). מי שמפריד בין הנאה לאי-הנאה יגיע לנקודה בה הוא יעדיף את היפה על הלא-יפה. זה מה שנקרא קשר עם הקיום: שפרשה (Sparsha).

משהו שונה מִקֶשֶר זה עם העולם-החיצוני הוא מה שנע בו זמנית פנימה כרגשות. כעת אני עצמי מגיע לידי פעולה: אני קושר את רגשותיי עם דבר זה או אחר. זהו גורם חדש. האדם נעשה מעורב יותר. זה נקרא וודנה (Vedana): רגשות.

באמצעות וודנה מתעורר שוב דבר חדש, דהיינו, ארגה לקיום. הכוחות אשר מושכים את האדם חזרה אל הקיום מתעוררים יותר ויותר בחוזקה בתוכו. הכוחות הגבוהים מפעילים את בני האדם מתוך אילוץ במידה רבה פחות או יותר. הם אינם אינדיבידואליים. בסופו של דבר, מופיעים כוחות אישיים למדי אשר מושכים אותו שוב חזרה אל תוך העולם הארצי. זהו הכוח השמיני. טרישנה (Trishna) שמשמעו צמא לקיום.

סובייקטיבי יותר מאשר הצמא לקיום הוא מה ששמו אופדנה (Upadana): נוחות בקיום. באופדנה לאדם יש משהו במשותף עם החיה, אבל הוא מתנסה בזה בצורה רוחנית יותר וזהו תפקידו של האדם להפוך לרוחני את מה שהוא גס ביסוד זה של הנפש.

אז מגיע הקיום האינדיבידואלי עצמו, הסיכום של כל ההתגשמויות הקודמות כאשר הוא היה כבר על האדמה: בהבה (Bhava) שמשמעה קיום אינדיבידואלי, הכוחות של סך כל ההתגשמויות הקודמות. התגשמויות קודמות מושכות אותו מטה אל תוך הקיום.

בזה עקבנו אחר השלבים של הנידנות (Nidanas) עד להולדת האינדיבידואל. האזוטריסט מבחין בשני שלבים נוספים הפונים אל מעבר לתקופת הקיום האינדיבידואלית. כאן הוא מבחין בתנאים קודמים שמעניקים את הדחף ללידה, לפני שהאדם התגשם אי פעם. זה נקרא דג'טה (Jata): מה שלפני הלידה העמיק את הדחף להיוולד.

הדחף להיוולד מקושר הדדית עם דחף שונה. הוא מביא עימו את ראשיתו של המוות, את הדחף להיחלץ מלידה אינדיבידואלית. מה שמעניין אותנו הוא זה שקיום ארצי זה שלנו ישקע שוב להתנוונות ואנו נשתחרר, נהיה מסוגלים להפוך לזקנים ולמות דג'רמרנה (jaramarana). אלו הן שתיים עשר הנידנות אשר פועלות כמו מחרוזות, המושכות אותנו שוב ושוב מטה אל הקיום. (משמעות המילה נידנה היא מחרוזת, לולאה.) קיימות שלוש קבוצות המשתייכות אחת לשנייה:

קבוצה ראשונהקבוצה שנייהקבוצה שלישית
אבידג'ה (Avidja)שדאיאדנה (Shadayadana)אופדנה (Upadana)
סנסקרה (Sanskara)שפרשה (Sparsha)בהבה (Bhava)
וידג'ננה (Vijnana)וודנה (Vedana)דג'טי (jati)
נמה-רופה (Nama-rupa)טרישנה (Trishna)דג'רמרנה (jaramarana)

הנפש מורכבת משלושה חלקים: מנפש התודעה כחלק העליון ביותר, ואז מהנפש האינטלקטואלית או השכלית-רגשית ולבסוף מהנפש התחושתית. הקבוצה הראשונה של הנידנות, מהאבידג'ה ועד הנמה-רופה, קשורה עם נפש התודעה, הקבוצה השנייה עם הנפש האינטלקטואלית והשלישית, החל באופדנה וכלה בדג'רמרנה, עם הנפש התחושתית.

וידג'ננה היא מאפיין של נפש התודעה. שדאיאדנה של הנפש האינטלקטואלית והארבע האחרונות קשורות עם נפש התחושה. ארבע האחרונות הללו נוכחות גם באדם וגם בחיה.

——————————————————————————————-

  1. נכתבה על ידי נזיר בבית האחוזה הגרמני בזכסנהאוזן ליד פרנקפורט על המיין ב-1497. הוצא לאור על ידי לותר ב- 1518. ראה גם מיסטיציזם בשחר התקופה המודרנית מאת רודולף שטיינר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *