יסודות האזוטריות – 14

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה ארבע עשרה

ברלין, 9.10.1905

היום נדבר אודות שהייתו של האדם בדוואכן בין שתי התגשמויות.

אנו חייבים להבהיר לעצמנו שוב ושוב שבשהייה זו בדוואכן אין מדובר במקום ניבדל מהמקום בו אנו שוהים בחיינו הפיסיים, מאחר והדוואכן, העולם האסטרלי והעולם הפיסי חודרים זה את זה. נוכל ליצור דימוי מתאים עבור הדוואכן אם נחשוב על העולם של הכוחות החשמליים לפני שהחשמל התגלה. היה זמן בו כל זה נכלל בעולם הפיסי, אלא שהיה זה אז עולם ניסתר. כל דבר סודי חייב להתגלות מתישהו. השוני בין החיים בדוואכן לבין אלו של העולם הפיסי, הוא שכיום האדם ניחן באיברים המאפשרים לו לקלוט את העולם הפיסי אבל חסרים לו איברים שמאפשרים לו לצפות בתופעות של הדוואכן.

הבה נדמיין עצמנו בנפשו של מישהו שחי בין שתי התגשמויות. הוא מסר את גופו הפיסי לכוחותיה של האדמה ואת גופו אתרי לכוחות החיים. נוסף על כך הוא החזיר את אותו החלק של גופו האסטרלי אשר הוא עצמו לא עיבד. אז הוא מוצא עצמו בדוואכן. אין לו יותר חזקה על מה שהאלים עיבדו לתוך גופו האתרי והאסטרלי. כל זה הונח בצד. כעת הוא מחזיק בבעלותו רק את מה שהוא עצמו רכש במהלך חייו הרבים. בדוואכן זה נשאר בבעלותו. כל מה שהאדם עשה בעולם הפיסי בא לשרת את המטרה להפיכתו ליותר ויותר מודע בדוואכן.

הבה ניקח את היחסים בין אדם לחברו. ניתן לומר שזה פשוט נובע מהטבע, למשל יחסים בין אחים ואחיות שהובאו ביחד בנסיבות טבעיות. אך זה טבעי רק בחלקו, מאחר ומוסר וגורמים אינטלקטואלים פועלים כאן ברציפות. דרך הקרמה שלו אדם נולד למשפחה מסוימת, אבל לא כל דבר מותנה בקרמה. במקרה של החיות יש לנו את היחסים הטבעיים בהם שום דבר נוסף לא מתערב. במקרה של האדם, תמיד פועלים כאן דרך הקרמה גם יחסי מוסר. היחסים בין שני בני אדם יכולים להתקיים מבלי שהם יותנו על ידי הטבע. למשל, קשר של ידידות אינטימית יכול להתעורר בין שני אנשים למרות מכשולים חיצוניים. כמקרה קיצוני יותר הבה נניח שהם לא אהדו בהתחלה האחד את השני ושהם מצאו את הדרך האחד אל השני על בסיס אינטלקטואלי ומוסרי טהור, נפש לנפש. אם נשווה זאת ליחסים הנובעים בדרך הטבע בין חברי משפחה, הרי שביחסים בין נפש לנפש יש לנו אמצעי התפתחות רב עוצמה של אורגנים דוואכניים. אורגנים דוואכניים אינם יכולים להתפתח בהווה בקלות רבה יותר בדרך אחרת מאשר באמצעות יחסים כאלו. יחסים מסוג זה הם יחסים דוואכניים בלתי מודעים.

מה שאדם מפתח בחייו הנוכחים בדרך של יכולות נפשיות באמצעות ידידות בעלת טבע נפשי טהור, מהווה בדוואכן חוכמה, מהווה את האפשרות להתנסות ברוח בפעולה. בהיכנס האדם בצורה חיה ליחסים מסוג זה הוא מתנסה בהכנה נאותה עבור הדוואכן. אם אינו מסוגל ליצור יחסים כאלו הוא אינו מוכן. כשם שהצבע נמלט מאדם עיוור, כך התנסות הנפש נמלטת ממנו. ככול שאדם מטפח קשרי נפש טהורים כך מתפתחים עבורו איברי ראיה בדוואכן. כך שהאמירה הבאה תופסת כאן: מי שחי ונע בתוך חיי הרוח כאן, יקלוט את הרוח שם בדיוק באותה המידה אותה הוא השיג כאן באמצעות פעילותו. לכן יש חשיבות ללא גבול לחיים על המישור הפיסי. לא קיים באבולוציה האנושית אמצעי אחר להבאת האיברים עבור הדוואכן להתעוררות מאשר פעילות רוחית על המישור הפיסי. כל זה הוא יצירתי וחוזר אלינו כאיברי חישה דוואכניים בעולם הדוואכני. כהכנה לכך אין בנמצא דבר טוב יותר מאשר קיומם של יחסים על בסיס נפשי טהור עם בני אדם אחרים, יחסים שמקורם אינו מתבסס בשום דרך על קשרים טבעיים (קשרי דם).

זו הסיבה מדוע אנשים צריכים להתכנס ביחד לקבוצות, בכדי להתאחד על בסיס רוחי טהור. זהו רצונם של המאסטרים ליצוק בדרך זו חיים אל תוך זרם האנושות. מה שמתרחש באמצעות גישה נכונה של התודעה (mind) מהווה עבור כל חברי הקבוצה את הפתיחה של העין הרוחית בדוואכן. אז אדם יראה שם כל דבר שהוא ברמה זהה למה שהוא איחד עצמו עימו כאן. אם במישור הפיסי אדם קשר עצמו למאמצים רוחיים זה ייכלל בין הדברים שישמרו על קיומם לאחר המוות. דברים מסוג זה שייכים באותה המידה למת כמו לזה שנותר בחיים. מי שחצה את הסף נשאר באותו הקשר עם האחר שעדיין נשאר על האדמה ולמעשה מודע ביתר אינטנסיביות לקשר רוחי זה.

כך אדם מחנך עצמו עבור הדוואכן. נפשות המתים נשארות בקשר עם הללו שהיו יקרים להם. הקשרים הקודמים נעשים לסיבות המוצאות את תוצאתן בדוואכן. זו הסיבה מדוע העולם הדוואכני קרוי העולם של התוצאות והעולם הפיסי העולם של הסיבות. אין שום דרך אחרת בה אדם יכול לבנות את האיברים העליונים שלו מאשר על ידי שתילת הזרעים עבור איברים אלו על המישור הפיסי. מסיבה זו האדם מועבר אל הקיום הארצי. הכוונה בביטוי שכה מרבים לצטט: 'להתגבר על הקיום המופרד', תתבהר כעת עבורנו. לפני שירדנו אל הקיום הפיסי חיינו עם התוכן של גופנו האסטרלי אשר הובא על ידי דווה (Deva). בזמנים קדומים יותר סימפטיה ואנטיפתיה דורבנו על ידי ישויות הדווה. האדם עצמו לא היה אחראי לכך. אז בשלב הבא האדם אמר לעצמו: כעת נכנסתי אל העולם הפיסי כישות החייבת למצוא את דרכה העצמית. בעבר לא הייתי מסוגל לומר את המילה 'אני', כעת בפעם הראשונה נעשיתי לישות נפרדת. קודם לכן אכן היוויתי ישות נפרדת, אבל גם איבר של ישות דוואכנית. על המישור הפיסי אני מהווה ישות נפרדת עבור עצמי, אגו, מאחר ואני סגור בתוך גוף פיסי.

הגופים הגבוהים יותר זורמים האחד לתוך השני: למשל אטמה מהווה באמת אחדות אחת (one-ness) עבור כל האנושות, כמו אטמוספירה אותה חולקים במשותף. אף על פי כן ניתן להבין את האטמה של האדם הבודד כאילו כל אחד חתך חתיכה עבור עצמו מתוך הקרמה המשותפת, כך שכאילו בוצע חיתוך בתוכה. אבל חייבים להתגבר על הפירוד. זאת אנו עושים כאשר אנו יוצרים קשרים אנושיים בעלי טבע נפשי טהור. בעשותנו זאת אנו נפטרים מהפירוד ונעשים מודעים לאחדות האטמה בכל דבר.

על ידי ביסוס יחסים כאלו אני מעורר סימפטיה בתוכי. אני נוטל אז על עצמי את המשימה להתאים עצמי בחוסר אנוכיות לעולם הפיסי. באמצעות זה האלוהי מתעורר באדם. זו הסיבה מדוע אנו מתבוננים החוצה אל העולם.

בזמננו אנו מוקפים במציאות פיסית, בשמש, בירח ובכוכבים. את מה שהיה לאדם סביבו בקיומו על הירח הקדום, יש לו היום בתוך עצמו. כוחות הירח חיים כעת בתוכו. לולא התקיים האדם על הירח לא היו ברשותו כוחות אלו. זו הסיבה מדוע בלימודי הנסתר במרכזי האזוטריות המצרית קראו לאיזיס של הירח, אלת הפריון. איזיס היא הנפש של הירח, המבשרת של האדמה. כל הכוחות שחיים כעת בצמחים ובחיות לצרכי רביה חיו אז בסביבה שבהיקף. כפי שכעת מקיפים אותנו ואת האדמה האש, האתר הכימי, המגנטיות וכ"ו, כך הירח היה מוקף על ידי אותם כוחות המאפשרים לאדם, לחיה ולצמח להתרבות. הכוחות שמקיפים כעת את האדמה ימלאו תפקיד שעבר אינדיבידואליזציה באדם. מה שמרכיב כעת את היחסים שבין גבר לאישה היה על הירח הקדום פעילות פיסית חיצונית, כמו למשל, אלו המהווים התפרצויות וולקניות היום. הכוחות הקיפו את האדם במהלך קיומו של הירח הקדום והוא משך אותם פנימה מבעד חושיו הירחיים, בכדי לפתחם כעת. מה שהאדם פיתח על הירח הקדום באמצעות אינבולוציה מתגלה על האדמה כאבולוציה. מה שהאדם פיתח לאחר תקופת למוריה ככוחות מיניים, זה בזכותה של איזיס, הנפש של הירח, שחיה כעת הלאה באדם. כאן יש לנו את מערכת היחסים בין האדם לבין הירח הנוכחי. הירח השאיר את נפשו עם האדם ולכן נעשה רק ערמה של שאריות סיגים.

בשעה שאנו רוכשים התנסויות על האדמה אנו אוספים את הכוחות שבמהלך האבולוציה של הפלנטה הבאה יהפכו לישותנו העצמית. התנסותנו הנוכחיות בדוואכן משמשות כשלבי הכנה עבור תקופות עתידיות. כשם שהיום האדם מביט מעלה אל הירח ואומר: 'אתה הענקת לנו את כוחות הפריון', כך בעתיד הוא יסתכל אל ירח שיעלה מתוך אדמתנו הפיסית הנוכחית, וכגוף חסר נפש של סיגים יקיף את יופיטר העתידי. על יופיטר העתידי האדם יפתח כוחות חדשים שהיום על האדמה הוא נוטל אל תוך עצמו כאור וחום ואת כל מה שקולט הוא בעזרת החושים הפיסיים. מאוחר יותר הוא יקרין החוצה את כל מה שקודם לכן הוא קלט באמצעות החושים. כל מה שהוא נטל באמצעות נפשו יעשה אז לממשות. כך שהתפיסה התיאוסופית אינה מובילה אותנו להמעיט בערך העולם על המישור הפיסי, אלא להבנה שאנו חייבים למשוך מתוך המישור הפיסי את מה שאנו צריכים שיהיה ברשותנו כהתנסויות שלאחר מכן יקרנו החוצה. חום האדמה וקרני השמש הזורמים לקראתנו כעת, יזרמו מאוחר יותר החוצה מתוכנו. כשם שבזמננו הכוחות המיניים נובעים מתוכנו, כך יהיה עם הכוחות החדשים הללו.

הבה נבהיר כעת לעצמנו את משמעות מצבי הדוואכן העוקבים אחד אחר השני. בהתחלה שלב הדוואכן הוא קצר. אבל בכל פעם מעוצבים יותר ויותר איברים רוחיים בגוף המנטאלי, עד שבסוף כאשר הבנת האדם תחבוק את כל חוכמת האדמה, האדם יסיים לעצב את כל איברי הגוף הדוואכני.

זה יתרחש עבור כל המין האנושי כאשר יסתיימו כל מחזורי (Rounds) העולם. אז כל דבר ייעשה לחוכמת האדם. חום ואור יהפכו אז לחוכמה. בין המנוואנטרה של האדמה והשלב האבולוציוני הפלנטארי הבא האדם חי בפראליה. כלפי חוץ לא מתקיים שם דבר כלשהו, אבל כל הכוחות שהאדם משך מתוך האדמה נמצאים בתוכו. בתקופת חיים כזאת החיצוני הופך לפנימי. כל דבר נוכח אז כזרע וחייו נישאים הלאה אל המנוואנטרה הבאה. אם לדבר בהרחבה זהו מצב דומה לזה בו אנו, ברגע של מבט לאחור, שוכחים את כל מה שמסביבנו וזוכרים רק את התנסותנו בכדי לשמרן בזיכרוננו ולעשות בהן שימוש מאוחר יותר. כך בפראליה המין האנושי בשלמותו זוכר את כל ההתנסויות בכדי להשתמש בהן פעם נוספת.

תמיד מתקיימים מצבי ביניים כאלו אשר, כאילו מורכבים מזיכרונות, וכך המצב הדוואכני גם הוא מצב ביניים. המקודש רואה לפניו כבר עכשיו עובדות אלו המופיעות לפני האדם רק בהדרגה מסביבו בדוואכן. כל המצבים הדומים הם בעלי טבע של שלבי ביניים. המקודש מתאר את העולם כפי שהוא מהצד השני, בדוואכן, במצב הביניים. כאשר הוא מגיע מעבר לדוואכן הוא מגיע למצב גבוה יותר, והוא שוב מתאר מצב ביניים.

בשלב הראשון של ההתקדשות התלמיד לומד לחדור דרך הצעיף של העולם החיצוני ולהביט בעולם מהצד השני. המקודש חסר בית כאן על האדמה. הוא חייב לבנות בעצמו בית בצד השני. כאשר התלמידים היו עם ישוע 'על ההר', הם הובלו אל העולם הדוואכני, מעבר לחלל ולזמן. הם בנו בעצמם 'אוהל משכן' – בית. זהו השלב הראשון של ההתקדשות.

בשלב השני של ההתקדשות קורה משהו דומה, אבל ברמה גבוהה יותר. בשלב זה יש למקודש מצב תודעה המקביל לתקופת הביניים שבין שני מצבי צורה (Globes), מצב של פראליה שמתרחש כאשר הושג כל דבר שיכול היה להיות מושג במצב הצורה הפיסי והאדמה עוברת שינוי צורה למה שנקרא מצב הצורה האסטרלי.

השלב השלישי של תודעת-ההתקדשות הוא זה המקביל למצב הביניים בין שני מחזורים (Rounds), בין כדור-הארופה (Arupa-Globe) הישן לבין כדור-הארופה החדש של המחזור הבא. המקודש נמצא בפראליה בין שני מחזורים כאשר הוא מרים עצמו לשלב השלישי. הוא נעשה אז למקודש מהדרגה השלישית. כך אנו יכולים כעת להבין מדוע ישוע היה חייב להגיע לשלב השלישי לפני שהוא היה יכול להפקיד את גופו לשרותו של הכריסטוס. כריסטוס ניצב מעל כל הרוחות שחיות במחזורים. המקודש אשר התרומם מעל המחזורים היה יכול להפקיד את גופו לשרותו של הכריסטוס.

היה על תודעת האגו האנושית להיטהר ולהירפא באמצעות הכריסטיאניות. הכריסטוס היה חייב להרים ולטהר את האגו המרוכז בעצמו, כך שברגע שהוא ישיג תודעה-עצמית הוא יוכל למות באופן לא אנוכי. דבר זה הוא היה יכול לעשות רק בגוף אשר נעשה לאחד עם ….[כאן מופיע חור בטקסט] …. כך רק מקודש מהדרגה השלישית היה יכול להקריב את גופו עבור הכריסטוס.

בזמננו קשה ביותר להשיג תודעה מושלמת של התנאים הנשגבים הללו. החכם העמוק סובה ראו (Subba Row) היה בעל ידע זה. הוא תיאר שלושה שלבים כאלו של חניכות.[1]

אנו רואים את הירח כשארית חסרת חיים של עצמנו ואנו עצמנו נושאים בתוכנו את הכוחות אשר פעם העניקו לירח את חייו. זוהי גם הסיבה להלך הרוח הסנטימנטאלי המיוחד בכל השירים ששרים בשבחו של הירח. כל הרגשות הפואטיים מהווים הד קלוש לזרמים החיים הנסתרים החבויים עמוק בתוך האדם.

אך ישות יכולה להסתבך במה שאמור למעשה להישאר מאחור כסייגים. משהו חייב להישאר מהאדמה מאחור, שנועד להפוך מאוחר יותר למה שהירח מהווה היום. האדם חייב להתגבר על זה. אבל מישהו יכול להיות בעל חיבה לדברים מסוג זה ולאחד עצמו עימם. אדם הקשור עמוקות למה ששייך בטהרתו לחושים, לאינסטינקטים הנמוכים, קושר עצמו בחוזקה רבה עם מה שצריך להפוך לסייגים. זה יתרחש כאשר המספר 666 יתממש, המספר של החיה.[2] אז יגיע הרגע בו האדמה תהיה חייבת להימשך החוצה (כירח חדש) מתוך השלב האבולוציוני הפלנטארי הבא. אם האדם קשר עצמו בחוזקה רבה מידי עם הכוחות של החושים, שחייבים כעת לנתק עצמם, אם הוא קשור עימם ולא מוצא את הדרך לצרף עצמו למה שצריך להיות מועבר לכדור (Globe) הבא, הוא יופרד עם הסייגים וייעשה לתושב של גוף סייגי זה, באותה הצורה בה ישויות אחרות מאכלסות את הירח הנוכחי.

כאן אנו פוגשים את המושג של הספירה השמינית.[3] האדם חייב לעבור דרך שבע ספירות. האבולוציה של שבע הפלנטות מקבילה לשבעת הגופים.

שבתאי הקדום מקביל לגוף הפיסי.
השמש הקדומה מקבילה לגוף האתרי.
הירח הקדום מקביל לגוף האסטרלי.
האדמה מקבילה לאגו.
יופיטר העתידי מקביל למאנס.
וונוס העתידית מקבילה לבודהי.
וולקן העתידי מקביל לאטמה.

לצד ספירות אלו מתקיימת הספירה השמינית אליה הולך כל דבר אשר אינו יכול ליצור קשר עם האבולוציה המתמשכת הזאת. זה מעצב עצמו כבר כנטייה מוקדמת במצב הדוואכני. כאשר אדם משתמש בחיים על האדמה רק בכדי לצבור את מה שיכול לעמוד לשירותו העצמי בלבד, רק להתנסות בהעצמה של העצמי האגואיסטי שלו, זה מוביל בדוואכן למצב של אביצ'י (Avitchi). כל אנשי האביצ'י הללו בסופו של דבר יהפכו לדיירי הספירה השמינית. שאר האנשים יהפכו לתושבי השרשרת האבולוציונית המתמשכת. מתוך רעיון זה הדתות עיצבו את הדוקטרינה של הגיהנום.

כאשר אדם חוזר מהדוואכן, כוחות הגוף האסטרלי, האתרי והפיסי מסדרים עצמם סביבו לפי שניים עשר הכוחות של הקרמה הקרויים באזוטריזם ההודי נידנות (Nidanas).

ואלו הם הכוחות:

1אבידג'ה (avidja)הלא ידוע.
2סנסקרה (sanskara)הנטיות האירגוניות.
3וידג'ננה (vijnana)*תודעה.
4נמה-רופה (nama-rupa)שמות וצורות.
5שדאיאדנה (shadayadana)מה שהאינטלקט עושה מהדברים.
6ספרשה (sparsha)הקשר עם הקיום.
7וודאנה (vedana)רגשות.
8טרישנה (trishna)צימאון לקיום.
9אופדנה (upadana)תחושת נוחות בקיום.
10בהבה (bhava)לידה.
11דג'טי (jati)*הדחף להיוולד.
12דג'רמרנה (jaramarana)*מה שמשחרר מהקיום הארצי.

* בסנקריסט האות j מבוטאת כ-dj.

בהרצאה הבאה נלמד אודות ההיבטים החשובים הללו של הקרמה ביתר פירוט.

————————————————————————————————————-

  1. Tallapragada Subba Row (1856-90(. חומר לימודיו יצא לאור כ-כתבים אזוטריים.
  2. ראה סדרת ההרצאות של שטיינר על האפוקליפסה של יוחנן, פרק 11 (1908). [יצא בעברית בהוצאת תלתן]. וגם את ספרו של סרגיי פרוקופייב: המפגש עם הרוע – יצא בעברית בהוצאת חירות.
  3. פרטים נוספים ניתן למצוא בסדרת ההרצאות: התנועה האוקולטית במאה ה-19 ויחסה אל תרבות העולם (1915) – יצא בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *