יסודות האזוטריות – 11

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה אחת עשרה

ברלין, 6.10.1905

היום אנו עומדים להסביר כיצד הקרמה פועלת ולהבהיר לעצמנו כיצד קשור כל זה עם מה שקרוי שלושת-העולמות. להוציא שלושת עולמות אלו, ניתן בקושי להתחשב בעולמות האחרים כאשר עוסקים בשאלת התפתחות האדם. השלושה הרלבנטיים הם העולם הפיסי, האסטרלי והמנטאלי. בתנאי ההכרה היומית, יש לנו את הפיסי מולנו בפשטות ובאופן טהור. עלינו רק לכוון את חושינו החוצה בכדי שיהיה לנו את העולם הפיסי לפנינו כמו שהוא. אבל ברגע בו אנו מתבוננים בעולם הפיסי מתוך עניין, ניגשים אליו עם רגשות, אנו כבר נמצאים חלקית בעולם האסטרלי ורק חלקית בעולם הפיסי. רק ההתחלה של החיים באופן טהור בעולם הפיסי מתקיימת היום בחיי האדם. למשל, כאשר אדם פשוט מתבונן ביצירת אומנות מבלי לחוות השתוקקות כלשהי להשיגה לעצמו. התבוננות כזאת ביצירת אומנות היא פעולה חשובה של הנפש, כאשר, בשכחו את העצמי, אדם פועל כאילו בשליחות רוחית. חיים טהורים אלו בעולם הפיסי, תוך כדי שכחה עצמית, הם נדירים. רק לעיתים רחוקות מתבוננים בטבע מתוך התבוננות טהורה, מאחר ובד"כ מעורבים בזה רגשות רבים אחרים. בכל זאת, חיים נטולי אנוכיות אלו בטבע הפיסי הם בעלי חשיבות גדולה ביותר. מאחר ורק כך יכול האדם להשיג הכרה נכונה של העצמי. בכל שאר העולמות האדם הרגיל עדיין שרוי בעולם של חוסר הכרה.

בעולם הפיסי האדם אינו מודע רק לעצמו, הוא יכול גם להיעשות לחסר אנוכיות. תודעת היום שלו עדיין אינה חסרת אנוכיות אם אינו מסוגל לשכוח את עצמו. כאן העולם הפיסי אינו המכשול, אלא פעילותם פנימה של העולם האסטרלי והמנטאלי. אם הוא שוכח את עצמו, ההפרדה פוסקת והוא מוצא את 'העצמי' שלו פרוש החוצה אל תוך מה שנמצא בחוץ. אבל רק בחיים בעולם הפיסי של היום האדם יכול לפתח את התודעה הזאת של העצמי ללא הפרדה. לתודעה של העצמי אנו קוראים אגו. אדם יכול להיעשות מודע לעצמי רק בתוך סביבה. רק כאשר הוא משיג חושים המתאימים לעולם מסוים הוא יכול להיעשות בעל מודעות עצמית באותו עולם. כעת יש לו חושים רק עבור העולם הפיסי אבל העולמות האחרים ממשיכים לפעול לתוך הכרת העצמי ומאפילים אותה. כאשר רגשות פועלים לתוך זה, זהו העולם האסטרלי. כאשר אדם חושב, העולם המנטאלי פועל לתוך ההכרה.

רוב מחשבות האנשים אינן אלא השתקפויות של הסביבה. זה נדיר ביותר להיות בעל מחשבות שאינן כה קשורות (לסביבה). יש לאדם מחשבות גבוהות כאלו כאשר החושים מתעוררים לעולם המנטאלי, כך שהוא לא רק חושב מחשבות, אלא קולט אותן סביבו כישויות. אז יש לו את אותה התודעה של העצמי בעולם המנטאלי כפי שיש לצ'לה (Chela), למקודש. כאשר מנסים לסלק בהתחלה את העולם הפיסי שמסביבנו, ואז את כל הדחפים, התאוות, מצבי הרוח וכ"ו, בד"כ לא נשארות שום מחשבות. הבה ננסה רק לתאר את כל מה שמשפיע על האדם כל עוד הוא חי בחלל ובזמן. הבה ננסה להעלות בפני הנפש את כל מה שקשור למקום ולזמן בו אנו חיים. כל דבר שיש לנפש באופן מתמשך בתוכה כמחשבות תלוי בחלל ובזמן. לכל זה ערך חולף. לכן אדם חייב לעבור מהרשמים המשתקפים של החושים ולהרשות לתוכן מחשבה נצחית לחיות בתוכו בכדי לפתח בהדרגה חושים דוואכניים. משפט כמו זה הלקוח מ-'האור על השביל' – "לפני שהעיניים תוכלנה לראות הן חייבות לוותר על הדמעות", [במקור האנגלי של מייבל קולינס נכתב "לפני שהעיניים תוכלנה לראות הן חייבות שלא להיות מסוגלות לדמוע"] נכון עבור כל הזמנים והמקומות. כאשר אנו מרשים למשפט כזה לחיות בתוכנו, אז חי בנו משהו שהוא מעבר לחלל ולזמן. זהו אמצעי, כוח, שמאפשר לחושים הדווכאניים להתעורר בנפש בהדרגה עבור הנצחי בעולם.

כך האדם חולק בשלושת העולמות. אך הוא הגיע למצב הזה רק בהדרגה. הוא לא תמיד היה בעולם הפיסי. רק בהדרגה הוא הפך לפיסי ורכש חושים פיסיים. קודם לכן הוא היה במישורים גבוהים יותר. הוא ירד מהמישור האסטרלי אל הפיסי ולפני כן מהמישור המנטאלי. את האחרון אנו מחלקים לשני חלקים: המנטאלי הנמוך או מישור הרוּפָּה, היכן שהכל כבר מופרד, והמנטאלי הגבוה או מישור האָרוּפָּה היכן שהכל נמצא במצב נבטי שאינו מופרד. האדם ירד ממישור הארופה דרך מישור הרופה ומהמישור האסטרלי אל המישור הפיסי. רק על המישור הפיסי הוא נעשה מודע לָעַצְמִי. במישור האסטרלי הוא אינו מודע לָעַצְמִי ועוד פחות מכך במישורים של הרופה והארופה. על המישור הפיסי בפעם הראשונה האדם בא במגע עם אובייקטים חיצוניים בסביבתו המידית. בכל פעם שישות נתקלת באובייקטים חיצוניים, זה מציין את תחילתה של מודעות-עצמית. במישורים הגבוהים יותר החיים היו סגורים לחלוטין בתוך עצמם. זו הייתה תודעה תמונתית. למרות שזו הייתה התנסות חיה ונמרצת, בכל זאת הייתה זו רק תמונה שעלתה בתוכו. החלומות בהקיץ שאנו חווים בהווה מהווים שארית קלושה של מצב זה. למשל כאשר האדם האסטרלי התקרב למלח, זה השפיע עליו בצורה לא מודעת ותמונה של זה הייתה מתעוררת בתוכו. אם הוא התקרב למישהו שהיה בעל סימפתיה כלפיו הוא לא היה רואה אותו מבחוץ, אלא הרגשה של סימפטיה הייתה מתעוררת בקרבו. חיים אלו באסטרלי היו כאלה של עצמיות מוחלטת והפרדה. רק במישור הפיסי יכול האדם לוותר על ההפרדה שלו, בזה שבאמצעות התיווך של החושים הוא קולט אובייקטים וממזג עצמו עם סביבתו, עם הלא-אני. בזה שוכנת חשיבות המישור הפיסי. לולא הציב האדם רגלו במישור הפיסי, הוא לעולם לא היה מסוגל לנטוש את הפרדתו ולהפנות את חושיו החוצה. זהו למעשה המקום בו מתחילה העבודה על חוסר האנוכיות. כל דבר, להוציא התבוננות טהורה בפיסי, שייך יותר לאגו. אדם חייב לסגל עצמו לחיות במישורים הגבוהים יותר רק באופן לא אנוכי, כפי שכבר החל האדם לעשות על המישור הפיסי, למרות שעד עתה רק לעיתים נדירות. האובייקטים של המישור הפיסי מאלצים את האדם להיעשות לחסר אנוכיות ולהעניק משהו לאובייקט, שאינו-אני. באשר לרצונות, לזה אשר חי בנפש, אדם עדיין מנהל את חייו בהתאם לתשוקותיו. על המישור הפיסי הוא חייב ללמוד לוותר, לשחרר את רצונותיו מהעצמי. זהו הצעד הראשון.

השלב הבא הוא לנהל עצמו לא לפי משאלותיו אלא לפי הללו המגיעים אליו מבחוץ. כאשר אדם באופן מודע ומתוך רצונו אינו פועל בהתאם למחשבות המתעוררות בתוכו, אלא מכניע עצמו למחשבות אשר אינן שלו, אז הוא ממריא מעלה למישור הדווכאני.

לכן אנו חייבים לחפש בעולמות העליונים אחר משהו השוכן מחוצה לנו בכדי לקשור עצמנו אליו כפי שאנו עושים עם האובייקטים בעולם הפיסי. מכאן, אנו חייבים להתייחס לרצונותיו של המקודש. התלמיד האוקולטי לומד להכיר את הרצונות המתאימים עבור האנושות והוא מכוון עצמו בהתאם להן, כשם שבאמצעות כפיה חיצונית אדם מכוון עצמו בהתאם לאובייקטים של החושים. עיבוד וחינוך של הרצונות מוביל אותנו אל המישור האסטרלי.

כאשר אדם נעשה לחסר אנוכיות במחשבות ומרשה למחשבות הנצחיות של המאסטרים של החוכמה לעבור דרך נפשו – באמצעות התרכזות ומדיטאציה על המחשבות שניתנו על ידי המאסטרים – אז הוא גם קולט את המחשבות של העולם הסובב אותו. התלמיד האוקולטי יכול להיעשות למאסטר כבר במישור האסטרלי, אבל במישור המנטאלי אפשרי הדבר רק עבור מאסטרים מרמה גבוהה יותר. בהתחלה האדם ניצב לפנינו בטבעו הפיסי. באותה העת הוא חי בעולם האסטרלי ובעולם המנטאלי, אבל יש לו מודעות-עצמית רק בעולם הפיסי. הוא חייב לחצות את כל העולם הפיסי עד שהמודעות של העצמי שלו ספגה כל דבר שהעולם הפיסי יכול ללמדו. כאן אדם אומר לעצמו: 'אני'. הוא מקשר את 'האני' שלו עם הדברים שמסביבו, לומד להרחיב את 'האני' שלו באמצעות התבוננות. הוא זורם החוצה ונעשה לאחד עם האובייקטים שאותם הוא הבין בשלמותם. אם כבר הבנו את כל העולם הפיסי אין אנו נזקקים לו יותר, מאחר ואז יש לנו אותו בתוכנו. בזמננו יש לאדם בתוכו רק חלק מהעולם הפיסי. האדם הנולד כלמוריאני בהתגשמותו הראשונה ושנמצא רק על סף כיוון האגו שלו כלפי העולם הפיסי, יודע בינתיים רק מעט אודותיו. כאשר הוא מגיע להתגשמותו האחרונה, הוא חייב לאחד את מלוא העולם הפיסי עם 'האני' שלו.

בעולם הפיסי האדם מושאר לעצמו, כאן איש אינו מכוונו, הוא לאמתו של דבר, שכוח-אל. כאשר הוא יצא מהעולם האסטרלי האלים נטשו אותו. בעולם הפיסי הוא חייב ללמוד להפוך לאדון של עצמו. לכן כאן הוא יכול רק לחיות, כפי שלמעשה אכן הוא חי, מתנדנד כמו במטוטלת בין אמת לטעות. הוא חייב לגשש ולחפש את דרכו עבור עצמו. נכון לעכשיו הוא מגשש לרוב באפילה. מבטו מופנה החוצה. יש לו חופש בחירה, אבל הוא גם חשוף לטעות. במישור האסטרלי לא הייתה לאדם חירות כזאת. כאן הוא היה כפוף לכפיה מצד הכוחות שעמדו מאחוריו. הוא נתלה עדיין על חוטי האלים כמעין מריונטה. הם עדיין היו חייבים להדריכו. עד כמה שהאדם היום מהווה ישות נפשית, האלים עדיין חיים בו. כאן חירות וחוסר חירות מעורבים אחד בשני בחוזקה. רצונותיו משתנים ללא הרף. השפל והגאות הזאת של רצונותיו נובעים מבפנים. כאן אלו האלים אשר פועלים באדם.

אדם עוד פחות חופשי במישור הרופה של העולם המנטאלי, ואפילו חופשי פחות במישור הארופה של העולם המנטאלי העליון. ככל שהאדם באמצעות ידע נעשה לבלתי מסוגל לשגות, הוא הופך בהדרגה על המישור הפיסי לחופשי.

באותה המידה בה הוא פעל במישור הפיסי ולמד להכירו, הוא משיג את היכולת לשאת עימו אל מישור הארופה את מה שהוא למד להכיר בעולם הפיסי. מישור הארופה כשלעצמו הוא חסר צורה, אבל משיג צורה באמצעות חיי האדם. אדם מקבץ את תוצאות שיעוריו אותם למד במישור הפיסי ונושא אותם, כצורות מבוססות בחוזקה בנפש, מעלה אל מישור הארופה. זו הסיבה מדוע במיסטריות היווניות הנפש נקראה דבורה, מישור הארופה כוורת, והאדמה הפיסית שדה פרחים. כך לוּמד במיסטריות היווניות.

כעת מה היה זה שהוביל את הנפש מטה אל המישור הפיסי? הייתה זו תשוקה מאחר ובשום דרך אחרת אדם אינו יורד למישור נמוך יותר חוץ מעל ידי תשוקה. קודם לכן הנפש הייתה בעולם האסטרלי. זהו העולם של ההשתוקקויות. כל מה שהאלים בעולם האסטרלי החדירו לתוך ישויות האדם היה אך ורק ההשתוקקויות. המאפיין הבולט ביותר של ישויות קדם-לומוריאניות אלו הייתה ההשתוקקות לעולם הפיסי. באותו הזמן אדם היה בעל השתוקקות אמיתית לפיסי: הייתה לו בתוכו באופן בלתי מודע, השתוקקות עיוורת לפיסי. ניתן היה לשכך השתוקקות זו רק על ידי הבאתה לידי סיפוק. באמצעות הרעיונות, דרך היבטי הידע שהאדם רוכש, השתוקקות זו לפיסי נעלמת.

לאחר המוות הנפש עוברת למישור האסטרלי ומשם למישורי הרופה והארופה. מה שהנפש השיגה מופקד שם. מה שעדיין היא לא הביאה עימה, מה שנשאר עדיין בלתי ידוע, מובילה שוב מטה. זה מוליד את הכמיהה להתגשמויות חדשות. מידת הזמן בה הנפש נשארת במישור הארופה תלויה בעד כמה גדולה הייתה הכמות אותה השיג האדם במישור הפיסי. במקרה של הפרא מדובר במעט מאוד, וכך במקרה שלו ישנה הקרנה חלשה כלפי מעלה אל מישור הארופה. אז האדם יורד שוב לעולם הפיסי. מי שלמד את כול הניתן ללמוד במישור הפיסי, אינו צריך לעזוב יותר את מישור הארופה, ואינו צריך לחזור למישור הפיסי, מאחר והוא מילא את חובתו בעולם הפיסי.

בהתייחס לישותו האסטרלית, האדם כיום עדיין שייך בחציו לעולם האסטרלי. המעטפת האסטרלית נשברה לשניים והוא קולט את העולם הפיסי באמצעות חושיו. כאשר הוא מצליח לחיות במישור האסטרלי כפי שהוא חי כעת במישור הפיסי, כאשר הוא לומד לבצע התבוננויות שם בדרך דומה, אז הוא נושא עימו גם את ההבנות של המישור האסטרלי מעלה אל מישור הארופה. מה שהוא נושא מעלה מהמישור האסטרלי זורם עוד יותר גבוה מהארופה עד למישור הגבוה הבא, המישור הבודהי. גם את מה שהוא השיג במישור הרופה באמצעות מדיטאציות והתרכזויות הוא לוקח עימו למישור הארופה ומוסר זאת למישורים עוד יותר גבוהים.

החלק הזה של האדם שהוא אסטרלי נפתח בחציו כלפי העולם הפיסי ובחציו כלפי עולמות גבוהים יותר. כאשר הוא נפתח כלפי העולם הפיסי הוא מרשה לעצמו להיות מכוון על ידי עולם קליטת החושים. מהצד השני הוא נתון להכוונה מלמעלה. כך גם עם הגוף המנטאלי. האחרון גם כן מכוון חלקית מבחוץ וחלקית מתוך העולם הפנימי של האלים, הדוות (Devas). כתוצאה מכך אדם חייב לחלום ולישון.

כעת אנו יכולים להבין גם את טבען של השינה והחלימה. לחלום משמעו לפנות לעבר כוחות-הדוות הפנימיים. אדם חולם כמעט כל הלילה, אלא שהוא לא זוכר זאת. במהלך השינה הגוף המנטאלי מודרך ברצף על ידי הדוות. לאדם בינתיים אין תודעה עצמית במישורים העליונים, לכן בחלום הוא אינו מודע לעצמו. הוא מתחיל להיות מודע במישור האסטרלי. בשינה עמוקה הוא במישור המנטאלי. שם לחלוטין אין לו תודעה עצמית. רק במישור הפיסי האדם ער. כאן האגו שלו נוכח ומוצא את מלוא ביטויו. האגו האסטרלי אינו יכול לבטא עצמו בשלמות במישור הפיסי ולכן הוא חייב לפעמים לעזוב את הגוף. אדם חייב לישון בכדי שזה יתרחש. המצבים של החלימה והשינה הם רק חזרה על התפתחות קודמת. במישור האסטרלי האדם היה במצב של חלימה, במישור המנטאלי הוא ישן. הוא חוזר על מצבים אלו כל לילה. רק כאשר הוא ירכוש חושים במישורים האחרים הוא לא יחלום יותר ולא ישן יותר, אלא יקלוט מציאויות. התלמיד האוקולטי לומד לקלוט מציאויות כאלו במישור האסטרלי. אז הוא מוקף במציאות סביבו. מי שנושא את התפתחותו לשלב גבוה יותר מוקף במציאות אפילו בשינה עמוקה, ואז משתררת תודעה רציפה.

חייבים להבין השתלשלות רעיונית עדינה זו. כך מבינים מדוע אדם, הנמצא במישורים גבוהים יותר יורד שוב. מה שאינו ידוע עדיין, מה שאינו מוכר עדיין, מה שהבודהיסט קורא לו אבידג'ה (Avidja), אי-ידיעה, דוחף אותו חזרה אל המישור הפיסי. האבידג'ה הוא הכוח הראשון בין כוחות הקרמה. על פי הלימוד הבודהיסטי קיימים שניים עשר כוחות שדוחפים את האדם מטה. כל אלו ביחד קרויים נידנות (Nidanas). כאשר אדם מתקדם בהדרגה, הדרך בה פועלת הקרמה מתבהרת. אבידג'ה היא התוצאה הראשונה. היא מהווה את הקוטב הנגדי לכל מה שפוגש את האדם במישור הפיסי. מאחר והוא צועד במישור הפיסי ושם הוא מאחד עצמו עם משהו, מתעוררת תגובה נגדית. פעולה תמיד מולידה פעולה נגדית. כל דבר שהאדם עושה במישור הפיסי מייצר גם תגובת נגד ופועל חזרה כקרמה. פעולה ופעולה נגדית היא הטכניקה, המכניזם של הקרמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *