יסודות האזוטריות – 02

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה שנייה

ברלין, 27.9.1905

היום נעסוק בשלושה רעיונות חשובים הקשורים לחלקיו של הטבע האנושי, האמורים לשמש כחוטים מנחים להתמצאות בעולם, והם: פעילות או תנועה, חוכמה אשר קרויה גם מילה, והרצון. כאשר אנו מדברים על פעילות אנו בדרך כלל מתכוונים למשהו כללי ביותר. אך האזוטריסט רואה בפעילות את הבסיס לכל העולם כפי שהוא מקיף אותנו. הצורה המקורית של היקום היא עבור האזוטריסט תוצר של פעילות. מה שלכאורה מושלם מהווה באמת רק שלב של פעילות מתמשכת, נקודה ברצף של המשכיות. כל העולם נתון בפעילות בלתי פוסקת. במציאות פעילות זו היא הקרמה.

כאשר מדברים אודות האדם, אנו מדברים אודות גופו האסטרלי כישות של קרמה, כישות של פעילות. למעשה הגוף האסטרלי הוא החלק של האדם הקרוב אליו ביותר. מה שאדם חווה, כך שהוא מבחין בין רווחה לחוסר מזל, שמחה וצער, נובע מגופו האסטרלי. אהבה, תשוקה, הנאה, כאב, משאות נפש, חובה, קשורות עם הגוף האסטרלי. כאשר אדם מדבר על שמחה וצער, תשוקות, שאיפות וכ"ו הוא מדבר על הגוף האסטרלי. אדם חווה ללא הפסק את הגוף האסטרלי, אבל הרואה הרוחי רואה אותו בצורתו. גוף אסטרלי זה נתון בשינוי צורה רצוף. בהתחלה הוא לא ניתן להבדלה, כל עוד האדם עדיין לא עבד עליו. אך בזמננו האדם עובד עליו באופן קבוע. כאשר הוא מבחין בין מה שמותר למה שאסור, הוא עובד לתוך הגוף האסטרלי מתוך האגו שלו. מאז אמצע התקופה הלמורית ועד אמצע תקופת גזע-השורש השישית האדם עובד על גופו האסטרלי.

מדוע האדם עובד עליו? הוא עובד על גופו האסטרלי מאחר שבספירה של הפעילות, כל פעולה בודדת מולידה פעולה נגדית. אם אנו מחככים את ידנו על משטח השולחן היא נעשית חמה. החום הוא התוצאה הנגדית של פעילותנו. כך כל פעולה מביאה לידי התרחשותה של אחרת. כתוצאה מהעובדה שחיות מסוימות היגרו למערות חשוכות בקנטאקי, בכדי למצוא את דרכן הן לא היו צריכות יותר את ראיית עיניהן, אלא רק את אורגני החישה של המגע. התוצאה הייתה שהדם נמשך מהעיניים שלהן והן הפכו לעיוורות. זו הייתה התוצאה של פעולתן, של הגירתן לתוך המערות של קנטאקי.[1]

גופו האסטרלי של האדם נתון לפעילות רצופה. חייו מורכבים מזה. במובן צר פעילות זו קרויה הקרמה של האדם. מה שאני עושה היום מוצא את ביטויו בגוף האסטרלי. אם אני נותן למישהו מכה, זוהי פעילות והיא גוררת מכת נגד. זהו צדק שמוחזר לאיזון – קרמה. כל פעולה מולידה את הפעולה הנגדית שלה. מתוך זה יש להתייחס לרעיון של סיבה ותוצאה. בקרמה תמיד מתקיים משהו שנדרש להביאו לידי איזון. משהו נוסף תמיד נדרש.

החוט המנחה השני בטבע האדם וביקום הוא החוכמה. כשם שבקרמה יש משהו שנדרשים להביאו לאיזון, בחוכמה יש משהו המצוי במנוחה, בשיווי משקל. לכן זה קרוי גם ריתמוס. כל החוכמה, בהתאם לצורתה מהווה ריתמוס. בגוף האסטרלי יכולה אולי להיות הרבה סימפטיה, אז יש הרבה צבע ירוק בהילה. צבע ירוק זה נוצר פעם כצבע משלים לצבע אחר.

במקור, במקום הירוק היה אדום, היה אינסטינקט אנוכי. זה שונה לירוק באמצעות פעילות, באמצעות קרמה. בחוכמה, בריתמוס, כל דבר מושלם, באיזון. באדם כל דבר ריתמי, כל דבר הממולא בחוכמה, נמצא בגוף האתרי. לכן הגוף האתרי הוא זה שמייצג באדם את החוכמה. במנוחת הגוף האתרי שורר ריתמוס.

הגוף הפיסי למעשה מייצג את הרצון. רצון, בניגוד למנוחה מוחלטת, הוא אלמנט יוצר, מה שהוא יצרני. כך יש לנו את הטיפוס מעלה הבא: ראשית הקרמה, הפעילות, מה שצריך להגיע לאיזון. שנית החוכמה, מה שהובא למנוחה. שלישית הרצון, עודף של כזה שפע חיים שיכול להקריב עצמו. כך פעילות, חוכמה ורצון מהווים שלושה שלבים דרכם כל ישות זורמת.

הבה נלמד מנקודת מבט זו את הישות האנושית כפי שהיא ניצבת לפנינו. במקום הראשון לאדם יש את גופו הפיסי. במצבו הנוכחי, אין לו כלל השפעה על גופו הפיסי. מה שאדם הוא ומה שהוא עושה מבחינה פיסית מובא אליו מבחוץ על ידי הכוחות היוצרים. הוא אינו יכול לכוון את תנועת המולקולות של שכלו בעצמו, ולא יכול לפקח מתוך עצמו על מחזור הדם. במילים אחרות, הגוף הפיסי נוצר ללא תלות באדם והוא גם מתוחזק עבורו על ידי כוחות אחרים. הוא רק הושאל לו. אדם מתגשם לתוך גוף פיסי שיוּצר עבורו על ידי כוחות אחרים. גם הגוף האתרי במובן מסוים יוּצר עבורו על ידי כוחות אחרים. מצד שני, הגוף האסטרלי עוצב בחלקו על ידי כוחות אחרים ובחלקו על ידי האדם עצמו. אותו החלק של הגוף האסטרלי אשר עוצב על ידי האדם עצמו הופך לקרמה שלו. מה שהוא עצמו עיבד לתוכו חייב להיות בעל אפקט קרמתי. זהו הנצחי, שאינו חולף שבו. הגוף הפיסי מהווה תוצאה של הקרמה של ישויות אחרות. אבל החלק של הגוף האסטרלי בו האדם פועל החל מהתקופה הלמורית, מהווה תוצאה של הקרמה שלו. רק כאשר האדם באמצעות עבודתו שינה את מלוא גופו האסטרלי, הוא מגיע לשלב החירות. אז מלוא גופו האסטרלי שונה מבפנים. הוא מהווה אז בשלמות תוצאה של פעילותו העצמית, של הקרמה שלו.

היכן שנמצא שלבי התפתחות מיוחדים תמיד נמצא חלק מגופו האסטרלי של האדם שנוצר כתוצאה מעבודת האדם עליו. מה שנובע מעבודת האדם העצמית חי גם בגופו האתרי ובגופו הפיסי. בגוף הפיסי חי מה שהאדם יצר מתוך עצמו, באמצעות הגוף הפיסי זה מתקיים בעולם הפיסי. הוא לא היה מסוגל לעצב רעיונות אודות העולם הפיסי אם הוא לא היה פועל בתוכו באמצעות איבריו. את מה שאדם מתנסה בו בגוף האסטרלי הוא בונה לתוך עצמו. במה שהוא מבחין בעולם הפיסי שלוש עטיפותיו פעילות. בשלב הראשון, הוא קולט את הצבע האדום. בזה הגוף הפיסי מעורב. במצלמה השושנה מטביעה את אותו הרושם. בשלב השני, הוא הוגה בשושנה בגוף האתרי כאידיאה חיה. בשלב השלישי, השושנה מעניקה הנאה לאדם ובזה הגוף האסטרלי מעורב. אלו הם שלושת השלבים של התבוננות האדם. כאן החלק הפנימי ביותר של האדם פועל דרך שלושת הגופים אל תוך העולם החיצוני. את מה שהאדם לוקח פנימה מהעולם החיצוני הוא לוקח פנימה באמצעות שלושת גופים אלו.

תשוקה מונחת ביסוד כל הדברים הללו המעורבים בפעילות האדם או בקרמה. לא הייתה לאדם סיבה להיות פעיל לולא היו לו תשוקות. יש לו את התשוקה ליטול חלק בעולם הסובב אותו. זו הסיבה מדוע אנו קוראים לגוף האסטרלי הגוף של התשוקות.

קשר פנימי מתקיים בין פעילות האדם לבין איבריו. הוא נזקק לאיבריו גם עבור הדחפים הנמוכים ביותר וגם הגבוהים ביותר. הוא גם צריך אותם לצורך פעילות אמנותית. כאשר אדם ספג אחת ולתמיד את כל הדברים מהעולם, אין לו צורך להשתמש יותר באיבריו. בין לידה למוות אדם מרגיל עצמו לקלוט את העולם באמצעות איבריו. לאחר המוות הוא חייב להניח בצד באיטיות את הרגליו. אם הוא עדיין רוצה להשתמש באיבריו לקלוט את העולם, הוא מוצא אז את עצמו במצב שנקרא קמלוקה. זהו מצב בו עדיין מתקיימת תשוקה לקלוט באמצעות האיברים שכבר אינם קיימים שם. אם לאחר המוות אדם מגיע למצב בו הוא יכול לומר שאין לו יותר תשוקה להשתמש באיבריו, הקמלוקה מפסיקה להתקיים עבורו. בדווכאן נקלט מבפנים, ללא איברים, כל מה שהאדם קלט בעבר מסביבו באמצעות איבריו.

קרמה, פעילות האדם באמצעות גופו האסטרלי, היא משהו אשר לא הגיע למצב של איזון. כאשר הפעילות מגיעה בהדרגה למצב של איזון, משתרר שיווי משקל. אם מכים במטוטלת היא מגיעה בהדרגה למצב מאוזן. כל פעילות שלא הגיעה למצב מאוזן מגיעה לבסוף למצב של מנוחה. ניתן להבחין באי-סדרים כאשר מספרם קטן, אבל כאשר הם רבים מאוד הם מאזנים אחד את השני. למשל, בעזרת מכשירים ניתן להבחין באי-סדרים הנגרמים בעיר על ידי קרונות חשמליים. בעיר קטנה, היכן שישנם פחות קרונות חשמליים המכשירים יראו תנודתיות חזקה ללא הפסק, אבל בעיר גדולה, היכן שהתנועה גדולה ותכופה יותר, המכשירים הרבה יותר שקטים, מאחר ואי-הסדרים הרבים מאזנים את עצמם. כך זה גם בדווכאן באשר לכל אי-סדר.

בדווכאן אדם מביט אל תוך עצמו. הוא מתבונן במה שהוא לקח לפנימו. הוא חייב להתבונן בזה כל עוד הוא נדרש להגיע בזה למצב ריתמי.

מכה מולידה מכת-נגדית. אבל המכה-הנגדית חוזרת רק באמצעות התרחשויות ביניים רבות. כך שוררת ההשפעה לכל אורך תקופת הביניים. היחסים הפנימיים שבין המכה למכת-הנגד נבחנים בדווכאן ומומרים לחוכמה. מה שנבחן והומר לחוכמה הפך באדם לריתמוס הניצב כהיפוכה של פעילות. מה ששונה לריתמוס עובר אל הגוף האתרי. לאחר הדווכאן האדם נעשה חכם וטוב יותר מאחר ובדוואכן נבחנו כל ההתנסויות. החלק הזה של הגוף האסטרלי אשר פעל לתוך הגוף האתרי כרטטים, הוא נצחי. כאשר האדם נפטר נשמר החלק ההוא של הגוף האסטרלי אשר נבחן והומר, ונשמר גם חלק קטן מהגוף האתרי שדרכו עבדו. שאר הגוף האתרי מתמוסס באתר הקוסמי. מידת נצחיותו של הגוף האתרי תלויה בכמות העבודה שהושקעה בחלק הקטן מאוד הזה של הגוף האתרי. לכן כאשר האדם חוזר הוא מוצא שוב את החלק הקטן הזה של הגוף האתרי. זה מה שנדרש להתווסף בכדי להביא לסיום את תקופת התגוררותנו בדווכאן.

כאשר אדם התקדם עד למרחק בו הוא המיר את מלוא גופו האתרי, הדווכאן אינו נחוץ יותר. כזהו המצב עם התלמיד האוקולטי שהשלים את התפתחותו והמיר את גופו האתרי כך שהוא נשאר שלם לאחר המוות ואינו צריך לעבור דרך הדוואכן. זה נקרא ויתור על הדוואכן. מותר לאפשר למישהו לעבוד על גופו האתרי כאשר הוא בטוח שהוא לא יביא יותר שום רוע אל שאר העולם. אחרת יחדיר את האינסטינקטים המזיקים שלו לתוכו. תחת היפנוזה יכול לקרות שהאדם המהופנט מחדיר לתוך העולם את האינסטינקטים המזיקים של המהפנט. במקרה של אנשים נורמאלים הגוף הפיסי מונע מהגוף האתרי להיגרר ולהימשך לכאן ולכאן. אך כאשר הגוף הפיסי נתון בתרדמה ניתן לגוף האתרי לפעול לתוכו. אם אדם אחד מהפנט את השני ומחדיר אינסטינקטים מזיקים לתוכו, הם נשארים איתו גם לאחר המוות. רבים מהמנהגים של המאגים העוסקים במגיה שחורה הורכבו בדרך כזאת שהם יצרו עבדים לרצונם. זהו חוק אצל המאגים הלבנים שלא לאפשר לאיש להֶחָדֶר בגופו האתרי, אלא על ידי מישהו שהאינסטינקטים שלו עברו קתרזיס (היטהרות). בגוף האתרי שולטים מנוחה וחוכמה. כאשר משהו רע חודר לתוכו, יסוד זה של רוע מגיע למצב של מנוחה ולכן ממשיך להתקיים.

לפני שהאדם כתלמיד מובל לנקודה בה מתוך בחירתו העצמית הוא יכול לעבוד על גופו האתרי, הוא חייב לפחות, במידת מה להיות מסוגל לאמוד את הקרמה בכדי להשיג ידע עצמי. לכן אין ליטול על עצמנו מדיטאציות ללא התבוננות-עצמית, ללא ידיעה-עצמית מתמשכת. באמצעים אלו, ברגע המתאים אדם יראה את שומר הסף[2] כלומר את הקרמה שהוא עדיין לא פרע. כאשר אדם מגיע לשלב זה תחת תנאים נורמאליים זה רק מסמל את הקרמה שלו שעדיין קיימת. אם התחלתי לחדור לגופי האתרי, אני חייב לעשות זאת למטרתי לאזן את הקרמה שלי שעדיין נותרה. יכול לקרות ששומר הסף מופיע בדרך לא תקינה. זה קורה כאשר אדם נמשך בחוזקה כה רבה לחיים מיוחדים מסוימים שבין לידה למוות, כך שעקב רמת פעילות פנימית נמוכה מאוד הוא אינו מסוגל להישאר מספיק זמן בדוואכן. אם מישהו מרגיל עצמו להתבונן יותר מידי החוצה, לא נשאר לו דבר לראות בפנים. לכן הוא חוזר במהרה לחיים הפיסיים. התשוקות שלו נשארות נוכחות, התקופה הקצרה של הדוואכן חולפת במהרה, וכאשר הוא חוזר, אוסף הצורות של תשוקותיו הקודמות עדיין קיימות בקמלוקה. הוא נתקל גם בהן. הוא מתגשם. הישן מתערבב אז עם הגוף האסטרלי החדש. זוהי הקרמה הקודמת שלו, שומר הסף הקודם. יש לו אז את הקרמה הקודמת שלו בהתמדה לפניו. זוהי דוגמה ספציפית של הכפיל.

רבים מהאפיפיורים של התקופה האפיפיורית הידועה לשמצה, כמו למשל, אלכסנדר השישי, היו בעלי כפיל בהתגשמות הבאה שלהם. אלו הם אנשים, וכיום זה אינו נדיר, אשר יש להם את טבעם הנמוך הקודם שלהם לצידם. זהו סוג מיוחד של אי-שפיות. זה ייעשה חזק יותר ומאיים יותר מאי פעם, מאחר והחיים המטריאליסטים הופכים נפוצים יותר מאי פעם. אנשים רבים המתמסרים כעת לחלוטין לחיים המטריאליסטים, בהתגשמות הבאה שלהם יחזיקו לצידם צורה לא נורמאלית של שומר הסף. אם ההשפעה הרוחנית העכשווית לא תופעל בעוצמה רבה, כתוצאה מהציביליזציה המטריאליסטית תתעורר סוג של מגפה של ראיית שומר הסף. הנטייה הנירוטית של המאה שלנו משמשת כסימן מקדים לזה. זהו סוג של איבוד עצמי בפריפריה. כל הנירוטים של היום יוטרדו על ידי שומר הסף בהתגשמות הבאה שלהם. הם יִרדפו על ידי קשיים של התגשמות מוקדמת מידי, סוג של לידה שלפני זמנה. מה שאנו חייבים לחתור אליו בתיאוסופיה הוא שהייה ארוכה מספיק בדוואכן, בכדי להימנע מהתגשמות מוקדמת מידי.

מהיבט זה אנו חייבים להתייחס לכניסתו של כריסטוס אל תוך היסטוריות העולם. קודם לכן, כל מי שרצה להשיג חיים בכריסטוס חייב היה להיכנס לבית ספר של המיסטריות. שם היו גורמים למצב של תרדמה בגוף הפיסי ורק באמצעות הכהונה המטוהרת יכלה להתווסף כאן לגוף האסטרלי מה שהיה עדיין נחוץ עבור היטהרותו. זה הביא להתקדשות.

אבל על ידי בואו של כריסטוס אל תוך העולם, קרה שאדם אשר הרגיש עצמו נמשך לכריסטוס יכל לקבל ממנו משהו שיכול לתפוס את המקום של ההתקדשות הישנה. תמיד אפשרי שמישהו באמצעות איחודו עם כריסטוס יוכל לשמור את גופו האסטרלי במצב כה מטוהר כך שהוא מסוגל לעבוד לתוך גופו האתרי ללא גרימת נזק לעולם. כאשר אדם נושא זאת בדעתו, הביטוי 'כפרה עקיפה דרך מוות' מקבל משמעות אחרת. זה מה שמתכוונים אליו במוות המכפר של כריסטוס. לפני זה, מוות במיסטריות היה צריך להיות נסבל על ידי כל מי שרצה להשיג היטהרות. כעת האחד סבל עבור כולם, כך שדרך ההתקדשות ההיסטורית-העולמית נוצר תחליף לצורת ההתקדשות הישנה. דרך הכריסטיאניות הובא לידי ביטוי הרבה ממה שהוא בעל טבע משותף, שקודם לכן לא היה משותף. הכוח הפעיל של התחליף הזה מבוטא בעובדה שבאמצעות חזון פנימי, באמצעות מיסטיות אמיתית, מתאפשרים חיים משותפים עם כריסטוס. זה גם גוּלם בשפה. המקודש הכריסטיאני הראשון באירופה, אולפילס (Ulfilas), גילם זאת בשפה הגרמנית, בזה שאדם מוצא את 'Ich' (אני בגרמנית) בתוכה. שפות אחרות מבטאות את היחס הזה באמצעות צורה מיוחדת של הפועל, בלטינית למשל במילה ‘amo’, אבל השפה הגרמנית הוסיפה לזה את ה-Ich. 'Ich' זה Jesus Christ = J. Ch (ישוע כריסטוס). זה הוכנס בכוונה לשפה הגרמנית. כמו שבסנקריסט ה- AUM מבטא את השילוש, כך יש לנו את הסימןICH בכדי לבטא את הישות הפנימית ביותר של האדם. באמצעות זה נוצרה נקודה מרכזית שדרכה האמוציות הסואנות של העולם יכולות לשנות צורה לריתמוס. ריתמוס חייב להיות מוחדר אליהן בהדרגה דרך ה- Ich(האני). נקודת מרכז זו היא פשוטו כמשמעו הכריסטוס.

כל האומות המערביות פיתחו פעילות, תשוקות לוהטות. חייב לבוא אימפולס מהמזרח בכדי להביא לתוכן מצב רגוע יותר. בספרו של טולסטוי 'אודות אי עשיית דבר' נמצא סימן מקדים לכך.[3] בפעילותו של המערב אנו מוצאים כאוס בתחומים רבים. זה נמצא בתהליך של התגברות מתמדת. הרוחניות של המזרח צריכה להביא נקודת מרכז אל הכאוס של המערב. מה שבמשך תקופה ארוכה תיפקד כקרמה עובר אל תוך החוכמה. חוכמה היא הבת של הקרמה. כל קרמה מוצאת את פיצויה בחוכמה. מקודש אשר הגיע לשלב מסוים של התפתחות קרוי גיבור השמש, מאחר וישותו הפנימית הפכה לריתמית. חייו משקפים את השמש אשר באופן ריתמי חוצה את השמיים.

המילה אאום (Aum) היא נשימה. הנשימה מיוחסת למילה כמו שרוח הקודש לכריסטוס, וכשם שאטמה (Atma) מיוחסת לאני (I).

—————————————————————————————-

  1. דגים במערות של קנטאקי. לעיתים קרובות מצוטט על ידי רודולף שטיינר. ראה: דרווין מוצא המינים, פרק 5.
  2. שומר הסף. ראה כיצד קונים דעת העולמות העליונים – יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ומחזה המסתורין השלישי: שומר הסף – יצא בעברית בהוצאת סופיה.
  3. ספרו של טולסטוי 'אודות אי עשיית דבר' הוצא לאור בשנת 1893. תיאור מפורט של הרעיונות הניצבים בניגוד לרעיונות המערביים ניתן למצוא ב-תיאוסופיה וטולסטוי של רודולף שטיינר מה-3.11.1904.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *