יחסי קארמה כרך 8 – 05

יחסי קארמה כרך 8

רודולף שטיינר

הרצאה מספר 5

GA240

24.8.1924 אנגליה (טורקי, לונדון)

תורגם מאנגלית לעברית על ידי בנציון פורת

הגהה ועריכה על ידי עציון בקר ודניאל זהבי.

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת כחותם – ראו כאן

מצורף נספח: הערת המתרגם לדמויות ההיסטוריות בחלקה השני של ההרצאה.

הקדמה לכרך 8

באחרית ימיו, לקח רודולף שטיינר על עצמו את תפקידו הגורלי המיוחד, להביא למערב ידע של התגשמות חוזרת וקארמה. לצורך זה נתן בשנת 1924 יותר משמונים הרצאות שבהן גילה באופן מדויק וברור ביותר את גורלותיהם של אינדיבידואלים שונים מחיים ארציים לחיים הבאים כדי להראות איך פועלים חוקי הקארמה הכלליים במקרים אינדיבידואליים. הוא גם חשף פרטים רבים אודות הזרמים הקארמתיים של חברים בחברה האנתרופוסופית. הכרכים האלה (שמונת כרכי הרצאות היחסים הקארמתיים – המתרגם) תורמים לאין שיעור להבנת ההתגשמות החוזרת והקארמה, ומשימותיה של החברה האנתרופוסופית ביחס למלאך העליון מיכאל.

שש הרצאות שניתנו בטורקיי ולונדון, אנגליה, בין השניים עשר לעשרים ושביעי באוגוסט 1924, נדפסו לראשונה באנגלית בשנת 1953 תחת הכותרת כריסטיאניות קוסמית ודחף מיכאל. קארמה בחייהם של אינדיבידואלים והאבולוציה של העולם. הן מוצאות לאור כאן (בספר שיצא לאור לראשונה באנגלית בשנת 1953 בלונדון, בהוצאת Rudolf Steiner Press – המתרגם) ברשותו האדיבה של Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, דורנאך, שווייץ. תורגמו (מגרמנית לאנגלית – המתרגם) על ידי ד.ס. אוסמונד מרישומי קצרנות שלא נערכו על ידי המרצה. הטקסטים המקוריים כלולים בכרך השמיני של הסדרה בשם Esoterische Betrachtungen karmischer Zusammenhänge במהדורה השלמה של יצירותיו של רודולף שטיינר (מספר GA240 בסקר הביבליוגרפי, 1961).

הרצאה חמישית

כאשר אנו משקיפים לאחור על האבולוציה ההיסטורית של האנושות ורואים כיצד אירוע עוקב אחר אירוע במהלך הדורות, אנו מורגלים להתייחס לאירועים הללו שאנו מסוגלים למצוא לכאורה בזמנים היותר מאוחרים את ההשפעות והתוצאות של תקופות קודמות, כאילו שאנחנו יכולים לדבר על סיבה ותוצאה בהיסטוריה באותה הדרך כפי שאנו עושים בקשר לעולם הפיזי החיצוני.

אך אנו חייבים להודות שכאשר אנו מסתכלים על ההיסטוריה בדרך זאת, כמעט כולה נותרת חסרת פשר. לא נצליח, לדוגמא, להסביר את המלחמה הגדולה[1] בפשטות כתוצאה של האירועים שהתרחשו מתחילת המאה עד לתחילת שנת 1914. גם לא נצליח להסביר את המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה מתוך האירועים שקדמו לה. מוצגות תיאוריות היסטוריות רבות אך הן אינן נושאות אותנו הרחק, ולבסוף אין אנו יכולים שלא להסבירן כמלאכותיות.

האמת היא שמתאפשר להסביר את האירועים בהיסטוריה האנושית רק כאשר אנו מתבוננים באישים שלקחו חלק מכריע באירועים האלה, ביחס למחזורי חייהם עלי אדמות. ונכון גם שכאשר הקדשנו זמן נכבד ללימוד הזה, לאחר שכבר התבוננו בקארמה של דמויות היסטוריות כפי שהיא מתבטאת במהלך חייהן על פני האדמה, רק אז נוכל לרכוש את הלך הנפש הנכון כדי לחדור לעניין הקארמה של עצמנו. הבה ונלמד היום קארמה כפי שהיא מופיעה בהיסטוריה. ניקח דמויות היסטוריות ספורות שעשו דבר מה כזה או אחר הידוע לנו, ונראה איך ניתן לעקוב אחרי המעשה הזה או כיוון הפעולה שנכתב לקארמה שלהן מהתגשמויותיהן הקודמות.

בדרך זאת יתבהר לנו שדברים שקרו בעידן אחד בהיסטוריה הובאו אל נכון על ידי בני אדם מעידנים קודמים. וככל שאנו לומדים להתייחס ברצינות מוחלטת – לעתים קרובות מידי זה נחשב כתיאוריה בלבד – לכל מה שנאמר אודות קארמה וחיים ארציים חוזרים, כאשר אנו מגיעים להצבתו לנגדנו בפירוט מדויק וממשי, נוכל לומר: כולנו היושבים כאן היינו כבר על פני האדמה פעמים רבות בעבר והבאנו עמנו לחיים-הארציים העכשוויים את פירותיהם של חיים ארציים קודמים.

רק לאחר שכבר למדנו להתייחס ברצינות רבה ביחס לכך תהיה לנו זכות כלשהי לדבר על תפיסת הקארמה כדבר שאנו יודעים. אך הדרך היחידה ללמוד להבחין בקארמה היא לקחת את הרעיונות של קארמה ולהציבם כשאלות גדולות של ההיסטוריה של האדם. ואז לא נאמר יותר: מה שקרה בשנת 1914 הוא תוצאה של מה שקרה בשנת 1910, ומה שקרה בשנת 1910 הוא התוצאה של מה שקרה בשנת 1900, וכך הלאה. וננסה במקום זאת להבין איך אישים המופיעים בחיים נושאים בעצמם מעידנים קודמים את מה שמופיע בזמן מאוחר יותר. רק בדרך זאת נגיע ללימוד אמיתי ומקורי של ההיסטוריה, מתוך התבוננות בהתרחשויות החיצוניות כנגד הרקע של גורלות אנושיים.

ההיסטוריה מציבה בפנינו כל כך הרבה חידות! אך חידות רבות מתבהרות אם אנו מתכוונים ללמוד זאת בדרך שתיארתי. אנשים מופיעים לעתים באופן פתאומי בהיסטוריה, חולפים לכאורה דרכה כמטאורים. אתם בודקים את חינוכם ואופן גידולם – ואין למצוא בהם הסבר כלשהו. אתם בודקים את התקופה שאליה הם שייכים – שוב אינכם יכולים למצוא רמז לשאלת הופעתם בזמן המסוים הזה. רק קשרים קארמתים יציעו את ההסבר האמיתי.

אדבר אודות אישיות אחת או שתיים שחיו בזמנים לא רחוקים מזמננו, שחייהן מעלים במחשבה את השאלה הכפולה: מה היו נסיבותיהן בחיים ארציים קודמים, ומה הן הביאו עמן מהחיים הקודמים ההם שעשה אותן כפי שהן כעת?

או שוב, הבה וניקח את המקרה של אישים של תקופה מוקדמת, שחיו לפני זמן רב בהיסטוריה של האבולוציה. כאן אנו מצפים לדעת מתי הם שבו לאדמה, ואיזה בני אדם הם היו בהתגשמותם המאוחרת יותר. אם בחייהם המוקדמים הם זכו לתהילה ומוניטין, אנו שואלים את עצמנו: מה הם נהיו כאשר הם שבו? היינו רוצים להיות מסוגלים להוסיף חיים אחרים לאלו שאנחנו קוראים בהיסטוריה, או שייתכן והם היו מוכרים בדרך אחרת כלשהי: בכל מקרה יש ברצוננו לדעת את הקשרים.

קשרים מהסוג הזה הנם קשים מאוד לחקירה. הרשו לי לפתוח בהמחשה כיצד, כאשר ברצוננו לחקור קשרים קארמאתיים, עלינו להתבונן בכול בן האדם ולא רק במה שלעתים קרובות בולט לעינינו במבט ראשון כאופייני במיוחד.

ברצוני לתת כעת דוגמא שיכולה להראות אישית ביותר. היה לי מורה לגיאומטריה שאהבתיו מאד. לא היה זה קשה עבורי לאהוב אותו כי בילדותי חיבבתי מאוד גיאומטריה. אך המורה הזה היה באמת יוצא דופן. היה לו כשרון יחיד במינו לגיאומטריה שהקסים אותי, אף על פי שאנשים שלעולם אינם מתרשמים עמוקות מבני אדם אחרים יכלו לחשוב אודותיו כיבש ולא מעניין. למרות הטבע הפרוזאי הזה במידת מה, בכל זאת, הוא היה אדם שיכולה הייתה להיות לו השפעה אמנותית חזקה על אדם. הייתה בי תמיד השאיפה העזה לגלות את סוד האישיות הזאת וניסיתי ליישם את השיטות של מחקר הנסתר שבעזרתן ניתן להגיע למטרה הזאת.

דיברתי בטורקיי, ואחזור כעת רק בקצרה, כיצד, אם מישהו מתקדם בהתפתחותם של כוחותיה הנסתרים של הנפש בדרך שתיארתי בהרצאתי כאן לפני שנה (אדם כתמונה של רוח חיה, Rudolf Steiner Press,1972) ומגיע לשלב של תודעה מרוקנת, ואם אז התודעה הריקה הזאת נהיית מלאה במה שמהדהד מעולם הרוח, זה אפשרי – אם מוסיף האדם להתנסות הזאת דברים כדוגמת אלו שדיברתי עליהם בהרצאה הבוקר – לחוות רשמים, אינטואיציות שהנן מדויקות בדיוק כאמת מתמטית ולהצביע מתופעה מסוימת בחיים הנוכחיים של אינדיבידואל לחיים קודמים.

כעת, הדרך הנפלאה שבה המורה שלי פעל בגיאומטריה, שיטתו בכללותה בטיפול בנושא, גרמו לי להתעניין בו עמוקות. והעניין הזה נותר, אפילו לאחר פטירתו בגיל מתקדם. הגורל לא אפשר שום קשר ממשי עמו לאחר שעזבתי את בית הספר שבו לימד, אך אישיותו עמדה לפני ברוח כממשות, עד יום מותו ולאחר מותו; הוא ניצב בפני בבהירות יוצאת מן הכלל בכול פרטי הופעתו ומעשיו.

ובכן, מה שאפשר לי לקלוט מחייו הנוכחיים אינטואיציה אודות חייו הארציים הקודמים, או לפחות את החיים הארציים בעלי החשיבות עבורו, הייתה העובדה שהייתה לו רגל מעוותת![2]

כאשר אנו זוכרים שבמעבר מחיים ארציים מסוימים לאחרים, מה שהיה מכלול-הראש בחיים הקודמים נהיה למכלול-הגפיים, ומה שהיה מכלול-הגפיים נהיה מכלול-הראש, אז נבין ללא קושי שתכונה גופנית מהסוג הזה יכולה להיות בעלת משמעות מסוימת, עד כמה שחיי האדם מתמשכים על פני קיום ארצי חוזר ונמשך. הרגל המעוותת הזאת אפשרה לי לעקוב אחר האינדיבידואליות של מורי לגיאומטריה אל העבר. הוא לא היה אדם בעל מוניטין כלשהו אך הוא היה אדם שעשה עלי ובמידה כלשהי גם על אחרים, רושם עמוק בר קיימא; הייתה לו השפעה חזקה באופן מיוחד על חיים רבים. הייתי מסוגל לגלות, להתחיל מעובדת רגלו המעוותת, שלימוד אישיותו הובילני בחזרה לאותו המקום ממש שבו יש לחפש אחר לורד ביירון.

גם ללורד ביירון היתה רגל מעוותת. זהו מאפיין פיזי חיצוני, אך מה שהוא חיצוני וגופני במהלך חיים אחד, הרי שבמהלך חיים שני הוא איכות של נפש ורוח; ומאפיין זה הובילני להכיר בכך ששני האנשים שכעת לא היו בני אותה התקופה (מורי לגיאומטריה חי אחרי לורד ביירון), היו בחיים קודמים יחדיו. בעידן המודרני הם חיו אחד כמשורר והשני כמומחה לגיאומטריה, כול אחד מהם גאון בדרכו הוא, האחד מתפרסם מאד, השני עושה רושם לבבי שמשפיע ומעצב את גורלותיהם של כמה אינדיבידואלים בודדים. אבל בחיים קודמים, בימי הביניים, הם היו זה לצד זה; ביחד הם האזינו לאגדת הפאלאדיום, האוצר הקדוש שהיה פעם בטרויה, עבר עם אניאס ונחשב על ידי רומא כקמע שבו תלויים אוצרותיה. לאחר מכן העבירו עמו השליט קונסטנטין לקונסטנטינופול וההצלחה והאושר של קונסטנטינופול בהיסטוריה היו תלויים בפאלאדיום. האגדה, המביטה באופן נבואי לעתיד, המשיכה ואמרה שמי שמשיג את הפאלאדיום, ינחל שלטון על העולם.

אין זאת העת עבורי להרחיב על מעלותיה ותוכנה של האגדה. אומר רק ששני האינדיבידואלים שהתגשמו באותו הזמן במה שנקרא כיום רוסיה, עשו ביחד, בהתלהבות חמה, את המסע לקונסטנטינופול בחיפוש אחר הפאלאדיום. הם לא הצליחו להשיג בעלות עליו אך נצרו את ההתלהבות בלבם.

וכך אנו יכולים לראות באופן מעשי איך היה לורד ביירון נחרץ בדעתו לצאת בחיפוש אחר הפאלאדיום בכסות אחרת כאשר לקח חלק במאבק היווני לחופש. אם תלמדו בקפידה את חיי לורד ביירון, תמצאו שבמשורר המחונן הזה קיימים דברים רבים תודות לעובדה שבחיים-ארציים קודמים הוא דורבן מכוח ההתלהבות ליוזמה כזה.

ושוב, כשאני מסתכל על העבר, על מורי לגיאומטריה בעל האופי הצנוע, הלא יומרני, אני יכול לראות איך הוא היה חייב את חנו ואיכויותיו המלבבות בחייו ליוזמה של זמן קודם, אף על פי שחלקו, אז, היה משני. אם היה לוקח חלק שווה בזה עם האינדיבידואליות שנהייתה לורד ביירון, הוא היה בן תקופתו שוב בחיים הבאים.

אני מביא בפניכם את הדוגמא הזאת כדי שתוכלו להיווכח שעלינו להתבונן בכול הישות האנושית אם ברצוננו לחקור קשרים קארמתיים; עלינו אפילו לשים לב, לדוגמא, לפגמים גופניים ועיוותים. אם אנו מוצאים שלאדם יש כשרון בולט כלשהו בעל אופי רוחני בחיים-ארציים מסוימים, הבה ונאמר שהיה צייר גדול, אל לנו להקיש את המסקנה המופשטת שהוא היה צייר גדול בחייו הארציים הקודמים. מה שאנחנו רואים על פני השטח הם רק גלים המושלכים למעלה על ידי קארמה הזורמת במים עמוקים מתחת וקשורה לגוף, נפש ורוח. עלינו להביא את כול החיים כשמבטנו משקיף על כול אופקם.

זה יקרה לעתים קרובות שפעולות אופייניות פעוטות של אדם, כדוגמת הדרך שבה הוא מניע את אצבעותיו, יצביעו על קשרים קארמתיים הרבה יותר מהר מכול פעילות בולטת שיכול היה לבצע ושבכול מובן אחר הנה בעלת תוצאות יותר משמעותיות. פעם אחת התנסיתי ביכולת הגעה לקשרים אינטימיים עמוקים במקרה של אדם מסוים על ידי מתן תשומת לב למשהו סתמי יוצא דופן שעשה עלי רושם חזק. הוא היה רגיל לתת שיעורים בבית ספר, ובכול הזדמנות, לפני התחלת השיעור, הוציא מכיסו מטפחת אף ונשף באפו. אף פעם לא התחיל ללמד לפני שעשה זאת. זה היה מאפיין מושרש עמוק בקרבו. הרושם שזה עשה עלי היה משמעותי והייתי יכול לראות בו מצביע לתכונות אופייניות חשובות של חייו הארציים הקודמים. כך בסימנים האלה אנו יכולים למצוא נטיות משמעותיות כלשהן באדם שייקחו אותנו לעתים קרובות בחזרה להתגשמות קודמת.

ועתה ברצוני להראות לכם עד כמה מעניינת מנקודת מבט היסטורית נעשית שאלת הקארמה. הבה וניקח מקרים מוחשיים אחדים, לדוגמא, המקרה של סוודנבורג[3], המתבלט במאה השמונה עשרה. בשנה שעברה דיברתי אודותיו בפנמנאוור מנקודת מבט שונה מאד. דיברתי אודות איכויותיו הרוחניות אך לא נגעתי בקארמה שלו. (ראה: הרצאה 7, The Evolution of Consciousness. Rudolf Steiner Press, 1966)

סוודנבורג הוא אדם בלתי רגיל. עד לאחר שנתו הארבעים הוא היה מלומד גדול ומרשים, בעל מוניטין כזה שהאקדמיה השוודית למדע אפילו כעת עדיין עסוקה בהוצאה לאור של עבודות מדעיות רבות שהותיר אחריו – עבודות מדעיות טהורות. כאשר אנו יודעים שארהניוס, למשל, העסיק את עצמו בהוצאתן לאור, אנו יכולים להסיק שהן היו לא-רוחיות בדרגה גבוהה ביותר. אם לא כך היה המצב, ארהניוס היה בקושי מתעניין בהן! אף אחד לא יכול היה להגיד שלפני גיל ארבעים היה לסוודנבורג עניין כלשהו עם נושאים רוחניים בידע והלמדנות שלו. ואז, לפתע, הוא החל – כפי שמדענים מציינים זאת – להשתגע, לפרסם תיאורים רבי רושם ומדהימים של עולמות רוחיים כפי שראה אותם. זה היה משהו חדש לחלוטין בחיי סוודנבורג, מבזיק ככוכב שביט.

אנו שואלים את עצמנו: מה יכול היה להיות בחיים ארציים קודמים שגרם לתוצאות כאלה?

או שוב, ניקח אישיות כוולטייר. אני בוחר אישים גדולים אחדים שחייהם מותירים אותנו עם שאלות חסרות מענה. וולטייר הנו אחד שיכול להיקרא אדם שאינו בר השוואה למכנה משותף כלשהו. אנו תמהים לדעת איך אופי מוזר זה, פעם חסר כבוד ורווי בבוז, ופעם חסיד ירא שמים ואפילו לומר חלקלק, יכול היה להתפתח כתוצאה של דורו, או שוב כיצד הוא יכול היה להיות בעל השפעה עצומה על דורו.

עם איזו אירוניה פועל הגורל! לוולטייר היתה השפעה עמוקה על מלך פרוסיה, והקשר הזה בין וולטייר למלך פרוסיה היה גורם משמעותי בגורלם של חיי הרוח של אירופה. קשה להימנע מהשאלה: מה באמת טמון מאחורי כול זה ברקע העמוק של ההיסטוריה?

אנו יכולים לקחת מקרה שלישי, כזה שאינו חסר משמעות לתקופתנו, כאשר דברים רבים נדחפים לתודעתנו מהרקע הקיומי. ניקח את המקרה של איגנציוס לויולה, מייסד "החברה של ישוע", שנפטר במאה השש-עשרה. כאשר אנו עוקבים אחר הגורל הראוי לציון של מסדר הישועים שייסד, אנו נאלצים לשאול את השאלה: איזה מין חיים היו לאיגנציוס לויולה לאחר שעבר דרך שער המוות? ואם הוא שב, איזה חלק לקח בהיסטוריה המאוחרת יותר של האנושות? כאן יש שאלות שאם ניתן לענות עליהן, יכולות להאיר את הרקע של הרבה מאד ממה שאירע בהיסטוריה.

ראייה אינטואיטיבית הובילה בחזרה, לדוגמא, לנפש שחיתה במאה החמישית לספירה, זמן לא רב אחרי אוגוסטין הקדוש, שהתחנכה בבתי ספר של צפון אפריקה, כמו אוגוסטין הקדוש עצמו. בבתי הספר האלו, האישיות שאודותיה הנני מדבר התוודעה לכול מה שנבע מחוכמת הזרם המניכאי[4] ומחוכמת המזרח, כמובן, לאחר שעברה שינויי גדול בתקופה מאוחרת. בנדודיו מאוחר יותר עבר לספרד ושם ספג מה שיכול להיקרא שיטה קבלית מוקדמת, תורה שפתחה מרחבים של יחסים קוסמיים גדולים. כך חינוך וניסיון ציידו אותו עם מבט רחב באופן יוצא מן הכלל, ובה בעת עם ידע שנבע משני מקורות עיקריים – אחד שנמצא כבר בניוון והאחר שרק מתחיל לפרוח. התוצאה נתנה לו מחד חיים נפשיים מעמיקים, אך מאידך הותירה אותו באותה העת בחוסר ודאות וספק.

לאחר מסעות רבים על פני האדמה עברה האישיות הזאת לבסוף בשער המוות, ובנקודה מוגדרת בין מוות ללידה מחדש הביאה אותו הקארמה בקשר עם מלאך-שומר מסויים, ישות רוחית מסויימת המשתייכת לעולם של מאדים.

הנכם יודעים שבתקופה שבין מוות ללידה חדשה הישות האנושית בונה רוחית את הקארמה שלאחר מכן עליה להביא להתגשמות פיזית בחיים ארציים מאוחרים. כעת לא רק נפשות אנושיות אחרות שעמן היא קשורה משתתפות בעבודה הזאת עמה, אלא גם הישויות של היררכיות רוחיות שונות. לישויות האלה יש משימות למלא כתוצאה של מה שנפש אנושית מביאה מחיים ארציים קודמים. וכך הנפש הזאת שאודותיה אני מדבר הייתה עסוקה בבניית הקארמה שלה לחיים הארציים הבאים. כך אירע שבאמצעות כול מה שהיא קבלה ועשתה, דרך כול מה שחשבה והרגישה בחיים קודמים, במיוחד בחיים שהיו משמעותיים במיוחד שזה עתה תיארתי באופן כללי, היא התקרבה מאד לישות רוחית השייכת לעולם של מאדים. היא רכשה כך טבע אגרסיבי חזק, אך מצד שני גם מתת נפלאה של דיבור; כי ישויות מאדים מכינות מקרב הקוסמוס כול מה ששייך לדיבור ושפה ומציבות את זה בקארמה של בני האדם. בכל עת שכישורים אומנותיים ודיבור רהוט מתגלים בקארמה של אדם, ניתן עקוב אחריהם לעובדה שהתנסותו הקארמתית הביאה אותם לקרבת ישויות מאדים.

האינדיבידואליות שאודותיה אני מדבר הייתה בחברת ישות מאדים מסוימת – ישות שכעת החלה לעניין אותי מאד כאשר זיהיתי אותה בקשר עם אותה נפש. האינדיבידואליות עצמה הופיעה שוב על פני האדמה במאה השמונה עשרה, כוולטייר. כך וולטייר נשא בתוכו מחייו הארציים הקודמים את הלימוד של בתי הספר של צפון אפריקה וספרד, מורחב ומותמר באמצעות העובדה שעיצוב הקארמה שלו התרחש בעזרת אותה ישות מאדים מסוימת.

כאשר נשקלות מתת הלשון הגדולה של וולטייר ומנגד חוסר יציבותו בהרבה דברים, כאשר אתם מעיינים בכתביו, לא כול כך בתוכנם כמו באופן והרגל עבודתו, מגיעים להבנה כיצד כל זה נובע באופן טבעי ביותר מההשפעות הקארמתיות שתיארתי כבר. וכאשר אנו צופים איך וולטייר מגיע מחייו הארציים הקודמים עם תוקפנותו, עם שפתו הרהוטה, עוצמתו הסאטירית, חוסר היושרה שלו החבוי רק בחלקו, ויחד עם זאת בהתלהבותו האמיתית והלוהטת לאמת – כאשר לומדים כול זה בתחילה בהקשר עם התגשמותו הקודמת ואז עם התחברותו עם הישות של מאדים, אישיותו של וולטייר ויותר מכך מנקודת ראות אוקולטית ישות מאדים זאת, יתחילו להיות בעלת עניין רב עבורנו.

בזמנו הייתה זאת משימתי לעקוב אחר ישות מאדים זאת ובאמצעות הישות קיבלו אירועים מסוימים על פני האדמה הארה גדולה. אנו נפגשים בהיסטוריה עם דמותו הבלתי רגילה של איגנציוס לויולה, מייסד "החברה של ישוע". איגנציוס לויולה היה בתחילה, חייל. הוא לקה בחולי חמור ובמהלכו הוא הומרץ בפנימיותו לבצע תרגילי נפש שונים שהיו האמצעים שמלאו אותו בעוצמה רוחנית כזאת שנהיה מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד של הצלת הנצרות הקתולית הישנה מהאוונגליות. ותודות לכוחות שרכש על ידי רגלו הפצועה – זאת הנקודה המעניינת – הוא הצליח בייסוד מסדר הישועים, שהחדיר תרגילי רצון אוקולטיים בעוצמה רבה מאד לחיים הדתיים המעשיים. מה שאנו יכולים לחשוב על כך מנקודות מבט אחרות אינו מענייננו כאן. איגנציוס לויולה, בייסוד מסדר הישועים, ביקש לייצג את המטרה של ישוע על פני האדמה בקנה מידה גדול, בדרך חומרנית טהורה, באמצעות אימון של הרצון.

כול מי שלומד את חייו המדהימים של איגנציוס לויולה אינו יכול שלא להעלות בדעתו הערצה מסוימת להם. ואם אנו עוקבים אחר העניין בעזרת התבוננות אוקולטית אינטואיטיבית, אנו מגיעים למשהו רב משמעות.

איגנציוס לויולה חולל את מסדר הישועים שפעל יותר מכול דבר אחר להבאת הנצרות לחיים ארציים, חומרניים, אבל מלווים בעצמה רוחנית חזקה. למסדר הישועים יש חוק אחד הנוגד לחלוטין את טבע בני האדם בדור הנוכחי, שלמרות זאת, תרם ליעילותו יותר מכל גורם אחר. לצד הנדרים הנזיריים המקובלים, לצד התרגילים, לצד כול דבר אחר שהמועמד חייב להתנסות בו קודם להיותו כומר, בנוסף על כך יש למסדר הישועים את החוק הזה, זאת אומרת, כניעה ללא תנאים לאפיפיור ברומא. לעולם לא ישאלו במסדר הישועים מה דעתם על מה שהאפיפיור מצווה לעשות. זה מבוצע ללא הרהור כיוון שהישועים משוכנעים שדברים נשגבים של הרוח מבטאים את עצמם באמצעות האפיפיור ומוטל עליהם, בקבלת מרות רומא ללא תנאים, לבצע את הציוויים של הסמכות הגבוהה הזאת. כלל מפוקפק ומסוכן: בכל זאת משתמע ממנו חוסר אנוכיות גדול שקיים בישועיות ושוב מסמן העצמה רבה של כוח, כי כל מה שאדם עושה בעוצמה רבה, מוציא לפועל את כול כוחותיו ופועל לא מכוח סמכותו ולא מתוך רגש – כל דבר שאדם עושה בדרך זאת נותן לו עצמה יוצאת מן הכלל. זהו כוח שנע, ניתן לומר, בעננים הנמוכים של קיום חומרי, אך הנו כוח רוחני לא פחות. זאת באמת תופעה מדהימה.

ואם אנו עוקבים אחר העובדות המרשימות והמוזרות באופן יוצא מן הכלל האלה, אנו מגלים שאותו מלאך-שומר ממאדים ששחק תפקיד בחיי וולטייר, ליווה את חיי איגנציוס לויולה מרגע שעבר דרך שער המוות. נפשו של איגנציוס לויולה הייתה נמצאת תמיד תחת ההשפעה העל-חושית של המלאך-השומר הזה ממאדים.

תיכף ומיד לאחר שאיגנציוס לויולה עבר דרך המוות, הדברים היו מיד שונים מאד עבורו מאשר הם עבור אנשים אחרים. בני אדם אחרים אינם מניחים מיד הצדה את גופם האתרי בעת המוות אלא רק לאחר ימים אחדים ומביטים בסקירה קצרה לאחור על החיים שחלפו לפני תחילת המסע דרך עולם-הנפש. במקרהו של איגנציוס לויולה המבט הסוקר לאחור הזה נמשך זמן רב מאד. ועקב הסוג המיוחד של התרגילים שפעלו בנפשו, יכול היה להתקיים קשר קרוב ואינטימי בין נפשו של איגנציוס לויולה והמלאך-השומר ממאדים. כי זיקה חזקה ומשפיעה, ניתן לומר קרבה מתוך בחירה, התקיימה בין המלאך-השומר הזה ממאדים לבין כול מה שעבר בנפשו של החייל החולה, שמחמת הפציעה ברגלו היה מרותק למיטתו ומחייל הפך לאדם שאינו יכול להשתמש ברגלו. לכול הנסיבות האלה היתה השפעה עמוקה ורבת עצמה על לויולה וכאשר אנו מביטים באדם כולו היא נהיית ברורה. הנסיבות הובילו את איגנציוס לויולה לקשר עם המלאך-השומר ממאדים שלמדתי להכיר בנתיב אחר של חקירה. מה שהתעצב באמצעות הקשר הזה אפשר לאיגנציוס לויולה את הסקירה לאחור המיוחדת של חייו שהלכה והתמשכה במשך זמן רב, כאשר בדרך כלל היא נמשכת רק ימים אחדים לאחר המוות. כך היה לויולה יכול להקים קשר רטרוספקטיבי מתמשך עם אלו שבאו אחריו במסדר הישועים. הוא נותר מאוחד עם המסדר שלו במבט לאחור על חייו.

לקשר הזה עם מיסדו נובעים הכוחות שאיחדו את המסדר יחדיו, הכוחות שקבעו את גורלו המוזר והבלתי רגיל ויכולים להראות במשמעת עיוורת לאפיפיור – למרות ביטול הכלל הזה על ידי האפיפיור עצמו – ולמרות הרדיפות המתמשכות! אך מצד שני כול הדברים שהישועים עצמם השיגו בעולם ניתנים למעקב אל הקשר היחיד במינו שאודותיו דיברתי.

ובכן הדוגמא הזאת, אם אנו ממשיכים לעקוב אחריה, יכולה להטיל אור נפלא על אירועים היסטוריים וקשרים מסוימים. לאחר פטירת איגנציוס לויולה, נפשו נותרה תמיד בקרבת האדמה – כי אדם נמצא בקרבת האדמה ככול שהסקירה לאחור נמשכת. גם אם הסקירה לאחור מתמשכת היא אינה יכולה להימשך מאות שנים רבות כי כאשר היא מתארכת במשך תקופה ממושכת כלשהי – זה מאד לא נורמלי – אך דברים לא נורמליים קורים תמיד בעולם הקשרים הענק. ובזמן מהיר יחסית לאחר תום חייו הארציים, איגנציוס לויולה הופיע שוב בנפשו של עמנואל סוודנבורג.

כאן הגענו לעובדה מפתיעה מאד, אבל שופכת אור רב. חשבו על האור שהיא מטילה על ההיסטוריה! מסדר הישועים ממשיך להתקיים….. אבל מי שליכדו ביחד עד לזמן מסוים נהיה לאדם שונה לחלוטין…. הוא מופיע כאינדיבידואליות של עמנואל סוודנבורג. הוא נהיה לרוחו של עמנואל סוודנבורג, ומאותה העת מסדר הישועים הונחה על ידי דחפים שונים לגמרי מאלו של מייסדו. אנו יכולים לראות לעתים קרובות בהיסטוריה איך במהלך הקארמה של המייסד של מפעל או תנועה כלשהם, או האנשים שהיו מאוחדים בקשר עמוק אתם, נהיים מופרדים מהתנועה שייסדו והתנועה עוברת לכוחות אחרים לחלוטין. כך אנו למדים איזו משמעות מצומצמת מנקודת מבט היסטורית יש לקישור לאחור בחזרה לאיגנציוס לויולה. היסטוריה חיצונית עושה זאת. ידע פנימי אינו יכול לעשות זאת לעולם, כי הוא רואה כיצד אינדיבידואלים מפרידים עצמם מתנועותיהם.

במהלכן החיצוני, יכולות תופעות רבות בהיסטוריה להיקשר בחזרה למייסדן. אם, בכול אופן, אנו מתוודעים לחיים הארציים המאוחרים יותר של מייסדו של מפעל כלשהו אנו יכולים למצוא שכבר לפני זמן רב הוא הפריד את עצמו ממנו. הרבה מאד ממה שמובא כהיסטוריה מאבד פשוט כול משמעות כאשר אנו יכולים ומוכנים להתייצב מול עובדות אוקולטיות שעומדות מאחורי האבולוציה של קארמה.

כאן מתגלה דבר אחד. השני הוא כדלהלן.

נפשו של איגנציוס לויולה, כעת נפשו של סוודנבורג, נכנסה לאורגניזם שרכש ראש בריא בצורה בלתי רגילה מחמת פציעת הרגל שממנה סבל לויולה בחייו הקודמים. ונפש זאת שנותרה כול הזמן בקרבת האדמה, לא היתה מסוגלת בתחילה, לרדת למטה באופן מלא לגמרי להתגשמות הארצית החדשה. הגוף נותר עד לשנתו הארבעים בריא במידה ניכרת עם מוח טוב ובריא, גוף אתרי בריא וגוף אסטראלי בריא. עם מבנה יציב ובריא כזה, סוודנבורג צמח להיות אחד מהמלומדים הגדולים ביותר של זמנו; אך זה לא התרחש עד לתחילת שנות הארבעים שלו, כאשר היה כבר בתקופת התפתחות האגו ונכנס להתפתחות רוח-העצמות, כשבא תחת השפעתו של אותו מלאך-שומר ממאדים שעליו דיברתי. במשך ארבעים שנות חייו הראשונות של סוודנבורג השפעה זאת הייתה מודחקת במידת מה; אבל כעת הוא בא תחת השפעתו הישירה ומעתה ואילך זהו המלאך-השומר ממאדים שמדבר באמצעות עמנואל סוודנבורג, על כול הידע הרוחי שיש לו אודות היקום.

וכך בסוודנבורג שוכנת גאונות, המעניקה לנו תיאורים נשגבים ומפוארים של ארצות הרוח, אף על פי שבתמונות שהנן מוטלות בספק במידה מסוימת. כך הותמר כוח הרצון הרוחני האדיר של איגנציוס לויולה.

אם אנו עוקבים אחר הקשרים הקארמתיים האמיתיים והמציאותיים, אנו מגלים תמיד, ככלל, משהו שמפתיע ומדהים אותנו. הספקולציות המחוכמות ששומע האדם לעתים קרובות אודות חיים ארציים חוזרים הנן ספקולציות מחוכמות ותו לא. כאשר החקירה הינה באמת מדויקת, התוצאה בדרך כלל מפתיעה מאד, כי האבולוציה של קארמה שמתקדמת מחיים ארציים לחיים ארציים נחבאת עמוק, עמוק מתחת לכול מה שאדם מתנסה בו וחי בו בין לידה למוות.

רציתי לתת לכם את הדוגמא הזאת כדי שתוכלו לראות עד כמה עמוק יכול להיות חבוי מה שזורם בקארמה מחיים ארציים לחיים ארציים. ראיתם זאת באישיות הידועה היטב לכולנו. רק על ידי חקירת הגורמים הסמויים האלו נוכל להגיע להסברים אמיתיים. ואם אתם לומדים כעת את חיי עמנואל סוודנבורג, בידיעת הקשרים שסיפרתי לכם עליהם, תגלו עד כמה הדברים מתבהרים לכם, האחד אחר השני.

* * *

בשנים הראשונות של המאה הזאת ביקרתי פעמים אחדות בלונדון. בנסיבות אחד הביקורים האלה הונחיתי לערוך היכרות עם אישיות משמעותית באופן יוצא מן הכלל – ראשית, מעצם כתביו. ומאחר שבאותם הימים היו מרווחי זמן בין המסעות גדולים במידה מסוימת מאשר הם כעת, קיבלתי מהספרייה התיאוסופית את הספרים שכתב – ספריו של לורנס אוליפנט[5] .

לורנס אוליפנט הינו אישיות חשובה ומעניינת באופן מיוחד: הוא מרגש אותך מיד כשאתה מתחיל ללמוד את כתביו. הספרים האלה עוסקים בקווי הדמיון הנמצאים בדתות שונות, בתנועות רוחניות, וכן הלאה; וכולם נושאים הוכחה להבנה עמוקה כיצד בתהליכים שונים של גופו ונפשו, אדם קשור עם סודות היקום. כאשר אתם קוראים את כתבי אוליפנט הרי שאתם מתרשמים: כאן יש תמונה של אדם בחייו הארציים החייב את השראתו לאינסטינקטים קוסמיים עמוקים. התהליכים של חיים ארציים של אדם הקשורים עם לידה, חיים עובריים, מוצא וכדומה, מתוארים בדרך כזאת המראה איך האדם, כמיקרוקוסמוס, נטוע באופן מופלא במאקרוקוסמוס.

כעת הובלתי מיד במחקר הזה לנקודה שבה דמותו של לורנס אוליפנט הנפטר עמדה לפני, אך לא בדמות שרמזה שהיה לי כאן עניין עם האינדיבידואל החי לאחר המוות; זה היה ליתר דיוק מה שנמצא בכתבים האלה (שניתן לתיאור כהעמדת סוג של פיסיולוגיה קוסמית, אנטומיה קוסמית) שקם לתחייה, החל להפוך לרוחי, והופיעה דמות, לא כולה ברורה בבת-אחת, אך ללא ספק מופיעה לפני בהזדמנויות שונות רבות. הייתי יכול לבצע חקירות אוקולטיות בנושא אך לעולם לא הייתי יכול לעשות שום דבר אחר מאשר להביא את הדמות בקשר עם מה שבא אלי מקריאת אוליפנט. זה היה שם לפני לעתים קרובות. בתחילה לא הייתי מסוגל להשביע את רצוני ביחס למה שהדמות הזאת רצתה, מה היה פשר הופעתה. בכל זאת עם כל אופי הופעתה, לא הותירה בי ספק כלשהו שהייתה זאת לא אחרת מהאינדיבידואליות של לורנס אוליפנט; וכמו-כן זה היה ברור לי שלדמות הזאת כבר היו חיים ארוכים בזמן שבין מוות ללידה חדשה – זאת אומרת, הולדתו כלורנס אוליפנט – נקטעה אולי פעם אחת בחיים-ארציים חסרי משמעות לשאר העולם. מה לא היה יכול להיות נסתר בדמותו של לורנס אוליפנט! בקצרה, הופעתו של לורנס אוליפנט העלתה שאלות קארמאתיות חשובות.

כאשר התחלתי בחקירות של הקארמה, הופיעה ישות רוחית שעוסקת בפיתוח הקארמה האנושית, באותה הדרך כמו הישות ממאדים שעליה סיפרתי בקשר עם וולטייר ועם איגנציוס לויולה.

ניתן להתוודע למלאכים-שומרים כאלה בדרכים מגוונות ביותר. הם נוכחים במיוחד כאשר העניין הוא מאמץ לחקירה רוחית בתוך מה שמופיע בתחילה, בהתגלות הפיזית בין בני האדם על פני הארץ. נמשכתי תמיד לסוג הזה של חקירה. "הפילוסופיה של הפעילות הרוחית" שלי מובילה, כפי שאתם יודעים, לטיפול בחיי הרצון מנקודת מבט קוסמית. נושאים כאלה עוררו בי תמיד עניין עמוק. ובכן, שוב, השאלות המתעוררות כעת הנובעות מתפקידי התנועה האנתרופוסופית מובילות לחקירות של הקארמה – אינני אומר שתפקידנו מתמצה בחקירות קארמה כי הן יכולות להיות חלק ממנו – וחקירות הקארמה מובילות פעם נוספת למלאכים-שומרים כמלאך-השומר הזה ממאדים שסיפרתי לכם אודותיו. אולם את המלאכים-השומרים האלה, פוגשים גם בנתיבו של מחקר מסוג אחר שרמזתי עליו ושתוצאותיו מופיעות בספר שד"ר איטה וגמן ואנכי הוצאנו יחדיו בתחום הרפואה. "יסודות הריפוי: הרחבה של אומנות הרפואה באמצעות ידע רוחי" [Rudolf Steiner Press, 1967 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן] כאשר מחפשים בדרך זאת אחר ידע-התקדשות של הטבע, מגיעים בדרך דומה למלאכים-השומרים ממרקורי; מלאכים-שומרים אלה ממרקורי ניגשים אל האדם כי הם ממלאים תפקיד מיוחד בקארמה של בני אנוש. כאשר חולף האדם בחיים שבין מוות ולידה חדשה, הוא מטוהר ראשית בתחום איכויותיו המוסריות; זה מתרחש תחת השפעתן של ישויות הירח. מחלותיו מותמרות לאיכויות רוחיות על ידי ישויות מרקורי. בספירת מרקורי המחלות שסובל אדם בחייו מותמרות על-ידי המלאכים-השומרים של מרקורי לאנרגיות רוחיות, לאיכויות רוחיות. זאת עובדה חשובה ביותר שמובילה הלאה, לחקירת שאלות קארמה בעניינים הקשורים בדרך כלשהי עם חולי.

כעת החקירות שתיארתי בטורקיי הובילוני למגע קרוב עם רוחו של ברונטו לטיני, מורהו של דאנטה. כאשר חודרים לתוך העולמות הרוחיים האלה באופן שתיארתי, מתאפשר לעמוד בפני אינדיבידואליות בצורה שבהן הן חיו בתקופה מסוימת. כך ניתן לעמוד פנים מול פנים מול ברונטו לטיני, מורהו הגדול של דאנטה במאה השלוש-עשרה. ברונטו לטיני היה עדיין בעל ידע שבו הטבע נראה, לא בדרך המופשטת של חוקי הטבע, אלא תחת השפעתן של ישויות רוחיות חיות. בדרכו בחזרה לעיר הולדתו פירנצה ממשרתו כשגריר בספרד, הטרידו את ברונטו לטיני והציקו לו דיווחים שונים ששמע, ובנוסף על כך הוא לקה במכת שמש קלה. במצב הזה וגם תחת השפעתן של ההפרעות הבריאותיות, הגיעו אליו הבזקים של הטבע בעבודת היצירה, של הבריאה הקוסמית, והקשר של בן האדם עם עולם כוכבי הלכת. מה שהוא היה מסוגל לראות היה נפלא ונעלה, ומזה לא יותר מאשר צללית מצאה את דרכה לעבודתו הגדולה של דאנטה – הקומדיה האלוהית.

אך אם אנחנו עוקבים אחר ברונטו לטיני הזה, אנו מוצאים שברגע קריטי, כאשר הידע עלול היה לחנוק אותו, כאשר היה נראה לו שהוא עלול לסטות מידע אמיתי וליפול לטעות – ברגע הקריטי הזה, אובידיוס בא להדריכו, אובידיוס, הסופר הרומי של המטמורפוזות שכללו חזיונות נפלאים כול-כך של העידן היווני הישן, למרות היותם מבוטאים בסגנון פרוזאי, רומאי אופייני.

וכך אנו פוגשים את האינדיבידואליות של אובידיוס ביחד עם ברונטו לטיני. אם יש לנו תפיסה אמיתית של הקשר אנו יכולים לראות את ברונטו לטיני, בתקופה שלפני זמנו של דאנטה, למעשה עם אובידיוס. אובידיוס עמו. וכעת, בדיוק בקשר עם המחקרים המדעיים, רפואיים שדיברתי אודותיהם, אובידיוס גילה את עצמו כלורנס אוליפנט. החיים הארוכים מאז ימי אובידיוס, עוברים רק פעם אחת שוב על פני אדמות במרווח הזה כאישה בהתגשמות שהייתה חסרת משמעות לעולם, הגיעו לבסוף להגשמתם. תכולת הנפש הועתקה לזמנים מודרניים, ואובידיוס מופיע שוב כלורנס אוליפנט.

לא רק ברונטו לטיני לבדו אלא גם אנשים אחרים בימי הביניים טענו שאובידיוס היה מדריכם. בתחילה זה נשמע כמסורת שפשוט נמסרת הלאה. במציאות, אובידיוס שהיה המדריך בעולמות הרוח של מתקדשים, מופיע שוב כלורנס אוליפנט עם טיפולו הנשגב בפסיכולוגיה ופתולוגיה. הקשר הזה בין לורנס אוליפנט ואובידיוס הינו בעל משמעות מרחיקת לכת והנו אחת הדוגמאות המאירות ביותר שניתן למצוא.

נספח

הערת המתרגם לדמויות ההיסטוריות בחלקה השני של ההרצאה – על-פי ויקיפדיה וממקורות אחרים:

לאור דבריו של רודולף שטיינר אודות האינדיבידואליות של אובידיוס המנחה מעולם הרוח מתקדשים בימי הביניים ומתגשמת בלורנס אוליפנט, מתעוררת שאלה גדולה באשר לרקע הקארמאתי של מעורבותו המיוחדת בגורל היהודים וארץ ישראל ופשרה.

סר לורנס אוליפנט – (1829 – 23 בדצמבר 1888) היה בן המעמד הגבוה באנגליה, בנוסף להיותו חוקר הרוח גם למד משפטים, היה דיפלומט וחבר פרלמנט בריטי, סופר, עיתונאי, תייר וחובב ציונות, מיסטיקן וחבר בקומונה דתית. התעניין מאד בשאלת המזרח התיכון וטורקיה. אוליפנט החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו "ארץ הגלעד" שיצא לאור בשנת 1880, בספרו זה הציע בין היתר:

1. לסלול מסילת ברזל שתמתח בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק ואשר תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד לגדותיה המזרחיות של תעלת סואץ. בעת סיוריו לאיתור התוואי ברמת הגולן גילה בשנת 1886 את חורבות בית הכנסת המפואר העתיק, כיום בסמוך למושב כנף, המשוחזר בימים אלה על ידי ארכיאולוגים. בביקורו הנוסף בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי בו עברה לבסוף הרכבת.

2. להקים את "מושבה", חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל ארנון לירמוך. אחרי ששכנע את השלטונות הבריטיים, נסע עם המלצות מראש הממשלה בנימין דישראלי ושר החוץ סולסברי לסולטאן עבד אל חמיד על מנת להציג בפניו את התכניות, אולם הסולטאן לא השתכנע. אחר שלא צלח בתוכניותיו, החליט אוליפנט לעבור לחיות בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ ב-1879 ובתחילה גר במושבה הגרמנית בחיפה בבית הקרוי כיום על שמו, בית אוליפנט, ולאחר מכן עבר לכפר הדרוזי דלית-אל-כרמל. בישיבתו בכפר קשר קשרים עם נכבדי העדה והמשיך בכתיבת ספריו וכתב אף סדרת מאמרים ל"סאן". ביתו בדלית-אל-כרמל משמש כיום כבית יד-לבנים לנופלי העדה הדרוזית. לפי מסורת דרוזית, נהג להתקשר משם באיתות עם אניות הצי הבריטי בים. מי ששימש לו כמזכיר אישי ומורה ליהדות וקבלה היה המשורר נפתלי הרץ אימבר, שיש הטוענים כי כתב אז את "התקווה". הוא עזר באותו זמן למתיישבים היהודים במושבות השונות בארץ.

בעקבות פרעות "הסופות בנגב" ביהודי רוסיה שהחלו בשנת 1881, יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מחיבת ציון, ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת כי"ח לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לציונות. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן ואף נאם בפני המתכנסים בתארו את נופי ארץ ישראל. בשנים 1883 -1884 ניסה לסייע לממשלה הטורקית להשיג באנגליה מימון לסלילת מסילת ברזל אך נכשל. אנגליה התחזקה במצרים והשתלטה על תעלת סואץ, וטורקיה פנתה לעבר גרמניה כדי שתעזור לה בסלילת הרכבת.

אוליפנט נודע בהתנהגותו המיסטית יוצאת הדופן. רוב שנותיו לא פגש לורנס אוליפנט ביהודים, עיקר הכרותו עם היהדות הייתה כנוצרי הקורא את כתבי הקודש. גם בתקופת שירותו בפרלמנט לא ידוע על פעילות הקשורה ביהודים. רק לאחר שהסתכסך עם הכת המיסטית של האריס (אוליפנט היה חבר בכת מיסטית בקליפורניה) ועזב אותה, נסע למזרח הקרוב ופגש את היהודים פליטי הפרעות בברודי שברומניה. ב-1881 החל בפעולתו לישוב יהודים בארץ ישראל. יש עדות כי אוליפנט אמר כי באופן אישי הוא בז ליהודים וכי רצונו ליישבם בארץ ישראל נובע מאינטרסים בריטיים. אולם אין לעדות זאת סימוכין בכתביו.

בקרב חוקרים יש הסברים שונים לפעילותו הציונית, העיקריים בהם היא גישתו הנוצרית -מיסטית המאמינה כי ישוע יופיע לאחר חזרת היהודים לארץ ישראל והסבר נוסף כי לדעתו יישוב היהודים בארץ ישראל יסייע לאינטרסים הבריטיים באזור. חשיבותו העיקרית של אוליפנט נובעת מכך שהיה הראשון שהאמין בפעילות ציונית מדינית להקמת ישוב יהודי בארץ ישראל. מספריו: ארץ הגלעד (יצא במקור ב-1880), חיים בארץ ישראל החדשה (יצא במקור ב-1887).

דאנטה אליגיירי – ( בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 – 13 בספטמבר 1321), משורר ופילוסוף פלורנטיני. דנטה היה גם חייל, רופא ורוקח, וכפוליטיקאי בפירנצה נאלץ בשנת 1301 לגלות מעירו לערים אחרות באיטליה, עד לפטירתו בגלות. כאשר היה בן 18 פגש דאנטה את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני, שביחד הפכו למנהיגי "Dolce Stil Nuovo" ("הסגנון החדש המתוק") שהדגיש אהבה ועידון. דנטה מאזכר את ברונטי מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית" (גיהנום, 15, 82) בהוקרה, כמעין דמות אב (ברונטו לטיני קורא לו שם "בני"). יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" (La divina commedia) היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית. היצירה מתארת את מסעו של דאנטה דרך הגיהנום (Inferno), הפורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paradiso), כשהוא מודרך על ידי המשורר הרומי ורגיליוס ולאחר מכן אהובתו באטריצ'ה, המשמשת סמלה של הישועה האולטימטיבית. דאנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.

ברונטו לטיני – (בערך 1220 – 1294) היה פילוסוף, מלומד ומדינאי איטלקי, בן אצולה מפירנצה ובעל מעמד מדיני בכיר. ערך אנציקלופדיה מקיפה בעת ששהה שנים אחדות בגלות עקב המלחמות הפנימיות בעירו. היה מורהו הרוחני וידידו של דאנטה והונצח על-ידו בקומדיה האלוהית באהבה רבה ובכבוד מופלג.

אובידיוס – פּוּבְּלִיוּס אוֹבִידִיוּס נָאסוֹ (20 במרץ 43 לפנה"ס – 17 לספירה) היה משורר רומאי ידוע, שכתב על אהבה, נשים מופקרות, ושינויים מיתולוגיים. שלא כקודמיו, אובידיוס לא כתב סיפורים אפיים, אלא הציע את סיפור תולדות העולם מבריאתו ועד ימיו, בשילוב מיתולוגיות ואגדות מהמסורת היוונית והרומאית. המפורסמות שביצירותיו הן המטמורפוזות (תמורות), אוסף אגדות מהמיתולוגיה היוונית והרומית ואמנות האהבה. בשנת 8 לספירה היגלה הקיסר אוגוסטוס את אובידיוס לעיר טומיס שעל שפת הים השחור סמוך לשפך הדנובה (היום קונסטנצה, ברומניה). הסיבה להגליה אינה ברורה. ביצירתו תוגות, בה הוא מתאר את חייו בגלות, אובידיוס מציין שהגלייתו נגזרה עליו כתוצאה מ"שגיאה ושיר", אבל לא מפרט מעבר לכך. גלותו של אובידיוס הסבה לו סבל רב, והוא פנה אל הקיסר פעמים רבות בבקשה לבטל את העונש ולאפשר לו לשוב לרומא, אך ללא הועיל, והוא נשאר בגלות עד סוף ימיו.

הקיסר אוגוסטוס – ‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס – 19 באוגוסט 14 לספירה) היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. אוגוסטוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, היה זה ששם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי", הפקס רומנה, שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס, אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות – עד ימינו. בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימים אלו נמנו ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס.

——————————————————————————————————-

  1. הכוונה למלחמת העולם הראשונה: 1914-1918
  2. congenital talipes equinovarus (CTEV) (רגל קלוטה, או רגל בלומה, בלשון הרפואה המתרגם). מצב שבו רגל אחת או שתיהן מעוותת הצידה.
  3. Emanuel Swedenborg 1688-1772. מדען, פילוסוף, תיאולוג ומיסטיקאי שבדי.
  4. זרם דתי שאותו כונן מאני, נביא פרסי מהמאה השלישית לספירה שכונן דת שנשענה על מקורות יהודיים, נוצריים, זורואסטריזם ובודהיסטים.
  5. 1829 – 23 בדצמבר 1888, (Sir Laurence Oliphant) המתרגם – ראה נספח בסוף ההרצאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *