יחסי קארמה כרך 4 – 06

יחסי קארמה כרך 4

רודולף שטיינר

הרצאה שישית

ניתנה בדורנאך, 16 בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

היום אני מבקש להמשיך עם הנושא אותו הצבתי בפניכם שלשום. עקבנו אחר השרשרת האבולוציונית החודרת אל חיי הרוח של הזמן הנוכחי, והפסקנו עם האישיות של יוליאן האפוסטאטה. סיפרתי לכם כי אישיות זאת שבה ונולדה באדם הידוע כיום רק בכתבי האגדות, וסודה כלול באגדה של פארסיפאל, בשם הרצליידה. בחיים האלה כהרצליידה, נשמתו של יוליאן האפוסטאטה חדרה עמוק עוד יותר למעמקי החיים. חיי הנפש של האישיות הועמקו, שאכן היו הכרחיים לאחר הסערות הרבות ומצבי הרוח הפנימיים של התנגדות בהם הוא התנסה בחייו כיוליאן האפוסטאטה.

אבל חיים מאוחרים יותר שאותם סיפרתי לכם – חיים אלה כהרצליידה – נפרשו על פני החיים הקודמים של יוליאן האפוסטאטה כענן חמים חונט. כך צמחה הנשמה באופן נמרץ מעמיק וכלפי פנים, וגם התעשרה בדחפים מגוונים של החיים הפנימיים.

ובכן נשמה זאת הייתה מבין אלו שנשאו בחובן משהו מהמיסטריות הקדומות. יוליאן חי בקרב המהות של המיסטריות העתיקות בזמן שאורן היה עדיין זוהר בדרכים רבות. כך הוא קלט בתוכו רוחניות רבה של הקוסמוס. כל זה נדחק לכאורה לאחור במהלך ההיוולדות כהרצליידה; אבל בכל זאת זה בעבע בנשמה, וכך אנו מוצאים את אותה אישיות שוב במאה השש עשרה; אנו מוצאים שעולה בה שוב, בצורה כריסטיאנית, מה שהיא עברה כיוליאן האפוסטאטה. משום שאותה אישיות שבה ומופיעה במאה השש עשרה כטיכו דה ברהה,[1] וניצבת פנים אל פנים מול תפיסת העולם הקופרניקאית[2] המופיעה בקרב התרבות המערבית באותו זמן.

תפיסת העולם הקופרניקאית מתארת את היקום בדרך כזאת, שהדבקות במסקנותיה ההגיוניות עלולה לגרש את כל הרוחניות מתפיסת העולם הקוסמית של האדם אודותיו. תמונת העולם הקופרניקאית מוליכה בהרחבה לתפיסה מכאנית, המדמה את היקום כמכונה במרחב. ככלות הכול לאור התמונה הקופרניקאית הזאת של העולם, אותו אסטרונום מפורסם אמר לנפוליאון: שהוא חיפש בכל רחבי התבל ולא מצא שום אלוהים. אכן, זוהי מחיקה מוחלטת של הרוחניות.

האישיות אודותיה אני מדבר כעת, ששבה כעת כטיכו דה ברהה, לא יכולה הייתה להסכים לכך. כך אנו רואים שטיכו דה ברהה מקבל עם תפיסת עולמו מה ששימושי בקופרניקאיות, אולם דוחה את התנועה המוחלטת של האדמה המיוחסת לה על פי תמונת העולם הקופרניקאית. בטיכו דה ברהה אנו רואים את הדברים האלו מאוחדים עם רוחניות אמיתית. בעת שאנו בוחנים את מהלך חייו, הרי שגלוי לעין כיצד קארמה מזמנים קדומים פורצת בעוצמה קדימה לחיים אלו כטיכו דה ברהה, ומבקשת לחדור את המהות של תודעתו. כזוהי הרוחניות שלו. אנו זוכרים כיצד קרוביו הדניים ביקשו להצמיד אותו בכל מחיר למקצוע עריכת הדין, ואנו רואים כיצד, כשחי כמורה, הוא מפנה את שעותיו בלילה כדי להתקשר עם האלים. וכאן מופיע דבר יוצא דופן. כל זה כלול בביוגרפיה שלו. אנו נראה כיום עד כמה רבת משמעות להערכה אמיתית של אישיות זו של טיכו דה ברהה – יוליאן – הרצליידה. עם הכלים הפרימיטיביים ביותר שתוכננו ויוצרו על ידיו, הוא מגלה שגיאות משמעותיות בחישובים שחדרו לקביעת מסלוליהם של שבתאי וצדק. אנו צופים באירוע יוצא הדופן בחייו של טיכו דה ברהה. כאיש צעיר עם מכשירים פרימיטיביים ביותר שעימם אנשים אחרים לא היו חולמים לנסות ולהשיג משהו, יום אחד הוא חש בדחף לאתר את המיקומים המדויקים של שבתאי וצדק בשמים. במקרה שלו כל הדברים האלו ספוגים בעוצמה רבה בתוכן רוחי. ותוכן רוחי זה מוביל אותו לתפיסה של היקום שחייבת להיות לנו אם אנו כמהים שוב אל המדע המודרני של התקדשות, כשאנו מדברים בהרחבה על ישויות רוחיות כשם שאנו מדברים על בני אדם פיזיים עלי אדמות. משום שלמעשה אנו יכולים לפגוש אותם, ולמעשה קיים הבדל רק באיכות ההוויה בין אותן אישיויות המצויות כעת במישור הפיזי ואלו שאינן בגוף, החיות בין המוות ללידה מחודשת.

הדברים האלו הציתו בקרבו של טיכו דה ברהה חזון בלתי רגיל, עמוק וחודרני של קשרים רוחיים. אני מתכוון לקשרים המופיעים כאשר איננו רואים את כל הדברים כאילו הם נוצרו בכוח דחפים ארציים בלבדם, ומאידך גיסא בוחנים את הכוכבים רק בחישובים מתמאטיים, אבל בעת שאנו תופסים את הפעולה ההדדית של הדחפים הבאים מהכוכבים עם הדחפים ההיסטוריים בקרב המין האנושי. בנשמת טיכו דה ברהה חי אז באופן אינסטינקטיבי מה שהוא הביא עימו מחייו כיוליאן האפוסטאטה. באותם חיים קודמים הם לא התמלאו עם רציונאליות או אינטלקטואליות. הם היו אינטואיטיביים, מלאי דמיון – משום שכך היו חייו הפנימיים של יוליאן האפוסטאטה. עם כל זאת הוא הצליח לעשות משהו שגרם להתרגשות גדולה.

הוא יכול היה לעשות רושם מועט בלבד על בני דורו על ידי רעיונותיו האסטרונומיים, מאחר והיו שונים מאלה של קופרניקוס, או מהישגיו האסטרונומיים האחרים. הוא צפה בכוכבים לאין מספר וערך מפה של השמים שרק היא איפשרה לאחר מכן לקפלר להגיע להישגיו הגדולים. משום שעל בסיס מיפוי הכוכבים של טיכו דה ברהה גילה קפלר את חוקיו המפורסמים. אבל אף לא דבר מאלה יכול היה לעשות רושם גדול כל כך על בני זמנו כמו תגלית שכשלעצמה הייתה יחסית חסרת חשיבות, אולם יוצאת דופן. הוא חזה כמעט בדיוק של יום את מותו של הסולטאן סולימאן, שהתרחש לאחר מכן כפי שהוא חזה זאת. כאן אנו מוצאים תפיסות עתיקות הפועלות בזמנים מאוחרים יותר באינטלקטואליות רוחית. תפיסות אותן קיבל יוליאן האפוסטאטה האירו שוב בזמן המודרני בטיכו דה ברהה. טיכו דה ברהה הינו אל נכון אחת מנשמות בני האדם המעניינות ביותר. במאה השבע עשרה הוא חלף מבעד לשער המוות ונכנס אל העולם הרוחי. כעת בזרמים הרוחיים שאותם תיארתי כשייכים למיכאל, יישות זאת, טיכו דה ברהה – יוליאן האפוסטאטה – הרצליידה, שבה ומופיעה. למעשה בתפקיד על חושי זה או אחר הוא נמצא תמיד שם. מכאן שאנו גם מוצאים אותו באותם מאורעות גדולים בעולם העל חושי לקראת סוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה הקשורים עם הזרם הזה של מיכאל.

כבר סיפרתי לכם אודות בית הספר העל חושי הגדול להדרכה במאות החמש עשרה והשש עשרה שעמד תחת חסותו של מיכאל עצמו. אזי החלו עבור אלו שהיו בבית הספר הזה חיים שפנו לדרך כזאת שפעולות וכוחות שנפרשו בעולם הרוחי פעלו אל תוך הפיזי, פעלו מקושרים עם העולם הפיזי. לדוגמא, בזמן שבא מייד אחרי התקופה של בית הספר העל חושי של מיכאל, משימה חשובה הוענקה לאינדיבידואליות שעל חייה המתמשכים דיברתי ודיברתי שוב – אני מתכוון לאינדיבידואליות של אלכסנדר הגדול.

כבר דיברתי, גם כאן בדורנאך, אודות לורד בייקון מוורולאם כהיוולדות החוזרת של הרון אל ראשיד. אנו יודעים עד כמה השפעת תפיסותיו של בייקון היו חזקים והחלטיים על האבולוציה הכללית הנמשכת של חיי הרוח, באופן מודגש בדחפיה ובתנועותיה המעודנים יותר. כעת, הדבר המופלא הינו זה, שבלורד בייקון עצמו התרחש משהו שאותו אנו יכולים לתאר כמחיקה חולנית של רוחיות ישָנה. משום שהייתה לו רוחניות כזאת ככלות הכל כהרון אל ראשיד.

וכך אנו רואים, שמהדחף של לורד בייקון, נובע עולם שלם של ישויות דֶמוניות. העולם ממש התמלא באופן על חושי וחושי עם ישויות דמוניות. (כשאני אומר "חושי", אינני מתכוון כמובן, כגלוי לעין, אלא בקרב עולם החושי).

כעת הוטלה המשימה העיקרית על כתפיו של אלכסנדר להילחם באלילים הדמוניים האלה של לורד בייקון, פרנסיס בייקון מוורולם. ופעילויות נוספות, בעלות משמעות עצומה כשלעצמן, התרחשו מטה עלי אדמות. אחרת המטריאליזם של המאה התשע עשרה עלול היה להתפשט בדרך הרסנית יותר ממה שזה קרה. פעילויות דומות שהתרחשו בעולם הרוח והארצי גם יחד, נפלו בחלקו של זרם מיכאל, עד שלבסוף לסיומה של המאה השמונה עשרה ותחילה של התשע עשרה התרחש במחוזות העל חושיים מה שכבר תיארתי כהוצאה לפועל של טקס ופולחן על חושי גדול ונעלה.

באותו זמן נוסדה בעולם העל חושי עבודה אלוהית והוּצְאה לפועל בדמיונות ממשיים ממין רוחי. כך אנו יכולים לומר: בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה סבב בסביבה הסמוכה של העולם הפיזי של החושים, אירוע על חושי גדול, המורכב מפעולה של עבודה אלוהית על חושית, פרישה של תמונות אדירות של חיים רוחיים של יישויות היקום, היישויות של ההירארכיות ביחס לפעילויות האתריות הגדולות של היקום ופעולות בני האדם עלי אדמות. אני אומר "בסביבה הסמוכה", וכמובן שכוונתי היא, להתקשר עם עולם פיזי זה באופן איכותי בטיכו דה ברהה, לא במובן מרחבי. מעניין לראות כיצד ברגע הרצוי ביותר תמונה ממוזערת של עבודה ופעולה אלוהית על חושית זאת זורמת לרוחו של גיתה. לאחר ששונה והותמר באופן ממוזער אנו מוצאים תמונה זאת מוצבת על ידי גיתה בסיפור הפיות שלו על הנחש הירוק והחבצלת היפהפייה….

אזי התרחשה פעולה על חושית גדולה שבה השתתפו כל אלו מלמעלה שנטלו חלק בזרם של מיכאל, בכל ההתגלויות העל חושיות והחושיות אודותיהן סיפרתי לכם. כעת, האינדיבידואליות שהופיעה לאחרונה עלי אדמות כטיכו דה ברהה, ממלאת שוב ושוב תפקיד גדול מאוד. וזוהי שאיפתו המתמדת לשמר את הדחפים הגדולים והמתמשכים של מה שאנו מכנים בשם פאגאניזם, של החיים העתיקים של המיסטריות. היתה זאת שאיפתו לשמר אותם למעשה כלפי הבנה נכונה יותר של הכריסטיאניות. הוא נכנס לכריסטיאניות כשחי כנשמה של הרצליידה. כעת היתה זאת שאיפתו להכניס לתפיסה הכריסטיאנית את כל מה שהוא קיבל באמצעות התקדשותו כיוליאן האפוסטאטה. משום שזה מה שנראה היה חשוב באופן מיוחד עבור הנשמות אודותיהן דיברתי עד כה. הנשמות הרבות שנמצאות כעת בתנועה האנתרופוסופית או המבקשות בכנות אחרי התנועה הזאת, מאוחדות עם כל הזרמים הרוחיים הללו. מעצם מהותן וטבען הן חשות כנמשכות לבית הספר של מיכאל, ולטיכו דה ברהה הייתה השפעה גדולה על כך. לקראת סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, במיוחד בסוף המאה התשע עשרה, נשמות אלו ירדו עלי אדמות, מוכנות לא רק לחוש את הכרייסט כפי שחשו אותו בווידויים השונים, אלא לחוש אותו ולחזות בו ככרייסט הקוסמי במלוא הודו ותפארתו הכלל עולמיים. הנשמות היו מוכנות לכך אפילו באופן על חושי, בין המוות ללידה מחודשת. הן הוכנו על ידי השפעות כאלה כמו זאת של טיכו דה ברהה, מהנשמה שנולדה בפעם האחרונה כטיכו דה ברהה.

לפיכך אינדיבידואל זה מילא בהתמדה תפקיד חשוב ביותר בקרב הזרם של מיכאל.

רואים אתם, הנשמות ציפו תמיד אל שלטונו של מיכאל ההולך ומתקרב. הן ציפו לכך בבית הספר הישן העל חושי במאות החמש עשרה והשש עשרה, והן ציפו לכך שוב בעת שהתקיים אותו טכס על חושי שהיה אמור להתחיל, ולהקדיש מהעולמות הרוחיים את שליטתו האמורה של מיכאל עלי אדמות. כעת, כפי שכבר ציינתי, מספר רב של נשמות אפלטוניות מבורכות נשארו בעולמות הרוחיים מאותו זמן שהן פעלו בשארטר. (הצגתי בפניכם היום תמונות אחרות מהסדרה משארטר שקיבלתי. הן תמונות של הנביאים וגם על הארכיטקטורה הנפלאה של שארטר). האינדיבידואליים של המורים שבשארטר, שהייתה להם נטייה אפלטונית, נותרו בעולם הרוחי. היו יותר אריסטוטליאניים שירדו עלי אדמות ומצאו את דרכם אל המסדר הדומיניקאני. אז, לאחר כמה זמן,הם התאחדו שוב עם האפלטוניסטים בעולם הרוחי והמשיכו לעבוד יחדיו עימם באופן על חושי, מהעולם הרוחי. כך אנו יכולים לומר: הנשמות שאופיין אפלטוני נותרו מאחור. הן לא הופיעו שוב עלי אדמות, בכל אופן לא האינדיבידואליים החשובים יותר מביניהם. הם מחכים עד סוף המאה הזאת. אולם מאידך גיסא, רבים שחשו עצמם נמשכים למה שתיארתי כמעשיו של מיכאל בעל חושי, ירדו מטה ונכנסו לזרם של התנועה האנתרופוסופית, עד כמה שהם חשו שהם נמשכים ברצינות לתנועה רוחית שכזאת עלי אדמות.

אנחנו יכולים לומר על נכונה: מה שחי באנתרופוסופיה שולהב בתחילה בבית הספר של מיכאל במאות החמש עשרה והשש עשרה, ועל ידי הפעולה הדתית הגדולה שהתרחשה בעל חושי בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילה המאה התשע עשרה. היה זה בראיית אותה פעולה על חושית שמחזות המיסטריה שלי יצאו לאור, ומסיבה זאת מחזה המיסטריה הראשון, השונה במהותו מסיפור הפיות של גיתה אודות הנחש הירוק והחבצלת היפהפייה, אף על פי כן מגלה באופן מובהק נתונים דומים. משום שדבר האמור להכיל דחפים אמיתיים מסוג רוחי אי אפשר לתפוס אותו באופן שרירותי. חייבים לראותו ולהוציאו לפועל באופן הרמוני עם העולם הרוחי.

כך אנו עומדים כאן כיום בקרב התנועה האנתרופוסופית, שנכנסה לשליטתו של מיכאל שהחלה כעת. אנו ניצבים כאן בתנועה זאת, נקראים להבין את המהות של שלטון מיכאל זה, נקראים לפעול ברוח פעולותיו לאורך המאות ואלפי השנים. ברגע זה בעל החשיבות הגדולה החל שלטונו עלי אדמות פעם נוספת ואנו נקראים לפעול בכיוון זה. כזהו הדחף האזוטרי הפנימי של זרם מיכאל זה, שפעולותיו האמורות להתחיל עבור המאה הזאת, נצפות באופן ברור מאוד.

אולם אתם חייבים לראות כי אם ניקח את האנתרופוסופיה בתוכנה הנוכחי ונתבונן בה לאחור, אנו נגלה הכנה מועטה מאוד עבורה עלי אדמות. התרחקו מעט ממה שמופיע כאנתרופוסופיה ונסו למצוא את מקורותיה במהלך המאה התשע עשרה, לדוגמא. אם תעשו כן במחשבה פתוחה, אם ראייתכם לא תתערפל בכל מיני סוגים של אמצאות לשוניות, לא תמצאו את המקורות. אתם תגלו עקבות מבודדים של תפיסות רוחיות שבהן אפשר היה תמיד לעשות שימוש כמו גרעינים קטנים מלבלבים, הגם שבאופן חסכני מאוד, בקרב המרקם הגדול של האנתרופוסופיה. אבל לא תמצאו הכנה ממשית לכך בקרב הספֵירה הארצית.

גדולה יותר הייתה ההכנה בעל חושי. אתם יודעים היטב כיצד פעולתו של גיתה (גם אחרי מותו, הגם שבספרי אין הדבר נראה כך) תרם ליצירתה ועיצובה של האנתרופוסופיה. אכן נכון הדבר כי רוב הדברים החשובים התרחשו בקרב העל חושי. למרות זאת אנו יכולים לעקוב אחרי חיי הרוח של המאה התשע עשרה אחורנית באופן חי עד שאנו מגיעים אל גיתה, הֶרדֶר ואחרים, ואפילו עד לֶסִינְג. ואנו מוצאים כי ככלות הכול מה שפעל בישויות רוחיות מבודדות לקראת סוף המאה השמונה עשרה והמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, היה, בלשון המעטה, ספוג באווירה רוחית עזה, אפילו שזה הופיע במופשטויות גדולות כמו אצל הֶגֶל, או בתמונות מופשטות כמו במקרה של שֶלינג.[3]

אתם יכולים לקרוא בספרי "חידות הפילוסופיה" כיצד אני מתאר את שלינג והגל. אני חושב שאתם תזהו שאני שאפתי להצביע על משהו אודות הנשמה והרוח באבולוציה הזאת של תפיסות עולם שיכלו אז להיכנס אל הזרם האנתרופוסופי. בספר "חידות הפילוסופיה" אכן ניסיתי לאחוז באותן מופשטויות של הפילוסופים במלוא הלב והנפש. ייתכן ואני ארתק את מלוא תשומת לבכם לפרק על הגל, ולדברים שאמרתי אודות שלינג.

אבל עלינו להעמיק עוד כדי לקבל את המקור של תופעות יוצאות מין הכלל מסוימות שהופיעו בחיי הרוח של המחצית הראשונה במאה התשע עשרה. הן אבדו, הן נמחו בגלל מה שהתרחש בחיי הרוח החומריים במחצית השנייה של המאה. למרות זאת, עד כמה שהתפיסות היו מופשטות, הופיע שם משהו שהכיל חיים ויישות רוחיים חבויים.

מעניין ביותר, ובמידה הולכת וגדלה ככל שנכנס האדם אליו, הוא הפילוסוף שלינג. הוא מתחיל כמעט כמו פיכטה, עם רעיונות צלולים וברורים, רוויים לגמרי בכוח הרצון. כזה היה פיכטה. יוהאן גוטליב פיכטה היה אחד מהדמויות הבודדות של ההיסטוריה העולמית – אכן במובן מסויים הוא אולי ייחודי – שצירף את ההפשטות התפיסתיות הגדולות ביותר עם התלהבות וכוח רצון מלא אנרגיה. הוא דמות מעניינת בצורה בלתי רגילה. נמוך וגוץ, בעל גוף לא מפותח מעט מחמת דלות בימי נעוריו, אפשר היה לראות אותו פוסע ברחוב בצעדים תקיפים מדהימים. כל כולו היה כוח רצון, ושוב רצון ורצון, וכוח רצונו חי מכוח עצמו בתיאור של התפיסות המופשטות ביותר. ועדיין בתפיסות מופשטות ביותר אלו הוא יכול היה להשיג דבר כזה, לדוגמא, ב"נאומים לאומה הגרמנית" שלו, שבהם הוא הישרה על אינספור אנשים באופן נפלא ביותר.

שלינג מופיע באופן הדומה כמעט לגמרי לפיכטה, לא באותה העוצמה, אבל בדרך חשיבה דומה. אבל עד מהרה אנו רואים שרוחו של שלינג מתפשטת. בנעוריו הוא מדבר כמו פיכטה על ה"אני" ועל ה"אין אני" והפשטות אחרות דומות ומשרה על תושבי יֶנָה[4] עם הדברים האלה. אולם הוא עד מהרה נפרד מהם. רוחו גדלה ומתרחבת ואנו רואים כיצד תפיסות נכנסות לקרבו, אמנם דמיוניות, אשר אףעל פי כן נוטות כמעט לדימויים רוחיים. וכך הוא ממשיך זמן מה. אזי הוא נכנס עמוקות לרוח אדם כמו יעקב בוהם[5], וכותב משהו שונה לחלוטין בסגנון ואופי מיצירותיו הקודמות. הוא כותב את "היסודות של החופש האנושי" – המהווה מעין שיחזור הרעיונות של יעקב בוהם.

אזי אנו רואים כמעט סוג של אפלטוניזם הצץ בנפשו של שלינג. הוא כותב דיאלוג פילוסופי שנושאו ברונו המזכיר ממש את הדיאלוגים של אפלטון, וחודר ממש לעומק. מעניינת גם יצירה קצרה אחרת בשם קלארה, שבה העולם העל חושי ממלא תפקיד גדול. ואז משתתק שלינג לתקופה ארוכה. חבריו הפילוסופים מתחילים להתבונן בו, אם אני אוכל לתאר זאת כך, כמעט כמו באדם חי-מת. הוא מפרסם רק את יצירתו רבת המשמעות המעמיקה והבלתי רגיל אודות המיסטריות הסָאמוֹסְרָאציאָניוֹת, כהתרחבות נוספת של רוחו; אבל הוא ממשיך לחיות בפרישות צנועה במינכן, עד שלבסוף מלך פרוסיה מֶמַנה אותו להרצות על פילוסופיה באוניברסיטה של ברלין. שלינג אומר על הפילוסופיה שאותה הוא מפרסם כעת, כי הוא השיג אותה בפרישות השקטה במהלך כמה עשורים.

לכן, כעת, מופיע שלינג בברלין, מפרסם את אותה פילוסופיה שנכללה לאחר מכן בכתביו לאחר מותו כ"פילוסופיה של המיתולוגיה" וכ"פילוסופיה של ההתגלות". הוא לא הותיר רושם רב על הציבור הברלינאי, משום שרוח הדברים העיקרית של הרצאותיו בברלין הייתה למעשה זאת: בן האדם, עד כמה שלא יחשוב ויתעמק, לא יוכל להשיג דבר בתחום תפיסות העולם; משהו חייב לחדור לנפשו, משרה ומרווה את מחשבתו בחיים כעולם רוחי ממשי.

פתאום, במקום הפילוסופיה ההגיונית הישנה מופיעה אצל שלינג התעוררות אמיתית של הפילוסופיה העתיקה של אלי המיתולוגיה, התעוררות מחודשת של האלים הישנים באופן מודרני לגמרי, ובכל זאת ברוחניות עתיקה הפועלת אל נכון בקרבה. כל זה הינו מוזר ביותר. וב"פילוסופיה של ההתגלות" שלו הוא מפתח רעיונות של כריסטיאניות שאכן כוללות, בצורה מופשטת כלשהי, השראות חשובות והצעות של מה שחייב להאמר לאחר מכן על ידי האנתרופוסופיה, ישירות מתוך חזיון רוחי, בנוגע לנקודות רבות של הכריסטיאניות.

ברור מאליו שהברלינאים השטחיים לא יכלו להתעלם משלינג סתם ככה. אכן אי אפשר להתעלם ממנו בכלל, אבל הברלינאים התעלמו ממנו די בקלות. כשאחד מצאצאיו התארס עם בתו של שר פרוסי (אירוע קארמאטי חיצוני, אבל שיש לו קשר), נשוא פנים פרוסי ששמע על כך העיר: "מעולם לא ידעתי מדוע שלינג בא בכלל לברלין. כעת אני יודע".

אף על פי כן יכול האדם להגיע לקשיים ומחלוקות פנימיים אם יעקוב כך אחרי שלינג לאורך הקריירה שלו. יתר על כן תקופתו האחרונה בחייו, האיומה ונוראה כפי שהיא מטופלת בדרך כלל בהיסטוריה של הפילוסופיה, מטופלת תמיד כפרק בפני עצמו, תחת הכותרת: ה"תיאוסופיה של שלינג".

אני עצמי חזרתי שוב ושוב אל שלינג. עבורי חמימות מסוימת נבעה תמיד ממה שחי בקרבו, למרות הצורה המופשטת. כך בגיל צעיר יחסית נכנסתי עמוקות אל הדיאלוג הפילוסופי הנזכר לעיל "ברונו, או על העיקר האלוהי והטבעי של הדברים".

מאז שנת אלף שמונה מאות חמישים וארבע, שלינג נמצא שוב בעולם הרוחי. והוא התקרב במיוחד לאדם באמצעות הדיאלוג, "ברונו", אם חדר האדם לתוך זה, וחי באמצעותו, וגם באמצעות "קלארה" שלו, ובאופן מיוחד באמצעות מאמרו על המיסטריות הסמוסראציאניות. האדם יכול להתקרב אליו ממש באופן רוחי.

ובהרחבה, כבר מתחילת שנות התשעים של המאה התשע עשרה, זה התברר לי לגמרי: עד כמה שזה היה עם האישיויות האחרות שפעלו בתחום הפילוסופיה במשך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, במקרהו של שלינג ברור לחלוטין כי השראה רוחית אכן ממש חדרה פנימה. השראה רוחית פועלת ונכנסת לעבודתו באופן מתמיד.

וכך יכול האדם להשיג את התמונה המתוארת להלן – בתור התחלה, למטה בעולם הפיזי, יכול האדם לראות את שלינג, כשהוא חולף מבעד לתמורות המסועפות של החיים, דרך תקופה ארוכה, כפי שאמרתי לעיל, של בדידות ופרישות, שידידיו התייחסו אליה במגוון התייחסויות שונות ביותר, פעם בהתלהבות אין-קץ, ושוב פעם בבוז ובלעג. שלינג, שתמיד עשה רושם רב בכל עת שהוא הופיע בציבור – האיש הגוץ והמוצק, עם ראש מרשים ביותר, ועיניים שגם בזיקנה מופלגת נצצו באש, משום שמעֵיניו דיברה אש האמת, אש הידע. ואת שלינג זה אותו יכול לראות האדם בבירור – יתר על כן, ככל שחודר האדם לתוכו – היו לו רגעים ברורים בעת שהשראה שָפְעה לקרבו מלמעלה.

זה נהיה יותר ברור וצלול עבורי כשקראתי את סקירתו של רוברט צימרמן על "תקופות העולם". כפי שאתם יודעים, צימרמן טבע את המילה אנתרופוסופיה, הגם שהאנתרופוסופיה שלו הינה תסבוכת של רעיונות מופשטים. רחשתי לו את ההערכה הרבה ביותר, ובכל זאת, כשאני קורא את הסקירה הזאת, לא יכולתי להתאפק ולהיאנח – "קפדן שכמוך!"

אז חזרתי אל הספר עצמו, "תקופות העולם" של שלינג, שאכן כתוב באופן מופשט, אבל שבו יוכל לזהות האדם בבירור תיאור של אטלנטיס הקדומה – תיאור רוחי מובהק, הכולל ממשויות רוחיות, הגם שהן מעוותות בהפשטוֹת.

כך אתם רואים במקרהו של שלינג שמשהו פועל בקרבו שוב ושוב מעולמות גבוהים יותר, כך שאנו חייבים לומר: למטה נמצא שלינג, אבל בעולמות העליונים מתרחש משהו המשפיע עליו מלמעלה. במקרהו של שלינג מה שהוא בדרך כלל האמת הכללית נהייתה גלויה לעין לגמרי, זאת אומרת שבהתפתחות הרוחית קיימת מערכת גומלין תמידית של העולם הרוחי מלמעלה עם העולם הארצי מלמטה. וכך בשנות התשעים של המאה התשע עשרה התמלאתי בעניין עז לגלות את היסודות הרוחיים של תקופתו של מיכאל ושל דברים אחרים.

באותו זמן אני עצמי נכנסתי לתקופת חיים שבה הייתי מוכרח לחוות באופן עז את העולם הצמוד ישירות לעולם החושים הפיזי שלנו. יכולתי רק לרמוז על אודות הדברים האלה באוטוביוגרפיה שלי, אבל אכן רמזתי עליהם שם. עולם צמוד זה הינו מופרד, אם אוכל לתאר זאת כך, רק באמצעות מחיצה דקה מהפיזי, ובו העובדות הכבירות ביותר מתרחשות, וכמו כן אין הן מופרדות בעוצמה רבה מעולמנו. היה זה בזמן ששהיתי בווימר. מאידך נכנסתי במלוא המרץ לחיי החברה של וויימר בכל הכיוונים; אבל באותו הזמן חשתי בצורך הפנימי להתכנס לתוכי פנימה. שני הצדדים האלו של חיי נעו במקביל זה עם זה. ובאותו זמן, בשלב הגבוה ביותר, קרה שההתנסות שלי אודות העולם הרוחי היתה תמיד חזקה ורבת עוצמה יותר מהתנסותי אודות הפיזי. כבר כאיש צעיר לא היה לי שום קושי לתפוס על נקלה כל פילוסופיה או תפיסת עולם שהגיעה לתחומי. אבל צמח או אבן, אם הייתי צריך להכיר אותם שוב, היה עלי להתבונן בהם, לא שלוש או ארבע פעמים, אלא חמישים או שישים פעמים. לא יכולתי לאחד את נפשי בקלות עם מה שבעולם הפיזי מכונה בשם אמצעים פיזיים. וזה הגיע לנקודת השיא תוך כדי התקופה שלי בוויימר.

היה זה הרבה, הרבה זמן לפני שהמועצה המחוקקת הרפובליקנית קמה ונהייתה בוויימר, ובאותו זמן וויימר הייתה למעשה דמוית נווה מדבר רוחני, שונה לגמרי מכל מקום אחר בגרמניה. באותה וויימר, כפי שאמרתי באוטוביוגרפיה שלי, אכן חוויתי רגעים חריפים של בדידות. ושוב פעם – היה זה בשנת 1897 – בשאיפתי לחקור עניינים מסוימים, שמתי ידי על מאמרו של שלינג – ה"יישויות האלוהיות של סאמוסראצי", ועל ה"פילוסופיה של המיתולוגיה" שלו, פשוט כדי לקבל המרצה, לא על מנת ללמוד את הספרים. (כפי שאדם החוקר את העולם הרוחי, לדוגמא, ומבקש לערוך מחקרים על התקופות של המרכזים הכריסטיאניים הראשונים, על מנת להקל עניינים הוא יכול להניח את הכתבים של אוגוסטין הקדוש וקלמנט מאלכסנדריה תחת ראשו למשך כמה דקות. אל לכם לגחך מדברים כאלה. אלו פשוט שיטות חיצוניות המסייעות לאדם, אמצעים טכניים חיצוניים שאינם קשורים ישירות עם הדבר הממשי עצמו. הם מהווים תמריץ חיצוני, כמו כל אמצעי חיצוני לחיזוק הזיכרון). כך באותו זמן לקחתי לידי את הספרים של שלינג ה"יישויות האלוהיות" של "סאמוסראצי" וה"פילוסופיה של המיתולוגיה". אבל הנושא האמיתי של לימודי באותו רגע היה של מה שהתרחש באופן רוחי במהלך המאה התשע עשרה, ושלאחר מכן נוצקה מטה כדי להיהפך לאנתרופוסופיה.

ובאותו רגע, כאשר יכולתי לעקוב ממש אחרי חייו של שלינג, את הביוגרפיה שלו, את התפתחותו דרך חייו, התגלה בפני הדבר – אמנם לא לגמרי בבירור, משום שהדברים האלה התבררו בזמן הרבה יותר מאוחר, כאשר כתבתי את ספרי "חידות הפילוסופיה" – התגלה לי הדבר, יכולתי כבר לתפוס, הגם שלא באופן צלול לגמרי, עד כמה כתביו של שלינג נכתבו על ידו תחת השראה, וכי הדמות המשרה היתה יוליאן האפוסטאטה – הרצליידה – טיכו ברהה. הוא עצמו לא הופיע שוב במישור הפיזי, אבל הוא פעל במלוא העוצמה באמצעות נשמתו של שלינג. או אז התברר לי לאיזו רמה גבוהה התקדם טיכו ברהה בחייו כטיכו ברהה. מעט מאוד יכול היה לחדור דרך טבעו הגופני של שלינג; אולם בעת שנבין כיצד האינדיבידואליות של טיכו ברהה ריחפה מעליו כמקור השראה, אנו נקרא את הבזקי האור של גאוניות ב"ישויות האלוהיות של סאמוסראצי" באופן שונה לגמרי. יתר על כן נקרא את הבזקי הגאוניות ב"פילוסופיה של ההתגלות", ובפירושו של שלינג על המיסטריות העתיקות, שככלות הכול, שהוא נפלא כשלעצמו. ובמיוחד עם נעמיק לחדור לתוך השפה המסקרנת שבה הוא משתמש במשפטים האלה, אזי נשמע באותו זמן לא עוד את קולו של שלינג אלא את קולו של טיכו ברהה! אזי נתוודע כיצד, מבין שאר אנשי הרוח, טיכו ברהה זה, במיוחד האינדיבידואליות שהיתה ביוליאן האפוסטאטה, מילא תפקיד גדול ותרם דברים רבים. משום שבאמצעות הגאוניות הזאת דברים רבים התרחשו בחיי הרוח של הזמן המודרני שפעלו מצידם כתמריץ, ושמשם היה עלינו לשאול לפחות את הצורה והביטוי החיצוניים עבור הרוח והתלמודים של האנתרופוסופיה.

כתבים אחרים של פילוסופים גרמניים שעשו עלי רושם גדול היה ספרו של יעקב פרושהאמר, ה"פנטזיה של עיקרון העולם", ספר מבריק בסוף המאה התשע עשרה, מבריק משום שאיש אמיץ זה, שגורש מהכנסייה, ושאת כתביו הציבו באינדקס, היה לא פחות אמיץ בפני המדע, משום שהוא גילה את השייכות של העיקרון היוצר של הדמיון הפועל באופן טהור בנפש כאשר האדם יוצר באופן אמנותי, עם הכוח הפועל בפנים ככוח של חיים וצמיחה. באותו זמן היה זה הישג ממשי. ספרו של פרושהאמר על העלאת דמיונות או דמיון כעיקרון ארצי, ככוח יוצר בעולם, הינו אל נכון יצירה בעל חשיבות גדולה.

כך התמלאתי עניין רב באיש זה, יעקב פרושהאמר. פעם נוספת ניסיתי לחדור לתוכו במלוא המשמעות, לא מתוך כתביו, ושוב גיליתי שהרוח המשרה הינה זהה לזאת שחיתה בקרבו של טיכו ברהה ויוליאן האפוסטאטה. וכך היה בכמה אישיויות שבפעולתן נוכל לראות הכנה מסוימת למה שנהיה אז כאנתרופוסופיה.

אבל בכל מיקרה אנו זקוקים לאור הרוחי מאחור, האור הפועל בקרב העל חושי. משום שמה שבא מקודם עלי אדמות נשאר, ככלות הכול, בעולם של מופשטות. רק מעת לעת, ברוח כמו של שלינג, או באדם בעל אומץ כמו יעקב פרושהאמר, המופשטויות נעשות לפתע מוחשיות.

וכיום, ידידי היקרים, אנו יכולים להתבונן מעלה למה שפועל שם בעולמות הרוחיים, ואנו נוכל לדעת כיצד האנתרופוסופיה ניצבת ביחס לכך. ואנו יודעים היטב כיצד אנו נעזרים על ידי הדבר שאותו אנו תופסים כשאנו מרחיבים את חקירתנו הרוחית לממשויות המפורטות של חיי הרוח במהלך ההיסטוריה. אנו יודעים זאת היטב. כאן עלי אדמות, קיימות מספר נשמות השואפות בכנות אחר האנתרופוסופיה, שניצבו תמיד בסמוך לזרם של מיכאל. בנוסף על כך, בעולם העל חושי, קיימות מספר של נשמות שנותרו מאחור, וביניהן המורים משארטר. ובין אלו הנמצאים כאן בעולם החושי, ואלו שמעל בעולם הרוחי, קימת נטייה ברורה לאחד את עבודתן יחדיו.

וכעת אם נמצא מסייע גדול לדברים האלה שאותם אנו חייבים לחקור לעתיד של המאה העשרים, אם נוכל למצוא מישהו שייעץ לנו ביחס לעולם העל חושי, אם נזדקק לדחפים המצויים שם באותו עולם, הרי זוהי האינדיבידואליות של יוליאן האפוסטאטה – טיכו ברהה שיכולה לסייע לנו. הוא לא נמצא כיום בעולם הפיזי; אבל למעשה הוא תמיד שם, נכון תמיד להעניק מידע על אותם עניינים הנוגעים במיוחד לעתיד הנבואי של המאה העשרים.

אם נצרף את כל הדברים האלה יחד הרי שאכן עולה כי אלו המקבלים את האנתרופוסופיה באופן רציני בזמן הנוכחי מכינים את נפשותיהם לקצר עד כמה שאפשר את החיים בין מוות ללידה מחודשת, כדי להופיע שוב בסוף המאה העשרים, מאוחדים עם המורים של שארטר שנותרו מאחור.

עלינו לקבל לנפשותינו את התודעה הזאת: כי התנועה האנתרופוסופית נקראת לפעול הלאה והלאה, ולהופיע שוב לא רק בחשיבותה הרבה, אלא כמעט עם כל הנשמות שלה, לקראת סוף המאה העשרים. משום שאז יינתן דחף גדול לחיי הרוח עלי אדמות, ובלעדיו התרבות הארצית תדרדר לבסוף להתנוונות, שאת אופייה רואים היטב.

מתוך היסודות האלו, אשלהב ברצון בלבותיכם משהו מהלהבות הנחוצות לנו, כך שכבר כעת נוכל לספוג בקרב התנועה האנתרופוסופית את החיים הרוחיים בעוצמה מספקת כדי לשוב ולהופיע מוכנים כיאות. משום שבתקופה גדולה זאת לאחר תקופת חיים מקוצרת בעולמות הרוחיים נפעל שוב עלי אדמות – בתקופה שבה נערכים הכוחות הרוחיים למען הצלת כדור הארץ יחד עם חבריהם החשובים ביותר, עם מאפייניהם החשובים ביותר, למה שהאנתרופוסופים מסוגלים לעשות.

אני סבור שהחזון של הפרספקטיבה הזאת של העתיד עשוי לעורר בליבותיהם של האנתרופוסופים קול קורא בקרבם לרגש העשוי לשאת אותם בכיוון הנכון, את האנרגיה והכוח של העבודה והיופי של ההתלהבות, בחיים הנוכחיים האלה; משום שאז החיים הארציים האלה יהוו הכנה לעבודה בסוף המאה העשרים כאשר האנתרופוסופיה תיקרא למלא את תפקידה.

————————————————————————————————————

  1. Tycho Brahe: (December 14, 1546 – October 24, 1601) was a Danish astrologer, astronomer, and alchemist האמין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, בניגוד לדעתו של קופרניקוס. תלמידו קפלר הוכיח לבסוף את צדקתו של קופרניקוס, בהסתמכו על מחקריו של טיכו ברהה.
  2. Nicolaus (or Nicholas) Copernicus, original name Mikołaj Kopernik (February 19, 1473 – May 24, 1543) was a Polish astronomer, mathematician and economist who developed a heliocentric (Sun-centered) theory of the solar system.
  3. Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling , 1854 – August 20, January 27, 1775,
  4. Jena עיר במזרח גרמניה.
  5. יעקב בוהם, היה מיסטיקן נוצרי שנולד בצפון גרמניה ליד העיר גרליץ. הוא חונך כלותראני ועבד כסנדלר בגרליץ (1575-1624)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *