רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

דם הוא נוזל מיוחד מאוד

25.10.1906    ברלין    GA55

ללא ספק מזכירה לכם כותרת ההרצאה של היום קטע מפאוסט של גתה,^[1] כאשר פאוסט, המייצג את האדם השואף, נכנס להסכם עם כוחות הרשע, המיוצגים על ידי השליח מהגיהינום, מפיסטופלס. על פאוסט לחתום על ההסכם בדם. בהתחלה הוא רואה בכך בדיחה, אך גתה ללא ספק התכוון להתייחס ברצינות למילים שנאמרו על ידי מפיסטופלס בנקודה זו: “דם הוא נוזל מיוחד מאוד.”

פרשני גתה בדרך כלל מספקים פרשנויות מסקרנות לקטע זה. אתם בוודאי מודעים שכמות עצומה נכתבה על הפאוסט של גתה כך שהיא יכולה למלא ספריות. באופן טבעי אני לא יכול להיכנס לדברים שכל פרשן אמר על הקטע הספציפי הזה, אבל הכל מסתכם פחות או יותר במה שאומר הפרשן האחרון, פרופסור יעקב מינור.^[2] כמו אחרים, הוא רואה שההערה של מפיסטופלס היא אירונית, אך מינור מוסיף משפט מסקרן. אני מצטט זאת כדי להמחיש את הדברים המדהימים שנאמרו על פאוסט של גתה. מינור כתב: “השטן הוא אויב הדם.” הוא ממשיך ומציין שכפי שדם ממריץ ומקיים את חיי האדם, הרי שהשטן, בהיותו אויב המין האנושי, חייב בהכרח להיות גם אויב של הדם. מינור די צודק כשהוא ממשיך ומדגים איך בסאגות ובאגדות הדם תמיד ממלא את סוג התפקיד שהוא ממלא בפאוסט של גתה. הגרסה העתיקה ביותר של אגדת פאוסט מתארת בבירור כיצד פאוסט מבצע חתך קל בידו השמאלית עם אולר וטובל נוצה בדם כדי לחתום על ההסכם, וכשהוא עושה זאת, הדם, שזורם מהפצע, יוצר את המילים: “הו, אדם, ברח!”

כל זה די נכון, אבל מה עם ההערה שהשטן הוא אויב הדם ומסיבה זו דורש את החתימה הכתובה בדם? אתם יכולים לדמיין מישהו שרוצה להחזיק את הדבר שהוא מתעב? הפרשנות הסבירה היחידה לקטע היא שגתה, כמו גם סופרים קודמים של אגדות פאוסט, מבקשים להראות שהשטן רואה בדם ערך חשוב במיוחד, וכי חשוב לו שהמעשה ייחתם בדם ולא בדיו נטרלי. ההנחה צריכה להיות כי נציג כוחות הרשע מאמין, או ליתר דיוק משוכנע, שהוא יזכה לשלטון מיוחד על פאוסט על ידי לפחות החזקה של טיפה מדמו. די ברור שעל פאוסט לחתום בדם, לא בגלל שהשטן הוא אויבו, אלא בגלל שהשטן רוצה שיהיה לו כוח עליו. הסיבה מאחורי הקטע הזה היא תחושת-הלב המוזרה שאם מישהו משיג כוח על דמו של אדם מסוים, הוא משיג שלטון על האדם. בקיצור, התחושה היא שדם הוא נוזל מיוחד מאוד וזה הנושא האמיתי במאבק למען נפשו של האינדיבידואל בין טוב לרע.

צריך לבוא שינוי רדיקלי בהבנה המודרנית שלנו ובהערכתנו לגבי הסאגות והמיתוסים שהועברו מאז ימי קדם. איננו יכולים להמשיך להתייחס לאגדות, משלים ומיתוסים כפולקלוריות ילדותית או ביומרנות להכריז עליהם כביטויים פואטיים לנפש האומה. נפש האומה הפואטית אינה אלא תוצר פנטזיה של הרשויות הלמדניות. כל מי שיש לו תובנה אמיתית לתוך נפשו של עם יודע בוודאות שתכני האגדות והמיתוסים, המתארים יצורים עוצמתיים והתרחשויות נפלאות, הם דבר עמוק בהרבה מהמצאה גרידא. כאשר אנו מתעמקים בסאגות ובמיתוסים בעזרת הידע שמספק מחקר רוחני, ומאפשרים לתמונות הקדמוניות האדירות לפעול עלינו, אנו מתחילים להכיר בחוכמה העתיקה והעמוקה שהם חושפים.

ראשית, האדם תוהה באופן טבעי כיצד היה אפשרי לאדם הפרימיטיבי, עם השקפותיו הבלתי מתוחכמות, לתאר בצורה של אגדות ומיתוסים, חידות קוסמיות שנחשפות ומתוארות במונחים מדויקים באמצעות מחקר רוחני מודרני. זה נראה בהתחלה מאוד מפתיע. עם זאת, כשמחקרים נוספים מגלים כיצד נוצרו המיתוסים והמשלים העתיקים הללו, האדם חדל להתפלא וכל ספק נעלם. מגלים אז שמיתוסים ואגדות רחוקים מלהכיל השקפות נאיביות והם מלאים בחוכמה קדמונית. עיון מעמיק במיתוסים ובאגדות מניב תובנה רבה לאין שיעור מאשר המדע הניסויי האינטלקטואלי של ימינו. יש להודות שהגישה למחקר כזה חייבת להיות בשיטות מדע הרוח. יש חשיבות לכל מה שיש לאגדות לומר על הדם, מכיוון שבזמנים קדומים יותר החוכמה המובנית של האדם גרמה לו להיות מודע למשמעות האמיתית של הדם, הנוזל המיוחד הזה שבבני אדם הוא שטף של חיים זורמים.

היום אין זו דאגתנו מהיכן הגיעה חוכמה זו בתקופות הקדומות; זה יהיה נושא להרצאה מאוחרת יותר, אם כי תינתן אינדיקציה בסיום הרצאה זו. היום נתבונן במשמעותו של הדם בהתפתחות האנושית ותפקידו בחיי התרבות. עם זאת, הדיון שלנו לא יהיה מבחינה פיזיולוגית או מנקודת מבט מדעית טבעית אחרת, אלא מתוך מדע הרוח. זה יעזור אם לפני שנמשיך בנושא שלנו נזכיר לעצמנו פתגם שמקורו בתרבויות של מצרים העתיקה, שם שלטה חכמת הכהונה של הרמס. פתגם זה, המבטא אמת מהותית, מכונה הפתגם ההרמסי ונשמע כך: כמו למעלה כך למטה.

ניתן למצוא כל מיני הסברים טריוויאליים לאמירה זו, אך זה שמעסיק אותנו כיום הוא הבא להלן: למדע הרוח ברור כי העולם הנגיש לחמשת החושים שלנו, הרחוק מלהיות שלם בפני עצמו, הוא ביטוי לעולם רוחני החבוי מאחוריו. עולם נסתר זה נקרא, על פי הפתגם ההרמסי, “העולם שלמעלה, או העולם העליון.” עולם החושים המפוזר סביבנו, מורגש לחושינו ונגיש לאינטלקט שלנו, נקרא “העולם למטה”, והוא ביטוי לעולם הרוחני שמעליו. לכן העולם הגשמי לא מושלם לחוקר הרוחני, אלא הוא סוג של ביטוי פיזיוגנומי של עולם הנפש והרוח שמאחוריו, ממש כמו שכאשר מסתכלים על פנים אנושיות, לא עוצרים בצורות ובתכונות אלא מכירים בהם כביטוי לנפש ולרוח שמאחוריהם.

מה שכולם עושים באופן אינסטינקטיבי כאשר הם מתמודדים עם ישות אחת, החוקר הרוחני עושה ביחס לכל העולם. הפתגם ‘כמו למעלה כך למטה’, כאשר הוא מיושם על ישות אנושית, פירושו שדחפי הנפש של האדם באים לידי ביטוי בפניו. פנים קשות וגסות מציינות גסות נפש, חיוך מציין שמחה פנימית, ודמעות מציינות סבל פנימי.

הבה נשתמש כעת בפתגם ההרמסי לגבי השאלה: מהי חוכמה? לעיתים קרובות הצביע מדע הרוח על העובדה שהחוכמה האנושית קשורה לחוויה, במיוחד לחוויה כואבת. עבור מישהו שנמצא ממש בתוך הכאב והסבל, החוויה המיידית תהיה ללא ספק מחלוקת פנימית. אך כאשר נכבשו כאב וסבל, כאשר נותרו רק פירותיהם, נאמר כי מההתנסות הושגה מידה של חוכמה. את חיי האושר, ההנאה והסיפוק האנשים מקבלים בהכרת תודה; אך הכאב והסבל הם בעלי ערך רב יותר, ברגע שמתגברים עליהם, כי להם האנשים חייבים את אותה החוכמה. מדע הרוח מזהה בחוכמה משהו כמו כאב מגובש; הכאב הפך להיפוכו.

מעניין שמחקר מודרני, עם גישתו המטריאליסטית יותר, הגיע למסקנה זהה. לאחרונה ראה אור ספר שראוי לקרוא אותו על חיקוי המחשבה. הכותב אינו אנתרופוסוף, אלא מדען טבע ופסיכולוג. הוא ניסה להראות שחיי המחשבה של האדם מגלים את עצמם בפיזיונומיה, ומפנה את תשומת הלב לעובדה כי הבעת הפנים של הוגה תמיד תרמוז על כאב שהוטמע.

כך, אתם רואים איך מתגלה אישור לפתגם עתיק שמקורו בידע רוחני השזור בהשקפות מטריאליסטיות יותר. זה יקרה לעיתים קרובות יותר ויותר; תוכלו למצוא חוכמה קדומה מופיעה בהדרגה במסגרת המדע המודרני.

מחקר רוחני מאשר כי כל מה שמקיף אותנו בעולם: תצורת המינרלים, כיסוי הצמחייה, עולם החיות, הוא הביטוי הפיזיוגנומי של חיי הרוח שמאחוריו. זהו “המטה” המשקף את “המעלה”. מדע הרוח גורס שניתן להבין כראוי את מה שמקיף אותנו רק כאשר יש ידיעה על ה”למעלה”, כלומר ידיעת אבות-הטיפוס, הישויות הקדמוניות שמהן הכל נבע. היום נפנה את תשומת ליבנו למה שיוצר על האדמה את הביטוי הפיזיוגנומי שלו בדם. לאחר שנבין את הרקע הרוחני של הדם, נזהה שידיעה כזאת חייבת להשפיע על חיינו הרוחניים והתרבותיים.

הבעיות שאיתן בני אדם מתמודדים כיום הן משמעותיות ודוחקות – בעיקר בעיות חינוכיות בהן מעורבים לא רק הצעירים אלא גם אוכלוסיות שלמות. הבעיות הספציפיות הללו צפויות להתגבר ככל שיעבור הזמן. המהפכים החברתיים הגדולים המתרחשים מראים זאת לכל אחד. ללא הרף עולות דרישות הגורמות לחששות, בין אם זה במסווה של שאלת האישה, שאלת העבודה או בשאלת השלום. כל הבעיות האלו הופכות למובנות ברגע שמתקבלת תובנה לגבי טבעו הרוחני של הדם.

שאלה נוספת, דומה באופייה, שעולה שוב לקדמת הבמה, היא זו של הגזע. אי אפשר להבין את הבעיה הגזעית אלא אם כן מבינים את ההשפעה המסתורית כאשר מתערבב דם של גזעים שונים. ולבסוף, יש את בעיית ההתיישבות ששייכת גם לקטגוריה זו. בעיה זו הפכה לחוצה עוד יותר מאז שנעשו ניסיונות להתמודד עם זה בעקביות יותר ממה שהיה בעבר. זה מתעורר כאשר אנשים מתורבתים אמורים לחלוק את חייהם עם אנשים לא מתורבתים. שאלות מסוימות צריכות להישאל כאשר נעשים ניסיונות להתמודד עם הבעיה: עד כמה יתכן שעם פרימיטיבי יטמיע תרבות זרה? האם פרא יכול להיות תרבותי? מה שעולות כאן בחשבון הן שאלות קיום חיוניות ומרחיקות לכת, ולא רק דאגה למוסר מפוקפק. אין זה סביר שאדם ימצא את הדרך הנכונה להפגיש תרבות זרה עם עַם מסוים, אם לא ידוע אם העם נמצא בקו האבולוציה העולה או היורד; האם היבט זה או אחר בחייו נשלט על ידי דמו. כאשר דנים על משמעות הדם, כל הדברים הללו נבדקים.

ההרכב הפיזי של הדם יהיה ידוע לכם מהמדע הכללי. אצל בני אדם, וגם אצל בעלי החיים הגבוהים, הדם הוא באמת זרם החיים. הטבע הגופני הפנימי שלנו נמצא במגע עם העולם החיצוני דרך העובדה שאנו סופגים לדם את החמצן נותן החיים מהאוויר, תהליך בו מחודש הדם. הדם הנפגש עם החמצן המוזרם פועל כסוג של רעל, כסוג של משמיד בתוך האורגניזם. דם כחול-אדום זה, על ידי ספיגת החמצן, הופך לדם אדום נותן-חיים באמצעות תהליך בעירה. על הדם האדום הזה החודר לכל חלקי האורגניזם מוטלת המשימה לקלוט ישירות לתוך עצמו חומרים מהעולם החיצון, ולהניח אותם כהזנה בדרך הקצרה ביותר בגוף. בני האדם ובעלי החיים הגבוהים יותר חייבים לספוג תחילה חומרים תזונתיים לדם, לאחר מכן, לאחר עיצוב הדם, לספוג לתוכו חמצן מהאוויר ולבסוף לבנות ולתחזק את הגוף באמצעות הדם.

פסיכולוג ידוע העיר פעם כי הדם המסתובב בגוף אינו דומה לאדם העשוי מעצם, שריר ועצב, ומהווה סוג של עולם חיצוני. ואכן כל ישותנו כל הזמן מוציאה מהדם את מה שמקיים אותה, ומחזירה את מה שהיא לא יכולה להשתמש בו. אפשר לומר שאדם נושא בדמו כפיל (Doppelgänger), שכבן לוויה מתמיד, מעניק לו כוח מחודש ומשחרר אותו ממה שהוא חסר תועלת. זה לגמרי מוצדק להתייחס לדם כזרם החיים ולהשוות את חשיבותו לזו של סיבים תזונתיים. מה שהסיבים הם לאורגניזם התחתון. הדם הוא לאדם כולו.

המדען הנכבד ארנסט האקל^[3] חקר לעומק לתוך הסדנה של הטבע, וביצירותיו הפופולריות הוא מציין בצדק שהדם הוא האחרון שהתפתח באורגניזם. כשמתחקים אחר שלבי ההתפתחות בעוּבר אנושי, מגלים יסודות של עצם ושריר הרבה לפני שיש אינדיקציה כלשהיא להיווצרות הדם. רק מאוחר בהתפתחות העוברית מתגלים היווצרות דם וכלי דם. זה בצדק מוביל את מדעי הטבע למסקנה כי הדם הופיע רק בשלהי האבולוציה העולמית, וכי כוחות שכבר התקיימו היו חייבים להגיע תחילה לשלב התפתחות הדומה לזה של הדם לפני שהצליחו להשיג את מה שהיה צריך באורגניזם האנושי. כאשר עוּברים אנושיים חוזרים שוב על השלבים המוקדמים יותר של האבולוציה האנושית, הם מסתגלים למה שהיה לפני שהדם הופיע לראשונה. זה מה שעל האדם לעשות כדי להשיג את גולת הכותרת של האבולוציה: שיפור והעברה של כל מה שעבר לפני כן לתוך הנוזל המיוחד הזה שהוא דם.

אם עלינו להיכנס לחוקי המסתורין של התחום הרוחני העומדים מאחורי הדם, עלינו להסתכל קודם במבט חטוף על כמה מהרעיונות הבסיסיים של מדע הרוח. אתם תראו כי רעיונות בסיסיים אלו הם “הלמעלה”, וש”למעלה” זה בא לידי ביטוי בחוקים השולטים בדם, כמו בכל החוקים האחרים, כמו בפיזיונומיה.

יש בקהל כמה שמכירים את היסודות של מדע הרוח; הם יאפשרו חזרה קצרה למען האחרים שנמצאים בפעם הראשונה. בכל מקרה, חזרות עוזרות להבהיר את הרעיונות הבסיסיים הללו, שכן יוטל עליהם אור מהיבט אחר. למען האמת, מה שאני אומר יכול להופיע כסדרה של מילים למי שעדיין לא יודע דבר על מדע הרוח, ולכן אינו מכיר השקפת חיים זו. עם זאת, כאשר נראה כי לרעיונות שמאחורי המילים אין שום משמעות, לא תמיד הרעיונות אשמים. בהקשר זה מתאימה הערה שנונה שהושמעה על ידי גאורג כריסטוף ליכטנברג^[4] הוא אמר: אם ראש וספר מתנגשים והתוצאה היא צליל חלול, זה לא תמיד אשמתו של הספר. כך שגם כשחלק מבני דורנו מעבירים ביקורת על אמיתות רוחניות, שנראות להם כמו מחרוזת של מילים, לא תמיד אשם מדע הרוח. עם זאת, מי שמכיר את מדע הרוח יידע שהאזכורים שנעשו על ישויות גבוהות יותר הן לישויות שבאמת קיימות, גם אם לא ניתן למצוא אותן בעולם הפיזי.

מדע הרוח מכיר בכך שבני האדם, כפי שהם מופיעים בעולם החושים לראיה הפיזית, מייצגים רק חלק מישותם האמיתית. למעשה, מאחורי הגוף הפיזי ישנם עוד כמה עקרונות בלתי נראים לעין הרגילה. לבני אדם יש את הגוף הפיזי במשותף עם מה שמכונה עולם המינרלים חסר-החיים. בנוסף, יש להם גוף חיים, או גוף אתרי. מה שמבינים כאן כאתר, זה לא מה שעליו מדבר מדע הטבע. גוף החיים או הגוף האתרי אינו משהו ספקולטיבי או משהו שהמציאו אותו, אלא הוא גלוי באופן מוחשי לחושיו הרוחניים של הרואה הרוחי כמו הצבעים הפיזיים לראיה הפיזית.

הגוף האתרי הוא העיקרון ההופך חומר אנאורגני לחי, ובהרמתו מחוסר-חיים, אורג אותו במרקם החיים. אל תתארו לעצמכם לרגע שגוף החיים הוא משהו שהחוקר הרוחני חושב לחסר-חיים. מדעי הטבע מנסים לעשות זאת בדמיינם משהו שנקרא “עיקרון החיים” לתוך מה שאפשר למצוא תחת המיקרוסקופ, ואילו החוקר הרוחני מצביע על ישות מוגדרת אמיתית. מדען הטבע מאמץ את הגישה שכל מה שקיים חייב להתאים ליכולות שיש במקרה לאדם; לכן מה שהאדם לא יכול לתפוס אינו קיים. זה פיקחי ממש כמו עיוור שאומר שצבעים אינם אלא תוצר של פנטזיה. האדם שמעביר שיפוט על משהו חייב להיות זה שחווה את זה, לא מישהו שאינו יודע דבר על כך.

בימינו מדברים על “בורות” ועל “גבולות הידע”; זה אפשרי רק כל עוד בני האדם נשארים כמו שהם. אך כפי שמציין מדע הרוח, אנו כל הזמן מתפתחים, וברגע שנפתח את האיברים הנחוצים, אנו נתפוס בין היתר את הגוף האתרי, ולא נדבר עוד על “גבולות הידע”. אגנוסטיקה^[5] היא מכשול חמור בפני התקדמות רוחנית מכיוון שהיא מתעקשת שכמו שבני אדם הם כפי שהם, כך בהתאמה יהיה מוגבל הידע שלהם. כל מה שאפשר לומר על זה הוא שבני אדם חייבים להשתנות, וכאשר הם ישתנו הם יוכלו לדעת דברים שהם לא יכולים לדעת עכשיו.

לפיכך, האיבר השני של האדם הוא הגוף האתרי, שיש לנו במשותף עם ממלכת הצומח.

האיבר השלישי של האדם הוא הגוף האסטרלי. שם זה, בנוסף להיותו יפה, הוא גם משמעותי; הצדקתו תוצג בהמשך. מי שרוצה למצוא שם אחר, מראה כי אין לו שום מושג לגבי השאלה מדוע הגוף האסטרלי נקרא כך. הגוף האסטרלי מקנה לחומר חי את היכולת לחוות תחושות אצל בני אדם ובעלי חיים. המשמעות היא שלא רק זרמי נוזלים נעים בתוכה, אלא גם תחושות של שמחה, צער, הנאה וכאב. יכולת זו מהווה את ההבדל המהותי בין צמח לבעלי חיים, אף כי קיימים שלבי מעבר ביניהם.

קבוצה מסוימת של מדענים מאמינה שצריך לייחס את התחושה גם לצמחים, אבל זה רק משחק במילים. בהחלט יש צמחים שאכן מגיבים כשמשהו מתקרב אליהם, אבל זה לא קשור לתחושה או רגש. אצל החיות המצב הוא שתמונה מתעוררת בתוך היצור כתגובה לגירוי. גם אם צמחים מסוימים מגיבים לגירויים חיצוניים, אין זו הוכחה שהם חווים תחושה פנימית. הרגש בתוך החיות יושב בגוף האסטרלי. כך אנו רואים כי יצורים השייכים לממלכת החיות מורכבים מגוף פיזי, גוף אתרי או גוף חיים וגוף אסטרלי.

בני אדם מתנשאים מעל החיה דרך איכות מסוימת, המורגשת לעיתים קרובות על ידי הטבע ההוגה. באוטוביוגרפיה שלו ז’אן פול פרידריך ריכטר^[6] מספר את הרושם העמוק שנוצר עליו כאשר כילד קטן, כשעמד בחצר בית הוריו, חלפה פתאום המחשבה במוחו: “אני ‘אני’, אני ישות שמכנה את עצמה כלפי חוץ ‘אני'”. מה שתואר כאן הוא בעל משמעות אדירה, ובכל זאת, בדרך כלל פסיכולוגים מתעלמים ממנו. נוכל להדגים מה מעורב כאן דרך תצפית עדינה: בכל טווח הדיבור יש מילה אחת קטנה שיישומה שונה מכל האחרים. כולנו יכולים לתת שם לחפצים בחדר זה. כל אחד מאיתנו יקרא לשולחן “שולחן”, לכיסאות, “כיסאות”, אבל יש מילה אחת, שם אחד שיכול להתייחס רק לזה שמדבר אותו: המילה הקטנה “אני.” אף אחד לא יכול לקרוא למישהו אחר “אני.” המילה “אני” חייבת להישמע מהנפש הפנימית ביותר שהיא חלה עליה. בעיניי כל השאר הם “אתה”, ואני הוא “אתה” לכל השאר.

הדתות הכירו בכך שה”אני” הוא אותו עיקרון בנו המאפשר לנפש האדם לבטא את טבעה האלוהי הפנימי ביותר. עם ה”אני” מתחיל מה שלעולם לא יכול להיכנס לנפש דרך החושים החיצוניים, מה שצריך להישמע בהווייתה הפנימית ביותר. זה המקום בו מתחיל המונולוג, החד-שיח, ובו, אם מכינים את המסלול לכניסת הרוח, האני האלוהי עשוי לחשוף את עצמו.

בדתות של תקופות תרבותיות קודמות, ועדיין בדת העברית, נקראה המילה “אני”: “שמו של אלוהים שאין לאומרו.” לא משנה איך זה מתפרש על פי הפילולוגיה המודרנית, השם העברי הקדום לאל מסמל את מה שהיום בא לידי ביטוי במילה “אני”. דממה אפפה את הקהילה כשהמקודש דיבר את “שם האל הלא ידוע”; האנשים חשו במעומעם את המשמעות הכלולה במלים שהדהדו במקדש: “אני הוא האני”.

לפיכך, האדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי וה”אני” או הישות הפנימית המהותית. ישות פנימית זו מכילה בתוך עצמה את הנבט משלושת השלבים האבולוציוניים הנוספים שיעלו מהדם. והם: מאנאס או רוח-העצמיות, בניגוד לעצמיות הגופנית; בודהי או רוח-חיים; וישותו הרוחנית האמיתית של האדם: אטמה או אדם-הרוח, שנמצא כיום בתוכנו כזרע זעיר כדי להגיע לשלמות בעתיד הרחוק; שלב שבהווה אנו יכולים לראותו רק כאידיאל רחוק. לפיכך, כשם שיש לנו שבעה צבעים בקשת ושבעה טונים בסולם, יש לנו שבעה איברים בישותנו המחולקים לארבעה נמוכים ושלושה גבוהים יותר.

אם אנו מסתכלים כעת על שלושת האיברים הרוחניים הגבוהים יותר כ-“למעלה” ועל ארבעת הנמוכים כ-“למטה”, הבה ננסה לקבל תמונה ברורה כיצד הלמעלה יוצר ביטוי פיזיוגנומי בלמטה כפי שהוא נראה לראיה הפיזית. קחו קודם את מה שיש לנו במשותף עם כל הטבע האנאורגני, כלומר זה שהתגבש לצורת הגוף הפיזי של האדם. כאשר אנו מדברים על הגוף הפיזי במובן מדע הרוח, אין הכוונה למה שניתן לראות פיזית, אלא לשילוב הכוחות שמאחוריו שבנה צורה זו. האיבר הבא בישותנו הוא הגוף האתרי, שיש אותו גם לצמחים וגם לבעלי החיים, ודרכו הם ניחנים בחיים. הגוף האתרי הופך חומר פיזי לנוזלים חיים, ובכך מעלה את מה שהוא חומר בלבד לצורה חיה. אצל בעלי חיים ובאדם הגוף האתרי חדור על ידי הגוף האסטרלי, הקורא להשתתפות פנימית בתוך הנוזל המסתובב בתנועתו, וגורם לכך שהתנועה משתקפת כלפי פנים.

הגענו כעת לנקודה בה ניתן להבין את קיומם של בני האדם ככל שהם קשורים לממלכת החיות. החומרים, כמו חמצן, חנקן, מימן, גופרית, זרחן וכדומה, שמהם מורכב גופנו הגופני, ניתן למצוא אותם בחוץ בטבע האנאורגני. אם החומרים שהופכים על ידי הגוף האתרי לחומר חי אמורים להשיג את היכולת ליצור תמונות מראה פנימיות של אירועים חיצוניים, אז הגוף האתרי חייב להיות חדור על ידי הגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי הוא זה שמוליד תחושות ורגשות, אך ברמה החייתית הוא עושה זאת באופן ספציפי.

הגוף האתרי הופך חומרים אנאורגניים לנוזלים חיים; הגוף האסטרלי הופך חומר חי לחומר מרגיש. אבל – ובזה אנא שימו לב במיוחד – ישות המורכבת לא יותר משלושת הגופים מסוגלת לחוש רק את עצמה. היא מודעת רק לתהליכי החיים שלה עצמה; קיומה מוגבל בגבולות ישותה. עובדה זו היא מעניינת מאוד, וחשוב לזכור אותה. התבוננו רגע במה שמתפתח בחיה נמוכה יותר: חומר אנאורגני הופך לחומר חי, וחומר תנועתי חי לחומר מרגיש. את האחרון ניתן למצוא רק במקום בו יש לפחות את מה שבשלב גבוה יותר הופך למערכת עצבים מפותחת.

לפיכך, יש לנו חומר אנאורגני, חומר חי, וחומר עצבי המסוגל לחוש. בקריסטל רואים חוקים מסוימים בעלי אופי אנאורגני. (גביש יכול להיווצר רק בתוך כל הטבע שמסביב.) אף ישות אחת לא הייתה יכולה להתקיים מעצמה כשהיא מופרדת משאר הקוסמוס. אם היינו מועברים מייל או שניים מעל פני כדור הארץ, היינו מתים. כפי שאנו קיימים רק בסביבה שאליה אנו שייכים, שם קיימים הכוחות ההכרחיים המשתלבים כדי ליצור אותנו ולקיים אותנו, כך גם במקרה של גביש. אדם שיודע להסתכל על גביש יראה בכך חותם אינדיבידואלי של הטבע כולו, אכן של הקוסמוס כולו. ז’ורז לאופולד כרטיאן קוביאר^[7] צודק מאוד כשהוא אומר שאנטומיסט מוכשר מסוגל להסיק מעצם אחת לאיזה סוג של חיה היא שייכת, שכן לכל סוג יש תצורת עצם ספציפית משלו.

כך שאתם רואים שבצורת הגביש משתקף היבט מסוים של הקוסמוס כולו, כשם שההיבט של הקוסמוס כולו מוטבע על חומר חי. הנוזל המסתובב ביצור חי הוא עולם קטן המשקף את העולם הגדול. כאשר לחומר יש לא רק חיים, אלא הוא גם חווה תחושה פנימית, הוא משקף חוקים אוניברסליים; זה הופך למיקרוקוסמוס החש במעומעם בתוך עצמו את כל המקרוקוסמוס. כפי שהגביש הוא דימוי של צורה קוסמית, כך גם חיי החיים הם דימוי של חיים קוסמיים. עמימות התודעה ביצורים פשוטים מתוגמלת על ידי הטווח העצום שלה, שכן מה שמשתקף בה הוא הקוסמוס כולו.

המערכת של בני האדם היא פשוט מבנה מורכב יותר, המורכב משלושת הגופים שכבר נמצאים ביצורים חיים פשוטים. אם אתם מביטים באנשים תוך התעלמות מדמם, יש לכם ישויות שנבנו מאותם חומרים כמו אלה שנמצאים בסביבתן. בדומה לצמח, גם בני אדם מכילים נוזלים ההופכים חומרים מינרליים לחיים, אשר בתורם משלבים מערכת עצבים. העצבים הראשונים המופיעים הם אלה של מערכת העצבים הסימפתטית. בבני אדם הם משתרעים לאורך שני צידי עמוד השדרה החולייתי ויוצרים סדרה של קשרים מהם הם מסתעפים ושולחים חוטים לאיברים השונים, לריאות, לדרכי העיכול וכן הלאה.

מלכתחילה מערכת העצבים הסימפתטית מולידה את סוג החיים שזה עתה תיארתי. אך תודעתו של אדם אינה יורדת מספיק רחוק כדי לחוות את התהליכים הקוסמיים שהיא משקפת. העולם הקוסמי הסובב שממנו נוצר האדם, כישות חיה, משקף את עצמו במערכת העצבים הסימפתטית. ישנם חיים פנימיים עמומים בעצבים האלה. אם בני אדם היו יכולים לצלול במודע למערכת העצבים הסימפתטית, בעוד מערכת העצבים הגבוהה נרדמת, הם היו רואים בעולם של אור את פעולתם של החוקים הקוסמיים הגדולים.

לבני אדם היתה פעם יכולת ראיה על-חושית שהתחלפה באחרת. עם זאת, עדיין ניתן לחוות אותה, אם באמצעות אמצעים מסוימים תיפקוד מערכת העצבים הגבוהה מושעה, תוך שחרור התודעה התחתונה. כשזה קורה, העולם נחווה דרך מערכת העצבים התחתונה בה משתקפת הסביבה בצורה מיוחדת. לבעלי חיים נמוכים מסוימים עדיין יש תודעה שכזו. כפי שהוסבר, היא עמומה ביותר, אך מספקת מודעות עמומה לפן רחב בהרבה בעולם מאשר הקטע הזעיר הנתפס על ידי בני האדם כיום.

בתקופה בה האבולוציה הגיעה לשלב בו הקוסמוס השתקף במערכת העצבים הסימפתטית, התרחש אירוע נוסף אצל בני האדם. חוט השדרה התווסף למערכת העצבים הסימפתטית. נוצר קשר עם העולם החיצוני דרך מערכת המוח וחוט השדרה המורחב לאיברים. לאחר שהאורגניזם שלהם הגיע לשלב זה, בני האדם כבר לא היו חייבים להיות רק השתקפות לחוקים הקוסמיים הקדמוניים; תמונת ההשתקפות עצמה נכנסה כעת לקשר עם הסביבה. שילוב מערכת העצבים הגבוהה בנוסף למערכת העצבים הסימפתטית מציין את השינוי שחל בגוף האסטרלי. בעוד שבעבר הוא השתתף באופן עמום בחיי הקוסמוס, כעת הוא תורם חוויות פנימיות משלו.

ישות חשה את המתרחש מחוץ לעצמה דרך מערכת העצבים הסימפתטית; ואת מה שמתרחש בתוך עצמה דרך מערכת העצבים הגבוהה יותר. אצל בני אדם בשלב הנוכחי של התפתחותם, מפותחת הצורה הגבוהה ביותר של מערכת העצבים; זה מאפשר להם להשיג מהגוף האסטרלי המובנה מאוד את הדרוש כדי לנסח תמונות נפשיות של העולם החיצוני. לכן איבד האדם את היכולת לחוות את הסביבה בתמונות העמומות המקוריות. במקום זאת, בני אדם מודעים לחייהם הפנימיים, ובונים בתוך העצמי הפנימי עולם תמונות חדש ברמה גבוהה יותר. זה נכון שעולם זה של תמונות נפשיות משקף חלק קטן בהרבה מהעולם החיצוני, אך הוא עושה זאת בצורה הרבה יותר ברורה ומושלמת.

יד ביד עם שינוי זה, התרחש שינוי נוסף ברמה אבולוציונית גבוהה יותר. ההתארגנות מחדש של הגוף האסטרלי התרחבה לגוף האתרי. כשם שהגוף האתרי באמצעות ארגונו המחודש הפך לחדור על ידי הגוף האסטרלי, וכמו שנוספה למערכת העצבים הסימפתטית זו של המוח וחוט השדרה, כך מה שהשתחרר מהגוף האתרי – לאחר שהוא יצר את זרימת הנוזלים החיים – הפך את הנוזלים הנמוכים האלה למה שאנו מכנים “דם”.

דם מציין גוף אתרי אינדיבידואלי, בדיוק כמו שהמוח וחוט השדרה מציינים גוף אסטרלי אינדיבידואלי. ובאמצעות האינדיבידואליזציה הזו נוצר הדבר שמתבטא כ”אני”.

לאחר שהתחקנו אחר ההתפתחות של האדם עד לנקודה זו, נשים לב כי אנו עוסקים בדירוג של חמישה שלבים: ראשית, הגוף הפיזי (או הכוחות הפנימיים); שנית הגוף האתרי (או נוזלים חיים, שנמצאים גם בצמחים); שלישית הגוף האסטרלי (מתבטא במערכת העצבים התחתונה או הסימפתטית); רביעית, הגוף האסטרלי הגבוה, העולה מהאסטרליות התחתונה (מתבטא במוח ובחוט השדרה); ולבסוף העיקרון שהופך לאינדיבידואלי את הגוף האתרי.

כמו ששניים מעקרונות האנושות, הגוף האתרי והגוף האסטרלי, הפכו לאינדיבידואליים, כך גם העיקרון הראשון של האדם, שנבנה מחומרים נטולי חיים חיצוניים, כלומר הגוף הפיזי, יהפוך לאינדיבידואלי. באנושות של ימינו יש רק רמז קלוש לשינוי זה.

אנו רואים שחומרים חסרי צורה מתלכדים בגוף האדם, שהגוף האתרי הופך אותם לצורות חיות, שדרך הגוף האסטרלי משתקף העולם החיצוני והופך לתחושה פנימית, ולבסוף חיים פנימיים אלה מייצרים מעצמם תמונות של העולם החיצוני.

כאשר תהליך הטרנספורמציה מתרחב לגוף האתרי, התוצאה היא היווצרות דם. טרנספורמציה זו באה לידי ביטוי במערכת הלב וכלי הדם, בדיוק כמו שהשינוי של הגוף האסטרלי בא לידי ביטוי במערכת המוח וחוט השדרה. וכפי שדרך המוח העולם החיצוני הופך לעולם פנימי, כך גם עולם פנימי זה משתנה דרך הדם לביטוי חיצוני כגוף האדם. אצטרך לדבר בדימויים אם עלי לתאר תהליכים מסובכים אלה. תמונות העולם החיצוני שנהפכו פנימיות דרך המוח, נקלטות בדם והופכות לכוחות מעצבים חיוניים. אלה הכוחות הבונים את גוף האדם; במילים אחרות, דם הוא החומר הבונה את הגוף. אנו מתמודדים עם תהליך המביא את הדם למגע עם העולם החיצוני; הוא מאפשר לקחת ממנו את החומר המושלם ביותר, חמצן. חמצן מחדש בתמידות את הדם, ומעניק לו חיים חדשים.

בהתחקות אחר ההתפתחות האנושית, הלכנו בדרך המובילה מהעולם החיצוני לעולמה הפנימי של האנושות ובחזרה אל העולם החיצוני. ראינו שמקורו של הדם חופף ליכולת שלנו להתמודד עם העולם כישות עצמאית, ישות היכולה להרכיב תמונות משלה של העולם החיצוני מהשתקפותו בתוך העצמי. אם לא מגיעים לשלב זה, הישות אינה יכולה לומר “אני” לעצמה. הדם הוא העיקרון שבו משיגים את “כיסוי-האני”. “אני” יכול לבטא עצמו רק בהוויה המסוגלת באופן עצמאי לנסח בתוך העצמי את התמונות שהעולם החיצוני מייצר. ישות שהשיגה “כיסוי-אני” חייבת להיות מסוגלת לתפוס את העולם החיצוני וליצור אותו מחדש בתוך העצמי.

אם היה ברשותנו רק מוח ללא חוט שדרה, היינו עדיין משחזרים בתוכנו תמונות של העולם החיצוני והיינו מודעים אליהם, אך רק כתמונת מראה. זה די שונה כאשר אנו מסוגלים לבנות מחדש את מה שמשתקף בתוכנו; שכן מה שאנו בונים כך הוא לא עוד רק תמונות של העולם החיצוני; זה ה”אני”. ישות המחזיקה במוח ובחוט השדרה לא רק תשקף את העולם החיצוני, כפי שעושה ישות שיש לה רק מערכת עצבים סימפתטית, אלא גם תחווה את התמונה המשתקפת כחיים פנימיים. ישות שיש לה בנוסף דם תחווה חיים פנימיים בתוך העצמי. הדם, בסיוע החמצן שנלקח מהעולם החיצון, בונה את הגוף האינדיבידואלי לפי התמונות הפנימיות. זה נחווה כתפיסת ה”אני”.

ה”אני” מפנה את ראייתו לתוך ישות האדם, ואת רצונו כלפי חוץ לעולם. כיוון כפול זה מתגלה בדם, המכוון את כוחותיו פנימה, בונה את ישותו של האדם, והחוצה כלפי החמצן. כאשר בני האדם נרדמים הם שוקעים בחוסר הכרה בגלל מה שהתודעה חווה בתוך הדם, ואילו כאשר הם, באמצעות איברי החושים והמוח, יוצרים תמונות נפשיות של העולם החיצון, אז הדם סופג תמונות אלו לתוך כוחותיו המעצבים. כך, הדם קיים באמצע הדרך בין עולם תמונות פנימי לבין עולם חיצוני של צורות מוחשיות. זה יתבהר יותר אם נסתכל על שתי תופעות. האחת היא זו של היוחסין, כלומר הדרך בה ישויות מודעות קשורות לאבותיהם, השנייה היא האופן בו אנו חווים אירועים חיצוניים.

אנו קשורים לאבות הקדמונים דרך הדם. אנו נולדים בתוך תצורה ספציפית, בתוך גזע מסוים, משפחה מסוימת ומתוך שורה מסוימת של אבות. כל מה שעובר בירושה בא לידי ביטוי בדם שלנו. באופן דומה, כל התוצאות מעברו הגופני של האדם מצטברות בדם, כשם שבתוכו מוכן האבטיפוס לעתידו של אותו אדם. כתוצאה מכך, כאשר מדוכאת המודעות הנורמלית של האדם, למשל בהיפנוזה או במקרים של סהרוריות או ראיה על-חושית אטוויסטית, שוקעים לתודעה עמוקה בהרבה. ואז נתפסים באופן חלומי החוקים הקוסמיים הגדולים. עם זאת, תפיסה זו ברורה מזו של חלומות רגילים, גם כשהם צלולים. בתנאים כאלה כל הפעילות המוחית מדוכאת, ובסהרוריות עמוקה אפילו זאת של חוט השדרה. במצב זה מה שהאדם חווה מועבר על ידי מערכת העצבים הסימפתטית; לאדם יש מודעות עמומה, מעורפלת לכל הקוסמוס. הדם כבר לא מעביר תמונות נפשיות שהופקו על ידי החיים הפנימיים דרך המוח; הוא מעביר רק את מה שהעולם החיצוני בנה כולל כל מה שהאדם ירש מאבות אבותיו. כמו שצורת אפו של אדם נובעת מאבות אבותיו, כך גם כל צורת גופו. במצב תודעה זה האדם חש את אבותיו באותה צורה שבה התודעה הערה חשה בתמונות נפשיות של העולם החיצון. דמו של אדם רדוף על ידי אבותיו; הוא משתתף במעומעם בקיומם.

כל דבר בעולם מתפתח, גם התודעה האנושית. אם נחזור לתקופה בה חיו אבותינו הרחוקים, נגלה שהם היו בעלי תודעה מסוג אחר. כיום, במהלך חיי הערות אנו תופסים אובייקטים חיצוניים דרך החושים, והופכים אותם לתמונות נפשיות הפועלות בדם שלנו. כל מה שאדם מתנסה דרך החושים פועל לא רק בדמו אלא גם בזיכרונו. לעומת זאת, הוא נשאר לא מודע לכל מה שהעניקו אבותיו. איננו יודעים דבר על צורת האיברים הפנימיים שלנו. בעבר כל זה היה שונה; באותה תקופה הדם העביר לא רק את מה שהוא קיבל מבחוץ דרך החושים, אלא גם את מה שהיה קיים בצורה הגופנית, ומכיוון שזה עבר בירושה, יכולנו לחוש את אבותינו בתוך ישותנו.

אם אתם מדמיינים תודעה משופרת שכזו, תקבלו מושג על סוג הזיכרון שתואם אותו. כאשר החוויות שלנו מוגבלות למה שניתן לתפוס באמצעות החושים, אזי זוכרים רק חוויות של תפיסות חושים שכאלה. התודעה של האדם תכלול רק את חוויותיו מאז ילדותו.

בעבר זה היה שונה, מכיוון שהחיים הפנימיים הכילו את כל מה שהובא באמצעות התורשה. חייו הנפשיים של אדם תיארו את חוויות אבותיו כאילו היו שלו. הוא היה יכול לזכור לא רק את ילדותו שלו, אלא את חיי אבותיו, מכיוון שהם היו כלולים בתמונות שנקלטו בדמו. לא ייאמן כפי שזה אולי ייראה לתפיסה המטריאליסטית המודרנית, הייתה תקופה בה התודעה האנושית הייתה כזאת שאדם ראה את חוויותיו הגופניות וגם את אלו של אבותיו כשלו. כשמישהו אמר: “חוויתי…”, הוא התייחס לא רק לאירועים ידועים באופן אישי אלא גם לאירועים שחוו אבות אבותיו. זו הייתה תודעה עמומה ומעורפלת בהשוואה לתודעה ערנית אנושית מודרנית, יותר כמו חלום חי. עם זאת, היא היתה הרבה יותר מקיפה, שכן היא כללה לא רק את חייו של האינדיבידואל, אלא גם את חייהם של אבות אבותיו. בן היה מרגיש כאחד עם אביו וסבו, כאילו הם חולקים את אותו “אני”. זו הייתה גם הסיבה שהוא לא נתן לעצמו שם אישי אלא כזה שכלל דורות עברו, כשהוא מציין בשם זהה את המשותף להם. כל אדם הרגיש בעוצמה שהוא פשוט חוליה בשורה ארוכה של דורות.

השאלה היא כיצד צורה זו של תודעה הפכה להיות לאחרת. זה קרה דרך אירוע המוכר היטב למחקר היסטורי רוחני. תגלו שכל אומה ברחבי העולם מתארת רגע משמעותי בהיסטוריה כאשר החל שלב חדש בתרבותה – הרגע בו המסורות הישנות מתחילות לאבד את השפעתן, והחוכמה העתיקה שזרמה לדורות דרך הדם מתחילה לדעוך, אם כי החוכמה עדיין מוצאת ביטוי במיתוסים ובסאגות.

בעבר השבט היה יחידה סגורה; חבריו התחתנו בינם לבין עצמם. אתם תמצאו שזה היה המצב בכל הגזעים והעמים. זה היה רגע משמעותי בתולדות האנושות, כאשר המנהג הזה חדל להתקיים – הרגע בו התרחש ערבוב של דם דרך העובדה שנישואים בתוך השבט הוחלפו בנישואים בין זרים. הנישואים בתוך השבט הבטיחו שאותו דם זרם בין חבריו לאורך הדורות; נישואים בין זרים אפשרו להכניס דם חדש לאנשים.

החוק השבטי נגד נישואי תערובת יופר במוקדם או במאוחר בקרב כל העמים. זה בישר על הולדת האינטלקט, שמשמעותו היא היכולת להבין את העולם החיצוני, להבין את הזר.

העובדה החשובה שכדאי לזכור היא כי בימי קדם התקיימה ראיה על-חושית עמומה שמתוכה עלו סאגות ואגדות, וכי תודעת הראיה העל-חושית התבססה על דם לא מעורבב, ואילו התודעה הערה שלנו תלויה בדם מעורבב. מפתיע ככל שנדמה, נישואים בין זרים הביאו למחשבות הגיוניות ואינטלקטואליות. זוהי עובדה שתאושר יותר ויותר על ידי מחקר חיצוני, שכבר החל בכיוון זה. עירבוב הדם מכבה את הראיה העל-חושית העתיקה ומאפשר לאנושות להגיע לשלב גבוה יותר של אבולוציה. כאשר אדם בימינו עובר אימונים אזוטריים וגורם להופעה חדשה של ראיה על-חושית, אותו אדם הופך אותה לתודעה גבוהה יותר, בעוד שהתודעה הערה של ימינו התפתחה מתוך עמימות הראיה העל-חושית העתיקה.

בזמננו העולם הסובב את האדם ושבו הוא פועל מתבטא בדם; כתוצאה מכך, עולם סובב זה יצר את הפנימי בהתאם לחיצוני. בימי קדם היו אלה יותר חיי הגוף הפנימיים של האדם שבאו לידי ביטוי בדם. האדם ירש, יחד עם הזיכרונות של חוויות אבותיו, גם את נטיותיהם הטובות או הרעות; ניתן לזהותם בדמו. קשר אבות זה נותק כאשר הדם התערבב על ידי נישואים חיצוניים. האדם החל לחיות את חייו האישיים; הוא למד לשלוט בנטיותיו המוסריות על פי חוויותיו שלו. לפיכך, כוח האבות שוכן בדם לא מעורבב וזה של חוויה אישית שוכן בדם מעורב.

מיתוסים ואגדות סיפרו על דברים אלה: “למי שיש כוח על הדם יש כוח עליך”. כוח האבות הקדומים על העם הגיע לסיומו כאשר הדם, כשהוא מעורבב עם דם זר, חדל להיות פתוח להשפעתם. זה היה טוב בכל הנסיבות.

כל כוח שירצה להכניע את האדם יצטרך להפעיל השפעה שתטביע את עצמה בדמו. לפיכך, אם כוח מרושע רוצה שליטה על אדם מסוים, עליו לזכות בשליטה על דמו. זו המשמעות העמוקה של הציטוט מפאוסט, והסיבה שמייצג הרוע אומר: “חתום בדם את שמך בחוזה; ברגע שברשותי שמך הכתוב בדמך, אתפוס אותך בדבר היחיד שיכול להחזיק את האדם. אז אוכל למשוך אותך לצד שלי.” מי שבבעלותו דמו של אדם אזי הוא מחזיק באותו אדם, ובבעלותו ה”אני” האנושי.

כששתי קבוצות של בני אדם מתעמתות זו עם זו, כפי שהיה נהוג בעבר בקולוניזציה, אזי רק אם יש תובנה אמיתית לחוקים האבולוציוניים, תהיה קיימת אפשרות לחזות האם ניתן להטמיע את התרבות הזרה. קחו את המקרה של עם שהוא מאוד מאוחד עם סביבתו, עם שלתוך דמו הסביבה הכניסה עצמה. לא יצליח שום ניסיון להרכיב עליו תרבות זרה. זה פשוט בלתי אפשרי. זו גם הסיבה לכך שבאזורים מסוימים התושבים המקוריים נכחדו כשאחרים התיישבו שם. יש לגשת לבעיות כאלה בתובנה ולהבין שלא ניתן לכפות שום דבר על עם. לא מועיל לדרוש מהדם יותר מכפי שהוא מסוגל לשאת.

המדע המודרני גילה לאחרונה כי אם דם של בעל חיים אחד מעורבב עם זה של אחר שאינו דומה לו, שני סוגי הדם מוכיחים עצמם כקטלניים זה לזה. זה משהו שידוע כבר זמן רב לידע רוחי. כמו שגורמים למוות אם מערבבים סוגי דם שאינם קשורים, כך גם הראיה הרוחית הישנה נהרגת באנושיות הפרימיטיבית כאשר יש ערבוב של דם מקווי מוצא שונים. חיינו האינטלקטואליים המודרניים הם לחלוטין תוצאה של ערבוב הדם. לאחר שנאמץ גישה זו ניתן יהיה ללמוד מה ההשפעה של ערבוב הדם על האנשים השונים במהלך ההיסטוריה.

לפיכך, כאשר מערבבים דם של בעלי חיים משלבים אבולוציוניים שונים התוצאה היא מוות, אך זה לא המקרה כאשר המינים קשורים זה לזה. האורגניזם האנושי שורד כאשר דרך הנישואים דם מעורבב בדם זר; כאן התוצאה היא הכחדה של סוג הראיה העל-חושית המקורית דמויית החיה, ולידה של תודעה חדשה בתהליך האבולוציה. במילים אחרות: קורה משהו אצל בני אדם, אך ברמה גבוהה יותר, הדומה למה שקורה בממלכת החיות שבה דם זר הורג דם זר. בממלכה האנושית דם זר הורג את הראיה העל-חושית העמומה המבוססת על דם של קרובי משפחה.

לפיכך זהו תהליך הרסני שהוליד את תודעת היום הערה של האדם המודרני. סוג החיים הרוחניים שנבעו מנישואים בתוך המשפחה נהרס במהלך ההתפתחות; בעוד הדבר שהרס אותו, כלומר נישואים בין זרים, הוליד את האינטלקט ואת התודעה הצלולה של ימינו.

מה שמסוגל לחיות בדם של אדם חי ב”אני” של אותו אדם. כשם שהעיקרון הגופני בא לידי ביטוי בגוף הפיזי, כך גם הגוף האתרי בא לידי ביטוי במערכת הנוזלים החיה, הגוף האסטרלי במערכת העצבים, וכך גם ה”אני” בא לידי ביטוי בדם. העיקרון הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי הם הדם “למעלה”; ה”אני” מהווה את המרכז; והגוף הפיזי, הנוזלים החיים ומערכת העצבים הם ה”למטה”. לפיכך, כל כוח שיחפוץ לשלוט בבני אדם צריך להשתלט על דמם.

אלה דברים שצריך לקחת בחשבון אם רוצים להשיג התקדמות בחיים המעשיים. לדוגמה, ניתן להשמיד את אופי הגזע של עם באמצעות קולוניזציה רק מכיוון שה”אני” בא לידי ביטוי בדם ונדרש מהדם יותר ממה שהוא יכול לסבול.

האדם באמת מחזיק ביופי ובאמת רק כאשר הם הופכים לחלק מדמו. מפיסטופלס רוצה כוח על ה”אני” של פאוסט; זו הסיבה שהוא אוחז את דמו של פאוסט. כך שאתם רואים שהציטוט, שהוא המוטיב המנחה של הרצאה זו, נבע מתוך ידע עמוק. דם הוא אכן נוזל מיוחד מאוד.

—————————————————————————————————————-

1. יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749) היה משורר, סופר ומחזאי גרמני. ↑
2. יעקב מינור (1912-1855) היה פרופסור לפילולוגיה. ↑
3. Ernst Haeckel 1834–1919 היה ביולוג גרמני שתמך בתורת האבולוציה של דרווין ותורת האונטוגניות שלו או ההתפתחות של אורגניזם אינדיבידואלי. ↑
4. Georg Christoph Lichtenberg 1744–1799 היה פיזיקאי וסופר סאטירי. ↑
5. אַגְנוֹסְטִיוּת, או אגנוסטיציזם, היא השקפה פילוסופית לפיה אין להניח או להסיק דבר לגבי דברים או גורמים שקיומם עדיין לא הוכח, כאשר הכוונה היא, שאין להניח שהם בכלל אינם קיימים או להיצמד לאמונה שהם אכן קיימים. ↑
6. Jean Paul Friedrich Richter 1825-1763, סופר גרמני. ↑
7. Georges Leopold Chretien Couvier 1832-1769 היה אנטומיסט השוואתי ומייסד הפליאונטולוגיה. ↑