ידע כמקור של ריפוי – 02

ידע כמקור של ריפוי

רודולף שטיינר

GA198

דורנאך, 21.3.1920

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

הרצאה מספר 2

מוטל עלי היום לקשור למה שאמרתי אתמול מספר היבטים מהידע שנצבר ממחקרים קודמים – שרוב חברינו כבר מכירים. אך אני רוצה שוב להפנות את תשומת לבכם לתוכן העיקרי של מה שנאמר אז, כלומר הידע, הסוג הפסיבי של הידע שמטופח בימינו הוא למעשה באופן יחסי מוצר בן ימינו. ידע שונה זה, שמוצג למשל כאשר מגדירים את הרפואה כמדע אחד בקרב רבים, פוּתח רק במהלך שלוש מאות או ארבע מאות השנים האחרונות; ואילו בתקופות קדומות מטרת כל הידע הייתה לרפא. הידע והאמצעים לריפוי האנושות היו, במובן הקדום, אותו הדבר.

כעת, מסימנים שונים בהרצאותיי אתם יודעים כי בשליש האחרון של המאה ה-19 התרחש אירוע בעל חשיבות רוחנית גדולה; במהלך שנות השבעים של אותה המאה, מאחורי הקלעים של ההיסטוריה העולמית, של ההיסטוריה העולמית החיצונית והפיזית, קרה משהו בעל משמעות רבה. יש לנו מספר שמות עבור זה, אך ניתן להשתמש באותה מידה גם בשמות אחרים – כינינו אותו ניצחון ישות המלאך-העליון מיכאל על כוחות רוחניים מנוגדים. אנו נראה זאת כאירוע המתרחש בעולם הרוח וקשור להיסטוריה של האנושות. בעולם הרוח מכינים אירועים כאלה. אפשר לומר שהאירוע היה בהכנה כבר בשנת 1842. הא הגיע לשיא מסוים בעולם הרוח בערך בשנת 1879, ומאז 1914 הופיע הצורך על האדמה עבור בני האדם לייסד יחסים הרמוניים עם אירוע רוחני זה. מה שקורה מאז 1914 הוא בעצם מאבק מצד האנושות צרת-האופקים נגד מה שצריך להתרחש על פי כוחות הרוח העוסקים בהדרכת האנושות. כך שאנו יכולים לומר: במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, התרחש מאחורי הקלעים של האבולוציה האנושית משהו משמעותי –בפני בני האדם הוצב האתגר להכניע את עצמם לרצון של אותן ישויות רוחיות. הדבר יכלול שינוי כיוון והבאת סוג חדש של ציוויליזציה, תפיסה חדשה של חיי חברה, חיי אמנות וכל חיי הרוח עלי אדמות. במהלך האבולוציה האנושית התרחשו שוב ושוב אירועים כאלה, שההיסטוריה החיצונית מתייחסת אליהם מעט מאוד. שכן ההיסטוריה החיצונית היא אכן המצאה. עם זאת, דברים מסוג זה בהחלט קרו – אחד מהם התרחש 300 שנה לפני הספירה, האחר באמצע האלף השלישי לפנה"ס, לפני לידתו של כריסטוס.

1914—————————— 1879 —————————— 1842

300 לפני כריסטוס

אמצע האלף השלישי

אולם באשר לאנושות היה הבדל גדול בין ההתנסות בשני האירועים הללו לבין המאה ה-19 והמאה ה-20. רובכם חוויתם לפחות באופן חלקי את אירועי המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ואתם יודעים כי ניתנה מעט תשומת לב לאיך למעשה אמור לחול שינוי בחיי הרוח.

האנושות תאלץ להבין את הנחיצות לכך דרך קשיים. לא יהיה סוף למצוקה עד שמספיק בני אדם יבינו את הצורך הזה – אפילו בארגון העניינים הציבוריים. אנו אכן יכולים לשאול מדוע לא ניתנה לכך כל תשומת לב והאם זה גם היה במקרה של אותן התנסויות אחרות באלף השלישי ובמאה השלישית לפנה"ס. אך לא, זה היה שונה לגמרי אז. אם האנשים יכלו רק לפרש את ההיסטוריה של הנפש היוונית באופן נכון, אפילו את זו של הרומאים הגסים יותר, הם היו מבינים שבעצם גם היוונים וגם הרומאים היו מודעים לחלוטין לכך שמשהו הקורא לתשומת לב מתרחש בעולם הרוח. ואכן, בדיוק במקרה של האירוע שהתרחש 300 שנים לפני לידת כריסטוס, אנו בהחלט יכולים לראות את ההכנה ההדרגתית, כיצד היא הגיעה אז לשיא וחיה את עצמה. אנשי המאה השלישית והרביעית לפני לידת כריסטוס היו במפורש מודעים: משהו מתרחש בעולם הרוח שיש לו הד בעולם האדם. מה שתפסו כך ניתן לכנות כיום לידת הדמיון האנושי – יכולת האדם לאימגינציה.

אתה רואים, בני האדם, כפי שהם מורכבים כיום, מתייחסים לדרך שהם חושבים ולדרך שהם מרגישים כזהה לחשיבה ולרגש שתמיד היו. אבל זה לא כך. ואכן עם הזמן תפיסות החושים שלנו השתנו – כפי שהראיתי אתמול. מטבע הדברים, שלוש מאות או ארבע מאות שנים לפני לידת כריסטוס אמנות יצירתית כבר הייתה קיימת; אולם היא לא התהוותה מתוך מה שמכונה כיום דמיון, אלא מתוך דמיון שהיה ראיה רוחית. אלו שהיו אז אמנים יכלו לתפוס כיצד הרוחני חושף את עצמו, והם פשוט העתיקו את מה שנחשף כך. הראיה הרוחית התורשתית הישנה, האימגינציה הישנה, הייתה טבועה באמן. הפנטזיה אשר צמחה אז והתפתחה עד שהגיעה לשיאה ביצירותיהם של לאונרדו דה וינצי, רפאל ומיכלאנג'לו, החלה להתנוון – פנטזיה זו לא יצרה מתוך זה שהרוח הופיעה באימגינציות, אלא כאילו הוזמן משהו מתוך האדם, נוצר מתוכו. את המתנה של פנטזיה זו ייחסו אנשים באותה תקופה לריב בין הישויות האלוהיות השולטות עליהם, על פי פקודותיהם הם ביצעו את מעשיהם הארציים.

באמצע מילניום שלישי זה, כ-2,500 שנה לפני לידתו של כריסטוס, אנשים תופסים כמשהו בעל משמעות גדולה עוד יותר כיצד כל ישותם הייתה מעורבת באירועים אשר, מתוך עולם הרוח, השפיעו על האירועים הפיזיים. בערך באותה תקופה, עדיין באלף השלישי לפני הספירה, זה היה נחשב טיפשי מאוד לדבר על העלייה לרגל הארצית של האדם מבלי להתייחס לישויות הרוחניות סביבו. זה היה ברור לכל אחד, כי אז ידעו שהאדמה מאוכלסת על ידי ישויות פיזיות ורוחניות.

חיי הנפש השכיחים במהלך המאה ה-19 הם בהחלט שונים מאלה של ימים עברו. בני אדם תפסו את האירועים החילוניים הרגילים עלי אדמות, אך לא את מה שמונח מאחוריהם, את המשמעות של מאבק רוחני. כיצד קרה שזה לא נתפס? זו הייתה תוצאה של האופי המיוחד של תקופתנו הנוכחית, תקופה שהחלה באמצע המאה ה-15 ומכונה על ידינו התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. בתקופה הנוכחית הכוח הבולט והמשמעותי ביותר שהאדם יכול להיעזר בו הוא האינטלקט, ומאז המאה ה-15 אנשים הגיעו לרמה גבוהה מאוד כישויות אינטליגנטיות. היום הם עדיין מתגאים בכך. עם זאת, אין לחשוב כי בתקופות קודמות לא היה שום סוג של אינטליגנציה – זה היה סוג אחר, זה נכון, אך הוא עלה אז כתפיסה מסוימת. אינטליגנציה זו ניחנה גם בתוכן רוחני. לעומת זאת, לנו יש אינטליגנציה נטולת תוכן רוחני, אינטליגנציה רשמית; כי כשלעצמם המושגים והרעיונות שלנו ריקים – הם רק משקפים משהו. כל הבנתנו היא רק מסה של דימויים משתקפים. אכן הטבע של אינטליגנציה זו, אשר פותחה במיוחד מאז אמצע המאה ה-15, הוא פשוט מנגנון משקף. מה שרק משתקף אינו פועל בתוך האדם ככוח; הוא פשוט פסיבי. זה אופייני לאינטלקט הזה – שאנחנו כל כך גאים בו – להיות פסיבי; אנחנו פשוט נותנים לו לפעול עלינו, נכנעים לו. מעט מאוד כוח רצון מתפתח כאן. התכונה הבולטת ביותר בקרב בני אדם כיום היא שנאתם לאינטלקט פעיל. לנוכח מצב בו נדרשת מהם חשיבה – ובכן, הם מוצאים זאת מאוד משעמם. היכן שיש שאלה של חשיבה אמיתית יש נפילה כללית לשינה – בכל אופן לנפש. מצד שני, עם סרט, בקולנוע, כשאין צורך לחשוב והחשיבה יכולה ללכת לישון, כשכל מה שצריך לעשות זה להביט בפסיביות ולהתמסר למה שמסתחרר, כך שהמחשבות רצות מעצמן, שם יש סיפוק כללי. זוהי הבנה פסיבית אליה התרגלו בני האדם, הבנה נטולת כוח. ומה זה למעשה? אנו מבינים את טיבו כשמסתכלים לאחור על ההבחנה שנעשתה בידע האנושי בבתי הספר העתיקים של המיסטריות. היו שלוש קטגוריות: ראשית, הידע שהגיע מחייהם הפיזיים של בני האדם, הנובע מהניסיון הפיזי המשותף שלהם בעולם. אולי נוכל לומר: ראשית, ידע פיזי; שנית, ידע אינטלקטואלי שפותח על ידי האדם עצמו, בעיקר במתמטיקה, למעשה ידע בו האדם טובל את עצמו – ידע אינטלקטואלי; ושלישית, ידע רוחני המגיע מהרוח ולא מהפיזי. כיום, מתוך שלושת אלו זהו הידע האינטלקטואלי שטופח במיוחד וזוכה ליחס מועדף. זה הפך לאידיאלי למדי לגשת לחיי הרוח עם הגישה הפסיבית והאדישה שנוהגים בה בדרך כלל כלפי המתמטיקה. קשה להודות בכך, אך זה נכון שהאנשים המלומדים כיום, למשל הפרופסורים שלנו באוניברסיטה, בעוזבם את חדרי-ההרצאות אוהבים לפנות ברגע שאפשרי למשהו שאינו קשור לנושא המסוים שלהם. זה מעיד על יחס מופשט לידע שנעשה מאוד עמוק.

כשהרציתי בציריך לפני מספר ימים, פועל פרץ לשיחה. כאשר הזכרנו שבית הספר וולדורף ולוח הזמנים שהצבנו הוא במקום מה שבאופן הרגיל הורס את הנפש, הוא אמר: "לוח הזמנים שלך נותן זמן רב מדי לנושא אחד; צריך להיות יותר שינוי. שכן כשילדים ממשיכים עם נושא משמונה עד תשע, אם עליהם לא להשתעמם, צריך להיות משהו אחר בין תשע לעשר." באופן טבעי לא יכולתי להשיב: "זה לא עניינו של בית הספר וולדורף להתמודד עם שעמום אלא לדאוג שהעניין של הילדים יישמר חי – וזה הדאגה של הפדגוגיה והחינוך של בית הספר." כך הרעיון שחיים רוחניים הם משעממים, נטוע עמוק מאוד באנשים וכנושא הם הופכים למייגעים די בקלות. זה לגמרי בגלל שחיינו האינטלקטואליים, המורכבים כפי שהם רק מתמונות, מתמונות משתקפות, אינם יכולים לספק חומר לחיינו הרוחניים. וחיי רוח נטולי חומר נמצאים במצב של בידוד – מנותקים לא רק מעולם הרוח, אלא גם מהפיזי. למעשה בעידן בו אנו חיים ידוע מעט מאוד על העולם הפיזי או זה של הרוח. כל מה שאדם יודע עליו הוא דמיונותיו שלו. כתוצאה מכך שהאינטלקטואליות היא רק הרבה תמונות משתקפות, נשללה מאיש המאה ה-19 כל ידיעה על המתרחש רוחנית מאחורי הקלעים של ההיסטוריה העולמית. לא היה לו חלק בהתנסות באותו שינוי גדול ורב-משמעות, שהתחולל בעולם הרוח מאחורי ההיסטוריה העולמית החיצונית, במחצית השנייה של המאה ה-19. באמצעות מאמצים עצמאיים היה עליו ללמוד כיצד על העולם הפיזי להיות מובל על ידי עולם הרוח. שיעור זה נכפה עליו, שכן אם הוא לא נלמד, יגבר הקושי וכל הציוויליזציה הנוכחית תרד לברבריות. כדי להימנע מכך, אנשים נדרשים להיות מודעים פנימית שעליהם לחוות משהו באותו אופן שנחוותה לידת הפנטזיה 300 שנים לפני לידתו של כריסטוס. בימינו עלינו לחוות את לידת האינטליגנציה הפעילה – כשבאותו זמן יתעורר כוח האימגינציה הפעיל. בזמן ההוא יתאפשר לתת צורה אימגינטיבית למה שנוצר בהתאם לצורה חיצונית; כעת, על האנשים לפנות אל היצירה הפנימית והמאורגנת של רעיונות, שדרכם כל אחד עושה לעצמו תמונה של ישותו שלו – ומציב אותה לפניו כמטרה. על בני אדם לרכוש ידע עצמי במובנו הרחב ביותר, לא רק על ידי הרהורים על מה שהיה להם לארוחת הערב, אלא על ידיעה עצמית שמפעילה את כל ישותם. זה סוג הידע העצמי הנדרש להתפתחותם של אותם אנשים שתפקידם הנוכחי הוא להביא לעולם אינטליגנציה פעילה.

כעת יתרחש שבני אדם בהיזכרות רגילה, בזיכרונם הרגיל, יגלו משהו מאוד מוזר. מכיוון שאנשים היום הפכו במידת מה לחסרי-רגישות ואינם מבחינים במה שכבר נמצא בנפשם, ובמבט לאחור על חייהם הם תופסים עדיין רק זיכרונות מחוויותיהם הרגילות. אבל זו לא התמונה כולה; למעשה חל שינוי מסוים ויותר ויותר אנשים נפגשים עם אלו שיש להם חוויה חדשה. כאשר אנשים אלה מסתכלים עשר שנים או עשרים שנים אחורה הם לא מגיעים רק למה שחוו, אלא מתוך כך, כמו ישות עצמאית, עולה משהו שהם לא חוו. פסיכו-אנליזה, בטיפשותה, בוחנת את מה שכך מסתתר בנפש, בוחנת זאת מבלי להבין את אופייה של תקופתנו הנוכחית. את מה שהפסיכו-אנליסטים המטופשים האלה לא מצליחים למצוא, על מדע הרוח להציע, שכאשר אנו מסתכלים אחורה – נגיד משנתנו ה-45 – ורואים את חוויותינו עולות כמו זרם (ראה תרשים), בְתוֹכַן אין רק את התנסויות העבר שלנו; פעם זה היה כך וגם היום זה כל מה שמקבל רוב הדור הבלתי-רגיש שלנו. אך כל מי שרגיש לדברים כאלה יבין כי בסקירה לאחור של חייו אין האדם רואה רק את האירועים הרגילים אלא משהו (אדום בתרשים) שלא חווה, ונובע מחוויות העבר של נפשו באופן כמעט דמוני. וזה יגבר בעוצמתו. אם אנשים לא ילמדו להתבונן בדברים כאלה הם יאבדו את הכוח להבין אותם.

Diagram 2

בכך טמונה הסכנה להתפתחות העתידית, ואין טעם להשלות את עצמנו, כי זה באמת כך. בין החוויות שחווה אדם יופיע משהו חדש שיובן רק על ידי אינטליגנציה פעילה. זה חשוב במיוחד. כמו שבאדם האינדיבידואלי מתעורר משהו חדש לאחר התחלפות השיניים, ואז שוב בבגרות המינית וכן הלאה, לאחר תקופה מסוימת אותו סוג של מטמורפוזה מתרחש באנושות כולה. ניתן לתאר את השינוי הנוכחי בדרך הבאה: אם אנו מסתכלים מדי פעם לאחור על חיינו (וניתן לעשות זאת גם בסקירה לאחור של מהלך היום) אנו לא רק זוכרים את החוויות הברורות ביותר, אלא שמתוך אלה מתפרצות צורות דמוניות. הן כמעט גורמות לנו לומר: היו לי חוויות מסוימות שמתוכן עולים חלומות בהקיץ. זה יהיה נורמלי למדי, אבל עלינו להיות בחיים עבור זה. זה יקרא לפעילות פנימית רבה יותר מצד בני האדם והתגברות על אותה גישה פסיבית המקדמת ייאוש לנוכח הדרישות הגדולות של התקופה. יש להתגבר על פסיביות זו. הישנוניות של אנשים, חוסר יכולתם לעורר את עצמם ולקחת דברים בצורה מכובדת וברצינות, בהחלט מפחידים. כבר דיברתי כאן כיצד בימינו אנשים רבים אינם יכולים אפילו לכעוס. מי שאינו מסוגל לכעוס על מה שרע, אינו מסוגל להתלהב ממה שטוב. אולם כאשר אינטליגנציה פעילה תשתלט על בני אדם יחול שינוי. אנו באמת יכולים לומר שהם עדיין חוששים מהגילוי שיגלו אז. שכן עם בוא האינטליגנציה הפעילה הם יכירו באינטלקטואליות היקרה שלהם במה שהיא באמת – יכירו באופי האמיתי של הדימויים המתעוררים הללו. ניתן להבין זאת רק אם נזכור משהו שהזכרתי כאן לעיתים קרובות – שנוכל להרגיש, לרצות ולחיות; אבל רק להיות בחיים לא מאפשר לנו לחשוב. זאת אין אנו יכולים לעשות. אנו מסוגלים לחשוב רק על ידי נשיאה באורח קבע בתוכנו את עיקרון המוות.

Diagram 3

הסוד הגדול הזה לגבי האנושות טמון בזרימה הבלתי פוסקת מהחושים – הבה ניקח את העין כמייצגת אותם (ראה תרשים). דרך מה שאנחנו מכירים כעצבים, החושים נושאים לאדם משהו הרסני. דרך סיבי העצבים בני אדם התמלאו דרך חושיהם בחומר מתפורר. כשאתם רואים, כשאתם שומעים, גם כשאתם מודעים לחום, מתרחש משהו כמו התפוררות של חומר כלשהו בדרכו פנימה מהחושים. את החומר המתפורר הזה צריך לתפוס על ידי מה שזורם מתוך אדם; עליו להישרף. חשיבתנו מחייבת מאבק מתמשך נגד כוחות המוות אשר בנו. ואכן, מכיוון שהוא מודע לחשיבתו רק בכושר ההשתקפות שלה, אין האדם מבין שלמעשה הוא חי רק במה שלא קשור לראשו, ראשו הוא למעשה איבר הנמצא תמיד בעיצומו של מוות. עלינו להיות בסכנת מוות מתמדת אם מתרחש רק מה שמתרחש בראשנו. גסיסה קבועה זו מרוסנת על ידי הראש המאוחד עם שאר האורגניזם, ממנו הוא שואב את חיוניותו. כאשר האדם יחזיק בעצמו אינטליגנציה פעילה כפי שהיה בדמיון הפעיל בימי היוונים והרומאים – הואיל והדמיון של הראיה הרוחית התורשתית היה פנטזיה פסיבית – בעזרת האינטליגנציה הפעילה הזו הוא יוכל לתפוס כיצד חלק מישותו תמיד גוסס. וזה יהיה חשוב. כי רק היום עלינו להתקדם למצב תודעה המאפשר לנו לתפוס את הגסיסה הקבועה הזו, ולכן האנושות בתקופות עבר, אפילו עד לתקופת היוונים, תפסה את מה שחי בעיקרון החיוניות, ברצון ובחילוף החומרים המשויך אליו. מה שנלחם נגד עיקרון המוות, מה שבאדם השבית ללא הרף את עיקרון המוות הזה, חי שם כך שהאנשים של פעם היו עדיפים על אלה שהלכו בעקבותיהם. הם קיבלו את החיוניות עם הראיה הרוחית האינסטינקטיבית שלהם, קיבלו את החיים עם העיקרון של הריפוי הקשור אליהם. ואכן, אנו לא מתים מכיוון שלראשנו יש רצון למות, אלא מכיוון שראשנו הוא איבר החשיבה, אנו נושאים בתוכנו באופן קבוע את זרעי המחלות. לפיכך יש צורך לשלם את מחיר חשיבתנו על ידי התנגדות לראש, עם נטייתו למחלות, על ידי כוחות הריפוי השוכנים בשאר האורגניזם שלנו. כיום עדיין שמים לב מעט לכך, אך צורות של מחלות מתחילות להופיע – כידוע, הן משתנות – שבהן ניתן יהיה להבחין בתהליך המתמיד של המוות שמקורו בראש מהרבה מהמחלות הנוכחיות שלנו. אז נמצא כי במציאות כל תהליך הריפוי בבני אדם הוא לנטרל את ההשפעות המזיקות של חיינו האינטלקטואליים. בעוד שאנשים של פעם יכלו לטעון שהריפוי נמצא במדע שלהם, בידע שלהם, בעתיד יהיה צריך להודות שמה שאנחנו עושים עכשיו מהאינטלקט שלנו, למה שהופך אינטלקט זה, שהיום אנחנו כל כך גאים בו, אם הוא לבדו יישמר תקף, אזי נראה בעתיד את הנפילה ההדרגתית של האנושות לניוון מוחלט. כדי למנוע זאת, המדע יצטרך להיות מסוגל לשאת בתוכו את כוחות הריפוי. ציינתי זאת אתמול מנקודת מבט אחרת; היום אני עושה זאת יותר מנקודת המבט של הדרך בה האדם מורכב. עלינו להכיר מחדש כי יש צורך במדע רוח כמוביל תהליך ריפוי חדש. כי אם תהיה התפתחות נוספת של האינטלקט שהאדם המודרני כל כך גאה בו, האינטלקט שחי רק בתמונות, אז בגלל השלטון שלו כל האנשים יהפכו לחולים במחלות שונות. יש לנקוט באמצעים כדי למנוע דבר כזה. אני יכול לדמיין כמה אנשים שיענו לי: "אבל אם נמנע מפיקחות אינטלקטואלית זו, אם נפטר מהאינטלקט", – ויש אכן כאלה שרוצים לראות את האינטלקט נותר לא מפותח – "אז לא יהיה צורך לתקן את הנזק שהוא גורם." אך להתקדמות האמיתית של האנושות אין דבר במשותף עם עיקרון ישועי זה; השאלה של האבולוציה האנושית היא כזו שאלמנט הריפוי המתפתח מתוך כוחות הנפש של האדם יכול להשפיע על האינטלקט – אחרת אינטלקט זה יקבל מגמה של ניוון ויגרום לנפילת האנושות. (ראה תרשים)

1914—————————— 1879 —————————— 1842

300 לפני כריסטוס

אמצע האלף השלישי

כאמצעי נגד לכך חייב להיות יעיל מה שעולה מהידע של מדע הרוח ויכול לעכב לצמיתות את כוחות הניוון באינטלקט החד-צדדי.

כאן אנו מגיעים לנקודה שבה שוב עלי להפנות את תשומת ליבכם לעניין מיוחד ביותר. בוודאי תבינו שבמהלך המאה ה-19, כאשר התרחש כל מה שאני מספר לכם עליו היום – והצבעתי על כך לעיתים קרובות בעבר – המטריאליזם האינטלקטואלי קיבל יחס גדול. האנשים המובילים – עלי רק להזכיר לכם את מולשוט,[1] ווגט, גיפפורד [Moleschott, Vogt, Gifford] – למשל, אשר שמרו על החלוקה: כל חשיבה מורכבת מחילוף חומרים המתרחש במוח. הם דיברו על תהליך זרחני במוח ואמרו שבלי זרחן במוח לא תהיה חשיבה. על פי זה החשיבה היא רק תוצר לוואי של תהליך עיכול מסוים במוח. ולגבי האנשים שאומרים זאת לא ניתן לכתוב שהם המטופשים בקרב בני דורם. אנו יכולים לחשוב כיצד אנו אוהבים את התיאוריה של המטריאליסטים הללו, אך באותה מידה אנו יכולים לעשות משהו אחר: כלומר למדוד את יכולתם על פי הזמן של בני דורם ולשאול: האם האנשים כאלה כמו מולשוט וגיפפורד היו החכמים או אלה שהתנגדו להם מתוך דעות קדומות ישנות וללא מדע הרוח? האם הקל[2] היה החכם ביותר או מתנגדיו? שאלה זו עשויה להישאל גם היום. וכאשר זה לא נענה בהתאמה לדעה אישית, אלא ביחס ליכולת רוחנית, באופן טבעי לא ניתן לומר שמתנגדיו של הקל היו חכמים ממנו וגם לא שהמתנגדים של מולשוט וגיפפורד היו יותר חכמים מהם. המטריאליסטים היו אנשים חכמים מאוד, ומה שהם אמרו בהחלט לא היה חסר משמעות. אם כן, כיצד כל זה התרחש? מה קיים מאחורי זה? אכן עלינו למצוא את התשובה.

אין ספק שבאותה תקופה היו מתנגדים למטריאליזם בעלי כוונות טובות, למשל מוריז קארייר[3] אותו הזכרתי לא פעם. הוא אמר: אם כל מה שהאדם חושב וחווה הוא רק מומצא על ידי המוח, מה שמציע צד אחד הוא רק תמצית אחת ממה שאומר הצד שכנגד. מבחינת האמת, אין הבדל בין ההצהרה של מולשוט או גיפפורד לבין מה שמצהיר האפיפיור. אין הבדל מכיוון שבשני המקרים מדובר במרקחת של המוח האנושי. אין שום דרך להבחין בין האמיתי לשקרי. ועדיין המטריאליסטים נלחמים על מה שנראה להם כאמת. אין להצדיקם בעשייה זו, אך הם פִקחים – מסוגלים לתפיסה מהירה מסוימת של הרוח. אם כן, מה מדובר כאן? אתם מבינים, המטריאליסטים האלה נאלצו להתעורר בעידן שבו חשיבה מורכבת רק מדימויים, וחיה רק בדימויים. אבל דימויים אינם שם ללא משהו שישקף אותם – ובמקרה שלנו זה הוא המוח. אכן, כאשר מדובר בחשיבה הרגילה – החשיבה שגדלה לגבהים כאלה במאה ה-19 – למטריאליסטים יש זכות מצידם לומר: זוהי עובדה. אולם הם כבר לא צודקים אם הם רוצים לשמור על כך שהחשיבה המתעלה על זו של האינטלקט אינה אלא גם דימוי התלוי בגוף, כי זה לא כך. מה שמתעלה מעל האינטלקט ניתן לרכוש רק במהלך התפתחות האנושות: רק על ידי היותה חופשית ממה שקשור לגוף. יש להסביר את החשיבה שהגיעה לידי ביטוי במאה ה-19 באופן מטריאליסטי. למרות שהיא מורכבת מדימויים, היא תלויה לחלוטין בכלי המוח, והדבר המדהים הוא שלרוב, לנוכח חיי הרוח במאה ה-19, המטריאליזם למעשה מוצדק. חיי רוח אלה קשורים לגוף ולחומר. דווקא חיי הרוח האלה חייבים להתעלות מעל. על האדם להתעלות מעליהם וללמוד פעם נוספת למזוג חומר רוחני לדימויים. זה יכול להיעשות לא רק על ידי הפיכה לרואה רוחי – כפי שאני מדגיש כל הזמן שאין צורך שכולם יהיו כאלה: כי חומר רוחני יכול לזרום לחשיבה של אדם כשהוא משקף את מה שמישהו אחר כבר חקר באופן רוחי," אין לקבל זאת בצורה עיוורת; ברגע שזה שם, ניתן לשפוט את זה. היגיון פשוט יספיק להבנת מה שנחקר באמצעות מדע הרוח. הכחשת הדבר משמעה כי לא נותנים מקום לשכל הישר; וכל מי שמכחיש זאת חושב: שכל ישר – אנשים מתורבתים מפתחים הרבה מזה כבר זמן רב. ואכן אנשים מתורבתים אלה מפתחים שיקול דעת "מאוד בטוח". ואם שיקול דעת זה מופרך על ידי העובדות הם אינם מבחינים בכך. עניינים שכאלה שבאופן סימפטומטי מעידים כאלף עדים– נשכחים.

אתן לכם רק דוגמה קטנה ונחמדה. בשנת 1866, בזמן הניצחון הפרוסי על אוסטריה, נאמר שזו הוכחה לעליונותם של בתי הספר הפרוסים. זה חיזק את האמרה: [נאמרה לראשונה בשנת 1866 על ידי אוסקר פשל[4] – פרופסור באוניברסיטת לייפציג.] "אלו היו מורי בית הספר הפרוסי שזכו בניצחון 1866." על זה חזרו כל הזמן, ומעניין יהיה לספור את הפעמים, בין השנים 1914-1870, בהם נאמרו על ידי המוסמכים והלא מוסמכים – בעיקר הלא מוסמכים: "הניצחון הפרוסי ניתן על ידי מורי בית הספר." לאור האירועים הנוכחיים אני מתאר לעצמי שאנשים היום כבר לא יהיו כל כך מוכנים לדבר במקום כלשהו בצורה כזאת ולהתעקש על האמת של טענה זו. אבל בעידן האינטלקטואלי הזה, כשאנשים כל כך פקחים, הם לא מוכנים להבחין בסתירות שיש בחיים. עובדות תופסות חלק קטן מאוד בחיים האינטלקטואליים, אך עליהן לעשות זאת אם על האינטלקט להיות חדור עם תוכן רוחני חדש. ואז, אכן, יבוא לידי ביטוי תהליך משתק, תהליך ניוון, שיופיע בבני האדם שעליו עליהם להתגבר על ידי ידע רוחני חדש. בעבר יכלו בני אדם לומר שהם חשו, חוו, משהו בעל אופי מרפא בידע העולה מהגוף הפיזי. בעתיד הם יצטרכו ללמוד לראות בהתפתחות האינטלקט את הגורם למחלה, ולחפש ברוח את הריפוי. אכן יש למצוא את מקור הריפוי שוב במדע. אולם צורך זה יתעורר מכיוון הפוך, כאשר רואים כיצד חיים חיצוניים, גם כשהם בקיאים בידע, גורמים למחלה בבני האדם ויש לנטרל אותם על ידי עיקרון הריפוי.

עניינים כמו אלה מעניקים לנו תובנות למהלך ההתפתחות האנושית – בה במידה שזוהי מציאות. כיום ההיסטוריה אינה נותנת לנו תמונה אמיתית של האבולוציה האנושית אלא רק הפשטות חסרות ערך. האדם בימינו לקוי בתחושת המציאות, באמת יש לו מעט מאוד. במהלך המאה ה-19, אנשים במרכז-אירופה נהיו מיומנים מאוד בחלוקה של מה שבאופיו הרוחני כבר היה שם. אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לכך היא המקרה של הרמן גרים,[5] שנחשב מאוד כמי שכותב על יצירותיו של גתה – כמו טאסו או איפיגניה [Tasso or Iphigenie]. עם זאת, הוא לא היה מסוגל לתאר את גתה האיש. למרות שכתב עליו ביוגרפיה, גתה נראה בו כצל בלבד. כוח רוחני לא היה שם במאה ה-19. אנשים חיו בדימויים; ולדימויים אין כוח לאכוף את המציאות הנחוצה כל כך לעתיד. עלינו להבין לא רק את מה שבני האדם יוצרים, אלא מעל לכל את בני האדם עצמם, ובאמצעותם את הטבע, במובן כולל יותר מאשר עד כה. אני מאמין שאפשר שדברים כאלה יפעלו בכל הרצינות על הלב והנפש האנושיים. סביר להניח שיחלוף זמן מה עד שמספר מספיק של אנשים ירשו לעצמם להיות פטורים מידע שאינו חדור על ידי הרוח, כדי שהאנושות תתגבר על מחלות. לפחות על אלו המתקרבים להבנת האנתרופוסופיה לקבל ידע זה.

יש להכיר דבר אחד – שרבים מאלה שקיבלו את האנתרופוסופיה הגיעו לתנועה שלנו מתוך מה שאני יכול לקרוא לו נטיות אגואיסטיות עדינות, משאיפה למשהו שיביא נוחות והקלה לנפשם. הם רוצים את הסיפוק של השגת ידע מסוים אודות עולם הרוח. אבל זה לא מספיק. זה לא עניין של התענגות וסיפוק אישי והשתתפות בפעילות רוחית. מה שאנשים צריכים זה להתערב באופן פעיל במאמצי ההתקפה של העולם החומרי באמצעות הרוח, דרך הרוח, כדי להשיג שליטה על העולם החומרי. לא יהיה קץ לכל הסבל שהגיע לאנושות עד שאנשים יבינו זאת, והבנה זאת תאפשר להם להשפיע על רצונם.

מישהו יראה בשמחה רבה – לפחות בקרב אנתרופוסופים – השפעה של תובנה מסוג זה, רצון מסוג זה. בהחלט ניתן לשאול: מה יכול קומץ בני אדם בלבד לעשות נגד עיוורון העולם כולו? אבל זה לא נכון. אין שום הצדקה לדבֵּר באופן כזה. כי באמירה זו לא חושבים שמה שמעסיק אותנו כאן הוא קודם כל לחזק את כוח הרצון – ואז נוכל להמתין למה שיבוא. תנו לכל אחד בתחומו בחיים לעשות את מה שטמון בו; לאחר מכן הוא ימתין למה שנעשה על ידי אחרים. אך לפחות תנו לו לעשות זאת – עשו זאת מעל לכל כדי שאנשים רבים ככל האפשר יתרגשו מהצורך הדחוף בהתחדשות רוחנית ברחבי העולם.

רק אם אנו זהירים ונוקטים עמדה נחרצת במקום בו האנתרופוסופיה הציבה אותנו, אנו בעצמנו יכולים להתקדם או לשלוח את רצוננו לפעול היכן שנחוץ להבטחת התקדמות האנושות כולה.

————————————————————————————————————-

  1. Jacob Moleschott 1893-1822, היה פיזיולוג וסופר הולנדי. היה ידוע בדעותיו הפילוסופיות ביחס לחומרנות מדעית. היה חבר באקדמיה הגרמנית למדעים.
  2. אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל, 1919-1834, הידוע גם כפוֹן הקל, ובעיקר כארנסט הקל, היה ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא, פרופסור לזואולוגיה ולמורפולוגיה ואמן גרמני ידוע.
  3. Moriz Carriere 1895-1817, פילוסוף והיסטוריון גרמני.
  4. Oskar Peschel 1875-1826, היה גיאוגרף ואנתרופולוג גרמני.
  5. Herman Grimm 1901-1828, היה אקדמאי וסופר גרמני.

One comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *