טרנספורמציה של פנטזיה אלי אימיגנציה

טרנספורמציה של פנטזיה אלי אימיגנציה

http://southerncrossreview.org/47/alchemy.jpg

מאת דניס קלוצ'ק

דניס קולצ'ק הוא אלכימיסט אמיתי וחוקר. הוא מלמד בתוכנית לימודי התודעה ברודולף שטיינר קולג' בפייר אוקס, קליפורניה. הוא למד ציור ויש לו תואר M.P.A מאוניברסיטת טמפל. ספרו האחרון הוא she Seers handbook (יצא לאור עי ידי שטיינר בוק) ידוע כ'דוקטור למזג אוויר', מחקרי האקלים שלו תופסים מקום בולט ב- Urban Almanac anutne publication. אתם יכולים לבקר באתר מזג האוויר שלו ב- www.docweather.com

 

 

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

הרצאה זו ניתנה ב-2005 בכנס השנתי הכללי של החברה האנתרופוסופית באמריקה בפורטלנד, אורגון, באוקטובר 21-23. אפשר להשיג גירסה מוקלטת באתר של החברה (www.anthroposophy.org)

היו לי לבטים רבים כיצד לגשת לנושא זה כי אני חושב שזה נושא רציני, ועדיין לא רציתי להיות רציני מדי ביחס אליו. אך זהו נושא רציני. הסוגיה שאנו מכנים הבחנה אוקולטית היא תמיד הצעד קדימה שעושים בתי הספר של המיסטריות, וזהו תמיד זרע הפורענות של אותם בתי הספר. אותה מתנה של תפיסה המתפתחת בבית הספר נהיית לחוליה החלשה הגורמת לנפילתו. אם אתם קוראים את ההיסטוריה של המיסטריות תמצאו זאת שוב ושוב. הסימפטום המציין זאת הוא שהתורות של המורה נשברות לקבוצות של רסיסים. ביסודו של דבר זה מה שקורה, ואז מתרחשת מלחמה הרסנית בין הכיתות וצומחים פולחנים חדשים מתוך כל זה והתורה נעה הלאה.

הקושי באימון של המיסטריה שאינו באמת מוכר על ידי העולם הרגיל, זהו סוג של זרם מעמקים שנושא את האימפולס היצירתי שנועד להיות אימפולס הליבה לכמה מאות השנים הבאות.

זהו האתגר של המיסטריות. בעולם הרגיל הם אומרים שהמדע הרך של היום יהיה המדע הקשה של מחר. כך, המשימה האמיתית של אימון המיסטריות היא ליצור כללי טקס יצירתיים, שיטות יצירתיות של עבודה שיגשימו רעיונות שצריכים להתגשם בתרבות, אבל שהתרבות מיסודה אינה יכולה לקבל עדיין משום שהם צריכים שינוי כיוון בתבניתם שהיא קיצונית מדי עבור התרבות הכללית.

כך, בתי הספר של המיסטריות הם תמיד סוג של זרם תת-קרקעי בפעילות זו, מספקים סוג של שמרים שהתרבות הכללית תיקח ותערוך בחוקים עד שיהפכו לכללים נהוגים. בדיוק הדברים שעליהן נצלבים בתי הספר של המיסטריות נהיים לכללים השולטים במאות הבאות. זה בגלל סוג של טלטלה קדימה שמתרחשת בפעילות יוצרת, היוצרת תגובה חריפה אצל הפרושים אשר מחסלים את האיש ההולך צעד קדימה, ואז מאמצים את אשר הביא והופכים זאת לדוגמה. אם אתם קוראים אודות המיסטריות והאימון שבמיסטריות, זו הדרך שבה מתרחשים הדברים.

אני רוצה לשרטט בפניכם שני זרמים שונים שבהם זה מתרחש ואנסה לייחס אותם למאורעות שקרו בתנועה האנתרופוסופית היום שעניינם מצבים מסוימים של תודעה שאקרא להם 'המלך' 'והמלכה' כאידיאה אלכימית התופסים זה את מקומו של זה בביוגרפיה של בתי הספר של המיסטריות. (רודולף שטיינר קרא להם 'תודעת המלך' ו'תודעת הרועה'). 'תודעת הרועה', 'תודעת המלכה' היא תנועה לקראת איחוד מיסטי, מיסטיציזם, ו'תודעת המלך' היא תנועה לקראת הפיכה לדוגמה את מה שהיה פועלה יוצרת. וכך היום בעולם יש צמיחה כבירה של פונדמנטליזם. פונדמנטליזם הוא הצל של 'תודעת המלך'. לא חשוב מהו הפונדמנטליזם, מאחוריו יש סוג של כמיהה, וכמיהה זו אנו יכולים למעשה למצוא בפיזיולוגיה של האדם: מתנה גדולה ניתנה לבני האדם שאם חוו פעם חוויה חושית, חוויה חושית זו נלקחת מהם כך שאינם צריכים לחזור שנית על אותם דברים. זהו תפקידן של ההיררכיות לקיים זאת, בגופכם האתרי. אבל לפעמים חוויות חושיות מסוימות מובאות חזרה על ידינו, אנו קוראים לזה זיכרון. אבל בזיכרון עלינו לעשות מאמץ מסוים לבטל את ההתמוססות שההיררכיות מנסות לעשות. ההיררכיות מנסות להגן עלינו מפני מה שהפסיכולוג יקרא לו 'אידיאה פיקס' או 'רעיון מקובע'. בפונדמנטליזם באיזו דרגה שלא יהיה זה תמיד הלך הרוח שאנו מכנים 'הדילמה של היות שוב נולד'. כלומר: מרגע שאתה שוב נולד, אין צ'אנס להיוולד שוב. זה כמו: "אחד לכל לקוח, מצטערים". אם נולדת שוב, תבלה את שארית חייך בזיכרון כיצד היה זה כאשר נולדת שוב. אם אתם חושבים על זה, זה מאוד מדכא כי מה שזה אומר הוא : מכאן והלאה עד סוף ימיך אין אפשרות של חווית שיא בתחום הרוח. זוהי גסיסה נוראה של חוויה אלי זיכרון. כאשר זה קורה, החוויה הגוססת אלי זיכרון מאבדת משהו מההתלהבות של הרצון המנסה למצוא דרכו בבלתי ידוע כדי לגלות משהו, לחפש משהו, לבקש את הכריסטוס. אנו פוגשים את הכריסטוס, ובשארית הזמן כריסטוס הוא רק זיכרון. אם אתם מתבוננים בזה בלבכם, זה מאוד עצוב. וכך כדי להשיג סוג כל שהוא של אנרגיה עלי ליצור מועדון של אנשים שידעו פעם את כריסטוס, ואז, טוב, 'הי, מצטערים! אין לך תקווה כי אינך חלק מן הזיכרון שלנו.'

באיסלם, למשל, מנסים לזכור את הזעם שעוררה קשירת גופו של הנביא לגמל והתפיסה בכוח של מקומו במקום שהגמל עצר, מקום זה אמור להיות המרכז של דת חדשה ועליו מתרחשת עכשיו מלחמת אזרחים בעירק. זהו הנושא שעליו נלחמים עכשיו הסונים והשיעים.

ומי השתלט כאשר הגמל עצר? זיכרון של החוויה שנשא עימו הסבא של הסבא של הסבא של הסבא של הסבא של הסבא. משום שזה קרה בזיכרוני זו אינה החוויה שלי. אני צר זאת אלי דוגמה ואז אני מתחיל מלחמת אזרחים איתך משום שאתה הבחור בעל השקפה שונה על הגמל. אם אתם חושבים שאני ממציא את זה, תבדקו בבקשה.

זהו פונדמנטליזם. זהו זיכרון של חוויה והזיכרון נערך לתוך מבנה של אמונה המשקפת את החוויה של המייסד המקורי. כאנתרופוסופים אתם בוודאי יכולים לראות לאן אני חותר. מה שהחוויות האלה עושות הוא יצירת ערגה בנפש לחזור על החוויה של המייסד, השראה לקראת מפגש עם הרוח ועדיין "האם נוכל להגיע לשם?" אינני יודע. "זה אפשרי?" טוב, רודולף שטיינר השאיר שבילים רבים ואמר: "אל תעשו זאת רק לזיכרי, עשו זאת ועשו זאת. לא רק מלך ומלכה אלכימיים זוכרים זאת. עשו זאת." זהו מדע, ובמדע יש יכולת שצריך להביאה לתוך העולם, אחת חדשה. היכולת לומר: "אני לא יודע אם אני באמת מבין את זה, אבל אני חושב שאני הולך לשנות ניסוי זה ולעשות את זה בעצמי, לראות אם זה חי בי. ואם אני יכול, אז אני תלמיד בבית הספר של המיסטריה. המורה שלי עזר לי להתקדם לקראת חיים טובים יותר". אם אני רק קורא את מה שהמורה אמר ולא חותר למעשה לחזור על כך או ליצור זאת מחדש בעצמי, אז אני נמצא במישור של הפונדמנטליסט כי אני מדבר דוגמה ולא מתוך החוויה שלי. אני יכול לספר לכם הרבה על אנשים צעירים, הם רגישים באופן קיצוני ליסוד זה. הם יודעים שהזמן קצר והם רוצים באימוני מיסטריה, הם אינם רוצים בעריכה של מה שכבר קיים. הם רוצים שילמדו אותם לגעת במה שחדש בחייהם באמצעות העבודה של רודולף שטיינר. יש הזדמנות מספקת לעשות זאת אם נוכל לבנות את המכונים שלנו כדי להרשות שזה יקרה.

זהו צד אחד. אנו יכולים לכנות זאת הצל של צד המלך או צד יהווה: אם אינכם עושים זאת בדרך שאמרתי לכם אתם מחוץ למועדון. רודולף שטיינר אמר פעמים רבות שזה השתנה. משהו השתנה ומה שהשתנה הוא שיש לנו עכשיו יכולת חדשה לקיים יחסים בין הזיכרון והחוויה. יש לנו אפשרות כאנשים מערביים ללכת בשביל שניתן על ידי רודולף שטיינר ולעשות את מה שכונה במיסטריות העתיקות מטנויה, לשנות את חשיבתנו.

השורש היסודי בעבודתו של רודולף שטיינר הוא שאתה חייב לשנות את חשיבתך. אם אתה משנה את חשיבתך, ולא רק סופג בפשטות דוגמה ועובדות רוחיות, אם אתה משנה למעשה את חשיבתך, החשיבה שלך תוביל אותך אל גורלך שלך, בהשתמשה ברודולף שטיינר כמדריך, כמובן. אבל עליך לחזור שוב על החוויה כך שתוכל להיות לך אמונה אותנטית ולא אמונה דוגמטית. באמונה דוגמטית נאמר לך להאמין משום שלעולם לא תוכל לחוות את היודע. באמונה אותנטית, אתה מאמין בה כי חווית אותה. רודולף שטיינר היה אלוף האמונה האותנטית. אתה צריך לחוות אנתרופוסופיה, לא רק לזכור אותה. כך, זהו צד אחד. כפי שאמרתי, הצעירים מקווים שדברים ישתנו ביחס לנושא זה. הצד השני הוא מיסטיציזם. מיסטיציזם הוא החוויה שהדימויים שעלו בתוכי באו אלי מן עולם הרוח, כך שאני, כרואה רוחי, יכול לחלוק אותם עם אחרים.

יש בעיה עם זה. רודולף שטיינר אמר זאת בדרך משעשעת. הוא אמר: "להילדגרד מבינגן היתה בטן יפה". הוא התכוון להבחנה שלו בין מה שכינה 'ראיה רוחית של בטן' ו'ראיה רוחית של ראש'. הרואים הרוחיים של הבטן פועלים כך שהם מלמדים עצמם (או שיש להם מתנות מן הטבע) לזכור את התמונות שעלו מאברי החיים שלהם ומאברי העיכול שלהם. רודולף שטיינר קרא להן 'אימגינציות'. בעולם העתיק, ראיה רוחית היתה מבוססת על היכולת של בני האדם לעקוב אחר הדימויים שעלו מתוך הקרביים שלהם, מן הכבד, הריאה, הכליה, הלב, המעיים, כיס המרה וכו'. האימיגנציות הללו מהוות את התפקידים הממשיים של האיברים שלנו. אם אנו יודעים זאת או לא. הצורה של איברי חיים אלה, המתח של האיבר, היכולת שלו להפריש או לא להפריש, מושפעים בהתמדה מן החוויות החושיות הבאות אליהם, זורמות אליהם כל הזמן. האיברים מגיבים להפרשות הבלוטות ולחוויות החושיות ומשחררים דימויים. אם אני צם, או מגייס עוצמה, או רוקד ושר עד אפיסת כוחות ונפילה, אני מסוגל לעקוב אחרי הדימויים המודגשים העולים מן האיבר כי האיבר ננעל בתוך תגובת החיים שלו. אני יכול ללמוד לקרוא את הדימויים העולים, עולים בתודעה, כמו צופן. אני יכול להדגיש איבר מסוים או להכות בליבי וללכת "יה לה לו, יה לה הו" במשך שעות, ולב זה מתחיל להיות מוקסם ולשחרר דימויים שאימנתי עצמי לזכור. אני קורא לזה חוויה רוחנית.

הרבה מן העולם העתיק השתמש בזה כדלת לפרקטיקה רוחית. זה להביא איבר לידי מצוקה באמצעות פרקטיקה סגפנית, במיוחד תנוחות של יוגה (asanas), אתה מניח את גופך במיקום מסוים עד שהבלוטה מפרישה. אם אתה נשאר שם במשך שעתיים, הבלוטה תפריש ותוכל לקרוא אותה. אכילת דברים מסוימים בלבד, בלי שתייה, לקשור עצמך לגוויה כדי לראות אותה נרקבת במשך חודשים עד שלבסוף אתה עובר מעבר לה ומבין שאין לך דבר עם גוויה שכזו. כל זה היה חלק מאימוני המיסטריה. הפרקטיקה האחרונה נקראה נֶדי נֶדי – וזה לא זה. תיקח את הדבר המגעיל ביותר שאתה יכול לראות וזה לא זה. המטרה של הנדי נדי היתה להראות לך את מה שכן זה. זה היה כל דבר שהוא שונה מה-'זה לא זה'. הדבר היחידי שהוא שונה מ'זה לא זה' הוא אתה. רודולף שטיינר קרא לזה חווית האני.

המיסטריות העתיקות הלכו על ישות-האני משום שהן ניסו לגרום להתגשמותה. אבל הן התבוננו כמו מבעד לזכוכית אפלה משום שהן ראו את ישות-האני באה לקראתן.

כעת ישות-האני לבשה בשר, ויש לנו את כל המורים אשר מלמדים "ישות-האני לבשה בשר. וכעת זוהי הדרך שבה עלינו לעבוד", ואנו עדיין אומרים "אתה היתה המדריך של הגמל ואני מן הצד השני ו…." אנו עדיין שם, גם אם העבודה של המיסטריות השתנתה באופן קיצוני.

כך יש לנו אנשים היום, אפילו בתנועה שלנו, אשר עדיין משתמשים בראיה רוחית מן הבטן כדי למצוא שהם היו אישיות חשובה בחיים קודמים. טוב, לרודולף שטיינר היתה הערה מאוד קולעת על כך. הוא אמר: "היה לי מזל גדול להכיר שנים עשר אנשים אשר היו מריה מגדלנה בחייהם האחרונים." הוא פעל בחברה התיאוסופית, ואני בטוח שהיו שם הרבה מריות מגדלנות, ואני בטוח שהם הרשו לד'ר הגדול לדעת זאת. ובכן זהו הצד השני, זהו מיסטיציזם. הקושי עם מיסטיציזם שהדימוי של הכבד שלך נראה מאוד מדויק לחוויה שלך, אבל הכבד שלך עשוי להיות מקולקל.

איך אנחנו יכולים לסמוך על זה? וגם עשויה להיות לכם אימגינציה של הריאה שהיא מאוד יפה, אבל זה יכול להיות בגלל שיש לכם מחלה. כיצד נדע זאת? טוב, אתם צריכים לקחת כמה אלמנטים מזרם המלך וליישם אותם למיסטיציזם, וכמה אלמנטים מן החוויה המיסטית וליישם אותם לבעיה של זרם המלך. כאשר אנו עושים זאת, אנו מקבלים אנתרופוסופיה כפרקטיקה מתווכת.

אני רוצה לשרטט בפניכם דרך אלכימית משהו להתבונן מהי למעשה פרקטיקה, ואנסה להכניס רעיון של הבחנה, כי לכל אורך הדרך, בשלב זה של העבודה, יכולת זו של הבחנה צריכה להיבנות על ידי כל אחד, או שלא תיבנה כלל. היא אינה נבנית בפשטות על ידי האזנה להרצאות של אנשים כמוני. היא יכולה להשתפר מכך, אבל היא צריכה להיבנות על ידי כל איש ואישה. ואז, אם אתם בונים אותה, אשר אתם מקשיבים עם איבר זה, מתרחשים דברים אחרים. אם אתם כבר עובדים למעשה על עצמכם עם פרקטיקה, זו אינה צריכה להיות אימא טרזה. זו יכולה להיות פרקטיקה מתונה מאוד – במשך הזמן פרקטיקה מתונה זו היא עצם הדבר שיתן לכם הבחנה אוקולטית.

אני רוצה לשרטט בקווים כלליים כמה מן הצעדים של מה שאנו מכנים פרקטיקה ולהציב אותם בהקשר של היחס שבין הרוזיקרוציאניזם והמניאכיזם באנתרופוסופיה וזה ישר ממחקרו של רודולף שטיינר. זהו מבט מעניין מאוד בשביל של העתיד כתלמיד בבית הספר של המיסטריה של רודולף שטיינר.

http://southerncrossreview.org/47/klocek1.jpg

כך יש מנדלה. (ראה ציור מעל) אלו מכם שהיו למטה בקליפורניה יאמרו: "או, שוב זה?" אבל המכשיר הלימודי שאני מעדיף כי לעולם אינו מכשיל אותי, זוהי מנדלה של היסודות.

היסודות הם באמת מצבים של תודעה. אם תנועו דרך יסוד-האדמה אל המיים אל האויר ואל האש אתם למעשה הולכים בשביל של התפתחות פנימית שהוא הבסיס למה שאנו יכולים לקרוא פרקטיקה אזוטרית מודרנית, או אפילו פרקטיקה אזוטרית פוסט-מודרנית.

כאן על האדמה יש לנו חירות. זה נשמע כמו פרדוקס, אבל כמעט כל יום אני אומר לסטודנטים שלי שאמת גבוהה אפשר לבטא רק כפרדוקס. אם זו אמת שאינה מדיפה ריח של פרדוקס, זה רק סוג של אמת מקומית. אמת נעלה חייבת להיות פרדוקסית כך שלא תינעלו בתוכה עם סוג של דוגמה. היא צריכה להיות פרדוקסית, וכך המבחן האמיתי כאן, או המשימה האמיתית, היא לבנות כלי ביטוי שיכול לשרוד בחיים עם פרדוקס. איך אנו עושים זאת? אילו צעדים נעשה?

אם אנו באים לאדמה, יש לנו חירות. טוב, זה נשמע כמו פרדוקס משום שאם החיים שלכם הם כמו שלי אני איני מרגיש שום חופש כאן על האדמה. אני חופשי רק כאשר אני הולך לתוך עולם הרוח. אבל אם אני באמת קורא את הפילוסופיה של החירות, חירות היא היכולת של בני האדם לתקן עצמם כאשר הם מוצאים שעשו שגיאה. מטנומיה – שנה את חשיבתך!

אתם חופשיים לקשור כל מחשבה עם כל מחשבה אחרת, ואם חיברתם מחשבה אחת עם אחרת ואז אתם חושבים אותה שוב ואתם מוצאים שאולי זו טעות, יש לכם חופש מוחלט לשנות זאת משום שאתם יכולים לקשור כל מחשבה אחרת לכל מחשבה אחרת. זוהי חירות.

והמקום היחידי שאנו יכולים לעשות זאת הוא כאן על האדמה, כי כאן לע האדמה הנטייה של מחשבה אחת להתחבר למחשבה אחרת כמה מתפשטת ושלטת שאנו מועדים לחשוב שכל רצף שהוא של מחשבות שנחשוב הוא הנכון.

כדי לפתח את עצמנו רודולף שטיינר נתן לנו את הפילוסופיה של החירות האומרת שאתה צריך ללמוד כיצד לעקוב אחר מחשבותיך.

יש אמרה אלכימית עתיקה: "מסטר הוא זה המגביל את עצמו." אם אנו חותרים להיות מסטרים בשביל אזוטרי, אנו צריכים להיות מסוגלים להגביל את הדרך שבה המחשבות שלנו מתקשרות זו לזו בתקופה מסוימת של זמן כל יום כדי לייסד ריתמוס בדרך שבה חשיבתנו עוקבת אחר עצמה, או מגבילה את עצמה, או בודקת את עצמה. זוהי באמת התכלית של תרגילי הריכוז. דברים רבים שנתן רודולף שטיינר הם תרגילי ריכוז. המטרה שלהם היא שתוכלו לארגן כוחות מסוימים בחשיבתכם להתמקד במחשבה מסוימת לאורך זמן מסוים שנקבע על ידכם. וזהו הכוח הבסיסי ביותר בבתי הספר של המיסטריות. מבלי זה אין פרקטיקה אזוטרי.

כך, תחילת העבודה היא צורה מסוימת של ריכוז. הסטודנטים שלי אומרים לי כאשר הם עוזבים: "מה נעשה כשנצא החוצה מכאן ואתה לא תהיה כל הזמן לידינו, לומר לנו שנעשה תרגילים?" אני אומר: "תמצאו משהו שאתם מאוד מעוניינים בו ושאתם יכולים להוכיח שאתם טועים בו. אתם צריכים להיות מסוגלים למצוא נושא מאוד חשוב לכם באופן אישי, אבל שבו אתם יכולים להוכיח לעצמכם שיש לכם תפיסה מוטעית."

זה דבר בעל ערך כביר כמכשיר של פרקטיקה אזוטרית להוכיח לעצמך שאתה טועה, במיוחד לפני שמישהו אחר יוכיח שאתה טועה. כאשר תעשו זאת והם ינסו להוכיח שאתם טועים, אתם יכולים רק לומר: "הא, אני כבר עשיתי את זה. אתה לא צריך להוכיח שאני טועה! אני יודע שאני טועה, אבל לא אכפת לי!" תוכלו לומר משהו כזה.

כך, מיקמתי חופש על האדמה כי האתגר של האדמה הוא שתחיו עם כל הדברים האלה אבל אף אחד מהם איננו אתם. זה כמו חתול צ'שייר בעליזה בארץ הפלאות: מי אתה? אתה הוא זה האומר שהכל חפצים, והם נהיים חפצים כשאתה חושב שהם כאלה. זהו סוג של קסם הפוך שאנו עושים. עם הפעולה של ההיררכיות, אנו הופכים זאת לחפצים. אנו עושים זאת באמצעות חשיבה הקשורה לדרך שבה חפצים מגיבים כשאנו צרים להם צורה. זוהי חשיבה ההולכת בדרך שבה חפצים מגיבים.

כאשר אנו מנסים לגרור סוג זה של חשיבה לתוך עולם הרוח, נוצרת בעיה משום, שכפי שאמר רודולף שטיינר, בעולם הרוח סיבה יכולה לבוא אחרי התוצאה. תוצאה יכולה להקדים את הגורם לה. הכלל בעולם הרוח הוא: כל מחשבה הגיונית שאתה יכול לחשבו אודות הדרך שבה פועלים חפצים צריכה להיות הפוכה לגמרי כדי להיכנס אל הרוח. אתם צריכים להיות מסוגלים לחשוב בדיוק הפוך מבלי שכנפיכם ינשרו, מבלי להרגיש בלבול וחוסר נחת. כשאתם עושים זאת אתם מחקים את אחד הדברים הכי מעצבנים אצל רודולף שטיינר, כלומר, הוא נראה כסותר את עצמו בכל פיסקה שניה.

הוא תמיד מתקדם ככה וסובב סביב רעיון כדי ללמד אותנו שהדבר החשוב ביותר הוא גמישות של הנפש. החשיבה שלי צריכה להיות כה גמישה שתוכל לכלול גם את נקודת הראות שלכם, גם אם איני מאמין בה. אני צריך להיות מסוגל להכיל אותה, ואם אינני יכול, אז אני דוגמטי.

כך, על האדמה ניתנה לנו מתנה כבירה זו של חירות לשנות את הדרך שבה אנו חושבים על משהו. ואם אנו מתרגלים זאת, אז אנו מתחילים להבחין שהדברים שאנו חושבים עליהם נהיים קצת "גליים, מתנועעים ומתפתלים" כי כאשר אנו חושבים עליהם הם מתחילים להפוך לדבר המנוגד להם לפני עינינו. איננו יכולים לשפוט אנשים אחרים בדרך שאנו רגילים לה. אתם יודעים, יש אמרה עתיקה: אם אני מפנה את האצבע בכיוון זה, שלושה מצביעים בחזרה אלי. אנו מתחילים לחוות שביצירת שיפוט, יש משהו שנתקע בנפש שלי ועדיין אם איני יוצר שיפוטים, אני לא באמת יכול לחיות בעולם. השאלה האמיתית היא: האם אני יכול ליצור שיפוטים מבלי להיות שיפוטי? 'שיפוטיות' היא המנהג של יצירת שיפוט. יצירת שיפוט הוא הפעלת הרצון על החשיבה כך שאשפר לחזור מטעות. יש הבדל ברצון.

כאשר אנו רוצים לעבור מן האדמה ליסוד הבא, המים, אנו צריכים סוג שונה של חשיבה שאינו מבוסס רק על סיבה ותוצאה, שיפוט ושיפוטיות. אנו צריכים סוג של חשיבה העובר דרך תהליכים אשר עדיין מתגלים ולא רק לומר: "זה מה שנאמר בעמוד 27!" זה מה שעושים האויבים של האנתרופוסופיה כאשר הם תובעים אותנו למשפט. "טוב, בעמוד 27 הוא אמר זאת!" זהו דיבור פונדמנטליסטי. לא – "מהו ההקשר של זה. מה היתה התפתחותו כמתקדש שהובילה לתהליך של הדימויים שחיבר יחדיו?" אלא זהו זה: "או, לא, לא, איננו משתמשים בסוג כזה של חשיבה כאן, עמוד ושורה!" אם אנו רוצים לשנות את החשיבה כך שההבחנה האוקולטית שלנו תהיה מפותחת יותר ופחות יציבה וזורמת יותר, עלינו לתרגל את מה שרודולף שטיינר קיבל כמתנה כבירה מגיתה: פנומנולוגיה.

זוהי יצירה, יצירה פעילה, תמונות פנימיות של כל מה שאנו מנסים ללמוד, ליצור ואתם ברצף כך שהנפש שלנו תתחיל לנוע ביחד עם ההתגלות המחשבה ולא עם הגוויה של מה שנחשב. זהו כוח גדול שרודולף שטיינר הכיר בעבודה של גיתה. הוא אמר לאנשים רבים שהם צריכים לעבוד עם זה כסוג של כלי מחקרי כדי ליצור את היסודות עבור בית ספר מיסטריה חדש באנתרופוסופיה. אתם יכולים לגרום למחשבותיכם לעקוב אחר הרצף שבו צורה אחת מתחלפת באחרת ומתחלפת באחרת ומתחלפת באחרת, כך שלבסוף כשמגיעים לאחרונה היא אינה מזכירה כלל את הראשונה, ועדיין אתם יודעים שהיא חלק מצורה זו, משום שעברתם דרך התהליך? אם לא הייתם הולכים לאורך כל התהליך, הייתם רק מצלמים תמונות של הגוויות לאורך הדרך. לרודולף שטיינר הייתה דרך משעשעת לתאר זאת. הוא אמר שבמדע המודרני יש מה שהוא מכנה "גישת הפרעוש על הגוויה". הוא אמר: "יש שם גוויה בחוץ באמצע השדה והמדען הפרעוש עוזב את מעבדתו, הולך החוצה לשדה ומוצא את הגוויה. הוא לוקח את מקוש הפרעושים הקטן שלו ומוריד חתיכת עצם מן הגוויה ומביא אותה חזרה למעבדת הפרעוש שלו, ואז הוא מנסה להקיש מן העצם על החיים הפנימיים של הישות שיצרה את העצם הזו." זוהי הדרך שבה אנו לומדים את האדמה כשאנו לומדים אותה בדרך רדוקציניסטית. רק תיקח חתיכת עצם ותנסה לקבוע מה היו חייה של ישות זו כשהיתה צעירה.

מדענים רגילים צוחקים מתיאוריו של רודולף שטיינר, אבל אם אתם באמת רוצים להשקיע זמן בקישור תיאורים אלה עם המדע הרגיל, תראו שהם מדברים באותה שפה. הם רק משתמשים במונחים אחרים. עם עבודות כמו מדע הנסתר בקוויו העיקריים וכל העבודות האחרות, רודולף שטיינר לקח את עבודותיו של גיתה והביא אותן הלאה אל הקשר רוחי כך שיכל להניח יסוד לסוג חדש של בית ספר של מיסטריה, שבו אנשים לוקחים חלק בדרך חיה ביצירת תמונות פנימיות חיות. הוא קרא לזה 'תמונה אימגינטיבית חיה'. התמונה האימגינטיבית החיה היא תרופה לפונדמנטליזם ולמיסטיציזם. מיסטיציזם הוא פנטזיה, פונדמנטליזם הוא דוגמה. תמונות אימיגנטיביות חיות הן הריפוי לשני אלה.

כאשר אתם עובדים עם זה, זה מפתח בכם יכולת להבין לא רק את הדוגמה, אלא גם את ההקשר של הדברים. אתם מאמנים את עצמכם לראות דברים בהקשרם, לא רק את העובדות. כמובן, אינכם יכולים פשוט לסלק את העובדות, אבל בשביל זה יש לכם חירות. אם אתם מוצאים שטעיתם, אתם חוזרים לאחור ושמים שם עובדה חדשה. אבל התהליך הוא היכן שנמצאת תשומת הלב שלכם. האלכימיסט יקרא לזה 'תודעת מים'. זהו סוג של ריפוי של הצל של תודעת האדמה. הצל של החירות הוא הפשטה. הצל של החירות הוא הפשטה אינטלקטואלית ודוגמטיזם. אם אנו רוצים לפתח חירות עלינו לאמן את חשיבתנו שתהיה נוזלית יותר. עלינו להיכנס לתודעת מים.

שני שלבים אלה, אדמה ומים, חירות וחקר התופעות (פנומנולוגיה) – אני רוצה לקרוא להם היסוד הרוזנקרויצרי באנתרופוסופיה. הם נאבקים כדי שתלמיד המיסטריה, סטודנט המיסטריה, יפגוש באדמה, ישנה את חשיבתו באמצעות מטאנויה, כדי להתחיל ליצור השקפת עולם שהיום אנו קוראים לה אקולוגית. אקולוגיה מובנה שזו אינה גוויה. זה בתוך קהילה ועליכם לחשוב על הקהילה שבתוכה. זרם זה של אקולוגיה הוא רעיון רוזנקרויצרי לחלוטין בעולם המודרני. זה וכוח יוצר שהובא על ידי נפשות מסוימות. הם אולי לא קוראים לעצמם רוזנקרוצרים, ובקרב החברים שהיתה לי עימם שיחת לילה טלפונית מאוחרת כולנו חושבים שהסוד האנתרופוסופי השמור ביותר הוא שרודולף שטיינר היה אלכימיסט רוזנקרויצרי. הוא היה אלכימיסט מומחה מדהים. כל עבודתו הרפואית והביודינמיקה שלו הם אלכימיה טהורה. הוא נשאל על ידי וולטר יוהנס שטיין: "מהו מקור הידע של העולמות העליונים?" והוא אמר: "בזיל וולנטיין", אלכימיסט.

שני זרמים אלו – שנה את חשיבתך ועשה אותה ניידת. עשה פנומנולוגיה – אנו יכולים לקרוא להם רוזיקרוציאניזם. רודולף שטיינר אמר שהרזיקרוציאניזם אינו סוף העבודה. זוהי רק ההתחלה. עלינו לנוע אלי קהילה. אבל לפני שאנו נעים לקהילה, עלינו לעשות צעד מאוד קריטי לשינוי הרוזיקרויצאניזם. צעד זה הוא התגלמות הזרם המאני, פרקטיקה חרישית. עלינו לקחת את תהליך החשיבה שעשינו אותו כעת לנייד, ולהקריב אותו על מזבח החכמה הנעלה. אנו אומרים לעצמנו: "אני יודע שאיני יודע, אבל אני יודע שכאשר הצטרך לדעת, אדע." כאשר אני עובד עם העבודה הפנימית בדרך זו אני צריך לתרגל תפיסת תמונה אימגינטיבית חיה ושיחרור שיטתי שלה לתוך דממה טעונה, רבת עוצמה, באופן ריתמי.

רודולף שטיינר נתן, כך נראה לי, את אחד מן התרגילים היצירתיים ביותר וכנראה גם הבלתי מובן ביותר: השיחזור (review). אם אני רוצה להיכנס לתחום של האויר ותרגיל בדממה, ההבדל בין פרקטיקת הדממה של היום ומה שזה היה בזמנים עברו הוא שבפרקטיקת הדממה שלי ההכרה שלי צריכה להיות ממוקדת מאוד. אני צריך להיות חזק מאוד. אני לא רוצה לאבד את עצמי. אני לא רוצה למחוק את עצמי על ידי חזרה על 'אום מני פדמה הום' עד שאני מתחלק. אני צריך להיות נוכח וער בבדידות המכאיבה של הדממה של עולם הרוח. עד שאוכל לעשות זאת בהצלחה, אחווה את החוויה כאן למטה (ראה ציור) בעודי עובד כרוזנקרוצרי שרודולף שטיינר תיאר כשאמר שכניסה לתוך עולם הרוח היא כמו לתקוע את ראשך לתוך תל נמלים. כשאתה מנסה לשלוט במחשבות שלך כאן למטה, זוהי עיר של תל נמלים. אבל אם סוף סוף אתה שולט במחשבותיך, ואתה יכול לגרום להן לנוע ברצף שנראה הגיוני, אז השלב הבא הוא לחשוב אותן לאחור לתוך הדממה.

אך דממה זו שונה מאוד מן הדממה של תלמידי המיסטריות העתיקות. זוהי דממה חדורה ברצון של מה שהיית נוכח בו (אם להשתמש במילים של גאורג הלווינד) כאשר אני יוצר תמונה מנטלית של השתלשלות של תופעה מסוימת אני עומד לנוכח הרוח העומדת מאחורי תופעה זו. אני אומר לתופעה: "אני אלך איתך". אבל אני צריך להנמיך את הציפיות וגם צריך שהעבודה שאני עושה תניב בי כוח רוחי. אני צריך להיות עמיד לחיים בדממה, לתחושת חוסר ובדידות ונטישה. אם אני יכול לעמוד בזה, אני יכול ללמוד כיצד להתקשר עם המתים. רודולף שטיינר אמר: "זה דורש הרבה סבלנות." זה לא קו ישיר לאלוהים.

אנו מביאים לזה כל מיני שגיאות ואמונות, כמו התרחיש של מריה מגדלנה של "זה מה שהם אמרו לי, ולכן עלי לעשות זאת." עלינו להילחם ולהיאבק כנגד החלטה בתוכנו מהי התשובה. התרגול הוא שאני לוקח את מה שאני חושב שאני יודע, ואני חושב זאת לאחור עד שלמעשה זה דומם.

אם אתם עושים תרגיל זה תמצאו שמיד לאחר שחשבתם זאת לאחור אל הדממה, זה הולך מהר קדימה ואז אתם צריכים לחשוב זאת שוב לאחור, ואז זה הולך שוב מהר קדימה ואתם חושבים זאת לאחור. זה כמו משיכת חבל קטנה משני צידי הסף עד שלבסוף הישות השומרת בועטת בזה חזרה ורוצה שתאמין, שתוותר ואתה משיג דממה.

אם באמת אתה יכול לערוך משיכת חבל זו ואתה עושה זאת לאורך זמן, האנשים בקהילה שלך יתחילו לדבר איתך על הדימויים שאתה עובד עימם. הם יתחילו לשאול אותך שאלות אודות הדברים שאתה משחרר לתוך תרגול הדממה. באופן בסיסי, אתה עומד למות כשאתה עושה זאת. זהו מאני.

הציפיות שלך שתרגול זה יניב תובנה רוחית גוססות. מה שזה עושה הוא לייצב את הכוח שלך להבחנה ברוח היכן שאין download או שיש download אבל בשפה של מחוות שקדמה לאוריתמיה. זוהי שפת המחוות שהתרחשה שם לפני האוריתמיה. לשפת מחוות זו יש הרבה מה לעשות עם התנועה של הפלנטות והכוכבים והרוחות והישויות שעוזרות להם לנוע, וישויות אלמנטליות, וישויות מן ההיררכיות אשר בראו את העולם כך שזה עניין בסיסי עבור התפתחותנו אם אנו לומדים לקרוא זאת. עלינו ללמוד לקרוא זאת לאחור בדממה מוחלטת.

אם אנו עושים זאת, אזי תרגול הדממה שלנו באוויר מתחיל להוביל אותנו לקראת האש. אנו יכולים לחלק את הציור כך: אויר ואש, תרגול דממה מוביל לדיאלוג וקהילה, אנו יכולים לקרוא זאת מניכאזים. חירות המחשבה מובילה לחקר התופעות ויצירת תמונות אימיגנטיביות חיות שאפשר לקרוא להן רוזנקריוצריות. ביחד הם מרפאים את הבקע שבין מלך ומלכה. הם מרשים לנו ליצור תרגיל מלכד שבסופו של דבר יכלול את החברים בקהילה כי אנו מקשיבים להם כדי לשמוע מהו זה שאנו ממוססים. סוג של 'M' יש שם כמחווה אוריתמית. מה שמסרתי מתחיל לנוע לקראתי. אם אתם קוראים את האופן שבו רודולף שטיינר מדבר אודות תקשורת עם המתים זה מה שהוא מדבר עליו. השאלה שלכם היא התשובה שלהם, התשובה שלהם היא השאלה שלכם, אבל זה לא משהו שקורה מיד, זה קורה לאורך זמן, לאורך זמן…

כך, כאשר אנו כאן למעלה עם האש. דיאלוג פירושו שיש לי סבלנות לשבת אתכם ולשאול שאלות שינסו לעזור לכם להבהיר את השאלות שלכם. אני צריך לוותר על זה שהמחשבות שלי הן תשובות שיעזרו לאפשר לכם להבהיר את השאלה שלכם. זהו דיאלוג. זה מייסר ומכאיב, כי אתם רוצים בכל סיב של ישותכם רק לתת את התשובה. אבל אם אתם מתרגלים את זה, אתם מתחילים לשמוע ולראות באמצעות מחווה ונויואנס של צליל את כל העולם של פעילות יוצרת שידידיכם וקרוביכם ואהוביכם מביאים אליכם מן הצד השני. זוהי הדרך שבה המתים מתקשרים איתנו. לא בקו ישיר כך שנקבל 'הורדה' בדואר המייל שלנו. אם זה בא דרך מחוות חיים של אחרים או דרך שאלה מסוימת שיש להם, אז אני מתחיל לדבר איתם. התחושה שלי מתגברת שאנו קשורים ברוח יותר כשאנו נפגשים.

זהו הכוח הגדול ביותר שאנו יכולים לבנות אחד עם השני: התחושה שאנו באמת נעזרים עי ידי ישויות רוחיות ואנו קשורים זה לזה בקהילה בצורה עמוקה יותר מאשר רק ישיבה באותו חדר ונתינת תשובות זה לזה. עבורי, זוהי הקהילה האמיתית משום שהיא מערבת את אלו מן הצד השני בתרגול מדיטטיבי וגישה לריפוי הבעיה של מיסטיציזם ודוגמה.

זהו הגרעין של הקורס שאני מלמד ברודולף שטיינר קולג' בפייר אוקס. יש לנו תרגילים רבים ליום יום לנסות להביא זאת לחזית, כדרך דיבור. רבים מהם נמצאים בספרי החדש Seers handbook, שיצא לאור עי ידי אנתרופוסופיק פרס או שטיינר בוק. כתבתי ספר זה בהרגשה של פגיעות כי אלה הם תרגילים, ונראה שאנו מפחדים מאוד לחלוק תרגילים בתנועה. איני יודע למה, אבל אנחנו מפחדים. אנחנו חוששים שאנשים ייקחו אותם ויעשו איתם דברים משוגעים. זה נכון בהחלט, כך שאין לי אשליות בקשר לזה. אבל אם לא נתחיל למעשה לשתף את העבודה הפנימית שאנו עושים עם אחרים כולל את המתים מן הצד השני כדרך לעזור לנו להתקשר עימם, אז האוצר הגדול של אנתרופוסופיה, של הריאנקרנציה, יאבד. ראינקרנציה תרפא פונדמנטליזם. באופן בסיסי הפונדמנטליסט אומר: "יש לנו רק הזדמנות אחת ואני רוצה להיות במועדון המנצח". אם רק נבין למעשה את ההשלכות המדהימות של הריאנקרנציה עבור אנשים מודרניים ומה זה אומר ביחס לקהילה עם אלו שנפרדו – שאנחנו כמו כוכב לכת בחלקים שונים של הלולאה, זה הכל. אנחנו באותו מסלול. אנחנו רק בחלקים שונים של המסלול. עלינו ללמוד כיצד למקם שאלות במסלול כך שהן ירוצו אליהם, ואז אני שומע אותם מהדהדים חוצה מן האנשים שעדיין כאן בקרב החיים. אני מביא את זה עכשיו כי סוף אוקטובר הוא באמת זמן טוב של השנה להביא זאת.

זוהי ההבנה שלי – והציפיות שלי, אני משער. אני לא אוהב להשתמש במילה זו – אבל זו ההבנה שלי שעושר גדול מחכה לנו בעבודה זו, אבל עלינו לעשות הבחנה בין מיסטיציזם ודוגמה ברמה זו, ואז יש לנו פרקטיקה שתוביל אותנו דרך הזרם המאני לתוך דיאלוג ממשי שחוצה את הסף היכן שאנו כוללים אחד את השני כמשתתפים. לא רק אני בתא שלי כותב את מה שנאמר לי. במקום, אני מקשיב לתוך נפשך לשמוע את השאלות שלי באות אלי בחזרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *