רודולף שטיינר

הרצאה 1    דורנאך     28 לדצמבר, 1914     275 GA

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, אמיר גלר

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות  – ראו כאן

טכנולוגיה ואמנות

הקדמת המתרגמת לאנגלית

מוצגת בפנינו כאן ההתקדשות ושלביה הראשונים – כפי שהיא התרחשה במיסטריות מאז העבר הרחוק ביותר. את השביל המודרני להתקדשות ניתן להכיר דרך הספר כיצד קונים ידע העולמות העליונים.

מי לא הרגיש את ההשפעה המשרה הרמוניה של המוזיקה של מוצרט או של מלחינים גדולים אחרים מהעבר? מה תהיה ההשפעה של המוזיקה המודרנית של ימינו? צרימות ומרווחי סקונדה הפכו למקובלים כמו מרווחי הטריטון. אותו הדבר נכון לגבי הצבעים. גיתה דיבר על צבעים משלימים כצבעים “הרמוניים”, ועל צבעים הנמצאים אחד ליד השני בגלגל הצבעים, כגון כחול וירוק, כצבעים “דיסהרמוניים”! אך היום אנו נהנים מההתנגשויות הקטנות האלה. אולי הן מעירות אותנו. אולי הם התוצאה של העידן המכני, הטכנולוגי הזה. הם בוודאי משפיעים עלינו, אולי אף מזיקים לנו כמו במקרה של רעש חזק, מתמשך, של מנועים, רכבות או מטוסים. אך אל לנו לטעות, שטיינר לא היה אדם שהתגעגע לעבר, הוא נסע הרבה ברכבת ונכנס באופן מלא לתוך העולם המודרני, קיבל אותו, ותמיד חיפש דרך קדימה בלימוד המדע, כמו בטבען של האמנויות.

כדי ליצור הרמוניה ואיזון בין החיים המודרניים של החומר הפיזי לבין הטבע – או מה שנשאר ממנו היום – והרוח, עלינו ללכת בדרכו של שטיינר בטכנולוגיה ובמדע כמו גם בדת ובאמנות. כעת הוא מדבר שוב על שני השדים (devils). גיתה מאחד אותם בדמות אחת, הדמות של מפיסטופלס בפאוסט. שטיינר קורא לשני הכוחות המנוגדים לוציפר העתיק מגן העדן, שמפתה אותנו לנטוש את הטבע האמיתי שלנו למען קיום אשלייתי, שמימי, ואהרימן, שמוביל אותנו לקור, למופשט, למכניזציה, ולתוך התת-טבע של האדמה. (אנו פוגשים אותו בכל מקום בטכנולוגיה שלנו). רק כריסטוס מציע לנו את הדרך למצוא את האיזון האנושי-רוחי שלנו.

******

המטרה העיקרית של הרצאות אלה היא לבנות גשר בין הידע הרוחי-מדעי לבין השקפת החיים שהולמת את דרישות העידן שלנו, וכעת הייתי רוצה לציין מספר נקודות בנושא זה. 

לחיים המודרניים– כפי שאנו קוראים להם – יש השפעה רבת עוצמה על אנשים שמנותקים מכל קשר ישיר עם הטבע בגלל נסיבות החיים בעיר. אנו יודעים שמאז תחילתם של החיים המודרניים, אנשים תמיד ניסו לבחון את משמעותם לגבי ההתקדמות האינטלקטואלית והחומרית של האנושות. כעת הגיע הזמן שהאימפולסים שאנו מקבלים באמצעות מדע הרוח ימצאו את מקומם בחיים המודרניים. עלינו להתחיל להרגיש שאנו זקוקים למדע הרוח כמעין פיצוי הכרחי כנגד אותם אלמנטים בחיים המודרניים המחלישים או אף הורסים משהו מכוחות החיים הרוחניים-אלוהיים של האדם.

 אדם, שבאמצעות השלבים הראשוניים של חיי התקדשות מסוגל לאפשר לציביליזציה המודרנית באמת להשפיע עליו בכל היבטיה, יחווה חוויות שיעניקו לו הבנה עמוקה יותר לגבי משמעותם של החיים המודרניים לקיומו של האדם מאשר ניתן לפתח מתוך התבוננות חיצונית על החיים ללא התמיכה של הרוחניות. אנשים שכבר עשו את הצעדים הראשונים בחיי ההתקדשות יעברו באופן שונה את חוויית הנסיעה בלילה ברכבת או באניית קיטור – במיוחד אם יעבירו את הלילה בשינה. ההבדל בין אדם שנמצא באותם שלבים ראשונים של התקדשות לבין אדם שלא היה לו כל קשר לכך הוא שהחוויה הופכת למודעת במקרה של האדם הראשון, והוא מגלה מה באמת קורה לו כאשר הוא מבלה לילה בנסיעה ברכבת או באנייה – במיוחד אם הוא נרדם תוך כדי הנסיעה. כמובן שגם האדם שאינו רוכש ידע דרך התקדשות יישא את האפקטים של חוויה מסוג זה, המשפיעה על כל האורגניזם האנושי. בנוגע להשפעה המלאה על ישות האדם אין, כמובן, כל הבדל.

אם ברצוננו להבין מהי המשמעות האמיתית של דברים אלה, עלינו לזכור אמת רוחית-מדעית מוכרת: בזמן השינה, האני והגוף האסטרלי נמצאים מחוץ לגוף הפיזי והאתרי שלנו. למעשה, בגלל מגבלות מסוימות שכופים עלינו החוקים הקוסמיים, האני והגוף האסטרלי נמצאים קרוב מאד לגוף הפיזי ולגוף האתרי שלנו בנסיבות כאלה, כך שאם אנו נרדמים במשך נסיעה ברכבת האני והגוף האסטרלי שלנו נמצאים ממש בתוך כל המהומה, החריקות הגועשות, והרעידות שבגלגלים ובמנוע של הרכבת. אותו הדבר נכון לגבי האנייה. אנו נמצאים בכל ההמולה המתרחשת סביבנו. אנו תפוסים בחוויות הלא בדיוק מוזיקליות של הסביבה בה אנו נמצאים, ואם עשינו אפילו את הצעדים הראשוניים ביותר לקראת התקדשות, נשים לב בזמן ההתעוררות שכאשר האני חוזר עם הגוף האסטרלי לתוך הגוף הפיזי והאתרי, הם מביאים עמם את ההשפעות של הלחץ, הסחיטה והמתח המצויים בתוך מערכת המכונות, מאחר שהם באמת היו בתוך תזוזת המכונות הפועלות ממש עד לרגע ההתעוררות.

את כל הסחיטה והשחיקה הצורמת הזו אנו מביאים בחזרה לתוך הגוף הפיזי והאתרי שלנו. ואם התעוררתם אי פעם עם כל התוצאה של מה שהמכונות באנייה או ברכבת עוררו באני ובגוף האסטרלי שלכם, ותביאו אותה לתודעה הערה שלכם, תראו עד כמה היא מתנגשת עם מה שהאני והגוף האסטרלי חווים כהרמוניה פנימית בגוף הפיזי והאתרי. אתם באמת מביאים איתכם בחזרה את הערבוביה הפרועה ביותר, את הרעש המפחיד ביותר של חריקות, חרחורים, ותוהו ובוהו, ואם אתם רגישים לכך, תחושו שההשפעה על הגוף האתרי היא באמת כאילו הגוף הפיזי שלכם נמעך ונמחץ. כמובן זה דימוי גס, אך בוודאי תבינו אותו. הדברים הללו הינם תופעת לוואי בלתי נמנעת לחלוטין של החיים המודרניים, ומההתחלה עלי לומר מילת הזהרה, מפני שהרצאה מסוג זה עלולה בקלות לעורר יהירות סמויה מסוימת, שמשגשגת יפה מאד פה ושם בקרב התיאוסופים.

כמובן, אין להבין זאת כרמז, לא כללי ובוודאי לא ספציפי, כי ברגע שמישהו מדבר על עניינים כאלה, הדבר מיד מעורר שיפוטיות. אני מתכוון ליהירות שבקלות יכולה לגרום לתיאוסופים מסוג זה לחשוב שעליהם להיזהר מאד מלהיחשף לכוחות הרסניים אלה, שעליהם להתגונן נגד כל ההשפעות של החיים המודרניים, ושעליהם להיסגר בחדר המכיל את הסביבה הנכונה, עם קירות בצבעים שהתיאוסופיה ממליצה עליהם כמתאימים לרגישות הרוחנית שלהם, ולוודא שהחיים המודרניים לא יוכלו להגיע אליהם בשום דרך שעלולה להזיק למבנה גופם.

אני באמת לא רוצה שההרצאה שלי תשפיע באופן כזה. כל רצון לפרוש ולהתגונן מול ההשפעות של כל מה שעלינו לפגוש מן ההכרח כקרמה של העולם נובע מתוך חולשה. אך האנתרופוסופיה בלבד יכולה לחזק את הנפש האנושית ולפתח את הכוחות שמחזקים ומציידים אותנו מול השפעות אלה. לכן, התנועה הרוחנית שלנו לעולם לא תוכל להמליץ על ניתוק מהחיים המודרניים, או על הפיכת החיים הרוחניים למעין תרבות חממה. ניתוק כזה לעולם לא יוכל להיות נכון בתחום ההתפתחות הרוחנית האמיתית. למרות שאפשר להבין שבעלי אופי חלש יותר מעדיפים לפרוש מהחיים המודרניים ולהיכנס לקהילה זו או אחרת בה חיים אלה אינם יכולים לנגוע בהם, יש להדגיש שגישה מעין זו היא תוצאה של חולשה של הנפש ולא של חוזק. אך המשימה האמיתית שלנו היא לחזק את חיי נפשנו, בכך שנהיה חדורים באימפולסים של מדע הרוח וחקר הרוח, כדי שנהיה מצוידים מול המתקפות של החיים המודרניים, וכדי שהנפש שלנו תעמוד איתנה למרות המהומה והכאוס סביבה, ותוכל למצוא את דרכה לתוך עולמות הרוח האלוהיים ממש דרך הרעש וההמולה והלמות הפטישים של הרוחות האהרימניות.

 אך יש לקחת בחשבון עובדה אחת, שדיברתי עליה לעתים קרובות. אנחנו בני האדם איננו ישנים רק בלילה. למעשה אנו ישנים גם ביום, רק שאנו שמים לב פחות לשינה במהלך היום מאשר לשינה בלילה. במהלך הלילה, חיי החשיבה שלנו מעומעמים, ומאחר שהנפש שלנו חיה בעיקר במחשבותינו, אנו כמובן יותר מודעים לעמעום חיי החשיבה שלנו בזמן שנת הלילה. במשך היום חיי הרצון שלנו נמצאים יותר במנוחה, אך אנו פחות מודעים לכך מפני שאנו חיים פחות ברצון שלנו. כל הוויכוחים והדיונים של הפילוסופים לגבי החופש או העדר החופש של הרצון נובעים מסיבה זו. מאחר שהם לא לקחו בחשבון שהם חוקרים את הרצון בעוד שהם ישנים במשך היום, ולכן אין הם יכולים להיווכח באשר לטבעו האמיתי, הם מדברים הרבה שטויות על הרצון החופשי, והרצון הלא חופשי, על דֶּטֶרְמִינִיזְם ועל אי-דֶּטֶרְמִינִיזְם. למעשה, בעוד שאנו פתוחים לחיי הערות במשך היום, אנו מודעים לחיי הרצון שלנו במידה נמוכה מאד; הם שוקעים לתוך התת-מודע, אותו תחום ששייך לגוף האסטרלי בלבד.

על כן, גם במשך חיי הערות אנו מעורבים במתח, הלחץ והרעש שהחיים המודרניים יצרו סביבנו. במשך הלילה חיי החשיבה והרגש שלנו הם אלה ששקועים ברעש ובלחץ; במשך היום חיי הרגש והרצון הם אלה שמושפעים יותר.

*

 החיים המודרניים, כפי שאנו קוראים להם, לא היו תמיד קיימים במהלך האבולוציה האנושית. הם הגיעו לזירת האבולוציה בעיקר בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. תחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית חופפת מבחינת הזמן עם תחילתו של העידן המודרני. מה אומרת התרבות האינטלקטואלית המודרנית אודות תחילת העידן המודרני? כפי שאנו יודעים, התרבות האינטלקטואלית המודרנית גאה בהישגים של החיים המודרניים. למעשה היא אומרת: במהלך כל התקופה העתיקה ובימי הביניים, אנשים לא היו מסוגלים להתבונן בטבע באופן שיוביל למדע טבע אמיתי. זה לא קרה עד לעידן המודרני. וכאשר אנשים מדברים על העידן המודרני, הם מתכוונים לזמנים שהתחילו עם התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אז בני האדם השתחררו מהדרך הישנה של התבוננות בטבע, וכעת הם חוקרים את עולם הטבע באופן אובייקטיבי, רק בהתאם לחוקי הטבע המופשטים. באמצעות ידע זה אודות חוקי הטבע, המדע הצליח להשיג שליטה חסרת תקדים בכוחות הטבע. (ביטוי זה, “חסר תקדים” הינו פופולרי ביותר.) זוהי הטכנולוגיה המודרנית. היא התפתחה כתוצאה מכך שבני האדם למדו את חוקי הטבע, ואז השתמשו בעולם החומרי כדי לבנות את מכונותיהם בהתאם לחוקים אלה, מכונות שאיתן הם יכולים לעבוד שוב על הטבע והחיים. הם ממלאים את החיים המודרניים במוצרי הטכנולוגיה, ויוצרים את הסביבה הטכנולוגית שמאפיינת מבחינת מהותה ותפקידה את החיים המודרניים. כך אנו רואים שהעידן המודרני הוא זה שהוליד את מדע הטבע האמיתי, וכתוצאה מכך את השליטה בטבע ובכוחותיו.

אתם שומעים אנשים מדברים כך לעתים קרובות. אך אם אנו מדברים כך, אנו מדברים את השפה של אהרימן, כי זהו שימוש בשפה של אהרימן. אך נראה אם נוכל לתרגם את השפה הזאת של אהרימן לשפה אמיתית וממשית, שאנו מנסים לרכוש מחדש באמצעות מדע הרוח, שפה בה המילים אינן מכילות רק את המשמעות המיוחסת להן דרך התבוננות בטבע החיצון, אלא גם את המשמעות שהן מקבלות כאשר אנו מתבוננים בקוסמוס כולו, כלומר גם כטבע וגם כחיים רוחיים יחד.

נתחיל בכך שנתבונן באופן שטחי, מנקודת מבט חיצונית, במה שקורה כאשר אנו מפתחים טכנולוגיה מודרנית. מה שקורה הוא קודם כול עבודה המתרחשת בשני שלבים. השלב הראשון הינו ההרס של הקוהרנטיות של הטבע, הרס קשרי הגומלין של הטבע. אנו מפוצצים את האדמה במחצבות ולוקחים משם אבן, מתעללים ביערות ולוקחים משם עץ, ורשימת הדוגמאות עוד ארוכה מאד. בקיצור, אנו משיגים את חומרי הגלם על ידי הרס, הרס הטבע כשלם קוהרנטי. בשלב השני, את מה שנשבר ונעקר מתוך הטבע שמים שוב ביחד כמכשירים מכניים, על פי החוקים המוכרים כחוקי טבע. אלה שני השלבים, אם אנו מתבוננים בהיבט החיצוני של הדבר.

אך מה קורה אם מתבוננים מתחת לפני השטח? מבחינת ההיבט הפנימי, כאשר אנו לוקחים דברים מהטבע, הטבע המינרלי קודם כול, אנו יודעים מהרצאות קודמות שהדבר קשור להרגשה מסוימת של עונג שנחווה על ידי הישויות האלמנטריות בטבע. אך אנו לא נעסוק הרבה בנקודה זו היום. הדבר החשוב הוא שאנו מגרשים מהטבע את הישויות האלמנטריות השייכות לספרה של ההיררכיות הגבוהות שלמעשה הן אלה שדרכן מתקיים הטבע. ישויות רוחיות אלמנטריות קיימות בכל הטבע. כאשר אנו שודדים את הטבע, אנו מגרשים את ישויות הטבע לספרה של הרוח. למעשה זה מה שקורה בשלב הראשון. אנו מרסקים את הטבע החומרי ושודדים אותו, ועל ידי כך אנו משחררים את ישויות הטבע, ומרחיקים אותן מתוך הספרה שאלוהי יהוה העניקו להם, לתוך ספרה בה הם יכולים להתעופף בחופשיות ואינן כבולות עוד לסביבה שהוקצבה להן. לכן נוכל לקרוא לשלב הראשון גירוש ישויות הטבע. השלב השני הוא כאשר אנו שמים ביחד, בהתאם לחוקי הטבע המקובלים, את הדברים ששדדנו מהטבע. כאשר אנו בונים מכונה או מערכת מכונות מתוך חומרי גלם, לפי הידע שלנו אודות חוקי הטבע, אנו שמים ישויות רוחיות מסוימות לתוך הדברים שיצרנו.

מוצר כזה איננו בשום פנים ואופן נטול ישויות רוחיות. כאשר בנינו אותו, יצרנו קרקע בשביל ישויות רוחיות אחרות, אך הישויות שכעת הזמנו להיכנס לתוך המכונות שלנו הן ישויות השייכות להיררכיה של הישויות האהרימניות. עקב כך, בשלב הראשון אנו פוגשים ישויות טבע שמתקדמות על פי האבולוציה, ומגרשים אותן; בשלב השני אנו מאחדים את הישויות האהרימניות עם המכונות שלנו או עם מוצרי טכנולוגיה אחרים. משמעות הדבר היא שעל ידי חיים בסביבה טכנולוגית זו של הזמנים המודרניים, אנו יוצרים מסגרת אהרימנית לכל דבר שמתרחש בתוכנו במצב של שינה, יום ולילה כאחד. לכן אין זה מפתיע שכאשר מישהו הנמצא בשלבים הראשונים של ההתקדשות מביא איתו בחזרה לחיי הערות את כל מה שהוא חווה בחוץ כמהומה ורעש, הוא מרגיש את מהותה ההרסנית של החוויה כשהוא חוזר איתה בתוך האני והגוף האסטרלי לגוף הפיזי והאתרי שלו. כי הוא מביא איתו בחזרה לתוך האורגניזם שלו את התוצאות של היותו בקשר עם ישויות אלמנטריות אהרימניות. בשלב שלישי זה, מבחינת התרבות שלנו, יש סביבנו טכנולוגיה גדושה בישויות אהרימניות שאנחנו שמנו שם. זהו ההיבט הפנימי של הדבר.

כעת נפנה את תשומת ליבנו מהצד האוקולטי של החיים המודרניים לאותן התקופות בהן אנשים ישנו כשכל מה שהפריד בינם לבין הטבע היה מחיצה דקה, דרכה הרוח יכלה לעבור בקלות, בעוד שבמהלך היום הם עבדו בטבע, שעדיין היה המשכן של הישויות הטובות מההיררכיה של יהוה. בזמנים אלה הנפש של בני האדם, האני והגוף האסטרלי שלהם החזירו לתוך הגוף האתרי והפיזי שלהם את סוג ישויות הטבע שהחיו ורעננו את חיי הנפש הפנימיים שלהם. וככל שאנו חוזרים רחוק יותר לאחור בהיסטוריה של האבולוציה האנושית, אנו מוצאים את מה שהיום נהייתה תופעה נדירה יותר ויותר: אנשים לא מלאו את עצמם ברוחות אהרימניות של טכנולוגיה, אלא בישויות טבע שהתפתחו על פי הדרך הישרה, ושהישויות הטובות של ההיררכיות – אם נוכל להשתמש בביטוי זה – איחדו עם כל התהליכים של הטבע ועם ישותו.

האדם יוכל להגיע לסוג של קשר שהוא זקוק לו כדי להיות באמת בן אנוש, רק אם יחפש אותו בחייו הפנימיים, אם יצלול כה רחוק לתוך מעמקי הנפש עד שיגיע לכוחות המחברים אותו עם רוח הקוסמוס, שמתוכה הוא נולד ושבתוכה הוא נטוע, אך שממנה הוא יכול להיות מנותק. כבר התרחש ניתוק ברמת התפיסה החושית והאינטלקט שלו, וכעת הוא שוב מתנתק, מפני שהחיים המודרניים דוחסים בו ישויות אהרימניות, כפי שראינו. רק דרך חדירה אל תוך מעמקי ישותו, יוכל האדם למצוא את הקשר עם ישויות רוחיות אלוהיות שהוא זקוק להן לישועתו, אותן ישויות רוחיות שעוברות אבולוציה נכונה. הקשר החי עם ההיררכיות הרוחיות, קשר שלמעשה נולדנו אליו, הופך לקשה ביותר מפני שהעולם ספוג בטכנולוגיה מודרנית. האדם נתלש מהקשרים הרוחיים-קוסמיים שלו, והכוחות שעליו לפתח בתוכו כדי לשמור על חיבור עם הרוח והנפש של הקוסמוס הולכים ומתדלדלים.

לכן, אדם שכבר עשה את הצעדים הראשונים בהתקדשות ישים לב שהמכשירים המכניים של החיים המודרניים חודרים לתוך כוחות הנפש והרוח של האדם במידה כזו שחלק גדול מהם מדוכא ונהרס. הוא גם יבחין בכך שההרס של כוחות אלה מקשה עליו לפתח באמת את אותם כוחות פנימיים שמחברים את האדם עם הישויות הרוחיות ה”לגיטימיות” של ההיררכיות. אל תבינו מילה זו לא נכון. כאשר אדם שעשה את הצעדים הראשונים בהתקדשות מנסה לעשות מדיטציה ברכבת או באנייה מודרנית, הוא כמובן עושה מאמץ רב כדי להפעיל את כוחות הראיה הנחוצים כדי לשאת אותו לעולמות הרוח, אך הוא שם לב לכך שהעולם האהרימני ממלא אותו במשהו שמתנגד להתמסרותו לעולמות הרוח, והמאבק הוא עז ביותר. זהו מאבק פנימי הנחווה בגוף האתרי, מאבק שמתיש וסוחט אותך. המאבק הזה מתרחש כמובן גם בתוך אנשים אחרים, שלא עשו את הצעדים הראשונים בהתקדשות, וההבדל היחידי הוא שרק מי שעשה צעדים אלה חווה אותו באופן מודע. בכל אחד חייב להתרחש מאבק זה; וכל אחד חווה את השפעותיו.

תהיה זאת טעות גדולה ביותר לומר שעלינו להתנגד למה שהטכנולוגיה הביאה לתוך החיים המודרניים, שעלינו להתגונן מפני אהרימן על ידי התנתקות מהחיים המודרניים. במובן מסוים, גישה כזו תצביע על פחדנות רוחנית. התרופה האמיתית איננה לתת לכוחות של הנפש המודרנית להיחלש ולהתנתק מהחיים המודרניים, אלא לחזק את כוחות הנפש כך שהם יוכלו לעמוד בצורה איתנה בפני החיים המודרניים. הקרמה של העולם דורשת גישה אמיצה כלפי החיים המודרניים, ולכן מדע הרוח האמיתי דורש מאמץ נפשי, עבודה באמת מאומצת מצד נפש האדם.

ניתן לשמוע אנשים אומרים לעתים קרובות: “הספרים האלה של מדע הרוח קשים; הם גורמים לך להתאמץ כדי לפתח את כוחות הנפש שלך ולחדור באמת אל תוך מדע הרוח.” לכן אנשים בעלי “כוונות טובות” –אני משתמש בביטוי זה במרכאות כפולות – באים אלי ומציעים שנפשט את הקטעים הקשים למען אנשים אחרים, שנשנה את מה שכתוב בסגנון קשה למדי למשהו פשטני וטריוויאלי ככל האפשר (ומילים אחרונות אלה לא נאמרו במרכאות כפולות). אך חלק ממהותו של מדע הרוח הוא שהוא בא בדרישות לפעילות הנפש, שאין לקבל אמיתות רוחיות בקלות, מפני שלא מדובר רק בלקלוט את מה שמדע הרוח אומר על דבר זה או אחר, אלא בכיצד קולטים זאת – דרך מאמץ ופעילות של הנפש. כדי להפנים את מדע הרוח, עליך לעבוד בזיעת נפשך – תסלחו לי על הביטוי הלא כל כך מנומס. זה שייך לכל העסק של מדע הרוח, אם תסלחו לי על הסגנון הדיבורי.

זה מצביע על אי הבנה של לב ליבו של מדע הרוח אם אנשים מנסים לברוח מהמושגים והדימויים הקשים של מדע הרוח. ואנו יודעים שאנשים רבים נרתעים, שאנשים רבים מעדיפים לחלום. הם היו מעדיפים שהדברים שהצגתי יופיעו בפניהם בכל מיני דמויות חלומיות של עולם הרוח מאשר לרכוש ידע באמצעות הפעילות המאומצת של חיי הנפש. אנו יודעים היטב שישנם אנשים רבים שהיו מעדיפים שיופיעו בפניהם כל מיני חזיונות במקום לשבת וללמוד פרקים קשים בספר של מדע רוח, למרות שהוא יכול לדבר אל אותם כוחות בנפש האנושית שרדומים במהלך חיי היומיום הרגילים, מאחר שמדע הרוח מעורר את אותו חלק באדם שאחרת איננו מודע, ומוביל אותו אל תוך החיים בעולם הרוח. הגישה הנכונה איננה לקבל את חיי היומיום המודעים באדישות ולגשש באפילה, אלא לעשות מאמץ מתוך פעילות הנפש כדי לחוות את כל מה שניתן למען התפתחות המחשבות והדימויים. כי כשאדם עושה מאמץ ויש לו את האומץ להרגיש בבית בהתפתחות זו של מחשבות ודימויים, פעילות מאומצת ואמיצה זו תביא אותו לשלב בו התיאוריות והחשיבה האינטלקטואלית אודות תיאוריות אלה הופכות לראייה ושהייה אמיתית בתוך עולם הרוח. אך הבנה אמיתית של החיים המודרניים אומרת שבגלל הסביבה הטכנולוגית שלנו, אנו יורדים לספרה אהרימנית ומתמלאים ברוחניות אהרימנית.

  האסון הנוראי ביותר היה מתרחש באבולוציה הארצית, לו בזמנים הקדומים לא היו נעשות הכנות מתוכננות מראש לקראת מה שהאנושות אמורה לחוות, בהתאם לקרמה של העולם, בהשפעת הרוחניות האהרימנית. החיים תמיד מתקדמים כמו תנועת המטוטלת. המטוטלת נעה פעם לצד אחד ופעם לצד השני. לא ניתן לומר “היזהרו מאהרימן!” מפני ששום דבר אינו יכול להגן עלינו מפניו. ואם מישהו משתוקק להיסגר בחדר בין קירות בצבע שהכי מתאים לו, במקום שאין בו בתי חרושת או רכבות שעוברות לידו, אלא הוא לגמרי מנותק מהחיים המודרניים, עדיין יש דרכים אחרות רבות בהן הרוחניות האהרימנית יכולה לחדור לנפשו. הוא יכול לפרוש מהחיים המודרניים, אך הרוחניות המודרנית עדיין תמצא גישה אליו.

משהו נכנס לאבולוציה האנושית שכביכול הדף את האסון, ונתתי רמזים על כך לפני זמן רב בסדרת הרצאות במינכן. עלינו להתבונן בכל הדברים הללו ביחד, כי זה גם חלק מהחוויה האקטיבית של מדע הרוח המודרני. הישות האנושית קיבלה את האמנות– אמנות שגם היא מושכת את חומר הגלם שלה מהטבע על ידי פירוקו, ובשלב השני שמה אותם שוב ביחד כדי ליצור משהו חדש, שיש בו רוח חיים, למרות שאין זה אלא דימוי של חיים. לחיים של האימפולסים האמנותיים שניתנו לנו בעבר יש את היכולת, כפי שהסברתי במינכן, להחדיר את החומר ברוחניות בעלת אופי לוציפרי יותר. הרוחניות הלוציפרית, היופי כאשליה, למעשה כל דבר שמשפיע על ישות האדם באמצעות האמנות, מרחיקה את האדם מהחומר ומובילה אותו אל הרוח, אך היא עושה זאת באמצעות החיים שבחומר. לוציפר הוא הישות שתמיד רוצה לברוח מהחומר ולהוביל את האדם לחיי הרוח בדרך לא נכונה. זהו הכיוון השני של תנועת המטוטלת. רק העובדה שאנו חייבים לעבור דרך סביבה טכנולוגית בגלגול הנוכחי, היא זו שמאפשרת לנו לבוא במגע עם אהרימן, בעוד שבגלגולים קודמים היינו יותר במגע עם איכות אמנותית. כך אנו פועלים כנגד כוחות לוציפריים מסוימים בעזרת הכוחות האהרימניים של היום, וביחד נוצר איזון, בעוד שהמטוטלת של החיים נעה לכיוון אחד בעבר, וכעת נעה לכיוון השני.

מדע הרוח חייב לרצות שהאדם לא יעבור בשינה ובחלימה את מה שקרמת העולם מביאה לו. אך אנשים שאינם רוצים לדעת דבר על מדע רוח כן ישנים וחולמים בזמן שהם חיים תחת ההשפעות האהרימניות והלוציפריות. הם חשופים להשפעות אלא, אפילו אם הם לגמרי לא מודעים להן. אך החיים אינם יכולים להמשיך כך; מעכשיו יש לחיות את החיים באופן מודע, וזאת מטרת מדע הרוח, כדי שבני האדם לא יתהלכו בעולם מתוך שינה וחלום, אלא יבינו את מה שמתרחש סביבם. אך כדי שזה יקרה, עלינו לשים לב להבחנות הדקות והמורכבות בהצגת העובדות של מדע הרוח. לעתים קרובות מתעלמים מהבחנות אלו, כפי שאני מוצא כאשר אני קורא תעתיקים של ההרצאות שנתתי. אני מגלה שנקודות בעלות חשיבות מיוחדת אינן מופיעות ברישום. אתן דוגמא ממה שאמרתי לפני רגע. השתמשתי במשפט בו אמרתי שמדע הרוח “חייב לרצות” – לא שמדע הרוח “רוצה” משהו. זהו ביטוי טבעי לאדם שמדבר מתוך הרוח של מדע הרוח, כי מדע הרוח מוביל באופן טבעי לתפיסה אימפרסונאלית יותר של האמיתות של חיי הרוח מאשר מדעים אחרים. באופן בו מדעים אחרים מדברים, היינו אומרים: “מדע הרוח רוצה משהו.” אך מדע הרוח אומר מה הוא חייב לרצות, או אל מה הוא חייב לשאוף. ואני אומר: “הדרך בה אני חייב להתבטא”, ולא: “הדרך בה אני מתבטא.”

הרבה תלוי בהבחנות דקות מסוג זה, ואל לנו להתעלם מהן. להפך, עלינו להתחיל להאמין שהכול תלוי בכך שמדע הרוח יגיע לכוחות הנפש העמוקים ביותר של האדם ושיהיה מסוגל להתמירם. לכן, אין לגשת למדע הרוח עם אותו סוג חשיבה שאנו משתמשים בו בחיים הרגילים. רוב האנשים עדיין לא מודעים למה שאני אומר כאן. ניתן לראות, או יותר נכון לחוש זאת, בכמה תופעות בוטות באבולוציה של המדע הרגיל.

ניקח דוגמא אחת מני רבות. התיאולוגיה המודרנית– המדע הלא דתי של הדת –מתגאה במיוחד בעובדה שנמצא קשר בין אמירות והוראות הכתובות בברית החדשה ובברית הישנה לבין אמירות והוראות בדתות הפגניות. למשל, חוקרים התחקו אחר המקור של כל ביטוי בתפילת האדון ואמרו: “ביטוי ספציפי זה בא מכאן והביטוי ההוא בא משם.” כששומעים זאת בצורה זו, הדבר יכול להישמע סביר. אך כאשר ניגשים למסתורין של גולגולתא באור של התבוננות רוחית על ההיסטוריה של העולם, אנו מבינים שכל הדברים הללו מופיעים בהקשר חדש, ומה שחשוב הוא לא הגילוי שכל הביטויים הללו כבר היו קיימים בזמנים קדומים, אלא ההבנה שההקשר בו הם נאמרו מקנה להם משמעות חדשה. במובן זה יש הבדל עצום בין הברית החדשה לבין הברית הישנה. מהותו של המסתורין של גולגולתא מתבטאת דרך הבחנות עדינות מסוג זה. המילים ואף הקשר בין המילים נשארים לעתים קרובות זהים, אך הניואנסים והדקויות של המשמעות שונים, וזה מה שעושה את כל ההבדל.

יש משמעות עצומה, למשל, לעובדה שמבחינת כל האבולוציה של השפה, התפיסה של ה”אני” הינה שונה לחלוטין ככל שאנו חוזרים לאחור בזמן עד לתקופות לפני הנצרות, מאשר מאוחר יותר, לאחר המסתורין של גולגולתא. הדרך בה אנשים דיברו על ה”אני” השתנתה, ואת זה ניתן לראות במבנה של השפה. למשל, כאשר ה”אני” הופך להית חלק מן הפועל, כפי שהדבר קורה בשפות רבות, יש לו משמעות שונה לחלוטין מאשר כשהוא נפרד מהפועל ומשתמשים בו כמילה נפרדת.

הדבר החשוב הוא שבעזרת מדע הרוח נגיע להבנה של החיים, אשר מתבוננת באופן מודע בדברים המשפיעים על האורגניזם האנושי של רוח, נפש וגוף. מערכת היחסים הקיימת בין האדם לסביבתו הטכנולוגית נמצאת כמובן רק בשלבים הראשונים שלה. הנסיבות הקיימות היום התחילו להתפתח לפני כארבע מאות שנה. והמאה ה-19, שכל כך מתגאה בהישגיה, עשתה צעד ענקי בהחדרת אהרימן לחיים האנושיים. אך בעתיד האבולוציה האנושית יתרחשו דברים רבים נוספים באותו הכיוון. אנו נמצאים בתהליך זה כארבע מאות שנה. הוא מתרחש לאט ובהדרגה. הוא כבר הגיע לשיא מסוים בקרב האנשים הרבים שאין להם כמעט כל קשר עם ישויות הטבע האמיתיות, עקב הניתוק הנגרם בגלל החיים בעיר. פעם אמרתי באופן סמלי שחשוב מבחינת ההתפתחות של ישות האדם, שהוא יידע להבדיל בין שיבולת שועל לבין שעורה. אך ישנם רבים החיים בעיר שכבר אינם יודעים את ההבדל. אולי הם יודעים להבדיל בין הצמחים, כי זה יחסית קל במקרה של שיבולת השועל והשעורה, אך הם אינם מסוגלים להבדיל בין הזרעים. אם הם חיו בעיר או נולדו שם, הם בדרך כלל אינם יודעים את ההבדל.

תהליך האבולוציה מתרחש באופן כזה שכל פעם שבני האדם מתקדמים בצעד אחד, התקדמות זו קשורה לחוויה מסוג אחר המתרחשת בשלב אחר, בזרם מקביל. וזה מה שקרה. בעוד שהחיים הטכנולוגיים מקרבים את האדם לאהרימן כפי שתיארתי, הוא מתקרב אליהם גם בדרך נוספת. כאשר התבוננות רוחית בהיסטוריה תחליף את התפיסה המטריאליסטית הגסה של ההיסטוריה, אנשים יבינו את מה שיש למדע הרוח לומר בנושא זה.

בעידן שקדם לארבע מאות השנים האחרונות, הייתה לאדם מערכת יחסים שונה עם סביבתו ממה שיש לו היום. אך יתרה מזו, היה לו קשר שונה לחלוטין עם משהו שלמעשה בא לידי ביטוי באדם עצמו: היה לו קשר שונה לשפה שלו, לדרך בה הוא דיבר. הדיבור אינו מכיל רק את מה שהמדע המטריאליסטי המודרני טוען שהוא מכיל; בדיבור יש משהו שקשור באופנים רבים לחוויות האדם שאינן לגמרי מודעות, חוויות המתרחשות לעתים קרובות בספרות התת-מודעות של ישותו, ולכן חדורות בישויות רוחיות רבות. ישויות רוחיות חיות ופועלות בדיבור האנושי. כאשר האדם יוצר מילים, ישויות רוחיות אלמנטריות זורמות לתוך מילים אלה. על כנפי המילים, ישויות רוחיות מעופפות באזור בו בני אדם משוחחים אחד עם השני. לכן כל כך חשוב שנשים לב לדקויות מסוימות של הדיבור, ושלא פשוט ניתן לרגשות בלתי נשלטות להתגבר עלינו כאשר אנו מדברים.

עד למאה ה-15 וה-16, הקשר של האדם עם דיבורו היה כזה שעדיין היה לו שריד של חוויה חיה של הרוחניות האלמנטרית הקיימת בתוך השפה. הרוחניות של השפה הייתה עדיין פעילה בתוכו, כי במובן מסוים השפה יותר חכמה ורוחנית מאשר האדם האינדיבידואלי. היום ניתן לשים לב לכך שמדי פעם אדם עוזב לרגע את דרך החשיבה המטריאליסטית וחוזר לחוש את הרוחניות מלאת ההשראה של השפה.

פעם נתתי דוגמה ברורה, אם כי פשוטה, על האופן בו האדם יכול, באמצעות הרגש הפנימי שלו, להתרחק מהתפקוד המטריאליסטי של העידן שלנו. זה עדיין קורה לאנשים רבים, אך הם אינם מודעים לכך. כשמישהו נוסע לאורך נהר הריין ומדבר למשל על “הריין העתיק”, למה הוא מתכוון? אין ספק שהוא חווה רגש מסוים. אך למה בדיוק הוא מתכוון? אינני חושב שהוא מדבר על ערוץ הנהר, על השקע באדמה, שהוא החלק היחידי הקבוע, כמובן. אך קשה לדעת מה יכול להיות הריין העתיק, מאחר שהמים בוודאי חדשים לחלוטין. הם ממשיכים לזרום הלאה בלי הרף, ואם מנסים למצוא כל דבר שהוא עתיק חוץ מהשקע באדמה, מגלים שאין זה אפשרי. הריין העתיק! יש בשפה יותר השראה מאשר באדם כי השפה מצביעה כמובן לאל הנהר, אפילו אם האנשים אינם מודעים לכך. אנשים מתארים בצורה הולמת ביותר את הישות האלמנטרית השייכת לריין כאשר הם משתמשים בביטוי “הריין העתיק”.

זאת רק דוגמא אחת פשוטה. השפה מלאה ברוחניות זו, באמונה זו ברוח. ובהלך הנפש של כל העמים החיים באירופה עדיין היה קיים לפחות רגש מסוים לגבי קשר זה עם הרוחניות דרך השפה, במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ועד למאה ה-15 וה-16 בעידן המודרני. אם לא מודעים לעובדה זו, לא יכולים לפתח רגש נכון לנוכח המילים שפותחות את הבשורה על פי יוחנן הקדוש. כי מילים אלו, “בראשית היה הדבר”, למעשה נבעו מתוך מודעות שבאמצעות המילה, ככוח באורגניזם האנושי השלם ובחיים האנושיים, האדם מחובר – קודם כול דרך רוחניות אלמנטרית– אל העולם המשתרע מאחורי עולם החושים.

כאשר אנו חוקרים באמצעים של מדע הרוח את החיים האנושיים מתקופת ימי הביניים ועד לזמנים המודרניים, ואנו מסוגלים להסתכל ישר אל תוך נפש האדם, אנו מגלים שהיחס של האדם לדיבור היה שונה לחלוטין בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, אפילו בשלבה האחרון שהמשיך עד למאה ה-14 וה-15. כאשר אנשים דיברו, הם שמעו צלילים תחתיים undertones)) ממשיים, אמיתיים. אנשים כבר אינם מאמינים לכך, מפני שהיום בני האדם חיים באמת רק בהיבט החומרי של צלילי הדיבור, והמילה המדוברת נשמעת כצליל פיזי בלבד. אך עד למאה ה-14 או 15 הצטרף אלמנט רוחי לצליל הדיבור, כאילו אותו צליל הדהד באוקטבה נמוכה יותר. כך שכאשר אנשים דיברו או שמעו אחרים מדברים, נשמע במילים משהו שעדיין לא היה שונה משפה לשפה, אלא הייתה בו איכות אנושית אוניברסלית. ניתן באמת לומר שכיום, כאשר החוויה האנושית מתבטאת בפריחה של השפות השונות, אנשים חווים היום את השפות כרטט צלילים באוזן, ואת הצלילים הם חווים כבעלי משמעות, בעוד שבזמנים הקדומים החוויה הייתה שונה: אנשים חוו שהדיבור כולו חדור באלמנט שהצטרף אליו ושלא היה מובדל משפה לשפה.

                                              היום

                                              מאה ה-15/16

הגבול בין חוויה אחת לבין השנייה נוצר במאה ה-15 וה-16. האנושות הופרדה מהרוח של השפה.

אף אחד אינו יכול להבין את הטלטלה הממשית שניתנה לאנושות במאה ה-15ה-16 וה-17 מבלי לחקור את האופי המיוחד של החרשה זו של הצלילים התחתיים בחוויית השפה. האדם איבד אז משהו בעל משמעות רבה, דבר שהיה חלק מכל האירועים של הזמנים האלה, בין אם היה מדובר במלחמות או בתקופות של שלום. לפני כן, נפש האדם עדיין חוותה זאת. כל פעם שאנשים דיברו, ההדהוד של הצלילים התחתיים בחוויית הדיבור חי עדיין בנפש האדם. לכן יש להיסטוריה שלפני נקודת מפנה זו איכות שונה לחלוטין מאשר להיסטוריה מאוחרת יותר. באמצעות מדע הרוח עלינו לפתח אוזן רוחנית, רגישה לצליל השונה לחלוטין שהתלווה לאירועים בימי הביניים, מאחר שבזמנים אלה נפש האדם הייתה מחוברת לחוויותיה בצורה שונה למדי.

אבחר במסעות הצלב כדוגמא לחוויה כללית בנפש האנושית. ניתן להבין אותה בצורה בה היא התרחשה בימי הביניים רק אם אנו יודעים על קיומם של צלילים תחתיים רוחיים אלה בחוויית השפה. המילים של ועידת קלרמון: “זהו רצון האל”  Dieu le veut– בוודאי לא היו משפיעות בצורה כה עוצמתית על העמים במרכז ומערב אירופה של היום כמו בימי הביניים. אך את הסיבות לכך ניתן לזהות רק אם אנו לוקחים בחשבון את מה שנאמר כאן.

תופעה משמעותית בחיים האינטלקטואליים המודרניים גם קשורה בכך. למעשה היווצרותה של ההיסטוריה המודרנית כולה קשורה בכך. אם מתבוננים בהיסטוריה מתוך התייחסות לצלילים התחתיים העדינים הללו בשפה, מבינים מדוע, באותה נקודה בזמן שציינתי, האומות האירופאיות השונות התאחדו בקבוצות. קודם לכן, אומות אלה היו במערכות יחסים שונות למדי אחת עם השנייה, ופעלו עליהן אימפולסים שונים למדי. האופן בו העמים השונים יוצרים ברית אחד עם השני בחלקים שונים של אירופה, עד עצם היום הזה, קשור לאימפולסים אותם נפרש בצורה מוטעית לחלוטין אם נחפש את מקורות  העמים בימי הביניים או בתקופות העתיקות, מבלי לקחת בחשבון את הצעד הגורלי הבלתי נמנע בחיי הנפש האנושית.

 אני יכול רק להזכיר את הנושאים הללו שלמעשה היו דורשים סדרה שלמה של הרצאות. הדבר החשוב ביותר נשאר כנושא למדיטציה שלכם, דרכה יתגלה מה שניתן למצוא כתוצאה מרמזים אלה. מה שאני מקווה שהשגתי הוא לתת לכם תמונה על האופן בו יש לבנות גשר בין מדע הרוח לבין הבנת החיים, ולהראות לכם כיצד מדע הרוח יכול להוביל לגישה מודעת ומוצקה כלפי המציאות בה אנו חיים.

לאחר שהתייחסנו ליסודות האמיתיים של דברים אלה, יהיה ברור שבעידן המודרני שלנו יש צורך באימפולסים שיביאו להתחדשות בתחומים רבים לעומת העבר. אם הקרמה של העולם ממקמת אותנו היום במסגרת אהרימנית במיוחד, כך שעלינו לחזק את כוחות הנפש כדי למצוא את השביל אל תוך עולם הרוח דרך כל המכשולים שהרוח האהרימנית מציבה בפנינו, הנפש שלנו זקוקה לתמיכה שונה מזו שהייתה קיימת בזמנים קדומים. מאותה הסיבה, גם האמנות חייבת לאמץ דרכים חדשות בכל הענפים שלה.

האמנות הייתה צריכה לדבר באופן שונה לנפשות שהיו חשופות פחות להתקפות של אהרימן. היום על האמנות לדבר לנפש באופן חדש, והבניין של הגיתהאנום שלנו מיועד להיות הצעד הראשון, אומנם לא מושלם, אך צעד התחלתי, לקראת אמנות מסוג זה. הוא למעשה ניסיון ליצור את אותו סוג של אמנות שמזמינה אקטיביות של הנפש, המבוססת על תפיסה מלאה של החיים המודרניים, אך היא חייבת להיות תפיסה רוחנית. זכרו את ההשוואה הטריוויאלית ביותר שעשיתי בנוגע למבנה הגיתהאנום שלנו לפני מספר שבועות. שאלתי: איזו השפעה אמורה להיות לגיתהאנום שלנו בהשוואה למבנים עתיקים יותר, או באופן כללי ליצירות אמנות עתיקות יותר?” 

יצירת אמנות מן העבר יצרה רושם באמצעות צורותיה וצבעיה. מה שהיה במרחב ומה שמילא את הצורה היו אלה שיצרו את הרושם. ואותו הדבר לגבי הצבעים. הצבעים על הקיר יצרו את הרושם.

 אמרתי שהמבנה שלנו לא מיועד להיות כזה. המבנה שלנו מיועד להיות – וכאן באה ההשוואה הטריוויאלית כל כך – כמו תבנית לג’לי שאינה קיימת למען עצמה, אלא למען הג’לי. תפקידה הוא לתת צורה למה שישימו בתוכה, וכאשר היא ריקה ניתן לראות למה היא מיועדת. הדבר החשוב הוא מה היא עושה לג’לי. והדבר החשוב לגבי המבנה שלנו הוא מה חווה אדם בתוך מעמקי נפשו כאשר הוא נמצא שם וחש את קווי המיתאר של הצורות.

הצורות הן אלה שמניעות את התהליך היוצר את יצירת האמנות. למעשה, זוהי יצירת האמנות: לא המבנה כשלעצמו, אלא החוויה הנוצרת בנפש כתוצאה מצורותיו של המבנה כאשר הנפש זורמת סביבן. יצירת האמנות היא הג’לי. המבנה הוא רק התבנית, ולכן היה עלינו לנסות לעבוד על פי עיקרון חדש לחלוטין.

ברוח זו, גם הציורים במבנה הגיתהאנום שלנו לא יהיו שם כדי להשפיע באופן ישיר, כפי שזה קרה באמנות העבר, אלא כדי שהחוויה של הנפש, כאשר היא פוגשת את הציור, תהווה בעצמה יצירת אמנות. נוצרת כמובן מטמורפוזה – ואני יכול רק לרמוז לדברים הללו – טרנספורמציה של עיקרון אמנותי עתיק לעיקרון חדש אותו אפשר לתאר כך: כאשר מביאים את האלמנט הפיסולי, הציורי לשלב נוסף של התפתחות, הוא הופך למעין חוויה מוזיקלית. ישנו גם כיוון הפוך: מהאלמנט המוזיקלי אל הציורי ופיסולי.

 אלה אינם דברים שנפש האדם יוצרת באופן שרירותי, אלא הם קשורים לאימפולסים הפנימיים ביותר שעלינו לחוות בשליש הראשון של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. דברים אלה נקבעו על ידי הישויות הרוחיות שמנחות ומכוונות שלב זה של האבולוציה.

יש לעשות צעדים ראשונים בכל תחום. אם אנשים ימצאו במבנה שלנו דברים רבים שאינם מושלמים, הם יכולים להיות בטוחים שאלה שמעורבים באופן מעשי בעבודה שם ימצאו הרבה יותר פגמים מאשר אלה שמעבירים ביקורת – הרבה, הרבה יותר. ישנם דברים שאנשים שרק מתבוננים במבנה לא היו חושבים עליהם בכלל. אך זאת לא הנקודה החשובה. מה שחשוב הוא שיש התחלה, וזה נכון כאשר מנסים לעשות כל דבר. הדבר החשוב איננו להשיג מושלמות במה שעלינו לרצות שיקרה, אלא העשייה עצמה, העובדה שנעשו צעדים ראשונים ממשיים כדי לתת חיים לדבר שצריך להיוולד – גם אם הוא איננו מושלם. כי כל דבר חדש שבא לעולם איננו מושלם בהשוואה לדברים הישנים שכבר עמדו במבחן הזמן. אלה כבר הגיעו לשיאם, בעוד שהיצירה החדשה נמצאת בחיתוליה. דבר זה מובן מאליו.