טבען וישותן של האמנויות

טבען וישותן של האמנויות

רודולף שטיינר

ברלין, 28 לאוקטובר 1909

   GA271

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי. דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

לפנינו משתרע מישור רחב מכוסה שלג. עליו פה ושם נהרות ואגמים קפואים. הים הסמוך גם הוא ברובו קפוא בקרבת החוף. רחוק יותר צפים קרחונים גדולים. כמה עצים נמוכים ושיחים מרימים את ראשם הכבד העטוף בשלג ונטיפי קרח. ערב. השמש כבר שקעה, והשאירה מאחוריה אור זהוב בשמיים. לא רחוק עומדות הדמויות של שתי נשים. מתוך השקיעה נולד שליח, הנשלח מעולמות הרוח. הוא מתקרב לשתי הנשים ומקשיב בתשומת לב עמוקה למה שהן מספרות על רגשותיהן וחוויותיהן הפנימיות ביותר. אחת מהנשים העומדות שם, מהדקת את זרועותיה לגופה. היא מתכווצת ומתכנסת לתוך עצמה וקוראת: "קר לי!"

האישה השנייה מתבוננת במישור המכוסה בשלג, במים הקפואים ובנטיפי הקרח התלויים מהעצים. מילים באות משפתיה כשהיא שוכחת לחלוטין את סבלה הפיזי, שוכחת את הקור שהנוף הפיזי גורם לה לחוש: "כמה יפה הכול!" חום זורם לתוך ליבה, כי היא שוכחת את אי הנוחות שלה מפאת הקור. היא מתרגשת עד לעומק ישותה מהיופי המופלא של הנוף הקפוא. השמש שוקעת עוד ועוד, האדום נעלם כליל מהשמיים. האישה שהייתה כה מודעת לקור בגופה שוקעת בשינה שעלולה בקלות להביא למותה. השנייה שוקעת בשינה בה ניתן לראות את השפעת הרגש אותו היא הביעה במילים "כמה יפה הכול!" בתוך שנתה, גופה מתחמם, ישותה נשארת רעננה ומלאת חיים. וברגעים שהיא נרדמה שמעה אישה זו את המילים של השליח הצעיר שנולד מתוך השקיעה: "את האמנות." היא הביאה לתוך שנתה את תוצאות חווייתה, הרשמים מהנוף שתיארנו קודם. מעין חלום התערבב עם שנתה – ואם זאת הוא לא היה חלום, הייתה לו מציאות מסוימת, מציאות מיוחדת במינה. רק צורתה הייתה דומה לחלום. הוא חשף מציאות שמקודם נפשה לא יכלה לגשת אליה. מה שאישה זו חוותה לא היה חלום, אלא רק משהו דומה לחלום. ניתן לתאר את חווייתה כאימגינציה אסטרלית. את הביטוי של חוויה זו ניתן להביא רק אם נלביש אותה במילים המתארות את התמונות שדרכן מדבר הידע האימגינטיבי. נפשה של אישה זו ידעה ברגע זה שהדבר שהנער התכוון אליו כאשר הוא אמר "את האמנות" ניתן לתאר באופן אמיתי ואינטימי רק אם משתמשים בתמונות שעולות מידע אימגינטיבי. לכן נלביש את החוויות של אישה זו במילים השייכות לידע אימגינטיבי.

ריקוד

כאשר חושיה הפנימיים התעוררו והיא התחילה לשים לב לסביבתה, היא ראתה דמות בלתי רגילה – דמות שונה לחלוטין ממה שידע פיזי רגיל היה מדמיין כדמות רוחית. לדמות זו היו מעט מאוד תכונות המזכירות את העולם הפיזי. היא הזכירה את עולם החושים הפיזיים רק בכך שהיא דמתה לשלושה עיגולים משולבים זה בזה – שלושה עיגולים העומדים בזווית ישרה אחד מול השני – כאילו האחד עומד במאוזן, השני בצורה אנכית, והשלישי משתרע מימין לשמאל. מה שזרם דרך עיגולים אלה לא הזכיר שום רושם שנקלט על ידי החושים הפיזיים, אלא משהו ששייך לטבעה של הנפש בלבד, משהו שניתן להשוות רק לתחושותיה ורגשותיה של הנפש. משהו זרם מדמות זו שאותו ניתן לתאר רק כעצב עמוק ומאופק, עצב הקשור לאירוע כלשהו. כאשר האישה הבחינה בו, היא החליטה לשאול: "מהי הסיבה לעצב שלך?"

הדמות ענתה: "אכן, יש לי סיבה להראות רגש זה מפני שאני באה ממקור רוחי גבוה. אני נראית לך כמו נפש אדם, אך עליך לעלות גבוה לממלכות ההיררכיות אם ברצונך לגלות את מקורי. ירדתי לכאן מממלכות קיום גבוהות. אך בני האדם, החיים בצד השני של הקיום, בעולם הפיזי בו איננו נמצאים ברגע זה, בני אדם אלה קרעו ממני את אחרון צאצאיי. הם גזלו ממני את הישות האחרונה שבאה ממני, והפכו אותה לשלהם, וכבלו אותה בשרשרת למעין סלע לאחר שהפכו אותה לקטנה ככל שיכלו."

ונפש האישה חשה דחף לשאול: "מי את באמת? אני יכולה לתאר דברים רק במילים שאני זוכרת כתוצאה מחיי בממד הפיזי. איך את יכולה לגרום לי להבין את ישותך – ואת טבעם של צאצאיך, אותם האנושות כבלה?"

 והרוח ענתה: "שם בעולם הפיזי בני האדם מדברים עלי כאילו שאני אחד החושים, איבר חוש זעיר למדי. הם קוראים לי חוש שיווי המשקל, שהפך לקטן למדי, ומורכב משלושה עיגולים לא שלמים שמחוברים בתוך האוזן. זהו הצאצא האחרון שלי. הם קרעו אותו ממני, נשאו אותו לתוך עולמם, ולקחו ממנו את מה שהיה לו כאן, את הכוח שאיפשר לו להיות חופשי. הם שברו את כל אחד מהעיגולים וחיברו אותו לבסיס בכל צד. כאן, כפי שאת רואה, אינני כבולה, כאן אני מגלה את עצמי בעיגולים שלמים לכל כיוון. זוהי צורתי האמיתית כפי שאת רואה אותה!"

שוב נפש האישה חשה חייבת לשאול: "איך אוכל לעזור לך?"

 הדמות הרוחית ענתה: "את יכולה לעזור לי רק אם תאחדי את נפשך עם נפשי, כדי שתישאי לתוכי כאן את כל מה שבני האדם חווים שם במהלך חייהם הפיזיים באמצעות חוש שיווי המשקל. אז תהפכי לחלק ממני. תהפכי לגדולה כמוני. את תשחררי את חוש שיווי המשקל שלך ותתרוממי – חופשיה ברוח – מעל מה שכובל אותך לאדמה!"

נפשה של האישה עשתה כך. היא התאחדה עם הדמות הרוחית, שם בעולם שמעבר. וכאשר היא נהייתה אחת עימה, היא חשה שעליה לעשות משהו. היא שמה כף רגל אחת לפני השנייה, ובכך התמירה את המנוחה לתנועה, והתמירה את התנועה לביצוע קצבי של ריקוד, אותו היא השלימה.

"התמרת אותי", קראה הדמות הרוחית. "עתה הפכתי למה שאפשרי עבורי דרכך בלבד, אם את פועלת כפי שעשית כעת. הפכתי לחלק ממך. לבשתי צורה שבני האדם מסוגלים לחוש רק באופן מעורפל. הפכתי לאמנות הריקוד. מאחר שאת רצית להישאר נפש, ולא התאחדת עם חומר פיזי, יכולת לשחרר אותי. בו זמנית, כאשר עשית צעד אחר צעד, הובלת אותי למעלה להיררכיות שאליהן אני שייכת, לישויות התנועה. והובלת אותי לישויות הצורה על ידי השלמת הריקוד. אך כעת אל לך להמשיך ללכת עוד. אם תעשי אפילו צעד אחד נוסף לאלו שכבר עשית בשבילי, כל מה שעשית יהיה לשווא. כי ישויות הצורה הן אלה שתפקידן לחולל כל מה שמתרחש במהלך האבולוציה הארצית. אם תתערבי במשימה של ישויות הצורה, תהרסי שוב את כל מה שהשגת כעת. כי לא תוכלי להימנע מליפול לתוך אותו אזור מהעולם האסטרלי שאלה המביאים אל כדור הארץ ידע אודות ממלכות הרוח מכנים בשם "תשוקה בוערת".

אז ישתנה ריקודך הרוחי ויהפוך למשהו העולה מתוך תשוקה פראית, כפי שזה קורה בריקוד כיום, מפני שלבני האדם יש מעט מאוד ידע אודותיי. אך אם תישארי נאמנה למה שהשגת עתה, תוכלי ליצור דרך צורת ריקודך, ודרך השלמתו, דימוי של הריקודים הגדולים שהפלנטות והשמשות מבצעות במרחבים השמיימיים כדי ליצור את העולם הפיזי של החושים!" 

הבמה

נפשה של האישה המשיכה לחיות במצב תודעה זה, וישות רוחית נוספת התקרבה אליה – שוב הייתה זו דמות שונה מאוד במראה ממה שבני אדם מדמיינים כישות רוחית כאשר הם משתמשים בהבנה המבוססת על החושים הפיזיים. לדמות שעמדה מול האישה לא היו שלושה ממדים אלא היא הייתה שלמה במישור אחד בלבד. לדמות זו הייתה תכונה מיוחדת. למרות שהיא הייתה מוגבלת לשני ממדים בלבד, נפש האישה, הנמצאת במצב של קליטה אימגינטיבית, יכלה לראות אותה משני צדדים בו זמנית. הדמות התגלתה שונה לחלוטין בצדה האחד מאשר בצידה השני.

שוב נפש האישה שאלה: "מי את?" הדמות ענתה: "אני באה ממחוזות גבוהים. ירדתי לאזור שכאן נקרא ממלכת הארכאנגלוי. באתי למטה לרמה זו ואז היה עלי לרדת כדי לבוא במגע עם הממלכה הפיזית של כדור הארץ. שם בני האדם גזלו ממני את אחרון צאצאיי. הם כלאו אותו בגופם הפיזי, ושם נתנו לו את השם של אחד החושים שלהם, חוש התנועה שלהם. הוא חי בתוכם כאשר הם מזיזים את הגפיים או חלקים אחרים של גופם." ונפש האישה שאלה: "מה אני יכולה לעשות בשבילך?" הדמות ענתה: "תאחדי את ישותך איתי, כדי שישותך תעבור במלואה לתוך שלי."

נפש האישה עשתה זאת. היא הפכה לאחת עם דמות רוחית זו – נכנסה לתוכה במלואה. שוב נפשה גדלה, הפכה לעצומה ויפה. והדמות הרוחית אמרה לה: "כעת זכית ביכולת להעניק מתנה לנפשות של בני האדם במישור הפיזי – מתנה שתביע חלק ממה שקיים בתוכך שהשליח הצעיר תאר: כי הפכת להיות מה שידוע כ"אמנות הפנטומימה."

ומאחר שלא עבר זמן רב מאז שהאישה נרדמה, והיא עדיין זכרה את צורתה הארצית, היא יכלה להזרים לתוכה את כל מה שנמצא בישות רוחית זו. והיא הפכה להיות האבטיפוס של האמן העובד באמצעות הפנטומימה והמשחק. "את יכולה ללכת רק עד למרחק מסוים," אמרה הדמות מעולם הרוח. "את יכולה למזוג לתוך צורה את מה שאת מביעה דרך תנועה. אך אם תזרימי לתוך צורה זו את הרצונות שלך, את תעוותי את הצורה ותהפכי אותה להעוויה, וגורלה של האמנות שלך ייקטע. זה מה שעשו בני האדם שם. הם שמו את רצונותיהם ותשוקותיהם לתוך הפנטומימה כדי להביע את אנוכיותם. אך עליך לתת ביטוי רק לחוסר אנוכיות בלבד."

פיסול

 נפש האישה המשיכה לחיות במצב זה. ודמות רוחית אחרת התקרבה, מתגלה רק בקו אחד ובתנועה לאורך קו זה. וכאשר נפש האישה ראתה שדמות רוחית זו, שנעה על קוו אחד, גם מלאת צער, היא שאלה: "מה אני יכולה לעשות בשבילך?" הדמות ענתה: "באתי מממלכות גבוהות, מספֵרות גבוהות. אך ירדתי דרך ממלכות ההיררכיות עד לזו שבדרך של הידע הרוחי אתם מכנים אזור ישויות האישיות, שבני האדם מכירים רק כדימוי." גם דמות זו הודתה בכך שבבואה במגע עם האנושות היא איבדה את אחרון צאצאיה. והיא הוסיפה לומר: "בני האדם שם על כדור הארץ קוראים לצאצא האחרון שלי חוש הויטליות, חוש החיים שלהם– שדרכו הם מרגישים את האישיות שלהם, את מצב הרוח הרגעי שלהם, את תחושת הנוחות הפיזית שלהם, את הכוח התומך של צורתם. בני האדם כבלו את החוש הזה בתוך עצמם."

"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" שאלה נפש האישה. שוב הדמות הרוחית הביעה את בקשתה: "עליך להיכנס להווייתי, להשאיר מאחור את כול מה שדרכו בני האדם מרגישים את עצמם. עליך לעבור לתוך הצורה שלי. את תזרמי לתוכי ותתאחדי איתי!"

ונפש האישה עשתה זאת. אז היא ראתה שלמרות שישות זו השתרעה על קו אחד בלבד, היא עצמה התמלאה בכוח הזורם לכל הכיוונים והיא מילאה את הצורה שהייתה שלה על כדור הארץ. היא זכרה צורה זו והיא נראתה לה כאן מלאה ביופי וזוהר חדש. אז הדמות הרוחית אמרה: "דרך המעשה הזה שלך את השגת את מה שהופך אותך שוב לחלק מסוים מאותה ממלכה גדולה שאת נקראת בשמה. ברגע זה הפכת למשהו שיש לבני האדם כפוטנציאל בלבד: הפכת לאבטיפוס של הפיסול!"

 נפש האישה הפכה לאבטיפוס של הפיסול ובאמצעות מה שהיא קיבלה יכלה להזרים יכולת מסוימת לתוך הנפשות של בני אדם ובעזרת אותה ישות של אישיות היא יכלה למזוג זאת לתוך הנפשות של בני האדם החיים על כדור הארץ. היא העניקה לאנושות אימגינציה פלסטית, יכולת ליצור בפיסול. "אך אל לך ללכת אף צעד נוסף מעבר למה שכבר עשית! עליך להישאר לגמרי בתוך צורתך. את מה שקיים בתוכך ניתן להוביל למעלה רק עד למחוזות בהם שוכנות ישויות הצורה. אם תלכי מעבר לספרות הללו, השפעתך תהיה כמו זו של הממלכה שמעוררת תשוקות אנושיות. אם לא תישארי בתוך הגבולות של הצורה האצילית, לא יוכל להתבטא שום דבר טוב בספֵרה זו. אך אם תישארי במבנה האצילי של הצורה, תוכלי למזוג לתוכה את מה שיהיה ניתן לממש רק בעתיד הרחוק. ואז, למרות שבני האדם רחוקים מהשגת הגופים שבאמצעותם יוכלו לממש בטוהר את זה שהיום נמצא בשליטת כוחות שונים לחלוטין בתוכם, תהיה לך האפשרות להראות להם את מה שבני האדם יחוו במצב מטוהר על הפלנטה העתידית של וונוס, כאשר צורתם תהפוך להיות שונה לחלוטין ממה שהיא היום. תוכלי להראות להם, באמצעות השוואה עם הצורה האנושית של היום, עד כמה הצורה האנושית העתידית תהיה טהורה וזכה."

ומתוך ים הדמויות המשתנות ללא הרף של העולם האימגינטיבי עלה והופיע משהו הדומה לאבטיפוס של וונוס ממילו. "את יכולה ללכת רק עד לגבול מסוים בביטוי הצורה. ברגע שתעברי אפילו במעט את גבול זה, ברגע שתהרסי את האישיות העוצמתית שתפקידה להחזיק את הצורה האנושית, את תעמדי בגבול של מה שאפשרי בתור יצירת אמנות – בגבול של מה שיכול להיות יפה."

דמות קמה מתוך הגלים התוססים של העולם האסטרלי האימגינטיבי. דמות זו הראתה את הצורה האנושית החיצונית שהובאה עד לקצה הגבול, בו הצורה תכחיש את הקשר שלה לאישיות, בו האישיות תיעלם לו ייעשה עוד צעד נוסף. מתוך התמונה של העולם האסטרלי עלתה הדמות של לאוקוןLaocoon .

 

אדריכלות

חוויות נפש האישה המשיכו בעולם האימגינציה. כעד היא התקרבה לדמות שעליה היא ידעה: "ישות זו אינה נוכחת שם בממד הפיזי. זו פעם הראשונה שאני מזהה אותה. דברים רבים שקיימים בממד הפיזי מזכירים דמות זו בצורה עמומה. אך באף מקום לא ניתן למצוא אותה שלמה, כפי שהיא כאן." הייתה זו דמות רצינית, מופלאה, וכאשר האישה שאלה אותה, היא ענתה שביתה נמצא לא רק בממלכות גבוהות אלה במחוזות נרחבים מאוד. אך שכעת בתור התחלה עליה לתפקד בתחום ישויות הצורה. "אף בן אדם שם," אמרה דמות זו לנפש האישה, "מעולם לא הצליח ליצור תמונה מדויקת שתייצג אותי בשלמות או להגשים משהו שישקף אותי בשלמות, כי צורתי, כפי שהיא מופיעה כאן, אינה קיימת במישור הפיזי. לכן, היה על בני האדם לשבור אותי לרסיסים, וזה מאפשר לי להעביר לך את היכולות להעניק לנפשות בני האדם אימגינציה יצירתית –  אם תעשי את מה שאני מבקשת ממך. תתמזגי איתי. מאחר שצורתי שבורה לרסיסים, היא יכולה להופיע פה ושם בצורות מסוימות, אבל רק באופן חלקי. אף חלק ממני לא יכול להיקרא חוש אנושי, ולכן האנושות לא הצליחה לקשור אותי, אלא רק לקרוע אותי לגזרים. גם ממני הם לקחו את אחרון צאצאיי וקרעו אותו לגזרים."

ושוב נפש האישה התאחדה עם ישות רוחית זו, מבלי להסס מפני ההקרבה שהיא עצמה תיקרע לגזרים. אז דמות רוחית זו אמרה לאישה: "כעת, באמצעות המעשה שלך, שוב הפכת לחלק מאותו שלם שנקראת על שמו. הפכת לאבטיפוס של אמנות האדריכלות, של אמנות הבנייה. אם תמזגי לתוך נפש אנושית את מה שקיבלת כעת, את יכולה להעניק לבני האדם את האבטיפוס של האימגינציה הפועלת באדריכלות. אך תוכלי לתת להם רק אימגינציה מהסוג שמופיע בפירמידות – להראות להם בפרטי פרטים מה יגרום למבנים שלהם להראות כאילו הם משתרעים כלפי מטה מלמעלה, מעולמות הרוח. כשתובילי אותם להקדיש את אמנות האדריכלות לבניית מקדש של הרוח – לא לבניית משהו שישרת איזו מטרה חיצונית – תאפשרי לבני האדם ליצור משהו שיכול להיות דימוי של מי שאני, ומאפיין זה יוכל להתגלות בצורה מוחשית." ועתה הופיע המקדש היווני מתוך הים האסטרלי התוסס – כשם שהפירמידה הופיעה קודם לכן.

וצורה נוספת עלתה מתוך הגלים של ים אסטרלי זה – צורה שלא שאפה לרדת מלמעלה כלפי מטה כדי להתרחב בבסיס שלה, אלא שאפה לעלות למעלה, הופכת לצעירה יותר ככל שהיא עולה גבוה יותר, צורה שלישית שהאימגינציה האדריכלית הייתה צריכה להתפצל לתוכה: הקתדרלה הגותית.

ציור

  נפש האישה המשיכה לחיות בעולם האימגינציה, ודמות נוספת ניגשה אליה, דמות תמוהה ומפתיעה עוד יותר מהקודמות. משהו הדומה לחום האהבה זרם מתוכה, וגם משהו שיכול להיות קר למדי. "מי את?" שאלה נפש האישה. "יש לי שם אחד בלבד. מאלה שחיים במישור הפיזי משתמשים נכון בשמי רק אלה שמביאים לבני האדם ידע מעולם הרוח. רק הם יודעים להשתמש בשמי נכון, מפני שקוראים לי אינטואיציה, ואני באה לכאן מממלכה רחוקה ורחבה. מתוך ממלכה רחבה זו ירדתי, מממלכת השרפים".

 לדמות זו הייתה צורה כמו זו של אחד השרפים. נפש האישה שאלה שוב: "מה תרצי שאעשה?"

"עליך להעז להתאחד עימי! אז תוכלי להצית בנפש האנושית שם בכדור הארץ יכולת שהינה שוב חלק מהאימגינציה שלהם. באמצעותה תהפכי לחלק ממה שהשליח הצעיר קרא לך."

נפש האישה החליטה לעשות מעשה זה. בעושה כך, היא לבשה צורה רחוקה מאוד מזו של בני האדם על פני האדמה –צורה שרק מי שהביט עמוק לתוך הנפש האנושית מסוגל לתפוס. את הצורה שהאישה לבשה ניתן להשוות רק למשהו בנפש. לפני כן היא הייתה תמיד אתרית.

"דרך מה שעשית," אמרה הישות מדרגת השרפים המכונה אינטואיציה, "את יכולה להצית בבני האדם את היכולת לצייר. כי הפכת לאבטיפוס של אמנות הציור. יש באחד החושים שלהם, בעין, משהו שהחשיבה של האני האנושי לא נגעה בו, ושההיפך, נושא את המחשבות המקיפות של העולם החיצוני. כאשר תתני לבני האדם את הכוח היוצר של הציור, את תעשירי את העין במידה כזו, שחוש זה יזהה את קיום הנפש בתוך דברים שעל פני השטח נראים חסרי חיים וחסרי נפש. בני האדם יפיחו רוח חיים בכל מה שעל פני השטח נראה כצבע וצורה, כך שהצורה תספר על הנפש והצבעים יביעו לא רק את מה שניתן לקלוט מבחוץ באמצעות החושים, אלא בני האדם יביאו באופן קסום לתחום הצבע את דיבור הצבעים עצמם, את מה שהם מספרים על טבעם הפנימי. כל מה שבא ממני עובר מישות פנימית לתמונה חיצונית.

את תעניקי לבני האדם יכולת שתאפשר להם, בעזרת אור הנפש שלהם, לשאת את כוח התנועה של הנפש אף לתוך העולם החסר-חיים, לתוך צבעים וצורות שאחרת היו נראים ריקים. באמצעות המתנה שלך הם יהפכו תנועה זו למנוחה – הם יקבעו את ההיבטים המשתנים ללא הרף של העולם הפיזי החיצוני. הצבעים החולפים הרגעיים, שהשמש הזורחת נוגעת בהם, הגוונים של הטבע חסר-החיים – אותם תלמדי את בני האדם להנציח!"

מתוך גלי הים של העולם האימגינטיבי עלתה תמונה – תמונה המייצגת ציור נוף. ואז עלתה תמונה שנייה המייצגת משהו אחר, שאותה הדמות הרוחית הסבירה כך: "באמצעות היכולת שאת מעניקה לבני האדם, את תלמדי אותם לשמר ולהחזיק במה שנחווה בתוך החיים האנושיים, בין אם זה מתרחש בדקה או בשעה או במאה שנים, או מרוכז ברגע אחד בלבד. גם כאשר העבר והעתיד מצטלבים במפגש מרשים ועוצמתי, תתני לבני האדם את היכולת לאחוז בהם בנקודת מפגש זו בשלווה וברוגע." מתוך הגלים של העולם האימגינטיבי עלתה התמונה של לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה.

"אך יהיו לך גם קשיים. אחד הקשיים הגדולים ביותר יופיע כאשר תרשי לבני האדם להשתמש ביכולתם החדשה על משהו שכבר יש בו נפש ותנועה. כאשר הם מביאים נפש ותנועה לתוך המישור הפיזי, שם את עלולה למעוד בקלות. שם יהיה הגבול בו התמונות שנובעות מתוך האבטיפוס שלך עדיין יכולות להיקרא 'אמנות'. שם תהיה סכנה." ומתוך גלי הים של האימגינציה עלה הדיוקן הפּוֹרְטְרֶט.

מוזיקה

נפש האישה המשיכה לחיות בעולם האימגינטיבי. דמות אחרת התקרבה אליה, שוב דמות מוזרה ביותר ולא דומה לשום דבר שניתן למצוא בעולם הפיזי – שוב הייתה זו דמות שאפשר היה לקרוא לה צורה שמימית, ושאין להשוות אותה לשום דבר שקיים במישור הפיזי. נפש האישה שאלה: "מי את?" והדמות הרוחית ענתה: "על כדור הארץ יש לי שם אחד בלבד. משתמשים בו נכון רק אלה שמביאים לבני האדם תיאורים של ממלכות הרוח. הם קוראים לי אינספירציה. אני באה מממלכה רחבה מאוד, שם אני שוכנת במקום שבקרב אלה שמדברים על עולם הרוח נקרא הממלכה של הכרובים."

הישות מההיררכיה של הכרובים עלתה מעולם האימגינציה. כאשר האישה שאלה שוב: "מה עלי לעשות בשבילך?" הישות ענתה: "עליך להתמיר את עצמך ולהתאחד איתי!"  

ולמרות הסכנה הכרוכה בדבר, האישה נכנסה כולה לישותו של הכרוב. היא הפכה לעוד פחות דומה לכל דבר פיזי הנמצא במישור הארצי. על הצורה הקודמת עוד היה ניתן לומר: "יש בה משהו שאפשר להשוות למה שקיים במישור הארצי." אך את הישות של הכרוב חייבים לתאר כמשהו זר לחלוטין לעולם הפיזי, ללא כל תכונה שניתן לדמות אותה אליו. נפש האישה הפכה לשונה מכל דבר ארצי. בצורה שהיא לבשה היה ניתן לראות שהיא עברה לתוך עולם הרוח, שהיא שייכת עם כל ישותה לממלכה רוחית שלא ניתן למצוא אותה בעולם החושים.

"מפני שעשית זאת, את יכולה לשתול יכולת לתוך הנפש האנושית. וכאשר יכולת זו מתפתחת בנפשות של בני האדם על כדור הארץ, היא תחיה בתוכם כאימגינציה מוזיקלית. לא יהיה להם דבר שיוכלו לקחת מבחוץ. כעת הפכת לכה זרה מכל מה שארצי, עד שאין דבר שניתן לקחת מבחוץ כדי להביע רגשות פנימיים שמתעוררים בנפש בהשפעת ההשראה שלך. בני האדם יהיו חייבים להצית זאת מחדש, באמצעות חוש שהם מכירים בהקשר שונה לחלוטין. יהיה עליהם לתת צורה חדשה לחוש הטון. יהיה עליהם למצוא את הטון המוזיקלי בתוך נפשם שלהם. יהיה עליהם ליצור מתוך נפשם כאילו הם יוצרים מגבהים שמיימיים. וביצירה זו יזרום מתוך הנפש האינדיבידואלית שלהם משהו שיהיה כמו השתקפות אנושית של כל מה שבטבע החיצוני יכול לצמוח ולזרום רק באופן לא מושלם. מתוך נפש האדם תזרום השתקפות של רחשי נחל, של עוצמת הרוח, של רעש הרעם – לא כהעתק של דברים אלה, אלא כמשהו שפוגש כמו אחות את הוד הטבע שזורם מתוך מעמקים לא מוכרים של הרוח. זה מה שיפרוץ מתוך נפשות של בני האדם. הם יוכלו ליצור משהו שמעשיר את כדור הארץ, משהו שחדש שם, שלא היה נולד מבלי היכולת שלך – משהו שהוא כמו זרע לעתיד כדור הארץ. את תעניקי להם את היכולת להביע את מה שחי בנפשם אך לעולם לא היו יכולים להביע אותו אילו האנושות הייתה ממשיכה להיות מוגבלת למה שכעת יש לה בתור מחשבה, רעיון, מושג. כל הרגשות שמכלים את השפה האנושית היו קופאים ומתים לו היו תלויים בצורה של מושגים מילוליים. דרכך, רגשות כאלה, שהמושגים הם אויבם המר ביותר, ימצאו ביטוי על כנפי שירה ובָּלָדָה, ויפיחו לתוך הסביבה את ישותה הפנימית ביותר של הנפש, ובכך יטביעו בה משהו שאחרת לא היה קיים שם.

 את כל אותו עושר של רגשות מגוונים ועמוקים, שחיים כמו בעולם עוצמתי כשלעצמו בנפש האדם, אי אפשר לחוות כלפי חוץ בכל דרך אחרת. ניתן לחוות אותם רק דרך מסע בכל רחבי היקום ולכל אורך ההיסטוריה האנושית – אף פעם לא בעולם החיצוני. כי זרמים שונים, שחייבים לזרום לאורך מאות ואלפי שנה, נפגשים במה שבני האדם חוו במקום או בזמן זה או אחר. את כל הממלכות האלה מעבר לעולם החיצוני תוכלי להביע באופן מרוכז. באמצעות היכולת שרכשת תזרימי אותן לתוך מוזיקה, לתוך הסימפוניות שלך."

נפש האישה ידעה כעת שמה שאלה המחפשים את ידע הרוח מתארים כאינספירציה ניתן להביע, במישור הפיזי ובאמצעים פיזיים, רק כיצירה מוזיקלית – ואז היא איננה ניתנת בצורת השתקפות אלא כמציאות ישירה. ונפש האישה הבינה שהמוזיקה יכולה להביע אירוע רב-עוצמה כמו זה שבו הרגש של אורנוס הוצת מאש האהבה של גאיה, או את מה שקרה כאשר כרונוס רצה להאיר את ישותו הרוחית הפנימית באור של זאוס!

נפש האישה עברה חוויות עמוקות כאלה במפגש שלה עם הכרוב.

שירה פיוט

 נפש האישה המשיכה לחיות במה שנקרא העולם האימגינטיבי. הגיעה אליה דמות נוספת, שוב רחוקה מאוד מכל דבר שקיים במישור הארצי. כאשר האישה שאלה "מי את?" הדמות הרוחית ענתה: בשם שלי משתמשים נכון רק אלה שבעולם הפיזי מביאים תיאורים של אירועים רוחיים מעולם הרוח. כי אני האימגינציה! אני באה מממלכה רחבה, אבל מתוך כל הממלכה הרחבה הזו אני באה מאזור היררכיות הנקרא ממלכת ישויות הרצון."

"מה עלי לעשות בשבילך?" שאלה שוב האישה.

גם דמות זו ביקשה שנפש האישה תאחד את ישותה עם דמות זו השייכת לישויות הרצון. ושוב נפש האישה הפכה לשונה מאוד מהצורה הרגילה של הנפש, אך עדיין היא הייתה צורת נפש.

"היות ועשית זאת, את יכולה כעת להפיח בנפשות של בני האדם את אותה יכולת שהם חווים כאימגינציה פואטית. את הפכת לאבטיפוס של האימגינציה הפואטית. דרכה בני האדם יוכלו להביע בשפתם משהו שלא יכלו לומר לו היו פשוט נאחזים בעולם החיצוני ומציגים רק את הדברים הקיימים בעולם הפיזי. תאפשרי להם, באמצעות האימגינציה שלך, להביע את כל מה שנוגע ברצון שלהם ושאחרת אי אפשר היה להביע באמצעים ארציים. על כנפי החרוזים והמקצב שלך, דרך כל מה שאת יכולה לתת לבני האדם, הם יביעו דברים רבים שהשפה הרגילה היא כלי גס מידי בכדי להביע."

ובדימוי של השירה הלירית הופיעו האירועים שבמהלך מאות שנות היסטוריה הביאו השראה מדור אל דור. 

"את תוכלי לאסוף את מה שמעולם לא היה ניתן להביע על ידי אירוע פיזי חיצוני. השליחים שלך יהיו המשוררים והפייטנים של כל התקופות בהיסטוריה. באפוסים שלהם הם ירכזו את ההיסטוריה של התקופות השונות. את הצורה אותה לובש הרצון כאשר עומדות תשוקות עזות אחת מול השנייה, את הקרבות שבני האדם על כדור הארץ לא יכלו מעולם להביא לידי סיום בעולם הפיזי – את כל זה תביאי בפניהם דרך הקסם שלך על הבמה, ושם תראי להם כיצד המפגש בין תשוקות סותרות מביא למוות אצל אדם אחד, וניצחון אצל האדם השני. את תעניקי לאנושות את אמנות הדרמה."

ברגע זה, נפש האישה שמה לב לחוויה פנימית משלה – חוויה פנימית שבמונחים ארציים רגילים ניתן לתאר אותה כהתעוררות.

כיצד היא התעוררה? ההתעוררות שלה נבעה מכך שהיא ראתה, כאילו במראה, בבואות של דברים שאין למצוא אותם במישור הארצי. היא עצמה התאחדה לגמרי עם העולם האימגינטיבי. מה שחי על פני הארץ כשירה הוא השתקפות של האימגינציה. נפש האישה ראתה את השתקפות האימגינציה באמנות השירה. ודרך ראייה זו היא התעוררה. מאחר שהיא התעוררה, היה עליה לעזוב את עולם הרוח הדומה לחלום, למרות שהיא נכנסה למקום דומה, לו רק כתמונת מראה חסרת חיים, למה שחי ברוח כאימגינציה. כך היא התעוררה.

וכאשר היא התעוררה, היא ראתה שהלילה חלף. שוב הייתה מוקפת בנוף מכוסה שלג, לפניה קרחונים צפים סמוך לחוף, ונטיפי קרח תלויים על העצים. אך כשהיא התעוררה, היא הבחינה באישה השנייה שוכבת לידה, כמעט מאובנת מהקור שהיא סבלה. אישה זו לא קיבלה בתוכה את החום של התרשמותה מיופיו של הנוף. האישה הראשונה, שעברה את כל החוויות האלה במשך הלילה, כעת הבינה שהאישה השנייה, שכמעט קפאה למוות מפני שהיא לא יכלה לחוות שום דבר בעולם הרוח, היא הידע האנושי! והיא דאגה להעביר לה משהו מהחום שלה. היא הגנה עליה וטיפלה בה, והאישה השנייה התחממה בהדרגה בהשפעת כל מה שעבר אליה מהחוויות של הלילה.

 במזרח, מעל הנוף, עלה השחר המבשר את בואה של השמש. בהדרגה קרני השחר נהיו אדומים יותר, ונפש האישה שעברה את חוויות הלילה הייתה כעת ערה לחלוטין. היא יכלה להקשיב למה שבני האדם מדברים כאשר הם חווים רמזים ממה שניתן למצוא בעולם האימגינטיבי. מתוך המקהלה של קולות אנושיים היא שמעה את מה שהטובים ביותר מהם הביעו במילים: מה שהם יכלו רק לנחש אודות מה שהם עצמם לא חוו באמצעות האימגינציה פרץ מתוך המעמקים הפנימיים ביותר של נפשם. קולות אלה יוכלו להפוך לקרן אור המובילה את האנושות. היא שמעה את קולו של משורר שחש משהו מהתפארת שהנפש האנושית יכולה לחוות מתוך העולם האימגינטיבי. האישה הבינה כעת שעליה להציל את ה'מדע', שכמעט קפא. היא הבינה שעליה לחמם אותו ולהחדיר לתוכו את טבעה החדש, ולהביא למדע הכמעט קפוא קודם כל את טבעה כאמנות, ולאחר מכן לשתף אותו בכל מה שהיא חוותה במהלך הלילה. היא ראתה איך במהירות הרוח, מה שהיה כמעט קפוא יכול לחזור לחיים כאשר ה'מדע' לוקח לתוך הידע שלו את מה שהאמנות יכולה לתת.

היא הביטה שוב בשחר והוא הפך עבורה לסמל של הממלכה שהיא התעוררה ממנה, ושל כל מה שהיא דמיינה. היא הבינה את מה שהמשורר אמר בכזו חוכמה מתוך מה שהוא הצליח לקלוט. מה שהיא שמעה בכוחות רוחיים חדשים השתרע מתוכה על כל פני האדמה:

רק דרך שחר היופי

תוכל למצוא את ממלכת האמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *