חשיבת המטמורפוזה של גיתה

חשיבת המטמורפוזה של גיתה

רודולף שטיינר

הרצאה שניתנה בדורנך, 30 בספטמבר 1922 GA216

תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה להוצאת תלתן ולאלישע אבשלום על תרומת התרגום לארכיב החינמי!

אם נחזור פעם נוספת עם מחשבות אחדות לתרבות המצרית ולהתבטאותה החיצונית במומיות, עלינו לקשור את ההשקפה שרכשנו שם, עם תיאור אותו נתתי במשך המחזור שנשאתי לפני זמן קצר בגיתאנום, וגם כאן נתתי זאת לעיתים קרובות. כוונתי לתיאור של פעילות החשיבה האנושית הרגילה, כפי שהיא מופעלת על ידי האדם באופן בו הוא מתחנך אליה בהדרגה במשך תקופת ילדותו, רוכש בה מיומנות מסויימת ומשתמש בה בין צעירותו למותו. למדנו להכיר פעילות חשיבה זו, פעילות עצמית אינטלקטואלית זו – כפי שכיניתי אותה לעיתים קרובות – כמעין גוויה נפשית פנימית. חזרנו פעמים רבות על כך שניתן לראות באור הנכון את החשיבה כפי שהיא מתנהלת על ידי האדם בחיים הארציים, רק כשמציב אותה האדם ביחס לישותו המהותית באותו יחס בו נמצאת הגוויה אותה מותיר הוא מאחוריו בעברו את סף המוות, כלפי האדם הארצי החי. הדבר שבאמצעותו מהווה האדם אדם, יוצא למעשה, החוצה מתוכו, ובגוויה נשאר משהו שצורתו זו אותה אנו רואים מתקבלת רק הודות לכך שגוויה זו נעזבה על ידי האדם החי. אף אחד לא יהיה כה פתי להאמין שבאמצעות קומבינציה כלשהי של כוחות יכלה להיווצר הגוויה האנושית. היא חייבת להיות שארית, חייב להיות משהו שהיה קיים לפניה, חייב היה להיות לפניה האדם החי. לטבע החיצוני אותו אנו לומדים יש אמנם את הכוח להרוס את הצורה האנושית, אך אין ברשותו הכוח לבנות אותה. צורה אנושית זו נבנתה באמצעות מה שסיגל לעצמו האדם כמרכיבי ישות גבוהים – אך אלה יוצאים עם המוות. בדיוק כפי שאנו רואים בגוויה את העובדה שהיא נובעת מאדם חי, כך אנו רואים בחשיבה, בהסתכלנו עליה באורח הנכון, את העובדה שבאמצעותה-היא אין ביכולתה להיות מה שהיא מהווה בהופיעה בפנינו בחיים הארציים, אלא שהיא מהווה מעין גוויה בנפש, ולמעשה היא הגוויה של מה שהיתה היא עצמה לפני ירידתו של האדם מעולמות רוחיים-נפשיים אל הקיום הארצי הפיסי. שם היתה הנפש משהו בקיום טרום-ארצי, שמת כביכול עם הלידה, והגוויה של מת נפשי זה היה החשיבה. דבר זה אינו יכול להיות אחרת, ודווקא אנשים החיים בצורה האינטנסיבית ביותר בחשיבה, מרגישים מוות זה של החשיבה האבסטרקטית. אין צורך אלא להצביע על אותו מקום מרגש, בו מתחיל ניטשה לתאר את הפילוסופיה בתקופה הטראגית של היוונים, כשהוא מתאר כיצד עולם המחשבות היווני – בפילוסופים שלפני סוקרטס, כמו פרמנידס או הראקליטוס – נפל למחשבות האבסטרקטיות של הקיום וההוויה. שם – אומר ניטשה – מרגיש האדם קור מקפיא הנפרש עליו ודבר זה אכן נכון. השוו רק כיצד ניסו בני האדם של המזרח הקדום להבין טבע חיצוני זה במבני נפש חיים, פנימיים וערים. לעומת חשיבה זו הערה בפנימה שפריחתה מופיעה בפנינו בפילוסופיה של הוודות, לעומת חשיבה זו הפורצת ושופעת בכל, שחדרה את האדם כולו באופן חי בפנימיותו, לעומתה מה שמופיע מאוחר יותר כחשיבה אבסטרקטית הוא למעשה גוויה מתה. את זאת חש ניטשה בעת שצריך היה לתאר את הפילוסופים שלפני סוקראטס, שהיו למעשה הראשונים שהגיעו בהתפתחות האנושות לחשיבה אבסטרקטית זו.

אך הסתכלו על החכמה המזרחית הזו שקדמה לפילוסופים היווניים. לא תמצאו בה מאומה שיש בו משום ספק כלשהו בעובדה שלאדם היה תחילה קיום נפשי בטרם ירד לאדמה. לא ניתן לחוות את המחשבה כמחשבה חיה, בלא להאמין בו בזמן בקיומו הטרום-ארצי של האדם. מי שחווה את החשיבה כחשיבה חיה, כמוהו כמישהו על האדמה המכיר את האדם החי. מי שאינו חווה את המחשבה כמחשבה חיה, כפי שעשו הפילוסופים היווניים כבר לפני סוקרטס, עשוי לחשוב שהאדם הוא ישות שנולדה רק עם הלידה, כפי שעשה אריסטו. עלינו להבחין בין החשיבה המזרחית, שהיתה פעם ערנית וחיה בפנימה, שבאמצעותה ידעו שהאדם נכנס לקיומו הארצי מתוך עולמות רוח, לבין אותה חשיבה שהופיעה אחר כך כחשיבה מתה, כחשיבת-גוויה, שבאמצעותה לא ניתן ללמוד להכיר שום דבר מלבד מה שניתן לגישה בין לידה ומוות.

כל החשיבה הנמצאת ברשות האנושות כיום פונה אל היסוד המת. עבור החשיבה החיה, שהיתה קיימת פעם, אין בדרך כלל כל הבנה. החשיבה האינטלקטואלית אותה מנהלת האנושות בעיקר מאמצע המאה הארבע עשרה, היא גוויה. משום כך שואפת חשיבה זו במידה רבה כל כך להגביל עצמה רק לטבע המת, רק להכרת ממלכת המינרלים. מבקשים ללמוד גם את הצמחים, גם את בעלי החיים וגם את האדם עצמו רק על פי הכוחות המינרליים-פיסיקאליים-כימיים, משום שמוכנים להשתמש רק בחשיבה מתה זו, בגוויית חשיבה זו אותה גורר עימו האדם בהיותו אינטלקטואלי לחלוטין.

הזכרתי בסדרת הרצאות זו אותה אני נושא בפניכם, את גיתה. גיתה היה, כפי שאתם יודעים, חבר בקהילת הבונים החופשיים. הוא חווה את הפולחן של הבונים החופשיים, אך הוא חווה אותו כפי שרק גיתה היה מסוגל לחוותו. מתוך צורות הפולחן שבאופן הרגיל נשמרו רק באורח מסורתי, התעוררו עבורו חיים ישירים. עבורו היתה זו מציאות, שהיה ביכולתו להציב עצמו בקשר עם אותה ישות רוחית שפעלה – באופן אותו תיארתי בפניכם – מתוך הקיום הטרום-ארצי אל הקיום הארצי, דבר שהיה עבור גיתה תמיד מעין הצערה, שכן גיתה באמת הצעיר לעיתים קרובות בחייו. ומתוך חיים פנימיים אלה נבע מגיתה מה שמהווה לאמיתו של דבר את אחת התופעות הגדולות והמשמעותיות ביותר בחיי הרוח המודרניים, ואשר עם זאת אין מעריכים אותה כראוי עד היום: זוהי חשיבת המטמורפוזה.

אם כן, מה עשה גיתה כשהגה את חשיבת המטמורפוזה? אכן, זו היתה הארה מחדש של מחשבה פנימית חיה, מחשבה העשויה להופיע בקוסמוס. גיתה פנה כנגד הבוטניקה של לינה, בה מציבים צמח אחד ליד צמח אחר, יוצרים מושג מכל צמח בודד והרעיון הוא, שיש להביא את כל זאת בצורה נחמדה לכלל שיטה. גיתה לא היה יכול ליטול חלק בכך. הוא לא רצה להיות עם מושגים מתים בלבד, אלא עם מחשבה חיה. הוא הגיע אליה על ידי כך שהתבונן קודם כל בצמח עצמו. ועבורו נראה הצמח באופן כזה שהוא מפתח עלים גסים ובלתי מעוצבים, אחר כך עלים מעוצבים, המהווים עיצוב מחדש, מטמורפוזה של העלים הקודמים, אחר כך עלי הפריחה עם צבעים אחרים, ואז את גביע האבקנים במרכז העלי (איור מספר 1). כולם מהווים השתנויות של צורת-יסוד אחת של העלה עצמו. גיתה לא ראה את עלה הצמח באופן כזה שאמר לעצמו: זהו עלה של צמח, וזהו עלה אחר של צמח. גיתה לא הסתכל כך על הדברים שגדלו על הצמח, אלא אמר לעצמו: העובדה שעלה זה נראה כך ועלה אחר נראה אחרת, היא משהו חיצוני. כשמסתכלים עליהם באופן פנימי הדבר הוא כך, שלעלה עצמו יש כוח השתנות בפנימיותו. באופן שהוא עשוי להיראות מבחינה חיצונית כך (מימין) או כך (משמאל). לא קיימים כלל שני עלים. קיים למעשה עלה אחד המיוצג בשתי דרכים שונות.

גיתה אמר לעצמו: כאשר עומד בפני צמח (איור מספר 3), כאן למטה העלה הירוק, כאן למעלה הפריחה (אדום). החשיבה האינטלקטואלית השטחית תאמר שאלה הם שניים, שני עלים. מה עשוי להיות עבור ההוגה האינטלקטואלי השטחי מובן מאליו יותר מן העובדה שאלה הם שני עלים? הרי האחד אפילו אדום והשני ירוק. אם למישהו מקטורן ירוק ומעיל אדום, הם מהווים כמובן שניים, שכן בכל הנוגע ללבוש תקפה השטחיות – לפחות בזמן המודרני. כאן השטחיות היא במקומה. אך לצמח אין כל חלק בשטחיות זו, אומר גיתה. העלה האדום הוא אותו דבר עצמו כמו העלה הירוק. אין אלה שני עלים, הם מהווים למעשה רק עלה אחד בעיצובים שונים: בפעם האחת פועל אותו כוח למטה במקום A. כאן הוא פועל כך, שהכוחות נמשכים בעיקר מתוך האדמה. הצמח מושך את הכוחות מתוך האדמה, יונק אותם למעלה, והעלה חייב לגדול תחת השפעתם של כוחות האדמה ונעשה ירוק. כאשר ממשיך הצמח לגדול (סגול), באה השמש וזורחת עליו חזק יותר מאשר למטה. משקלה של השמש נעשה מכריע, ואותו אימפולס עצמו גדל אל תוך השמש והופך להיות אדום.

D:\Pictures\צמח.jpg

גיתה היה יכול לומר: בראותנו אדם הרואה אדם אחר אוכל ולו אין מאומה, הוא יהיה חיוור. פעם אחרת נתן לו מישהו דחיפה, והוא יאדים. על פי אותו עיקרון עצמו שלפיו מונים כאן שני עלים, ניתן היה גם לומר: אלה הם שני אנשים. פעם אחת הוא חיוור ופעם שניה אדום, הם מהווים שני אנשים. באותה מידה בה אין אלה שני אנשים, אין אלה שני עלים. זהו עלה אחד – בפעם האחת הוא כזה ובמקום אחר הוא כזה. לא היה מאומה מופלא במיוחד בדבר זה עבור גיתה, שכן אחרי ככלות הכל יכול האדם גם לרוץ ממקום אחד למשנהו, ועדיין אין אלה שני אנשים שונים אותם אתם רואים במקומות שונים… בקצרה, גיתה הגיע לכך שהתבוננות זו בדברים כשהם ניצבים זה ליד זה אינה אמת אלא התעיה, ששני אלה, העלה הירוק כאן והעלה האדום שם, מהווים עלה אחד.

אך כפי שראה את האיברים השונים בצמח, כך ראה גם את הצמחים השונים. נראה את העניין כך: בפנינו צמח כלשהו. הוא בנוי כשורה, ביכולתו לבנות מן הזרע שורש תקין, גבעול הנושא עלים תקינים, פרחים, ואפילו גביע אבקנים ובו עלי (איור מספר 4). גיתה אמר: גביע האבקנים מהווה גם הוא את אותו עלה עצמו. יכול היה לומר: אכן, האינטלקטואל מניח שעלי הפרחים האדומים מתפשטים בדרך כזו, גביע האבקנים דק כמו חוט, אלא שיש לו מלמעלה מין צלקת. ולמרות זאת ראה גיתה גם בהתפשטות עלי הפרחים ובגביע האבקנים הדק רק עיצוב שונה של אותו עלה. הוא היה יכול גם לומר באופן תמונתי: האם לא ראית פעם אדם מסוים שהיה פעם בחייו דק ותמיר, ונעשה אחר כך שמן מאוד? גם אלה אינם שני אנשים. כך עלי הפרחים וגביע האבקנים מהווים דבר אחד, וכפי שנאמר, העובדה שהם מצויים במקומות שונים אינה מעלה ואינה מורידה – וגם עבור גיתה לא היה זה דבר מהותי. אדם שאינו מסוגל לרוץ במהירות רבה, אינו יכול להיות בו זמנית בשני מקומות. בנקאי משכיל בברלין אמר פעם, כשהריצו אותו ממקום למקום: האם אתם סבורים שאני ציפור המסוגלת להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת? אכן, זאת אין ביכולתו של האדם. כאן מדובר בכך שגיתה חיפש את עיקרון המטמורפוזה, המראה את האחד בתוך הריבוי, האחד בתוך הרבגוניות. בזאת הביא גיתה את מושג המטמורפוזה לחיים.

אם תתפסו את מה שנאמר כאן, תקבלו אידיאה של רוח. שכן חישבו על כל מה שאמרתי עתה. העובדה שהצמח כולו מהווה למעשה עלה אחד המעוצב בצורות שונות, אינה ניתנת בשום פנים לתפיסה באופן גופני. כאן עליכם לתפוס משהו רוחי המשתנה בדרכים הרבגוניות ביותר. מה שחי בממלכת הצומח הוא רוח. ואם נמשיך הלאה, ביכולתנו, כפי שנאמר, ליטול צמח בו הכל כשורה, שקיבל את זרעיו כשהם מוצבים נכון באדמה, אחר כך קיבל בזמן הנכון את שמש האביב החלשה, אחר כך את שמש הקיץ, ואחר כך היה יכול שוב לפתח זרעים בשמש המתהווה החלשה יותר. אך הבה נניח שהצמח מוצב בתנאי טבע כאלה שאין ברשותו הזמן לפתח שורש, וגם לא גבעול ועלים ראויים לשמם, אלא שאת כל מה שבאופן הרגיל היה מתפתח בעלי הפרחים, היה עליו לפתח במהירות רבה ובחוסר דיוק, מאחר ולא היה ברשותו הזמן לבנות זאת. אז הוא יהפוך לפטרייה. (איור מספר 5).

D:\Pictures\מצח 2.jpg

כאן בפניכם שתי קיצוניות: צמח שיש לו זמן לעבור דיפרנציאציות בכל הפרטים, שורש מפותח, גבעול, עלים, פריחה ופירות, כל דבר אפשרי – ולעומתו צמח שהוצב בתנאי טבע כאלה שאין לו זמן לבנות שורש, שבו נשאר הכל רק ברמז, אין ביכולתו לפתח גבעול ועלים, ומה שמצוי בעיקרון הפריחה ומבנה הפרי חייב להיעשות מהר ובאורח בלתי מדוייק. הוא בקושי מציב עצמו על האדמה, הוא מפתח במהירות מסחררת את מה שהצמחים האחרים מפתחים באיטיות. חישבו על פרג הבר, אשר לאחר שהניח לעלים הירוקים לצאת באיטיות, יכול לאט ובזהירות לבנות את עלי הפרג האדומים, לאחר מכן את גביע האבקנים, אחר כך את העלי המצועצע, הממוקם במרכז צמח הפרג. בפטרייה חייב הכל להיווצר במהירות ובחיפזון, אין זמן לדיפרנציאציות, אין זמן לחשיפה לשמש, שאינה בנמצא אז כדי שניתן יהיה לצבוע בצבעים נאים… בקיצור, הצמח הופך לפטרייה. בפטרייה יש לנו פריחה לגמרי בלתי מדויקת, שהושלכה קדימה במהירות ובחיפזון. שוב יש לנו דבר אחד: שני צמחים שונים לחלוטין מהווים למעשה אותו דבר עצמו.

אך אם רוצים באמת לחשוב באורח זה, יש להשתנות מעט באופן פנימי. שכן האינטלקטואל – גיתה אולי היה אומר: האדם השטחי הנוקשה – מסתכל בלב הפרג האדום עם העלי הכרסתני במרכז, ועתה הוא אמור לדמות לעצמו פטרייה. בו בזמן עליו לקבל באורח כה תנועתי את המושג שיצר על הפרג, עד שמושג זה יהפוך לבלתי מוגדר והוא יראה בפרג עצמו את הפוטנציאל לסוג זה או אחר של פטרייה. דבר זה לא יצליח, האין זאת? כדי לגרום לו להניע את האינטלקט שלו, לא על מנת שיצטרך חלילה להפוך את הבנת השכל שלו להבנה חיה, אלא לכל היותר לטלטל מעט את ראשו, חייבים להציג בפניו באופן מוחשי את הפטרייה עצמה. אז יוכל לדמותם זה ליד זה. כך יעלה הדבר בידו!

זהו ההבדל בין החשיבה המתה לחשיבה המתחיה והחיה בפנימה, שיצר גיתה עבור המטמורפוזה. זו היתה בגדר תגלית פנימית עצומה שהגיעה כך באמצעות גיתה אל העולם. משום כך כתבתי בהקדמה לכרך הראשון של "כתביו המדעיים של גיתה", שהוצאתי לאור בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, את המשפט: גיתה הוא בו-זמנית קופרניקוס וקפלר של מדע הטבע האורגני, ומה שקופרניקוס וקפלר עשו עבור הטבע החיצוני המת, דהיינו, טיהור המושג כדי להבין את האסטרונומיה והפיסיקה במושגים טהורים, עשה גיתה עבור מדע הטבע האורגני באמצעות המושג החי, מושג המטמורפוזה. זוהי תגליתו המרכזית.

ואם רק רוצים בכך, מתפשט מושג זה של המטמורפוזה על פני הטבע כולו. גיתה חשב כמובן מיד בקבלו את צורות הצמחים מתוך חשיבת המטמורפוזה הזו: את זאת אני חייב ליישם גם על בעלי החיים. אך כאן הדברים קשים יותר. גיתה יכול היה להגיע טוב מאוד ליצירת עלה אחד מתוך עלה אחר במחשבה. אך לדמות מטמורפוזה של עצם צינורית מעמוד השדרה, לעיצוב כזה שתתקבל ממנה עצם ראש, כך שניתן יהיה ליישם את המטמורפוזה גם על בעלי חיים ובני אדם, דבר זה קשה יותר. ובכל זאת הצליח גיתה, כפי שסיפרתי לעיתים קרובות, לראות בצורה מספקת ביותר גולגולת כבש מפורקת בחצר כנסיה בוונציה בשנת 1790. היתה זו גולגולת כבש שבה התפרקו העצמות הבודדות זו מזו. אז נוכח לדעת שהן נראות, גם אם בצורה שונה מאוד, כמו עצמות צינוריות של עמוד השדרה. ואז יצר לעצמו את המחשבה שניתן לפחות לדמות את העצמות גם באורח זה, שכולן יכולות לייצג עצם אחת, שרק מופיעה בצורות שונות.

אך בנוגע לאדם בכללותו לא הגיע גיתה רחוק ביותר בכך, משום שלא עלה בידו להגיע מתוך אידיאת המטמורפוזה שלו לאימגינציה אמיתית. אם מגיעים לאימגינציה אמיתית ומתוכה לאינספירציה ואינטואיציה, מופיעה האחידות בצורה משמעותית אף יותר, כאשר תופסים את חשיבת המטמורפוזה באורח הנכון. כאן חייבים – מתוך אותה נקודת מבט שממנה ראה גיתה בצמחים הדו-פסיגיים את הפטרייה, כשדימה אותם פשוטים יותר ויותר, מעורבלים יותר ויותר – כאן חייבים ללמוד את הראש האנושי כפי שהוא מופיע בפנינו כיום: אז ניתן לראותו כמטמורפוזה של יתר השלד.

נסו להתבונן כך, במבט אמנותי, במחציתה של הלסת התחתונה בשלד האדם. אם תתבוננו בה במבט אמנותי, לא תוכלו אלא להשוות את מה שקבוע כאן ויורד כלפי מטה, עם עצמות הרגליים ועצמות הזרועות כשהן עוברות טרנספורמציה, תקבלו גם כאן שתי רגליים (הלסת התחתונה), אלא שהן מנוונות. הראש הוא ברנש רקוב שתמיד אינו הולך. לכן גם הוא יושב על שתי רגליו, המצויות במצב התנוונות. אך גם אם תתארו לעצמכם שהאדם היה מקבל למשל את רגליו כשהן קשורות יחדיו בעזרת חוטי קשירה, תוכלו לחקות את מה שמצוי כאן. ואם תסתכלו על כך במבט אמנותי, אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד ניתן להביא את הרגליים לכך שיהיו גם הן חסרות תנועה כמו הלסת התחתונה.

אך כדי להבין את העניין לאשורו, יש לראות את ראש האדם כבנייה מחדש של יתר גופו. תיארתי בפניכם: הראש האנושי, אותו אנו נושאים בחיים האנושיים הארציים הנוכחיים, הוא גוף ללא ראש כפי שנשאנו אותו בעצמנו בחיים הארציים הקודמים, כשהוא מעוצב מחדש. הראש דאז הלך לאיבוד – אצל אנשים מסוימים לבטח כבר במהלך החיים הארציים – אך בכל מקרה, לאחר החיים הארציים הלכו לאיבוד גם הכוחות של הראש. הראש אינו שומר את הכוחות – כוונתי כמובן לא לחומרים אלא לכוחות. כוחות אלה אותם אתם נושאים כעת בראשכם, היו ברשותכם לפני כן, כאשר אתם מתארים עצמכם כביכול ערופי ראש, כשנשאתם אותם ביתר גופכם. גם בחיים הארציים הקודמים נשאתם את הראש מתוך החיים הארציים שקדמו להם, ומה שמצוי ברשותכם כעת כגוף יעבור למעשה מטמורפוזה, עיצוב מחדש, ותישאו אותו בתור ראש בחיים הארציים הבאים. זוהי הסיבה שהראש הוא הדבר הראשון שנוצר. הסתכלו בעוּבר בגוף האם: הראש מופיע לראשונה והשאר נוסף לו לאחר מכן, מאחר והוא מהווה מבנה חדש, בעוד הראש נובע מהחיים הארציים הקודמים. הוא הגוף שעוצב מחדש, הוא צורה שנישאה לכל אורך החיים שבין מוות ללידה מחדש, נבנתה כראש והוסיפה לעצמה אחר כך את הגפיים. וכך ביכולתנו לומר: בראותנו בדרך זו את החיים הארציים החוזרים ונשנים, אנו רואים את האדם כמטמורפוזה האחרונה שנוצרה. אתם רואים, בדבר שאליו הגיע גיתה בתחילת שנות השמונים של המאה השמונה עשרה, במחשבת-המטמורפוזה של הצמח, נעוץ מה שמוביל למושג חי על התהוות, דרך כל ממלכת בעלי החיים, למעלה עד לאדם, והוא נעוץ במחשבה זו בדרך כזו, שנובעת ממנה האידיאה שבאמצעותה אנו תופסים את החיים הארציים בצורתם. גיתה החייה את המחשבה באופן פנימי הודות לכך שהשתתף בטקסי הפולחן שלו. שם קיבל תחושה – גם אם לא הגיע הדבר באופן בהיר לתודעתו – כיצד נשא האדם בקיומו הטרום-ארצי בהיותו עדיין אדם נפשי לחלוטין, את מה שנותר מן השלד הגופני ככוחות מתוך החיים הארציים הקודמים. כיצד הועברו כוחות אלה על ידי האדם מחיים ארציים קודמים ועוצבו לצורת ראש תחת העטיפה המגוננת של גוף האם.

גיתה לא ידע זאת, אך היתה לו תחושה על כך והוא יישם אותה קודם כל על הדבר הפשוט ביותר, על חיי הצמח. עקב העובדה שתקופתו לא היתה בשלה לכך, לא היה ביכולתו להרחיב זאת כפי שניתן להרחיב זאת כיום – דהיינו, עד למושגים של השתנות האדם מהתגשמות ארצית אחת לשנייה. בדרך כלל נאמר מתוך רגש רחמים, שגיתה יצר את המטמורפוזה הזו, מאחר וטבע האמן שבו עמד לו למכשול. את זאת אומרים הפדנטיים, השטחיים. מתוך רחמים. מי שאינו פדנט או שטחי, חייב לומר מתוך התלהבות: גיתה היה יכול להוסיף למדע את האלמנט האמנותי ובדיוק על ידי כך להגיע למושגים תנועתיים. אך בצורה זו, יאמר הדיאלקטיקן השטחי, לא ניתן לתפוס את הטבע. כאן נזקקים למושגים לוגיים נוקשים וקשוחים, כך הוא יאמר. אך אילו היה הטבע אמן, כי אז יכול היה לקרות לכל מדע הטבע שדחה מתוכו את האמנות ונסמך רק על מושגים חיצוניים, מה שסיפר לי פעם אמן ממינכן, שהיה עדיין בן תקופתו של האסתטיקן הגדול קרייר, עימו שוחחתי על אודות קרייר. אנו האמנים – כך סיפר – לא הלכנו בצעירותנו להרצאותיו של קרייר. אם היינו הולכים פעם, היינו יוצאים החוצה ואומרים: זהו צווחן ההנאה האסתטית! כפי שקרה לאסתטיקן – שהאמן כינה אותו צווחן ההנאה – כך יכול היה הטבע, אילו יכול היה לדבר על סודותיו בעצמו, לכנות את חוקר הטבע הלוגי בעלמא, אולי לא צווחן הנאה, אך בוודאי צווחן הבכי, שכן הטבע בורא באורח אמנותי, ולא ניתן לדרוש ממנו שיינתן להבנה באורח לוגי גרידא. חייבים להבין את הטבע כפי שהוא.

כך היא ההתפתחות ההיסטורית. פעם במזרח הרחוק היו קיימים מושגים חיים. תיארתי בפניכם כיצד באמצעות עיצוב מחדש, מטמורפוזה של תהליך הנשימה, הפכו מושגים אלה לתהליך של תחושה. האנשים היו חייבים לפלס את דרכם אל המושגים המתים. המצרים לא היו מסוגלים לזאת עדיין. הם קשרו עצמם למושגים המתים רק אם פיתחו לפני כן את האדם עצמו במוות שלו לכלל מומיה. אנו כיום נמצאים במצב בו עלינו לעורר מחדש את מושגינו. דבר זה לא יכול להתרחש על ידי כך שנפתח רק צורות אוקולטיות ישנות באופן מסורתי, אלא כשנחיה בתוכן יותר ויותר, שלא רק נמצא את עצמנו, אלא נבנה את מה שגיתה תפס ראשון כחשיבת המטמורפוזה: את המושג החי. מי ששולט במושג החי, כלומר במיומנות הנפשית של הרוחי, מסוגל גם להחיות שוב מתוך הרוח את המעשים החיצוניים של האדם. אז מגיעים לכך שניתן יהיה להשיג את מה שעליו דיברתי לעיתים קרובות עם ידידינו האנתרופוסופים, דהיינו, שלא יתיישבו בדרך מטריאליסטית אדישה כזו ליד שולחן המעבדה או שולחן הניתוחים ויחוללו שם מהומות, אלא שיחושו מה שומע האדם מן הטבע כסודותיו, כמעשים של רוח הפעילה בזרימה דרך הטבע: ששולחן המעבדה יהפוך למזבח. כל עוד לא ייכנסו למדע שלנו יראת כבוד ותחושות רליגיוזיות, כל עוד קיימת רליגיה נפרדת, דת נפרדת לצד המדע המשרתת רק את אנוכיותו של האדם, כל עוד לא למד המדע להעריץ זאת – לא נגיע חזרה לאותם כוחות באנושות המסוגלים להעלותה מעלה.

עלינו ללמוד שוב לתפוס את כל המחקר כדיאלוג עם עולם הרוח. אז נשמע מן הטבע את מה שיקדם את האנושות הלאה בהתפתחותה. אז נעבור את ההפיכה למומיות, אותה היתה חייבת האנושות פעם לעבור, במובן ההפוך. כפי שהמצרי נטל את גוויית האדם כדי לחנוט אותה, כך שכיום ניתן לראות – ניתן לומר, בדרך נוראת הוד – מושבות שלמות של מומיות במוזיאונים שאליהם הגלו אותם האירופאים, כפי ששם קפאה פעם מחשבת האדם במומיה, כך חייבת היא להתעורר שוב בעתיד. המצרי הקדום לקח את הגוויה האנושית, חנט אותה ושימר את המוות. אנו חייבים לחוש שאנו נושאים בתוכנו את מוות הנפש, אם ברשותנו המחשבות האבסטרקטיות האינטלקטואליות בלבד. עלינו להרגיש: זהו הלך הנפש. עלינו ללמוד להבין מה חי עדיין כתחושה מוקדמת בפרצלזוס כאשר בהוציאו סובסטנציה מסוימת מתוך האורגניזם האנושי קרא לה "מומיה". הוא ראה בשארית חומרית קטנה של האדם את המומיה. הוא לא נזקק לגוויה החנוטה כדי לראות את המומיה. שכן עבורו היתה המומיה סך הכוחות שיכלו להביא את האדם בכל רגע למוות, אלמלא החייה את עצמו שוב בלילה.

בתוכנו שוררת החשיבה המתה. החשיבה מייצגת את מוות הנפש. אנו נושאים בחשיבתנו את המומיה בתוכנו. היא יוצרת בדיוק את מה שמוערך במידה הגדולה ביותר בתרבותנו הנוכחית. אם רק רוצים, כאשר ניחן מישהו במבט אוניברסלי במידת מה, ניתן, במוזיאונים בהם מוצגות מומיה אחת אחרי השנייה, לראות מטמורפוזות בעזרת מבטו של גיתה. ניתן לעבור לאורך העמודים ואחר כך לצאת לרחוב עם ההרגשה: אין כל הבדל בין אלה לבין תקופתנו האינטלקטואלית הנוכחית, שכן העובדה שהמומיות אינן מהלכות ובחוץ האנשים מהלכים, אינה אלא מקרה, משהו חיצוני בלבד. האנשים ההולכים בחוץ כיום בתקופה האינטלקטואלית, מהווים מומיות נפשיות, מומיות של הנפש, משום שהם מלאים לחלוטין במחשבות מתות, אינטלקטואליסטיות, מחשבות שאינן יכולות לחיות. כפי שבמומיה המצרית הוקפאו חיים שהיו בה במקור, כך גם קפאו חיי הנפש, והם חייבים לקבל שוב חיים עבור עתידה של האנושות. אסור לנו להמשיך הלאה את האופן בו נעשים הדברים באנטומיה ובפיסיולוגיה: את זאת הקפיאו המצרים עם הגוויה האנושית הפיסית. אך את גוויית הנפש האבסטרקטית שאנו נושאים בתוכנו בחשיבה האינטלקטואליסטית, אסור לנו להמשיך ולהפוך למומיה. כיום קיים בכל הרצון לחנוט את החשיבה, כדי להפכה לפדנטית-לוגית באמת וכדי שלא יגיע לחשיבה זו אפילו ניצוץ קטן של חיי התלהבות.

אם מצלמים את המומיות מתקבלות גם כן תמונות נוקשות. בנוקשות זו לא ניתן אז להבחין היטב בין תמונות המומיות למומיות עצמן. אך כשנוטל אדם לידיו כיום יצירה ספרותית מתחום זה או אחר, אין זה אלא צילום של נפש שהפכה למומיה. כאן ישנה השתקפות של מומיית-נפש, כאן הנפש חנוטה. ניתן היה אולי להעלות ספקות מסוימים, משום שלבני האדם יש משהו נוסף מחוץ להבנת השכל שלהם שהפכה למומיה… משום כך הם מתרוצצים סביב: יש להם דחפים הקשורים לבשר ודחפים שונים נוספים. תמונה זו של המומיה לא בולטת כל כך כלפי חוץ, אך בספרים היא מתבלטת כיום בצורה מובהקת. כאן כבר שמים לב בצורה ברורה לחניטה. אך עלינו לעזוב חניטה זו. במקום חניטה זו של המצרים, בה השתמשו עבור המומיות, אנו זקוקים למרכיבים אחרים, אנו זקוקים לתמצית חיים. לא בדרך בה חושבים אולי אנשים מסוימים כיום, כדי להביא את הגופניות הפיסית לשלמות, אלא משהו ההופך את החשיבה לחשיבה חיה, המשחרר אותה ממצב המומיה. ואם אנו מבינים זאת, הצבנו בפני נפשנו אימפולס היסטורי עמוק ומשמעותי. כפי שהאנושות חנטה את תרבות הרוח שלה באותה צורה בה חנטה את המומיות, כך עלינו להחדיר שוב את מה שבא לעולם בצורה חנוטה מהאדם הרוחי במהלך חינוכו והתפתחותו, בתמצית חיים רוחית-נפשית, שתוכל לחדור הלאה לעתיד.

קיימים שני כוחות: החניטה של המצרים וההשתחררות מהחניטה, אותה חייבת האנושות המודרנית ללמוד. נחוץ ביותר לאנושות המודרנית ללמוד לשחרר את כוחות הנפש הנוקשים והמתים ממצב המומיה שלהם. בכך נעוצה משימה חשובה במיוחד, שכן אחרת יגיעו תופעות כמו אלה שתיארתי בפניכם לפני זמן מה, כמו זו של שפנגלר, ששם לב שלא ניתן לעשות מאומה עם מושגים חנוטים אלה, שהמושגים החנוטים מובילים למוות התרבות. הצבעתי במאמר ב"גיתאנום" על מה שקרה לשפנגלר. הוא שם לב אמנם לעובדה שהמושגים מתים כולם, אך מושגיו היו גם הם חסרי חיים. קרה לו מה שקרה לאשת לוט שהסתכלה לאחור. שפנגלר הסתכל לאחור לעבר כל מה שקיים כמושגים מתים, שהפכו למומיות, וכך הפך לנציב מלח. זה האחרון מת באותה מידה. שפנגלר הלך בדרכה של אשת לוט. הוא קפא לנציב מלח, שכן מושגיו מתים בדיוק כמו אלה של האחרים.

מה שחי בחכמת המלח הוא משפט אוקולטי קדום, אך רק כאשר המלח מומס בכספית האנושית ובזרחן האנושי. החכמה שקפאה במלח היתה ברשותו של שפנגלר, אך היא חסרה את הכספית המביאה מלח זה לידי תנועה ועל ידי כך הופכת אותה לחכמה אוניברסלית, קוסמית, ועוד יותר מכך היא חסרה את הזרחן. שכן להצית אש – וכוונתי להצית אש נפשית באמצעות הצתת התלהבות – לא ניתן בעזרת מושגיו של שפנגלר, כשקוראים אותם עם רגש, במיוחד עם רגש אמנותי. הם נשארים כולם נוקשים כמלח וטעמם חמוץ, וחייבים להחדיר אל מאחוריהם את הכספית והזרחן, אם רוצים לעכל למשל גוש מלח זה הנקרא "התדרדרות המערב". עלינו לצאת מתוך המלח, מתוך הקפיאה וההתאבנות. עלינו להשתמש בתמצית-חיים בכל הקשור למומיות הנפש, בכל הקשור למערכת המושגים האבסטרקטית. זהו הדבר הנחוץ ביותר כיום.

 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *